אחרי חצי יום של עיסוק בגעגוע וכאב.. אולי נכון יותר לחפש תשובות בעצמי, אולי להפנות את השאלות למקום אחר.
אבל בא לי לשתף אתכם.
קודם כל שתדעו שאתם באמת חבר'ה חמודים ומקסימים.
אני מעתיקה את הקטע הזה בהקדשה מיוחדת לעצמי,
ולכל מי שאי פעם כאב באמת. והתגעגע באמת.
מתוך צומת הדרורים, של חיה הרצברג:
.."כל החיים מתאווה הנפש למצב של גמול עלי אמו..הכל נושאים עינהם למצב השלם הזה. להיות אהובים בכל סוגי האהבה ומוגנים מכל סוגי היראה. כל מה שיפגוש האדם בחייו יידון אצלו מתוך הכמיהה הנפשית לכך. מילדות ועד שיבה יחוש משיכה עזה אצל מי שידמה למצוא אצלו אותה האהבה.
גמול עלי אמו הוא משל חותם שמטביע השם יתברך בנפש הרכה העושה את צעדיה הראשונים בעולם.
האהבה האמיתית שאנו נכספים אליה היא אהבת ה' יתברך אלינו, אותה שנאמר בה "שימני כחותם על ליבך... כי עזה כמוות אהבה"
...
לעולם יעוררו בנו בני אדם את הגעגוע, ואת המענה השלם לא נקבל מידם. כל מה שיש כאן בעולם הוא משל עמוק ונפלא מאוד. כל הרגשות שלוחים לנו ממנו יתברך, שנלמד כיצד לירא וכיצד לאהוב, כיצד להתגעגע וכיצד לכאוב. ונכין כלים בנפשנו לקבל את תכלית הטוב.
העולם כולו אינו בא אלא לעשות לנו 'משכני' , 'משכני אחריך ונרוצה' כמו ניצוצות שנתזו מן האש הגדולה, להאיר ולחמם את האפלה, וללחוש באוזננו משהו מן הסוד החבוי בה.."
ובאשר לאלו שאולי אותם לא נראה, היו שם בהחלט ניצוצות מהאש, שהאירו.. ועכשיו הגיע הזמן אולי לדבר הנכון והאמיתי יותר..
שנזכה כולנו ממש להתגעגע באמת ולאהוב באמת,
אותו.
[ולהפנים שוברת!! להפנים!!]