(בדרך כלל...)
בכל אופן, שירה, כמובן שאפשר להסתכל על הדברים גם אחרת...
אין מה לעשות - אדם מתפלל על דברים שחשובים לו, והוא מרגיש חיסרון בהם - פרנסה ורפואת חולים בעיקר, אבל גם צרכים אחרים שיש לו. יש כאלה שמרגישים באופן חי ביותר עד כמה הם רוצים בינה ללמוד תורה, או שה' יקרבם לעבודתו, או שימחל על חטאיהם, או ישלח גאולה, וכן על סדר תפילת י"ח. אבל רובנו מתפללים טוב ביותר על מה שאנחנו צריכים, ובדיוק שם הדרישה הגדולה להתפלל.
באופן טבעי, דרי הפורום הזה יוכלו להתפלל טוב יותר מכל דבר אחר - על שידוך. דרי פורום משפחה- יתפללו על הילדים. ככה זה עובד, ואין טעם להתכחש לזה.
כבר ציטטתי פה בעבר את המאירי שאומר את העניין הזה - אבל אני לא מוצא את זה כרגע.
הדרישה מאיתנו, לפחות לדעתי, היא לעמול כאילו לא התפללנו, ולהתפלל כאילו לא עמלנו.
אלא שצריך להתפלל גם על ירושלים ועל צמח דוד ועל הגאולה, ואת זה אנחנו לא מרגישים.
אז בזה קודם כל, בטח שאנחנו לא אמורים לחוש את הגאולה כמו אלה שממש חוו אותם. אם את השואה שהייתה לא מזמן אנחנו בכלל לא מרגישים, את החורבן נרגיש?! אבל זה לא אומר שזה לא צריך להרגיש שום דבר. וכמו שאמרו פה, אפשר ללמוד על הנושא ובכך לחוש בחיסרון, ואפשר (וזה אפילו יכול להיות יעיל יותר) לחשוב על הנושא. פשוט לדמיין איך היה נראה המצב לו היה פה בית מקדש. אפילו לא מבחינה דתית - מבחינה לאומית. מה היה שונה? עצם הניסיון לראות את הדברים בצורה שיכולה להיות שונה, תביא להרגשה שחסר פה משהו, חסר פה מרכז לאומי.
וחוץ מזה, ברגע שמתחילים את התפילה בדברים האישיים שצריך - פרנסה, בריאות, ילדים וכו', כבר נכנסים למצב שבו מתפללים יותר טוב ומכוונים יותר טוב, ואז גם קל יותר לכוון על הדברים שפחות קשורים אלינו אישית. בדומה לאמירת חכמים כי אין עומדים להתפלל מתוך עצבות או מתוך עצלות וכו' אלא מתוך שמחה של מצווה, כך הדבר יכול להועיל פה.