שאלה שמטרידה אותי ככל שאני הולך ונחשף לחומר על המלחמה הזו:

אמנם היתה יוהרה שגרמה לחוסר אמון בכך שתהיה מלחמה,

אבל האם האמונה בכך שמדינת ישראל תנצח -

כמו שגולדה מצוטטת בסרט "אנחנו פשוט ננצח שוב" -

האם זו יוהרה?

הרי התברר שזה אמת!

מדינת ישראל ניצחה בגדול את מלחמת יום כיפור!

היה קשה, היו אבדות,

אבל ניצחון!

אם רוצים לדבר על יוהרה,

צריך לדבר על כך שלא האמינו שתפרוץ מלחמה.

אבל בסופו של דבר התגלה שצה"ל אכן מסוגל להתמודד גם עם הפתעות ולנצח.

נכון,

היו הרבה ניסים שחיפו על הרבה פאשלות,

אבל גם אם נסתכל על המלחמה הזו בעיניים לא אמוניות,

עדיין הוכחה יכולתו של צה"ל.

אני לא מנסה לחזק את תחושת "כוחי ועוצם ידי",

רק לצאת קצת נגד טענת היוהרה והביקורת הקשה על עצמנו.

ואף פעם לא חשבתי על היום הזה ככה-

היום יורצאייט של המוני חיילים...

לא היה נס גלוי במלחמת יום כיפור.

ברור לי שהיתה התערבות אלוקית,

אבל הניצחון הושג ללא ניסים גלויים,

אלא בטקטיקה ואסטרטגיה צבאית שהוביל אותה הרמטכ"ל דדו.

אז נכון שהקב"ה נתן לו את התבונה,

ונכון שהקב"ה היה שם ופעל,

אבל זה נעשה בעזרת יכולותיו של צה"ל.

זה קצת מזכיר לי את ההסבר לכך שחיילי בר כוכבא היו אומרים "אל תצא בצבאותינו".

זה לא היה מתוך כפירה, אלא מתוך אמונה שהקב"ה רוצה שהם יפעלו בשמו

וללא התערבות ניסית גלויה.

(הבעה שלהם היתה אחרת - הם שנאו אחד את השני ולכן הפסידו...)

(לצערינו המנהיגים לוקים בזה גם היום)
תקרא עדויות של קצינים וראש המוסד דאז צבי זמיר, תבין כמה הדרג המדיני היה שיכור מההצלחה ב-67

בימים שלפני המלחמה ראש המוסד קיבל מידע מודיעיני מסוכן מצרי שהולכת לפרוץ מלחמה, ראש המוסד העביר את זה הלאה ואמר שחייבים לגייס כוחות מילואים, התגובה אליו הייתה מזלזלת, אנשים אמרו לו- הם (צ"ע) לא יעזו לתקוף אותנו.

כנ"ל ראש אמ"ן שזלזל והכל בא מהיוהרה שבסופו של דבר מי ששילם עליה היו אלפי חיילים שנהרגו ונפצעו... 

קראתי את הספר של צבי זמיר (כמו עוד הרבה ספרים על המלחמה הזאת),

ולכן אני לא מדבר על היוהרה בכך שלא האמינו שתפרוץ מלחמה.

ברור שזו היתה יוהרה ועצימת עיניים מתוך אופוריה.

אני מדבר על הציטוט שמובא בסרט על כך שצה"ל ינצח.

זו היתה אמירה שנאמרה לפני המלחמה והוכחה כנכונה.

למה להתייחס לזה כיוהרה?

אולי צריך לומר שראש הממשלה העריכה נכון את כוחו של צה"ל?

אחת הביקורות המרכזיות על דדו היתה שהוא אמר במסיבת עיתונאים ביום השלישי של המלחמה

"נשבור להם את העצמות".

רצו להראו שזה חלק מהיוהרה שלו.

אבל הוא הרי צדק!

פירקנו להם את הצורה והם התחננו לארה"ב שתלחץ על ישראל להסכים להפסקת אש.

זה לא "כוחי ועוצם ידי".

זאת הערכה נכונה של יכולתו של הצבא להתמודד עם צבאות ערב.

זה כמו שהוכח בעופרת יצוקה שלצה"ל אין בעיה לכבוש את רצועת עזה ולחצות אותה תוך ארבעים דקות.

הכרה בכוחך היא לא גאווה.

הכרה בכוחך הלאומי היא ודאי לא גאווה, היא כבוד האומה.

כוח צביקה היה מ188 (כבוד!).

הוא נלחם באזור חושנייה (קשת), שזה במרכז רמת הגולן.

חטיבה 7 באמת נלחמה בעמק הבכא, בצפון הגולן, אבל היא לא נמחקה.

חטיבה 7 היא שתגברה את 188.

188 היא חטיבת עוף החול - נמחקה תוך יומיים וקמה לתחייה תוך שלושה ימים נוספים...

(להרחבה: על בלימה, עז 77, כח צביקה, אלה האחים שלי ועוד...)

כל השאר היה הפוך...

אותו חייל שעשה נזק למדינת ישראל כמו שלא נעשה לה מעולם

פרשת הקב"ר המזמר? מסכן :-/

חשוב לראות ולהווכח בנס העצום שה' עשה לנו!

הערה קטנה: האחרון שיצא שיכבה את האור זה לא מאז אלא מאיזור תקופת ההמתנה שלפני ששת הימים.

המלאך השומר שלי 

מאת: דניאל גולן

אני אוהב לספר את הסיפור הזה. יש לי מלאך שומר או פשוט מזל טהור.

שירתתי באותה תקופה עם יחידה 300 של הדרוזים בדרום רמת הגולן והמשימה שלנו היתה לעצור טנקים שינסו לחצות מחסום נ"ט בנקודה מסוימת לפני הגשר (אגב, מעולם לא עצרנו אף אחד, כי אף טנק לא הגיע מהכיוון הזה).

היה לנו קצין ארטילריה קדמי שכיוון את האש על הצד השני ובשלב מסוים, אני מניח שמישהו בצד השני הבין שהפגיעות מדויקות מדי או שיש אנשים קורבים מדי אליהם. לכן הם העלו לאוויר פצצות תאורה להאיר את שמי הלילה, שכן העבודה שלנו היתה רק בלילה. אז נפתחו שערי הגיהנום וגשם של קטיושות של הפסיק ליפול עלינו כל הלילה.
בלילה האחרון של המלחמה, כשנפתחו שערי הגיהנום, היינו בדרכנו לנקודת ההמתנה הוחלף הקצין בכוח שלנו. בהיותי הסמל של היחידה, פיקדתי על קבוצה של 8-10 חיילים ולקצין היתה קבוצה דומה תחתיו.

בדרך לנקודת המארב, הסברתי לקצין החדש היכן צריך להתמקם אחרי הגשר. להפתעתי הוא אמר "אני המפקד והלילה אנו מתמקמים לפני הגשר, לא אחריו". איך שתפסנו עמדות לפני הגשר, מטר קטיושות ניטח בדיוק על הנקודה בה אמרתי למפקד להשכיב את המארב.

בזמן הזה שכבנו משני עברי הדרך והוא לקח אבן קטנה, זרק אותה לעברי כדי להשיג את תשומת ליבי ואמר: "זה המקום שרצית שנתפוס עמדה?"
הבנתי שאם היינו מתמקמים היכן שאני אמרתי, קרוב לוודאי שלא הייתי כותב את הסיפור הזה היום.

זהות לא ידועה והמעגל שנסגר אחרי שנים

מאת: יובל צור

ב-15 באוקטובר 1973, הגעתי לחאן-ארנבה שבמובלעת ברמת הגולן.

בעת סיור בשטח נתקלנו בטנק צנטוריון צהלי שפרס שרשרת וסביבו בתעלת קשר חייל ישראלי עם כיפה לראשו מרכיב משקפים עליו תמ"ק עוזי ללא מחסנית. כ-10 מטר ממנו  שכב חייל סורי  חמוש הרוג.

בקשתי מחייל שהיה על ידי, לאחר בדיקה של אי-מלכוד, לנסות לזהות את ההרוג עלפי ת.ז שנמצאה בכיס חולצתו. כמו כן נרשם הצ' של הטנק. לאחר זיהוי ההרוג, התישב החייל שזיהה אותו כולו חיוור ואומר לי "אני מכיר אותו ואת כל המשפחה שלו מחדרה, אביו נפל בשבי בסוריה".

המידע על החיל נמסר למחלקת נפגעים והם היו מרוצים, כי עד הודעתנו הוא נחשב נעדר.

אני שמחתי שהפרטים נשמרים אצל החייל החדרתי - אבנר חממי ז"ל.

המשכנו לשרת עוד שנים במילואים. אני שכחתי מהמקרה עד להזמנה לכנס לוחמי חטיבה 679\434 שהתקיים  ביד לשריון הקיץ.

לקראת הכנס נשאלתי אם יש לי סיפור אישי מאותה מלחמה, אך לא יכולתי להיזכר בפרטים. אני מתקשר לאבנר חממי לחדרה, ואשתו מספרת לי שהוא מזה 10 שנים נפטר וכנראה לקח אתו את הסוד. לאחר אין ספור טלפונים לכל הגורמים שציפיתי להסתייע בהם הגעתי לגברת רונה טירם (אולי שאלה בחאן-ארנבה???) והיא מסרה את השם אבי יוסף פיקרש.

הוא שימש כטען-קשר בצוות טנק שנפגע ותוך החלצותו בלילה, הוא נפגע וננטש בשטח עד שגילינו אותו.

אביו, ישראל פיקרש, היה יו"ר יד לבנים בחדרה וכן ממקימי בית יד לבנים בשנות ה-50. הוקל לי מאוד הגילוי.

הסיפור נמצא בתיק החלל ביד לבנים בחדרה.
 

הסיפור הזה יכול לשמש תסריט לדרמת מלחמה, לסרט מתח ואפילו לסרט אימה, יכול אף להיות שצריך להמציא עבורו ז'אנר חדש, כי הוא מכיל את כל המרכיבים האלה גם יחד.

4 חיילים, אף לא אחד מהם לוחם בהכשרתו, נלכדו במעמקי התעלות של מוצב החרמון, בדיוק ברגע הכיבוש הסורי. חיילי צה"ל שהיו מעליהם נהרגו או נשבו והם נותרו תקועים לבדם בלי אוכל ומים, עם חמצן דליל ובלי תחושת זמן.

סיפור הגבורה המדהים הזה יסחף אתכם אל אותם רגעים בלתי נתפסים, שבסופם אמנם נצחה נפש האדם, אך הצלקות עליה מאותו  מאבק בין חיים למוות, יוותרו לעד.

לאומנים, פוליטיקאים ואחרים שרוצים לבלוט בתודעה: תהא שנת פריצה זוהרת

והכי חשוב, כנראה: תהא שנת פרנסה זמינה

וביקשת בלי "תהא שנת":

תשוקה, שייכות, פריחה זוהרת

תפילה, שירה, פתיחות זולת

תקופה של פרנסה זמינה

מהשנה של הבחירות הקודמות

תאכלו שוקולד פלוס זנגביל

תנין שבולע פטריה זוהרת

תוכי שאוכל פסטה זולה

רוב האנשים פה בסדר, אבל לא כל ניק פה הוא טלית שכולה תכלת ותיזהרו מפירוט של דברי שיוכלו לנצל נגדכם.

ובנוסף, תזכרו שהפורום ציבורי וכל דבר שהכתב פה יכול להימצא על ידי גוגל כך שכל אדם יכול לפתוח ולקרוא.

עכשיו עוד מישהי ביקשה עזרה. איזה שאלות יש לאנשים. באה לי אחת קצת מבוגרת, מדברת קצת חלש. אני: הינה עוד צרות. אני עם השיר באוזניות והיא מדברת כאילו אני שומע אותה . מכבה את האוזניות . "כן?" .. היא: אפשר לבקש בקשה? בטח נשמה מה תרצי? עד חצי המלכות. סתם לא באמת אמרתי לה ככה. קיצר היא מתיישבת לידי בספסל, איך אני מעבירה את כל הטקסט הזה לוואטסאפ? אני לוקח את הפלאפון שלה אומר לה הינה יש לך אופציות לבחור למי לשלוח. היא היתה בהלם מנסה להבין איך עשיתי את זה, נתתי נגיעה במסך לאחור, מסביר לה שיש מטוס נייר שהיא רק צריכה ללחוץ עליו ויש לה אופציות למי לשלוח. היא לא האמינה שהאופציה בכלל קיימת 😄

מצווה שניה.

סתם שאלה שעלתה לי הרגע.

טוב זה כבר קרה בשבת ויצאתי קצת טמבל אבל בסדר. לא נדבר על זה כרגע. מי שואל איפה זה עין גנים כשיש גם רחוב כזה וזה גם שכונה?! כן זה אני ששאלת אותו את זה בשבת היי 🙋🏼‍♂️

חחח מצחיק שאני מגיע לפה פעם ביובל עם סיפורים הזויים …

🤡

אתה צריך שאלת רב האם יהיה מותר לך לאכול קטניות בפסח, שהרי ההבדל הגדול בין עדות המזרח ואשכנזים במספר לילות הסליחות בחודש אלול, זה לכפר על קטניות בפסח אצל עדות המזרח

זה לא תלוי מה איכות האוכל שם או שאצל ספרדים לעומת אשכנזים יש אוכל טוב בטוח?

ת

שנה של קיום משאלות לטובה לכל באי ובאות הפורום

אשמח אם זה לא יהיה הנושא כאן...

היה לך קשר איתה. הערכת אותה. עשית איתה דרך. הכי הגיוני בעולם.

היא האשה היחידה, גם בזה היא היתה פורצת דרך לשבור את תקרת הזכוכית.

יהי זכרה ברוך.

לוועדת פרס נובל מאז מארי קירי אין שום תקרת זכוכית

בפועל היתה רק אחת

לא היו גונבים ממנה את הגילוי