הי ישבה בשקט וניסתה להעסיק את עצמה בלימוד, כשזה הגיע. הכאבים האיומים האלה! הדקירות של כאב שמוקרנות לכל מקום בגוף ולא נותנות לה מנוח. היא זזה על מקומה ונאנחה קלות, אולי זה יעבור.
זה לא עבר, זה התגבר, והיא הכניסה אגרוף קפוץ לפה בהבעה אומללה. הדמעות החלו זולגות והיא ניסתה כל מה שהיא יודעת כדי להקל על עצמה. אבל לא חשוב מה עשתה, הכאבים המשיכו, ואף החמירו. היא החלה גועה בבכי, מקווה שמישהו יתפנה אליה ויעזור לה. אבל כולם סביב מתרוצצים ולא עוצרים לדאוג לה, אחד אפילו נתן לה מכה בחולפו על פניה ולא עצר לבדוק כמה נפגעה.
עכשיו ננוספו לכאבים גם כאב העלבון, תחושת חוסר האונים שהיא כבר מכירה טוב מדי. היא נעמדדת ומועדת, ומנסה שוב.. היא חייבת להגיע למקום מבטחים! היא משננת לעצמה בראש שאם רק תגיע הביתה הכל יהיה בסדר. הכל יהיה בסדר..
מסביב נשמעים קולות מהסים "ששש...שש" והיא נפגעת עד עמקי נשמתה. למה משתיקים אותה? כואב לה! הבכי מתעצם ויד נוספת נשלחת לאחוז בראש בתסכול.
היא על ארבע, על הריצפה הקרה, והכאבים החזקים מטריפים אותה. גלים של מיחושים עושים את דרכם במקומות שונים בגופה.. בבטן, בגב, באוזניים, בפה, ברגליים..היא כולה חלשה. והנה מגיעה אשה ומרימה אותה, היא נאחזת בה בחוזקה ומגבירה את הבכי, ליתר ביטחו. האשה מערסלת אותה ומכוונת אותה אל כלוב גדול שנועד לשכמותה. היא לא רוצה לכלוב, היא רוצה הביתה! היא רוצה שהכאבים יפסיקו! היא נאחזת באשה הזרה, מבועתת מהמחשבה שתושאר לבד בכלוב הזה, המבודד כל כך.
האשה מקלפת אותה ממנה בנחישות ומניחה אותה, מובסת, בכלוב הלבן. היא יושבת בתוכו וממלמלת חרישית, גונחת ונאנחת, ידה עוד קמוצה בתוך הפה בנסיון נואש להקל, ולו במעט על הכאבים האיומים ההם.
במקום לגרום לכאבים להיעלם, האשה הזרה יחד עם עוד נשים גבוהות ונחושות, מדמיעות מוזיקה. מוזיקה! איך הם לא מתביישים?? האם הם לא רואים כמה היא סובלת. הנשים פוצחות בריקוד נלהב הכולל מחיאות כפיים והנפות הידיים לכיוונים שונים. היא פוחדת שזה מה שמחכה לה לשארית חייה ופורצת בבכי בלתי נלשט, מפוחד נעלב וסובל.
ביסקוויט נדחף אל מבין הסירגים, ובקבוק ממים מונח לידה. מה, הם מנסים להשתיקג אותה בעזרת ביסקוויט ומים? לא יקרה!
היא נעמדת בכוחות מחודשיםד נחושה להכריח אותם לעזור לה ולא להתעלם. היא לא בוכה עכשיו, היא צורחת וצווחת, יללותיה ממלאים את החלל כולו בהדים שמשיבים על יפחותיה. לבסוף אחת הנשים מתרצה ומשחררת אותה מהכלוב. אבל לא מעבר לכך. הכאבים עודם קיימים וגורמים לה סבל, והבית רחוק מתמיד.
היא רועדת מתסכול, זיעה קרה שוטפת אותה והיא מרימה קולה בבכי עוצמתי, מטלטל, שאי אפשר להתעלם ממנו.
רעש קלוש עולה מקצה החדש, רחש שהיא מכירה מהבית. היא מטה אוזן לשמוע. הלחש מתגבר ואדים ממלאים את האוויר המחניק סביבה. היא נרגעת מעט ומצמידה לחיקה את הבסקוויט המתוק שנשאר לה נאמן ולא נטש.
אצבעותיה בפה והוא כבר פוצעת אותן מרוב שאין היא משחררת אותן מבין הלסתות. לפיה מוגש משקה סמיך עם ריח משכר. היא כבר עייפה מכדי להתנגד. עייפה מכדי לבכות, שותה אותו עד תומו באין ברירה.
היא שוקעת לערפול חושים ורק בקושי מרגישה איך מחזירים אותה אל הכלוב הלבן. מנסה להבליג, אבל נכנעת מייד ועוצמת עיניים, תשושה.
"נו" שואלת הסייעת את המטפלת העייפה. "נרדמה, הקטנטנה?" המטפלת מסדרת את כיסוי הראש וניגשת לרחוץ את בקבוק המטרנה "כן" היא עונה בלאות "מסכנונת קטנה, יוצאות לה שיניים והיא סובלת. והיא גם לא רגילה להיות כל כך רחוקה מאמא שלה."
הסעיית מהנהנת בהשתתפות והן ניגשות יחד לטפל בשאר התינוקות הקטנים.
זה לא עבר, זה התגבר, והיא הכניסה אגרוף קפוץ לפה בהבעה אומללה. הדמעות החלו זולגות והיא ניסתה כל מה שהיא יודעת כדי להקל על עצמה. אבל לא חשוב מה עשתה, הכאבים המשיכו, ואף החמירו. היא החלה גועה בבכי, מקווה שמישהו יתפנה אליה ויעזור לה. אבל כולם סביב מתרוצצים ולא עוצרים לדאוג לה, אחד אפילו נתן לה מכה בחולפו על פניה ולא עצר לבדוק כמה נפגעה.
עכשיו ננוספו לכאבים גם כאב העלבון, תחושת חוסר האונים שהיא כבר מכירה טוב מדי. היא נעמדדת ומועדת, ומנסה שוב.. היא חייבת להגיע למקום מבטחים! היא משננת לעצמה בראש שאם רק תגיע הביתה הכל יהיה בסדר. הכל יהיה בסדר..
מסביב נשמעים קולות מהסים "ששש...שש" והיא נפגעת עד עמקי נשמתה. למה משתיקים אותה? כואב לה! הבכי מתעצם ויד נוספת נשלחת לאחוז בראש בתסכול.
היא על ארבע, על הריצפה הקרה, והכאבים החזקים מטריפים אותה. גלים של מיחושים עושים את דרכם במקומות שונים בגופה.. בבטן, בגב, באוזניים, בפה, ברגליים..היא כולה חלשה. והנה מגיעה אשה ומרימה אותה, היא נאחזת בה בחוזקה ומגבירה את הבכי, ליתר ביטחו. האשה מערסלת אותה ומכוונת אותה אל כלוב גדול שנועד לשכמותה. היא לא רוצה לכלוב, היא רוצה הביתה! היא רוצה שהכאבים יפסיקו! היא נאחזת באשה הזרה, מבועתת מהמחשבה שתושאר לבד בכלוב הזה, המבודד כל כך.
האשה מקלפת אותה ממנה בנחישות ומניחה אותה, מובסת, בכלוב הלבן. היא יושבת בתוכו וממלמלת חרישית, גונחת ונאנחת, ידה עוד קמוצה בתוך הפה בנסיון נואש להקל, ולו במעט על הכאבים האיומים ההם.
במקום לגרום לכאבים להיעלם, האשה הזרה יחד עם עוד נשים גבוהות ונחושות, מדמיעות מוזיקה. מוזיקה! איך הם לא מתביישים?? האם הם לא רואים כמה היא סובלת. הנשים פוצחות בריקוד נלהב הכולל מחיאות כפיים והנפות הידיים לכיוונים שונים. היא פוחדת שזה מה שמחכה לה לשארית חייה ופורצת בבכי בלתי נלשט, מפוחד נעלב וסובל.
ביסקוויט נדחף אל מבין הסירגים, ובקבוק ממים מונח לידה. מה, הם מנסים להשתיקג אותה בעזרת ביסקוויט ומים? לא יקרה!
היא נעמדת בכוחות מחודשיםד נחושה להכריח אותם לעזור לה ולא להתעלם. היא לא בוכה עכשיו, היא צורחת וצווחת, יללותיה ממלאים את החלל כולו בהדים שמשיבים על יפחותיה. לבסוף אחת הנשים מתרצה ומשחררת אותה מהכלוב. אבל לא מעבר לכך. הכאבים עודם קיימים וגורמים לה סבל, והבית רחוק מתמיד.
היא רועדת מתסכול, זיעה קרה שוטפת אותה והיא מרימה קולה בבכי עוצמתי, מטלטל, שאי אפשר להתעלם ממנו.
רעש קלוש עולה מקצה החדש, רחש שהיא מכירה מהבית. היא מטה אוזן לשמוע. הלחש מתגבר ואדים ממלאים את האוויר המחניק סביבה. היא נרגעת מעט ומצמידה לחיקה את הבסקוויט המתוק שנשאר לה נאמן ולא נטש.
אצבעותיה בפה והוא כבר פוצעת אותן מרוב שאין היא משחררת אותן מבין הלסתות. לפיה מוגש משקה סמיך עם ריח משכר. היא כבר עייפה מכדי להתנגד. עייפה מכדי לבכות, שותה אותו עד תומו באין ברירה.
היא שוקעת לערפול חושים ורק בקושי מרגישה איך מחזירים אותה אל הכלוב הלבן. מנסה להבליג, אבל נכנעת מייד ועוצמת עיניים, תשושה.
"נו" שואלת הסייעת את המטפלת העייפה. "נרדמה, הקטנטנה?" המטפלת מסדרת את כיסוי הראש וניגשת לרחוץ את בקבוק המטרנה "כן" היא עונה בלאות "מסכנונת קטנה, יוצאות לה שיניים והיא סובלת. והיא גם לא רגילה להיות כל כך רחוקה מאמא שלה."
הסעיית מהנהנת בהשתתפות והן ניגשות יחד לטפל בשאר התינוקות הקטנים.
