סיפור לתשעה באב שנכתב בתשעה באב

-------------------------------------------------------------------------

'כנף קצר' התעורר מקודם. הוא היה הגוזל היחיד שהתעורר וזה היה נראה לו קצת מוזר. בדרך כלל אחיו מתעוררים לפניו. הוא תמיד מקיץ אחרון וזוכה לאכול רק מהשאריות.
"אמא, אמא, אמא," קרא כנף קצר בקולו הצייצני לאמו. אבל אימו שהייתה שקועה בשינה כה עמוקה אפילו לא שמעה אותו.
"מה יש כנף קצר?" הופיעה לפתע דודו שזכה לכינוי שעובר במשפחה מזה דורות 'לָבַן'.
"הו.. דוד לבן. אני התעוררתי פתאום ואין לי מושג למה. בדרך כלל אני לא מתעורר מוקדם."
דודו לבן הביט בו בחיוך ואמר לו: "בו נעוף קצת אחייני הצעיר, ואני אסביר לך. אתה כבר יודע לעוף, נכון?" לבן פרש את כפיו והמריא מגומחת האבן הקטנה שבה שהה בכותל אל הרחבה הגדולה. כנף קצר הביט קדימה, פרש את כנפיו וזינק קדימה אל על בעקבות דודו הלבן.
לכנף קצר תמיד היו קצת חששות כשהחיל לעוף. הוא הרגיש שהוא עלול כל רגע ליפול ולהתרסק על המתפללים הרבים השוהים בכותל. אבל ברגע שתפס משב זרם אוויר טוב, אז נעלמו ממנו כל החששות והוא עף כמו כל היונים הבוגרות. כנף קצר הגיע במהירות אל דודו המזדקן, והצחור.
לבן חייך אליו ואמר לו "תראה את כל האנשים שבואו להתפלל פה ברחבת הכותל, זה לא נראה לך כמו הדבר הכי יפה בעולם? כולם באים הנה כדי להתחבר לה' ". כנף קצר הביט מטה וחשב שבאמת יש במראה הזה משהו מרהיב. אבל הוא עדיין לא הבין למה הוא התעורר מוקדם. אבל הוא ידע שיצטרך להמתין אם הוא ירצה שדודו יחלוק לו מעט מהחכמה שבה ניחן.
לבן שאף פנימה את אוויר הכותל והחל לעוף במעגלים מסביב לרחבת הכותל. כנף קצר מיהר לעוף בעקבותיו, הוא ידע שדודו אינו אוהב עצלנים.
"תקשיב לי כנף קצר", קרא דודו לבן בקול. "אני רוצה שתתבונן ותגיד לי מה אתה רואה ששונה היום משאר השנה".
כנף קצר הנמיך קצת את התעופה כדי לנסות ולהבחין למה דודו מתכוון.
הוא ניסה למקד את ראייתו ולבדוק האם החליפו את אחד מארונות הקודש לארון חדש יותר. אחרי סריקה מהירה הוא הבין שלא החליפו אף ארון קודש.
באותו הרגע עלה בדעתו שאולי הגיע ספר תורה חדש והוא פשוט לא שם לב. הוא גם בדק האם החליפו את הסידורים או את הכיסאות או את הכיפות המחולקות בכניסה. אך לא הוחלף כלום וכנף קצר כבר כמעט התייאש.
שני אחיו לקן כבר הספיקו להתעורר ולהבחין באחיהם שנע במעגלים מעל הכותל. הם זינקו מהקן ועפו אליו.
"מה אתה עושה כאן בשעה כ"כ מוקדמת. אתה לא אמור להיות עכשיו בחלום התשיעי שלך?" שאל את כנף קצר אחיו מקור קטן.
"מצחיק מאוד" ענה כנף קצר בזעף "פשוט התעוררתי מקודם ולא הבנתי למה. דוד לבן אמר שהוא יסביר לי. הוא אמר לי לבדוק מה שונה כאן היום".
נו, באמת.." אמר מקור קטן. "בטח החליפו את הסידורים או את הכיסאות. אתה לא מצליח לראות לבד מה שונה?"
"בדקתי הכל, אבל לא החליפו כלום." מחה כנף קצר על דברי אחיו הלגלגן.
מקור קטן העיף סריקה מהירה ונדהם לגלות שאכן לא החליפו כלום. "טוב", אמר מקור קטן. "כנראה לא החליפו כלום".
"אבל דוד לבן אמר שמשהו צריך להיות שונה".
"אז הוא שקרן".
"לא נכון".
"כן נכון".
"אוח, אולי תפסיקו כבר לריב על כל דבר" קטעה את הוויכוח אחותם יונית. "אתם כנראה ממש טיפשים אם לא שמתם לב שכל המתפללים יושבים על הרצפה במקום על הכיסאות".
'יונית צודקת', חשב כנף קצר 'איך לא שמתי לב לזה? במקום לראות שהמתפללים יושבים פה על הרצפה, אני רק בדקתי את סוג הכיסאות'.
"יונית צודקת". הפתיע את השלושה דודם לבן שהצטרף למעגל שבו עפו. "ועכשיו אם תסלחו לי, בואו ננחת על אחת האבנים ואני אסביר לכם את העניין. אני כבר חוטף סחרחורת מרוב כל ההקפות האלו."
כנף קצר גילה שגם לו יש כבר קצת סחרחורת. הם נחתו על אחת מהאבנים הגדולות שאפשר להשקיף מהם על כל רחבת הכותל.
"עכשיו גוזלים. אתם רוצים לדעת מדוע המתפללים יושבים על הרצפה, ומדוע אתה כנף קצר התעוררת מוקדם היום?" שאל לבן את השלושה.
"כן", ענו כולם כמקור אחד.
"ובכן", התחיל דוד לבן לספר "היום תשעה באב. זהו יום אבל גדול לכל היהודים. אתם זוכרים שסיפרתי לכם שפעם היה כאן את בית המקדש? הוא היה החיבור בין העם היהודי לבין בורא עולם. אך שנאת החינם שהייתה בעם גרמה לבורא עולם להגלות את כל היהודים מכאן, ולהחריב את בית מקדשו. כל זה קרה בתשעה באב".
"זה עצוב", אמר כנף קצר.
"נכון, אחיין צעיר. ולכן כל היהודים מתאבלים ביום זה ולא יושבים על הכיסאות. מתאבלים ומחכים ליום שבו לא יצטרכו להתאבל יותר כי בית המקדש השלישי יבנה".
"אבל אני עדיין לא מבין מדוע התעוררתי כ"כ מוקדם". אמר כנף קצר.
דוד לבן חייך והסביר, "זה מפני שאנחנו היונים של הכותל כולנו בניו של היון הראשון שנקרא לבן. שחיי בתקופת החורבן. כשהוא ראה את העיר שוממה ואת המקדש חרב הוא החליט שיישאר לחיות כאן בכותל ולשמור על המקום הקדוש הזה עד שהעם היהודי יחזור שוב לארצו, ויבנה את מקדשו.
זאת הסיבה שבגללה כנראה התעוררת מוקדם כ"כ כנף קצר. בכל שנה איזו יונה אחרת מתעוררת מוקדם ביום תשעה באב. כדי לבדוק האם הגאולה כבר הגיעה."
"אז מדוע אני לא התעוררתי מוקדם? זה לא הוגן". התלונן מקור קטן.
"תפסיק כבר להיות כ"כ קטנוני". נזפה בו יונית. "מה שאני רוצה לדעת זה מדוע בית המקדש לא נבנה כבר. הרי העם כבר שב, לא?"
"נכון, העם שב", אמר לבן, "אבל כנראה שהעם עדיין לא זכאי לגמרי שיבנה בית המקדש."
"אבל הוא יבנה בקרוב. נכון דוד לבן?" שאל כנף קצר את דוד לבן.
דוד לבן חייך אל כנף קצר ואמר, "אנחנו מאמינים שבית המקדש יבנה בעזרת השם במהרה בימנו. ועד שיבנה, אנחנו נמשיך לעוף כאן ולשמור על הר הבית. יהיו מי שיאמרו שאנו משוגעים אבל כלום לא ימנע מאתנו להמשיך ולשמור על הר הבית".
דוד לבן פרס את כנפיו ועף למעגלי האוויר שמעל הכותל.
גם מקור קטן ויונית עפו. הם ירדו אל הפינה שבה הם גרו יחד עם הוריהם.
רק כנף קצר נשאר על האבן הגדולה ודמיין איך יראה הר הבית כשהמקדש יבנה.
"נו כבר, כנף קצר. אתה בא? יש ארוחת בוקר". צעקו אחיו. כנף קצר חייך לעצמו וזינק למטה כשהוא מאמין שכבר בקרוב יזכה לראות את בית המקדש. 

1.

קמצא ובר קמצא 2026

לסעודה הזאת דווקא הוזמנתי, לא היתה טעות בכתובת, אבל כשהאיש העשיר השפיל אותי לייד כולם, לייד אמא וסבתא, ואח שלי בן 20, וכולם שתקו

שם זה התכתב עם הסיפור

כשהוא חוסם לי את היציאה ולא נותן לי לצאת מהחדר, חוסם בגופו וצורח "איפה הבעל האפס שלך? תקראי לו שירד! שירד כבר!" וכולם שותקים.

ולמה אלוהים, למה ילדים קטנים צריכים להיות נוכחים לזה?

אני בוכה ומגזדרת ומתנשפת, יושבת על הרצפה ואין לי כוח להילחם, אני לא מסוגלת לדחוף איש בן 50. אז על זה נחרב הבית.

2.

על וולדמורט, אהבה ומה שבינהם

רולינג אומרת שוולדמורט הוא הקוסם הכי מרושע וכמעט הכי חזק, חוץ מדמבלדור

ואחרי שדמבלדור כבודו מת, בעצם, איך הוא לא הצליח לנצח? הוא הכי חזק

אבל אין בו אהבה

חסר לו את הכוח הכי חזק

הכוח שבזכותו הארי לא נהרג.

ואני לא חושבת שאבא שלי זה זה שאין לומר את שמו, אבל חד משמעית חסרה לו אהבה. חסרה לו אהבת אמת, לא ה"אני אוהב אתכם" ששולחים בפורים שעלאק שיכורים. אהבה באמת.

אם הוא מתנהג אלי בצורה מניפולטיבית, חוסם אותי ואז את האוטו וכשאני מתקשרת למשטרה הוא פתאום מחליט שהוא רוצה לצאת הקורבן ומאיים בהתאבדות אז יש לו חוסר בחיים.

הוא לא יודע מה זה אהבה.

3.

קצת פוליטיקה לא הרגה אף אחד

אבל ממש קצת

בנאדם שמקדיש את כל חייו במטרות של "להביא את המדינה שלנו למקום נעלה וקדוש" ובעצם כל הזמן עסוק בשינוי של האחר ובדיכוי של הומואים וחילונים, ותכלס כל אחד שהוא לא חרדלניק או חרדי

לא פלא שבסוף הוא בוחר לדכא גם את המשפחה שלו והאנשים שאמורים להיות הכי קרובים אליו

אפשר לתרץ שזה רצון השם

רצון השם בתחת שלי

זה חולי שליטה

וזה בעיה מושתתת בנפש שמחייבת טיפול

4.

רווחה (?)

אבל בלי קשר אלי, מה יהיה עם הקטנים? אלה שהוא כמעט מרביץ להם עד שהם מעלים את השמיכה מעל הראש

ואיך אני אערב? אם ברגע שתגיע לבית עובדת סוציאלית הם יתנהגו הכי מדהים שיש והיא תצא ותגיד "גברת למה הטרדת אותי סתם? הם נראים הורים מדהימים, הבית קצת מבולגן אבל זה לא קשור. תגידי תודה שאלה ההורים שלך"

ואני לא אגיד תודה כי אני יודעת שהם סובלים שם ואין לי מה לעשות

ואני לא יודעת עם מי לדבר ומה להגיד

והאם זה בכלל אלימות?

לא יודעת

משיח יקר

בלי כתר מזהב

בלי מעיל עד הרצפה

בלי גלימה

בלי יומרה

בוא על חמורך

בוא לבית המדרש נשב נלמד יחדיו גמרא

אין שום דבר בעולם הזה מלבד עוד דף גמרא

נאכל אותם נלעס אותם נבלע אותם דפים בטעם דבש

נהיה אנחנו דף גמרא

והעולם מסביבנו אותיות חמות וחביבות

די בזה, באמת, די רק בזה

ואז כולם יקומו לתחייה

נשמע תורה ממי שאמרה

אשב לי בשורה האחרונה

די בזה, באמת, די רק בזה.

וּבוֹאִי עַכְשָׁו

תְּפָרְקִי לִי אֶת הַלֵּב

כְּמוֹ טִפַּת זֵעָה

מְלוּחָה בְּיוֹם שָׁרָבִי

כְּמוֹ יְקִיצַת יָרֵחַ עַרְפִּלִּי

בְּלֵיל סַעַר

וּשְׁתִיקָה.

וּבוֹאִי

תָּעִיפִי אֶת שְׂמִיכוֹת

חַדְרֵי לִבִּי הָאֲטוּמִים

תִּלְחֲשִׁי לִי מִשְׁאָלוֹת

הַיָּשָׁר אֶל תּוֹךְ הַנֶּפֶשׁ

תִּפְרְטִי לִי עַל מֵיתָרִים

שֶׁכְּבָר מִזְּמַן שָׁכַחְתִּי

תְּנַעֲרִי אֶת שִׁכְבַת הָאָבָק

הָרוֹכֶנֶת מֵעַל כַּנְפֵי

נִשְׁמָתִי.

תִּלְחֲשִׁי

בְּשֶׁקֶט בְּשֶׁקֶט חָזָק

שֶׁאַתְּ אוֹהֶבֶת

תְּחַבְּקִי

כְּמוֹ שֶׁמִּזְּמַן לֹא קִבַּלְתִּי

אֶת הָאוֹר בְּעֵינַי

וְהַטַּעַם שֶׁבָּא אֶל חַיַּי

תְּלַטְּפִי, תְּחַבְּקִי, תִּלְחֲשִׁי וְתַגִּידִי

שֶׁעַכְשָׁו הַכֹּל

אֶפְשָׁרִי.

וּמוּל יָרֵחַ

שׁוֹתֵק

נִלְחַשׁ אֶת שַׁלְהֶבֶת נִשְׁמָתֵנוּ

הַצּוֹפֶנֶת שְׁתִיקוֹת רְוֵי חֲלוֹמוֹת

אֶת מִסְתּוֹרֵי כִּסּוּפֵינוּ

נְגַלֶּה שֵׁנִית

עֵירֻמִּים לְמוּל יָרֵחַ

הַמְּגַלֶּה אֶת פְּגָמֵינוּ

הַמְּלַטֵּף וּמֵאִיר

אֶת הָאֹשֶׁר

שֶׁל שְׁנֵינוּ.

הקול קרא לך אז יצאת. עזבת את חיבוקו החם של הבית, את להטה המרצד של האח בחדר האורחים, ופסעת אל השמים המעוננים של חדשי שבט-אדר. קרירות הגשם עוד נישאה באוויר, ממשמשת בבגדייך. יצאת כרוכה בצעיף מהבית, רק שם החום עוד נאחז, עם הריחות המוכרים, אך אט אט הם נדחפים הלאה והצינה נאחזת בגופך. 

עד שקנתה לה מקום שבו עננים לבנים דוחקים אפורים הלאה, ימי ניסן חשים ובאים. החלו סגריר ולהט מחוללים סביבך עד שהבנת, נדרשת לך ארוכה. 

אולי אור השמש המרפרף על פנייך? אולי צבעם העז של הורדים? היניח לך אודם יין? או כוס משקה מהביל יהיה מזורך?

הלאה, הלאה, לא מצאת בהם נחמה. אולי עצי הבשמים או קול זמר ערב ונגינה? נותרת שוממת מול להבות המדורה כאשר זכרון ישן וטוב נמוג בשרעפייך. גם לא באלו.

ודווקא שם, מן הצד השני, אדמוני גם יפה עיניים, נמשכת אחריו, התחלת לרוץ, ורשפי אש הסיקו כליותייך. 

אז הבנת. 

פשוט היית חולת אהבה.

מַיִּם הזורמים בַּמקלחת

שִטפו אותי, עִטְפוּ אותי

לַטְּפוּ אותי, שָייפו אותי

חָפפו אותי, שַפשפו אותי

קָלפו אותי, סַחֲפו אותי

טַהֲרו אותי, הִרגו אותי

הסירו מעליי עוד פיסה ועוד פיסה

פִּשטו את עורי

מָרקו את בשרי

הַתיכו את עצמותיי

מַחֲקוּ אותי

בריח שמפו נפלא

בניחוח פרחים עוצר־נשימה

חַבְּקוּ אותי

חִנקו אותי

שַחְררו אותי

קִברוּ אותי

ואיעלם לי

ואחיה לי

בין אינספור בועות סבון.

///

בוויב השיר הזה (לאוהבי זמר יווני)

נפגשנו בשעה היעודה, 
היא ירדה מהקו לירושלים בשיער בהיר פרוע
זיהיתי אותה ונופפתי לשלום
יורדים

היא קלילה וצעדה בוטח
לרגליה סנדלים ברצועות דקות
אנחנו מתגלגלים מטה אל הנחל
אביב סביבנו מאוד
היא מצביעה על איזה עלה וקוטפת
אני קורא לו בשם, ואומר "נפוץ כאן באזור"
מצטלבות עיניים והיא מחייכת
סקרנית
היא מביטה מהורהרת 
ומסיטה הצידה את העיניים סמוקה

אנחנו מדברים על החיים
"צמאה נפשי לאלוהים לאל חי", היא משתפת
אני מחייך ונשכב על גבי
ממולל עלה ותולש מן השדרה
"לעזור לעם ישראל, איפה שרק אפשר"
מביט בקווצת שיער בהירה המשתלשלת מטה
איזו רוח

תספר על עצמך, היא מתרגשת
על החיים, איפה גדלת, על הצבא
אני בולע רוק ומחייך
היא מקשיבה ועיניה טובות
רוח מתוקה נושבת

השמש שוקעת ואנחנו צריכים ללכת
אני מלווה אותה בחזרה אל התחנה
העלייה תלולה והלב קל ורך
אני מחזיק לה את התיקים 
ואת שקית הניילון
היא מביטה אלי מעלה ומבטה רחוק
אני כבר משתומם ומחייך לאות פרידה
שנינו מחכים לו שיבוא

הוא יורד מן האוטובוס בצעד רחב
מגף אדום כבד ומדים מחוייטים
הוא מתכופף לאסוף את התיק מתא-מטען
היא מנופפת לי לשלום והולכת אליו

שניהם באים מחוייכים, הוא מושיט לי יד
לוחצים חזק, הוא מחייך לי מרחוק

הוא מחייך אליה והיא נבוכה ממני
הוא אומר "מכיר את נגר? מוסר לך ד"ש"
היא אומרת "אני אחשוב בשבילך על מישהי"
וגם "יש לך לב טוב"
אני מביט בשתיקה כשהם הולכים זה לצד זו
במבט שהיא נושאת אליו 
בצעד הרחב שלו
אני אוהב אותם ושותק
קר מאוד

אני הולך

תַּחַת הַנַּעֲצוּץ יַעֲלֶה בְרוֹשׁ, וְתַחַת הַסִּרְפַּד יַעֲלֶה הֲדַס; וְהָיָה לַה' לְשֵׁם, לְאוֹת עוֹלָם לֹא יִכָּרֵת."

ישעיה נה יג

סִרְפָּד זָב מִקְּצוֹת לָשׁוֹן

לְהִיטוּת חוֹרֶפֶת אֲחוֹרֵי נַפְשׁוֹ

נוֹשַׁכְתּוֹ בָּאֵשׁ לְהִכָּלוֹת

נְשַׁקְתּוֹ כָּאֵשׁ לְהֵיכָלוֹת

מְבֹהָל מְשֹׁחָז בְּשַׁחַד וְהֶבֶל

בְּמֶתֶק עִבְרִי וּבְנֶפֶשׁ אֶבְרָתִי

נִפְרַד בְּהִלָּפֵת

נִלְפָּת בְּהִתְפָּרֵד

כְּתֻמָּה נֶחֱרֶצֶת בּוֹ הַלֶּשֶׁם

בְּלַהֲבוֹ זִיקֶיהָ נוֹהֲרִים

שִׁלּוּמַת הַשֵּׂכֶל

מְשׂכֶּלֶת שְׁלָמִים

עֵדֶר-נֶפֶשׁ בּוֹ בְּפֶלֶךְ

הַגּוֹלֵל אִמְרִי הָאִישׁ

וּכְמִכְמַנֵּי הַתְּכֵלֶת

מִתְּכוֹלוֹ מַנְעִים

בִּבְאי-הַשַּׁחַק כִּמְטֻטֶּלֶת

נֶצַח מְטֻלָּא בְּהוֹד

שָׁב הַסֵּבֶר וְשִׁבְרוּ

סָב הַתָּם עַל עֲקֵבוֹ

מִנְּעִיצַת הַעֵין בָּעֵמֶק

וּמֵרַעַד עלָמוֹת אֵינְסְפוֹר

מְדּוֹהַר נִרְכַּב כְּאֶמֶשׁ

וְשִׁמְשׁוֹ עָלַי כַּטּוֹב

יִחוּדוֹ לָבוּד הָדוּר

פִתְאוֹמוֹ מִצּוּר לְצוּר

מְלָחֵם בַּשַּׁעַר

בְּעַרְשׂוֹ חֲלוֹם

פִּלּוּלִי-הִיּוּלִי

אָנָּא אֵלִי

פָּנַי לָאוֹת

הכל מתערבב

מה יהיה

ואם יקרה

וששש, אל תפתחי פה

ולמחשבות אסור להתנהל בחופשיות

שימי להן רסן שלא ינהגו בפראות

ואם את יוצאת מדעתך תשמעי שירים

אבל כאלו טובים

שלא מורידים

שיפרידו אותך מהמוץ

שלא ישקיעו בתוך הבוץ

אבל באלי משהו עצוב

אבל זה לא כדאי

ועוד כמה ימים כבר אסור לשמוע שירים ודי

וזה רק נסיונות

תעברי את זה כמו גדולה

או שתלכי לישון

ותירדמי באפלה

ותתעוררי לזריחה

ותופתעי בשקיעה

ותנשמי עמוק כי גם היום הזה נגמר

תם ועבר

וכבר

לא נשאר

דבר

מלבד מה שנאמר...