מקצוע שברובו נשי כך שמהבחינה הזו אין בעיה.

ואני מאוד מתחזקת מלהיות שם.

אל תדאגי, הם לא באמת שמאלנים....

ראי מה עשו למרצה שרק רמזה משהו שם באותו חוג...

וכנראה שאת לומדת סיעוד...

אין שם עוד ממש חוגים נשיים אז סליחה מראש....

וקוראים לזה בשפת הפורומים - לעשות אאוטינג למישהו. גם אם זה נכון - זה משהו שפשוט לא עושים. כמו שלא היית רוצה שמישהו יסיק באישי מסקנות לגבי מקום המגורים/כל דבר שאת שומרת פחות או יותר בסוד, שלך - ויכתוב את זה לעיניי כולם בפורום.

הרי אם הייתה רוצה לכתוב באיזה מוסד ממש היא לומדת - הייתה כותבת איפה, וכנ"ל אם הייתה רוצה לכתוב באיזה חוג היא נמצאת - הייתה כותבת.

ברגע שהיא לא כתבה - את בפומבי אל תכתבי, גם אם זה רק השערה...

ולגוף הודעתך, במיוחד לנוכח תשובתה - ישנם המון המון מוסדות לימוד חילוניים עם אג'נדה חילונית, בכלל לא רק אוניברסיטאות - גם הרבה מכללות, ובלאו הכי יש בהם גם יותר מקצועות וחוגים ממה שיש איפה שאת חשבת...

בכל מקרה - סוף מעשה במחשבה תחילה

ואוניברסיטאות הן בהחלט מקום עם האג'נדה הכי שמאלנית, בעיקר ה2 שציינתי..

אבל כאמור זה בעיקר תדמית בגלל חיבתן העזה לאפליות מתקנות לערבים, ובגלל כל מיני מקרים והתבטאוית בעבר שאנשים נוטים להשליך מהמרצים וממקרה בודד לשאר המקום.....

ברור שיש יותר חוגים, אבל ציינתי מה החוג הכי נשי באופן מובהק באוניברסיטאות.... אם ננתח נתונים סטטיסטים זה אכן מה שכתבתי(אז אולי אחריו יהיה עוד... אבל הוא אכן מוביל בכמות הנשים לעומת גברים)....

[ושוב חינוך הרבה אנשים נוטים ללמוד במכללות ושם באמת יש רוב לבנות]...

אבל אין חובת נוכחות, אז בפועל אני בקושי נמצא שם..

המפגש עם חילונים (קיצוניים, שמעולם לא פגשו דתיים/ימניים/מתנחלים בחייהם מחוץ למסכי הטלוויזיה) הביאה לשאלות והכרות עמוקה.

(אוניברסיטה חילונית מובהקת, מספר חד ספרתי של דתיים בחוג..)

(פעם ראשונה שאני כותבת כאן! סתם ראיתי קישור למטה והיה נשמע מעניין. מזל שאני מעל 20!)

"קחו עמכם דברים", יש לי הרגשה שאנחנו לומדות באותו מוסד!!!!!

לשמחתי הרבה מאוד האנשים בחוג שלי ממש לא לקוחים ישירות מהסטיגמה ואני הדתייה היחידה ויש איתי עוד דתי. וזהו.

יוצא לי לדבר הרבה עם אנשים על היהדות אך לצערי לא תמיד יש לי מה לענות וזה קצת מתסכל.

אוסיף ואומר שאני שומעת כמיהה מטורפת ואנשים פשוט לא יודעים כלום על היהדות, ובהחלט גורמים לי ללמוד עוד ולחשוב קצת יותר על מה שאני עושה לעומת רק לעשות.

אבל סה"כ אני כנראה כן מרגישה קצת בירידה...

ואני מרוצה מזה,

יש מעט מאוד דתיים

לפני זה למדתי במקום דתי,

כשהגעתי לאונ' חיפה הרגשתי מוזר ובודד להיות הדתייה היחידה עד שהבנתי שזה השפעה של הסגרות במקום דתי.

בעיני צריך לצאת מהבועה.... ואם הייתי יכולה מלכתחילה הייתי לומדת במקום לא דתי את כל לימודיי האקדמאים.

לא מרגישה שהשתניתי, אין כמעט דיבורים על דת... ואם יש אז ההפך, אנשים צמאים להבין, גם אגב מוסלמים ונוצרים, מצד שני גם למדתי עליהם.

אבל כעיקרון לא עושים אישיו מהיותי דתייה.

אני לא ממש מנהלת איתם דיוני דת... אין עניין שזה יהיה המוטיב העיקרי שלך עם אדם לא דתי.

זה סתם אותיות שהקלדתי כשקראתי הודעות ורציתי לראות איזה כרטיס....

ואם כבר זה, וזה ממש לא בקטע של אללה, סליחה על הקונטציה אם כבר זה "אלה"- שזה שם שהיה תפוס...

נוח לי לכתוב בו עכשיו למרות שיש לי ניק אחר למניעת זיהוי

שכל אחד מבין את זה לבד?

אלא אם כן מדובר בחינוך ואז רוב הבנות לומדות ממילא במכללות....

בשאר המקצועות אין מובהקות של נשים....

סיעוד הוא מקצוע אקדמאי שלומדים באוניברסטאות 40% גברים..... [ובארץ 20%],

ככה שאם את כותבת דבר כזה אל תתפלאי אם ינחשו נכון... זה הרי דיי ברור....

ותמיד יש סיכוי שטעיתי....

לי כאמור אכפת, למי שלא אכפת יספק רמזים כ"כ עבים על עיסוקיו....

ורשמתי על 2 אונ' שהיו בהם מקרים שכביכול מראים על אג'נדה שמאלנית, אבל כאמור יש דג' על מרצים כאלה שלא נגמרו טוב...

ושוב ייתכן שהיא בכלל בעברית/בן גוריון ועבורה זה קיצוני.....

זה ניחוש, אתה יכול גם לנחש עלי אם בא לך... 

גם אם לא אסור מעשית - זה לא היה ראוי לכתוב את זה. את חושבת שאת יודעת איפה היא לומדת? תתכבדי וותשאלי אותה באישי...את לא חייבת לכתוב את זה על גבי הפורום. הרי היא עצמה לא כתבה איזה מקצוע ואיזה מוסד לימודים - אז למה את עושה את זה במקומה? אם נניח וזה היה נכון.

אז כן - זה ניחוש - אבל גם ניחוש כזה שיכול לגרום לאאוטינג למישהו - צריך להיזהר ולא לעשות.

רק שתדעי לפעם הבאה...אנשים כאן לא כל כך אוהבים את זה. גם אם ונגיד שזה רמז עבה (חוץ מזה שזה כנראה לא היה רמז עבה כי היא שללה את ההנחות שהנחת, אבל נניח שהיה) - זכותו של כל אחד ואחת לספק רמזים עבים ככל שירצה, אבל כל עוד הוא/היא לא כותבים במפורש פרט כלשהו, את אל תנדבי אותו בניחוש או בקביעה, בפומבי.

באישי עשי מה שבא לך - על גבי הפורום יש הרבה עיניים שלא לכולם נוח שיראו דברים כאלו שעלולים לחשוף מישהו לכאן או לכאן...

שבת שלום

אבל כמו שאמרת בהחלט הבנתי שאין מה לעשות וצריך לצאת מתישהו מהבועה. לא אבחר את המקצוע שלי לפי מי סביבי וכו'.

פשוט הנחיתה לכזאת מנטליות מאתגרת משהו.

חזרתי בטרמפ עם מישהי מהמכללה, לא דתיה 

וכל הדרך דיברנו על...המון..

יהדות, מצוות, כפיה דתית/חילונית, גיוס, זוגיות ועוד..

זה לא פעם ראשונה שאני נוסעת בטרמפ ומתחילה לה שיחה.

ופתאום מתברר כמה יש רצון לדעת, להבין על היהדות מעבר לאיך שהיא מוצגת בעיתונים, לשאול ולשמוע.

ברגע שהתחלנו לדבר הבחורה לא הפסיקה להמטיר שאלות.. 

דיברנו על זה שצריך לעשות מפגשים כאלה במכללה (למרות שאני עדיין לא סגורה אם אני בעד העניין..)

ובהקשר לשאלתך, אני מרגישה שאני לא בירידה בעקבות הלימודים והמפגשים שנוצרים בהם. להפך.

כשיוצא באמת לדבר, זה בעיקר גורם לי לחשוב שוב על האמונה שלי, לבסס ולהעמיק אותה.

אבל אולי אני לא דוגמה, אני גם עושה מדרשה תוך כדי.

ועוד משהו נחמד..באחד השיעורים השבוע יצא לי אכשהו לקרוא מול הכיתה קטע מתוך מאמרי הראיה של הרב קוק.

ואז התפתח עליו דיון .. שמחתי שהתאפשר להשמיע גם מקורות כאלה.

אני מסכימה שזה ממש מעמיק ומבסס את האמונה.. בכלל כשמסתכלים על קשרים בין אישיים בחברה החילונית מאוד מחזק אותי לראות איך היהדות שומרת על בנות ובנים...אני חושבת שאם הייתי עושה מדרשה בטוח שהיה לי קל יותר וכיף יותר.אז כל הכבוד על זה.

איזה כיף זה לקרוא משהו דתי מול כיתה של לא דתיים! גאוות יחידה כזאת. כל הכבוד..

אבל בהחלט היו לי תקופות שלמדתי עם הרבה דתל"שים וחילונים.

לא התווכחתי רק עניתי על שאלות כשהתעניינו.

ולמזלי יש לי תשובה אחת להכל

בדיוק לנושא הנ"ל, והיא "אורייתא לומדים תורה בקמפוס"

זהו מיזם שהקמנו מס' סטודנטים - קבוצת לימוד תורה בלב הקמפוס

פתוח לכולם, והזדמנות למי שמחפש הקשר יהודי בלב ליבו של אונ' המכחישה 

קשר ליהדות. פשוט מכחישה.

למעוניינים ניתן להצטרף יום ראשון 14:15-15:45

בכל מקום בו נמצאים יהיו התמודדויות ברמה הדתית - אם זה להיות במקום בו כולם כמוך (ואז השאלות של למה אני עושה את זה? כי כולם סביבי עושים או כי זה מה שאני מאמין שנכון) ואם זה להיות במקום בו כולם שונים ממך (ואז השאלות של למה הדרך שלי היא הנכונה).

אז ב"ה החברה שסביבי רק חיזקה אותי ואת מה שאני כלומר, אני מרגישה עלייה רוחנית.

יש דתיים סביבי, אנחנו כ-10 דתיים בכיתה (מתוך 120).

יוצא לי לדבר עם אנשים על היהדות וב"ה כמעט תמיד יש לי תשובות שהן טובות. (וחברה טובה אמרה לי פעם: "אני מתחילה לאהוב את היהדות בחזרה בזכותך").

ברור שיש את הקושי שלפעמים מתייחסים אליך כאל "דתי" ולא כאל "אדם", אבל זה רק לפעמים ורוב הזמן ממש-ממש טוב.

בהצלחה

בתור דת"ל שלומדת במקום חרדי,יצא לי לחשוב על זה השבוע. שכמה שיש אצלנו אווירה תורנית ונעימה,לפעמים אני מרגישה יותר מדי בתוך בועה,סגורה בד' אמות של הלכה וקצת מנותקת מהעולם שבחוץ.

ב"ה שהיו לי גם תקופות חיים (ש"ל וכו..)שהייתי יותר מעורבת בחברה הכללית כך שזה קצת מתאזן.

כמו כל דבר בחיים,יש יתרונות וחסרונות לכאן ולכאן.

בעיני,מי שלומדת באוניברסיטה-זאת גם זכות גדולה וגם ניסיון מאתגר (ולא פשוט)

אין ספק שיש פער עצום בין הישיבה הקדושה לאוניברסיטה. 
פער שבא לידי ביטוי - בעיסוק, באקלים, במסגרת, באנשים, בתחושה פנימה.
   
ההבדל בין עולם הקודש פנימה, בד' אמותיה, והתמקדותה באידיאה הדתית המוגבלת, לבין העולם הגדול שמכיל את האדם והטבע וכוחות היצירה והעשייה. עולם שבו הנשמה שואפת לאידיאה האלוקית הגדולה, ופעמים מתוך מחסור מחפשת להתנחם בדתיות הישנה מקדם. בה האדם מתוודע לנפש הבהמית ולנפש האלוקית שמבקשות לדור יחד, ולחבר את הפרודים הגדולים לאור הישראלי הגדול.  אין כמו "משבר הביינישים", שעוזבים את הישיבות ונכנסים לאקדמיה ולמקצועות הפרנסה כדי לדרוש אל "למהלך האידיאות" של הראי"ה. 

הרצון הוא לא לשמש כמשגיח דת או משגיח כשרות ולדאוג שהקצוות והפרטים הקטנים הולכים יחד עם דרישות ההלכה הפסוקה (כדוגמת: לא לעבוד בשבת). העיסוק אינו רק "בקטנות", בסוגיות הצניעות, השבת, האוכל, ודעות המרצים. הנשמה דורשת איחוד ואור. את אור הקודש שהשיגה בבית המדרש בלימוד ואווירה של ישיבה. דרישת הנשמה אינה בחזרה המבוישת אל הקודש בדף יומי או שיעור, אלא היא דורשת את ההוויה. היא דורשת שכל מעשיה יהיו לשם שמיים, מתוך תורה ובעצמם תורה. כמו שכל רגע ורגע מהישיבה היו בבחינת קודש, היא דורשת שכל רגע ורגע מחיי האקדמיה והפרנסה יהיו הקדושה שבטבע, ולא צורך חיצוני או כורח מתוך עול הקיום, או בהפרדת מה נאה אילן זה. 

זהו האתגר הגדול מחוץ לישיבה. 
כיום, אני לומד לתואר מתקדם באוניברסיטה שתדמיתה לא חיובית במיוחד בקרב המגזר, למרות שלא חסרים שם דתיים. אני הדתי היחידי אצלנו בשנה, ונדמה לי שגם בפקולטה. החברים והמרצים הם נחמדים וטובים. 
אני חושב שכל אחד נפגש עם האתגר הזה, ולפי דרישת נפשו מתמודד עם שאלות המהות הגדולות. 
לפיכך, השאלה אינה על המציאות, כי אם על האדם. 

להתמקצע, לצבור ניסיון מועיל, ללמוד

את זה ש"אפשר לתקן" אני צריך להזכיר עצמי ולשכנע את עצמי כל פעם 

לקלקל יותר קל

לקלקל לא צריך להאמין/ לחשוב/ להתאמץ

זה קל

אנשים עושים את זה כל הזמן

כדי לתקן צריך לא רק להאמין אלא לרצות

להיות במודעות

ללמוד

ליישם

להתמיד

להתאמץ

לא רק באמונה אלא גם בתחושה

אני בוחרת 2.

במשמעות 2: "האיש שבחדר ישב ברישול, בוהה ניכחו, וניכר שמחשבותיו בל עמנו"

במשמעות שונה: "האיש היה לבוש באופן כל-כך משונה! לא הצלחתי שלא לבהות בו, על אף חוסר הנימוס"

כלומר, זה לא בדיוק להסתכל בדבקות ובעניין, זה להסתכל בהשתוממות \ בפליאה \ בהערצה (תלוי בהקשר, יכול להיות גם רגש שלילי של דחיה), הרבה פעמים בניגוד לשיקול הדעת שלא מופעל באותם רגעים.

אבל היא בשימוש)

שהתכוונתי להכניס את המשמעות שהצגת באפשרות 1.

כלומר, החלוקה בעיני היתה בין יחס פעיל למראה, לבין מעבר שלו על פני התודעה.

תוכלי לחדד את ההבחנה הנוספת שאת מציגה? אשמח.

ההגדרה הראשונה שלך נשמעת מתאימה ל"התבוננות", שהיא בנחת, בתשומת לב לפרטים.

אבל בבהיה אין תשומת לב לפרטים, אין בחינה מדוקדקת, ואין נחת ומודעות. אלא הסתכלות לפרק זמן ממושך מהמקובל שמגיעה מתוך רגש חזק פתאומי שהתעורר ממה שעליו מסתכלים. מקווה שהצלחתי להבהיר יותר את כוונתי.

(באתי להצביע 2, אבל בעקבות ההודעה שלך חשבתי שאולי לבהות זה בעצם 'להסתכל בנקודה מסויימת בקיפאון, בלי לזוז או להזיז את המבט'. ככה זה תופס את שתי המשמעויות - גם לבהות באוויר, וגם לבהות במישהו מפתיע או מטיל אימה וכדומה)

מה שמתאים למילה 1 שתיארת זה "התבוננות".

"לבהות" זה להסתכל מבלי להתמקד מנטלית בשום נקודה באופן ספציפי. שים לב, העיניים לא מתרוצצות אלא כן "נמצאות" באיזו נקודה אבל המוח לא ממש מסתכל על הנקודה עליה העיניים נחות. מה שאתה עושה עם עיני הבשר שלך בזמן כשאתה חולם בהקיץ זה נקרא "לבהות".

התקדמתי הרבה וגם עשיתי הרבה הפסקות.

בגדול כבר הגשמתי את כל החלומות שלי, אין לי עוד משהו מיוחד שאני שואף אליו/רוצה אותו.

הגעתי לשיא של מה שהייתי רוצה מבחינה מקצועית.

חוויתי את כל מה שרציתי להספיק לחוות בחיים, אין לי רעיונות נוספים חוץ מזה. זה קצת כמו פיצוחים, לכל גרעין יש אותו טעם, אז אין הבדל בין לאכול אחד לבין לאכול 30.

היו זמנים כשהייתי יותר צעיר שהרגשתי די חסר אונים, אבל השקעתי ביצירת דלתות טובות ובשמירה עליהן. כרגע אני בתחושה שגם אם יקרו כל־מיני דברים, אוכל להתרומם מזה.

אני בהחלט מרגיש ככה. אם היו מודיעים לי שמחר הגיע הזמן לקפל את הבסטה, לא נראה לי שזה היה מזיז לי.

מצד שני, נכון לעכשיו גם לא רע לי, אז אני פשוט זורם עם החיים.

בקיצור: חתול זמני.

זה לא ממש דיכאון כי אני לא סובל או משהו. זה לא שאין לי כוחות, או שאני לא נהנה מהדברים שאני בדרך־כלל נהנה מהם (מבחר מאוד מצומצם, אבל לא נורא).

פשוט אני מרגיש שכבר הספקתי את כל מה שרציתי ומעבר לזה, כך שכל השאר בונוס.

אנחנו חיים בעולם מאוד מהיר שבו אפשר לחוות אינספור חוויות תוך זמן מאוד קצר, יחסית.

בעבר, בן־אדם היה חי בשטייטעל, מתחתן בגיל 18 עם רוח'לע, מוליד 50 ילדים, מדי פעם נוסע ללייפציג ליריד כדי לגרד כמה זהובים או אדומים, לומד גמרא, וזהו בערך. אולי מכיר קצת אנשים מהשטייטעל או מהעיירות הקרובות ומדבר איתם פעם באף־פעם. מקבל מכתב "גיה"ק הגיעני לאחר כמה חודשים..."

לא יודע, סיימתי לימודים, טיילתי כמעט בכל מקום בארץ, הייתי בחו"ל, קראתי הרבה ספרים, סיימתי את כל מה שרציתי ב"bucket list" שלי (באופי שלי אני מסתפק במועט)

אין לי עוד משהו מיוחד שאני משתוקק אליו

"הסכנה הגדולה ביותר עבור רובנו היא לא שהמטרה שלנו גבוהה מדי ונעצור לפני שנגיע אליה, אלא שהיא נמוכה מדי ואנחנו אכן משיגים אותה."

בקיצור, השמיים הם הגבול ואפשר לחלום בגדול ולהגשים בגדול, ככה לפחות עם בני האנוש, לא יודעת איך זה עובד עם חתולים זמניים(:

וגם אם הם לא- משתדלת לראות אותם תותים

לא הספקתי להגשים את כל החלומות שלי, אבל אני בהחלט בדרך...

ואם הרגשתי שהכל נסגר בפניי- פשוט בכיתי והתפללתי לה'. (כמה קלאס)

ובכנות, הדבר שהכי עזר לי ברגעים קשים יותר זה האמונה. שהכל נגזר עלי ושאני צועדת במסלול שנקבע לי לפני שנולדתי ועליי רק לבחור בטוב.

הייתי קוראת הרבה משפטי חיזוק, הרצאות של אמונה וביטחון בה', ומוציאה את עצמי לדברים חיוביים שנותנים לי כוח.

והבנתי שהיחידה שיכולה לעשות אותי מאושרת, זאת אני בעצמי...

מאחלת לך למצוא את האושר הפנימי שלך, כי מה ששלך יגיע עד אלייך 💖

-אני מאמינה שהחיים שלי מתקדמים למרות שזה לא ניכר כרגע בפועל. לא רואים צמח באמצע גדילה, רק במבט לאחור.

-ממש לא, אני מרגישה רחוקה מהם... החלומות הישנים שלי מרגישים כמו חלומות של מישהי אחרת כי אני כבר לא חולמת אותם, ובכל זאת צובט לי בלב כל פעם שאני רואה מישהי אחרת שהגשימה אותם.

-למה את מרגישה שכל הדלתות נסגרו?

 כשנדחקתי לקיר, הקיר נשבר. זה מה שקרה. היה כואב. אח"כ רווחה.

לא יזיק לשוחח עם מישהו מקצועי או לא, אבל מבין ויכול לעזור לחלץ את החוט מהפקעת

ולנער את תחושת הסנדול (?).

אולי חשוב להיות מסוכרנים עם כל נשימה; להיות בתיקו איתה. להתקדם באותו

קצב. לעבור רק את היום הזה בשלום (את זה שמעתי מאדם  גדול). קראי

את הספר "אל דאגה" - יש לו שם רשימה של: רק היום....

לכתוב לעצמך מה היית באמת רוצה. על מה אתה/את מתאבל. מה מפריע.

למה העצבות.  לא פשוט. אבל השם תמיד מחלץ. עוזר. מאיר פתאום נקודה

קנקנה של אור שנחבאת מתחת לשמיכות החושך הכבדות. נושמת בכבדות,

כמעט לא מורגשת עכשיו, אבל חיה וקיימת.

יהיה טוב. זה לא יימשך לנצח. הנפש שלנו גמישה - "בערב ילין בכי ובבוקר...רינה".

יכולה לגרש חושך גדול.

פעילות איזושהי. לא לחשוב באותו רגע על משמעות החיים שלי. פשוט לעשות.

חושבת שזה עוזר להבהיר את הבאלאגן במוח ולהשקיט אותו. 

מטרות/ חלומות שהגשמתי

ויש שעדיין לפני

אם דלת אחת נסגרת

אני מחפשת את דלת אחרת

ובאופן כללי לא תלויה באחרים או בגורמים חיצוניים כדי להגשים חלומות 

להרגיש שחלק מהמטרות שלך זה שיהיה טוב לאחרים, ולצערנו לא חסר צער וכאב בעולם.

כמובן שרצוי גם במעשה, אבל לפחות לחיות בתודעה כזו.

לא להישאר בעולם הפרטי המצומצם מטבעו, אצל מי פחות ואצל מי יותר.

ברוח היום הקשה הזה, המטרות והחלומות לא יכולים להתגשם כל עוד לא הגענו ליום בו מלכות ישראל תהיה שלמה, ננצח את אויבינו, נבנה את מקדשנו, ויגיע יום תחיית המתים בו כל הכואבים יפגשו שוב את אהוביהם.

מצידך צריך לעשות השתדלות לנהוג רגוע וטוב, ולהיות דרוך על הכביש.

וכמובן זה הרבה סיעתא דישמיא כי באמת קורים דברים לא צפויים וה' עוזר.

להתמקד בנהיגה עצמה

לבוא עירני

לזכור שיש חיים מעבר לטסט, לפעמים הנפש מצירת שהטסט והלחץ וההצלחה הם חזות הכל, לנשום ולהזכר שיש אותך מעבר לטסט

ותהנה מהדרך, בעזרת השם תעבור אבל גם אם לא- אתה לומד ומתפתח יחד עם הדרך.

ממש בהצלחה!!

היום ב"ה המסלול של הטסט נקבע על ידי מחשב, וגם יש הקלטה של הנסיעה שלך (לצרכי עירעור), מה שמנטרל את היכולת של הטסטרים להכניס חוסר מקצועיות להחלטות שלהם (מה שפעם היה נפוץ מאוד לצערינו).

אם תיגש כאשר אתה מוכן, לפי המלצת המורה כמובן, אז יהיה בסדר. קצת נשימות לפני כן להרגעת המחשבות והלחץ, וזהו. ואם לא עוברים בטסט אחד, אז עוברים בטסט אחר. וגם זה בסדר.

תצליח.

1. תשובה- לזכור את הטעויות בטסטים הקודמים, הכרת החטא, חרטה, וידוי וקבלה לעתיד לא לחזור על הטעויות האלה-זה העיקר.

2. תפילה, יש באינטרנט תפילה לפני טסט, חפש בגוגל.

3. צדקה, לתרום לאור ירוק או לעמותות מהסוג הזה יש באינטרנט גם.

בהצלחה.

הרבה בהצלחה לך!

אבל הבעיות שלי נשארו שלי. זכיתי בחמלה של השומע, חמלה אמיתית ואוהבת וכזו שבאמת רוצה לסייע, אבל בסופו של דבר "אם אין אני לי, מי לי". לאנשים קשה לפתור את הבעיות של עצמם, כל שכן של אחרים.

לא הייתי אומר ממש שהתאכזבתי, כי ציפיות יש רק לכריות.

הייתי דלוק עליה אבל מבחינתה זה היה ידידותי בלבד. אבל הבנתי את זה, ולא ממש הרגשתי שזה ביאס אותי.

עד עצם היום הזה, היא ה־suicide hotline שלי אם אני צריך משהו.

אף אחד כמעט לא התקרב ללהבין אותי ברמה שהם מבינים .

אולי ניקים ספציפיים בפורום

שהכל מותר להם?

אגב, מציאות בלי גבולות בכלל - היא מציאות מאוד אבודה. יש היום שיטת חינוך (או יותר מדוייק: חוסר חינוך) שמנסים שילד לא ישמע אף פעם 'לא', אף פעם לא ידברו אליו בתקיפות, אף פעם לא יציבו גבול. אז מאבטחים את כל השקעים בבית, נועלים את האסלה וכו'. והנה מתברר שילדים שגדלו כך, אינם יותר בריאים בנפשם - אלא פשוט לא מסוגלים להתנהל בעולם.

אחרי שמקבלים שהמציאות היא כזו שבה "בוקר ויודע ד' - גבולות חלק הקב"ה בעולמו..." (רש"י פרשת קורח), יש הזדמנות להעמיק בהבנה למה דבר ד' הוא "לטוב לנו לחיותנו כל הימים".

זה סתם אשליה שהגשמת החלום שלך תשמח אותך...  זה לא קורה אף פעם.

כשמגיעים לשם לא מרגישים וואו כמו שדמיינת, חוזרים למציאות עצובים ומחפשים חלום חדש... זה לופ של ריקנות שלא נגמר.

אם נשארו "חלומות"? כן, אבל הבנתי שזה סתם חרטא.. לא צריך לשתות את כל הים כדי להבין שהוא מלוח

תסמוך על הקב"ה שיש סיבה טובה שהוא לא מסכים לך.

אנחנו רוצים להניח שכולם רוצים רק טוב, אבל היו כבר מקרים גם כאן בפורום וגם בכלל בעולם.

אל תיתן שפכטל בלי מילה טובה לפני זה. כי אתה גם לא יודע מי אני, נכון??

מי שלא גבר

זה ששניכם גברים לא עוזר. גם גברים ניצלו ניקים בכל מיני צורות.

נכון לכולם בין אם ניק מוכר או לא,

וגם לא בהכרח מי שמציג את עצמו כגבר הוא גבר והפוך. (רוב האנשים בסדר ורוב ההצגות בסדר, אבל זהירות מומלצת תמיד)

שה' לא רוצה שתרגיש ככה.

אתה צריך לברר על מה יושבים הרגשות הקשים האלה, לפעמים אנחנו בטוחים ואוחזים בסיבה מסויימת לכאבים שלנו בזמן שהסיבה היא בכלל אחרת.

התורה והאמונה כשלעצמם הם שיא החופש החיבור והשמחה, כנראה שמשהו במפגש שלך איתם נעשה בצורה לא נכונה, שלא מתאימה למהלך הנפש שלך.

התיקון הוא להסכים להפגש עם הפחדים והמקומות הקשים והכואבים שלך ולעבור בהם תהליך של ריפוי. ואולי בדרך גם תתן לעצמך לפרוץ גבולות שגדלת איתם כחלק מהתהליך, אבל התיקון הוא במפגש שלך עם עצמך. לא במעשים מסויימים או בחוץ.

קוראים לזה "צידוק הדין". אתה לא מבין, אתה לא מסכים, אתה לא מקבל - אבל אתה מאמין. במה? בכך שאם אלוהים אומר לך שזה רע, אז זה רע. הוא קבע שאסור, אז אני מקבל את פסק הדין שלו. אני מאמין לו, לאלוהים.
 

ייתכן וזה יוביל אותך לשאלות אחרות על עצמותה של האמונה, ואז במצב כזה צריך ללכת ללמוד על זה. אם זה המצב, הייתי ממליץ בחום לא נורמלי על הספר "המצוי הראשון" של הרב מיכאל אברהם. ואפשר לשלב עם למידה מתוך האתר של מכון ידעיה.