בשער
בו יבואר גודל ענין הלימוד של בזיון תלמיד חכם, והעונשים הגדולים אשר מענישים את האדם בעולם הזה ובעולם העליון על עבירה הזאת, ואין אדם יכול לשער מה שנפש הרשע תסבול בעולם הבא. שידע האדם שהפסיד תענוגי הגן עדן, ויתבונן אז בשכלו הזך כי יפה שעה אחת בתשובה ומעשים טובים בעולם הזה מכל חיי העולם הבא, וכמה שעות מימי חייו הלכו לבטלה.
השכר ועונש ובפרט על העבירה הגדולה של בזיון תלמיד חכם, הוא אחת מיסודות הגדולות בקדושת ישראל וטהרתן.
כל זה מלוקט מדברי חז"ל בש"ס בבלי ירושלמי ומדרשים, זוהר הקדוש תיקונים וספרי הראשונים, ומספרי מוסר מגדולי האחרונים זלה"ה, ודבריהם הקדושים חוצבים מלהבות אש, מלהיבים נפש האדם לעבודת הבורא. דברים העומדים ברומו של עולם ובני אדם מזלזלים בהם, ואפילו הלומדים והיראים מחמת חסרון ידיעה. ועל ידי ספר זה יהיה יד הכל ממשמשין בהן ויזכרו לשמור ולקיים.
בו ימצאו רבנים, מגידי שיעור וראשי ישיבות, מלמדים ומחנכים את הדרך אשר ילכו בה ואת המעשה אשר יעשון. כל בני אדם ימצאו בו הדרכה נפלאה איך להדריך את ביתם לתורה ויראת שמים וליתן כבוד לתלמיד חכם, ובוודאי שלא לבזות תלמיד חכם.
המעיין בספר זה בלתי ספק יקבל תועלת גדולה ונפלאה בהתעוררות בלתי גבול להתאמת ולהתחזק לקיים מצות הבורא יתברך שמו על ידי שידע ויבין מה שכתוב בתורה "את ה' אלוקיך תירא לרבות תלמידי חכמים.
פרק א
בירור גדול בזיון תלמיד חכם
א. בספר "ארך אפים" (סימן א' אות ק"ב) במדת גנות הכעס ומעלת הסבלנות, וזל"ק: על ידי הכעס יבא לשנוא ולבזות תלמיד חכם אם ידברו או יעשו מה נגד רצונו, ויעבור בזה על מצוות עשה לאהוב תלמיד חכם דאתרבי מפסוק (דברים ו') "ואהבת את ד' אלקיך" את לרבות תלמיד חכם, ועל מצות עשה לירא מתלמיד חכם דאתרבי מפסוק (דברים י') "את ד' אלקיך תירא" את לרבות תלמיד חכם, וכל דאתרבי מאת דאורייתא הוא, והוא עון גדול מאד מאד כמו שאמרו חז"ל (ילקוט מלכים א' סי' ר"א) חס הקב"ה על כבודם של צדיקים יותר מכבודו, והמבזה תלמיד חכם אפי' שלא בפניו בית דין מנדין אותו ואין מתירין לו עד שירצהו, ובסנהדרין (דף צ"ט) אמרו חז"ל דאפיקורוס שאין לו חלק לעולם הבא היינו המבזה תלמיד חכם ואף המבזה חבירו בפני תלמיד חכם, ובכלל זה חשיב שם האומר הני רבנן עיי"ש.
ב. ובר"ה (דף י"ז) אמרינן דיורדין לגיהנם ונידונין בה לדורי דורות, וכל שכן המבזה תלמיד חכם בפניו ומביישו שענשו עצום ומופלג מאד מאד, וסכנה גדולה היא להקניט תלמיד חכם בשום דבור ובשום ענין, וכמו שאמרו חכמינו ז"ל באבות (פ"ב) והוי זהיר בגחלתן שלא תכוה, שנשיכתן נשיכת שועל ועקיצתן עקיצת עקרב ולחישתן לחישת שרף וכל דבריהם כגחלי אש, ורבים הם בכל הדורות הנענשים במיתה ושאר עונשים על ידי זה, וכאשר אנו מעיינים בש"ס וספרי הדורות אנו מוצאים שאף חלק גדול מחכמים נענשו על ידי זה שפגעו בכבוד חכמים אחרים, ומלשון הזוה"ק (פ' וישלח) שהזכרנו למעלה משמע שאפי' צדיק שאינו חכם וחכם שאינו צדיק סכנה להקניטו (אבל ודאי עכ"פ שלא יהי' מזלזל במצות שאל"כ הרי הוא כקל שבצבור כדאיתא ביור"ד שם).
ג. וביותר יגדל העון לכל מי שמבזה הרב שבעירו, שהרי מצינו בענין מקלל שהתורה יחדה לאו לדיין כדכתיב (שמות כב) "אלקים לא תקלל", ואני חושב עוד שאפשר לומר על כל רב בעירו שהוא בכלל גם כן מה שנאמר ונשיא בעמך לא תאור, לפי מה שפירשו הפוסקים דנשיא היינו ממונה לראש מצד התורה או מצד שלטנות, שהרי לא הותנה כאן בפסוק שיהי' דוקא הנשיא מכל ישראל, והרי מצינו בפסוק שאף הראש משבט אחד נקרא נשיא, ואפי' ממשפחה אחת כדכתיב (במדבר כה) "נשיא בית אב", ולכן לפי זה יש לומר כמו כן שכל מי שהוא רב ומנהיג על איזה ק"ק מישראל שהוא נקרא בשם נשיא שם, ובפרט לפי מה שכתב בחרדים דאף כל ראש ישיבה יש עליו לאו ד"ונשיא בעמך לא תאור", לפי זה ודאי נראה שהרב שבעיר הוא בכלל זה[1].
ד. ולפי זה המקללו עובר בג' לאוין כמו שנתבאר למעלה, וממקלל הרי זה בנין אב לכל עניני בזיון שדיין יש יותר איסור לבזותו משאר תלמיד חכם, וכל שכן הרב שבעיר לפי זה יש ודאי איסור כפול ומכופל לבזותו, ואף מי שהוא חכם יותר מהרב עם כל זה מחויב לזהר בכבודו ובמוראו, ואם יזלזל בכבודו מחייב נפשו חס ושלום על זה, וכמו שאתפוס לך לדוגמא ממעשיות שנמצא כתוב מענין זה, דהנה מצינו בגדול הדור הגאון הקדוש ר' אברהם גרשון ז"ל מקיטוב גיסו של מרן הבעל שם טוב ז"ל אשר כל גדולי הדור ואף המתנגדים לדרך החסידות העריצו גדולתו וקדושתו מאד כמו שתמצא בתשות נוב"י מהד"ק (אה"ע סי' ע"ג) שהגאון בעל נוב"י ז"ל כתב אליו בתוארים המיוחסים לגדול הדור.
ה. וכן בס' לוחות עדות במחלוקת גדולי ארץ בנידון הקמיעות פנו אליו להכריע בזה, וכתוב עליו שכאשר נסע לאה"ק זלזל שם פעם אחת ברב העיר בענין אשר הרב ר' אברהם גרשון ז"ל [גיסו של מרן הבעש"ט ז"ל] הי' זכאי בזה, והגיע לו מכתב מגיסו הבעש"ט ז"ל וכתב שם: ראיתי שדנו אותך בהיכל אחד ורצו לדון אותך למיתה חס ושלום מפני מה העזת פניך נגד הרב אב"ד, ורציתי לילך להיכל לטעון עבורך, וסגרו ההיכל בעדי, ולא יכולתי לכנוס שם, ואמרתי רבש"ע הוא עשה לקנאתך, ויצא קול הניחו לו כי קנאת קנאת ד' צבאות, ועם כל זה פסקו לך להיות סומא חודש אחד, וסומא חשוב כמת, ובכן מהיום והלאה לא תהי' קשה כל כך, והשיב הרב ר' אברהם גרשון ז"ל להבעש"ט ז"ל המעשה אמת, אבל תמי' לי שראית שדנין אותי קודם המעשה, כי הי' נרשם באגרת של הבעש"ט ז"ל באיזה יום נכתב, עד כאן.
ו. עוד נמצא כתוב על הה"ק ר' ליפא מחמעלניק ז"ל אשר הי' מתלמידי בעש"ט ז"ל והי' מריב עם הרב דק"ק כמעלניק אודות שאלה אחת זה אוסר וזה מתיר, וכשהי' הר"ר ליפא ז"ל על רש השנה אצל הבעש"ט ז"ל, אמר הבעש"ט בשעת אכילה, ראיתי היום דנין איזה למדן למיתה על שהעיז נגד הרב אב"ד דקהילתו, והבין הר"ר ליפא ז"ל שנגדו הוא מדבר, והתחיל לבכות, ואמר לו הבעש"ט אל תפחד, כי אני התפללתי עבורך ופטרוך מן הדין, עד כאן.
ז. הרי לך מגדולי הדור מה הגיע אליהם על שהעיזו נגד הרב שבעירם ואף שלשם שמים נתכוונו והצדק הי' אתם, ואם כן צא וחשוב מזה מה יגיע לאדם שהוא שפל מאד נגד הרב והצדק במחלוקתו הוא עם הרב, ואם לחלק באת בין רבנים ראשונים לאחרונים הרי כבר אמרו (ר"ה דף כ"ה) יפתח בדורו כשמואל בדורו, ואמר איש קדוש בזה הלשון: אומר אני אפילו אם יהי' הרב כמרדה (שרודין בה את הפת) כל החולק עמו לא יהי' סופו טוב חס ושלום, (אבל ודאי שיש חילוק בזה מצד מי נתמנה להיות רב בעיר, ודי למבין), ועיקר הגורם לכל זה הוא הכעס, שזה תביאהו להיות חולק עמהם ומבזה אותם, ומחייב את נפשו בזה.
פרק ב'
בו יבואר העונשים הנוראים הבאים על האדם שמבזה תלמידי חכמים, ולא חרבה ירושלים אלא בשביל שביזו בה תלמידי חכמים.
וכל המבזה תלמידי חכמים נופל בגיהנם, ונידון בצואה רותחת, ואין רפואה למכתו, והוא מוחרם מן השמים.
1. אמר רבי יצחק כל המספר אחרי המת [בגנותו של מת אחר מיתתו] כאילו מספר אחרי האבן, איכא דאמרי דלא ידעי ואיכא דאמרי דידעי ולא איכפת להו, איני, והא אמר רב פפא חד אשתעי מלתא בתריה דמר שמואל ונפל קניא [קנה גדול וכבד נפל מן הגג] מטללא [גג] ובזעא לארנקא דמוחיה [כיס שהמוח מונח בו] שאני צורבא מרבנן דקודשא בריך הוא תבע ביקריה [יש אומרים שאינם יודעים שמדברים עליהם, ויש אומרים שיודעים הם אבל לא איכפת להם. והרי רב פפא סיפר על אחד שדיבר על שמואל אחר פטירתו ונפל עליו קנה גדול מהגג ופצע את מוחו, שונה הדבר לגבי תלמיד חכם שהקדוש ברוך הוא תובע בכבודו.]
2. אמר רבי יהושע בן לוי כל המספר אחר מטתן של תלמידי חכמים נופל בגיהנם שנאמר (תהלים קכה) "והמטים עקלקלותם יוליכם ה' את פועלי האון שלום על ישראל" [לעיל מיניה כתיב "הטיבה ה' לטובים" וסמיך ליה "והמטים עקלקלותם" והמכריעים את חובתם יותר על זכיותם להטותם לכף חובה] אפילו בשעה ששלום על ישראל יוליכם ה' את פועלי האון [לגיהנם]. (ברכות יט.).
3. רב ששת סגי נהור הוה, הוו קאזלי כולי עלמא לקבולי אפי מלכא וקם אזל בהדייהו רב ששת אשכחיה ההוא מינאה אמר ליה חצבי לנהרא כגני לייא [כדים השבורים להיכן כלומר ואחר שסומא אתה ולא תראה היכן תלך] אמר ליה תא חזי דידענא טפי מינך חלף גונדא [כת] קמייתא כי קא אוושא אמר ליה חליף מלכא, אמר לי' לאו, חליף אחריצי אמר לי' חליף מלכא אמר לי' לאו, אתאי תליתאה דהוה שתקא, אמר לי' אתא מלכא, אמר לי' אין, אמר לי' מנא ידעת? אמר לי' מלכותא דארעא כעין מלכותא דרקיעא, דכתיב (מלכים א יט) "ואחר הרעש אש לא באש ה' ואחר האש קול דממה דקה". כי אתא מלכא פתח רב ששת וקאמר ברוך, אמר ליה: וכי לא חזית היכי מברכת, ומאי הוה עליה דההוא מינאה, איכא דאמרי חברוהי כחלינהו לעיניה, [נקרו את עיניו], ואיכא דאמרי רב ששת נתן עיניו בו, ונעשה גל של עצמות. (ברכות נה.).
[רב ששת סומא היה, כשהלכו כולם פעם לקבל פני המלך הלך גם רב ששת לשם, שאלו מין אחד: כדים שלמים הולכים לנהר לשאוב מים, אבל כדים שבורים להיכן הולכים, כלומר למה הגיע כאן והלא אינו רואה, אמר לי' רב ששת: בא וראה שאני יודע יותר ממך. עבר גדוד לפניהם וכשנשמע רעש אמר לו המין: המלך הגיע, אמר לו רב ששת: עדיין לא הגיע, וכן כשעבר הגדוד השני אמר לו המין: המלך הגיע, אמר לו רב ששת: עדיין לא הגיע. כשעבר הגדוד השלישי היה דממה, אמר לו רב ששת: עכשיו הגיע המלך. שאלו המין: מנין לך? אמר לו רב ששת: משום שמלכות העולם הוא כעין מלכות שמים, ובמלכות שמים כתוב: ואחר הרעש אש לא באש ה' ואחר האש קול דממה דקה. כשעבר המלך פתח רב ששת ובירך עליו, אמר לו המין: למי שאינך רואהו אתה מברך, ומה קרה לאותו המין, יש אומרים שחביריו נקרו את עיניו, ויש אורים שרב ששת נתן עיניו בו ונעשה גל של עצמות].
לא חרבה ירושלים אלא בשביל שביזו בה תלמידי חכמים
4. אמר רב יהודה לא חרבה ירושלים אלא בשביל שביזו בה תלמידי חכמים שנאמר (דברי הימים ב לו) "ויהיו מלעיבים במלאכי אלהים ובוזים דבריו ומתעתעים בנביאיו עד עלות חמת ה' בעמו עד לאין מרפא מאי עד לאין מרפא" אמר רב יהודה אמר רב כל המבזה תלמיד חכם אין לו רפואה למכתו. אמר רב יהודה אמר רב מאי דכתיב (תהלים קה) "אל תגעי במשיחי ובנביאי אל תרעו", אל תגעו במשיחי אלו תינוקות של בית רבן (שדרך תינוקות למשחן בשמן) "ולנביאי אל תרעו" אלו תלמידי חכמים [שנאמר ונביא לבב חכמה]. (שבת קיט
.
5. אמר קרא (קהלת יב) "עשות ספרים הרבה אין קץ ולהג הרבה יגיעת בשר" [המלעיג עליהן ביגיעות בשר נידון], אמר רב פפא בריה דרב אחא בר אדא משמיה דרב אחא בר עולא מלמד, שכל המלעיג על דברי חכמים נידון בצואה רותחת דכתיב ולהג הרבה יגיעת בשר אמר לו רבא מי כתיב לעג להג כתיב, אלא [ועיין ברמב"ם בפירוש המשניות] כל ההוגה בהן טועם טעם בשר [כל שעה שאדם מחזר על דברי תורה מוצא בהם טעם]. (עירובין כא.
6. רב הוה ליה מילתא בהדי ההוא טבחא [הטבח חטא לו] אזל תריסר ירחי שתא לא אתא, כי מטא מעלי יומא דכפורי ולא אתא אמר איזיל אנא לפייסה פגע ביה רב הונא א"ל היכא קאזיל מר א"ל לפיוסי לפלניא אמר אזיל אב [רב] למיקטל גברא [עכשיו הוא מענישו למות] אזל קרא אבבא אמר לי' אבא את זיל לית לי מילתא בהדך הוה קא פליג [תבר] רישא [משבר עצמות ראש בהמה] אישתמיט גרמא [שלף הכהן הגרזן מן העץ] מחייה ארישיה וקטליה. (יומא פז.)
[קצב אחד חטא לרב, עבר שנים עשר חודש ולא בא לפייסו, אמר רב: אני לך אליו לפייסו, בדרך פגש ברב הונא, שאלו: היכן אדוני הולך, אמר לו: לפייס לפלוני הקצב, אמר רב הונא: רב הולך להרוג את הקצב. כשבא רב להקצב, עמד ליד השער וקרא לו, אמר לו הקצב, אתה רב, לך מכאן אין לי כלום אתך, ובאותו שעה היה הקצב משבר עצמות ראש בהמה עם גרזן, נשלף הברזל מהעץ ופגע בראשו ומת].
7. כי נח נפשיה דרבה בר רב הונא ורב המנונא אסקינהו להתם כי מטו לגשרא קמו גמלי, אמר להו ההוא טייעא מאי האי, אמרו ליה רבנן: דקעבדי יקרא אהדדי מר אמר ניעול מר ברישא ומר אמר ניעול מר ברישא אמר אי בדינא דידי גברא בר גברא ניעול ברישא חליף גמליה דרבה בר רב הונא, נתור ככריה ושיניה דההוא טייעא. (מועד קטן כ"ה.).
[כשרבה בר רב הונא ורב המנונא נפטרו העלום לקוברם בארץ ישראל. כשהגיעו לגשר צר שרק אחד מהם היה יכול לעבור, ועמדו הגמלים נושאי הארונות, היה שם סוחר ערבי אחד, שאלם: למה אינם עוברים אמרו לו: משום שהמתים מכבדים זה לזה, זה אומר: ההוא קודם, וזה אומר: ההוא קודם. אמר הגוי: לפי דעתי, מי שהוא רב בן רב צריך לעבור תחילה. עבר הגמל של רבה בר רב הונא, ומפני שביזה לרב המנונא נפלו לו לערבי לחייו ושיניו.]
8. ההיא דאתת לקמיה דרב יהודה מנהרדעא לדינא, ואתחייבת מן דינא, אמרה ליה שמואל רבך הכי דנן אמר לה ידעת ליה אמרה ליה אין גוצא ורבה כריסיה אוכם ורבה שיניה, אמר לה לבזוייה קא אתית תהוי ההיא אנתתא בשמתא פקעת ומיתא. (נדרים נ.
[אשה אחת באה לפני רבי יהודה לדין, פסק רבי יהודה לחובתה, אמרה לרבי יהודה: האם שמואל רבך היה גם כן פוסק כן, שאל אותה: האם מכירה את את שמואל, אמר לו: כן, הוא איש נמוך, בטנו גדולה, שחור ושיניים גדולות יש לו, א"ל: לבזותו באת לכן תהיי בחרם, פקעה ומתה.]
9. ההוא גברא דמנהרדעא דעל לבי מטבחיא בפומבדיתא אמר להו: הבו לי בישרא אמרו ליה נטר עד דשקיל לשמעיה דרב יהודה בר יחזקאל וניתיב לך, אמר מאן יהודה בר שויסקאל דקדים לי דשקל מן קמאי. אזלו אמרו ליה לרב יהודה שמתיה אמרו רגיל דקר אינשי עבדי אכריז עליה דעבדא הוא, אזל ההוא אזמניה לדינא לקמיה דרב נחמן וכו' אמר ליה: מאי טעמא שמתיה מר לההוא גברא, ציער שלוחא דרבנן ונגדי מר דרב מנגיד על מאן דמצער שלוחא דרבנן, דעדיף מיניה עבדי ליה, מאי טעמא אכריז מר עליה דעבדא הוא? אמר ליה: דרגיל דקרי אינשי עבדי ותני כל הפוסל [מגדף תמיד את המשפחות, הוא עצמו פסול, ואינו מדבר בשבחה לעולם, אין דרכו של פסול לדבר בשבח הבריות לעולם, רש"י שם] פסול ואינו מדבר בשבחא לעולם ואמר שמואל במומו פוסל וכו'.
[מעשה באיש אחד מנהרדעא שבא לקנות בשר באטליז בפומבדיתא, אמר לו: המתן עד שיתנו קודם לשמשו של רב יהודה בן יחזקאל ואחר כך יתנו לך, לגלג האיש ושאל: מי זה יהודה בר שויסקאל, כלומר גרגרן. סיפרו זאת לרב יהודה, נידהו רב יהודה, אמרו לרב יהודה: רגיל הוא תמיד לקרוא לאנשים - עבדים, הכריז עליו רב יהודה שהוא עבד, הלך האיש והזמין את רב יהודה לדין תורה אצל רב נחמן, שאלו רב נחמן: למה נידית אותו, אמר לו: בגלל שציער שליח של חכמים, שאלו רב נחמן: ולמה לא הלקית או שהרב היה מלקה על זה, ענה לו: מפני שהחמרתי עליו יותר, שאלו רב נחמן: ולמה הכרזת עליו שהוא עבדו, ענה לו: בגלל שהוא קורא לאנשים עבד, ושמואל אמר: כל הפוסל את חבירו במומו עצמו פוסל וכו'.] (קידושין ע.).
"ושעריך לאבני אקדח" (ישעיה נד) כי יתיב רבי יוחנן וקא דריש עתיד הקדוש ברוך הוא להביא אבנים טובות ומרגליות שהן שלשים על שלשים וחוקק בהן עשר על עשרים [של רוחב ברום עשרים והיינו אקדח לשון קודח שחוקק בהן ומשמע נמי אבן טובה שמאירה כאש קודחת [ומעמידם בשערי ירושלים ליגלג עליו אותו תלמיד השתא כביעתא דציצלא [ביצת עוף קטן ששמו תאציל] לא משכחינן כולי הוא משכחינן [אפילו מרגלית בגודל ביצת עוף קטן אינו מצוי מרגלית גדולה כזו על אחת כמה וכמה שלא ימצאו] לימים הפליגה ספינתו בים חזא מלאכי השרת דיתבי וקא מנסרי אבנים טובות ומרגליות שהם שלשים על שלשים וחקוק בהם עשר ברום ועשרים אמר לו הני למאי [אלו למה] אמרו ליה שעתיד הקדוש ברוך הוא להעמידן בשערי ירושלים אתא לקמיה [בא לפני] דרבי יוחנן אמר ליה דרוש רבי ולך נאה לדרוש כאשר אמרת כן ראיתי אמר לי': ריקא אלמלא לא ראית לא האמנת מלגלג על דברי חכמים אתה נתן עיניו בו ונעשה גל של עצמות. (בבא בתרא עה.).
10. אפיקורוס רב ורבי חנינא אמרי תרוייהו: זה המבזה תלמיד חכם. רבי יוחנן ורבי יהושע בן לוי אמרי: זה המבזה חבירו בפני תלמיד חכם וכו'. ואיכא דמתני לה אסיפא: מגלה פנים בתורה, רב ורבי חנינא אמרי: זה המבזה תלמיד חכם, רבי יוחנן ורבי יהושע בן לוי אמרי: זה המבזה את חבירו בפני תלמיד חכם וכו'. אפיקורוס כגון מאן? אמר רב יוסף: כגון הני דאמרי מאי אהנו לן רבנן? [והם אינן יודעין שעולם מתקיים עליהם], לדידהו קרו לדידהו תנו [כגון אלו שאומרים: מה מועילים לנו החכמים, לטובת עצמם הם קוראים [בתורה], לטובת עצמם הם לומדים [במשנה]] אמר לי' אביי: האי זה מגלה פנים בתורה נמי [גם כן] הוא, [שכופר במה שכתוב בתורה] דכתיב (ירמיה לג) "אם לא בריתי יומם ולילה חקות שמים וארץ לא שמתי" [שמהנין לעולם ומקיימין אותו, והוא אומר דלא מהני מידי] אמר רב נחמן בר יצחק: מהכא נמי שמע מינה, [שהצדיקים מהנין לאחרים] שנאמר (בראשית יח) "ונשאתי לכל המקום בעבורם", אלא כגון דיתיב קמי רביה ונפלה ליה שמעתא בדוכתא אחריתי ואמר הכי אמרינן התם ולא אמר הכי אמר מר [כגון שיושב לפני רבו ומביא ראיה ממקום אחר, אומר הוא: כך אמרו בסתם ואינו אומר: כך אמר רבי].
11. רבא אמר: כגון הני דבי בנימין אסיא, דאמרי: מאי אהנו לן רבנן? [מה הועיל לנו חכמים בכל למודם?], מעולם לא שרו לן עורבא, ולא אסרו לן יונה, [שאומרים מה מועילים לנו החכמים, מעולם לא התירו לנו עורב ולא אסרו לנו יונה]. רבא כי הוו מייתי טרפה רבי בנימין קמיה, כי הוה חזי ביה טעמא להתירא, אמר להו: תחזו, דקא שרינא לכו עורבא [שהיתר זה אינו מצוי בתורה אלא סופרים אמרוהו]. כי הוה חזי ליה טעמא לאיסורא, אמר להו: תא חזו דקא אסרנא לכו יונה, [רבא - כשבא אחד מבני בנימין לשאול על טריפה, כשהוא מוצא היתר, אמר להם: ראו, התרתי לכם עורב, וכשהיה אוסר, אמר להם: ראו, אסרתי לכם יונה. (סנהדרין צט.
12. רב פפא אמר כגון דאמר: "הני רבנן" [כאדם שאומר אותו תלמיד חכם דלשון בזוי הוא זה שהיה לו לומר רבותינו שבמקום פלוני, לישנא אחרינא כגון דאמר הני רבנן ולשון גנאי הוא אבל הנהו רבנן אינו גנאי] רב פפא אישתלי, ואמר: "כגון הני רבנן", ואיתיב בתעניתא וכו'. [שכח ואמר בלשון גנאי וישב בתענית לכפרה]. (סנהדרין ק.
13. רב נחמן אמר: זה הקורא רבו בשמו. דאמר רבי יוחנן: מפני מה נענש גיחזי - מפני שקרא לרבו בשמו, [שאומר פלוני ואינו אומר מורי רבי פלוני] שנאמר (מלכים ב' ח') "ויאמר גחזי אדוני המלך זאת האשה וזה בנה אשר החיה אלישע". (סנהדרין ק.).
14. רבי זעירא כד סליק להכא אקיז דם בעי מיזבין חדא ליטרא דקופרי מן טבחא, אמר ליה: בכמה הדין ליטרתא, אמר ליה, בחמישין מני וחד קורסם. אמר ליה: סב לך שיתין ולא קביל עילוי, סב לך שבעין ולא קביל עילוי, סב לך תמנין ולא קביל, סב לך תשעין, עד מטי מאה, אמר ליה: עביד כמנהגך. ברומשא נחית לבית וועדא, אמר לון לרבנן: מה ביש מנהגא דהכא דלא אכיל בר נש ליטרא דקופר עד דמחו ליה חד קורסם, אמרין ליה: ומה הוא דין, אמר לון פלן טבחא, שלחון בעי מייתיה ואשכחון ארוניה נפקא. אמרין ליה: רבי כל הכין, אמר לון: וייתי עלי, דלא כעסית עלוי מסברת דמנהגא כן. (ירושלמי ברכות פ"ב ה"ה).
[רבי זעירא כשעלה לארץ ישראל הקיז דם והלך לקנות ליטרה בשר, שאל לקצב: כמה זה עולה, אמר לו הקצב: חמישים ומכה אחת. אמר לו: קח לך ששים ואל תלקני, לא הסכים הקצב. אמר לו: קח לך שבעים, ולא הסכים, וכך העלה עד למאה וגם כן לא הסכים. אמר לו אם כן עשה כמנהגך, הלקהו הקצב ונתן לו בשר. לעת ערב נכנס לבית המדרש ואמר לחכמים: כמה רע הוא המנהג שנהוג כאן שאין אדם יכול לאכול בשר אלא אם כן מקבל הוא מלקות, שאלוהו החכמים: מי הוא זה, אמר להם: פלוני הקצב, שלחו החכמים להביאו ולייסרו על כך, כשהלכו מצאו שארונו יוצא להקבר. שאלו החכמים את רבי זעירא: האם כל כך כעסת עליו, ענה להם: יבא עלי כך וכך שכלל לא כעסתי עליו כי חשבתי שזה הוא מנהג המקום].
פרק ג'
בו יבואר גודל העונשים של העזי פנים,
שהוא רשע וממזר
מלוקט ש"ס בבלי וירושלמי.
1. אמר רב סלא אמר רב המנונא אין הגשמים נעצרין אלא בשביל עזי פנים שנאמר (ירמיה ג) "וימנעו רביבים ומלקוש לא היה ומצח אשה זונה היה לך". (תענית ז.
2. ואמר רב סלא אמר רב המנונא כל אדם שיש לו עזות פנים סוף נכשל בעבירה שנאמר (ירמיה ג) "ומצח אשה זונה היה לך". רב נחמן אמר בידוע שנכשל בעבירה שנאמר היה לך משמע כבר נכשל, ולא נאמר יהיה לך. (תענית ז.
3. אמר רבה בר רב הונא כל אדם שיש לו עזות פנים מותר לקרותו רשע, שנאמר (משלי כא) "העז איש רשע בפניו", שיש בו עזות פנים אמור לו רשע בפניו. רב נחמן בר יצחק אמר: מותר לשנאותו, אף על גב דכתיב "ואהבת לרעך כמוך" שנאמר (קהלת ח) "ועז פניו ישונא" אל תקרי ישונא אלא ישנא ועז כתיב חסר ו' מי שהוא עז פנים ישנא בשוא (צריך לומר בשין שמאלית [וא', עיין מהרש"א בח"א שם]). (תענית ז.
4. אמר רב יהודה אמר שמואל ד' מאות עבדים ואמרי לה ד' אלפים עבדים היו לו לפשחור בן אימר וכולם נטמעו בכהונה, וכל כהן שיש בו עזות פנים אינו אלא מהם. (קידושין ע.
5. יומא חד פגע ביה ההוא כוס קרייה חומץ בן יין אמר: מדחציף כולי האי שמע מינה רשיעא הוא. (בבא מציעא פג.
6. [פעם אחר פגש כובס את רבי אלעזר וקרא לו: חומץ בן יין, כלומר - רשע בן צדיק, אמר רבי אלעזר: מחוצפתו נראה שהוא רשע.]
פעם אחת היו זקנים יושבים עברו לפניהם שני תינוקות אחד גלה את ראשו ואחד כרסה את ראשו זה שגלה ראשו רבי אליעזר אומר ממזר רבי יהושע אומר בן הנדה. רבי עקיבא אומר ממזר ובן הנדה וכו' אחד גלה ראשו שמע מינה גלוי ראש עזות תקיפה הוא. (כלה רבתי פרק ב').
7. רבינא הוה יתיב קמיה דרבי ירמיה מדיפתי חלף ההוא גברא קמיה ולא מיכסי רישא, אמר: כמה חציף הא גברא. קידושין לג. [רבינא ישב לפני רבי ירמיה, עבר איש אחר לפניהם ולא כיסה ראשו, אמר: כמה חצוף הוא האיש הזה.]
8. אם העיז פניו בפני מי שגדול ממנו סוף בא לידי בהרת. (דרך ארץ זוטא ט.).
9. "אשר קומטו ולא עת נהר יוצק יסודם" (איוב כב) תניא אמר רבי שמעון החסיד אלו תשע מאות ושבעים וארבע דורות שקומטו נגזרו להיבראות [נגזרו להיבראות, לשון ותקמטני לעד היה] קודם שנברא העולם להיות קודם מתן תורה לקיים מה שנאמר דבר צוה לאלף דור ולא נבראו, עמד הקדוש ברוך הוא ושתלן בכל דור ודור והן הן עזי פנים שבדור. [ועיין תוספות שם ד"ה וטרדן: וטרדן שלא נבראו ביחד כי אם מעט לכל דור ודור כדי שיוכל העולם להתקיים, ועיין מהרש"א בח"א שם] (חגיגה יג: - יד.).
[1]) בספר "ויוסף אברהם" (אות י"ט) שם מוסיף בזה וז"ל: ואפילו כששומע מאדם אחר שמבזה תלמיד חכם וכל שכן דיין העיר ואפי' שלא בפניו יש חיוב גדול עליו לתבוע עלבונו ולנקום בעדו,וכמו שכתוב כאן שבית דין מנדין על זה. ומצינו בגמרא (ב"מ דף פ"ד, וסנהדרין דף מ"ד ברש"י ד"ה דבעיא) שגדולי ישראל נענשו על זה דשמעו פעם אחת זילותא דתלמיד חכם ושתקו, וכל שכן אם בייש אחד לתלמיד חכם בפניו שיש חיוב עצום מאד מאד על כל השומעים לתבוע קלונו תיכף, ואם לאו ענוש יענשו מאד על זה, ואף אם יהיה זה שמבזהו מי שיהיה.
ונמצא בספר קורא הדורות מהרב ר' דוד איש ירושלים ז"ל מעשה נורא מענין זה, וזה לשונו: כתוב בסוף מחזור האשכנזים שישראל אחד איש בליעל נתקוטט עם הרב ר' יוסף בן לב ז"ל (הוא המחבר שו"ת מהר"י בן לב) בשאלונקי על ענין פסק דין שכתב נגדו, והכהו על הלחי בשוק בפני כל העם, ולא היה מי שימחה בידו, ואין דובר אליו דבר על ענין זה, מפני היות האיש הבליעל ההוא עשיר גדול, ותקיף ואלם מאד, והרב היה שם בעת הזאת לפני חנות של בשם אחד ושמו אברהם קטלאנו, קרע הרב את בגדיו ואמר בקול גדול שומו שמים על זאת, ובלילה ההוא (שנת ה' אלפים ש"ה ד' לחודש אב) נכנס הבושם בחנות כו' והאור נאחז ונתרבה הלהב, וקם שריפה גדולה ונשרפו כמו חמשת אלפים בתים מבני ישראל במשך ו' שעות, כי מן השמים נלחמו הרוחות הנושבות, ונשרפו כמו מאתיים נפשות ובתי כנסיות ובתי מדרשות הרבה וספרים אין קץ, לא נראה צרה גדולה כזאת, ואנשים היו מבריחים רכושם מהאש רחוק כמטחוי קשת בשדות, ועם כל זה הלך האש עליהם ושרפם, ואחר כך עלה הנגף בעם והיו מתים בכל יום הרבה נפשות מישראל עד שהגיעו ביום אחד שנקברו ביום ההוא שי"ד מתים כמנין השם שד"י, ומהיום ההוא והלאה היה הנגף הולך ונתמעט עד שנעצרה המגפה עכ"ל עם הוספות מסדר הדורות מהגאון ר' יחיאל ממינסק ז"ל.
והנה ממעשה זו התעוררות גדול יוצא לנו להזהר מאד מלשמוע עלבון תלמיד חכם ולשתוק, אבל מכל מקום ודאי שצריך לזהר בזה משום כעס בלב ולא יהיה רק נראה ככועס. עכ"ל, שם.
ונעתיק כאן פרק ז' מספר הקדוש קב הישר:
ספר קב הישר
פרק ז
א. "נתנני שוממה כל היום דוה" (איכה א, יג), ודרשו רבותינו זכרונם לברכה דקאי על השכינה, שצועקת על בעלי הגאוה, שהם מאריכין גלות השכינה כביכול )כי השכינה ברצונה רק להיטיב לבני האדם ולא להרע, וכאשר על ידי החטאים ירע ויצר לבני אדם, על כן מכנה זאת בשם גלות השכינה(. וזהו שאמר הכתוב (דניאל י, ח) "והודי נהפך עלי למשחית", ועושין מתיבת הוד דוה. ובקיצור דברים אלו יתבונן האדם עד היכן גורם רעה במדת הגאוה.
המתגאה נתון ביד הסטרא אחרא רח"ל
ב. על כן ישים האדם אל לבו, שלא לחנם אמרו רבותינו זכרונם לברכה (סוטה דף ד' ע"ב) כל המתגאה כאלו עובד עבודת כוכבים. ובוודאי הענין הוא בעבור שאדם שיעבד ומסר נפשו ונשמתו ביד החיצונים תקיפים ובקושי אשר יוכל להפרד מהן, ועל ידי כן הוא מסור תחת הקליפות רחמנא ליצלן, על כן יראה החכם ויחכם וישים בלבו להבין ולהשכיל העון והעונש.
אין במה להתגאות, אפילו לא בתורה וחכמה
ג. במה יתגאה, אם יתגאה בעושר, הלא הקדוש ברוך הוא אמר (חגי ב, י) "לי הכסף ולי הזהב אמר ה' צבאות", ובידו יתברך ליקח העושר כהרף עין.
ד. כמו שראינו שכמה עשירים נהרגו בעבור עשרם שנתנו עליהם האורבים עיניהם לרדוף אחריהם והכו אותן מכת מות, ויסרו אותן ביסורים קשים עד שיצאו נשמתן מכח ההכאות ופצעים, ומהם גם קבורה לא היתה להם. וזה ענין רע להם, כי ראינו בחוש שהרבה אנשים הלכו בזה הדרך ואין שטן ולא שום פגע רע מגיע אליהם, רק לזה העשיר הנאבד בעושרו בר מינן.
לפעמים כאשר מגיע לו העושר, הוא מת בפתע פתאום ועוזב לאחרים חילו
ה. ולמה לא ישים האדם אל לבו, כי הרבה אנשים שטרחו ויגעו לא נתנו שינה לעיניהם, ביום אכלם החורב, וקרח בלילה, והולכים בחושך בגשם ובשלג עד אשר עלתה בידם להשיג איזה קרן למאה או לאלף או יותר, וזהו העת אשר צריך לשמוח בחלקו ולפנק ביגיע כפיו.
ו. ופתע פתאום בא אליו המות ומוכרח להפרד מכל וכל והוא הולך לעולמו ושביק לאחרים כל עושרו מה שטרח בטרחתו והיה מאסף ממון, וקיבץ פרוטה על יד על יד, עד שהביאו לסך מסוים בזיעת אפו, ועזב לאחרים ביד איש אחר.
ז. ולפעמים אשתו היא נוטלת ממונו עבור כתובתה, ואחר מיתתו היא נישאת לאיש אחר ונותנת לו הממון שלה, ובניו הולכין יחפים ובגדים שלהם המה קרועים ובלואים, ואין לבניו שום הנאה מממון אביהם, והמה רואים שאמם היא יושבת ואוכלת ושותה עם איש אחר ומתענגת עם בעלה השני, והיתומים מבעלה הראשון המה יושבים בין תנור וכירים, ומביטים וצופים ורואים שאמם יושבת ומתעדנת בבשר ויין ושאר מעדנים, והלוואי יושג להם שיורי מאכליה.
ח. והבנים אלו תתאנח לבם על זה ואומרים זה לזה, הלא כל העושר והממון מאבינו היה ואין בידינו להציל. ואם כן אם יזכור אדם על מדה זו אשר יוכל קרוב להעשות כן בגזרת המלך מלכי המלכים הקדוש ברוך הוא.
בניו של העשיר צועקים ואין נענים
ט. וכאשר שבעיני ראיתי שהרבה ילדים שנתגדלו בתענוגים ונהפך עונג לנגע וצרות ותלאות, ואחר מות אביהם הולכים וצועקים על קבר אביהם ואין מושיע להם, כי המתים טרודים ליתן דין וחשבון על חטאם ופשעם. כל זה ישים האדם אל לבו, ובוודאי אל יתגאה בעשרו.
הרבה בני אדם שרצו להתחכם, היתה להם חכמתם למכשול
י. ואם הוא חכם שמתגאה בחכמתו יחשוב בלבו, הלא כמה חכמים נלכדו בחכמתם, ויותר מאשר התבוננו להתחכם נפלו במצודה רעה על ידי דבור קל בפח יקוש אשר לא יכלו קום. כמו שאירע להרבה בני אדם אשר רצו להתחכם במענה לשונם לפני מלכים ושרים, ואחר כך נלכדו בדיבור קל עד אשר נלכדו ברעה גדולה באין תרופה, ואותן בני אדם שעושין עצמן לאין ואמרו בזה הלשון איני יודע הם נכנסו בשלום. ואם כן, מה יתרון להחכם בחכמתו, חכמת עולם הזה? הלא אין שום אדם ניזון ונתפרנס בחכמה, רק בסיבה אשר נתן לו הקדוש ברוך הוא איך להמציא מזון לביתו, ולא בהנאות חבירו.
חכמתו לא תעמוד לאדם נגד מלאך המות
יא. על כן צריך האדם לשום אל לבו כי פתאום יבא היום אשר תסרח חכמתו, הוא העת אשר יפול למשכב ודעתו אינה צלולה מחמת כובד החולי אשר נער קטן יחכם ממנו, וחכמתו לא תצילנו ממלאך המות. הוי הוי, מה יתרון לחכמה כזו? על כן יראה האדם שלא יתגאה בחכמתו.
על ידי הענוה זכו חכמינו לכתר תורה
יב. ואם יתגאה האדם בלימוד תורתו אשר לבו שנון וחריף וחדוד ומחוכם בתורה בעומק ורוחב, ואין לו דמיון במחשבתו בדור הזה ולא יבין שיש בדור הזה לומדים כמותו, וגם כן בעלי תריסין בעלי ישיבה, מכל מקום נחשבו המה כנגד תנאים ואמוראים חכמי התלמוד כקליפת השום, ובמקום גדולתן שם היו ענותנותן, כאשר מבואר בכמה מקומות בתלמוד ובמדרש מגודל ענוות ראשונים וקדמונים, ובעבור כן זכו לכתר תורה. ואם ח"ו מתגאה האדם בלימודו הרי הוא נותן כח לסטרא אחרא וכל סטרא דקדושה בורחים מעליו.
המתגאה טומאתו גדולה מטומאת נבילה
יג. ואיתא בספר גבעת המורה, מעשה בחסיד אחד שהלך בדרך ונזדמן שהלך עמו אליהו הנביא זכור לטוב, ופגעו בנבלה אחד מושלכת בדרך, והיתה הנבלה מוסרחת סרחון גדול, עד שהניח החסיד ידו לחוטמו מפני הסרחון, ואליהו הנביא הלך קרוב להנבלה ולא חש כלל.
עד דהוי אזלו, פגע בהם אדם אחד מרחוק שהלך לקראתם והליכתו היה בגאוה, והיה מתפאר ומתיהר, ולמרחוק שם אליהו הנביא את ידו לחוטמו. ושאל אותו החסיד, מדוע לא שם אדוני את ידו על חוטמו אצל הנבילה? והשיב לו אליהו הנביא: זה הסריח יותר מהנבילה, כי נבילה כיון שאדם נוגע בה הוא טמא עד הערב, אבל הנוגע בזה האדם מקבל ממנו טומאות חמורות, עד כאן לשונו.
הגאוה כוללת כל עבירות שבתורה
יד. ואם כן, זה הכלל, כי מדת הגאוה היא מדה גרוע, מרבה קטטה, וקנאה, ושנאה, וללשון הרע, וכעס, ושקרים וליצנות. ואם תתבונן בה, תראה שכל עבירות שבתורה כלולין בה, והפגם של הגאוה גדול מאוד, אוי לו ואוי לנפשו מי שהוא רגיל להאחז בה.
העניו ינצל מחיבוט הקבר
טו. ואשרי האדם המתדבק במדת הענוה והכנעה, מדה זו נאה היא ומשובחת, ומביאה האדם לחיי עולם הבא, ומצלת אותו מחיבוט הקבר, כי אין לך מדה המטהרת ומלבנת האדם הגשמי כמו מדת הענוה, שהחומר נעשה רוחני, וגם הגוף של אדם אשר כל ימיו הולך בענוה מאיר בקבר באור הבהיר ומקבל הארה מקדושה עליונה, וזוכה לשמוע סודות התורה מישיבה של מעלה, והגוף עם הנפש מאירים כחדא, וכל זה על ידי מדת הענוה.
העניו הוא מודה על האמת ומקבל דברי תוכחה
טז. והתנאים ורבנים ואמוראים היו מלומדים בניסים, ואשר היה מתגלה אליהם אליהו הנביא זכור לטוב, והופיע עליהם רוח הקודש, הכל היה על ידי מדת הענוה. כי העניו מודה על האמת ומקבל תוכחה ודיבורו הוא בנחת, אהוב למעלה ונחמד למטה.
על כן צריך אדם להתפלל לזכות למדה זו, כמו שכתב החסיד בספר שלהבת, לומר אחר התפלה קודם "יהיו לרצון אמרי פי": רבונו של עולם, זכני למדת ענוה ולמדת הכנעה, כדי שאהיה מקובל ומרוצה לעם. ואחר כך יאמר "יהיו לרצון" וכו'.
הגאוה מוציאה את האדם מן העולם
יז. ובאמת שצריך אדם להתגבר בתפלתו בבכי ותחנונים לפני הקדוש ברוך הוא, שיסיר ממנו מדת הגאוה וידובק במדת הענוה, כי הרוב בעלי גאוה מתים בחצי ימיהם, והענין בעבור שזהו בוודאי כל המתגאה הוא שנאוי בעיני הבריות, כי זה הוא ענין רע בעיניהם המנהג של בעל גאוה, וממשיך עליו שנאת הבריות, ועל ידי זה יכול להוציא אותו מן העולם, וגם אם עלתה לו תאותו להיות ראש הקהל או מורה צדק לעדתו, אך בעבור גאותו כולם נחשבים לאין כנגדו, ומזלזל בכבוד הבריות, אשר גם זה הוא סיבה לקיצור ימיו ושנותיו רחמנא ליצלן.
עיוות המשפט מטה את האדם מכף חיים לכף המות רח"ל
יח. ועבירה גוררת עבירה, שרצונו תמיד להיות מן המנצחין ולא מן המתנצחין, אין מבחין בין טוב לרע, בין אם הוא ישר או לאו, רק להעמיד ניצוחו, ומקלקל הדינים ומעוות המשפטים ישרים, וזהו ידוע שהטיית הדין מטה את האדם בפתאום מכף חיים לכף המות.
ועוד, בעבור היותו בעל גאוה, מרחיב פיו גם נגד תלמידי חכמים שבאו להוכיח אותו על דבריו ודרכיו המכוערים, וכאשר שהחטא הזה מצוי בעונותינו הרבים בהרבה בני אדם, ובפרט ראשי ופרנסי הקהילות הולכין ומתגברין עד שבאו לכלל מצערי רבנן, ופתאום נכוים בגחלתן, ועוברים מן העולם כצל עובר. ונוסף על זה גם כן המה בכלל מצערי רבנן למשול עליהם בכח.
ובא וראה המצער הבריות הרי הוא מכניס עצמו בסכנות גדולות, ואף המצער את הבהמה חיה ועוף, יש לו עונש, כי אין שום דבר שאין לו מזל, והמזל של המצטער מקטרג עליו, ומכל שכן שיש לאדם עונש גדול המצער תלמיד חכם.
כ. בוא וראה מה שהביא בעל החרדים באיש חשוב תם וישר, שנתאכסן אצלו הקדוש האר"י ז"ל, ועשה לו כבוד גדול. טרם נסיעתו של אותו איש הקדוש האר"י ז"ל אמר לו, מה הגמול אשר אשלם לך בעד החיבה הגדולה שהראית לי, ואני מוכן לתשלום גמולך הטירחה שטרחת בשבילי. והשיב לו הבעל הבית שהיו לו בנים, ואחר כך נעשית אשתו עקרה, אולי ימציא לו תרופה לאשתו כבראשונה.
כא. והשיב לו האר"י ז"ל ענין הסיבה שנעשית עבור הסיבה ההיא עקרה, וגילה לו ואמר לו, הנה ידוע לך שהיה סולם קטן עומד בביתך שהיו התרנגולים קטנים עולים ויורדים בו לשתות מים בכלי של מים אשר היה סמוך לסולם, והיו שותים ומרוים צמאונם.
ופעם אחת אמרה אשתך להמשרתת שתסיר הסולם משם, אף כי לא היתה כוונתה לצער את התרנגולים כי אם מטעם אחר להיות הבית נקי, ומאז אשר הוסר הסולם יש להתרנגולים צער גדול שאינם יכולים התרנגולים לפרוח, כי היו עדיין קטנים וסבלו צמאון גדול ועלתה צפצופם לפני הקדוש ברוך הוא המרחם על כל מעשיו, ועל ידי זה נגזר עליה להיות עקרה. והחזיר הבעל הבית הסולם למקום הראשון, וה' נתן לה הריון וחזרה ללדת כבראשונה.
ברוב רחמיו משגיח השם יתברך על כל בריותיו
כב. הרי לך כי השם יתברך פוקד ומשגיח על כל בריה ברוב רחמיו וחסדיו, ומשלם להמצערים את הבריות. ועל הכל צריך האדם ליתן דין וחשבון, ואם כן צריך ליזהר שלא לצער את חבירו בחנם.
בוא וראה מה דאיתא בפרק קמא דחגיגה )דף ה' ע"א( מאי דכתיב )קהלת יב, יד(, כי את כל מעשה האלקים יביא במשפט על כל נעלם אם טוב ואם רע, זה הרוקק בפני חבירו וחבירו נמאס בה.
כג. ואיתא בספר חסידים סימן מ"ד, מעשה בחסיד שהיה מכסה כל הרוקים שהיה מוציא מפיו, וגם כל הרוקים אשר ידע שיהודי הוציאן מפיו, והיה כוונתו לכסות את הרוקין שלא יבוא אחר ויראה הרוק וימאס בו, ולא ימחול לזה שהוציא מפיו, עד כאן.
כד. ואם כן בוא וראה עד כמה דקדקו חסידים הראשונים באזהרה שלא לצער את חבירו, כי הרבה בני אדם אשר לא נזהרו בזה ובפרט בדור הזה אשר יד עמי הארצות תקיפה, אשר אינם יודעין שום דין ומשפט, ועסקיהם לרוב באלימות, ואינם רוצים לציית דין מחמת סירוב שלהם, אבל הם אינם יודעים שאם אין דין למטה יש דין למעלה, שפתאום יומו ודינו יבא.
"שונא אחד יהיה בעיניך כמרובים"
ועל כן הזהיר הרב הרא"ש ז"ל בקונטרס של ארחות חיים (יום חמישי, סימן פ"ט), וזה לשונו: "אל יהיו מרובים בעיניך אוהבים, ויהיה שונא אחד בעיניך כמרובים", עד כאן לשונו.
המקלל את חבירו, הקב"ה שונאו
כו. ולא כן ההמוני העם, שבעבור דבר מועט באיזה עסק משא ומתן או שאר דברים מקלל לחבירו בקללות חמורות בר מינן, ואינו משים על לב שכל בני אדם חשובים לאיש אחד, ולא יאות לזרע אברהם להיות הפה רגיל בקללות, כי אם בברכות ובדברים טובים ורכים שיש בהן נחת רוח להבורא יתברך, כי האיש אשר הוא מקלל לחבירו הוא שנאוי לפני הקדוש ברוך הוא, כי הקדוש ברוך הוא הבטיח לאברהם 33(בראשית יב, ג)44 ]ואברכה מברכך ומקללך אאור[ )אוררך ארור ומברכך ברוך(, שהרי נתן הקדוש ברוך הוא חכה לתוך פיו של בלעם הרשע שרצה לקלל את ישראל ונהפכו הקללות לברכות.
הקב"ה פורש כנפיו על מי שנתקלל על חנם
כד. ודע שמצאתי כתוב כל מי שמקלל חברו על חנם ועל לא חמס בכפיו, אז הבורא יתברך פורש כנפיו על זה האיש הזכאי שלא ישלוט עליו שום קללה, ותדע שיש לך אדם שמזגו הוא רע רחמנא ליצלן, ועיניו ופיו ולבו כולן ממקור הסטרא אחרא וקללתו היא מסוכנת כמו שכתב רבי יהודה החסיד ז"ל שהחיצונים מוכנים לקטרג על פי קללה זאת, ואלמלא הקדוש ברוך הוא חופף עליו מה שהבטיח לאברהם )בראשית יב, ב( והיה ברכה, אז ח"ו היו חלין הקללות על אותו האדם.
הנתקלל על חנם שכרו הרבה מאוד
כח. וצריך עוד לידע, לא די שלא חל הקללות חנם, אדרבה יש שכר טוב לאותן שנתקללו בחנם, כדאיתא בירושלמי דמסכת פאה )פרק ח', הלכה ו'( וזה לשונו:
רבי יוסי אוקמא לון פרנסין וגבאין ולא קבלו עליהון, עאל ואמר קומהון, בן בבא על הפקיעין, )פירוש בן בבא היו ממונה על הפתילות שבמקדש( וזכה להיות נמנה עם גדולי הדור, עכשיו אתם ממונים על חיי נשפות לא כל שכן.
רבי אלעזר הוי חד מאן עביד ליה פרנס. פעם אחת אתא לביתו, אמר להו מאי עבידתון )ר"ל רבי אלעזר שאל לאנשי ביתו באיזה גמילות חסד( אמרו ליה, אתו חד סיעה )ר"ל חבורה של עניים( ואכלין ושתון וצלו עלך, אמר להו לית דין אגר טב, נחת זמן תניין אמר להו מה עבידתון, אמרו ליה, אתא חד סיעה (ר"ל חבורה של עניים) ואכלון ושתון ואקלינך )ר"ל קללו אותך( אמר להו כדין אגר טב, עד כאן לשונו. נמצא שהיה שמח באשר שקללו אותו בחנם.
הקב"ה מכריז על התשובה בכל יום
ל. ואחר שעון זה מצוי בהמון עם לקלל אדם את חבירו, וזה הוא עיכוב גדול מלעשות תשובה על חטאיו, על כן באנו להזכיר מזה להזהיר ליראי ה' ולחושבי שמו שלא יצא מפיו שום קללה כרי שבנקל יוכל לעשות תשובה, כי הקדוש ברוך הוא בעצמו מכריז על התשובה בכל יום ויום "שובו בנים שובבים" כי ידו פשוטה לקבל שבים.
ודע, כי כשיוצא קול כרוז למעלה הקול נשמע למטה בזה העולם, והקול ההוא מעורר עצי היער ולובשים חרדה ואומרים שירה באימה וביראה, וכדאיתא בזוהר בראשית )הקדמה, דף ה' ע"א(:
לא. רבי אלעזר ורבי אבא הוי קאזלי באורחא ועסקי באורייתא ולוי בהדייהו רב המנונא סבא ומתחבר בהדייהו, וכד אזלי ומטו לחד טורא והוי נטוי שמשא, שרו ענפין דאילנא לנקשאה דא בדא ואמרו שירה.
עד דהוו אזלו שמעי חד קלא תקיפא דהוי אמר, קדושים דאתבדרו ביני חייא אינון בוצינין קדישין בני מתיבתא אתכנשו לדוכתיהו לאשתעי במאריהן דאורייתא. יתבו רבי אליעזר ורבי אבא וקמו בדוכתיהו בדחילו ורתיתו, נפק קלא ואמר טינרי תקיפין פטישין רמאין עולו ואתכנשו, בההוא שעתא שמעו קול ענפי אילנין רב ותקיף, והוו אמרי )תהלים כט, ד-ה( "קול ה' בכח וגו', קול ה' שובר ארזים" וגו'. ואם כן יוכל האדם ללמוד מזה שלא לקלל, ולעשות תשובה, ואז טוב יהיה לו סלה.
