בני הזוג ששנים הסתירו את הספקות זה מזה, האב שמתגנב לספריה כדי ללמוד פילוסופיה, והצעיר שמגן על המסורת בעודו לועס פיצה עם נקניק - כולם חרדים שהציצו ונפגעו, ועכשיו הם חיים על התפר בין שני העולמות

 

 

 

שפרה ואהרון, הורים לשישה בשנות השלושים לחייהם, מתגוררים בשכונה חרדית ומשתייכים לקהילה חסידית אדוקה. זה שנים שהם חיים חיים כפולים – חרדים כלפי חוץ וחילונים בסתר. "מאז שאני זוכרת את עצמי, כילדה, לא האמנתי באלוהים", מגלה שפרה. "כבר בגן, כשלימדו אותנו את סיפורי יציאת מצרים ומעמד הר סיני זה נשמע לי הזוי. אבל כיוון שגדלתי וחייתי במסגרת הזו, זרמתי. קיימתי כמעט הכל".

לפני כשמונה שנים היא החלה להציץ לעולם החילוני, וכבר לא הקפידה על קיום המצוות כפי שהייתה רגילה. היא הסתירה את העובדה שהיא מחללת שבת - לא רק מעיני הקהילה, אלא גם מבן זוגה ומילדיה. היא לא ידעה שאהרון עובר משבר דומה.

 

 

 

 

לכתבה הראשונה בסדרה: חיי הלילה הסודיים של האנוסים

התהליך שהוביל את אהרון להתפקרות בסתר נבע מלימוד מעמיק. כמי שכל חייו למד תורה, וגם כיום מקדיש לכך את רוב זמנו, הוא מצא עצמו מאבד אמונה במילים העתיקות. כמו שפרה, הוא החל "לחפף".

רק לפני כשנתיים הם התוודו זה בפני זה. אף ששפרה כבר איבדה את אמונתה, כשהתחוור לה שגם בעלה מצוי באותו המצב, היא לקחה את זה קשה. "בהתחלה, כשגיליתי שבעלי אנוס, נשברתי. לא ידעתי מה יהיה עם הילדים ואיך נצליח להמשיך לחיות בתוך הקהילה החרדית כאשר שנינו לא מאמינים".

עכשיו הם כבר "אנוסים": שותפים לסוד, מבלים בסתר במקומות שהדת מהם והלאה. טועמים מהחיים החילוניים, אף שלבושם וחזותם החיצונית לא מותירים, לכאורה, מקום לספק בזהותם החרדית האדוקה.

הקושי הגדול מבחינת שפרה ואהרון הוא העובדה שהם מחנכים את ששת ילדיהם בדרך שבה הם לא מאמינים. "הבנתי שכל זמן שאנחנו נחיה כאנוסים, אנחנו נשקר לילדים שלנו", אומרת שפרה. "אני סולדת מדרך החיים החרדית, וכשאתה מוביל את ילדיך לאותו המקום, שאתה עצמך כבר לא מרגיש חלק ממנו – זה כואב. זה קורע את הלב שאני צריכה להסתתר מילדיי. למשל, בשבת, אחרי שהם הולכים לישון, אנחנו מסתגרים מאחורי דלת נעולה ורואים סרט במחשב. החלום שלי הוא שאחיה בגלוי כפי שאני מאמינה ואחנך את ילדי בדרך שהייתי רוצה".

אז למה לא לצאת בשאלה ולחיות את החיים על פי השקפתכם?

"יש לנו אחריות על הילדים ועל פרנסתם. בעלי למד בישיבה ובכולל כל חייו. אין לו מקצוע. מה נעשה בחוץ? ממה נתפרנס? אין לנו אפשרות לעשות דבר כזה. אין לי ספק שאם הוא היה לומד לבגרות ורוכש מקצוע הוא היה מצליח מאוד, אבל במצב הקיים, כשאנחנו צריכים לדאוג לפרנסה, אנחנו לא יכולים לממן גם לימודי מקצוע, ולכן אנחנו תקועים, למרות שהיינו מאוד רוצים לעשות את השינוי. זה לא קל בכלל. אני מרגישה שיש לי שתי זהויות ושאני חיה בשני עולמות. כואב לי שאנחנו לא יכולים לצאת מהבוץ שאנחנו טובעים בו ומטביעים בו את ששת ילדינו המקסימים".

בין הכולל לספריית האוניברסיטה

 

קהילת האנוסים, כמו הקהילה החרדית שאליה היא משתייכת לפחות כלפי חוץ, רב-גונית. ניתן למצוא בה אנשים עם דעות שונות וסיבות מגוונת שהובילו לאותו המצב. חלק מהאנוסים מאמינים עדיין, אך רוצים ליהנות משני העולמות. אחרים אבדו את אמונתם, אך לא עוזבים את הקהילה בגלל קשיים שונים: כלכליים, משפחתיים או חברתיים. המשותף לכולם הוא העובדה שהם הציצו אל העולם שמעבר לחומה האורתודוקסית ואיבדו את תמימותם. רק חלק מהם ישלים את התהליך ויעבור את הגדר, לאחר שיקבל החלטה ויתגבר על הקשיים. עד אז, המחיר שהם עלולים לשלם גורם להם לדבוק בחיים הכפולים.

לאהרון ולשפרה יש זה את זה. דוד, גם הוא בשנות השלושים לחייו ואב לשישה ילדים, מתמודד עם המצב לבדו, ללא תמיכת בת זוגו, שאינו יודעת דבר וחצי דבר על החיים החדשים לו. אנו נפגשים בספרייה של אחת מהאוניברסיטאות בארץ, שם הוא מבלה כמה שעות ביום, כדי לצבור את הידע שחסר לו בגלל הסגירות של הקהילה החרדית.

"אני שייך לקהילה מאוד אדוקה, מכל הבחינות", הוא מספר. "הגישה היא שגבר צריך ללמוד תורה כל חייו. השידוכים הם על פי תו התקן המחמיר ביותר, ולאחר כמה פגישות קצרות כבר קובעים חתונה. הסגירות היא בכל. אתה לא מכיר את העולם החילוני כלל וכלל, ויותר מזה - אתה לומד כל הזמן עד כמה הוא שלילי ושגוי".

דוד החל בתהליך איבוד האמונה לפני פחות משנה, אך הרהורי הכפירה עלו במוחו עוד קודם לכן. "היו לי כמה שלבים של שאלות באמונה, ובכל פעם למדתי את הנושא והשתקתי את הספק. בפעם האחרונה התוודעתי לפורום באינטרנט של חרדים לא מאמינים וזה די עשה לי שוק. לא הצלחתי להבין את זה. מילא חילונים, שלא למדו ולא יודעים. אבל חרדים? השוק הוביל אותי לבדיקה וללמידה עמוקה יותר. התחלתי ללמוד הכל מהיסוד – החל מהתנ"ך וכלה בתורת האבולוציה. די מהר האמונה פשוט נעלמה. הבנתי שמדובר בדברים הזויים ופשוט הפסקתי להאמין".

מאז, מקפיד דוד על קיום מצוות במידה מועטה ככל האפשר ומחלק את יומו בין הספרייה לבין הכולל. "בבקרים אני נמצא שעות בספרייה. לומד הכל - היסטוריה, פילוסופיה, שירה - פשוט הכל, כדי לצבור ידע שחסר לי. אני אדם סקרן ואני פשוט לומד מכל הבא ליד. אחר הצהריים אני נמצא בכולל ולומד כפי שחונכתי, למרות שמלבד ההנאה האינטלקטואלית אין לי שום עניין בלימוד הזה.

"קשה לי שאני צריך להסתיר. אני לא יכול לספר מאיפה אני בא ולאן אני הולך לאנשים הקרובים לי ביותר. כשהבן שלי שואל אותי שאלות בהלכה או למשל כשאני עושה בשבת קידוש, אני לא מחובר לזה, אבל אין לי ברירה".

 

 

 

 

השיקול הכלכלי הוא לא היחיד שמשאיר את דוד בעולם החרדי. "אין לי לב לעשות את זה למשפחה שלי", הוא מסביר. "אשתי שאני אוהב אותה והילדים שלי לא יודעים דבר. גם אם אשתי הייתה זורמת איתי אני מפחד לטלטל את ילדיי לחוויה כזאת, אין לי מושג איך הם יתמודדו עם זה". דוד חושב גם על משפחתו הרחבה. "הקשר עם המשפחה מאוד חזק, ועל דבר כזה אין כפרה. ברגע שאנחנו עושים את הצעד, אין דרך חזרה. הם יושבים עלינו שבעה וזה לא פשוט בכלל. אני כל הזמן שואל את עצמי אם זה שווה".

לא קשה לחיות בשקר?

"מה זאת אומרת שקר? לחיות במקלט בזמן מלחמה זה לחיות בשקר? לא, זו המציאות. גם המצב שבו אני נמצא הוא המציאות וצריך ללמוד לחיות אתו. אני לא ידוע אם אני אשאר במצב הזה כל הזמן, אבל בינתיים אני חי את החיים ואיפה שאפשר עושה מה שנכון לי כשהמשפחה לא רואה ובינתיים ממשיך לשחק את המשחק. מה שחשוב מבחינתי הוא שאני כל הזמן זז קצת. בסופו של דבר אולי נעשה את המהלך עד הסוף אבל אני לא ממהר. אני חייב לחשוב ולהתחשב במשפחה. ברור לי שלחיות לעד כמו שחייתי עד איבוד האמונה זה לא רלוונטי. ברור שיהיה שינוי. גם ברור לי שבסופו של דבר אצא לעבוד, למרות שמבחינת המשפחה זה לא צעד פשוט. החלום שלי הוא שנוכל לעבור לצד החילוני, אבל אני לא בטוח שהוא ריאלי כל כך. ימים יגידו".

חשוב לדוד להדגיש שהאנוסים הם לא סתם חרדים נהנתנים. "כדי ליהנות ממסיבות וממנעמי העולם המערבי לא צריך לאבד את האמונה. יש חרדים שרוצים לטעום גם מהתרבות החילונית והם עושים זאת. האנוסים הם אנשים שאיבדו את האמונה, זה מצב שהגענו אליו ואין מה לעשות בנידון. אני מאוד מקווה שההנהגה והציבור החרדי יבינו שמדובר בתופעה ובתופעה נרחבת וילמדו להשלים עם זה ולא להילחם בזה כי זה חסר סיכוי והופך את המצב קשה יותר לכל הצדדים".

"אף אחד לא מחכה לי בצד החילוני"

 

שניאור, אב לארבעה ילדים, חי בשכונה חרדית ומגדיר את עצמו כופר גמור זה כמה שנים. הוא לא מתפלל, לא מקפיד על כשרות ומבחינתו קיום מצוות הוא דבר מיותר לחלוטין. אשתו יודעת על דעותיו ומקבלת אותן אף שהיא דתייה. במקומות שבהם הוא לא נדרש לכך, הוא לא מקפיד על אף מצווה, אף שחזותו חרדית לגמרי. שלא כמו שפרה, אהרון ודוד, שניאור לא מצוי בקונפליקט. הוא פשוט נהנה מכל העולמות. "אני לא מבין מה התועלת בלחזור בשאלה, בשביל מה לעשות צעד כזה. הרי לא מרוויחים שום דבר. כל מה שאני רוצה לעשות אני יכול לעשות, ובנוסף אני לא מאבד את הקהילה שאליה אני שייך ואת המשפחה".

 

 

 

 

שניאור מדלג בין העולמות בכל הזדמנות אפשרית, בארץ ובחו"ל. כמעט מדי שנה הוא טס למדינה זרה ומתנהג כפי שהוא רוצה. "אם אני רוצה לאכול לא כשר אני יכול לעשות זאת במקומות מסוימים, אם אני רוצה ללכת לפאב גם זה אפשרי. אין טעם לטרוף את כל הקלפים. אני אוהב את הקהילתיות בציבור החרדי, למה לי לאבד את זה", הוא ספק שואל ספק קובע.

"איפה אפשר למצוא חיי חברה כמו בציבור החרדי? מדי שבת אנחנו נפגשים בבית הכנסת. אחרי התפילה עושים קידוש, אוכלים ומדברים. אין דבר כזה בציבור החילוני. אני אוהב את זה ולא מוצא סיבה להפסיד את זה. בצד החילוני אף אחד לא מחכה לי, והקשיים הרבה יותר גדולים ליוצאים בשאלה כך, שאין בזה שום יתרון וחבל לעשות את הצעד הזה". לדבריו, הוא יוכל להמשיך לחיות כך, ללא תסכול, כל ימי חייו.

אונליין בשבת

 

הפגישה הראשונה עם זלמן, גרוש ואב לשניים בשנות העשרים לחייו, נערכת בביתו בשכונה חרדית. בעוד כמה שבועות יתקיימו הבחירות לרבנות הראשית והנושא נמצא בכותרות. זלמן מזמין לנו אוכל. לאחר התלבטות קלה, ההכרעה נופלת על פיצה. עם נקניק. תוך כדי אכילת בשר וחלב הוא מסביר בהתלהבות של בחור ישיבה מדוע כל אברך צעיר שם בכיס הקטן את הרב דוד סתיו, מועמד הציבור הדתי-לאומי לתפקיד הרב הראשי האשכנזי.

במשך הזמן שמתי לב שבשבתות הוא מחובר לפייסבוק, ולא בטעות. מאז אנחנו מדברים בטלפון בשבת או מתכתבים במסנג'ר. באחת הפעמים שביקרתי באותו ביום שישי בלילה יצאנו לפאב. כשחזרנו בחמש בבוקר הוא זיהה לפתע את שכנו צועד לבית הכנסת ובתוך שנייה כמעט התקפל מתחת למושב המכונית, כדי לא להיתפס מחלל שבת.

הוא לא איבד לגמרי את האמונה, אלא חש ספק. די ברור לו שבעתיד הוא יחזור לחיק הדת, כי זה פשוט יותר משתלם. "מבחינתי הכל עניין של אחוזים. חמישים אחוז שיש אלוהים וצריך לקיים מצוות וחמישים אחוז שלא. עדיף ללכת על בטוח ולא לחטוא. כרגע מתאים לי יותר ליהנות מכל העולמות ולכן אני נהנה ומבלה, אבל ברור לי שעוד כמה שנים אחזור בחזרה ואקפיד על קיום מצוות. זה נכון שאם אתה נפתח אתה לא יכול חזור לאדיקות הרגילה, אבל בגדול אני אחזור להקפיד".

גם הוא, כמו שניאור, לא מבין למה צריך לבחור בין שני העולמות. "אני לא חושב שהחיים שלי עכשיו מסובכים ומתסכלים. אני חלק מהציבור החרדי, אבל אני עושה מה שאני מוצא לנכון באותו הרגע בלי לחתוך ולהכריע. אני לא מבין את הטעם במעשה כזה, מבחינתי זה סוג של מוחלטות וקיצוניות שאני לא רואה בו שום עניין".

זלמן לא רק מסרב לבחור, הוא גם מגן בחירוף נפש על צדקת הדרך החרדית. "בגדול החינוך החרדי טוב יותר מכל בחינה. זה בא לידי ביטוי בערכים, בחוסר באלימות ובכל הפרמטרים. נכון, גם אני, לאחר שרכשתי, לבד, השכלה רחבה יותר, מעדיף שילדיי ילמדו בחינוך עם לימודי ליב"ה, אבל בהחלט בחינוך החרדי".

בין אם מדובר באיבוד אמונה או ברצון להיפתח לעולמות נוספים אך לשמור על אורח החיים החרדי, האנוסים מתמודדים עם קשיים יומיומיים, כמי שחיים בקהילה סגורה שלא רואה בעין יפה את הפסיעה לכיוון החילוניות. בין אם הקהילה מגיבה באגרסיביות ובין אם בהתעלמות חלקית, מסע ההסתרה הוא לחם חוקם של האנוסים.

"אנחנו חייבים לרקוד בין שני העולמות מאוד בזהירות", מסכם דוד. "בין העולם שאנו רוצים להיות בו, לבין המציאות שבה אנו חיים בפועל, מציאות שנכון לעכשיו אנו לא יכולים לעזוב. זו משימה לא פשוטה והיא מלווה בחששות מתמידים עם ניסיונות זהירים לחיות על פי צו מצפוננו. זה ריקוד לא קל שמעסיק אותנו בכל יום ובכל שעה״.