לוחם מהגדוד שלי(כמה מחזורים מעליי) שנפצע בחברון, הלוחם הזה הוא גם ניק ותיק בערוץ שלא כותב פה כבר תקופה, אבל חשוב לי לשתף את הסיפור שלו..
אהוד היקר אני מאחל לך רפואה שלימה בעז״ה..
לוחם מהגדוד שלי(כמה מחזורים מעליי) שנפצע בחברון, הלוחם הזה הוא גם ניק ותיק בערוץ שלא כותב פה כבר תקופה, אבל חשוב לי לשתף את הסיפור שלו..
אהוד היקר אני מאחל לך רפואה שלימה בעז״ה..

ודיברתי איתו, זה בסדר..
הרבי מלובאויטש אמר שמי שנפצע במהלך השירות הוא לא מנכי/פצועי צה"ל אלא ממצויני צהל שמסר את נפשו ..
סוכנות תצפית מדווחת:
בשעה זו נערך בכנסת טקס הוקרה לפצועי צה"ל ביוזמתה של תנועת הנוער בני עקיבא המקדמת את יום כ"ט בנובמבר להכרזה על יום לאומי כהוקרה לפצועי צה"ל.
>
את הכנס מכבדים בנוכחותם הרב הראשי רב סרן במילואים הרב דוד לאו, וחברי הכנסת יוני שטבון,עמרם מצנע,משה פייגלין, אבי וורצמן, שמעון אוחיון, חאלד עמר ועופר שלח. מזכ"ל תנועת בני עקיבא דני הירשברג. בנוסף, נמצאים נציגי תנועות
הנוער בני עקיבא, הצופים, הנוער העובד והלומד, והתנועה הדרוזית.
לדברי גורמים בתנועת בני עקיבא, חניכי מחוז דרום של התנועה בהנהגתו של רכז המחוז אליעד אברקי יחד עם ראש עיריית באר שבע רוביק דנילוביץ' וראש עיריית ירוחם מיכאל ביטון, העלו את הרעיון לקבוע את יום ההוקרה בכט' בנובמבר שיצויין בכל מוסדות החינוך בטקסים ממלכתיים, ומפגשים עם פצועי צה"ל.
ביוזמה החדשה תומך גם ראש הממשלה בנימין נתניהו ואליו הצטרפו הרב הראשי האשכנזי, הרב דוד לאו, יו"ר החמ"ד אברהם ליפשיץ ומועצת תנועות הנוער. את הצעת החוק שתהפוך את היוזמה לאירוע ממלכתי מקדמים חברי הכנסת עופר שלח, קצין בצנחנים שנפצע בפעילות מבצעית בלבנון בה איבד את עינו וח"כ יוני שטבון סמג"ד במילואים בגולני שזכה בצל"ש הרמטכ"ל בתום מלחמת לבנון השנייה.
פצוע צה"ל, סמ"ר אהוד אמיתון שנפצע לפני כשבע שנים בפעילות מבצעית בחברון בירך את חניכי תנועות הנוער על היוזמה, לדברי אמיתון המשמש כמנהל דסק ישראל בסוכנות תצפית: "צה"ל הוא כור ההיתוך האמיתי של החברה הישראלית, ובית החולים והשיקום הם לב ליבו של כור ההיתוך. כאשר אני וחברי שכבנו במיטות בבתי החולים השונים, לא עניין אף אחד האם אנו ימניים או שמאלנים, מהפריפריה או מהמרכז, דתיים או חילונים, בני עדות המזרח או אשכנז, היינו לוחמים פצועים. חיבור הנוער למורשת הקרב תביא את הנוער לאהבת הארץ ולהבנה שאין לנו ארץ אחרת".
שרה העצני כהן, יו"ר תנועת "ישראל שלי" מסרה לסוכנות תצפית: "תנועת ״ישראל שלי״ מצדיעה השבוע לפצועי צה״ל. זו ההזדמנות שלנו ושל עם ישראל לעצור רגע ולהעניק לפצועים חום, אהבה וגאווה, עבור מה שהעניקו לנו ולמדינה".
ראש מחלקת חבריא ב' בתנועת בני עקיבא, דוד סעייד מסר לסוכנות תצפית: "אנו עדים שוב לכוחם של בני הנוער, לחולל מהלכים חשובים ולהשפיע על השיח במדינת ישראל. יום ההוקרה לפצועי צה"ל הינה יוזמה שצמחה מתוך בני הנוער המביטים אל העבר של מדינתנו, ומתוך כך חיים את העתיד. אני מברך את בני הנוער שלנו בברכת יישר כח וה' עמכם".
צילום: סוכנות תצפית
(סוכנות הידיעות תצפית)
מדווחת:כקומונרית במיל' של מחוז דרום בבנ"ע, אני זוכרת את הפעם הראשונה שראש המחוז העלה את העניין בכלל.. ואח"כ את השיחה שהביא לנו, הקמונורת, של פצוע צה"ל.. ואז את הכתבה הראשונה בעולם קטן, ואח"כ בית ספר שמשתתף, ואז רשת, ואז כל מיני גופים בכירים.. =)
באמת מגניב בעיניי- חלום מתגשם בהתגלמותו
נשמע מעניין.
(ואין לי גישה לפייסבוק
)
ביום הזיכרון לחללי צה"ל ונפגעי פעולות האיבה תמיד זוכרים את מי שנהרג/ נרצח וכו'..
הבעיה היא שמסתובבים ביננו המון חיילים (או חיילים לשעבר) שהיו באותו מקום ממש שחבריהם נהרגו, אך הם רק "נפצעו".
אותם אנשים מסתובבים עד היום, חלקם עם נכויות לכל החיים או עם בדיקות תקופות, וגם טראומות וכו' אך אין להם הוקרה ממלכתית כלשהי.
נראה שהם נשכחו..
אז קם אליעד אברקי, רכז מחוז דרום בבנ"ע עם רעיון להפוך את יז' כסלו, התאריך העברי של כ"ט בנובמבר, ליום הוקרה לפצועי צה"ל..
המיזם החל שנה שעברה, דובר על יום בו יהיה יחס בבתי הספר ותנועות הנוער- שיחות מפי פצועים, לימוד משותף, פעולות וכו'..
בתחילה התחילו עם זה מחוז דרום בבנ"ע, אח"כ כמה בתי ספר בב"ש, אז רשתות שלמות (כמו אמי"ת למשל) ולאחרונה גם הוכרז בכנסת וע"י הרבנות הראשית (אאל"ט).
מיום זה התפתח לשבוע.. אז היום זה היום והשבוע זה השבוע.. =)
אצלינו במשפחה אנחנו בצד של השכול. דוד שלי נרצח מירי מחבלים ימ"ש, כשהיה חייל
אבל אני חושבת שלזכור את החיים מבחינתי זה גדול יותר מלזכור את המתים.
שה' ישלח להם רפואה שלימה בגו"נ.
הם חיים את מסירות הנפש שלהם יומיום, בקושי ובשמחה, וזה נס גדול בפני עצמו. להצדיע ולהעריך אין קץ!
הגבתי ל ~nhykb~ (טעות קלה בשרשור)
!
רפואה שלמה!
נשמח לשמוע ממך
(אם אתה רואה את זה..)
יש הזדמנות לעשות סעודה רביעית, להוסיף אלפא ביתא פסוקי ברכה ופיוטים וכו'. הלוואי שאזכה לחצי ממה שאני מדבר בחצי מהפעמים. אבל לפחות יש משמעותית יותר זמן ויותר נחת לזה מאשר בקיץ. (וגם בקיץ זה ברכה כי יש הזדמנות יותר בנחת משמעותית בשישי להשלים שמו"ת ושיר השירים וכו' וכולי האי הלוואי
)
שהעברת נושא. זה מאוד חכם. יישר כוח!
חודש טוב!
לגבי מה עושים במוצ"ש ארוך. זה היה כמו מים קרים על נפש עייפה אחרי הדיונים של חרדים -דת"ל.
כותבת בלשון נקבה, מיועד לכולם כמובן.
1. האם את מרגישה שהחברה החרדית מייצגת את היהדות כפי שאת מאמינה בה?
2. האם את מרגישה שיש סתירה בין היהדות לבין הדרך של החברה החרדית?
3. האם את לוקחת דעות של פוסקים חרדיים בחשבון? האם אותם הפוסקים לוקחים דעות של הרבנים שלך בחשבון?
ואגיד גם למה אני שואלת.
פתאום הגעתי למסקנה שמדייקת את הקושי שלי עם החברה החרדית.
זה שהם (כחברה) לא מתגייסים, נגד גיוס וכו- מובן בעיניי הקושי.
הקושי שלי הוא עם האמירה שהם "מחזיקים את עולם התורה", או שומרים על היהדות וכו. וגם שצריך לתת להם חופש דת…
כשהאמת עבורי היא, שהחברה החרדית לא מייצגת את היהדות כפי שאני ורבנים ורבניות שאני מעריכה תופסים אותה.
ואף לעתים נוגד.
ואפשר כמובן להגיד שהכל טוב כל עוד גם לי וגם לחרדים יש חופש דת. אבל החברה החרדית לעתים לא מאפשרת את חופש הדת שלי.
ובטח שלא נושאת את לפיד היהדות.
אז האמירה שאולי אנחנו כחברה צריכים "להחזיק" אותם כי הם תורמים לעולם הרוחני והיהודי במדינה, לא רלוונטית עבורי, כי הם מקדמים גישות נוגדות יהדות.
הם מייצגים את עצמם. ויש עוד אנשים שמזדהים איתם. אבל הם לא "היהדות", ולעתים אף להפך
אתה מבין בנצרות, באלילות, אבל ביהדות, כפי שמתבטאת למשל באורח החיים והתפישה החרדית, ולא רק, משהו מאוד מעוות, ידידי.....רחמנות. באמת.
חבל.
לא רוצה להתעסק עם זה יותר. זה הביא לכל כך הרבה דברים לא נכונים, ומכוערים (!), שחבל שהתחלנו עם זה.
חודש טוב לכולם!
בעבר הייתי עונה בוודאי
היום אני מסתכלת אחרת
קשיי העבר (וגם ההווה) עזרו (ועוזרים) לי לבנות דברים שאני מאד מרוצה מהם
וכנראה לא הייתי מגיעה אליהם לולא הקשיים
זה מצד אחד
מהצד השני הייתי שמחה לחיים נטולי קשיים או מופחתי קשיים מורכבות החיים..
כלומר, זה משהו שמתנגד לנו כדי שנשים לב אליו, קצת כמו "כאב" במובן הפיזי.
כמה התנגדות צריך בדרך כדי להתפתח
לא שמישהו שאל אותי קודם
אבל אולי יום אחד אני אבין שזה היה נצרך כמו שהבנתי על קשיים מהעבר
אני חושב שבשלב מסויים לומדים שצריך ללמוד יותר "להכיל" ופחות להתנגד.
זה עוזר לשנות את המציאות בטווח הרחוק, בעיקר. אבל בטווח הקצר עוזר לי לחיות טוב ולישון טוב ולא להיות במקום שבו "קשה" לי במובן של להרגיש שקשה.
הגדרה טובה
כשההתנגדות יורדת
גם הציפייה יותר מותאמת
קושי צפוי הוא יותר קל
איך את מגדירה את זה?
זה קושי שחוזר על עצמו
אז אני יודעת (או לומדת לדעת) מראש מה או מי הגורם/ים
ויודעת (או לומדת לדעת) להתייחס בהתאם
אם זה קושי חדש
זה הזמן לניסוי וטעייה עד להגדרת הגורמים ולהתוויית הדרך המתאימה ביותר
אי אז בגיל 30 וקצת.
זה את היכולת "להגדיר" (הנה יצא ממני המתכנת) קשיים כדי להתחיל לעבוד איתם.
זה אומר שקורה לך משהו שאתה לא נהנה ממנו אבל אתה לא חסר אונים כלפיו וגם יודע לדחות אותו למחר או לשים לב להתקדמות.
Stand a little taller
Doesn't mean I'm lonely when I'm alone
What doesn't kill you makes a fighter
Footsteps even lighter
Doesn't mean I'm over cause you're gone
יש כאלה שהייתי מוותרת
ומאמינה שהייתי נבנית גם בלעדיהם
עברתי כל מיני דברים בחיים. והייתי במקומות שלא ברור לי כיום איך יצאתי מהם…
כשאני מסתכלת אחורה, אני רואה איך זה חלק ממה שגרם לי להיות מי שאני כיום. אבל לא הייתי מזמינה שום דבר כזה, גם אם הייתי יודעת איך אצא מזה. משתדלים לראות את הטוב מהמצב הנתון, אבל זה לא אומר שהייתי בוחרת בזה. ואני עדיין מצולקת מדברים שעברתי. אבל משתדלת כל יום לגדול מזה ולהתקדם הלאה.
כל קושי שעוברים, עלול להשאיר משקעים. ויש את הפחד להתעורר יום אחד ולחזור אחורה, להרגיש שוב שם בקושי הזה ולא להיות עם כוחות להתמודד.
לכתחילא כן
כיון שאם חלק מהקשיים לא היו קיימים בחיי
הייתי חוסכת הרבה סבל (וזבל)
בדיעבד חלקם לא
כיון שזה חשף אותי להבנות עמוקות כלפי עצמי
והביא אותי למי שאני כיום
על החלקים ה"עצובים" או המורכבים בחיים (שגרמו לי בדיעבד לבזבוז כוחות והרבה עצב)
הייתי מוותרת
בבחינת "לא הם ולא שכרם"
אבל
בדיעבד, בגלל שהמורכבויות לימדו אותי הרבה
ובזכותם אני מי שאני
אז הם 'עזרו' לי ללמוד מהם איך להמשיך הלאה.
ואפשר להעמיק ב"תורת מנחם", תשמ"ד חלק ד', שבת מסעי סעיף י"ב-
בקצרה הרבי מילובביץ' מסביר על עניין המסעות ממדרגה למדרגה [כפי שידוע שהבעש"ט עסק במסעות שיש בנפש האדם].
בדיעבד אני באמונה שלמה בהקב"ה ובראייה של הטוב של מה זה בנה בתוכי.
אני? לכתחילה? הייתי מוותר.
אבל איזה מזל שהקב"ה מנהל את המציאות...!
אבל אני מניחה שזה כי עוד לא מיציתי את הטוב מהם. התועלת שהיתה בהם עוד לא נגלתה לי. מקווה שמתישהו בהמשך אבין שלא הייתי מוותרת עליהם.
אפשר להגיב שם אנונימי. כאילו, מה? תהיו טבעונים, תמהונים, מתנגדי חיסונים, זה לא משנה, יש לך אמת? לך איתה. אבל למה להבנות שרפואה טבעית זה דבר להתבייש בו חחח
(כן מבין זה לא למעיישה ופורום מת וכו' והכל כאן בדיחה שאני בכוונה לא מתייחס אליה. תהיות לאור ההצפה של הנושא והדיון)

עם כמויות הספאם שם באמת צריך ניהול
ויסיר מהם כל מחלה, וירפא לכל גופם, ויסלח לכל עוונם,
וישלח ברכה והצלחה בכל מעשי ידיהם עם כל ישראל אחיהם, ונאמר אמן
ונהנה לריב עם עצמו בפינה שכוחת "אל" כדי לפרוק עצבים 😂😂😂
אבל בטח זה דוגמא קלאסית למה שנקרא להאכיל את הטרולים
משתעממים מספרים סיפורים
זה לא דוקטורט אבל אם כבר מעניין אם כך למה הוא מגיב מאנונימיי? או שהוא מגיב מאנונימי רק בקללות חח ואז אני מבין אותו
לאן נעלמו מגיבים שעד לא מכבר, היו?
הנני כאינני, והים נסוג.... הכל בסדר?
אולי הכוונה שלך לפורומים אחרים?
אין כאן בערוץ 7 כאלו ניקים.
- הנני כאינני
- הים נסוג
תשאל את משה
כי למשל @בין הבור למים פעיל בפורום מסויים מאוד ולא מוכר בכלל כאן.
מבולבלת מאדדדדהתכוונתי למגיבה שכתבה שירים מאוד יפים שאחד מהמגיבים (צדיק יסוד עולם (?) ניתח אותם).
נכון. נזכרתי שלא קוראים לה כך, השורה האחרונה שחזרה בתגובה שלה היתה: והים נסוג...
אני הנני כאינני - הכל בסדר איתו.
העיקר שהכל בסדר
מדי פעם יוצא לי להתעסק עם אנשים שיש להם פגמים גנטיים.
לא סתם פגמים גנטיים, אלא כאלה שעלולים לגרום להם לסבול מאוד כשהם יהיו מבוגרים (נניח 50 פלוס).
נניח שיש למישהו גן מסוים, שמעלה משמעותית את הסיכון שלו לחלות בפרקינסון.
האם כדאי לדעת על זה מראש?
כן! כי יש מה לעשות. תזונה נכונה, הימנעות מדברים מסוימים, הקפדה על דברים אחרים, כל אלה יכולים להוריד את הסיכון.
בנוסף לדברים שכבר הוכחו כיעילים, יש הרבה מאוד אפשרויות להצטרף למחקרים חדשים בתחום, כולל מחקרים שבוודאי אין בהם סכנה (למשל השפעת הליכה יומית של חצי שעה וכיוצ''ב על הסיכון לחלות. גם אם בסוף יתברר שזה לא יעיל, זה בוודאי לא פוגע).
לצערי, יש כאלה שמסרבים לפעול לפי ההנחיות האלה. לא רק שהם לא רוצים לנסות להצטרף לניסויים, הם מסרבים להתרגש ולעשות את הדברים שגבר הוכחו כיעילים.
לפעמים הסירוב נובע מחוסר חשק לבצע שינויים משמעותיים בחיים. קשה להפסיק לעשן, קשה לרדת במשקל, מבין.
לפעמים הסירוב נובע ממחשבה שחיים פעם אחת, אז עדיף ליהנות לפני גיל 60 כמה שיותר, ומקסימום בגיל 60 נחלה. אבל לפחות לפני כן היה כיף.
אבל סיבת הסירוב הכי לא מובנת לי, דווקא כאדם דתי, היא ''השגחה''. אנשים שאומרים לי בפה מלא, שהם לא חוששים מהמחלה שהגנטיקה שלהם מובילה אליה, כי ה' שומר עליהם. אני שומע משפטים כמו:
בעז''ה יהיה בסדר.
רפואה זה אחלה אבל בסוף יש בורא לעולם.
אי אפשר להילחם במה שכבר נגזר עליך.
וכו' וכו'.
התשובות האלה מגיעות כמעט תמיד מאותו המגזר. ולמען האמת תת מגזר.
זה פשוט כואב לי. לא זאת הייתה כוונת המשורר. ה' יתברך תמיד אוהב אותי ותמיד יהיה לי רק טוב, זה שיר קליט ולא דרך חיים או דרך לקבל החלטות.
אם 70% מהאנשים עם הגן הזה חלו בפרקינסון בגיל 60, אז ל-70% מהאנשים עם הגן שלך לא יהיה רק עוד יותר טוב ועוד יותר טוב. להפך, המצב שלך יילך ויתדרדר.
אם אתה אומר שזה לא יקרה לך כי ה' שומר עליך, אתה מתעלם מזה שעל 70% מ''קרובי המשפחה שלך'' הוא ''לא שמר'' (כלומר לפי שיטתך, שכך נמדדת השמירה...).
פשוט עצוב לי וכואב לי על האנשים האלה. שהאמונה העיוורת תגרום להם למות צעירים ומסכנים, במקום שהם יילחמו על החיים שלהם ואולי ינצחו במלחמה.