לתת זה לקבל.
קלישאה כל כך.... קלישאתית, הייתי אומר. נכון - זה בכלל לא אפשרי לומר את זה מבחינה דקדוקית - אבל למה זה אמור להזיז לי?
כשאתה ממשיך ככה להאמין לכל מיני סיפורים שמוכרים לך מגוון אנשים שנראים מבוגרים יותר ממך, החיים נהיים קשים הרבה יותר.
אתה מאבד הכל. אתה צריך להיות נחמד. אתה צריך לוותר.
כשאתה קטן, והולך מכות עם האח שלך - "תוותר, הוא אחיך הקטן!"
כשאתה גדל יותר - "מה זה?! הוא מסכן! עזור לו מיד!"
לתת זה לקבל.
אתה מתחיל להבין את זה דווקא כשכולם עוזבים אותך. כשכל המבוגרים המעצבנים האלה מפסיקים להעיר.
למה?
למה אתה תמיד מבין את זה דרך הטעויות?
אתה לא עונה לי. יודע למה? כי זה קשה כששואלים כל כך הרבה שאלות.
אתה מבין הכל לבד, לא כשמסבירים לך - כי אתה לא יודע לתת.
אתה לא יודע לקבל.
אם היית מכיר קודם את התחושה הזאת של הנתינה, היית יודע למה כדאי לך לקבל.
מה האינטרס שלהם שאני אצליח? אין להם אינטרס. זה בוודאי איזשהו ניסיון להאדיר את עצמם על גבי.
לא. זאת לא המטרה.
המטרה היא לתת.
פשוט כך.
קלישאתי ככל שיהיה.
