יום שני בבוקר, שבוע 37 פלוס משהו, הגדולה במעון והבעל בעבודה, אני מתאמבטת לי להנאתי, ותוך כדי אני אומרת לעצמי שאני מרגישה משהו מוזר בנרתיק, כאילו אין צוואר.. טוב, אולי זו עוד אחת מהקריזות של חודש תשיעי.
עדין יום שני, הפעם בערב. אני משכיבה את הפשושה והולכת לקורס הכנה רוחנית ללידה, שומעת מה ששומעת, וקובעת עם המדריכה פגישה אישית של הכנה, כי מצד אחד לא בא לי לחזור על כל הקורס מצד שני אני חייבת טכניקות התמודדות שהיו מאוד חסרות לי בלידה ראשונה, אחרי שלא רק שלא הצלחתי לנשום לפי הכללים, אלא גם לא הצלחתי לנשום בכלל.
יום שני בלילה.. אני מתארגנת, מכינה לי תיק ללימודים, בעלי החמוד מארגן לי טרמפ למחר בבוקר, אנחנו מארגנים קצת את הבית. כמעט הולכים לישון, ואז אני נזכרת שהשארתי ערימה ע-נ-קית של לבנים מלוכלכים על רצפת חדר האמבטיה (תזכרו את הפרט הזה..) טוב, אני אכניס אותם למכונה מחר לפני שאצא.. עכשיו כבר מאוחר להפעיל מכונה ואני גם עייפה.
השעה 12 וחצי בלילה. אני מנסה להירדם. כמו כל לילה, אלה הרגעים שהבטן מתעוררת... כמו כל לילה אני מנסה להתעלם ולהירדם בידיעה שמחר הכל יעבור, אבל אחרי כמה צירים כאלה אני אומרת לעצמי "הפעם זה כבר היה כואב." אחרי שזה לא עובר ולא עובר ולהירדם אני לא מצליחה, אני מעירה את בעלי, סתם כדי שיהיה לי למי להתלונן.. הוא מנסה להציע לי שאולי נמדוד זמנים, אבל אני בשלי- "לא אין צורך בוא נלך לישון ואולי זה יעבור.." אבל זה לא עובר (כמובן), ואני מתחילה כבר לסבול באמת. מודדים זמנים- ציר כל 3 דקות. אני יודעת רק לומר מתי הוא מתחיל, אבל לא מתי הוא נגמר, כי נהיית לי צביטה בגב התחתון שפשוט לא מרפה ממני. בשלב הזה אני מעבירה את הצירים בהישענות על הקיר וסיבובי אגן- זה לא פחות כואב, אבל לפחות עוזר לי להישאר בשקט..
הבעל מציע שנתארגן וניסע, ואני מתחלחלת מהרעיון, כאילו מה, אני לא יולדת היום, אז בשביל מה? בכל אופן, אמבולנס לא רציתי בשום אופן, מסיבה מאוד פשוטה: כשאת גרה בישוב וקוראת לאמבולנס, יש שתי אפשרויות למי שיילד אותך: או שזה יהיה מתנדב מתלהב בן 16, או שזה יהיה השכן שלך... תבחרי.. בינתים השעה כבר 1 ומשהו. אנחנו מתחילים להתלבט את מי מהשכונה אפשר להעיר בשעה כזאת כדי לקחת לו את הרכב (לתזכור- עדין ציר עצבני כל 3 דקות!)
טוב, החל מהשלב הזה הזיכרון כבר לא עובד אותו דבר.. בעלי שיחיה הלך להתקשר ולהביא רכב, אני בינתיים לבד ואפילו אין לי מושג, אני ממשיכה לדבר לבעלי ולספר לו כמה כואב לי ואין לי כוח ו..ו.. ומתחילה סבב ריצות מהחדר לשירותים ומהשירותים לחדר, פלוס כמה צירים מ-א-ו-ד כיפיים על האסלה, ואני לא יכולה אפילו לזוז בתוך המטר על מטר של השירותים.. העברתי אותם בתיפוף על הקיר הקרוב, שנראה לי לא היה מבייש אף אחד מהגדולים בתחום, הפקתי מקצבים מורכבים שלא ידעתי שהם קיימים אפילו.. ותוך כדי זה הפחד הזה של "אני מרגישה שזה לא התינוק, אבל אם הוא יצא פה פתאום..."
השעה כבר 2 וחצי בלילה (שעתיים מתחילת הצירים), או רבע לשלוש, אני כבר לא עוקבת.. בעלי חוזר ומודיע לי שהרכב מחכה לנו בחוץ, ובואי נתארגן וניסע. כאן הסתכלתי עליו בפרצוף של "תיסע אתה עם צירים כאלה. אני לא זזה מפה". לא יודעת למה, אבל פתאום הרגשתי שאני חייבת חייבת מים. הודעתי לאיש המופתע, שאני חייבת מים ולא מעניין אותי אני נכנסת עכשיו לאמבטיה. הוא הלך להדליק בוילר תוך כדי שאני קוראת אחריו "אבל היתה היום שמש, לא צריך". בטח שלא צריך, לא היו לי מים חמים... האיש שואל אם אני צריכה משהו ואני מסכימה ברוב טובי שיזמין אמבולנס, אבל רק שלא יהיו גברים.
השעה שלוש (שעתיים וחצי מאז שהכל התחיל), אני באמבטיה עם מים קרים ועם צירים שא"א לתאר... ופתאום אני תופסת את עצמי וקולטת ש"אמאל'ה, אני צרחתי עכשיו... בדיוק כמו שהבטחתי לעצמי שבחיים לא אתן לעצמי להישמע.."
צוות מד"א מגיע אלינו הביתה, ב"ה עם מתנדבת מבוגרת שיודעת בדיוק מה עובר עלי. לפחות לידה אני לא מעיזה לצרוח ורק בוכה לה שכואב לי נורא וכואב לי נורא, עד שבשעה 3 ועשר דקות הפשוש מחליק החוצה בצווחות שבטח העירו את כל השכנים שעדיין לא התעוררו. אני זוכרת שקראתי איפשהוא על "רפלקס הפליטה" של הגוף- זה תיאר בדיוק את מה שהרגשתי- אפילו לא לחצתי, הוא פשוט נפלט..
מכאן מתחיל החלק הכיפי. הנקתי אותו ושכבתי לי ושאלתי איך זה שעדיין כואב לי (לפחות זה היה כאב נסבל) ורעדתי בלי שליטה והכינו לי תה צמחים מתוק, התינוק נעטף בשמיכה של אחותו הגדולה ועבר לאבא שלו והצוות התחיל בהתייעצויות אם לחכות שהשליה תצא או לקחת אותי ככה (תדמיינו לכם לעבור ככה מהאמבטיה לאמבולנס). בינתיים אני שמה לב לערימת הלבנים הענקית מתחילת הסיפור, שהתפזרה לה על כל החדר.. פאדיחות... ב"ה השליה יוצאת, אני מתקלחת (הגיעו מים חמים, תודה לבעלי שלא הקשיב לי), מתלבשת בבגדים של בני אדם נורמאליים, בעלי מארגן תיק, ואני רוצה לצאת אבל הצוות מתעקש לקחת אותי באלונקה.. טוב שיהיה. נוסעים, התינוק עלי, עדין עם השמיכה, בעלי מחזיק את אחותו שנשלפה מהמיטה ועדין משפשפת עיניים ולא מבינה מאיפה נפלה עליה הנסיעה הזאת באמצע הלילה (איך היא לא התעוררה אין לי מושג. חסד ה'..) הנהג שואל אותנו לאיזה בי"ח לנסוע ואנחנו מסתכלים אחד על השני ואומרים לו ש..בעצם זה כבר ממש לא משנה עכשיו..
והחלק הכי כיף (חוץ מלשחזר את הכל ולקלוט שבעצם מהציר הראשון ועד לאחרון עברו שעתיים וארבעים דקות בדיוק) זה להיכנס למיון יולדות עם תינוק בידים שלי, פעוטה בידים של בעלי, ורק לראות את הפרצופים של כל המיילדות שלא מבינות מה נפל עליהן...
אגב, השכנים טוענים שהם ישנו מצויין. אני עדיין לא החלטתי אם אני מאמינה להם או לא.
אני ממש מכורה לסיפורי לידה! יש גם אתרים שונים שאפשר להעלות אליהם סיפורי לידה. שלי, למשל, נמצאים באתר 
