מכירים את התחושה הזו שלפעמים אתם מרגישים טפיחה על הכתף, אתם מסתובבים לראות... |מסתובב לראות|
ומוצאים את עצמכם מתבוננים על תובנה שמאירה לכם את הדרך באור אחר?
זו התובנה של היום :
כאשר משהו גדול מאוד מתרגש עלינו , לפעמים אנחנו בוחרים להתעלם ממנו - כי הוא גדול מאיתנו.
זה כמו בוקר שטוף שמש - פשוט לא יכולים להסתכל, זה יותר מדי בשבילנו.
מה אנחנו עושים? מבחירה מכסים את העיניים.
אחרי כמה זמן שוכחים שכיסינו את העיניים בגלל האור החזק מדי.
אז מה הפלא שמרגישים שהכל חשוך ולא טוב?
המציאות מכתיבה לפעמים הכרח לכסות את העיניים,
עם זאת צריך לדעת לתת לאור להכנס במינון , אבל לא לחסום אותו לגמרי.
לא לשכוח שיש שם אור.
מסקנה :
כשאתם רוצים לבכות - שימו משקפי שמש 
ושיר לסיום (פיצוי אחרי החפירה...)
היום שמעתי בהליכתי לאונברסיטה תלמידה של הרבנית ימימה מזרחי. מעניין לשמוע שיעורים של רבניות, זה מחכים מלהיב ומשעשע ביחד!!!
ברור שבכך יש איסור חמור