אני נכנס.
חייל. מדים. דמעות.
גבוה, תמיר, מחושב ויודע.
הוא. בדיוק כמונו.
בטח גם הוא היה מגיע הביתה, היו רצים אליו, מחבקים ומנשקים אותו, מלטפים את ראשו, מוחים הזיעה מעל גופו ומשמידים העפר מעל מדיו, עולים לקראתו בבואו למדרגות, אורזים את תיקו לצבא, מרגישים בגאווה הגדולה שלם בהיותו הוא שליחם להגן עליהם, סרן קראו לו, זוכרים שבאו לבסיס ותמיד מוקף היה חברים, תמיד חיבוקים וצ'פחות למפקדים, מלך הם קראו לו, כינו אותו האבא, כזה היה, דואג ואוהב את כולם. הבית היה מחסה לכל המסכנים, חסרי הבית והמשפחה פה בארץ, תמיד כיבד הורים, היה מתקשר יום יום כדי להגיד שהכל בסדר, ואם לא היה יכול, היה שולח הודעה-אמא, הכל בסדר. אוהב, אני. היה מוערך בקרב חייליו, מוערץ אצל מפקדיו. היתה לו היכולת לאחד את כל החבר'ה, לא שכח אף פעם אף אחד, כולם אהבו אותו, היה יוצר קשרים עם אנשים מכל קצוות הארץ והחברה. ופתאום הכל נגדע, כדור אחד, טועה.
היה מארב, היו יריות, טנקים, דרדרים הועלו לאוויר, דיניניים הורסים בתים, מרכבות מועלות לקרקע, והוא מנהל הכל, בסדר, בביטחון ובידע. יודע לתת לכל אחד את ההרגשה שהוא יכול בתפקידו שלו להתגבר על המצב, על הדברים שהופקד עליהם, רק אם מבקש, נותן עזרה, שולח כוחות ומפרגן. עד שנשמעה הצעקה שלו, של כדור טועה, של כדור יהודי, של אחיו... שלי...
זעקת ה"שמע ישראל" שלו נשמעה בקול, כל הגדודים שמעו אותה, כל השדות והטבע הזדעזעו ממנה, כל האויב קלט אותה, כולם הבינו שקרה דבר, שנפל דבר בישראל....
...הבנתי...ולא הבנתי...
לא אוכל עוד להגיד "ידי לא שפכו את הדם הזה" הוא, הוא לא נפל על הגנת המולדת, הוא לא נפל כי הגן, כי שמר, כי נלחם באויבים, כי תפס מחבלים.
הוא נפל כי היה כדור, כדור טועה, יש נפש טועה, נפש שממאנת להבין, לדעת שזו היא , שבמו ידיה שפכה דם יהודי לשוא, במו ידידה החריבה חיים של משפחה, החריבה חיים פיזים של גיבור ושלחה אותו לחיי נצח, למקום טוב, למקום שדלתות ההיכל שלו פתוחות לפניו עוד מאותה בת הקול שיצאה והכריזה ארבעים יום לפני יצירתו "בן פלוני לבת פלוני", למקום שבו לא יהיה מי שילטף אותו, שימחה הזעה מעל מצחו, שירוץ לקראתו, שינגב דמעותיו, שיארוז לו תיק מלא פרחים בצבע זית...
עכשיו אברהם ושרה רצים לקראתו, יצחק מרים את שולי גלימתו ורץ לחבקו, אותו יצחק שעקד את יצחק בנו על גבי המזבח למען רצונו יתברך, רץ ומתיר את החבל הקשור מעל צווארו ומכניס אותו פנימה להיכל. רבי עקיבא, אותו רבי עקיבא שיצאה נשמתו באחד, אותו רבי עקיבא שיצאה בת קול מן השמים כשיצאה נשמתו, ואמרה אשרייך רבי עקיבא שיצאה נשמתך באחד, מחבק אותו, גם הוא, יצאה נשמתו באחד..רבי עקיבא דוחף אותו פנימה, להיכל. כל עשרת הרוגי מלכות יוצאים לקראתו, וסוחפים אותו להיכל, להיכל שמזומנים אליו רק יחידים, מיוחדים.
אני נכנס.
חייל, מדים, דמעות.
גבוה, תמיר, לא מחושב ולא יודע.
הוא, היה, בדיוק, כמוני?
