מתוך מאמר של יוסי ביילין בישראל היום - שלשם שינוי הרבה מהימין יסכים איתו
במהלך של הרגע האחרון לפני שחרור האסירים הפלשתינים, מבקשת מפלגת הבית היהודי לתעתע בבוחריה ולהוכיח את דבקותה בעמדות שהציגה לפני הבחירות. אני מעריך שבוחריה פיקחים יותר: הם מבינים שאין מדובר במהלך רציני שאמור לשנות את המצב, אלא בהצהרה המבקשת למנוע מרה"מ לעמוד במחויבויותיו, ואשר אין לו סיכוי להתממש.
ליבי ליבי למפלגה שהניפה כל כך הרבה דגלים ואשר עוסקת זה כמה חודשים בקיפולם. מישהו עוד זוכר את "תוכנית ההרגעה" שנועדה לספח 60 אחוזים מן הגדה המערבית ולזרוק לפלשתינים כמה פירורי אוטונומיה? מישהו העלה בממשלה את ביטול הסכם אוסלו כמובטח? מישהו הציע לתקן את חוק השבות כדי שקרוביהם הלא-יהודים של העולים לא יורשו להגיע איתם?
פתאום היא מוצאת עצמה כמפלגת הקיצון של הימין, בתוך ממשלה שמדברת כמו קודמותיה, בלי שהיא מסוגלת לממש שום הבטחת בחירות שלה וכשעליה לשאול את עצמה, יוםיום לפני הראי, אם השררה מצדיקה את הוויתור המוחלט על תפיסתה הלאומנית והדתית. זו הסיבה לכך שהבית היהודי עמדה על כך שלא יוסכם על הקפאה בהתנחלויות והעדיפה, בלית ברירה, את שחרור האסירים, ועכשיו, ערב שחרורם, היא עושה תנועות של מי שמבקש לחוקק חוק נגד שחרור אסירים.
כותב שורות אלו יתקשה מאוד להגן על ההחלטה להעדיף את שחרור האסירים על פני הקפאת התנחלויות. הבנייה בהתנחלויות מוצגת, יותר ויותר, כחלק מהתרסה או נקמה, ולאו דווקא כנובעת מתוך צרכים אמיתיים ובוערים של אנשים שחיים מחוץ לישראל הריבונית, ושזקוקים להקמתם של גן ילדים או של כיתה נוספת בבית ספרם. הקפאת הבנייה, לפחות בתקופה של מו"מ שאמור לקבוע את גבולות הקבע בין ישראל ופלשתין, היא הגיונית גם לגבי מי שתומך במיזם הזה, כי העבר הלא רחוק הוכיח שמנהיגים קודמים של הליכוד לא התייחסו להתנחלויות כאל קובעות גבול, והרסו את כולן כאשר שבו לגבול הבינלאומי. למה לבנות אם יהיה צורך להרוס?
ובאשר לאסירים - כולם ישוחררו כשיהיה הסכם שלום, ושחרור מספר קטן של אסירים מבוגרים הוא סכנה קטנה מאוד לעתידנו. אחרי הכל, חלק מן האנשים הפרגמטיים ביותר ברשות הפלשתינית הם אנשים שבילו את מיטב נעוריהם בבתי הכלא שלנו, וברור לנו מהי המשמעות המורלית של שחרור כזה עבור מי שמנהל איתנו את המו"מ.
האסירים ישוחררו, אבל כדאי לה, למפלגת הבית היהודי, המנתצת בתוך חודשים מעטים את כל העקרונות שעליהם הבטיחה להילחם, לא להיות חתומה על כל מה שאינה מאמינה בו, ולשחרר את עצמה מממשלה הפועלת בניגוד לתפיסתה. כל יום שבו היא נותרת בממשלה מוכיח עד כמה מגוחכת היתה טענתה כי אפשר גם אחרת.
