~מוקדש לאדם יקר. מאחלת לו משפחה נהדרת עם המון צאצאים צדיקים~
הוא דחף את הדוושות ברגליו הקטנות, נוגע לא נוגע בהן במלואן. דויד הרגיש מלך העולם! הוא רכב על האופניים במעלה הכביש, ובמאמץ לא קטן סובב אותם והתכונן לירידה הכייפית במהירות מסחררת עד לקצה השני של הכביש.
דויד נשם עמוק, חייך, מלא ביטחון, ונתן לדוושות דחיפה קלה.
האופניים טסו במהירות הבזק, מהירות יותר מהאוטו של אבא! מהירות יותר מהאופנוע של אחיו הגדול. הוא שאג שאגה אדירה של שמחה ושחרור, "יוהווווו!!!!!!".
הוא הגיע לקצה הירידה והצליח לבלום, בדיוק בזמן ובלי ליפול. הוא היה גאה בעצמו וחייך כאילו בזה הרגע עומדים לפניו עשרות צלמים להוטים לתפוס את הרגע הזה, בו הראה כמה הוא גיבור!
דויד עמך כך עוד דקה ארוכה, מתנשף. הוא הצליח לעשות את כל העליה לבד! בלי לרדת מהאופניים, ובלי גלגלי עזר (נו בטח, הוא לא תינוק!) ועכשיו אפילו נסע את כל הירידה לגמרי בעצמו!
"דוידי, מה שלומך?" התקרבה אליו רות, השכנה שהיא לא בבית ספר כבר, אבל גם עוד לא אמא. רות הרבתה להשגיח עליו ועל ילדים נוספים בלילות בהם ההורים נסעו לאירועים שאליהם לא הורשה להצטרף אפילו
כשרקע ברגליו והתחנן.
הוא חייך לעבר רות, מקווה שראתה כמה הוא גדול. " אתה נוסע נהדר באופניים, דוידוש! זה ממש מדהים! איך למדת תוך זמן קצר כל כך לשלוט בעצירה אחרי נסיעה מהירה כל כך?? רואים שאתה בכיתה אלף!" רות פרעה את שערותיו בחביבות.
"הוא הסתיר את שביעות רצונו. "לאן את הולכת?" שאל בסקרנות.
"אטליך, טיפשוני! אבא ואמא נוסעים הלילה ואני ואתה נעשה כייף חיים!" הכריזה, עיניה נוצצות.
"נעשה אמבטיה עם בועות??" דויד ווידא את התנאים הרצויים. "כמובן! ואם תתנהג יפה ותראה לי איך ילד גדול מתנהג, אקריא לך סיפור חדש שקניתי לכבוד ילדים טובים כמוך!"
רות החוותה אל התיק שלה, מתוכו הציץ ספר ילדים שהיה נראה צבעוני ומפתה לדוויד. הוא מיהר לרדת מהאופניים ועזר לרות להחנות אותם במקומם תוך שהם שואלים זה את זו שאלות על איך נוסעים ומה הדרך הבטוחה ביותר.
אמא ואבא שלו כבר היו מוכנים לתזוזה. אמא זרקה לעבר רות כמה הוראות חטופות לפני שחיבקה ונישקה את דוידי שלה והבטיחה שיחזרו וייקחו אותו מחר לבית הספר. אבא גם העניק לדויד חיבוק חטוף והזכיר לו להתנהג יפה. דויד הנהן בצייטנות, ומיהר לרחוץ ידיים לארוחת הערב. הוא כבר רצה ששעת השינה תגיע ורות תקריא לו מן הספר החדש! הוא יוכל אפילו לקרוא גם כן, את הצלילים שהוא כבר מכיר.
מר וגברת לוי נכנסו למכונית. מר לוי התניע וגברת לוי פלטה אנחה קטנה. "מה קרה?" שאל בעלה תוך שהוא משתלב בתנועה באיטיות. "אני כל כך שונאת להשאיר את דויד שלנו לבד בבית.. זה גורם לי לרגשות אשמה" היא השיבה ונאנחה שוב. הוא הבין אותה, כמה חיכו לילד הזה! הוא חלק מהם! בשר מבשרם! איך אפשר להיות רחוקים ממנו ולהפקיד אותו בידי זר..?? ..בעצם, זה לא זר, זאת רות! הבחורה הצעירה והמוכשרת עם המחירים הנוחים והרגישות המופלגת.
"את שוכחת שהוא בכלל לא לבד" הוא אמר לאשתו, צובר תאוצה. "הוא עם רות!"
"נכון, אתה צודק, בעצם." חיוך הבליח על פניה של גברת לוי. "אלוקים שלנו נתן בעולם שליחים טובים כמוה לוודא שאף ילד לא יקופח. אני באמת רגועה, הוא מכיר אותה והיא יודעת מה מרגיע אותו אם תיתקל בבעיה. "
האוטו נסע לו לדרכו, עם שני אנשים שמחים ואוהבים בתוכו. ובביתם, שהשאירו מאחור לכמה שעות, טיפלה מישהי בבנם האהוב, יודעת כמה חשוב לתת תחושת אחריות ולהיות מסורה כל כולה לגחמותיו של הילד החמוד הזה. כי מגיע לו הכי טוב שיש!
הוא דחף את הדוושות ברגליו הקטנות, נוגע לא נוגע בהן במלואן. דויד הרגיש מלך העולם! הוא רכב על האופניים במעלה הכביש, ובמאמץ לא קטן סובב אותם והתכונן לירידה הכייפית במהירות מסחררת עד לקצה השני של הכביש.
דויד נשם עמוק, חייך, מלא ביטחון, ונתן לדוושות דחיפה קלה.
האופניים טסו במהירות הבזק, מהירות יותר מהאוטו של אבא! מהירות יותר מהאופנוע של אחיו הגדול. הוא שאג שאגה אדירה של שמחה ושחרור, "יוהווווו!!!!!!".
הוא הגיע לקצה הירידה והצליח לבלום, בדיוק בזמן ובלי ליפול. הוא היה גאה בעצמו וחייך כאילו בזה הרגע עומדים לפניו עשרות צלמים להוטים לתפוס את הרגע הזה, בו הראה כמה הוא גיבור!
דויד עמך כך עוד דקה ארוכה, מתנשף. הוא הצליח לעשות את כל העליה לבד! בלי לרדת מהאופניים, ובלי גלגלי עזר (נו בטח, הוא לא תינוק!) ועכשיו אפילו נסע את כל הירידה לגמרי בעצמו!
"דוידי, מה שלומך?" התקרבה אליו רות, השכנה שהיא לא בבית ספר כבר, אבל גם עוד לא אמא. רות הרבתה להשגיח עליו ועל ילדים נוספים בלילות בהם ההורים נסעו לאירועים שאליהם לא הורשה להצטרף אפילו
כשרקע ברגליו והתחנן.
הוא חייך לעבר רות, מקווה שראתה כמה הוא גדול. " אתה נוסע נהדר באופניים, דוידוש! זה ממש מדהים! איך למדת תוך זמן קצר כל כך לשלוט בעצירה אחרי נסיעה מהירה כל כך?? רואים שאתה בכיתה אלף!" רות פרעה את שערותיו בחביבות.
"הוא הסתיר את שביעות רצונו. "לאן את הולכת?" שאל בסקרנות.
"אטליך, טיפשוני! אבא ואמא נוסעים הלילה ואני ואתה נעשה כייף חיים!" הכריזה, עיניה נוצצות.
"נעשה אמבטיה עם בועות??" דויד ווידא את התנאים הרצויים. "כמובן! ואם תתנהג יפה ותראה לי איך ילד גדול מתנהג, אקריא לך סיפור חדש שקניתי לכבוד ילדים טובים כמוך!"
רות החוותה אל התיק שלה, מתוכו הציץ ספר ילדים שהיה נראה צבעוני ומפתה לדוויד. הוא מיהר לרדת מהאופניים ועזר לרות להחנות אותם במקומם תוך שהם שואלים זה את זו שאלות על איך נוסעים ומה הדרך הבטוחה ביותר.
אמא ואבא שלו כבר היו מוכנים לתזוזה. אמא זרקה לעבר רות כמה הוראות חטופות לפני שחיבקה ונישקה את דוידי שלה והבטיחה שיחזרו וייקחו אותו מחר לבית הספר. אבא גם העניק לדויד חיבוק חטוף והזכיר לו להתנהג יפה. דויד הנהן בצייטנות, ומיהר לרחוץ ידיים לארוחת הערב. הוא כבר רצה ששעת השינה תגיע ורות תקריא לו מן הספר החדש! הוא יוכל אפילו לקרוא גם כן, את הצלילים שהוא כבר מכיר.
מר וגברת לוי נכנסו למכונית. מר לוי התניע וגברת לוי פלטה אנחה קטנה. "מה קרה?" שאל בעלה תוך שהוא משתלב בתנועה באיטיות. "אני כל כך שונאת להשאיר את דויד שלנו לבד בבית.. זה גורם לי לרגשות אשמה" היא השיבה ונאנחה שוב. הוא הבין אותה, כמה חיכו לילד הזה! הוא חלק מהם! בשר מבשרם! איך אפשר להיות רחוקים ממנו ולהפקיד אותו בידי זר..?? ..בעצם, זה לא זר, זאת רות! הבחורה הצעירה והמוכשרת עם המחירים הנוחים והרגישות המופלגת.
"את שוכחת שהוא בכלל לא לבד" הוא אמר לאשתו, צובר תאוצה. "הוא עם רות!"
"נכון, אתה צודק, בעצם." חיוך הבליח על פניה של גברת לוי. "אלוקים שלנו נתן בעולם שליחים טובים כמוה לוודא שאף ילד לא יקופח. אני באמת רגועה, הוא מכיר אותה והיא יודעת מה מרגיע אותו אם תיתקל בבעיה. "
האוטו נסע לו לדרכו, עם שני אנשים שמחים ואוהבים בתוכו. ובביתם, שהשאירו מאחור לכמה שעות, טיפלה מישהי בבנם האהוב, יודעת כמה חשוב לתת תחושת אחריות ולהיות מסורה כל כולה לגחמותיו של הילד החמוד הזה. כי מגיע לו הכי טוב שיש!
