להשאר שם. במרחבי האינסוף הזהובים.
והגבעולים הירוקים והרעננים שאפשר ללחך, אלו שאתה מחפש ומוצא פעם-פעמיים בחיים.
עם הדהירה שלא נגמרת, והדיונות שמתהפכות תחת רגליך.
שם נשארת?
עם השמש הצורבת, וקול הפרסות שלא נשמע על החול.
והצינה בלילה, והחום של הצהריים. והשקיעות המהפנטות והזריחות. השחר המואר באור נוגה.
אתה נשארת שם?
הכאפיה התערבלה על ראשך כמו סופת חול כשמיהרת ככה.
תמיד שאלתי אותך אבא. "לאן אתה דוהר? לאן יש למהר?"
והסתכלת עליי בחיבה, וחיבקת אותי ואמרת לי להסתכל הכי רחוק שאני מסוגלת. "מה את רואה?"
"חול אבא. חול עד לאופק."
אז אמרת לי שאתה דוהר עד לשם, עד לאופק.
"ומה יש מאחוריו?" אז שאלתי.
ואתה חייכת ואמרת "עוד חול. הרבה. מרחב שאינו נגמר. זהו החופש, ילדתי."
וצחקת כשלא הבנתי.
אבל היום אני גדולה, אבא. אני מבינה. וכשאני מביטה לעבר האופק המשתרע למולי, מרוצף אבק זהוב של חול,
אני יכולה לראות אותך דוהר. ואת הכאפיה שלך, שמשתוללת ברוח.
ואת השמש שנשברת עליך ומקיפה את גופך בהילת צבעים.
כן, אני רואה אותך אבא.
וחולמת לדהור כמוך.
