סיפור לתשעה באב שנכתב בתשעה באב
-------------------------------------------------------------------------
בום.
זה כל מה ש'לָבַן' שמע. הוא פתח את עינו, ונתן פיהוק קטן. הוא הביט מטה אל העיר והבין שמה שהחכמים אמרו היה נכון. הוא ניער קצת נוצותיו כדי להעיר את חברו לענף. "היי 'יוֹן', תראה מה קורה פה", קרא 'לָבַן' אל חברו האפור. יון פתח את עינו וניער את גופו השמנמן ושאל בקול ישנוני, "מה הולך פה? אתה חייב להרעיש כ"כ? תשתיק את הבומים האלה, אני מנסה לנמנם קצת".
"אבל יון", קרא שוב לבן וניער את ידידו בשנית. "אני לא עושה את הבומים האלה. זה משם, מהאנשים הכועסים הזועמים". יון פתח את עינו והשקיף על רחובות ירושלים.
"כן", אמר יון, "אבל הכעוסים נמצאים שם בחוץ למזלנו, הם בטח עומדים לפרוץ את החומות ולהיכנס לירושלים".
"נו ברצינות יון, אתה לא רואה שהרעש לא מגיע מבחוץ אלא מבפנים?".
"על מה אתה מדבר? אין פה שום רעש. הרעש האחרון שהיה כאן, היה כאשר שרפו את מחסני התבואה. מאז האנשים פה התכנסו בתוך הייאוש של עצמם". הגיב יון והחל לטפל בנוצותיו עם מקורו.
אך לבן התעקש ולא הרפה. "אני לא מבין אותך יון. אתה באמת לא שומע את הרעש העצום שבוקע כאן מהאנשים?". יון הרים את ראשו בכבדות ובחוסר רצון מופגן, האזין ואמר "לא".
כעת לבן כבר ממש התעצבן על חברו לענף. "אתה לא שומע את הרעש הנורא הזה?!" קרא לבן. "תראה את כל האנשים כאן. השנאה שהם רוכשים אחד לשני היא כ"כ עצומה עד שאי אפשר שלא לשמוע את זה".
יון הביט בלבן במבט מוזר. "אתה מאוד משונה, אתה יודע?".
"די כבר יון.." התחנן לבן, שנמאס לו שהשיחות שלו עם יון תמיד הגיעו לנקודה שלבן מאוד מוזר.
אך יון המשיך כהרגלו: "מאז שבקעת היית שונה. אתה בצבע לבן לא אפור, ויותר מזה – אתה גם מתחיל לשומע קולות מוזרים". יון וגם לבן נאנחו, כל אחד מסיבה אחרת.
בום!!
החומה נפלה ולעיר החלו להיכנס המוני חיילים כעוסים וזועמים שטבחו והרסו כל מה שעמד בדרכם.
"אז נראה שהחכמים צדקו ואכן ירושלים תיפול. חבל..." אמר יון ומתח את כנפיו לצדדים. למרות שמקולו לא נשמעה אף נימת צער. "זאת דווקא הייתה עיר נחמדה. חבל שהיהודים כאן לא אהבו את העיר הזאת מספיק בשביל לאהוב זה את זה קצת יותר... ה' נתן להם כ"כ הרבה סימנים ואזהרות בעזרת החכמים אבל הם לא מקשיבים, הם מעדיפים לאטום את האוזניים ולהמשיך בדרכם הרעה. למרות שאם להודות על האמת, גם החכמים לא כ"כ יצאו צדיקים מכל הסיפור העצוב הזה. אף אחד לא ישכח איך הם שתקו במקרה של בר קמצא. חבל... נראה שנצטרך לעוף מכאן למקום אחר. באמת חבל דווקא אהבתי את העיר".
יון פרש את כנפיו החל להתרומם. "נו? מה קורה איתך?" צעק יון אל לבן. "תתחיל להתניע את הכנפיים ובא כבר! אני מתעייף מהר מלעוף במקום". לבן הביט אל עבר יון ואז הפנה את מבטו אל בית המקדש ואמר "אבל מה עם העיר?"
"העיר נענשה על שנאת החינם שלה. בא כבר ונעוף". צעק יון בכעס שבאמת התחיל להתעייף.
לבן היסס אבל החליט מה הוא מעוניין לעשות. "אני נשאר כאן" אמר ליון בקול רפה.
"אתה מה?" צעק יון ונחת על הענף, מתנשף מרוב עייפות.
"החלטתי שאני נשאר כאן". חזר לבן על דבריו.
"נהדר", אמר לבן. "אז תן לי רגע להסדיר את הנשימה שלי ונצא לדרך. ממחר אני חייב להתחיל בדיאטה רצינית.. רגע.. אמרת שאתה נשאר? אתה עובד עלי נכון??"
"כאן אני נשאר" אמר לבן. "מה?!" זעק יון והרעיד את הענף עד כדי כך שלבן נאלץ לפרוס את כנפיו כדי להתייצב ולא ליפול.
"מה יש לך לחפש פה?" צעק יון. "רק חורבות הולכות להיות פה. אתה שומע רק חורבות. אפילו את היהודים היחידים שיש פה ייקחו בטח לגלות".
"אני יודע", אמר לבן. "אבל זה בדיוק העניין. מישהו חייב להישאר ולשמור על שרידי המקדש עד שהעם היהודי ישוב ויבנה את בית המקדש מחדש".
"נו באמת", קרא יון. "אל תהיה לי צדיק פתאום. אתה תישאר פה לבד, ומה יקרה לדעתך? אתה תמות מהר ולא יישאר ממך זכר. רק אם נעוף לארץ אחרת אז נוכל לשרוד. אז תפסיק לשחק לי את הצדיק ובוא כבר נעוף. ריח העשן מתחיל לחנוק אותי".
אך לבן התעקש "אני נשאר כאן".
"מאז ומתמיד היית משוגע. וכנראה זה לא יעבור לך לעד". לגלג עליו יון "כל היונים האחרות כבר עפו, ואלה שעוד לא, בטח כבר יעפו בקרוב. אתה חושב שתצליח לשרוד לבד? אתה משוגע, אתה לא תצליח לשרוד".
וכך בסיום מעודד זה, יון סובב את גופו השמן זינק מהענף, ועף אל המרחק. לבן צפה בו עד שיון נעלם באופק הכהה של רדת הלילה.
באותו הלילה לבן הרהר קצת בדבריו של יון וחשב לעצמו שאולי באמת כדאי שיעזוב. הרי איך ישרוד פה לבד בשממה...
לבן החליט להישאר שבוע בירושלים ולחשוב האם כדאי להישאר כאן לתמיד או לעוף בעקבות חברו יון לארצות טובות יותר.
אבל ימים חלפו ובית המקדש חרב. היהודים הוגלו מירושלים. העיר עצמה הפכה להיות עיר חרבה.
לבן עף במרומי ירושלים והביט בשממה שנוצרה פה.
לבן החליט שבאמת כדאי לו לעזוב את השממה. אבל רגע לפני שיצא מגבולות העיר, הוא הבין.
הוא הבין שאם הוא היה אמור לעזוב אז הוא כבר היה עושה זאת מזמן, יחד עם חברו יון. אבל הוא לא עזב וזה כנראה סימן שאין הוא צריך לעזוב.
לבן הרים את ראשו לשמים ואמר כמו שרק יונים מסוגלים לומר, שהוא יישאר עד שהכל יחזור לקדמותו.
הוא עף אל עבר ההריסות של בית המקדש ונעלם בחשכת החורבן.
'כנף קצר' התעורר מקודם. הוא היה הגוזל היחיד שהתעורר וזה היה נראה לו קצת מוזר. בדרך כלל אחיו מתעוררים לפניו. הוא תמיד מקיץ אחרון וזוכה לאכול רק מהשאריות.
"אמא, אמא, אמא," קרא כנף קצר בקולו הצייצני לאמו. אבל אימו שהייתה שקועה בשינה כה עמוקה אפילו לא שמעה אותו.
"מה יש כנף קצר?" הופיעה לפתע דודו שזכה לכינוי שעובר במשפחה מזה דורות 'לָבַן'.
"הו.. דוד לבן. אני התעוררתי פתאום ואין לי מושג למה. בדרך כלל אני לא מתעורר מוקדם."
דודו לבן הביט בו בחיוך ואמר לו: "בו נעוף קצת אחייני הצעיר, ואני אסביר לך. אתה כבר יודע לעוף, נכון?" לבן פרש את כפיו והמריא מגומחת האבן הקטנה שבה שהה בכותל אל הרחבה הגדולה. כנף קצר הביט קדימה, פרש את כנפיו וזינק קדימה אל על בעקבות דודו הלבן.
לכנף קצר תמיד היו קצת חששות כשהחיל לעוף. הוא הרגיש שהוא עלול כל רגע ליפול ולהתרסק על המתפללים הרבים השוהים בכותל. אבל ברגע שתפס משב זרם אוויר טוב, אז נעלמו ממנו כל החששות והוא עף כמו כל היונים הבוגרות. כנף קצר הגיע במהירות אל דודו המזדקן, והצחור.
לבן חייך אליו ואמר לו "תראה את כל האנשים שבואו להתפלל פה ברחבת הכותל, זה לא נראה לך כמו הדבר הכי יפה בעולם? כולם באים הנה כדי להתחבר לה' ". כנף קצר הביט מטה וחשב שבאמת יש במראה הזה משהו מרהיב. אבל הוא עדיין לא הבין למה הוא התעורר מוקדם. אבל הוא ידע שיצטרך להמתין אם הוא ירצה שדודו יחלוק לו מעט מהחכמה שבה ניחן.
לבן שאף פנימה את אוויר הכותל והחל לעוף במעגלים מסביב לרחבת הכותל. כנף קצר מיהר לעוף בעקבותיו, הוא ידע שדודו אינו אוהב עצלנים.
"תקשיב לי כנף קצר", קרא דודו לבן בקול. "אני רוצה שתתבונן ותגיד לי מה אתה רואה ששונה היום משאר השנה".
כנף קצר הנמיך קצת את התעופה כדי לנסות ולהבחין למה דודו מתכוון.
הוא ניסה למקד את ראייתו ולבדוק האם החליפו את אחד מארונות הקודש לארון חדש יותר. אחרי סריקה מהירה הוא הבין שלא החליפו אף ארון קודש.
באותו הרגע עלה בדעתו שאולי הגיע ספר תורה חדש והוא פשוט לא שם לב. הוא גם בדק האם החליפו את הסידורים או את הכיסאות או את הכיפות המחולקות בכניסה. אך לא הוחלף כלום וכנף קצר כבר כמעט התייאש.
שני אחיו לקן כבר הספיקו להתעורר ולהבחין באחיהם שנע במעגלים מעל הכותל. הם זינקו מהקן ועפו אליו.
"מה אתה עושה כאן בשעה כ"כ מוקדמת. אתה לא אמור להיות עכשיו בחלום התשיעי שלך?" שאל את כנף קצר אחיו מקור קטן.
"מצחיק מאוד" ענה כנף קצר בזעף "פשוט התעוררתי מקודם ולא הבנתי למה. דוד לבן אמר שהוא יסביר לי. הוא אמר לי לבדוק מה שונה כאן היום".
נו, באמת.." אמר מקור קטן. "בטח החליפו את הסידורים או את הכיסאות. אתה לא מצליח לראות לבד מה שונה?"
"בדקתי הכל, אבל לא החליפו כלום." מחה כנף קצר על דברי אחיו הלגלגן.
מקור קטן העיף סריקה מהירה ונדהם לגלות שאכן לא החליפו כלום. "טוב", אמר מקור קטן. "כנראה לא החליפו כלום".
"אבל דוד לבן אמר שמשהו צריך להיות שונה".
"אז הוא שקרן".
"לא נכון".
"כן נכון".
"אוח, אולי תפסיקו כבר לריב על כל דבר" קטעה את הוויכוח אחותם יונית. "אתם כנראה ממש טיפשים אם לא שמתם לב שכל המתפללים יושבים על הרצפה במקום על הכיסאות".
'יונית צודקת', חשב כנף קצר 'איך לא שמתי לב לזה? במקום לראות שהמתפללים יושבים פה על הרצפה, אני רק בדקתי את סוג הכיסאות'.
"יונית צודקת". הפתיע את השלושה דודם לבן שהצטרף למעגל שבו עפו. "ועכשיו אם תסלחו לי, בואו ננחת על אחת האבנים ואני אסביר לכם את העניין. אני כבר חוטף סחרחורת מרוב כל ההקפות האלו."
כנף קצר גילה שגם לו יש כבר קצת סחרחורת. הם נחתו על אחת מהאבנים הגדולות שאפשר להשקיף מהם על כל רחבת הכותל.
"עכשיו גוזלים. אתם רוצים לדעת מדוע המתפללים יושבים על הרצפה, ומדוע אתה כנף קצר התעוררת מוקדם היום?" שאל לבן את השלושה.
"כן", ענו כולם כמקור אחד.
"ובכן", התחיל דוד לבן לספר "היום תשעה באב. זהו יום אבל גדול לכל היהודים. אתם זוכרים שסיפרתי לכם שפעם היה כאן את בית המקדש? הוא היה החיבור בין העם היהודי לבין בורא עולם. אך שנאת החינם שהייתה בעם גרמה לבורא עולם להגלות את כל היהודים מכאן, ולהחריב את בית מקדשו. כל זה קרה בתשעה באב".
"זה עצוב", אמר כנף קצר.
"נכון, אחיין צעיר. ולכן כל היהודים מתאבלים ביום זה ולא יושבים על הכיסאות. מתאבלים ומחכים ליום שבו לא יצטרכו להתאבל יותר כי בית המקדש השלישי יבנה".
"אבל אני עדיין לא מבין מדוע התעוררתי כ"כ מוקדם". אמר כנף קצר.
דוד לבן חייך והסביר, "זה מפני שאנחנו היונים של הכותל כולנו בניו של היון הראשון שנקרא לבן. שחיי בתקופת החורבן. כשהוא ראה את העיר שוממה ואת המקדש חרב הוא החליט שיישאר לחיות כאן בכותל ולשמור על המקום הקדוש הזה עד שהעם היהודי יחזור שוב לארצו, ויבנה את מקדשו.
זאת הסיבה שבגללה כנראה התעוררת מוקדם כ"כ כנף קצר. בכל שנה איזו יונה אחרת מתעוררת מוקדם ביום תשעה באב. כדי לבדוק האם הגאולה כבר הגיעה."
"אז מדוע אני לא התעוררתי מוקדם? זה לא הוגן". התלונן מקור קטן.
"תפסיק כבר להיות כ"כ קטנוני". נזפה בו יונית. "מה שאני רוצה לדעת זה מדוע בית המקדש לא נבנה כבר. הרי העם כבר שב, לא?"
"נכון, העם שב", אמר לבן, "אבל כנראה שהעם עדיין לא זכאי לגמרי שיבנה בית המקדש."
"אבל הוא יבנה בקרוב. נכון דוד לבן?" שאל כנף קצר את דוד לבן.
דוד לבן חייך אל כנף קצר ואמר, "אנחנו מאמינים שבית המקדש יבנה בעזרת השם במהרה בימנו. ועד שיבנה, אנחנו נמשיך לעוף כאן ולשמור על הר הבית. יהיו מי שיאמרו שאנו משוגעים אבל כלום לא ימנע מאתנו להמשיך ולשמור על הר הבית".
דוד לבן פרס את כנפיו ועף למעגלי האוויר שמעל הכותל.
גם מקור קטן ויונית עפו. הם ירדו אל הפינה שבה הם גרו יחד עם הוריהם.
רק כנף קצר נשאר על האבן הגדולה ודמיין איך יראה הר הבית כשהמקדש יבנה.
"נו כבר, כנף קצר. אתה בא? יש ארוחת בוקר". צעקו אחיו. כנף קצר חייך לעצמו וזינק למטה כשהוא מאמין שכבר בקרוב יזכה לראות את בית המקדש.
