פרק שביעי:                                                                                                                  

ג'ולי המדריכה היא פריקית מהסרטים.                                                                                      

היא לבושה כולה בשחור. גופייה, מכנסיים קצרות ומגפיים גבוהות עם עקבים. איילינר כיסה את סביב עיניה הכחולות כקרח והיה לה שיער שחור חלק פזור על כתפיה                                                 

אבל מה שהכי מפתיע אותי, היא העובדה שהיא לא מסתכלת עליי בתשוקה לבשל אותי. למעשה, היא לא מסתכלת עליי כלל.                                                                                                  

המבט שלה מאתר מיד את אד. לא משימה קשה בהתחשב בכך שהוא ג'ינג'י ומכוסה דם.                          

"מה בשם אלוהים קרה לך?"                                                                                            

"אתמול. וויל." ממלמל אד בשקט.                                                                                                   

"אה נכון.. שמעתי על זה. קום." הקול שלה שלו להחריד.                                                                

אד נעזר בי ובקאטי ומזדחל קדימה. המצב שלו ניהיה יותר גרוע מרגע לרגע.                                     

"בוא." מובילה אותו ג'ולי אחריה לאחד מהחדרים הפנימיים בקצה הדוג'ו.                                     

היא חוזרת כעבור כמה דקות. "בלספר לא יהיה במצב להשתתף בשיעור היום. הוא יחכה בחדר ציוד עד הסוף."                                                                                                                           

הקול שלה קשה.                                                                                                           

"מה יהיה?" אני לוחשת למי שיושב הכי קרוב אליי, דמיאן. "חייבים לטפל באד, הוא לא יחזיק מעמד עד סוף השיעור."                                                                                                                 

דמיאן אפילו לא מביט בי. "הוא יהיה חייב להסתדר. אנחנו נלך אליו ברגע שהשיעור יסתיים."              

התשובה שלו לא מצאה חן בעיניי, אבל לא יכולתי לעשות כלום.                                                

"ג'סיקה!" קוראת לי המדריכה.                                                                                                     

"מה?" אני אפילו לא שואלת מאיפה היא יודעת את השם שלי.                                                                                                                                   

"האם אי פעם למדת סוג כלשהוא של אומנות לחימה?"                                                                    

"לא." אני לא יודעת למה אני משקרת.                                                                                  

ג'ולי מהנהנת. "אז תצטרכי להתאמץ בשביל להדביק את הקצב, מכיוון שהתחלנו ללמוד כבר לפני שלושה שבועות.                                                                                                                                             "אוקיי."                                                                                                                                        

אנחנו קמים ומתחלקים לזוגות. לוקאס עם דיאנה, היילה מתחברת אל דמיאן ואני נשארת עם קאטי. אנחנו אמורים לתרגל בעיטות בסיסיות לפנים וזה ממש קל. כבר למדתי את כל זה כשעוד למדתי קפוארה, לפני שכל הבלאגאן התחיל.                                                                                             

אנחנו מתאמנות בערך חצי שעה עד שנמאס לי ואני ניגשת אל ג'ולי.                                                 

"איפה אד?"                                                                                                                     

היא מנידה בראשה כלפי החדרים של הדוג'ו. "שם, באחד מהם."                                                    

"הוא צריך טיפול. הוא פצוע קשה."                                                                                                  "

זאת הבעיה שלו. אסור לו להפגין חולשה. כשהוא עושה זאת הוא צריך להתמודד לבד."                    

קאטי נעמדת לצידי. "ג'סיקה, תפסיקי."                                                                                                       

אני מתעלמת ממנה. "מה יש לך?!?" אני צועקת על ג'ולי. "את לא מבינה שהוא ימות אם לא יטפלו בו? את לא חושבת שהוא סבל מספיק?"                                                                                  

משהו זע בפניה ונעלם מיד.                                                                                                   

 "ג'סיקה, הנמיכי את קולך או שתיענשי."                                                                                             

הקור שבו היא אומרת את זה והאדישות שלה מוציאים אותי מדעתי.                                               

"לא רוצה." אני אומרת. "אני לא מוכנה שהוא יסבול עוד. לא ממך ולא מאף אחד. אם אתם לא רוצים לעזור לו – אני אעזור לו. את יודעת שהוא סמך עלייך?? את בדיוק כמו כולם.. אין בכם רחמים."                                                                                                           

"תשתקי!!" אני מופתעת, כי זו לא ג'ולי שצועקת. אני מסתובבת. דמיאן עומד לא רחוק ממני, אדום כולו וזועם. "אל תתערבי בעניינים שאת לא מבינה בהם, את שומעת?? תשתקי!!"                                         

אני לא מרכינה את ראשי. "אז גם אתה כמוהם... לא חשבתי.."                                                    

העיניים של דמיאן רושפות בכעס. רק עכשיו אני  שמה לב שכולם הפסיקו להתאמן ופשוט בוהים בי ובג'ולי. אני צועדת שני צעדים אחורה.                                                                                    

"בסדר.. לא צריך. אני אעזור לו לבד."                                                                                          

ואז אני מסתובבת ורצה למסדרון, ושתי שניות אחר כך דמיאן, ג'ולי וקאטי כבר בעקבותיי.                     

אבל אני זריזה מהם.

*****

יש בדיוק ארבעה חדרים, ואני מספיקה לבדוק את כולם לפני שדמיאן מצליח להשיג אותי.                                    אד לא נמצא באף אחד מהם.                                                                                                      

אני נכנסת לחדר השני מימין. הוא צבוע בלבן ואין בו מיזוג אוויר. דמיאן נכנס אחריי, מתנשף.      

"תעזבי את זה ג'סיקה." הוא כבר לא כועס.. רק מתחנן, כאילו שהעניין יפגע בו.                                  

 "איפה אד?" אני שואלת.                                                                                                            

דמיאן שותק.                                                                                                                              

אני זורקת עליו את הדבר הראשון שמגיע לי ליד-מלכודת עכברים ישנה עם גבינה בצבע ירוק מחריד. דמיאן זז כדי שהיא לא תפגע בו והיא מוטחת על הקיר. "תירגעי."                                                       

"אני רוצה לדעת איפה אד."                                                                                                         

"אני לא יכול לספר לך."                                                                                                          

"אז אתה חסר רחמים בדיוק כמוהם." אני מצביעה על קאטי וג'ולי שהגיעו ועומדות גם הן בפינה של החדר, מתנשפות.                                                                                                                      

"אני לא!" האש שוב נדלקת בעיניו אבל אני לא מראה לו שהצליח להפחיד אותי. דמיאן צועד קדימה ותופס בידי. "עכשיו תצאי מכאן, תעשי לעצמך טובה ותשתדלי לשרוד. בסדר?"                                   "לא."                                                                                                                                            

ואז אני עושה משהו שלא תכננתי לעשות. אני תופסת בדמיאן ומטיחה אותו בכל הכוח בקיר השמאלי של החדר. הגב שלו פוגע בקיר אבל הוא מצליח להתייצב בלי להפגע יותר מדי. דמיאן הרבה יותר חזק מאיך שהוא נראה. אני מתארת לעצמי שהייתה מתפתחת כאן תגרה לא קטנה אלמלא התפנית הקטנה שהפתיעה אותי מספיק בשביל לשכוח שאני כועסת על דמיאן ומחפשת את אד. למעשה, שכחתי הכל באותו הרגע.                                                                                                        

בגלל שהקיר מאחורי דמיאן פשוט החליק הצידה, חושף מאחוריו חדר נוסף, חשוך לחלוטין.                               

דמיאן מביט בג'ולי ובקאטי חליפות ואני קולטת שהוא פשוט שואל את עצמו איך להגיב.                         

למזלו ג'ולי מתערבת. "את באמת קוץ בתחת, מה?"                                                                        

"כן, תודה. מה זה המקום הזה?"                                                                                                 

ג'ולי פונה אל קאטי ודמיאן. "היא לא תוותר אם לא נספר לה, נכון?"                                                  

שניהם מנידים בראשם לשלילה.                                                                                                    

ג'ולי נאנחת. "טוב ויפה. דמיאן, תעשה לה סיבוב במנהרות. קאטי, את חוזרת איתי לאימונים. אסור שאנשים יחשדו."                                                                                                                             

"אבל-"                                                                                                                             

המדריכה מרימה את ידה. "זה לא נתון לוויכוח.דמיאן מספיק טוב בשביל לקבל פטור משיעור אחד, ומי כמוך יודע את הרמה שלך."                                                                                                               

קאטי מאדימה והולכת בעקבות ג'ולי, משאירות אותי לבד עם דמיאן.                                                 

"דמיאן מספיק טוב בשביל לקבל פטור משיעור אחד.." אני מחקה את ג'ולי. דמיאן ממרפק אותי.                                                                                                                    

 "תסתמי ובואי אחריי."

*****

אני בטוחה שאילו היה לי פנס הייתי מקבלת הרבה פחות מכות מאבנים.                                    

דמיאן צעד בראש ואני ניסיתי להתחקות אחר צעדיו. החושך הלך והתעבה ככל יותר עמוק אל תוך המנהרה.                                                                                                           

"איך אתה יודע את הדרך בלי לראות כלום?" אני חייבת לשאול.                                         

דמיאן פונה ימינה. "כבר הרבה שנים שאני גר כאן. גיליתי את המנהרות כשהייתי בן שמונה ומאז חקרתי אותן המון זמן, עד שהכרתי אותן כמו כף היד."                                                 

"הגעת לכאן בגיל שמונה? למה?"                                                                           

"הייתי מאומץ, " מספר לי דמיאן, "אבל ההורים המאמצים שלי לא אהבו אותי וברחתי מהבית בגיל שבע וחצי. כמה שבועות הסתובבתי ברחובות ולמדתי לשרוד לבד עד שפעם אחת ראיתי כמה אנשים מנסים לקחת ילד בן 14 איתם למכונית. הוא נאבק בהם ואני נחלצתי לעזרתו. אלה היו אנשי הפנימייה. בסוף הם לקחו אותי איתם ועם הילד."                           

"מי זה היה?"                                                                                                               

"קראו לו טיילור. עכשיו שאני חושב על זה, הוא די דומה לך." למרות החושך אני יודעת שהוא מסתכל עליי              

אני מבליעה את ההפתעה. אני מתחילה כבר להתרגל לכל האכזריות הזאת מסביבי, עד כמה עצוב שזה נשמע.  

 "איך?"                                                                                                                            

דמיאן מושך בכתפיו. אני שומעת את האוושה שבגדיו משמיעים. "סיפור ארוך. איקס שנא אותו."                                                                                                                      

אני נאנחת. "זה אומר שהסוף שלי קרוב?"                                                                           

"אולי. באמת מפתיע שהוא עדיין לא הוציא אותך להורג. את הבאת לו רק צרות."                    

"אני אמורה להיעלב?"                                                                                            "

ממש לא. אני דווקא חושב שזה טוב שיש פה סוף סוף מישהי מרדנית כמו טיילור."               

אני מחייכת לעצמי בחושך.                                                                                             

"אז למה אני עדיין לא מתה." אני תוהה בקול, "איקס שונא אותי, מאוד."                             

"כנראה שהוא צריך אותך חיה." משער דמיאן, "בטח יש לו תוכנית."                                  

המנהרה מתעקלת ומעבר לפנייה מתגלה קיר אבנים, מואר ללא מקור אור. דמיאן דוחף כמה לבנים והקיר זז וחושף מבואה. אני לא מופתעת. אני מרוכזת במשהו אחר.                              '

כנראה שהוא צריך אותך'..                                                                                             

אני לא יודעת מה איקס מתכנן, אבל אני בכלל לא מתכוונת ליהיות לו עוד סתם כלי במשחק. אני מתכוונת להרוס לו את כל המערכות.                                                                         

המבואה היא בעצם חדר גדול שממנו יוצאים כמה מסדרונות לכיוונים שונים. אין שילוט, אין שמות לחדרים. זה מבוך אחד גדול, ולי יש כישרון רציני ללכת לאיבוד. הידד.                             

דמיאן הולך אל המסדרון השלישי משמאל ואני עוקבת אחריו עד שהוא נעצר.                                              

הוא מסתובב כלפיי. "יש כמה דברים שכדאי שתדעי לפני שאנחנו נכנסים עמוק יותר אל תוך המנהרות. את מקשיבה?"                                                                                                      

 "לא."                                                                                                                                           

דמיאן מעווה את פרצופו.                                                                                                   

 "סתם סתם כולי אוזן.. דבר."                                                                                         

"אז ככה, " הוא מתחיל בטון של נואם באוניברסיטה. "מערכת המנהרות הזו מסתעפת מתחת לרוב שטח הפנימייה ואולי אפילו מעבר לו, אבל זה לא בטוח במאה אחוז. בכל אופן, הדבר הכי חשוב זה שאיקס ועוזריו לא יודעים על המנהרות וזה צריך להימשך ככה. ברור?"           

הוא בוחן את פניי. אני מהנהנת.                                                                                      

"יפה. עכשיו שיהיה ברור לך, אסור לך לספר שום דבר ממה שאני אומר לך לאף אחד שלא בסוד העניין ממילא. אז ככה:" הוא מנמיך את קולו ללחישה למרות שאנחנו היחידים במקום. "אנחנו מתכננים מרד."

*****

טוב אז אולי אני לא מגיבה כמו שדמיאן מצפה שאגיב, אבל האמת היא שאני לא עד כדי כך מופתעת. אבל אני חייבת להודות- מסקרן אותי לדעת מי עומד מאחורי העניין.                       

"ג'ולי." אומר דמיאן כאילו הוא קורא את מחשבותיי. "ג'ולי וג'סטין הם המפקדים המרכזיים שלנו."                                                                                                                              

אני ממצמצת. "ג'סטין?"                                                                                                    

"את כבר תכירי אותו. גם הוא מעוניין לדבר איתך."                                                              

"מאיפה הוא יודע עליי?"                                                                                                

"נו בחייך... עם כל הבעיות שיצרת כאן.. מי לא מכיר אותך?"                                                 

אני מסמיקה. "בסדר.... יהיו לו תשובות לשאלות שלי?"                                                            

"אני מתאר לעצמי שכן.. לחלקם."                                                                                        

אני מחייכת. "אוקיי.. מתי אפשר?"                                                                                     

דמיאן פונה ימינה בסוף המסדרון ופותח עוד דלת חבויה. אנחנו נכנסים וכמעט מיד מכה באפי הריח השנוא עליי ביותר בעולם.                                                                           

"אחרי זה." הוא אומר.                                                                                                     

אני משתנקת. "איכס.. תרופות!"                                                                                                     

"את רצית לבוא לפה, לא?"                                                                                                 "

אני רציתי למצוא את אד."                                                                                             

דמיאן לא עונה, רק ממשיך ללכת ואני צריכה למהר בשביל לעמוד בקצב שלו. הוא מוביל אותי בין חדרים נוספים ואני לא מפסיקה להתפעל מהגודל של המקום הזה. אחרי כמה דקות דמיאן סוף סוף נעצר.                                                                                                  

"הנה." הוא אומר.                                                                                                        

הוא מפנה לי כניסה אל תוך חדר לא גדול מואר באורן החיוור של נורות חשמל חלשות.            

אני מוצאת את עצמי מביטה פנים  אל פנים מול אד.                                                             

אני לא יודעת מי מאיתנו מופתע יותר.
אד נראה הרבה יותר טוב מאשר שעה וחצי קודם לכן. התחבושות שלו הוחלפו, הבגדים שלו גם עברו ניקיון ועכשיו אין עליהם דם. גם העור שלו פחות חיוור.

"איך גילית את המנהרות?" שואל אד. הוא מפנה מבט מאשים אל דמיאן. "ג'סטין אמר לא להראות לה את המקום עד שתיהיה מאומנת מספיק.."

"היא מצאה אותו לבד." עונה דמיאן, פניו חתומים.

"אמ הלו?? אני כאן, זוכרים? אני שומעת אותכם!" מעצבן אותי ששני הבנים מתעלמים ממני. אד מפנה אליי מבט מהורהר. "את כאן.."

"כן. ואם אפשר לשאול, מה בדיוק קורה כאן?"

דמיאן זע באי נוחות. "אד, תסביר לה. אני אבוא אחר כך לקחת אותה לשיחה עם ג'סטין."

הוא מסתלק מיד.

"למה לא סיפרת לי על המנהרות?" אני שואלת ברגע שדמיאן יוצא מתווך שמיעה. אד מושך בכתפיו. "אסור לי לספר על המקום הזה לאף אחד, בייחוד לא תחת הוראות מפורשות של המפקד להשאיר אותך מחוץ לסיפור."

"מה? מה המפקד אמר עליי?"

"תשאלי אותו."

"למה אתה לא מספר לי?"

אד שותק כמה רגעים. "תגידי, אם היו נותנים לך שתי ברירות. או לשחרר את כריס ולהלשין עלינו או להשאיר אותו בידי איקס אבל לא לדבר, מה היית עושה?"

אני מתבלבלת. "מה זה קשור?"

"תעני לי."

אני שותקת, אין לי מה להגיד.

"תראי," אד מפרש את השתיקה שלי נכון, "את יכולה ללכת מכאן עכשיו. את יכולה לשכוח שהיית כאן. אם נפרוץ במרד והוא לא יצליח אף אחד לא יאשים אותך. אבל אם את בוחרת להמשיך ולהתערב במעשינו, את חייבת לקחת על עצמך את הסיכון." העיניים החומות שלו קודחות חורים בתוכי. אני עדיין לא עונה.

"את לא חייבת לענות לי," מרכך אד את קולו, "אבל תהיי מוכרחה לענות לג'סטין או לג'ולי."

"איקס לא יודע שאני בסוד העניין," אני אומרת לבסוף.

"איקס לא יודע כרגע שום דבר," מאשר אד, "אבל הוא יידע. במשך שבע שנים הצלחנו להסתיר ממנו את כל מה שקורה כאן, אבל לכולנו ברור שהמצב הזה לא יימשך עוד הרבה. יש מלשינים בכל מקום. וכשהוא יידע, את תהיי בין הראשונים שהוא יאשים."

"למה אני?" אני מתקוממת, "אני פה בקושי שבוע."

אד מחייך חיוך סתום. "גם את זה ג'סטין יסביר לך."

אני יודעת שהוא מסתיר ממני כל כך הרבה דברים, אבל אני לא יודעת מאיפה להתחיל.

לבסוף אד מדבר. "את עדיין לא אמרת במה את בוחרת."

"אתה מבקש ממני לבחור בין אחי הקטן, המשפחה היחידה שנשארה לי וביניכם."

"נכון."

"אתה מעמיד אותי במצב בלתי אפשרי."

"לא אמרתי שזה יהיה קל."

אני שותקת לכמה שניות. "תן לי לחשוב על זה. אני לא יכולה סתם ככה פתאום לענות."

אד מהנהן בהבנה. "את לא חייבת לי כלום, רק תשתדלי לחשוב על תשובה בשביל המפקדים."

"בסדר. תגיד, אני יכולה לשאול משהו לגבי דמיאן?" אני משנה נושא, חלק בגלל שאני לא רוצה לדבר יותר על כריס, חלק בגלל שאני סקרנית ויש לי סיכוי לקבל תשובה עכשיו.

"בטח," אומר אד.

"דמיאן יודע מי ההורים האמיתיים שלו?" זאת שאלה מטומטמת, כי למה שאד יידע, אבל אני שואלת בכל זאת.

אד מהנהן. "הוא גילה את זה.. די מזמן."

"אז למה הוא לא הלך להורים הביולוגיים שלו כשהוא ברח מהבית?"

"אמא שלו נרצחה לפני שהוא ברח מהבית." אומר אד.

אני בולעת רוק. "ומה לגבי אבא שלו?"

"הו, הוא בחיים." הצורה שבו הוא אומר את זה גורמת לי להרגיש שהוא היה מעדיף שאביו של דמיאן לא היה בחיים.

"אתה מכיר אותו?" אני שואלת.

"כן."

"אז למה דמיאן לא גר אצלו? מי זה?"

אני מנחיתה על אד מבול של שאלות.

"בצורה כלשהיא, דמיאן דווקא כן גר אצלו, את מבינה, אבא של דמיאן הוא-"

כחכוח בגרון עוצר אותו באמצע המשפט. דמיאן עומד מאחוריי, שלוב ידיים. הפנים שלו חתומות.

"הגעתי לקחת אותך לג'סטין."

אני כמעט נופלת מרוב חיפזון לקום. "דיברנו על-"

"ההורים שלי. אני יודע, שמעתי."

אנחנו עוזבים את אד בחדר והולכים אבל אני לא מרפה מהנושא. "מי אבא שלך, דמיאן?"

אולי זאת שאלה אישית מדי, אבל דמיאן מחליט לענות לי.

"את לא מכירה אותו בשמו, אז אני אגיד לך את הכינוי שלו."

חשד מתחיל לעלות לי בלב, ודמיאן רק מאשר אותו במחי יד.

"איקס. איקס הוא אבא שלי."

עוד שנה עברה, ורחוקה מהכרעה

שוב במטאפורת שדה הקטל הדמיוני,

הלוחמים כפר עייפים לא תוקעים תקיעה,

שותקים השופרות הצועקים מתוך גרוני

המלך בשדה מתרוצץ והוא עירום

גלימותיו שסועות קרועות ביד כל משרתיו

האם בכלל קיים, הטוב הוא או איום?

ואיך נדע את האמת, מה נעשה עכשיו?

מניפים הלוחמים חרבות שבורות,

היש אלהים אם אין? היכן ממליך המלכים?

בסיבוב אגודל פלדה מתיזים ניצוצות,

משליכים חרבותם בצל העצים ונחים.

עצים שכאלה, עץ הדעת ועץ החיים,

פירותיהם בוסר, גבוהים ענפיהם,

אם ישנו מלך, בצמרתם מסתתר, בשמיים.

אך נדמה שרק ציפרים בצמרת, ואין מנחם.

שפורסם במקום אחר?

היי לכולם זה סגנון קצט שונה ובכ"ז

הם רכבו על אופנועים בעמק הטרשי

מדי פעם עברו על יד תחנת אוטובוס או אוהל בדואי מזדמן

גימלי ישב בתוך הסירה ליד לגולס ידידו

בעוד החמה שוקעת - צללי הערב ירדו

ככה רכבו כל הלילה בדממה שאיש לא הפר

היה זה ערב ראש השנה וגנדלף נשא באמתחתו את הציוד הנדרש

"דבר לגולס, תאר את אשר עיניך רואות"

לגולס ההאיל על עיניו מפני השמש העולה

"אני רואה גבעה ירוקה מסביבה בנייני בטון אדירי קומה

ובראשה מבנה מוזר עם כיפה עגולה

סביב לגבעה הכל דומם כולם ישנים

אך בחצר המבנה שני אנשים עם קסדות בד

שותים משקה שחור עם גרגירים

מעודי בכל שנות חיי לא ראיתי כמראה המוזר הזה"

"זאת ישיבת הספר ואדורס הקודש שמה", אמר גנדלף

"וראש הישיבה תאודן בן תימה שמו

ריש מתיבתת ארץ הספר שוכן בו כבוד

בעלות השחר מגיעים אנחנו

ונתפלל איתם ותיקין אך מעתה

עלינו לנקוט במשנה זהירות משום

שבמלחמה על הבית הם נתונים

על כן הישמרו לבל יישלוף

אף אחד מכם את הספרים.."

המשך יבוא

Ninjago the new generation

בעולם הנעלמים רק הפחד אינו נעלם

הפחד מלהימצא. הפחד מלהפסיק להתקיים.

אנשים חושבים שיעשו להם טובה אם יגאלו אותם

וישחררו אותם לחופש.

אבל החופש הורג.

בעולם הנעלמים יש פחד.

פחד מזה שישבור את הנעלם לנעלמים קטנים שקטנים מדי בשביל להתקבל לממלכה.

נעלמים מדי אפילו בשבילה.

בעולם הנעלמים כשהם רוקדים בחן את ריקוד הסולו שלהם

הריקוד מהוסס מעט.

איה זה שיהרוס את הריקוד ויצטוות לנעלם ויגרום לנעלם לחשוב שהוא לא צריך עוד לרקוד לבד.

שהוא יכול לעזוב את הממלכה ביחד. ולהישאר נעלם ביחד.

שייתן לו את החירות להיעלם.

כותרת הסיפור: "שלוש שיחות (ואפילוג)"

מיכאל לא האמין שאדם נועד לחיות לבדו. ועדיין, הוא גר לבד כבר חמש שנים.

הדירה לא גדולה, אבל עדיף ככה, זה מה שהוא תמיד אומר, אחרת אני אאבד פה.

הוא מחייך ושואף עוד קצת מאוויר הלילה הקריר.

המרפסת הזאת זה הבחירה הכי טובה בחיים שלו עד עכשיו בלי ספק.

העיניים שלו נעצמות לאט והוא מניח להם, מרפה שרירים בכיסא הנדנדה הישן.

הוא תמיד האמין שהוא יחיה ביחד. עם אישה. עם משפחה. עם חברים.

אבל הוא לא חזר הביתה אחרי הצבא. וגם לא חיפש שותפים. והוא מאוהב. בשקט של הדירה הזאת. ובבדידות.

ידו המגששת מצאה את שישיית הבירות ושלפה עוד בקבוק קריר.

אפשר לומר שהוא המאושר שבאדם? הוא גיחך לאט, פותח עיניים כדי לשלוף את פקק הבירה במיומנות.

לגימה קצרה אל הגרון.

אפשר לומר שהוא בודד. שהוא האחרון להיקרא מאושר. מבטו נדד על אנשים חולפים ברחוב.

חבורת נערים מצחקקים וצועקים. שמחים.

זוג מדבר על משהו חשוב. זה בטוח משהו חשוב. תמיד זה חשוב. חיוך התגנב לפיו.

וכמה עוברי אורח הולכים בדד. כאלה תמיד יש, בכל שעות היום.

הוא הצמיד את הבירה לפיו ולגם ממושכות. נותן למחשבותיו דרור. כמו שהם אוהבות. כמו שהוא אוהב.

תמיד עם פרצוף רציני או מודאג, הבודדים. מסכת התגוננות.

או שאולי אלה הפנים האמיתיות.

מבטו התעכב לרגע על עוברת אורח בודדת. היא הלכה לאט.

כאלה יש גם, אבל נדירים, הם לא עצובים, הם מהורהרים. הם בוהים כמו מפגרים.

משהו בה משך את עינו. בדרך החולמנית שבה היא בהתה בפנס הרחוב.

הוא שתה עוד בירה והביט בה בעניין.

היא הרימה לפתע את מבטה לאט.

מבט תוהה. הלב שלו האיץ לרגע משום מה.

היא הביטה היישר אליו. ברגע של החלטה הוא המשיך להביט.

היא הטתה את ראשה.

סקרנות.

טוב. לא מראש המגדל. סיפור שנזכרתי בו היום כשביקרתי עם הילדים באנדרטת הנח"ל.

לפני כ-18 שנים עבדכם הנאמן היה עבד עברי. כלומר חייל מפקדה. בתור שכזה הביאו אותנו (ועוד כמה גופות נושמות שהתפקיד שלהן היה בגדול פשוט למלא נפח) על מנת לכבד את הטקס השנתי לאזכרת החללים של החטיבה. מכיוון שהביאו אותנו מוקדם מדי ועייף מדי, היה לי עוד שעה עד שהטקס יתחיל. חיפשתי מקום שקט לשבת בו ולא כל כך היה. בסוף מצאתי דלת חשוכה ומאחוריה מדרגות שמובילות למגדל ההנצחה שם. התיישבתי עליהן, פתחתי מחשב נייד. מצאתי שם WiFi שווה של 3Mbps ועשיתי משהו במחשב. אפילו לא זוכר מה.

פתיחת דלת דרמטית

מי בדלת? מפקד המחנה (דרגה מעל רס"ר, נגד שתפקידו לחולל משמעת). מוצא אותי שם. למזלי מדוגם. וצועק עליי לעוף משם תכף ומיד. עם אותו הנגד היה לי סיפור. הנ"ל שירת בתפקיד אחר ושם נעזר בי מקצועית. משנתנה רשות למשחית להשחית - היה יכול להשחית. אבל נזהר לא להשחית יותר מדי.

בכל זאת באתי להתקפל משם. הוא ביקש. שניה אחר כך מופיעה מאחוריו קצינת החינוך של החטיבה. למי יש מחשב נייד? היא שואלת. תוך שניה היא מזהה אותי ואת הרס"ר צועק עליי. הסתבר שהכוכבים הסתדרו לי.

או ליתר דיוק כוכב חמה.

לחברת ההגברה של הארוע התחמם כונן הדיסקים עד מוות, ולא היה להם איך לנגן מוסיקה בטקס. הסכמתי מיד אבל דרשתי שישאר בידיים שלי. אחר כבוד הוצאתי מחבורת החיילים והושבתי ליד הבחור של ההגברה. כל הטקס יכולתי להמשיך לשחק במחשב חופשי חוץ מזה שהיה צריך מדי פעם להחליף מוסיקה. ובסוף ההגברה הודה לי שהצלתי אותו.