לא יאמן.
שנה בלי סבתא.
הדמות החשובה, המשמעותית, היקרה בחיי.
דיברתי היום באזכרה.
זו לא היתה אזכרה מסורתית קלאסית. אלא כנס ענק, מכובד, עם כל מיני מי ומי, מסופרים, עיתונאים, אנשי רוח ופרופסורים ועד שר-בדימוס.
לדבר שם לפניהם היה מן טרפיה חשובה עבורי.
המסקנה שלי, מחיבור ה"נאום", שהאימרה "הזמן עושה את שלו" זו קלישאה מרושעת ושקרית.
הזמן לא השפיע במאום. החלל לא יתמלא, והמוח לא יתפוס את המוות. גם כעבור שנה כל תא בגופי מתקומם ומצטמרר כשאני מנסה לעכל בכל זאת את ההעדרות שלה מחיי.
לא עובד.
השבוע מצאתי שיר שפשוט קלע לתאר את התחושות. אבל שכחתי את זה בכתה... אולי ביום ראשון אכתוב את זה כאן.
כט"ס.



