סיפור לתשעה באב שנכתב בתשעה באב

-------------------------------------------------------------------------

'כנף קצר' התעורר מקודם. הוא היה הגוזל היחיד שהתעורר וזה היה נראה לו קצת מוזר. בדרך כלל אחיו מתעוררים לפניו. הוא תמיד מקיץ אחרון וזוכה לאכול רק מהשאריות.
"אמא, אמא, אמא," קרא כנף קצר בקולו הצייצני לאמו. אבל אימו שהייתה שקועה בשינה כה עמוקה אפילו לא שמעה אותו.
"מה יש כנף קצר?" הופיעה לפתע דודו שזכה לכינוי שעובר במשפחה מזה דורות 'לָבַן'.
"הו.. דוד לבן. אני התעוררתי פתאום ואין לי מושג למה. בדרך כלל אני לא מתעורר מוקדם."
דודו לבן הביט בו בחיוך ואמר לו: "בו נעוף קצת אחייני הצעיר, ואני אסביר לך. אתה כבר יודע לעוף, נכון?" לבן פרש את כפיו והמריא מגומחת האבן הקטנה שבה שהה בכותל אל הרחבה הגדולה. כנף קצר הביט קדימה, פרש את כנפיו וזינק קדימה אל על בעקבות דודו הלבן.
לכנף קצר תמיד היו קצת חששות כשהחיל לעוף. הוא הרגיש שהוא עלול כל רגע ליפול ולהתרסק על המתפללים הרבים השוהים בכותל. אבל ברגע שתפס משב זרם אוויר טוב, אז נעלמו ממנו כל החששות והוא עף כמו כל היונים הבוגרות. כנף קצר הגיע במהירות אל דודו המזדקן, והצחור.
לבן חייך אליו ואמר לו "תראה את כל האנשים שבואו להתפלל פה ברחבת הכותל, זה לא נראה לך כמו הדבר הכי יפה בעולם? כולם באים הנה כדי להתחבר לה' ". כנף קצר הביט מטה וחשב שבאמת יש במראה הזה משהו מרהיב. אבל הוא עדיין לא הבין למה הוא התעורר מוקדם. אבל הוא ידע שיצטרך להמתין אם הוא ירצה שדודו יחלוק לו מעט מהחכמה שבה ניחן.
לבן שאף פנימה את אוויר הכותל והחל לעוף במעגלים מסביב לרחבת הכותל. כנף קצר מיהר לעוף בעקבותיו, הוא ידע שדודו אינו אוהב עצלנים.
"תקשיב לי כנף קצר", קרא דודו לבן בקול. "אני רוצה שתתבונן ותגיד לי מה אתה רואה ששונה היום משאר השנה".
כנף קצר הנמיך קצת את התעופה כדי לנסות ולהבחין למה דודו מתכוון.
הוא ניסה למקד את ראייתו ולבדוק האם החליפו את אחד מארונות הקודש לארון חדש יותר. אחרי סריקה מהירה הוא הבין שלא החליפו אף ארון קודש.
באותו הרגע עלה בדעתו שאולי הגיע ספר תורה חדש והוא פשוט לא שם לב. הוא גם בדק האם החליפו את הסידורים או את הכיסאות או את הכיפות המחולקות בכניסה. אך לא הוחלף כלום וכנף קצר כבר כמעט התייאש.
שני אחיו לקן כבר הספיקו להתעורר ולהבחין באחיהם שנע במעגלים מעל הכותל. הם זינקו מהקן ועפו אליו.
"מה אתה עושה כאן בשעה כ"כ מוקדמת. אתה לא אמור להיות עכשיו בחלום התשיעי שלך?" שאל את כנף קצר אחיו מקור קטן.
"מצחיק מאוד" ענה כנף קצר בזעף "פשוט התעוררתי מקודם ולא הבנתי למה. דוד לבן אמר שהוא יסביר לי. הוא אמר לי לבדוק מה שונה כאן היום".
נו, באמת.." אמר מקור קטן. "בטח החליפו את הסידורים או את הכיסאות. אתה לא מצליח לראות לבד מה שונה?"
"בדקתי הכל, אבל לא החליפו כלום." מחה כנף קצר על דברי אחיו הלגלגן.
מקור קטן העיף סריקה מהירה ונדהם לגלות שאכן לא החליפו כלום. "טוב", אמר מקור קטן. "כנראה לא החליפו כלום".
"אבל דוד לבן אמר שמשהו צריך להיות שונה".
"אז הוא שקרן".
"לא נכון".
"כן נכון".
"אוח, אולי תפסיקו כבר לריב על כל דבר" קטעה את הוויכוח אחותם יונית. "אתם כנראה ממש טיפשים אם לא שמתם לב שכל המתפללים יושבים על הרצפה במקום על הכיסאות".
'יונית צודקת', חשב כנף קצר 'איך לא שמתי לב לזה? במקום לראות שהמתפללים יושבים פה על הרצפה, אני רק בדקתי את סוג הכיסאות'.
"יונית צודקת". הפתיע את השלושה דודם לבן שהצטרף למעגל שבו עפו. "ועכשיו אם תסלחו לי, בואו ננחת על אחת האבנים ואני אסביר לכם את העניין. אני כבר חוטף סחרחורת מרוב כל ההקפות האלו."
כנף קצר גילה שגם לו יש כבר קצת סחרחורת. הם נחתו על אחת מהאבנים הגדולות שאפשר להשקיף מהם על כל רחבת הכותל.
"עכשיו גוזלים. אתם רוצים לדעת מדוע המתפללים יושבים על הרצפה, ומדוע אתה כנף קצר התעוררת מוקדם היום?" שאל לבן את השלושה.
"כן", ענו כולם כמקור אחד.
"ובכן", התחיל דוד לבן לספר "היום תשעה באב. זהו יום אבל גדול לכל היהודים. אתם זוכרים שסיפרתי לכם שפעם היה כאן את בית המקדש? הוא היה החיבור בין העם היהודי לבין בורא עולם. אך שנאת החינם שהייתה בעם גרמה לבורא עולם להגלות את כל היהודים מכאן, ולהחריב את בית מקדשו. כל זה קרה בתשעה באב".
"זה עצוב", אמר כנף קצר.
"נכון, אחיין צעיר. ולכן כל היהודים מתאבלים ביום זה ולא יושבים על הכיסאות. מתאבלים ומחכים ליום שבו לא יצטרכו להתאבל יותר כי בית המקדש השלישי יבנה".
"אבל אני עדיין לא מבין מדוע התעוררתי כ"כ מוקדם". אמר כנף קצר.
דוד לבן חייך והסביר, "זה מפני שאנחנו היונים של הכותל כולנו בניו של היון הראשון שנקרא לבן. שחיי בתקופת החורבן. כשהוא ראה את העיר שוממה ואת המקדש חרב הוא החליט שיישאר לחיות כאן בכותל ולשמור על המקום הקדוש הזה עד שהעם היהודי יחזור שוב לארצו, ויבנה את מקדשו.
זאת הסיבה שבגללה כנראה התעוררת מוקדם כ"כ כנף קצר. בכל שנה איזו יונה אחרת מתעוררת מוקדם ביום תשעה באב. כדי לבדוק האם הגאולה כבר הגיעה."
"אז מדוע אני לא התעוררתי מוקדם? זה לא הוגן". התלונן מקור קטן.
"תפסיק כבר להיות כ"כ קטנוני". נזפה בו יונית. "מה שאני רוצה לדעת זה מדוע בית המקדש לא נבנה כבר. הרי העם כבר שב, לא?"
"נכון, העם שב", אמר לבן, "אבל כנראה שהעם עדיין לא זכאי לגמרי שיבנה בית המקדש."
"אבל הוא יבנה בקרוב. נכון דוד לבן?" שאל כנף קצר את דוד לבן.
דוד לבן חייך אל כנף קצר ואמר, "אנחנו מאמינים שבית המקדש יבנה בעזרת השם במהרה בימנו. ועד שיבנה, אנחנו נמשיך לעוף כאן ולשמור על הר הבית. יהיו מי שיאמרו שאנו משוגעים אבל כלום לא ימנע מאתנו להמשיך ולשמור על הר הבית".
דוד לבן פרס את כנפיו ועף למעגלי האוויר שמעל הכותל.
גם מקור קטן ויונית עפו. הם ירדו אל הפינה שבה הם גרו יחד עם הוריהם.
רק כנף קצר נשאר על האבן הגדולה ודמיין איך יראה הר הבית כשהמקדש יבנה.
"נו כבר, כנף קצר. אתה בא? יש ארוחת בוקר". צעקו אחיו. כנף קצר חייך לעצמו וזינק למטה כשהוא מאמין שכבר בקרוב יזכה לראות את בית המקדש. 

אני יודעת.

הגלים חונקים. את נחנקת.

הנה הקינוח האחרון.

הסעודה האחרונה.

בואי. התכבדי נא.

הכבוד כבד.

מיותר.

לא רוצה אותו יותר.

רוצה חופש.

התכבדי.

יש לחם על שם המלחמות שלא צלחו.

ל.ח.מ כמו לעג לרש.

יש מים. מי ים. מי יבשה.

את לא ים , הגעש שבך יבש. יצורים לא היו שורדים בך.

את לא יבשה.

אם נוגעים בך, את רטובה.

אַתְּ יוֹדַעַת

אֶתְמוֹל חָלַמְתִּי עָלַיִךְ

רָאִיתִי אוֹתָךְ עֲטוּפָה בְּלָבָן

עִם שִׂמְלָה וְזֵר

מְחַכָּה לֶחָתָן

רָאִיתִי אֶת פִּיךְ הַנִּפְעָר

בִּשְׁאֵלָה

אַךְ הֵד קוֹלֵךְ לֹא הִגִּיעַ לְאָזְנִי

רָצִיתִי לִצְעֹק

רָצִיתִי לִבְכּוֹת

אַךְ קוֹלִי נֶאֱלַם

רָצִיתִי לָדַעַת שֶׁעוֹד נוֹתַר לִי סִכּוּי

לְהִנָּצֵל

שֶׁעוֹד לֹא אִבַּדְתִּי כֹּל

רָצִיתִי לִשְׁאֹף לִרְצוֹת וְלָגַעַת

רָצִיתִי רַק מְעַט

לִנְשֹׁם.

וּכְשֶׁהֵד לְחִישׁוֹתַי הַטְּמִירוֹת

נָשָׂא אֶת אַחֲרוֹן כִּסּוּפַי הַנִּסְתָּרִים

הֵחֵלּוּ עֵינַי מַמְטִירוֹת דְּמָעוֹת

נוֹשְׂאוֹת זִכְרוֹנוֹת, נוֹצְרוֹת רְגָעִים

וּכְשֶׁדִּמְמַת הַלַּיְלָה הַגָּדוֹל

אִיְּמָה לְבָלְעֵנִי חַיִּים

נָשָׂאתִי מַבָּטִי מֵעֵבֶר לָאֹפֶק

אַל הַמָּקוֹם בּוֹ צוֹחֲקִים הַמֵּתִים

חָשַׁבְתִּי לְהִתְחַכֵּם

לְהָבִיס אֶת אַחֲרוֹן שִׁבְרֵי הָאָדָם

אַךְ מֶלֶךְ

לְלֹא כֵּס

לְלֹא צֶלֶם

נָדַם.

וּמִי יְשׁוֹרֵר אֶת אַחֲרוֹן רִנּוּנַי

יַזְכִּיר אֶת הֵד שִׁבְרֵי מַחְשַׁבְתִּי

וּמִי יִתְאוֹנֵן וְיִצְעַק וְיִגַּע

בַּכְּאֵב הַשּׁוֹכֵן בְּתוֹךְ לְבָבִי

וְחֹשֶׁךְ עָמֹק

עָשׂוּי לְלֹא חַת

נָעוּץ כָּחֶרֶב

בְּתוֹךְ סֶלַע מַצְפּוּנִי

וְקֵיסָר שֶׁהָפַךְ

לְעֶלֶם מֵת

וְנִשְׁאַר עַתָּה

רַק אֶבְיוֹן חֲרִישִׁי

וְנָדַם הַשִּׁיר

נָמוֹגוּ צְלִילֵי

הַתָּו הָאַחֲרוֹן שֶׁנִּכְתַּב בְּדָמִי

עוֹד נוֹתַר קְצָת חוֹתָם

עוֹד נֶאֱסַף, עוֹד לֹא תַּם

אֶת אֲשֶׁר בִּקַּשְׁתִּי עַל מִטָּתִי.

הַכֹּל עוֹבֵר, 

אֲפִלּוּ הַצִּפּוֹרִים יוֹדְעוֹת. 

כְּשֶׁרוּחַ קָרָה 

פּוֹרַעַת נוֹצוֹת 

הֵן מַתְחִילוֹת לְהִתְרוֹמֵם, 

מְחַפְּשׂוֹת בַּיִת חָדָשׁ. 

הַכֹּל חוֹלֵף, 

רוּחַ תְּסַפֵּר הַכֹּל. 

אֵיךְ נוֹצַר וְקָמַל 

קָם וְנָפַל, 

אֶת כָּל קוֹרוֹת  

הַאֶרֶץ הַזֹּאת. 

אֵיךְ שָׁמַעְנוּ 

עַל הַמַּעֲבָר 

אִם הַנֶּצַח 

כְּלָל לֹא קַיָּם עֲבוּרֵנוּ? 

וּבְצוּרָה חֲלוּפִית, 

מַהוּ הַדָּבָר 

שֶׁאֵינוֹ חוֹלֵף? 

אֲנִי יוֹדֵעַ אֶת הַתְּשׁוּבָה, 

אֲפִלּוּ אֲסַפֵּר לָכֶם אוֹתָהּ בְּעַצְמִי. 

הַדָּבָר הַיָּחִיד  

שֶׁלְּעוֹלָם אֵינוֹ חוֹלֵף 

הוּא אֲנִי. 

זאת מדי־ערב

טבילה בבריכת לא־כלום.

הלא־כלום הזה, מדי־ערב

מְאַכֵּל ומאכל

עד לנקודה האינפיניטיסימלית

הגו סיגים בלא־כלום.

ואני בהחלט טהור יותר, אם אני נותר בַּלא־כלום.

ועצוב יותר.

לומד לוותר.

וידיי מלאות בלא־כלום

ולבי גדוש עד גדותיו בלא־כלום.

ואת הלא־כלום הזה כבר אסור לחבק

ולא את הבקבוק לשבור, כבר אסור.

ניוותר,

ניוותר בלא־כלום,

אך ניוותר.

דרך תריסים פתוחים, הרוח מכניסה קור עוקצני אל חדרי הקטן ודל הריהוט. כפות ידיי מעקצצות בעיקשות, אני מתעלם ופותח את הקופסה הגלילית, המכסה ניתק בקול נקישה,

משאיר על אצבעותיי סימנים. 

משב רוח מרים את קצה מכתב ההתאבדות שלי באוויר, כמעט מפיל אותו מהשולחן.  

כדאי שאשים עליו משהו, שלא יעוף ברוח. הקופסה, אשתמש בה כמשקולת, יהיה בכך משהו סימבולי. 

בהטיה קלה של הקופסה שלוש גלולות נופלות ממנה אל כף ידי החיוורת.  

אני מרים ובוחן אותן באור הירח הקלוש, אני מקווה שזה מספיק. 

אני סוגר את הקופסה ומניח אותה על המכתב, הדיו מבהיק באור הלבנה   

קצה אפי לח, יש נייר בכיסי? 

ידי מפשפשת בכיס השמאלי, הוא ריק. אני מנקה את אפי בקצה השרוול,  

יללות הרוח מתדפקות על התריסים כמו מארש עגמומי ואפל.  

אני לבד. אתמול שוחחתי עם פרוצה, שנאתי אותה. שנאתי את הדחף לשרוד בכל מחיר, שנאתי את המחיר שכל אחד משלם בתמורה לחייו. 

לאנשים שונים ישנם מצבים בלתי אפשריים שונים, ובשבילי המצב הנוכחי הוא בלתי אפשרי. 

חרדה סתומה החלה לקונן אצלי, הפסקתי להתעניין באוכל ונשים. האינסטינקטים החייתים שלי נחלשו, אני כמו ברזל לוהט שהושלך אל חבית מים צוננים, בדרך להפוך לחרב קרה.

אבל אני לא רוצה להפוך לחרב. 

נחש קדמון רודף אותי, הוא פותח את עיניו בבוקר ועוצם אותן רק כשהשמש שוקעת.  

הנחש רודף את כולנו, ברי המזל פשוט לא רואים אותו מתקרב.  

אכילס והצב, הוא לא תפס אותי, אבל הוא מהיר ממני משמעותית, אני יכול לחוש בהדי לשונו המצליפה.  

אל תאשימו איש, ובכלל – אל תחפשו אשמים! אם תתחילו לחפש – רבים יורשעו בדין! 

זאת תורת האדם - תנהג עימו באהבה, והוא יקבל אותה כמובנת מאליה. 

נהג עימו בריחוק – נגזר עליו שיחפש את קרבתך בכל מקום.  

שריקות הרוח מתחזקות והזמן נוקף, עננים דקים מכסים את הירח כמו צעיף משי המוטל על צווארה הלבן של איזבל אשת אחאב. הגלולות נוקשות בכף ידי האחת ברעותה.

אם בבוקר הרגשתי שיש הרבה מה לומר, בערב נגמרו לי כל האותיות, לא נותרו עוד מילים.  

אני מביט בתקרה, ידי פוכרת עצמה מעל פי, גלולות נופלות בהססנות לתוכו. 

כעת אני יושב דומם אל מול הירח, ידיי נחות על ברכיי, הירח שבורח מהערפילים הדקים זורח באור מיוחד.  

נפרד ממני לשלום, הוא מגלה לי את יופיו האמיתי.  

כפות ידיי כבר לא מעקצצות, הרוח מלטפת ומרגיעה אותי.  

עכשיו הכל בסדר, גם הלילה נפרד ממני לשלום. 

אני נשכב על הרצפה הלחה. קצהו הלבן של המכתב קורץ לעברי בשובבות ממרומי השולחן.

רק שלא יעוף עם הרוח, אני חושב, וזאת המחשבה האחרונה. 

בכל הרגעים שחשבתי שאתה לא נמצא,

הוכחת לי כמה אתה כאן.

ובימים שרציתי ללכת,

השארת אותי.

לא וויתרת.

אומנם לא נלחמתי בעזה,

אבל סידרת לי מלחמות אחרות.

ובזכותך ניצחתי אותן.

ובכל הרגעים שכמעט לא הייתי,

זה כי בכוח שלך לא האמנתי.

לא האמנתי שיש מלך שיכול להסתכל ולהגיד שזאת הבת שלו.

ואתה הסתכלת.. ולא רק שאמרת-

אלא ממש הכרזת:

זאת הבת שלי.

ובאמת הרגשתי. ומרגישה.

וידעתי מתחת לכל הקליפות,

שנשמה שנתת בי- טהורה.

ולא פלא, שיש מלך שאמר והיה העולם.

שהרי רק מלך כזה,

יכול להכריז בכל העולם על כל הילדים.

ולא לוותר עליהם לרגע.

ולהפך, לאהוב אותם. לחנך אותם. ולהיכנס בכוח.

ברוך הוא!

שחור

הכל שחור

מכונית לבנה שחורה

עץ ירוק שחור

אין צבעים

אין חיים

וזה היה קשה

קשה מאוד

לנסות לבקש

להתחנן לעזרה

שיראו אותי

יסתכלו עליי

לא רציתי

להיות חלש

נזקק

מסכן

אבל כבר לא יכולתי

לא יכולתי

להמשיך לשרוד

לבד

לבד

לבד

בתוך כל החושך סביבי

וימש חושך

וזה כואב

כואב בכל הגוף

דוקר

צורב

חודר לעצמות

וכל מה שרציתי

שיראו אותי

קצת עזרה

חיוך קטן

שיגידו אנחנו איתך

נעזור

אבל התשובה קבועה

"אין לנו מה לעשות"

במבט חומל

אבל לא רחמים על מצבי

פשוט חוסר אמון

"אתה בסדר"

אומרים ותופחים לעצמם על השכם

הצלתי עוד מישהו אומרים לעצמם

שקרנים

נבלות

אני כאן לבד

פשוט ממשיך לשקוע

בתוך הבוץ השחור

דממה שעוטפת אותי

אין חיים

אין צבעים

אין תקווה

אז דעו לכם

כל אותם יפי נפש

מגוהצי מדים

לובשי דרגות

הרגתם אדם

אולי לא גוף

אבל נפש כבר אין

אם הגוף מת

עושים סטיקר יפה

עם תמונה מחוייכת

והנשמה עדיין נשארת

אבל אם הנשמה מתה

יש גוף שממשיך להסתובב בעולם

אבל הוא לא מחייך

הוא ריק

עור ועצמות

מת-חי

לא יודע מה יותר

מת או חי

...

סוף שהוא לא סוף

שוב אני פה, אחרי חגים שיש בהם טריגר מתמשך (וגם הרבה שמחה, ב"ה)

רוצה לכתוב קטע יפה. משהו אמיתי, חשוף, נוגע. לתאר במילים יפות, בשיר, אולי עם חריזה, אולי איזו סיומת חוד פואנטה או דימויים מרגשים.

אבל אין לי מילים יפות, אין לי פואנטה לשמור לסוף, אין לי דימוי. יש לי רצון פשוט, שורף:

אני רוצה ילד. רוצה לנשום אלי את הריח של התינוק שלי. רוצה לחבק גוף קטן, פצפון, בידיעה שהוא שלי, שהוא נוצר בי, ואני אמא שלו. רוצה להצמיד אלי ילד בוכה ולנחם אותו בחיבוק ארוך. רוצה לתת ממני, את כל כולי, לעולם הזה המופלא שיקרא הילד שלי.

ואין לי ילד, והרצון הזה שורף לי, את כל המילים היפות, החרוזים והדימויים.