האישה רוצה להרגיש שהגבר עוזר לה בגידול הילד שנולד. כמו כן האישה עובדת מאוד קשה להניק את הילד והיא גם אחרי לידה וכמו שידוע בלידה הגוף עובר משבר מאוד גדול.

האיש גם צודק זה לא מותרת להגיע הביתה ולקבל ארוחה חמה. ובעיקר שהבעל עובד עבודה פיזית קשה מאוד.

אני ממליצה לזוג:

הגבר : 1 בגלל שאתם אחרי לידה יכול להיות שתוותר על שיעור התורה לטובת עזרה לאישה בבית בחודשים הקרובים ומיד אחרי התפילה רוץ לבית ועזור לאישתך עד שכוחותיה יחזרו אליה. כמובן שאת זה עושים ביחד עם האישה יושבים איתה ובודקים את הקושי שיש לה ( תאום ציפיות אחרי לידה ) דרך אגב זה יכול להשתנות אחרי שבוע שבועים עושים תאום ציפיות מחדש וראוים מה מצב של כל אחד ואחד.

כנ"ל האישה צריכה לתת מעצמה.

אולם כל נקטו חכמים תמיד תהיה בן הנותנים ובעיקר למי שקרוב אליך.

ככול שתיתנו אחד לשני יותר בלי לצפות מהשני לכלום , הנתינה תהיה אמיתית יותר והצד השני תמיד ירצה להחזיר ובסוף יחזיר בגדול.

רננה555

א' תודה על התגובה.

ב' כשאני אברך בישיבה עם מטען רוחני גדול אני יכול לוותר על שעה לימוד אחת מתוך 9 ביום אבל חוזר בתשובה מתחזק קצת קשה לוותר על שעה אחת של רוחניות במהלך היום, אני חושב שאשה צריכה להבין את זה, אני ביום של הלידה הצלחתי לשבת ללמוד שעה וחצי ביום של הברית ישבתי ללמוד שעתיים כל התקופה אחרי הלידה אשתי מצאה את הזמן לשלוח אותי ללמוד, אשתו גם מתחזקת וגם מבינה שהוא צריך ללמוד.

כך שאולי נכון לאדם מסויים אבל לא נכון לאדם אחר.

לענ"ד הבעיה פה היא הרבה יותר עמוקה משהו בבסיס של הקשר פגום וצריך תיקון ועבודה ולכן אני לא רואה ומוצא לנכון לומר לו לוותר על שיעור תורה בשביל לעזור בבית.

תודה רבה

מה שהייתי אומר על כך זה:

א' הוא לא מגיע לבית בקטע של לנוח הוא רוצה לאכול משהו חם אחרי שלא ראה את הבית כל היום ואני ממש מבין אותו.

ב' ברור שהכל ז רק סמטום, אני חושב שיש פה בעיה יסודית בקשר ביניהם, הוא לא מבין מה היא רוצה והיא לא מבינה מה הוא רוצה, יש לה צורך ולו צורך וחשוב לדעת את הצורך, הבעיה בזה שכשניסיתי לגשש איתו בכיוון הוא אמר שהוא מפנק ונותן ומאד אוהב אותה וזה לא נכון שחסר לה זה רק בגלל שפתאום אחרי החתונה היא הבינה שעכשיו אנחנו נשואים ואפשר לדרוש ולצפות ליותר, כמובן שזה טעות ובעיה חמורה אצלו בהבנה שלו את אשתו אבל כאן השאלה הנשאלת איך עושים דבר כזה איך מגיעים איתו להבנה וליישום של העניין.

כל מה שאני אכתוב כאן זה סה"כ מניסיון של נשואה צעירה (פחות משנתיים), אבל אולי זה בכל זאת יעזור..

(כמו כן, ממה שכתבת אי אפשר להכיר ולהבין את הסיפור במלואו, אז לא בטוח שהדברים יהיו רלוונטיים ומתאימים למציאות הזו)

דבר ראשון, אני חושבת (כמו שכבר כתבת) שיותר נכון לפנות לייעוץ זוגי. אני משערת שגם האישה לא מאושרת במצב שנוצר, ובלי ששניהם מודעים לבעיה ומונחים כיצד לפתור אותה, הרבה יותר קשה להגיע לפתרון אמיתי.

אם בכל זאת הבעל רוצה מצידו לנסות לשנות את המציאות הזו, מה שאני הייתי אומרת זה לעשות את זה על ידי הרבה מאוד דיבור חיובי כלפי אישתו.

אני חושבת שלבדוק כאן מי צודק זה בטוח לא נכון. נישואין זה מצד שבני הזוג אמורים להתאחד. אין כאן מצב של תחרות ולא של האשמות, אלא ניסיון לגרום לכך שלזוג יחד יהיה הכי טוב שיכול להיות.

אני חושבת שהדבר הראשון שהבעל צריך לעשות, זה להוציא מהראש את כל מה שהוא מצפה מאישתו, ואת העבודה שהוא מאוכזב מכך שהיא לא עושה את זה. לא כי הוא לא צודק, אלא כי זה לא יוביל לשום מקום. אישה שמרגישה שבעלה מאוכזב ממנה, זה לא מה שיגרום לה לעשות יותר בשבילו (גם נראה מהסיפור שזה לא מביא לכך).

מה שהבעל כן צריך להתחיל לעשות, זה למצוא את הדברים שאשתו כן עושה בעבורו, ולשבח ולהודות לה על כך. עצם זה שהיא תרגיש שהוא מעריך אותה, יגרום לה תחושה יותר טובה, וזה אולי ייתן לה כוחות לעשות יותר.

לדבר על מה שהוא מצפה ממנה נראה לי פחות יעזור, כי היא כבר מודעת לזה ואם בכל זאת זה לא קורה- מה שיעזור זה לא לדרוש את זה שוב ושוב. אבל אם היא תרגיש שמחה, ותרגיש שבעלה מעריך את המאמצים שהיא משקיעה בעבורו, היא תוכל למלא יותר בשמחה את מה שהוא היה רוצה.

(אני יכולה להעיד על עצמי שכשאני מרגישה שבעלי מאוכזב ממני, זה רק מוריד ממני את החשק להשקיע, וכשהוא מודה לי על דברים שעשיתי עבורו- זה הרבה יותר משמח ונותן כוח להשקיע עוד. יכול להיות שזה לא נכון להשליך מהזוגיות שלנו, שהיא ב"ה בריאה וטובה, על זוג שהגיע למצב יותר בעייתי, אבל אני כותבת מהניסיון שלי וכך אני מרגישה שנכון).

בעל: מה הכנת לאכול היום?

אשה: כלום

בעל: אבל זה גם מה שהכנת אתמול!

אשה: נכון הכנתי ליומיים.

לא יזיק שיאכל ארוחת מזינה לפני שהוא מגיע הביתה (פלאפל וכו')העיקר שיגיע לבית לא רעב אלא רגוע וידאג גם קצת לעזור ובעיקר להעריך מאוד את אשתו שהיא עוזרת בבית וכו'.

בד"כ הבעיה העיקרית היא ההקשבה.

בנוסף לתת להם רעיון של עוזרת פעם או פעמיים בשבוע/ביבי סיטר שתצא עם הילידם ותתן להם ערב לבד מידי פעם וכדו' 

וטובה" כמו שהייתה לפני החתונה.

גם אני בבית ובעלי חוזר בערב, אני צריכה שהוא יושיט יד ויעזור, לא רק בשבילי אלא בשביל  הקשר עם הילדים.

לגיטימי לאישה לצפות לכך מבעלה, ולגיטימי מבעל לצפות מאשתו ליחס שמתבטא גם בארוחה חמה.

כל השאלה היא העמדה הנפשית- האם אני דורש כי חייבים לי משהו?

האם אני אוהב ומבין את המצב בו נמצא בן זוגי? ומשם הציפיות?

יותר חכם לשבת ולתאם ציפיות מאשר לבוא בטענות, אם ישוחחו ביניהם ברוגע, בע"ה אפשר לפתור הרבה.

וגם למצוא פתרונות יצירתיים ולהבין גם ש"אחרי לידה" זה מצב זמני (לא ציינת בת כמה הילדה).

מכיון שהבעל לא משקיע בה היא מוצאת תירוצים אלו או אחרים לפרוק את זה עליו.

וגם אם הוא יתחיל לעזור ולאלתת לאשתו את היחס שהיא מצפה ממנו היא תמצא תירוצים אחרים.

הבעל צריך לחשוב מה עומד מאחורי הטרוניות האלו ולהביא אותם יחד עם קצת עזרה והכול יסתדר.

זה הזמן לבנות אהבה אמיתית, ואם הם לא ילמדו לאהוב ולקבל אחד את השני כמו שהוא הם יעשו את אותה הטעות והרבה יותר חמור עם הילדה שלהם.

במצב סטנדרטי הייתי תומך ביעוץ זוגי, יש משהו בלשבת יחד מול מישהו שלישי שמשנה את ההסתכלות, אם זה לא על הפרק לטפל בעצמו לבד גם יכול להיות טוב אני מאמין שלשינוי שאדם עושה בעצמו יש השפעה עצומה החוצה.

בתור התחלה יש תרגיל שלמדתי ממישהי שאני מאוד מעריך, קוראים לו חסדים נסתרים, הרעיון שלו הוא לתת לבן זוג בלי שהוא ידע שהוא קיבל וגם לא משהו שהוא ידע שהוא קיבל מימשהו אי פעם, לעשות לו נטו בשביל לתת לו ובלי לצפות לתמורה.

זה נתון מאוד חשוב. אם היא כמה שבועות אחרי, אז כדאי להסביר לו היטב שמבחינה רפואית אשתו חייבת מקסימום מנוחה למשך 6 שבועות, וגם אח"כ, במיוחד בילד הראשון זה לא פשוט בכלל להיות בבית עם תינוק.

אם היא כבר קצת יותר זמן אחרי לידה, נשמע לי שמרוב ששניהם עמוסים ועייפים הם לא מגיעים לשיחות טובות ביניהם. הקשיים לא עולים בצורה חברית ונינוחה, אז הם מתפרצים בצורת מריבה וחוסר סבלנות.

חייבים, חייבים, חייבים לדבר על זה. אישה בטוחה שבעלה יודע איך היא מרגישה וזה לא נכון. הוא לא מתאר לעצמו כמה קשה לה, אחרי הלידה ועם תינוקת חדשה. (עד היום בעלי מתבייש כשהוא נזכר איך הוא התנהג אחרי הלידה הראשונה..)

הבעל חושב שאשתו רואה כמה קשה לו וזה לא תמיד נכון, הוא צריך לומר לה מה הנקודות שקשות לו.

לא באווירה של "מי יותר מסכן, הנה ניצחתי ואני אומללה". אלא באווירה חיובית, משתפת.

שיצאו פעם בשבוע או שבועיים למקום שמשחרר מאווירת הבית ויתחילו לדבר שם מחדש. להחזיר את השמחה שבקשר לאט, לאט, מתוך דיבור, נכונות להקשבה וגם נכונות למאמץ עבור השני/ה.

זה זמן לא פשוט, וגם את זה כדאי שידעו. איך הם יצאו מהתקופה הזו- זה תלוי בהם. ומה שכתבו, שאפשר לערב גורם שלישי זה רעיון טוב לדעתי- הרב שלהם, איש מקצוע שמקובל על שניהם. זה יכול לתת להם פרופורציה והבנה של המצב.

הפרפרים עדיין נשארים, אם דואגים שהגן יהיה פורח.

אהבתי את הפסקה האחרונה שלך.

ספר חובה לכל גבר נשוי. לקרוא את הספר "בגן השלום" של הרב ארוש שליט"א. יש שם טיפול שורש לענינים שכאלו.

שהשתנו בעקבות קריאה בו.

בנוסף, ספר אחר של הרב (בגן האמונה)-שבנוי על אותו בסיס הציל לי את החיים.

גם קראתי מאמרים שמבוססים על קטעים מתוך הספר.

ככה שגם בלי לקרוא אותו (אסור לנשים לקרוא אותו) אני יודעת שהוא חזק ומועיל

ועם הערכה רבה לרב הרוש..

יש שם הכל על יחסי זוגיות טכנים.

אבל אין שום דבר על תקשורת אמיתית, על היכרות מעמיקה בנבכי הנפש וחיבור הנשמות.

ראשית- לא נכון לקרוא להסתכלות של אמונה "נכון טכנית".

להבין שהאישה היא ראי של בעלה ,ושהחיבור ביניהם מביא את הבעל לתיקון שלו,כך שכל מה שהיא אומרת בעצם הקב"ה מאותת לבעל, זה החיבור הכי עמוק והכי לא טכני שיש. מה זה אם לא חיבור נשמות? לדעת שרק היא יכולה להביא אותו לתיקון שלו- מה שאף אחד אחר לא יכול לעשות, בטח ברמה הזאת.

בספר המקביל לנשים (את של הגברים - אסור לנשים לקרוא, כי זה עלול להביא לתוצאות הפוכות משלום בית)

הרב מדבר המון על החיבור הנשמתי, וכך שהבעל הוא חבר הנפש של אשתו. 

קצת ענווה כשכותבים על ספר שרב צדיק כתב.

יש אנשים שמתאים להם הסגנון ויש שלא.

אני לא מתחברת לספרים שלו וגם לא בעלי.

אפשר לכתוב שלדעתך זה ספר חשוב ומועיל, למה לא. אבל לא 'חובה'...

בואו נשחק "הוא והיא"

הוא-

עובד כל יום מ8 עד 6 בעבודה פיזית קשה

מפרנס את המשפחה שלו (כל הכבוד לו!)

הולך למנחה ערבית ושיעור- למלא מצברים רוחניים

הולך הביתה

הציפיה שלו- כשהוא מגיע- שיתנו לו לנוח, ארוחה חמה

היא- עובדת כל היום מ6 עד 8 (כלומר מבכי ראשון של התינוק עד שהבעל חוזר הביתה אחרי השיעור)

העבודה שלה פיזית וקשה ביותר (להרות ללדת להניק- זה קורע את הגוף!!, גם לנקות בבית זה לא קל. והסחיבת משאות שנקרא- להרים את התינוק ולהסחב עם העגלה- זה לא קל.. ונהיה כבד יותר ויותר ב"ה)

היא עקרת בית (מישהוא אמר לה- כל הכבוד לך! אולי אמרו לך- אבל היית כזו מוצלחת עם מקצוע וקריירה- נהיית דוסית ועזבת את כל ההתפתחות האישית שלך-- ??? )

לא רשום איזה תחנות מצברים רוחניים יש לה- או אם בכלל יש לה דקה לשתות כוס קפה עם חברה או להתפלל פעם בשבוע

היא לא יכולה ללכת הביתה מהעבודה!!!!!!!! כשאת עובדת בבית בלהיות עקרת בית- אין לך את ההפסקה של "ללכת". -אלא אם מבינים ועושים את זה בצורה יזומה

הציפיה שלה - שיתנו לה לנוח, שיתנו לה ארוחה חמה

מי צודק?

לא אכפת לי

למי יש כוחות לעשות משו טוב לבית? הבעל- כי עובדה שהוא הלך ושאל אותך

אז מה כדאי לו לעשות?  להיות מעורב ונוכח בחיים של התינוקת שלו- כלומר לעשות דברים בבית של טיפול בה (גם לשחק ביחד על השטיח זה לטפל...  אבל גם לקחת מהאחריות של להחליף טיטול זה לטפל)

כשהוא נכנס הביתה- לקחת פיקוד על הבית לחצי שעה -ולשלוח את אשתו להיות חופשיה לנפשה ולמילוי המצברים שלה. שתלך לטייל לבד, או תשב לשתות תה בלי שמישהוא קופץ עליה, או שתדבר בטלפון עם חברה, או תשב לסרוג על רגליים למעלה- מה שבא לה, מה שהיא רוצה.

כלומר- הוא מבין שהבית שלו זה לא מקום מנוחה- זה מקום עבודה מסוג אחר... עבודה נעימה- אבל זה לא בא לבד ולא יגישו לו את זה

שניהם מצפים לארוחה חמה- אבל אוכל לא מבשל את עצמו לבד... הם יכולים למנף את זהל פעילות זוגיות- לבשל ביד

(סוד: אישה עם קצת כוח והערכה- יכולה במשך היום לזרוק כמה דברים לסיר ויש ארוחה, לוקח הרבה יותר מוטיבציה מכוח פיזי-- ואם הוא ישקיע באשתו- גם זה יבוא לה...)

להחמיא לה כמה שיותר, לפרגן לה, להעריך אותה על מה שהיא עושה "תודה שבישלת, היה טעים" "כל הכבוד שאת מניקה, אני מאושר מהטוב שאת משקיעה לתת לתינוקת שלנו" "את יפה היום" וכולי

אני לא יודעת לענות לשאלה "האם להביא פרנסה נחשב עזרה בבית" ?

גם אני אשמח לשמוע תשובות על זה

כי נתתי ניתוח מעשי של מה שמתרחש-

לא כתבתי כלום על עבודת עומק

אבל אני סומכת על זה ש"מדריך" כתב כמה כיוונים

היא צריכה אוכל ומקום לגור וכו' אם לא היה לה בעל שמפרנס אותה היא היתה צריכה לצאת לעבוד.

זה לא סותר שלפעמים רוצים תחושת שותפות. או זמנים שממוטטים ממש ורוצים עזרה של הבעל.

אישית אני חושבת שאם האישה תדאג שבעלה מגיע הביתה יהיה לו ארוחה חמה היא תקבל בעל יותר קשוב לצרכים שלה.

כמו שאישה שמניקה את התינוק שלה או מחליפה לו חיתול- היא לא עוזרת לבעלה, היא מקיימת את ההתחייבות ביניהם

בכל השירשור הזה- ניסיתי לחשוב ולהפריד

מה הייתי אומרת לאישה לו היתה באה לשאול

ומה הייתי אומרת לאיש לו היה בא לשאול

כאן- רק האיש שאל- צריך לענות לו

גם אם מה שאומרים לו יהיה "לא נכון" לענות לאשתו

(למשל- אישה צריכה לדעת שבעלה עוזר בבית בזה שהוא מפרנס, אישה צריכה לדעת שאם היא תתאמץ ותקבל את פניות אפילו עם כוס מים- עזבי אותך אוכל מבושל- כבר יהיה שונה קצת... אבל זה מה שהאישה צריכה לדעת- לא האיש. האיש צריך לדעת שאם הוא יכנס לבית ויתן לאשתו כוס מים- הוא ישנה משהוא בבית... למשל)

נשים טענו שאתם לא יודעים איזה מאמץ זה ללדת ולהניק וכו'.  

על כל דבר בחיים אפשר להתיחס כמילוי מחויבות או כעזרה הדדית. כשאני עושה ספונג'ה או מכינה ארוחת צהריים. אני ממלאה מחויבות או עוזרת פה לצרכים של בני הבית? אני חושבת שזה גם וגם. ואותו דבר בלפרנס. 

יחסי זוגיות של אחור באחור.

בעיקרון- חובות האישה לבעלה מחייבות את מזונותיה..

זאת אומרת שאם בעלה מפרנס אותה - היא גם חייבת לעשות את חלקה.
וזה לא משנה אם מדאורייתא או מדרבנן.

רמב"ם הלכות אישות פרק יב הלכות א, ג-ה

א. כשנושא אדם אשה בין בתולה בין בעולה בין גדולה בין קטנה אחת בת ישראל ואחת הגיורת או המשוחררת יתחייב לה בעשרה דברים ויזכה בארבעה דברים.

ג. והארבעה שזוכה בהן כולם מדברי סופרים, ואלו הן: להיות מעשה ידיה שלו, ולהיות מציאתה שלו, ושיהיה אוכל כל פירות נכסיה בחייה, ואם מתה בחייו יירשנה, והוא קודם לכל אדם בירושה.

ד. ועוד תקנו חכמים שיהיו מעשה ידי האשה כנגד מזונותיה, ופדיונה כנגד אכילת פירות נכסיה, וקבורתה כנגד ירושתו לכתובתה.

ה. כל הדברים האלו אע"פ שלא נכתבו בשטר הכתובה ואפילו לא כתבו כתובה אלא נשא סתם כיון שנשאה זכה בארבעה דברים שלו ...ואינן צריכין לפרש. 

משנה מסכת כתובות פרק ה משנה ה

ואלו מלאכות שהאשה עושה לבעלה: טוחנת, ואופה, ומכבסת, מבשלת, ומניקה את בנה, מצעת לו המטה ועושה בצמר.

השאלה האמיתית שצריכה להישאל - 
האם אנחנו רוצים שהקשר הזוגי העמוק יסתכם בעשייה מתוך תחושת חובה?
על כן חתמתי את התגובה הקודמת
שאם המצב הוא אכן כך - אלו יחסי זוגיות של "אחור באחור".

אם זו ההסתכלות - אז גם לאישה יש חובות הלכתיים ברורים.
בין אם אוכפים אותם או לא בבית הדין/המשפט.

מבחינתי זו חוצפה של אישה לדרוש מהבעל לפרנס כמובן מאליו ובאחריותו..
וכיון שזה רק מילוי חובתו אז הוא צריך גם לעזור בבית.

יש נורמה עצובה שכל אחד מצפה מהשני לתת,
במקום להתרכז בכמה אני יכול לתרום/לעזור/לסייע/לשמח את בן זוגי..

זה שזו הנורמה - לא אומר שהיא נכונה.

אם אומרים לי שגבר מחובתו לפרנס לבדו ואי לכך - הוא גם נדרש לעזור בבית,
אז חובותיה של האישה הן לטפל בבית ובילדים לבדה - ואי לכך, היא נדרשת לעזור בפרנסה.

יחסים של גועל.

ותמיד הבעל לא בסדר והאישה הפרינססה היא מאה אחוז יש פשוט "משהו עמוק שהבעל לא קלט" שעומד מאחורי ההתנהגות האנוכית.

נחמד לראות אותך פה מידי פעם. אלירז.

שבהם גברים מביעים את רצונם לעזור - נהנות לטפח את רגשי התסכול שלהם כלפי בעליהם.

אז כן חשוב להדגיש - זו לא חובתו!

הוא לא מחוייב לעזור בבית על פי קריאה טכנית של חובות הבעל לאשתו, וחובות האישה לבעלה.

הוא כן מחוייב לפרנס אותה.

על כל מה שמעבר - כתבתי בתגובתי זו:
http://www.inn.co.il/Forum/Forum.aspx/t554415#6212319

יש דינים בתחום של נישואים שפעם היו מקובלים חברתית והיום כבר לא יפסקו אותם, אני צריך מתישהו לשבת על זה ולבדוק האם החלוקת תפקידים בבית שחז"ל קבעו היא משהו שיש לו תוקף גם היום.

אם אין לך ילדים אז אין לך זכות להגיב ככה. עדיף בכלל להישאר רווקה מלהתחתן עם משהו שחושב רק על עצמו.כשהו היה רווק מן הסתם לא מת מרעב והסתדר בעצמו.לא יקרה כלום אם בעל יתחשב ום לא עדיף כבר להסתדר לבד כימשלא מתחשב,לא אוהב

אלירז,

את מחדדת לי את הדברים יותר

ברור לגמרי שנישואין הם לא מערכת של מילוי חובות-

אלא הרבה מעבר לזה

מערכת של -הזכות לעשות לטובת השני (גם זה ניסוח חלקי... )

ועדיין לשאלה-

האם גבר שמפרנס- זה עוזר לאשתו?

התשובה היא- לא. זה דבר טוב מאוד בחיים שלהם- אבל זה לא "עוזר לה" במובן של "מה יגרום לה בסוף היום לא להיות פצצה מתקתקת אלא פצצה מתקתקה"

מה כן יעזור לאשתו?

לעזור לה באמת.

לעזור זה לעשות במקום מישהוא משהוא שאחרת הוא היה עושה העצמו- מכיוון שאין לו הכוחות לעשות את זה, ואתה רוצה להקל עליו בעצמך

איש ששוטף כלים- עוזר לאשתו? כן.

איש שמביא לאשתו כוס תה אחרי יום שלהם שהיא היתה עם הילדים- עוזר לה? כן.

איש שמטפל בילדים חצי שנה בערב אחרי שאשתו מותשת מיום שלם איתם- עוזר לאשתו? לא. הוא מקיים את חובתו הבסיסית כהורה. לא סותר את זה שאשתו תודה לו על זה מאוד, וזה יעזור לה למלא מצברים...

בלי להתייחס כלל לשירשור.

אדם שעובד כל היום, הרי זה במקביל לעבודה של אשתו בבית.

מה שייך להגיד "הוא לא עוזר לה"?

וכי היא עוזרת לו בעבודתו?..

זו חלוקת תפקידים, ששניהם מניעים את אותה המטרה, של החזקת ובנין הבית.

והרי יתכן שהוא חזר מותש מהעבודה, כמו שיתכן שגם היא במצב דומה מהבית (ולא תמיד זה כך. לפעמים זה יותר קשה ולפעמים זה, ולפעמים אין מה להשוות).

השכל הישר אומר, שכאשר איש חוזר הביתה - הדבר הכי טוב שאשתו יכולה לעשות זה לקבל אותו בשמחה ולתת לו רגע לנוח, לדאוג שיהיה משהו לאכול בבית.

בדרך כלל, הבנה כזו, במקום פתיחת "פנקס החשבונות" על עזרתו (הרי הוא לא שלח אותה לעבוד במקומו), תגרום באופן טבעי לכך שגם הוא ישמח ליטול חלק במה שאפשר בבית. 

ואי אפשר להקיש ממצב למצב: לעיתים ממש לא שייך שאדם שהגיע הביתה, יתחיל "לטפל" בבית - ולעומת זה ה"מקצב" בבית פחות אינטנסיבי במשך היום, גם אם ממשיך עדיין להתפרס כשחזר; ולפעמים ההיפך - אדם מגיע רענן יותר כשאשתו כבר "לא יכולה". הקשבה הדדית. אבל אם אשה חושבת שכל בעל ממוצע מגיע ומיד עובר ל"טיפול בבית", יש לה טעות.

שירגיש "בית" - וממילא יחוש גם את מצבה של אשתו.

אם הוא לא היה מפרנס אותה היא היתה צריכה לפרנס את עצמה. (או לחיות ברחוב ולמות ברעב)

בניהול העסק המשותף.

הרי גם לגבר שמגיע עמוס מיום עבודה מגיע לשבת בבית ולנוח - לא כן..?

גם הוא יהיה הרבה יותר מתוק ונעים כלפיה אם תאפשר לו זאת.

ועוד נקודה ששוכחים - פרנסה זו גם מילוי חובתו כהורה, ולא רק כבן-זוג.
(הטיפול הטכני בילדים הוא חלק קטן שהורה צריך לעשות למען ילדיו)
 

אז כפי שאמר הרב דן - אנחנו מדברים על חלוקת תפקידים ארגונית וניהולית.

אישה או גבר יהיו שניהם פקעות עצבים ,
אם ידעו שכניסתו של בן הזוג לבית מביאה איתו מתחים רבים, דרישות ועבודה נוספת.

אישה שאוהבת את בעלה - לא תשמח לקראתו בידיעה ש"הנה הגיעה העוזרת..."
תצפה ותשמח לקראתו בידיעה שתוכל לספר לו שהיא עייפה ולפרוק אצלו את מתחי היום
באותה מידה שהיא גם תרצה לתת לו שעה של שקט לפני שתפיל עליו את המטען שלה.

גבר ששמח לחזור לאשתו האהובה לא שמח לחזור הביתה כי "המשרתת ממתינה למילוי כל צרכיו ונוחיותו"
הוא שמח להגיע הביתה לאשתו ולעזור לה
וגם כדי לקחת את הזמן שהוא צריך למילוי המרחב הפרטי שלו.

איך מתרחש המצב הזה?
מתוך עבודה של היכרות מעמיקה האחד את השני.
היכרות של כל הרבדים באדם שבחרנו לחיות איתו.

כשיחסי הזוגיות, לא פונים אחור באחור:
אתה תעשה את תפקידיך, אני אעשה את תפקידיי - ונצא כולנו נשכרים.

אלא יחסים של פנים בפנים:
אני מכיר/ה אותך, אוהב/ת אותך ומתרגש/ת לראות אותך בכל פעם שאני/אתה חוזר הביתה. 

עצם ההימצאות של אדם כה קרוב, כה מכיר את המרחב הפנימי שלנו, שיודע אותנו לעומק נשמתנו - ממלאת אותנו כוחות עצומים!
[הרי זה מה שאדם מייחל לו כל הזמן - לא להרגיש בודד, להרגיש שיש מי שרואה אותי מבפנים, שמכיר את כל נבכי הנפש שלי]
ואז - ממילא, גם מטלות הבית, וגם הפרנסה - הכל נעשה בשמחה וברצון..

והבית מלא מתיקות של אהבה מהשורש, ושכינה שורה בו!

וכל אחד רוצה לעשות בשביל השני!
רוצה לעשות לא כדי להרגיש בעל/אישה טובים,

לא כדי לשרת את האגו וההערכה העצמית שלנו (אפילו שזה שלב בדרך הנכונה)

אלא בהתבטלות מוחלטת לגודל הנשמה שזכינו לחיות לצידה..

שנזכה... 

הצלחת לנסח פה את מה שהפריע לי בכל מה שכתבתי בשירשור הזה....

כל השיח הזה של חובות, לש חלוקת התפקידים הפורמאלית-

לא צריך לדבר על זה, לא צריך להיות שם בכלל

צריך להיות הרבה מעבר לזה-

לעשות מאהבה, לעשות ברוחב ושמחה, לעשות מה שיהיה הכי טוב לשני והכי טוב לבית

ועדיין- אישה אחרי  יום מתיש בבית כן מרגישה שבעלה מגיע- "הנה באה עזרה"

(אולי זה אומר שהיא צריכה שעה בייביסטר באמצע היום? אולי זה אומר שהיא צריכה להחזיק ראש גם עוד 10 דק' אחרי שהאיש שלה נכנס הביתה כדי שהוא יספיק לנוח לפני שהוא לוקח פיקוד? זה מעשי- לא רעיוני)

קודם התגעגעתי מאוד

ואני פשוט כל כך נהנת לקרוא את התגובות שלך!!!

א' אני מסכים עם כמה טענות שעלו פה כלפיו שגם היא עובדת ואחרי הכל היא אחרי לידה ועוד ועוד...

אבל לאחר בירור ולימוד מעמיק של הנושא, לאחר מחשבה על הזוג הזה ראיתי לנכון ללמוד איתו יום אחד שעה מה זה אשה? מה היא צריכה? אני חושב שהבעיה שלהם נובעת מכך שהגבר גבר הזה הכיר את אשתו שש שנים לפני החתונה כחילונים, אשה לפני חתונה לא מוציאה את כל הקשיים והכאבים בזמנים מסויימים ומשתדלת מאוד להיראות תמיד יפה ומושכת במיוחד חילונית, ופתאום מתחזקים שומרים מצוות מתחתנים, פתאום הוא רואה אותה במצבים שהוא לא רגיל ומתלוננת הרבה ותכלס הוא לא באמת יודע מה חסר לה פה, ראיתי משהו שכתב אחד השחקנים הגדולים בעולם על אשתו "הוא מספר שהיא התחילה להראות כמו סמרטוט לא היה לה כח לכלום בקיצור נהייתה שבר כלי, הוא כבר מאס בה בגלל זה והחליט שהוא מתגרש מפרק את החבילה, רגע לפני הוא נעצר וחשב, אם ביכולתי לפרק ביכולתי לבנות, הוא החליט שהוא עושה ממנה בנאדם הכי שמח בעולם... חזר הביתה פינק עזר בישל טיפל פשוט היה לצידה ומאותו יום האשה פשוט פרחה..."

מה שאני בא לומר כאן זה שאשה צריכה המון המון דיבורים צריכה שהבעל ישמע אותה יהיה לצידה ייתן ייתמוך יקשיב, מאוד חשוב לשתף ברוחניות שלו מה למד איך הולך לו... נראה לי זו בעיה של המון...

השבוע בא אליי מישהו שאל אותי מתי אני רואה את אשתי, אמרתי לו כל יום חמישי בין 8 שהילדים הולכים לישון עד 10 וחצי שאז אני הולך להעביר שיעור, ואז שישבת כרגיל, וכל שאר השבוע מה? כל שאר השבוע אני או בעבודה או בלימודים או מלמד או עם הילדים או עוד כמה דברים שאני עושה, אז הוא היה מופתע ושאל איך אשתי מסתדרת עם זה...

שיהיה ברור אם אשתי אומרת לי אני רוצה שתבוא לבית גם אם אני יהיה באמצע לימוד עבודה או משהו חשוב אחר אני יגיע, והיא יודעת את זה, היא לא משתמשת בזה, אבל עצם הידיעה מביא אותה להבנה שאין בשבילי יותר חשובה ממנה בעולם.

וזו הנקודה כמה היא חשובה בעיני הבעל כמה הוא מוכן להקריב למענה.

זה כנראה משבר שהרבה עוברים אותו. אם לא בילד הראשון אז בשני או השלישי.

יש גברים שלוקח להם זמן להבין מה זה לחיות עם אשה (וגם להיפך כמובן) ומה זה לגדל ילדים.

לנשים איכשהו (לרובן) הדברים באים יותר בטיבעיות. גם לאשה אחרי לידה פתאום אין זמן לעצמה, כל הזמן משהו

חסר אונים תלוי בה. אין לה מספיק שעות שינה, אין לה זמן לפעמים לאכול כמו שצריך, שלא נדבר על להתפלל וכו'... רוב הנשים מתרגלות לקושי די מהר. אבל לחלק מהגברים לוקח יותר זמן להפנים את זה. ללמוד לוותר על הצרכים של עצמך לטובת האחרים במשפחה.

לכן לדעתי פשוט להסביר לו, להאיר את עיניו לצרכי הבית, להסביר שהקמת משפחה היא מסירות נפש. זה לא תמיד נח, זה לא תמיד ממלא לנו את הציפיות. אבל זה חשוב לנו, לכן נעשה הכל וניתן מעצמינו הכל כדי שזה יצליח.

(ד"א, גם בעלי עובד בעבודה פיזית לא קלה ונמצא מחוץ לבית יותר שעות, ולכן בשנים שהיה לי קשה שהוא נשאר בערב בבית הכנסת ללימוד, הוא העביר את הלימוד ללפני התפילה בבוקר, הוא היה קם ב5 בבוקר בשביל זה. וכשהיה חוזר מהעבודה

היה קודם עוזר ורק אח"כ אוכל ארוחת ערב. היום הילדים גדלו קצת וזה יותר קל, אז אני משחררת אותו כמה שיותר, אבל הוא

תמיד שואל אם זה בסדר שהוא יבוא מאוחר/ ישאר לעוד שיעור וכדו'. ב"ה שזכיתי )

אם האישה אחרי לידה (אפילו כמה חודשים) אולי יש מקום לבדוק דכאון לידה?

אגב, לא חייב להיות דכאון לידה קליני ומאובחן לפעמים זה פשוט סוג של התמוטטות אחרי לידה ראשונה, מצב חדש ובכלל לא דומה לשום מצב אחר בחיים וכן להיות בבית לבד כ"כ הרבה שעות בלי לצאת לעבודה ובלי אף אחד בבית זה מצב של הרבה אנשים יוצר מצבי רוח... והרגשה וירודה.

צימר במחסיה, עלה לנו 1000 לסופש

כל המתחם מגודר ורק שלכם יש בריכה וגקוזי פרטיים ומטבחון נוח.

אפשר להוסיף 200 ולהישאר גם מוצש עד ראשון בבוקר

אפשר להגיע בתחב"צ?

מחיפוש מהיר ראיתי שיש לפחות 4-5 צימרים ביישוב הזה. התכוונת למשהו ספציפי?

אשמח לעוד תגובות

אבל אני מכיר אדם שהקים עסק למציאת רכבים יד 2, לפי תקציב וצרכים. הוא בעצמו מחפש את הרכב, בודק אותו, עושה משא ומתן עבורך על המחיר וכו'.

נעזרתי בו כבר פעמיים, וזה אחרי שהגעתי אליו דרך אח שלי שרכש דרכו. השירות עולה 3,300 ש''ח.

לדעתי, רק על מציאת תקלות שבאף מכון מורשה לא בודקים, הוא לגמרי שווה את המחיר. במיוחד אם אתם כמוני לא מבינים ברכבים .. והוא גם מילואימניק אז בכלל כיף. 

אני לא מכיר אותו אישית ואין לי שום אינטרס...

לנו זה עלה 2000 אם אני זוכרת נכון (אבל היה לפני כמה שנים, אולי העלה את המחיר מאז).

עלות של ליסנג פרטי הבסיסי יהיה כ2000 שח לחודש בהתחייבות ל3 שנים.

עם סכום כסף כניסה ויציאה

כך שתשלמו כמעט 60-70% מערך של רכב חדש

אבל בסוף התקופה לא תשארו עם רכב

בליסנג תפעולי זה יעלה כמעט פי 2 כל חודש

נו בטח עליכם, רק שאני צריך לשלם פי 2 מירידת הערך בשביל שזה יהיה עליכם... 

לפני שבוע העלית פוסט על כך שחברה טובה שלך מתחתנת, ולך זה קשה כי את עדיין רווקה.

ועכשיו תוך מספר ימים את כבר מתחתנת בעצמך...? 

חברה קרובה מאוווד מתחתנת וקשה לי מאווד - לקראת נישואין וזוגיות

תכלס השאלה הקודמת היתה לחברה שלי שרצתה לשאול... (חסום לה משום מה)

אבל אם באמת את מתייחסת לזה כמשהו גדול שיכול להשפיע על הזוגיות שלך- אז כנראה זה באמת עניין שצריך לפתור. קודם מול עצמך, ואח"כ מולו.

הרי זה לא אסור..

אבל כן נשמע לי מוזר שאת זקוקה לחיבוק ארוך מחברה כדי להרגיש את האהבה המיוחדת והנקייה בינכן...

בד"כ נשים מבטאות רגש באמפתיה בלהכיל אחת את השניה פחות יצא לי לחבק חברה שעות ברגיל (לא מדברת על מקרה קיצון נניח שמישהי מאבדת אדם יקר ואז נותנים לה חיבוק ארוך אלא כהרגל בינכן של חיבוקים ארוכים)

כן נשמע לי יותר נכון לשמור כאלה דברים לבעלך ובהמשך לילדים...בהצלחה

אבל במג'יק קאס העברנו הרבה שעות מאוד מהנות

זה חור עולם. חוץ מברכב אין דרך להגיע לשם וגם אין סיבה.

שווה אולי לקפוץ

לנסוע ספיישל אני חושב שבירושלים יהיה יותר מבחר ובמנעד מחירים גדול יותר

אבל לפני שרצים לחנויות

90% מהחנויות ממציגות את הדברים שלהם באינטרנט

מציע לעשות את השוואת המחירים באינטרנט ורק אחרי שנסגרים על משהו ספציפי לנסוע לראות אותו פיזית

אני משתף בצורה קיצונית.

זה העלה את הזוגיות שלנו עשרות מונים למעלה,

פתר הרבה מאוד בעיות שהיו לנו (בעיקר לי),

ושחרר הרבה מתח וחרדה.

אבל זה הגיע עם השנים, לא חושבת שהיינו בנויים לזה בשנים הראשונות.

צריך ביטחון עמוק אחד בשני ובמקום שלנו, חוסר שיפוטיות וקבלה, לא רק בתחום הזה.

צריך המון נפרדות והבנה שלא כל מעשה שהשני עושה קשור אלי. 

קטע שכתבתי בעבר שמדבר בדיוק על המקום הזה, של כל הטוב שמגיע דווקא אחרי שדבקים, דווקא אחרי שעוברים אתגרים בחיים, אז רוצה לצרף גם אותו לכאן:

אשתי, תודה שחיכית.

היום חגגתי איתך ועם המשפחה המדהימה שבנינו יום הולדת 80.

זה משהו לחגוג יום הולדת 80.

לא בא ברגל...

וחשבתי קצת. או בעצם הרבה.

ומתוך כל המחשבות שלי על חיי, את יודעת איזו מחשבה קפצה כל הזמן בראש ועלתה על כולנה?

המחשבה עלייך.

המחשבה על כך שחיכית לי.

את חיכית.

חשבתי על כל אותם הצמתים בחיים שלנו, מגיל 20+ ועד היום.

וואו, 60 שנים, זה פשוט לא להאמין!

חשבתי על איך בכל צומת יכולת לבחור - להאמין בי, להאמין בנו

או לא להאמין.

לבחור

אם להישאר

או להיפרד

אם לקחת את עסקת החבילה, הלא פשוטה בכלל לפעמים, שקוראים לה "אני",

או פשוט לוותר על הכל, לקום וללכת.

ואת, אשתי היקרה, תמיד בחרת, וחזרת ובחרת בי.

את בחרת בנו.

כל פעם מחדש.

את בחרת לחכות.

את ידעת והיית כל כך חכמה כבר אז,

את ידעת מבפנים, שזה יגיע,

שאנחנו נעבור את זה.

וגם את זה, וגם את המכשול ההוא שחשבנו שזהו הגענו לסוף ולעולם לא נצליח להתגבר? גם אז היה בתוכך את הקול הפנימי שאמר לך לא לוותר,

שאמר לך להילחם

שאמר לך לחכות.

זמן.

כמה כמה שהוא משאב חשוב.

ומי כמוני בגיל 80 יודע זאת

כמה הזמן הוא המרפא הכי גדול

כמה הזמן הוא הקוסם הכי גדול 

כמה הזמן הוא המאפשר הכי גדול

כמובן שהקב"ה! אבל בורא העולם שברא את הזמן וגילם בתוכו כ"כ הרבה אוצרות,

שמי היה חולם לאן הם יובילו אותי, אותנו?

ומה היה קורה אם לא היית מחכה לי?

ומה היה קורה אם לא היית, היינו, נותנים לזמן לעזור לנו ולרפא בנו דברים?

ומה היה קורה אם לא היינו בוחרים לעבוד?

ומה היה קורה אם היינו נפרדים?

בצומת ההיא? וההיא? ובמשבר הגדול ההוא?

אני אפילו לא רוצה לחשוב על זה.

על מה הייתי יכול לפספס

על חיים שלמים ומתוקים וטובים איתך יקרה שלי

על המשפחה המדהימה שבנינו

על כל האוצרות הללו שעכשיו מביטים בנו בעיניים נוצצות

ושרים לנו שירים

ומחברים לנו ברכות

וכולם חוזרים על דבר אחד - אתם הדוגמא שלנו לזוגיות טובה סבא וסבתא!

אתם!

אנחנו יקרה שלי! אנחנו! שמעת?

אנחנו, הזוג שעבר והתמודד ונילחם וקם ונפל

ושוב נפל

ושוב קם

ושוב 

ושוב

אנחנו מודל להערצה!

ממנו שואבים!

והאמת? אני מבין אותם.

תראי יקרה שלי מה יצא מאיתנו!

תראי כמה אהבה יש בינינו

כמה עוצמות

כמה חוויות

כמה טוב. טוב צרוף. טוב שלם. חיים שלמים.

כמה נהיינו אחד, במלוא מובן המילה.

ואיזה מזל שחיכית לי

ואיזה מזל שהאמנת בי

ואיזה מזל שלא וויתרת

ואיזה מזל שגרמת גם לי לא לוותר

ואיזה מזל שלקחת את כל הפניות הנכונות בדרך

ואיזה מזל שהשכלת להבין שזו *דרך*,

ושגם כשאנחנו למטה, הכי הכי למטה -

אנחנו עדיין בדרך!

וכמה בהמשכה השמים צלולים

והשמש מאירה

והחיים מחייכים

וכמה טוב ואור ושפע וברכה יש מעבר לפינה, 

במורד הגבעה,

בהמשך הדרך הזו.

ואת, שחיכית,

וידעת

והאמנת

ובחרת

ואהבת

ללא תנאים 

לך אני עומד היום ומוקיר תודה ונושק לראשך על שהבאת לי את החיים המתוקים והנפלאים הללו לצידך ויחד איתך.

תודה.

את לא יודעת עד כמה תודה.

תודה שחיכית.

בעקבות בלת"ם שמיד צץ,

אז חוזרת עכשיו רק לציין הבהרה:

@oo היקרה רק למען הסר ספק היה חשוב לי לכתוב שאת הקטע הנ"ל רציתי לכתוב כבר מחג השבועות שאז חשבתי על הדברים ופשוט חיכיתי לזמן פנוי לנסח ולכתוב אותו.

וכמובן שאין באמור שום התייחסות ספציפית למקרה ספציפי כזה או אחר או שום ביטול חלילה לדברים שנאמרו בשרשור אחר.

אלא רק התבוננות אישית שעלתה לי מקריאה במגילה וכל מה שפירטתי כאן. 

ואם יש מקרים שיתחברו וזה יהיה מתאים להם - מצוין, ואם יש מקרים אחרים שלא יתחברו או שלא יהיה שייך אליהם - זה גם כמובן בסדר גמור ואין הדברים מתיימרים להתאים לכל המצבים ולכל האנשים ולכל המקרים באשר הם כמובן, אלא רק לאלה שכן ).

ובכלל רוצה להודות לך גם כאן על הדיון המכבד, המפרה, המדייק והמחכים שם 🙏❤

כבר זמן רב כאן בפורומים אפשר ללמוד ממך המון מתוך המודעות הגדולה שלך, העבודה העצמית מעוררת ההערכה שלך, הגמישות המחשבתית שלך, החתירה למען מיקסום האושר בכל התחומים בחיים ועוד

יש משפט חשוב של דוקטור ויקטור פרנקל (ועוד רבים וטובים) שחשוב רגע להנכיח לעצמנו עכשיו:

כל התנהגות/תגובה בלתי נורמלית במצב/במציאות בלתי נורמלית - היא נורמלית.

אז מצאת את עצמך / את אשתך / את אישך / את הילד ברגרסיה בתחום מסוים?

אתם נורמליים.

זו המציאות שלא נורמלית.

אז לוקח לך שוב שנה לעשות פעולה פשוטה?

הכל עמום, מבולבל, לא מרוכז?

את נורמלית. אתה נורמלי.

פתאום בוכה כאילו בלי סיבה הנראית לעין?

כל פעולה הכי קטנה נראית כמו הר?

התחלת דיאטה בדיוק לאחרונה ומאתמול מחפשת רק מתוק ומנחם?

הסבלנות מתקצרת לפתיל קצרצר או אפילו בלתי נראה?

לא מבינה את עצמך?

שואל מה נסגר איתי?!

תוהה לעצמך או אפילו מבקרת את עצמך: מה זה מה קורה איתי?!

את נורמלית. אתה נורמלי.

ומה יעזור גם לנו וגם לזוגיות שלנו עכשיו?

בעיקר חמלה.

הבנה.

לגיטימציה לאנושיות שלנו.

המון חמלה ואהבה.

לעצמי. לאשתי. לאישי.

לקחת נשימה עמוקה

ועוד אחת

להוריד סטנדרטים כרגע במה שאפשר

ובעיקר לזכור שגם אני וגם בעלי/אשתי - אנושיים.

ועוברים, שוב, בתוך מציאות מוטרפת.

ולנסות למצוא עוגנים גם כעת

ולנסות לחזק את עצמינו ולהתמלא ממה שעוזר

לנו, ולזוגיות שלנו.

בשורות טובות ב"ה 🩵🙏

אני אישית אוהב את הבוקסרים הארוכים של פוקס (יש לי מבנה גוף רזה־בינוני בערך L)

לגזרה רחבה הרבה אוהבים רפויים

אין נוסחא מנצחת, לכל אחד נח משהו אחר,

זה פשוט לקנות אחד ולבדוק.