דברי תורה... תקראו את הכל טוב...?אלוף השחמט

מדוע מכונה ספר בראשית "ספר הישר": בספרי הנביאים מכונה ספר בראשית "ספר הישר" (יהושע י, יג - "הלוא היא כתובה על ספר הישר", וכן שמואל ב, א, יח- "ללמד בני יהודה קשת, הנה כתובה על ספר הישר"). ובמסכת עבודה זרה (כה, א) מפרשת הגמרא, שהסיבה לכך שספר בראשית מכונה ספר הישר, היא שספר זה מכיל את המאורעות שאירעו עם האבות, והאבות נקראו "ישרים" (כאמור בברכות בלעם, "תמות נפשי מות ישרים").

הנצי"ב מביא את דברי חז"ל האמורים, ותמה עליהם, מדוע דווקא הכינוי "ישרים" הוא שמתאים לאבות, הלוא היו בעלי תכונות נעלות רבות אחרות (ובלשון הנצי"ב: "זה הספר הנקרא ספר בראשית, נקרא בפי הנביאים ספר הישר, כדאיתא במסכת ע"ז (כ"ה ע"א) על שני מקראות בספר יהושע (י` י"ג), הלוא היא כתובה על ספר הישר, ובספר שמואל ב` (א`, י"ח), ויאמר ללמד בני יהודה קשת הנה כתובה על ספר הישר, ומפרש ר` יוחנן, זה ספר אברהם יצחק ויעקב שנקראו ישרים, שנאמר (בברכות בלעם) תמות נפשי מות ישרים. ויש להבין למה קרא בלעם את אבותינו בשם ישרים ביחוד, ולא צדידים או חסידים וכדומה. וגם, למה מכונה זה הספר ביחוד בכנוי ישרים").

 

 

 

בתשובה לכך מיישב הנצי"ב, שה"יושר" האמור בתורה ובחז"ל, פירושו הוא יחס של התחשבות, סבלנות ואיכפתיות כלפי הזולת, אפילו כשדרכיו אינן כדרכיך, ובזה התייחדו האבות. ובלשונו:

 

 

 

"שבח האבות, שמלבד שהיו צדיקים וחסידים ואוהבי ה`...עוד היו ישרים, היינו שהתנהגו עם אומות העולם, אפילו עובדי אלילים מכוערים, מכל מקום היו עמם באהבה וחשו לטובתם באשר היא קיום הבריאה, כמו שאנו רואים כמה השתטח אברהם אבינו להתפלל על סדום, אע"ג שהיה שנא אותם ואת מלכם תכלית שנאה עבור רשעתם...מכל מקום חפץ בקיומם...וכן ראינו כמה נח היה יצחק אבינו להתפייס משונאיו, ובמעט דברי פיוס מאבימלך ומרעיו...ויעקב אבינו אחר שהיטב חרה לו על לבן שידע שביקש לעוקרו לולי ה`, מכל מקום דיבר עמו דברים רכים, עד שאמרו על זה בבראשית רבה (פע"ד) קפדותן של אבות ולא ענותנותן של בנים...ומשום הכי נקרא כמו כן ספר הישר, על מעשה אבות בזה הפרט".

 

 

 

ממשיך הנצי"ב ומבאר, שהאנשים בתקופת בית שני היו צדיקים, אך לא ישרים, וזה היה מה שהביא לחורבנם:

"שהיו צדיקים וחסידים ועמלי תורה, אך לא היו ישרים בהליכות עולמם, על כי מפני שנאת חינם שבליבם זה את זה חשדו את מי שראו שנוהג שלא כדעתם ביראת ה` שהוא צדוקי ואפיקורס...שהקב"ה ישר הוא ואינו סובל צדיקים כאלו, אלא באופן שהולכים בדרך הישר גם בהליכות עולם, ולא בעקמימות, אע"ג שהוא לשם שמים, דזה גורם חרבן הבריאה והריסות ישוב הארץ". [ולפי זה מבאר שם הנצי"ב את האמור בפרשת האזינו "צדיק וישר הוא"- הכינוי "צדיק" לקב"ה בא להצדיק את חורבן בית ראשון, שבו הרשעות הייתה הבעיה העיקרית, ואילו הכינוי "ישר" בא להצדיק את חורבן בית שני, שבו הייתה צדקות, אך לא היה "יושר", וכלשון הנצי"ב לעיל, "שהקדוש ברוך הוא ישר הוא ואינו סובל צדיקים כאלו...").

 

 

 

 

*

 

רש"י- לא היה צריך להתחיל את התורה אלא מהחודש הזה לכם וכו` [ועיין גם מה שכתב הרמב"ן על מימרא זו].


ביאר הכלי יקר, שאין הכוונה לומר, שהיה לתורה להשמיט לגמרי את כל האמור מבראשית עד החודש הזה לכם, שהרי מכל פרשה מספר בראשית ניתן ללמוד דברים רבים. אלא כוונת הקושיה היא שמכיוון שעיקר התורה למצוותיה ניתנה, היה לה להתחיל מהמצוות ורק אח"כ, לבסוף, להזכיר גם עניין הסיפורים והמעשים, שכך סדר החשיבות הראוי.

ולפי זה, מבאר הכלי יקר גם את תשובתו של רש"י: אילו הייתה התורה מתחילה מהחודש הזה לכם (הפרשה המתארת את מצוות הפסח), היה הלומד קורא פרשה זו, ומייד כשהיה מגיע ל"משכו וקחו לכם", שזהו הפסוק המלמד שלקרבן פסח כשר דווקא שה שלכם ולא שה של אחרים, היה לועג לעניין זה- הרי כל ישראל ארץ ישראל גזולה וכבושה היא בידינו, ומה לנו לצוות שלא לקחת שה של אחרים? ומחמת לעג זה, לא היה מגיע לסוף התורה כלל אלא מניחה באמצע. לכך התחיל מבראשית, להודיע שאין אנו ליסטים וכו` כמבואר ברש"י.

*

בין האור ובין החושך- ידועה חקירת הקדמונים, האם החושך הוא ברייה בפני עצמה, או שאינו ברייה אלא רק "העדר" אור. ובתורה תמימה הוכיח מהגמ` בחגיגה שהחושך הוא ברייה בפני עצמה, שהרי בדף י"ב ע"א מבואר ש"תוהו ובוהו, חושך רוח ומים, כולם ביום ראשון נבראו", ואם כן מפורש שהחושך נברא. [אך עיין במהר"ץ חיות בחגיגה י"ב ע"א שדן בראיה זו]. ועיין שם עוד בביאור דרשה זו.

ראיה נוספת לכך שהחושך הוא נברא ממש ולא היעדר אור בלבד, ניתן להביא מהגמ' במסכת תמיד דף ל"ב ע"א, שם דנה הגמ` אם האור נברא תחילה או החושך נברא תחילה, ומסיקה שהחושך נברא תחילה, עיין שם.

בהעמק דבר כאן על פרק א` פסוק ה', מאריך להוכיח שהחושך הוא בריאה בפני עצמה. וממשיך "ואל תקשה, מאי מועיל בריאה זו, הרי בלא בריאה יהיה חושך בהיעדר אור, אבל כבר הורונו חז"ל...דאור האש אינו מנהיר ביום במקום חושך כמו בלילה שבו החושך מושל, ומזה הבינו אנשי מעלה בישיבתם בחושך מתי יום ומתי לילה", ועיין שם עוד.
*
עושה פרי למינו וגו`- בחולין ס` ע"א, דרש ר` חנינא בר פפא, בשעה שאמר הקב"ה "למינו" באילנות, נשאו דשאים ק"ו בעצמן, ומה אילנות שאין דרכן לצאת בערבוביא אמר הקב"ה "למינו", אנו על אחת כמה וכמה, מיד כל אחד ואחד יצא למינו, ע"כ דברי הגמ`. וקשה, וכי עשבים יש להם דעת לעשות ק"ו וכו`? ובמהרש"א ביאר שאין הכוונה לעשבים עצמם אלא למלאכים הממונים, שכידוע אין לך כל עשב שאין לו מלאך מלמעלה ממונה על גידולו.

*
את שני המאורות הגדולים וגו`- הגמ' בחולין ס' ע"ב מקשה סתירה: נאמר "את שני המאורות הגדולים", שמזה משמע ששניהם שווים, ולאחר מכן נאמר "את המאור הגדול", משמע שהשמש גדולה יותר. ומתרצת הגמ', שתחילה נבראו שווים, וכשקינאה הלבנה מיעט אותה הקב"ה וכו` כידוע.

בעלי התוס' על התורה מקשים על דברי הגמ' הללו - לכאורה אין כאן שום סתירה, שכן המלים "שני המאורות הגדולים" אין פירושם בהכרח שהם שווים בגודלם, אלא שהם גדולים ביחס לשאר. התורה תמימה מתייחס לשאלה זו ומבאר, שבכמה מקומות בחז"ל מוכח שכאשר נאמרת מילת "שתי" או "שני", בא הדבר להורות על שוויון בין השנים, וכגון, בגמ` ביומא (סה, ב), שם מבואר ש"שני שעירי עזים" (לה` ולעזאזל), צריכים להיות שווים במראה ובקומה, והדבר נלמד ממילת "שתי". ועל כן גם כאן, כשנאמר "שני המאורות הגדולים", הבינה הגמ' שהכוונה למאורות השווים בגודלם. ועיין שם ראיות נוספות.

*
ואת המאור הקטן לממשלת הלילה- בספר "פנינים משולחן הגר"א" מסופר: "עת שיצא מרנא הגר"א לגלות, ונדד על פני ארצות אירופה, התאכסן פעם אצל בעל בית מופלג בתורה. הלה שהכיר בו כי גדול וקדוש הוא, הראה לפניו מה שכתב אביו המנוח על גליון החומש שלו, בצידו של פסוק זה (-"ואת המאור הקטן וכו'"), ראשי תיבות 'גועשאנ"ק'. את פתרונה של תיבה זו כבר דרש האיש מפי אישים רבים, אבל אין פותר אותה. אמנם, רבינו (-הגר"א) השיבו על אתר, כי פתרון הראשי תיבות הוא: 'גדול וסמוך על שולחן אביו נקרא קטן' (-זוהי מימרא של חז"ל במסכת בבא מציעא דף יב). ופירש, שבזה ביקש ליישב מדוע הלבנה נקראת 'המאור הקטן'. אלא, מאחר שהלבנה אינה מקבלת אורה אלא מהשמש, והלכה היא שגדול הסמוך על שולחן אביו נקרא קטן, הרי שמכיוון שסמוכה היא על שולחן השמש, נקראת 'המאור הקטן'".

[בהערה שם למטה מובא, שבספר הר צבי על התורה להרב צבי פסח פראנק, מובא מעשה זה באופן מעט שונה- שליד המלים "המאור הגדול" סומנו ראשי תיבות "קא"ס עש"א" (=קטן אינו סמוך על שולחן אביו), וליד המילים "המאור הקטן" סומנו ראשי תיבות "ג"ס עש"א" (=גדול סמוך על שולחן אביו). על שם ההלכה בבבא מציעא, שגדול הסמוך על שולחן אביו נקרא קטן, וקטן שאינו סמוך על שולחן אביו נקרא גדול].

והנה, בברית מילה מברכים "זה הקטן גדול יהיה". ושמעתי ביאור על נוסח זה, בדרך דומה לאמור לעיל: "זה הקטן"- כעת הרך הנולד עדיין משול למאור הקטן, הירח, שאין לו אור עצמי (וכך גם הרך הנולד אין לו עדיין כוחות עצמיים אלא רק מקבל מהמשפחה וכו'), "גדול יהיה"- לעתיד יהיה משול למאור הגדול, השמש, שיש לו אור עצמי וכוחות עצמיים, ויזכה להאיר לאחרים.
*
אדם, עפר מן האדמה
- מקשה המהר"ל, בתפארת ישראל פרק ג`, הרי לא רק האדם נברא מן האדמה אלא גם שאר חיות, ומדוע דווקא הוא נקרא `אדם` (ובלשון המהר"ל: "וזה שהוא נקרא `אדם`, על שהוא עפר מן האדמה. ועתה יש לשאול, וכי כל שאר הנמצאים אינם מן האדמה, שייקרא האדם בייחוד בשם `אדם` על שנברא מן האדמה?).

מתרץ המהר"ל, שיש גם מכנה משותף מהותי לאדם ולאדמה: בשניהם, השלמות והפיתוח אינם קיימים בתחילת הדרך. בתחילת הדרך האדם הוא ריק, וכל יכולותיו נמצאים בו רק "בכוח", ורק לאחר פיתוח יכולות אלה, הוא מגיע לשלמותו (בדומה לאדמה, שהיא בתחילת דרכה בורה, ורק אם יפתחו אותה, יצמח בה יבול). לעומתם, כל הנבראים האחרים, נבראים מושלמים ואין בהם "פיתוח" - המלאכים נבראים מושלמים, וכן בעלי החיים, זמן מועט לאחר היוולדם, הם מגיעים ליכולותיהם וכך נשארים עד סוף חייהם, מבלי שיתפתחו בצורה מהותית.

ובלשון המהר"ל- "אבל עניין האדם מתייחס ביותר אל האדמה, וזה כי האדמה היא מיוחדת בזה שהיא בכוח, ויש בה יציאה לפועל, כל הדברים אשר יוצאים ממנה: צמחים ואילנות ושאר כל הדברים, והיא בכוח לכל זה. וזהו עניין האדם שהוא בכוח ויוצא שלמותו אל הפועל, ולפיכך שמו ראוי לו שיהיה משתתף עם האדמה שהיא מיוחדת לצאת מן הכוח אל הפועל, בפירות וצמחים וכל אשר שייך אליה. וכן הוא האדם יוצא כוחו אל הפועל...".

(ונראה שע"פ זה ניתן להבין את מאמר חז"ל ביבמות סג, א, "כל שאין לו אשה אינו אדם", והביאור יהיה כך: מאחר שהשם "אדם" מסמל, כאמור, את הפיתוח ואת הבאת היכולות לשלמות ושיא, הרי שלא ניתן לתת שם זה למי שלא נשא אשה, שכן, השרוי בלא אשה שרוי בלא ברכה, בלא תורה ובלא שמחה וכו' כאמור שם ביבמות, סב, ב, וממילא אינו מביא את פיתוחו לשלמות הראויה, ולא ניתן לקרוא לו עדיין "אדם").
*

פרו ורבו ומלאו את הארץ וכבשוה- ביבמות ס"ה ע"ב אומרת המשנה "האיש מצווה על פריה ורביה אבל לא האשה". ומוסיפה הגמ', שהמקור לכך הוא מהמילה "וכבשוה" האמורה בפסוק, שמילה זו מופנית רק אל האיש, שכן "איש דרכו לכבוש ואין האשה דרכה לכבוש". ומקשה הגמ', הרי נאמר "וכבשוה" בלשון רבים, ומשמע שהפסוק מופנה גם לאשה, ומתרצת "וכבשה כתיב", כלומר אמנם הקרי הוא "וכבשוה" אך הכתיב הוא "וכבשה", בלשון יחיד.

ביחס לביטוי "דרכו של איש לכבוש ואין האשה דרכה לכבוש", ביאר התורה תמימה כך- כשם ש"כבשוה" האמור בפסוק מתייחס רק לזכר, שכן דרכו של הזכר במלחמה וכיבוש ואין דרכה של האשה במלחמה, אף מצוות פרו ורבו האמורה בפסוק, מתייחסת לזכר בלבד [ור` שם ביאור אחר בשם הברטנורה].


ועוד כתב, שאם נפרש כך את דברי חז"ל, תהיה מיושבת גם השאלה מניין שמצוות פריה ורביה, בשונה משאר מצוות, אינה מתחילה בגיל י"ג אלא מגיל עשרים (שאמנם אמרו בן י"ח לחופה, אך הכוונה רק לגיל הראוי, ואילו על העשה ממש אינו עובר אלא מגיל עשרים). שהרי הסמיך הכתוב עניין זה לעניין כיבוש מלחמה, וגיל יוצאי הצבא בכיבוש הארץ הוא עשרים שנה ומעלה כידוע.


ור` עוד בתורה תמימה שדן באריכות בשאלה האם למרות שאשה אינה מצווה בציווי הרגיל "פרו ורבו", יש לה בכל זאת חיוב להינשא ולפרות ולרבות.

*

ויברך אלקים את יום השביעי- כתב רש"י, שהכוונה למן, שירד כפלים ביום השישי וכו`. ודבריו אלה הם ע"פ חז"ל, אך כבר העיר האור החיים שזהו דרש בפסוק ולא דרך הפשט. בספורנו מבואר - "כל יום שביעי העתיד, בירכו שיהיה יותר מוכן משאר הימים בנפש יתרה לאור באור החיים" (ומפנה למאמר חז"ל במס' ביצה דף יז ע"ב, שבשבת ישנה לאדם נשמה יתרה).

*

ויברך אלקים את יום השביעי- כתב רש"י ע"פ חז"ל, שהכוונה למן שירד בשישי כפלים במקום בשבת [ור` הערה קודמת].

אחד הטעמים לכיסוי החלות בשבת (עיין שו"ע, רעא, ט), הוא עשיית זכר למן, שלא ירד בשבת (ולכן מכסים את החלות, זכר למן, שירד משמים מכוסה בשכבת טל). וכבר תמהו על כך, מה ראו לעשות זכר למן דווקא בשבת, שבו לא ירד מן. עיין תוספות במסכת פסחים (ק, ב, ד"ה שאין), וביאור הלכה בסוף סימן רמ"ב.

טעם אחר לכיסוי החלות, הוא "שלא יראה הפת בושתו", כלומר בדרך כלל ברכת הפת קודמת לברכת היין, ואילו בשבת, ברכת היין קודמת (עשיית קידוש), ולכן מכסים את הפת, שלא יראה "בושתו".

המשנה ברורה בביאורו לשולחן ערוך, אורח חיים, רעא, ט, מביא את שני הטעמים בשם הטור, ומוסיף שלפי הטעם "שלא יראה הפת בושתו", יש לכסות את הפת רק אם אכן מקדש על יין, אך אם מקדש על פת, אין עניין בכיסוי, אך לפי הטעם של "זכר למן", יש לכסות גם אם מקדש על פת. ומסיים המשנה ברורה, "וכן נוהגים" (כלומר לכסות גם אם מקדש על פת).


נפקא מינה נוספת בין הטעמים - לפי הטעם "שלא יראה בושתו", יש לכסות רק עד אחר קידוש, ואילו לפי הטעם של זכר למן, יש אומרים שצריך לכסות עד אחר ברכת המוציא, עיין במשנה ברורה שם. ובשמירת שבת כהלכתה (כרך ב, נה, כא) נפסק - "וטוב שיהיו מכוסים עד אחר ברכת המוציא".

נפקא מינה עיקרית בין הטעמים היא בשאלה, האם יש לכסות גם בסעודה שלישית:
אם הטעם הוא מצד בושת הפת שמקדשין על היין, טעם זה לא שייך בסעודה שלישית כשאין קידוש. בערוךהשולחן סימן רצא סעיף י ובסימן רצט סעיף יד כותב שאין נוהגים לכסות, ומנמק שהטעם דבושת הפת הוא עיקר. בשמירת שבת כהלכתה חלק ב פרק נו סעיף ז מביא שני מנהגים בעניין זה ואינו מכריע: "אין נוהגים לכסות במפה את לחם המשנה בסעודה שלישית, אבל יש הסוברים שגם בסעודה שלישית יש לכסות את החלות, מפה אחת מתחת החלות ומפה אחרת עליהם".

[בדרך אגב- לפי קיצור שולחן ערוך (נה, ה), גם מי שמקדש על יין ואוכל "מזונות" (עוגות וכד'), צריך לכסות את העוגות. ועיין עוד ב"פסקי תשובות", סימן רעא אות ה.

*

כי בו שבת מכל מלאכתו וכו`- הקשה הכלי יקר, למה לא נאמר בשבת "ויהי ערב ויהי בוקר", כמו בשאר ימים? ותירץ "לפי שבכל הימים, הלילה זמן המנוחה והבוקר זמן מלאכה, כמו שנאמר [תהילים ק"ד כ"ב] תזרח השמש יאספון וכו` יצא אדם לפעלו. אבל יום השבת, או כולו מנוחה או כולו מלאכה, אם כן אין בו הבדל בין ערב לבוקר, כי מצד סתם מלאכה כולו מנוחה, ומצד עמל התורה כולו למלאכה, כי יום השבת ניתן לעסוק בו בתורה…".
*
ויטע ה` אלוקים גן בעדן מקדם- הרמב"ן בפרק ג` פסוק כ"ב כותב "ודע והאמן כי גן עדן בארץ, ובו עץ החיים ועץ הדעת ומשם יצא הנהר ויפרד לארבעה ראשים הנראים לנו...אבל כאשר הם בארץ כן יש בשמים דברים יקראו כן...", עיין שם.

*

ויצו ה` אלקים על האדם לאמר מכל עץ הגן וכו`- בסנהדרין נ"ו ע"ב למדה הגמ` מפסוק זה את כל עניין שבע מצוות בני נח, עיין שם. דרשות אלה הן רחוקות מפשט הפסוק, וכתב כאן התורה תמימה, "ונראה פשוט דאין הכוונה דמפסוק זה ילפינן עיקר חיובים אלה בבני נח, שהרי אין במשמעות פשטות הכתוב כל עניינים אלה, אלא העניין הוא שכל דין מאלה השבע מצוות מקובל היה לחז"ל שנוהגים בכל האומות שבעולם, והשכילו חז"ל לכוללם ולאחדם ולהסמיכם בלשון איזה פסוק בתורה כדי שיהיה הדבר לזיכרון…וכוונתם בכל אלה, יען שמעיקר הדין אסור לכתוב דברים שבעל פה רק לשננם בפה, כמבואר בגיטין ס` ע"ב [ובזמן הזה הותר לכתוב מפני קוצר הדעות], ולכן מאו להכרח לתת בהם סימנים כדי שלא ישכחו".


ועוד מבואר בתורה תמימה עניין מחלוקת רמב"ם- רמב"ן מה גדר מצוות "דינים" בבני נח.
*
כי ביום אכלך ממנו מות תמות- על פי הרמב"ן, אין הכוונה לומר שממש ביום אכלו ימות, אלא הכוונה היא שביום שבו יאכל מעץ הדעת, יהיה "בן מוות", וכלשון הרמב"ן "שאין הכוונה שימות מיד בו ביום...אבל הכוונה כי בעת שיצא יהיה חייב מיתה למלך, והוא ימית אותו כאשר ירצה".

הרמב"ן מוסיף ומביא שתי דעות בעניין השאלה, האם לולא האכילה מעץ הדעת היה האדם חי לעולם ממש. יש אומרים שבכל מקרה היה מת בזמן כלשהו, אך כעת נתחייב שיתקצרו ימיו, וי"א שהיה חי לעולם (הדעה הראשונה היא "דעת אנשי הטבע", הסוברים שאדם, מעצם היותו מורכב, דינו למות. הדעה השניה היא הגמ` במס` שבת נ"ה. אמנם לאחר שהרמב"ן מביא את שתי הדעות, משמע שהוא שולל את "דעת אנשי הטבע", שכן עצם העובדה שהאדם מורכב, אינה מכריחה שדינו למות, עיין שם).

*

ויפל ה` אלקים תרדמה על האדם וכו`- כתב האור החיים: "ויש לנו לחקור זאת, לאיזה טעם ברא ה` האשה בגוף האדם ממש ולא בראה בריה בפני עצמה מן העפר כמו שברא הזכר. ונראה, כי בזה גילה דעתו יתברך כי יש הפרש בין הכנת זיווג האנושי מזיווג הבהמי, כי זיווג הבהמי פועל פעולת ההזרעה בכל נקבה אשר תזדמן לפניו…ואין רישום וייחוד לנקבת זכר בבהמה, לומר, זו פרתו של שור זה וזו פרתו וכו`, מה שאין כן באדם…כל אחד יש לו בת זוגו בפני עצמו, ולזה נתחכם ה` לבנות בת זוגו של האדם מעצמיו, לומר כי זו בשר מבשרו".

*

ודבק באשתו והיו לבשר אחד- עיין פירוש רש"י, ש"בשר אחד" הכוונה היא לולד הנוצר מהם. אך הרמב"ן פירש אחרת- בניגוד לשאר בעלי החיים שאינם דבקים בנשותיהם אלא הזכר בא על איזו נקבה שירצה ואח"כ הולך לו, האדם אינו כן אלא טבעו לדבוק באשה אחת (שע"י שחווה נבראה מן האדם, היה בטבעה לדבוק דווקא בו, ומהם הגיע טבע זה גם לתולדותיהם). וזהו "והיו לבשר אחד", שרואים את נשותיהם כאילו הן עמם לבשר אחד. ופירוש "על כן יעזוב איש את אביו וכו` ודבק באשתו והיו לבשר אחד" הוא שמרגע שהאדם נושא אשה הוא כביכול עוזב את שאר הקרובים ומרגיש שאשתו קרובה לו מהם.

*

והנחש היה ערום וגו`- מבואר כאן שהנחש דיבר אל האשה, אך לא בואר כיצד דיבר. כתב האבן עזרא: "יש אומרים כי האשה הייתה מבינה ויודעת לשון החיות, ויפרשו `ויאמר הנחש`, ברמיזה. ואחרים אמרו שהוא שטן. ואיך לא יראו [=אותם מפרשים] סוף הפרשה, כי איך ילך השטן על גחון ואיך יאכל עפר. ומה טעם לקללת הוא ישופך ראש. והישר בעיני שהם הדברים כמשמעם, והנחש היה מדבר והיה הולך בקומה זקופה, והשם דעת באדם, שם בו. והנה הפסוק מעיד כי היה ערום מכל חית השדה, רק לא כאדם".


אך ר` באור החיים שפירש שהכוונה היא שהנחש דיבר "בצפצוף אשר ידברו בו הבעלי חיים בלתי מדברים, ואז היו מכירים כל צפצופי וכו` ואפילו שיחת הדומם. ומצאנו לגדולי ישראל שהיו מכירים בכל צפצוף ושיחה. ומכל שכן אדם הראשון יציר כפיו יתברך".


ועיין באריכות בעניין זה באברבנאל.
*
ויקרא ה` אלוקים אל האדם ויאמר לו איכה
- "לעולם אל יכנס אדם פתאום לבית חבירו. וילמוד כל אדם דרך ארץ מן הקב"ה, שעמד על פתח הגן וקרא לאדם, שנאמר ויקרא ה` אלוקים אל האדם" (מסכת דרך ארץ, פרק ה`. מובא גם בתורה תמימה, וראה ביאורו).
*

המן העץ אשר ציויתיך לבלתי אכל ממנו אכלת- בחולין קל"ט אומרת הגמ` "רמז להמן מן התורה מניין (כלומר היכן רמוז המן הרשע בתורה), המן העץ אשר ציויתיך לבלתי אכל ממנו אכלת". והדברים תמוהים, היכן רמוז כאן המן הרשע (ואמנם כתוב בפסוק "המן העץ", ו"המן" הן אותיות המן, אך תמוה מאוד לומר שבכך רמוז כאן המן הרשע, ואין בזה כל טעם).

התורה תמימה מבאר את דברי הגמ' כך- השאלה "רמז להמן מן התורה מניין" פירושה, היכן מצאנו רמז בתורה לתופעה מפליאה כמו המן הרשע, שהיה לו כל טוב וכולם סגדו לו והשתחוו לו, ואף על פי כן אמר "כל זה איננו שווה לי", רק משום שאדם אחד לא השתחווה לו?! על כך עונה הגמ' 'המן העץ אשר ציויתיך וכו`', כלומר כבר אצל אדם הראשון מצאנו, שעל אף שיכול היה להתענג על כל העצים כל ימיו, הוא נתאווה דווקא אל העץ האסור, שנצטווה לא לאכול ממנו, כי טבע האדם הוא לשאוף ולרצות את מה שמחוץ להשגתו וכוחו. טבע זה בא לידי ביטוי אצל אדם הראשון, וכן אצל המן, שהתאווה לשלוט דווקא על הכוח המתנגד לו, על מרדכי.

*

האשה אשר נתת עמדי היא נתנה לי מן העץ- כתב בעל הטורים: "לפי הפשט, שהכיתני בעץ עד ששמעתי לדבריה"..
*
האשה אשר נתת עמדי - מכאן למדו חז"ל (עבודה זרה, ה, ב), ש"אדם הראשון כפוי טובה היה", וזו כוונת רש"י כאן על הפסוק. אשר לביאור הלשון "כפוי טובה", ראה ביאור רש"י ותוס` שם במס` ע"ז, ובתורה תמימה כאן.
*
ביאור עניין עץ הדעת, ומהות החטא: ידועה השאלה, אם לאחר אכילת עץ הדעת מעידה התורה שהאדם ידע טוב ורע, האם פירוש הדבר הוא שלפני כן היה האדם כבהמה שאינה יודעת טוב ורע? האם זו אכן הייתה תכלית הבריאה? איך ייתכן שכל הדעת שיש לאדם כיום, נובע למעשה מחטא, ולולא החטא היינו כבהמות ללא דעת?

נאמרו בעניין זה הסברים שונים, עיין ברמב"ם בתחילת מורה נבוכים, ועוד. הנצי"ב, בהעמק דבר על פרק ב` פסוק ט`, וכן בפרק ג` פסוק ו`, מבאר שלולא עץ הדעת, היה אדם הראשון עובד את הקב"ה מצד דבקות פנימית, ע"י חוש פנימי רוחני, ללא חישובים. עץ הדעת העביר את המשקל ממצב זה אל מצב שבו אדם משתמש בכלי הדעת, ומחשב חישובים של טוב ורע. "שנתווסף לה במאכל העץ דעת אנושי...דחכמת אדם הנפלאה שהיה עד כה לא היה שכל אנושי וטבעי אלא בשביל שהיה דבוק באלוקיו השיג הכול ברוה"ק, אבל לא היה לו חכמה אנושית...". עוד מוסיף הנצי"ב (עיין בדבריו לפרק ב' פסוק ט'), שלפני עץ הדעת הייתה העבודה בהכרח עבודה מאהבה, ולאחר עץ הדעת העבודה היא עבודה מיראה, משיקולי טוב ורע לאדם.

[ובביאורו לפסוק ה', על "ונפקחו עיניכם", כותב הנצי"ב, שפקיחת עיניים זו מהותה "לראות מה ראוי להיות בדרך העולם ומה שאינו ראוי. דדבקות באהבת ה` (כמו שהייתה לפני האכילה), אע"ג שהוא מחכים... מכל מקום הוא מעביר עין מדרך ארץ, וכדאיתא בעירובין נ"ד, אמרו על ר` אלעזר בן פדת, שהיה יושב ועוסק בתורה בשוק התחתון וסדינו מושלך בשוק העליון, ומשום הכי לא הבין האדם כי לא נאה לעמוד ערום לפני ה`"].

הרב קוק הולך אף הוא בדרך דומה, בהסבר השפעת עץ הדעת והשלילה שבו, וזו לשונו (אורות הקודש ג, עמ' קכט, אות צ):

"כשהשכל מאיר במלוא אורו, אז אין צורך לשום הדרכה מיוחדת של חוקים ומשפטים. הטוב הגמור במעשה נמשך הוא אחרי המאור השכלי, וכל מכשולות החיים מתיישרים מעצמם. החוקים והמשפטים מתקיימים לא בתור חוקים ומשפטים מצווים, כי אם בתור תנועות טבעיות, לנושאים שהארת השכל חזקה עליהם.

הטוב והרע וכל ערכיהם, חילוקיהם, והעמל הגדול שיש בכיוון הדרך הממוצע שלא יוסיף ולא יגרע, כל אלה באו אחר שגרע השכל את אורו, וההרגשה, ההתפעלות, ושיקוע של החושים, לקחו את מקומו, אחרי חטא הקדמוני של האכילה מפרי עץ הדעת טוב ורע".
*
ויקרא האדם שם אשתו חוה, כי היא הייתה אם כל חי - לכאורה היה צריך לקרוא לה כך מלכתחילה, ולמה קרא לה כך דווקא אחרי החטא? (עיין ברש"י, ולפי פירושו לכאורה אין מקום לקושיה זו).

בספר "שערי שמחה" (ר` שמחה בונם סופר, בעל שו"ת שבט סופר) ביאר, שקודם החטא לא היה מקום לומר שהאשה היא "אם כל חי", שהרי גם הקב"ה והבעל שותפים בלידת הילד (כמו שנאמר שלושה שותפים באדם). רק לאחר החטא, כשנגזר עליה צער העיבור והגידול, נמצא שהיא העיקרית מבין השותפים. וכמו כן, לאחר שנתקלל האדם "בזיעת אפיך תאכל לחם", נתמעט חלקו בגידול הילד, מחמת טרדתו בעבודה.
*
למה חרה לך ולמה נפלו פניך
- במעיינות הנצח מביא בשם חידושי הרי"ם, שאין כאן שאלה (שהרי ידע הקב"ה היטב למה חרה לקין) אלא תוכחה: התבונן על מה חרה לך ונפלו פניך, לא על שמנחתך לא נתקבלה, אלא על שמנחת אחיך כן נתקבלה.

על המילים "ולמה נפלו פניך" כותב הספורנו "כי כשיש לקלקול איזו תקנה, אין ראוי להצטער על מה שעבר, אבל ראוי להשתדל להשיג תיקון לעתיד".
*
וישב בארץ נוד קדמת עדן- כתב הכלי יקר: "מצינו שכל ההורג נפש גולה למזרח, שכן אדם הראשון שגרם מיתה לכל תולדותיו כתיב בו (לעיל ג, כד) וישכון מקדם לגן עדן, וכן בכל ערי מקלט כתיב (דברים ד מא) בעבר הירדן מזרחה שמש, לפי שכל הורג נפש מקרב הערב שמשו של הנהרג, כמו שנאמר (קהלת יב, ב) עד אשר לא תחשך השמש וגו`. לפיכך יגלה לקצה אחרון שכנגדו כדרך שאמרו בהורדוס (ב"ב ד.)- `הוא כיבה נרו של עולם ילך ויעסוק באורו של עולם`. והוא דרך כל בעלי תשובה להטות לקצה אחרון בדבר שחטא בו ולעשות איזה מצווה הופכית אל העבירה שעשה, וזה דרך נכון לכל בעל תשובה, והמשכילים יבינו מגלות זה לתקן כל עבירה באיזו מצווה הפכית לעבירה כי בזה יתוקן עוותו".

*

ויהיו ימי אדם תשע מאות שנה וכו`- הרמב"ם במורה נבוכים, חלק ב פרק מ"ז, כתב שלא כל הדור ההוא חי שנים רבות כל כך, אלא דווקא אותם יחידים המוזכרים בפרשה. אך הרמב"ן כאן כתב על כך "והנה אלה דברי רוח", והרבה להקשות (כגון- למה זכו דווקא יחידים אלו, שלא מצאנו בהם צדקות מיוחדת וכד`, לנס כזה ואריכות ימים כזו). ודעת הרמב"ן עצמו היא שהסיבה בגינה אדם הראשון חי זמן רב כל כך נעוצה בכך שנעשה בתכלית השלמות בנוי, בכוח ובקומה, ולא הוא בלבד אלא כל הדורות ההם, אך ברבות הימים נתמעטו השנים ע"י האוויר הרע מן המבול וסיבות נוספות.


ובתורה תמימה על הפסוק נח איש צדיק תמים היה בדורותיו, מביא ראיה לדברי הרמב"ם: לפי הרמב"ן, צריך היה לומר "נח איש צדיק תמים היה בדורו", ולמה נאמר בדורותיו בלשון רבים? אך לפי הרמב"ם אין קושיה, שהרי בזמן שנח חי את שנותיו, עברו כמה וכמה דורות (כי שאר האנשים לא האריכו ימים כל כך), ולכן נאמר בלשון רבים.

*

ויתהלך חנוך וכו`- לשון הרב דסלר במכתב מאליהו (א, 34, קונטרס החסד):

"אמרו חז"ל כי חנוך תופר מנעלים היה, ועל כל תפירה ותפירה היה מייחד ייחודים לקונו (עיין מדרש תלפיות ערך "חנוך"), ושמעתי בשם רבינו ישראל מסלנט זצ"ל, שביאר המאמר הזה ביאור נחמד, ויאמר, כי אין הכוונה שבשעת תפירתו היה דבק במחשבות עליונות, שזה אסור על פי הדין, כי איך יפנה את דעתו לדבר אחר, בשעה שעוסק במלאכת אחרים אשר שכרוהו? אלא תוכן הייחודים שהיה מייחד, הוא אשר שם על לבו ומחשבתו, בכל תפירה ותפירה, כי תהיה טובה וחזקה, וכי יהיו המנעלים טובים למען יהנה מהם אשר ינעלם. ככה דבק חנוך במידת קונו, אשר ייטיב ויהנה לזולתו, וככה ייחד לו ייחודים, כי לא חפץ חנוך בשום דבר אחר, זולת החפץ האחד, והשאיפה המיוחדת, לדבוק במידות קונו. ועוד אחרת לו בזה, כי נשמר מכל שמץ רע, שגם שגגת אונאה ותרמית לא תגיענו, ולא תהיה נטילתו יתירה על ערך עבודתו אשר יתן".

*

והיו ימיו מאה ועשרים שנה- אין הכוונה לומר שימי האדם הם מאה עשרים שנה, אלא שהקב"ה יאריך לדור המבול מאה ועשרים שנה לפני שיכלה אותם כמבואר ברש"י. אמנם הירושלמי נזיר פרק ז` הלכה ב` הבין בתחילה שהכוונה היא שימי האדם מאה עשרים שנה, כפשוטו (ובא הפסוק לתאר את עליבות מצב האדם), והקשה על כך הרי אדם הראשון חי קרוב לאלף שנה (וכן שאר בני אותו דור)? ותירץ שכוונת הפסוק היא לשימור הגוף אחר המוות, שאחר ק"כ שנה כל הגוף נרקב ואין בו אלא כף אחד של עפר (כלשון הירושלמי- למאה ועשרים שנה הוא חוזר לתרווד אחד רקב). וכתב על כך התורה תמימה שאמנם בעצמות צדיקים מצאנו שמשתמרות זמן רב [ומביא על כך ראיות], אך כוונת הירושלמי היא על דרך הכלל.
*
ונוח מצא חן בעיני ה`- כאן נאמר ש"מצא חן", ואילו בתחילת פרשת נוח נאמר שהיה "צדיק תמים". לפי הרמב"ן, הכול המשך אחד, וכוונת התורה לומר שמצא חן בעיני ה` על ידי שהיה צדיק תמים. אך לפי הספורנו, הכוונה היא כך: נוח היה צדיק תמים, ולכן היה ראוי להינצל בעצמו, אך מה שניצלו עמו גם בניו ומשפחתו, לכך לא היה ראוי, וזכה לכך רק מצד "חן", דהיינו חנינה לפנים משורת הדין. ומדוע לא היה זכאי לכך שיינצלו בניו? שכן נוח דאג לעצמו ולא ללמד את זולתו ואת רשעי דורו, ובלשון הספורנו: "אף על פי שהוא היה צדיק תמים בעיון ובמעשה, כי אמנם צדיק המשלים עצמו בלבד הוא ראוי שימלט עצמו בלבד אבל המשלים גם את זולתו הוא ראוי שימלט גם את זולתו כי בזה יש תקווה שיחזירם בתשובה וכו`", עיין שם בלשונו.

 

 

 

 

 

 

דוד המלך עדיין חייכְּקֶדֶם

כי השאיפה למלכות ישראל בעם ישראל חיה.קעלעברימבאר

ויעקב חי כי עם ישראל קיים

גם ה' העביר חטאתך לא תמותכְּקֶדֶםאחרונה

שמואל ב יב יג

ליקוטי מוהר"ן 'ואתם תהיו לי ממלכת כהנים וגוי קדוש'שנונימי
עבר עריכה על ידי שנונימי בתאריך ו' בכסלו תשפ"ז 9:14

שלוש נקודות: הצדיק, ה' יתברך וחברים.

נקודת ה' יתברך ונקודת החבר 》》》

צריכין לקבל מנקודה הכללית שהיא הצדיק שהוא שורש נשמות ישראל (משה רבינו ע"ה).

וכשאינו מקושר לצדיק האמיתי ומקבל ממנו,

הוא יוצא מגבול הקדושה אל החכמות החיצוניות והאמונות הכוזביות שהן רשות הסיטרא אחרא והקליפות.

מה עם כלל האומה?קעלעברימבאר

חשוב לדבוק בצדיקים רבים לא רק בצדיק אחד מסויים!דורש טוב לעמי

הרבה רעות חולות נובעות מכך שאנשים מנסים לדבוק דווקא בצדיק אחד מסויים. וזה מביא אותם בסוף גם לזלזל בצדיקים אחרים, וגורר פילוגים ושנאה.

מטרת ההתדבקות בצדיקים היא ההתדבקות בנשמת האומה בכללותהּ.

"הדבקות בצדיקים, כדי שיתערב כח המציאות שבנשמתם עם הנשמה הבלתי־נשלמת, היא דבר נכבד מאד במהלך התפתחות הנפשות. אבל צריך שמירה גדולה, שאם יטעה בצדיק אחד, וידבק בו דבקות פנימית הויתית, וידבק גם כן בחסרונותיו, הם יפעלו לפעמים על הדבק במידה גרועה הרבה ממה שהם פועלים על האיש המקורי. אשריהם ישראל שהם דבקים בנשמת האומה, שהיא טוב מוחלט, לשאוב על ידה אור ד' הטוב". - אורות ישראל ג, ג

יש הבדל בין הגלות לארץ ישראל.קעלעברימבאר

בגלות אפשר, כי במילא הכל זה תורת הפרט.

גם אמר הרצי"ה שדבקות בצדיקים כלל ישראלים (כלומר שחיים את ענייני הכלל והממלכה) זה עצמו דבקות בכלל ישראל

(המקור בפנקסים אפילו יותר חריףטיפות של אור
עבר עריכה על ידי טיפות של אור בתאריך ז' בכסלו תשפ"ז 7:26

"הדבקות בצדיקים, כדי שיתערב כח המציאות שבנשמתם עם הנשמה הבלתי נשלמת, הוא דבר נכבד מאד במהלך התפתחות הנפשות. אבל הוא צריך שמירה גדולה, שאם יטעה בצדיק אחד וידבק בו דבקות פנימית הוייתית, ידבק גם כן בחסרונותיו, ולפעמים חסרונותיו יפעלו על הדבק במדה גרועה הרבה ממה שהם פועלים על האיש המקורי, ויהיה קרוב מאד להפסד נפשי עצום. ישראל צריכים להיות דבקים בנשמת האומה, שהיא טוב מוחלט, לשאוב על ידה אור ד' הטוב")

תמיד הצחיק אותי שפה הרציה ה"מיסנגד" מגןקעלעברימבאר

על החסידים🙃 (למרות שכל מה שבאורות זה עריכה על פי החלטת הרב קוק עצמו)

היכן המקור בפנקסים?ליפא העגלון

פנקסי הראיה כרך ז עמוד קמאטיפות של אור

אגב, ייתכן שהרציה ערך ל"לפעמים",קעלעברימבאר

כי הרציה אמר שדבקות בצדיקים כלל ישראלים היא עצמה נחשבת דבקות בכלל האומה ולא בצדיק.

ואילו הרב קוק התכוון בפסקה לצדיקים שאינם כלל ישראלים.

(שמעתי מהרב שרקי ששמע ישירות מהרצי"ה שדבקות בצדיקים כלל ישראלים זה נחשב דבקות בכלל האומה ולא בצדיק)

אני תמיד תוהה איך אמירות כאלו לא מטרידות אנשיםטיפות של אור

"צריך להיזהר בהתבטלות לרבי. רק בהתלבטות לרביים שלנו לא צריך להיזהר, כי אצלנו הם שונים, הם ככה וככה"

לא לרביים שלנו.קעלעברימבאר
עבר עריכה על ידי קעלעברימבאר בתאריך ז' בכסלו תשפ"ז 14:51

לצדיקים כלל ישראלים.

לא יודע מה הכוונה צדיקים כלל ישראלים. אולי כאלה שעוסקים בחיי הכלל? אולי רבנים שהם גם פוליטיקאים? אולי כאלה שהם כמו הרב גורן ובצבא? אין לי מושג. לא בטוח שזה כולל את הרצי"ה עצמו. רק זוכר שהרב שרקי אמר זאת (והוא לא מן הסוג של האנשים שיאמרו "ברב שלנו תדבק ובאחרים לא" לזכרוני זו היתה שאלה של הרב שרקי עצמו את הרציה לגבי צדיקים כלל ישראלים. אני מנסה לחפש זאת)

אחרי חיפוש שעשיתי - זה לא המלצה להדבק בצדיקים כאלה, אלא שהסכנה שהובאה בפסקה לא קיימת בדבקות בצדיקים כאלה.

בכל מקרה לא ראיתי מישהו שהפך את הרציה לאדמור עד כה

"ובמקרה" התכונה הזאת מתאימהטיפות של אור

לרבנים מהקבוצה של האומר

כן אבל לא נראה לי זו הסבה שהרציה או הרב שרקי אמרוקעלעברימבאר

זאת. הסיבה היא מן הסתם שדבקות בצדיק כלל ישראלי היא עצמה גורמת לדבקות בכלל האומה ולא באותו צדיק, כי הרי הוא כלל ישראלי.

בכל מקרה זו אמרה שכלל לא ידועה בחוגי תלמידי הרציה, כפי שהיסטורי העיד. כך שאין חששא. וגם אני מעולם לא שמעתי את זה חוץ מפעם או כמה פעמים בודדות משיעור של הרב שרקי ומעולם לא שמעתי זאת מאף רב אחר. לא שמעתי את הדבר הזה וגם אתה לא הגדת לי וגם אנוכי לא שמעתי בלתי מהרב שרקי.

מאוד מוזר ולא מתאים לדברים מפורשים בשיחותיוהסטורי

לא ראיתי בשיחות פרוטקציות לצדיקים מסויימים, אלא דיבור על דבקות בכלל ישראל.

גם ב'לשלושה באלול' מביא דברי הרב עצמו ש'אל לעשות לי קוקיסטים'.

דיבר על דבקות כנראה, לא על התמסרות טוטאלית.קעלעברימבאר

גם למילה "דבקות" יש כמה רבדים.

הנה:קעלעברימבאר

# שיעור מספר 152 - ערוץ מאיר - אתר היהדות הגדול בעולם

דקה 18.50

אחרי חיפוש שעשיתי.

שם הוא לא אומר "שמעתי ישירות" אלא "שאלו את הרציה". אבל אני זוכר שבשיעור אחר הוא אמר שהוא שמע ישירות מהרציה, אם זכרוני אינו מטעני

לא התווכחתי על האם הרב שרקי אמרהסטורי

אלא שזה לא מתאים לדברים שכתובים מדברי הרב צבי יהודה בעצמו ולדברים זשמעתי באזני מרבים מתלמידיו.

מדייק -קעלעברימבאר

הוא לא אמר "מומלץ להדבק בצדיקים כלל ישראלים" אלא "הסכנה שבפסקה לא קיימת בדבקות בצדיקים כלל ישראלים לפי הרציה". אולי לא מומלץ להדבק מסיבות אחרות, לא מפני הסכנה, אלא כי פשוט אפשר לדבוק בכלל האומה פשוט

לא פשוט בכללדוס91אחרונה

תורת רבי נחמן עמוקה מאודד..

חשוב לומר שגם הוא עצמו אמר שרק רבני נתן גדול תלמידיו הבין אותו..

אז צריך לחשוב טוב, לפני שחושבים שמבין משהו מדבריו הקדושים

אורות ישראל יצא שנים אחרי פטירת הראי"הטיפות של אור
עבר עריכה על ידי טיפות של אור בתאריך ט' בכסלו תשפ"ז 15:35

צורף לאורות במהדורה מאוחרת

@קעלעברימבאר

(עריכה: הקשר)

הודפס כקובץ לבד בתש"ג. צורף לאורות במהדורת תש"יהסטוריאחרונה

איסלם היא עבודה זרהשנונימי
עבר עריכה על ידי מנהל בתאריך ב' בכסלו תשפ"ז 9:22

בתקופת העולם הפגאני הערבים האמינו באלים רבים.

אחד מהם הוא "אללה" (ימח שמו ויאבד זכרו) ופולחנו באבן השחורה בעיר מכה שבסעודיה.

'מוחמד בן עבד' נולד למשפחה המיוחסת לעבודה זרה זו ולכן גם החליט לשעבד את העולם לעצמו ולדרכו.

הקוראן הוא ספר חוקי עבודה זרה של האליל הטמא, ובחוצפתו משווה עצמו לנביאי ישראל.

הרמב"ם טעה בזה!!! מסגד הוא בית עבודה זרה.

כמובן שיבואו ויגידו שהם מאמינים באל אחד - אל אחד פגאני המנסה לבטל את אלוהי ישראל!!!

מוחה על העזות לכתוב ככה על גדול ישראל!Kayom

כתוב במלאכיטיפות של אור

"כי ממזרח שמש ועד מבואו גדול שמי בגוים ובכל מקום מקטר מגש לשמי ומנחה טהורה כי גדול שמי בגוים אמר ה' צ-באות'

המפרשים מסבירים על פי הגמרא במנחות, שגם עובדי העבודה זרה מאמינים שיש אלוקים עליון, רק שהם מייחסים לו תכונות שגויות וגם חושבים שיש אלילים אחרים תחתיו (אליהם הם עובדים). ולמרות זאת זה נחשב שהם מכירים בהקב"ה

אז אני חושב שקל וחומר כאן - מכיוון שהמוסלמים מייחדים אותו ייחוד גמור, וגם שוללים ממנו כל גוף וכל דמות הגוף

המצוות הפאגניות שלהם היו דומות אז להיוםשנונימי

לדוגמא: מסכת שבת ו' או ישעיהו פרק ג'

מדובר על ערביות רעולות (ברעלה) ויהודיות גם כן רעולות כמנהג המקום.

גם לפני 2,500 שנים הערביות היו רעולות וצנועות אבל לא מצד הקדושה בכלל.

או ההקרבה למולך (שהידים) בהשוואה לעקידת יצחק.

ושוב אנו רואים שעבודה זרה מדמה עצמה לאלוקי ישראל.

ואם אנחנו מאמינים בה' שברא הכל אז בוודאיי שגם השקר מדמה לאמת כי ה' אמת הוא ברא את השקר.

זה נכון שיש באסלאם מימדים אליליים, זה עדיין לאקעלעברימבאר

עושה אותו ע"ז.

כשם שאדם שיקריב את בנו לה' על גבי מזבח, לא פסל את המזבח משום ע"ז

אין כאן הקרבה למולך, מדובר בייחס של להבדיל למות עלאברהם יאיר שטרן

קידוש ה', אין כאן מצווה למות בגלל המוות, אלא למות למען אידיאה...

צודק. אך הכתוב במלאכי אינה ראיה.קעלעברימבאר

כי שם מדובר שלמרות שמאמינים באלהא דאלהין הם עדיין מוגדרים עובדי ע"ז (השאלה אם עבודת אלהא דאלהין עצמה נחשבת עבודה זרה הלכתית. למשל האם מקדש שהוקדש רק לאל עליון הכנעני, נישב עבודה זרה? מצד שני במילא עשו לו פסלים אז כמו שעגל הזהב הוא ע"ז הלכתית כנל כל פסל.

או השאלה האם כמדברים על מיתולוגיה כנענית ומדברים על "אל", זה בעייתי להגות את שמו משום שם אלוהים אחרים לא ישמע על פיך? או מכיוון שמדברים על הבורא זה מותר?)

ב. הכתוב במלאכי לא טוען שזו לא ע"ז, אלא בא לגעור בישראל - "כולם מכבדים אותי ואתם לא!"

ג. לזכרוני עובדי ע"ז בשיתוף זה רק אם עיקר עבודתם זה את האל העליון הבורא. אחרת מעולם לא היה כזה דבר אדם שהלכתית הוא נחשב עובד ע"ז רגיל

כתבתי - "הם עובדים לאלילים שתחתיו"טיפות של אור

לכן זו עבודה זרה. אם הם עובדים גם את אלוקים (העליון), זו עבודה זרה בשיתוף

אני חושב שאפשר להתלבט במקרה שמגשימים את אותו אלוקים עליון. שזה כאמור לא רלוונטי לאיסלאם

אם הם עובדים בעיקר את האלילים וקצת את הבורא,קעלעברימבאר

הם לא מוגדרים לזכרוני לפי הפוסקים עובדי ע"ז בשיתוף, אלא עובדי ע"ז רגילים. כי כל אדם בעולם עובד גם בורא כלשהו, ואז אין לך עובדי ע"ז רגילים.

רק אם בעיקר עובדים את הבורא ורק משני את האלילים אז הם בגדר של עובדי עז בשיתוף.

למה שהגשמה/אי הגשמה היא המשנה?

אני מסכים שלגבי אל מופשט (לא רק חסר גוף אלא שמרומם מעל תואר אלילי) כמו "ברהאמאן" או "דאו" , הוא עצמו לא נחשב ע"ז, אבל מה לגבי אם כנעני יאמר לך שאל עליון ללא גוף, או יווני שיאמר לך שאוראנוס ללא גוף, או תיהאמאת ללא גוף?

לא יודע מה ההבדל בין מופשט ל-ללא גוף ודמות הגוףטיפות של אור

ההבדל הוא:קעלעברימבאר
עבר עריכה על ידי קעלעברימבאר בתאריך ג' בכסלו תשפ"ז 13:34

שהברהאמאן או הדאו הוא לא "ראש הפנתאון חסר הגוף" כמו אוראנוס תאורטית ללא גוף, תיהאמאת ללא גוף, נו ללא גוף וכדומה.

אלא לפי תפיסתם יש הבדל מהותי בין הברהאמאן והדאו לבין האלילים שנובעים ממנו. מה גם שהם לא הילדים שלו בניגוד למיתולוגיות אלא אווטרים של מהויות שמבטאות אותו (דומה ליחס בין ישו לאל האב בנצרות).

גם אין לו שיוך של קפריזות או תכונות אליליות בניגוד לראשי פנתיאון, והוא הרבה יותר קרוב למושג התיאולוגי "אלוהים" מאשר לעוד אל שניצב בראש פנתיאון רק אין לו גוך עשוי בשר או אין לו גוף. לזכרוני האל אתון אצל אחאנתון היה אמנם ללא גוף , אך לא מופשט לגמרי.

יש גם מדרגות בהפשטה. הרי במילא אוראנוס זה כל השמים ותיהמאת זה כל המים. אז מי שיטען על ראש פנתיאון שהוא רוח נושבת שממלאת את כל היקום, או האור שממלא את הכל, מגשים או לא?

בפולתאיזם זה רלוונטי. בניגוד למונותאיזם שלא כזה משנה מה רמת ההפשטה, כי במילא אתה יוצא אנטי ונגד אלילות וריבוי אלים (ביהדות באסלאם וחצי בנצרות) אז כבר לא כזה משנה אם אתה מגשים את אלוקים או מפשט אותו. שהרי הדתות האברהממות הן אנטי פגאניות בצורה אקטיבית (שוללות אמונת ריבוי), ולא רק א-פגאניות (אדישות לאמונת ריבוי).

ב. ברמה הפרקטית : אם עושים לו פסל או לא. אם עושים לו פסל לבורא גם אם טוענים שהוא מופשט- זה עבודה זרה.

אך בהינדואיזם ובדאואיזם/נאו קונפוציאיזם אין פסל לברהמאן או הדאו או ה"לי/טאי ג'י" (אם האחרון בכלל ראוי להחשב אלוהים ולא פאנתאיזם נוסח שפינוזה)

אבל כן, אפשר לראות זאת כתנא דמסייעא, לכךקעלעברימבאר

שגם אם קוראים לבורא בשם אחר ומייחסים לו סיפורים אחרים ומעשים אחרים ותכונות אחרות, זה עדיין נחשב אמונה בבורא

כן, זו כוונתיטיפות של אור

מה המקור?ה' אלהים אמת

על פי איזו גמרא במנחות?

הקביעה שההגדרה לעבודה זרה זה אמונה ביותר מאל אחד אינה פשוטה כל כך. אמנם זו אכן דעת הרמב"ם, אך בגאונים יש שחולקים עליו, ואני הקטן לא הבנתי מה המקור והבסיס לסברת הרמב"ם. למה שזה לא יחשב עבודה זרה אם הם מאמינים באל שמצוותיו שונות והדברים שהוא עושה הם שונים וכו'?

כי עבודה זרה זה לעבוד מישהו שאינו הבורא.קעלעברימבאר

לא לטעון שהבורא ציווה אחרת. אחרת קורח גם עובד ע"ז

מנחות קי עמוד א, רשי ומלבים (למשל) על הפסוק במלאכיטיפות של אור

איפה בגאונים?

לא הבנתי למה מהגמרא במנחות מוכח כמוך. מוסבר שםה' אלהים אמת

שהרי לא עובדים את ה', אלא אלו תלמידי החכמים. או שפיספסתי משהו

לא, תלמידי חכמים זה דרשה על החצי השני של הפסוקטיפות של אור

"אמר רבי אבא בר רב יצחק אמר רב חסדא, ואמרי לה אמר רב יהודה אמר רב: מצור ועד קרטיגני מכירין את ישראל ואת אביהם שבשמים, ומצור כלפי מערב ומקרטיגני כלפי מזרח אין מכירין את ישראל ולא את אביהן שבשמים.

איתיביה רב שימי בר חייא לרב: 'ממזרח שמש ועד מבואו גדול שמי בגוים ובכל מקום מוקטר מוגש לשמי ומנחה טהורה'?

אמר ליה: שימי את? דקרו ליה אלהא דאלהא.

'בכל מקום מוקטר מוגש לשמי' - בכל מקום סלקא דעתך? אמר רבי שמואל בר נחמני אמר ר' יונתן: אלו תלמידי חכמים העוסקים בתורה בכל מקום, מעלה אני עליהן כאילו מקטירין ומגישין לשמי.

'ומנחה טהורה' - זה הלומד תורה בטהרה, נושא אשה ואחר כך לומד תורה"

האם כשמלכיצדק אמרקעלעברימבאר

"ברוך אברם לאל עליון קונה שמים וארץ" זה עבודה זרה?

כי הוא לא דיבר על ה' דווקא. אלא על זה שיש כזה אחד אל עליון והוא קונה שמים וארץ

לאו דווקא ביותר מאל אחד,קעלעברימבאר

הלכתית גם להקריב לפסל של אל אחד זה עבודה זרה, וגם אם זה פסל לשם ה'. למשל עגל הזהב ועגלי ירבעם. אבל זה בישראל. לא בטוח שנכרי שעשה פסל לה' והקריב יש לנכרי דין עובד ע"ז

ממש לא נכון.קעלעברימבאר
עבר עריכה על ידי קעלעברימבאר בתאריך ב' בכסלו תשפ"ז 16:41

כי ברגע שאדם מאמין רק בבורא אחד ומשגיח אחד ללא שום אלים אחרים, לא משנה מאיפה הוא לקח את שמו. הוא יכול לכנותו יוסי, זרובבל, צמכטחלצמההפ או אפילו זאוס.

זה לא משנה, ברגע שהוא מאמין באל אחד אז הוא כבר לא עובד עבודה זרה. וכבר לא משנה מה מקור השם שנתנו לו או מאיפה אמונה זו התפתחה במקור.

ב. משמעות השם "אללה" בערבית היא "האלוה" פשוט. איִלהּ זה אלוהּ בערבית (כמו אלהּ בארמית בספר דניאל), אל-איִלהּ זה האלוהּ בה"א הידיעה (כמו אלהא בארמית בדניאל), והלחמת אל-איִלהּ הופך לאָלּהּ (או אללהּ בכתב ערבי שבה ל דגושה מוכפלת לשני ל).

ג. האמת שהמקור לאל אללה כחלק מפולחן הרבה אלים הוא מהשפעה יהודית ונוצרית.

הערבים הושפעו מהיהודים והנוצרים, והתחילו לטעון 300 שנה לפני מוחמד שמעל כל האלים יש בורא ששמו אללה, והם עובדים את שאר האלים רק כמתווכים, חלק מהם אפילו טענו שהם צאתאי אברהם וישמעאל ושאברהם היה במעחה גדולה לעבוד רק את אללה והם לא במעלה גדולה אז צריכים את שאר הרלים כמתווכים. ומוחמד פשוט ביטל את עבודת המתווכים.

ד. נכון שכל אמונה באל אחד שאינה דרך עםישראל היא בחינת עבודה זרה כי בעצם לא יודעים למי עובדים ובעצם אדם עובד לציור שיש לו בראש. אבל בחינת ע"ז אינה ע"ז ממש

ה. אמרת "אל אחד פגאני" תגדיר מה זה אומר. זו סתירה. כי פגאניות היא עבודת כמה אלים.

ו. מבטל את האמונה באלוהי ישראל. חלקית נכון אך לא לגמרי. בסןף גם האסלאם מודה שהבורא בחר ב3 האבות.והוציא את ישראל ממצרים ונתן להם תורה והיה אלוהי ישראל, רק הם טוענים שהוא נטש את ישראל וכבר לא אלוהי ישראל.

אז בגלל שהוא כבר לא לטענתם, אז זה "בחינת" ע"ז, לא ע"ז ממש

ז. מוחמד לא ממש טען שאללה שהוא מתנבא בשמו זה בדיוק אותו אללה שהערבים לפניו עבדו. מבחינת מוחמד אללה שהוא מתנבא בשמו זה אותו האלוקים שהיהודים עובדים אלא שלטענתו עוותו את תורתו המקורית

פשוט מכמה טעמים שזה כפירה ועבודה זרהחסדי הים

ואסור להאריך בדבר פשוט

כפירה כן. עבודה זרה לא.קעלעברימבאר

נפקא מינא שאין איסור לגוי לכפור אך כן יש איסור ע"ז.

ומותר להכנס לבית כפירה

אמנם כפירה כן ועבודה זרה לאדורש טוב לעמי

אך ברור שלגויים אסור לכפור. כלומר אין הקב"ה בא בטרוניא עם בריותיו, והקב"ה לא מצפה משבטים ילידים פרימיטיביים ביערות הגשם של דרום אמריקה להאמין שתורת משה היא אמת, ואולי גם לא מצפה לכך ממוסלמי טיפוסי מאינדונזיה. אך גם הגויים מחוייבים להאמין באמונה האמיתית עד כמה שידם משגת. וזה התפקיד שלנו להפיץ בעמים את בשורת האמונה.

סַפְּרוּ בַגּוֹיִם כְּבוֹדוֹ בְּכׇל הָעַמִּים נִפְלְאוֹתָיו:

יִזְכְּרוּ וְיָשֻׁבוּ אֶל ה' כׇּל אַפְסֵי אָרֶץ וְיִשְׁתַּחֲווּ לְפָנֶיךָ כׇּל מִשְׁפְּחוֹת גּוֹיִם:

תביא מקור שאחד מ7 מצוות בני נוח זה להאמין.קעלעברימבאר

ברור שזה לא טוב שבן נוח לא מאמין.

ושהאידאל הוא שכל אדם בעולם יאמין.

ובן נוח שיודע להאמין ומתכחש לאמונה בזדון אז הוא נבל ברשות 7 מצוות.

אך הלכתית, בית כפירה לא נחשב בית ע"ז.

לגבי החשבת גוי שלא מאמין כחסיד אומות עולם, זה מחלוקת ב2 גרסאות ברמבם, האם גורסים "ולא מחכמיהם" או "אלא מחכמיהם"

ב. ישראל לא גרמו להפצת האמונה, אלא לשלילת העבודה זרה. ובמילא באה אמונה בטהרתה. אבל אמונה כלשהי היתה לפני עם ישראל. הברירת מחדל של האנושות זה אלילות, לא אתאיזם

ג. גוי שמאמין שלה' יש גוף נחשב עובד ע"ז?

גויים מחוייבים בהרבה יותר מאשר 7 מצוות בני נחדורש טוב לעמי

זה אמנם נתון לדיון

אך כך עולה בבירור מדברי רב ניסים גאון בהקדמתו לתלמוד, מדברי רבנו בחיי בכמה מקומות בחובות הלבבות, ואני הבנתי כך גם מהכוזרי. אני זוכר שכך כותבים גם ראשונים נוספים, אך לא זוכר כרגע מי ובאלו ספרים. (אולי רס"ג? רמב"ן? מאירי? רד"ק?)

הנצי"ב כותב שאומות העולם חייבים בכל המצוות השכליות. אני די בטוח שגם הרב קוק מאמץ את דבריו, אך לא יודע להפנות למקור.

בכל אופן, התשתית של המחוייבות של הגויים למצוות/ הנהגות מוסריות כלשהן היא האמונה באלהים, ובהחלט ישנם יסודות אמוניים נוספים שגם גויים חייבים בהם לדברי הכל. האם הם חייבים להאמין בגמול העולם הבא? בביאת המשיח? בתחיית המתים? ייתכן שלא.

האם יש היתר גורף לגויים לכפור כל עוד לא עובר על מצוות לא תעשה של עבודה זרה?

בוודאי שלא.

כמו שאמרתי, משום "נבל ברשות 7 מצוות" ומשוםקעלעברימבאר

ועשית הישר והטוב שנכון גם לגוים.

זה לא הופך גוי כופר ללא גר תושב, או לשאר דיני גויים שומרים 7 מצוות

יכול להיות שאללה הוא אחד מהאלים הפגאנייםאברהם יאיר שטרן

לא זה קובע אם משהו הוא עובדה זרה או לא...

מח' בכלל אם נוכרים מצווים על שיתוף... לא הבאת פה שום טענה עניינית מלבד זה שהגדירו את אללה כאל אחד מיני רבים, אם היום הוא מוגדר כאל יחיד ע"פ האיסלם אז לא מדובר בעבודה זרה...

יש הרבה דברים רעים שאפשר להגיד על האיסלאם, ע"ז זה לא אחד מהם...

אתה מוזמן להסביר את עצמך טוב יותר... (הטענה הכי טובה ששמעתי זה שכתוב בכוזרי ש"מוחמד מבטל כל תורה שלפניו וקורא את כולם אל דגל האיסלם" ואם הוא מבטל תורת משה אז זה עבודה זרה, למצער הדבר לא נכון במציאות...)

אני באמת לא מצליח להבין.פונס ויטאי

אני לא חולק עליך אם אתה מתכוון לטעון שאמונת האיסלאם אינה אמונת ישראל ובתוך זה כלול גם שתפיסת האלוקות של ישראל שונה משל האיסלאם.

עם זה אני מסכים לגמרי.

אבל אתה מתאר תאור היסטורי שנוגע לעבר כלומר לאיך נוצרה אמונת האיסלאם ובכן אני מניח שאתה צודק וכך נוצרה אמונת האיסלאם אבל בסוף האמונה היא באל אחד שברא את העולם ונתן תורה למשה ואחריו הוא בחר במוחמד כנביא. אז איפה פה האלילות ? בסוף מה שנוצר בתהליך הוא אמונה באל אחד ואם תקרא את הפילוסופים הערביים המוסלמים תראה שהם מרוממים את האל מכל הגשמה ומכל ריבוי.

בקיצור בהחלט נשצע לי סביר שהאיסלאם התפתח מן האלילות אבל השאלה החשובה היא למה הוא התפתח, ומה הם אמונותיו אחרי שקמה דת האיסלאם.

בקיצור לא מבין את הטענה שלך.

מכל רעות האיסלאם למה נתפסת דווקא לנקודה החיובית?רודף מצוות

המוסלמים מייחדים לאל יחוד כראוי יחוד שאין בו דופי, אין שום הבדל בין אמונת הייחוד היהודית לזו המוסלמית, עובדים לאותו האל ולו לבדו.

המוסלמים כופרים בתורת משה ובבחירה הנצחית בעם ישראל ומאמינים בנביא השקר המשוגע שלהם, ובזה הם חוטאים מאד לאלהים, אבל אין שום קשר בין זה לעבודה זרה, לא כל חטא הוא עבודה זרה.

קשה עד בלתי אפשרי לדעת מה באמת בדיוק אמר ועשה מוחמד ההיסטורי ומה סיפורים מאוחרים שהלבישו עליו, זה גם לא כל כך משנה לנו,

לעניינו אין שום ספק שאלהי הקוראן הוא הוא אלהי המקרא (התנ"ך), הקוראן מניח שקוראיו מכירים כבר את סיפורי המקרא ואת גיבוריו ומתייחס אליהם כידועים ומפורסמים שלא צריך להציגם, וכן האל שבקוראן הוא אלהי התנ"ך ואפילו שמו בקוראן נגזר משמו במקרא.

אחרי אלפי שנים, כשסוף סוף מאמציו של אברהם אבינו נושאים פרי והוא מצליח להביא לכך שכמעט רוב העולם מאמינים באלהיו - יש שמתעקשים לאמר שלא ואין קשר וזה בכלל אל אחר, למה זה טוב?

(הדברים אינם שלי, העתקתי דברים שחברי, תלמיד חכם רציני, כתב בעבר)

אומנם זה לא עבודה זרה.קעלעברימבאר

אבל השאלה אם אנחנו מגדירים את ה' רק כ"בורא המחויב " וכו כרמבם. או "כאלוהי אברהם יצחק ויעקב, אלוהי ישראל אשר הוציאם ממצרים וכו'" ככוזרי. כי אז זה כבר לא בדיוק אלוהי ישראל לפי האסלאם, שהרי זנח את ישראל

אין מחלוקתרודף מצוות

אין צורך להציג דגשים שונים בדברי ראשונים כאילו מדובר במחלוקת מהותית. ולא נפק"מ מידי, בוודאי לא להלכה.

השאלה מה עשה האל אחרי שבחר בעם ישראל בוודאי לא משליכה על עצם ההגדרה של האל.

לא על הגדרה האם זה ע"ז או לא, אבל וודאי שזה כברקעלעברימבאראחרונה

לא אותו תיאור אותה התגלות אל.

אנחנו מאמינים באלוהי ישראל. הם לא.

לא מדובר פה במחלוקת ראשונים אלא בבסיס של התנך שמתאר את ה' כאלוהי ישראל דווקא ואלוהי אברהם יצחק ויעקב. הרמבם במורה נבוכים הוא המחדש בראשונים, בעוד הכוזרי ממשיך את הבסיס התנכי הפשוט.

בסיס התנך שעניין מהותי בתיאור ה' הוא היותו אלוהי ישראל. "אנכי ה' אלוהיך אשר הוצאיתך מארץ מצרים" ולא "אנכי האל האחד בורא העולם". "אלוהי העברים נגלה אלינו" "ה' אלוהי אברהם יצחק ויעקב זה שמי לעולם" וכו בתפילה אנו מציגים אותו קודם כ"אלוהינו ואלוהי אבותינו אברהם יצחק ויעקב" ורק אחר כך כ"קונה הכל".

אין כמובן נפקא מינא להלכה אבל אמונית כן.

כשהכוזרי שואל את החבר מה הבעיה בנצרות הוא לא אומר לו השילוש, אלא זה שהם לא מתפללים לירושלים. נכון שאין כאן נפקא מינא הלכתית, אך אמונית כן

קונסרבטיזםטיפות של אור

(דיון שמעניין אותי כבר כמה שנים, ונפתח בעיקר בגלל שנראה לי של@דורש טוב לעמי יש משנה סדורה כנגד הגישה שלהם)

איפה אתם משרטטים את הגבול בין אורתודוקסיה לקונסרבטיביות? בעמדות מסויימות? בקצב השינויים? במשהו אחר? האם יש לכם טענות עקרוניות נגד הגישה הקונסרבטיבית? אולי אתם חושבים שההבחנה מלאכותית? תובנות אחרות? אשמח לכל תגובה. תודה!

מצאתינוגע, לא נוגע

ואני מבין למה, לבושתנו, לא חשבנו על כך לפני.

אני לפחות לא ידעתי, אבל מי שידע..

הקונסרבטיבים לא מחפשים לבנות מקדש. זה לא חלק מהאידיאלים שלהם. מבחינתם זה היה ונגמר.

גם בלי קשר לקרבנות מן החי, מבחינתם בית המקדש זה לא משהו מהותי.

זה כבר לא נגד חז"ל, זה כבר נגד התורה.

זה כבר לא שינוי פרטני, זו תפיסת עולם שונה לגמרי.

מה לדעתכם עדיף, מגילת אנטיוכוס או ספר מכבים?קעלעברימבאר

עדיף למה?הסטורי

לקרוא לחנוכהקעלעברימבאר

אפשר לקרוא את מה שיכניס אותך לאוירההסטורי

אם המטרה היא ידע הסטורי - אז פשוט שספר מקבים (בעיקר א) הוא מקור הרבה יותר מהימן.

המטרה לזכור את מאורעות חנוכהקעלעברימבאר

והשאלה לא רק לי אלא גם באופן כללי מה ראוי להנהיג לעם ישראל יותר ולציבור.

ובאופן כללי למה הבכורה, לנרטיב או לאמת ההיסטורית.

ולמה אתה קורא "מהימן"? למה שמכיל את מה שראוי להזכר, או תיעוד יבש של כל פרטי מה שקרה?

האם תיעוד מדעי ומחקרי של מצב קיני הנמלים המדויק בימי ינאי מכיל אמת היסטורית יותר מהמדרשים על ימי ינאי?

לענ"ד בימינו, גם הנרטיב כדאי שיהיה מחובר להיסטוריההסטורי

לגאוגרפיה הממשית של ארץ ישראל ולעובדה שנוהלה מלחמה ממשית, מתוכננת וראלית.

עם כבר - לציבור הרחב, נראה לענ"ד שמגילת חנוכה של חגי בן ארצי - עונה על הצרכים השונים.

מצד שני נס פח השמן לאקעלעברימבאר

קיים בראליה ההיסטורית (עובדה שבמכים לא מוזכר) ועדיין זכרונו הלאומי חזק יותר מכל מחקר היסטורי, כאילו הוא באמת התרחש.

לגבי הגיאוגרפיה הממשית של הארץ, מסכים, כי הארץ לעולם עומדת ולא חלק מהעבר

נס פח השמן מופיע בגמראהסטורי

גם קמצא ובר קמצא מופיעים, ועוג שזרק הר.קעלעברימבאר

הגמרא והמדרשים לא מדברים תמיד אמת היסטורית אלא מסר. הרי עוג לא באמת היה 4 פרסאות וזרק הר. והרומאים לא החריבו את ירושלים כי אחד בשם קמצא שנעלב ממשתה גרם להם

ועדיין - הנידונים אינם דומים לראיההסטורי

מגילת אנטיוכוס היא נסיון של קהילות מסוימות לקבוע נובח, שלא תפס בכלל ישראל. זה לא דומה לכל הדוגמאות האחרות שהבאת.

לכאורה המגילה יותר ידועה מאשר מדרש עוגקעלעברימבאר

אז אשאל כך:

מגילת תענית אל מול ספר מכבים

ברור שספר מקביםמי האיש? הח"ח!

ורצוי בוודאי להוסיף מקור כגון אטלס כרטא לתקופת בית שני, המשנה והתלמוד, או אפילו עותק - אם ניתן להשיג - של "אחיי גיבורי התהילה" מאת הווארד פאסט. מגילת אנטיוכוס זה חסר משמעות כמו "ללמוד" על "הנס" מספר יהודית.

השאלה מה עדיף, הנרטיב או האמת הההיסטוריתקעלעברימבאר

ההבדל בין יהודית לאנטיכוס, שיהודית נחשב ספר חיצוני , ומגילת אנטיכוס למדרש חזל/גאונים.

אילו התפילה היתה מתנסחת לפי מכבים, היה כתוב "בימי יהודה בן מתתיהו" אבל כתוב בימי מתתיהו בעל הניסים

אה, עכשיו הבנתימי האיש? הח"ח!

אתה התכוונת לשאול "אם הייתם מנסחי התפילות, מה היה לדעתכם עדיף וכו'". סליחה שלא הבנתי אותך. כן, בנוסח התפילות באמת לא עדיפה האמת ההיסטורית.

לא שאלתי רק על תפילה אלא גם על קריאה.קעלעברימבאר

כמובן לא סותר ואפשר לקרוא את שניהם, השאלה לאיזה מהם יש בכורה (וכמובן את אנטיוכוס מסיימים תוך כמה דקות אז זה לא שיקול של זמן).

ולמה שיהיה חילוק בין תפילה לקריאה, אם מטרת התפילה היא שבח על הזכרון הלאומי?

תלוי את מי אתה שואל על תכלית התפילהמי האיש? הח"ח!

כבר היו כאן בעבר דיונים מספיק ממצים בעניין, כולל עד רמת הפילוסופיה של מי שאמר "אתה יודע שאינך צריך למסור אינפורמציה להשם יתברך על צרכיך".

כאן התפילה היא שבח בעל הניסים, לא בקשהקעלעברימבאר

כך שהדיון על התפילה מעניין, אבל לא רלוונטי.

אם זה השבח שתיקנו חכמים אז הוא זה שראוי

יש בתפילה שלוש ברכות ראשונות ושלוש אחרונותמי האיש? הח"ח!

וברור שהן או בעלות משמעות של שמחה והודאה, או שאין לנו זכות לנבור ולחפש בהן את המשמעות. לצורך העניין היה אפשר לנסח גם "בימי פופיליוס לנאס, אשר הכריח את אנטיוכוס אפיפנס לעזוב את כיבוש מצרים ואז מתוך תיסכול לחזור לארץ ישראל ולהתנפל על היהודים ועל דתם ומקדשם". ברור שמנסחי התפילה החליטו שהעובדות ההיסטוריות היבשות אינן הנקודה. השבח לבורא עולם הוא בהקשר זה עירבובייה דקה מן הדק, בין הרלוונטי לתיאולוגי האבסטרקטי.

השבח הוא על זכרון של מאורע היסטורי: "על הניסיםקעלעברימבאר

שעשית לאבותינו בימים ההם".

להפוך אותו ממאורע היסטורי לתוכן מופשט גרידא זו גישה נוצרית, שכן היהדות היא אומה ולא דת, וחגיה הם על מאורעות שקרו בהיסטוריה לאומה, וכן זכרון האומה הוא היסטורי דרך יציאת מצרים וזכרון ימי דוד ושלמה וכו דרך החורבן וכו, כדברי הכוזרי ופשט התנך. וכן התנך ברובו ספריו הם ספרים המתעדים את תולדות ישראל. "אנכי ה אשר הוצאתיך מארץ מצרים" "חי ה אשר העלה את ישראל ממצרים" "חי ה אשר העלה את בית ישראל מארץ צפון ומכל הארצות אשר הדיחם" כל תאורי ה' הם לאומיים-היסטוריים-נרטיבים.

לכן אם חזל החליטו לומר "בימי מתתיהו" ולא "בימי יהודה המכבי" זה לא סתם ולא במקרה. אין פה שום דבר תאולוגי אלא זכרון של נרטיב לאומי של העבר טהור, ורק על גבי הזכרון הלאומי של העבר בונים את הקומה התאולוגית.

ברור שיש לנו זכות לנבור ולחפש משמעות. הרי לא סתם בחרו בנוסח הזה.

ב. "ברור שחזל החליטו שהעובדות היבשות אינן הנקודה". זה בדיוק העניין: עיקר זכרון הנרטיב הלאומי הוא הנרטיב עצמו, ולא העובדות ה"יבשות" שכבר נשכחו ולא בנרטיב, או שבימי זכרון המאורע ראו מתעדי ההיסטוריה הלאומיים (הנביאים או חזל) שהנושא הזה פחות רלוונטי לזכרון. (וכמו שאמרתי, הגישה ש"זה סך הכל תאולוגיה" היא נוצרית מובהקת. שכן היהדות היא נרטיבית-היסטורית בבסיסה, ולא תאולוגיה מופשטת).

מי אתה שתקבע מהי גישה נוצרית?מי האיש? הח"ח!

אתה האפיפיור?

תירגע עם הקביעות שלך.

האם אתה זוכר את יציאת מצרים של ישראל בבשר?קעלעברימבאר

או את יציאה האלגורית של ישראל שברוח?

אם את הראשון, אז גם אתה בעל תודעה היסטורית-נרטיבית-לאומית. כנ"ל פורים חנוכה ועל הניסים. אתה אומר הלל אגב בחנוכה על היציאה משעבוד מלכויות, לא על תובנות תאולוגיות

האם כשאתה מברך גאל ישראל ומקפיד להסמיך גאולה לתפילה אתה מזכיר את יציאת מצרים וקריעת ים סוף הנרטביות-היסטוריות-לאומיות או שמא תובנות תאולוגיות רוחניות?

אני מקיים - כמיטב יכולתי - מצוות.מי האיש? הח"ח!

לא אומר שאני מצמיד לזה בכוח פרשנויות תיאולוגיות מטאפיזיות על בסיס יומיומי. אבל לא זכור לי שבמחלוקות מהסוג הזה התשובה כתובה בשמיים בעננים.

לא הבנתי. בסוף זכרון כל אלו הוא זכרון של מאורעקעלעברימבאר

עבר לאומי בנרטיב.

אפשר על גבי זה להעמיס תכנים תאולוגים, אבל זה לא הבסיס.

גם אם אדם יתאמץ לראות במאורעות אלו רק תכנים תאולוגים, הרי זכרון הנרטיב של האומה לדורותיה כפוי עליו מכיוון שהוא חלק מאומה

אני לא אומר שהעובדות היבשות לא חשובות, אבלקעלעברימבאר

הנרטיב חשוב ורלוונטי יותר

אפשר גם להרחיב את השאלה על התנך.קעלעברימבאר

מה עדיף, לקרוא מלכים על אחאב שלא מביא לנו את כל הפרטים ההיסטורים המלאים,

או לקרוא ספר היסטוריה על התקופה שמכיל גם את קרב קרקר האיום האשורי וברית הממלכות ביניהם ארם וישראל נגד אשור?

זו דוגמא אחת.

או לקרוא את מלכים על סיפור הנס של הצלת ירושלים בימי חזקיהו, או לקרוא ספר היסטוריה מקיף שיתאר את הצלת ירושלים לצד השואה שקרתה בשאר ערי יהודה שנחרבו כולן ויושביהם נהרגו הוגלו או נהיו פליטים בירושלים?

אין הנידון דומה לראיה כללהסטורי

אני לומד ספר מלכים לא בגלל נרטיב כזה או אחר, אלא כי זו מצוות תלמוד תורה בכלל וספציפית זה דבר ד' המתגלה אלינו דרך נביאיו. שום מקור חיצוני לא עונה על ההגדרה הזאת.

אחרי שאמרנו את זה, נכון שבדרכים עקיפות ונעלמות, גם הידע ההסטורי, מגלה לנו את הנהגת ד' בדרכים נסתרות. ממילא השאלה אינה מה עדיף ללמוד, אלא למה הכתוב לא פירט את קרב קרקר וגדלותו של אחאב (חוץ מפסוק אחד במותו). פשוט שחז"ל שאמרו שאחאב משל בכיפה - לא סתם מצאו לזה רמז בפסוק, אלא ידעו על קרב קרקר.

אבל זה דבר ה' שמתגלה בנרטיב היסטורי.קעלעברימבאר

ספר מלכים הוא רשומה היסטורית ולא רק סיפורי מסר כמו מעשיות רבי נחמן או אגדות.רבה בר בר חנה.

אז כנל, כמו שה' מתגלה דרך נביאיו בתנך, כך ה מתגלה דרך חזל/גאונים במגילת אנטיוכוס.

משל בכיפה זה עדיין לא קרב קרקר ונסיבות הברית עם בן הדד וכו' , ולא כתוב בתנך שמשל בכיפה.

מצוות תלמוד תורה אתה יכול לעשות גם בספר איוב, ובכל זאת חזל ועם ישראל מתייחסים לספר מלכים כזכרון ההיסטורי שלהם, ולאיוב כמשל.

האם אתה שואף לתור הזהב של ירבעם בן יואש? כי היסטורית ישראל היו עשירים אז כבימי שלמה (וגם רמטז בעמוס וחזל).

לא. למה לא? כי עם ישראל זוכר את ימי שלמה ואת ימי ירבעם בן יואש שכח. כי מבחינתינו שפע גשמי שלא מחובר לרוחניות, ראוי לו שלא ייזכר.

אז בסוף הנרטיב קובע מה ראוי להזכר ומה ראוי להשכח.

כמו אצל בן אדם פרטי, גם אצל עם הזכרון הוא סלקטיבי

ספר מלכים זה ספר זכרון תולדות, ולא ספורי מוסר השכלקעלעברימבאר

נוסח כה עשו חכמינו או אגדות רבי נחמן או רבה בר בר חנה

חשמונאיםחסדי הים

כמו לשאול האם ללמוד נ"ך או מדרש רבה עליוחזק וברוך

מכבים א הוא מזמן חז"ל, ומאותה תקופה.וגם מכבים ב הוא בערך מאותה תקופה, רק באיזור מצרים..

משא"כ המגילה שכתבת, שהיא פשוט מדרש מאוחר..

ההבדל הוא שנ"ך הוא מכתבי הקודש, תמיד עם ישראל למדקעלעברימבאראחרונה

אותו ותמיד היווה בסיס הנרטיב של עם ישראל.

בעוד שספר מכבים לא. הוא לא חלק מכתבי הקודש, מעולם לא החשיבו אותו כטקסט תורני בכלל, מעטים מאוד מיהודים במשך ה2000 שנה למדו אותו (הנוסח היחיד נשמר ביוונית בכלל ונשמר רק בזכות שהכנסיה שמרה אותו כחלק מהברית הישנה בשבילם יחד עם התנך), חזל כלל לא מתייחסים אליו, וגם בתפילה ובנרטיב היהודי אנו מדגישים את מתתיהו (כמו במגילת אנטיוכוס), ויהודה כלל לא מוזכר (עד שהציונות החילונית החליטה להעלות אותו על נס), בעוד שבספר חשמונאים יהודה המכבי הוא העיקר.

נכון שחמונאים מדויק היסטורית ואילו מגילת אנטיוכוס ממש לא מדויקת.

אבל זה בדיוק השאלה, מה חשוב יותר: נרטיב הקודש החי של עם ישראל או האמת המחקרית ההיסטורית היבשה שעם ישראל שכח וזרק לתהום הנשיה?

אם זה דבר ה' החי באומה, אז במילאקעלעברימבאר

מה שהאומה וחכמיה למשך טווח דורות גדול קבעו בפרשנות לתורה שבעל פה=תורה, ולא ההבנה האובייקטיבית של כל אדם את הטקסט של הגמרא. אחרת זה כבר שיטה שכתובה בטקסט ולא דבר ה' החי באומה.

זו סתירה עצמית מה שאתה טוען, כי אם האומה לדורותיה עם חכמיה במשך 500 שנה יכולים לעשות הלכה מוטעת לשיטתך שצריך לוותר עליה כי היא נגד הגמרא, אז דבר ה' כבר לא חי באומה

תודה שנתת הצצה קטנה לדמיונותיךדורש טוב לעמי

עבור מי שחדש כאן

לא ענית לי על הסתירה שכתבתקעלעברימבאר

ערב שבת היוםדורש טוב לעמי

וכבר טחנו את הנושא

מעולם לא כתבת שאתה טוען שתורה היא דבר ה' החי באומהקעלעברימבאראחרונה

לימוד אמונה?- כיצד?צביקה125

הרמב"ם פירוש המשניות סוף מסכת ברכות כותב שהיה מעדיף ללמד אמונה יותר מכל דבר אחר!- מה זה אמונה?- שכל? - רגש?- שילוב של שניהם יחד? איך לומדים אמונה? איזה ספרים?- מה עשו בזמן התנאים/ האמוראים?- כיצד למדוד/ לימדו אמונה?

אולי קל לישי לא מפחד

כי גדלתי בבית מזרחי עתיק שהאמונה הייתה לחם חוקינו אבל ברבות השנים מצאתי גם הקשים לוגים לקיומו של הקב"ה.

כמתכנת היה לי חבר מתכנת שלא היה בעל אמונה ויהל איתי ויכוחים בנושא.אבל עדיין היינו חברים.

בשיחה האחרונה שוחחתי איתו כאיש מדע.

הצבעתי על הקו המנחה ברובו בהתרבות , הנמתח לרוב גם בין בני אדם, חיות וצומח. דיברתי איתו שמזרע קטן, מיקרוסקופי לעיתים צומח וגדלה בריאה שיודעת את תנאי המחייה שהיא צריכה. אם זה הצמחים, הם יודעים מה הרכב האדמה הדרוש להם לצמיחה מיטבית, מה הם צריכים לעשות בחורף כדי לשרוד, מה לעשות בכל רגע כאשר השמש משנה את כיוונה, כיצד לנהוג כאשר חסר מים( לסגור עלים לצמצם חשיפה) ועוד ושלא לדבר על גוף האדם והחי על המורכבות המופלאה שלו, ביצירה, בחשיבה, בהתפתחות, ועוד.

ואז אמרתי לו, זה לא הגיוני שזה מונח אמפירי שתכנה "אבולוציה" זה מנגנון וטכנולוגיה ביולוגית ושכך חייב להיות לה יוצר ובורא.

הוא השתתק ואמר "שאתה מציג את זה ככה זה נשמע נכון, אף פעם לא שמעתי איש טכנולוגי מציג את הבריאה".

אני לא מאמין שהוא גידל זקן ופאות אבל נגעתי בו.

מעבר לזה, תסתכלי על הבריאה, הטבע, ההרמוניה,זה לא משאיר לך ברירה אלא להאמין.ועוד