אז שתדעו לכם, שפתאום אני מגלה כמה שעה זה המון זמן, וכל פעם שיש לי אפילו דקה פנויה, אני לומדת לנצל אותה לעוד שיחה/הודעה והחיוך חוזר.
כייף לספר לאמא דברים על הבחור ולראות איך שהיא נרגעת, ומחייכת. ואומרת כמה מילים רגועות, לפני שהיא מוסיפה את ההפחדות הדרושות.
כייף פתאום להבין שאני תפוסה, אבל תפוסה באמת! בלי פזילות, בלי הצעות. פשוט שייכת לו, ובעזרת ה' תמיד אהיה.
כייף שיש אדם שלא משנה מה אני עושה, זה מעניין אותו. ולא משנה על מה אני מקשקשת, הוא מקשיב.
נעים לי כשאנחנו מסוגלים לפעמים פשוט לשתוק ביחד, ולחייך יחד. כי טוב לנו ככה.
וה', אנא קבל תפילותיי, שיהיה לטובה.. שי יהיה בעיתו ובזמנו, ובלי כאב לב מיותר.






