שלום לכולם,
יהיו כאלו שיטענו שהשרשור לא קשור לפורום, אבל אני קורא את היחס לצבא ולשירות לאומי שנכתב פה, ואולי המקום אם הכי הרבה משקל לשאלה "האם עשית צבא או שנתיים שירות" זה זוגיות, לכן אני כותב דווקא פה. מה גם שזה הפורום הכי פעיל
במקור זה מאמר שלא נכתב בשביל הפורום, אז זה קצת ארוך, באמת שניסיתי לקצר, לא הצלחתי, תודה למי שיקדיש מזמנו ויגיב.
<אתה נכנס לישוב, אחרי חודש של ישיבה, אתה עוד לא מגיע הביתה, וכבר פוגש ""חבר" ותיק בדרך, "נו?, מתי מתגייס?">
מוכר לכם??
זה לא מוזר, הרי על זה התחנכנו מגיל קטן מאוד, כולם חייבים לעבור שם, אחרת – יש להם "בור בחיים", והם מייד מקבלים תיוג מפחיד, מלת קללה שכל אחד ממנו שונא, הם 'משתמטים'. אז איך בכלל נצפה ממישהו לדלג על הצבא??.
אז בואו נחזור אחורה, לגיל שמונה-עשרה, הגיל שבו כולנו החלטנו מה נעשה אחרי י"ב, חלקנו במכינות או ישיבות גבוהות, שנה-שנתיים ואז התכלית, הצבא, מהשמינית מדברים על זה בערבי שבת, עד גיל 23 זה רוב רובו של השיח, ומי שלא שם - מהר מאוד הוא עוף מוזר, אפילו ה"הסדרניקים", (שבחלק מהמקומות הפך למילת גנאי) אם הם יותר-מדי-ביינשים, אין להם עם מי לדבר, אם הם יותר-מדי-חיילים, הצבא נשאר בליבם גם בשלב שהם חוזרים לישיבה, והלימוד מאבד מאיכותו, ואז הם 'עוקצים'.
{אך הלוואי שזה היה נגמר בצבא מול "השתמטות", גם בתוך הצבא יש דירוג של "כמה אני תורם", מי ילך לג'וב שהוא יכול להיות קרבי?? כמה גאונים בציבור שלנו, או אנשים בעלי יכולת דיבור מופלאה, איבדו את עצמם לטובת הלחץ הציבורי של סיפורי הניווטים והשבועות מלחמה, חיו 3 שנים בשביזות כמעט מוחלטת, בלי מיצוי של כוחותיהם, עם דחף של הכבוד החברתי כנקודת אור, כמזון לשבועיים של שמירות, כי זה, ורק זה - תרומה לעם.}
זה לא שונה מאוד אצל בנות, אני זוכר בת מהחבר'ה שעשתה שנת שירות אחת כי היא התחתנה, כמה שהבנים דיברו עליה – "היא בכל זאת מחויבת ל-'רק שנתיים' וגם אותם היא לא עושה??" ממש חוצפה. או אחת "העיזה" ללמוד תורה, למדה שנה במדרשה, התחילה שירות, אחרי חצי שנה התחתנה ועזבה. עוד יותר חוצפה!
אז בואו ננפה ביחד את המפה, יוצא, שאף שזה לא נאמר בקול, התרומה לעם – מתחילה ונגמרת בשנות השירות, אחרי זה – כל מעשה הוא אנטיפטי, האדם חי בשביל עצמו, חוץ מהצבא שהוא – כמובן, 'חסד טהור'.
פעם, היו רק "מניחי-תפילין-לחילונים", חלוצים בדרכם, שעמדו ברחוב והניחו תפילין לכל עובר-אורח, מאז ב"ה, התבגרנו קצת, והבנו שעצם החיים בערים, בערבוב עם העם הוא זה שיגרום לאחדות שאנו כ"כ זקוקים לה, להיכרות בין כל פלגיה של החברה הישראלית, לאהבת והאדם ולבשורה שהמסורת והעם מנסים לבשר פה, התבגרנו והבנו שחיים בריאים, יהודיים, מוסריים, עמוקים, אידיאליסטים, חברתיים וכל שאר האידיאלים שאנו שומעים עליהם לחישות ב"בני עקיבא" – הם עצמם ממביאי הגאולה, לא פחות מאותו אחד שמניח תפילין לחילונים ברחוב, או אותו אחד שסיים מסע של 40+5, אחרי שבוע של שעתיים שינה כל לילה. אבל אותה אחת שהבשילה מוקדם, והייתה מוכנה לחתונה וסוף-סוף להקים בית בישראל, אחת מהמצוות שללא ספק הם מהמרכזיות בתורה – היא סוציומטית, אחת שזורקת את חובותיה ודואגת לעצמה, שהרי היא הייתה יכולה לדחות חתונה בשנה! ובעלה היה יכול להישאר בקרבי ולחזור פעם בשבוע הביתה ומזה לבנות זוגיות (מה שברור שאפשרי! אבל לא מובטח לכל אחד).
מה זה המושג הזה דואג לעצמו?? יש כזה דבר?? אם אדם חי ברובד של חיים שהכול אבל הכול בשביל כבוד ד' התורה והעם היהודי (לא מאוד מפחיד לומר את זה) אז פיתוח של עצמו הוא הכי קריטי שיש! איך בנאדם יכול לתת ולתת אם המוסר שלו בוסרי, אם לא סיגל לעצמו ראיית עומק, יחס נכון לתורה, (שזה העיקר בישיבה) אם לא כינס את עצמו רגע וחשב 'במה אני טוב, מה אני יכול לתרום לעם הזה??' ולא מוחלט ש"הצבא" זו התשובה שהוא יגיע אליה.
ואם זה לא מה שעומד מול העיניים של האדם – מה שווה כל התרומה שלו? הוא עושה את זה כי הוא חייב?? הרי זה כל המרחק בנינו לבין אותם שלא ציוניים!! אז הם יתנו 3 שנים בצבא או שנתיים שרות לאומי, ואז מה?? אם הם לא חשים שהם חלק מן המפעל העצום הזה, המדינה הזאת שאלפיים שנה אנו חולמים ושרים עליה, אז מה שווה הלימוד תורה או השירות שלהם?? אבל בפועל יוצא שאנו והם אותו הדבר, סיימתי שירות – ועכשיו אני יכול לחזור לחיים הפרטיים שלי, מותר לי לחשוב רק על מה נוח לי.
אותה אחת שהתחתנה מוקדם שתגור איפה שתרצה, היחס לשכנים שלה, למשפחה, לבעלה, זה לא מצווה?? אין מה לתת לקהילה?? אם היא תנהל אורח-חיים בריא, יהודי, תחנך טוב את ילדיה, היא תקדם את הגאולה!! אפילו אותם ישובים "קדושים" שבהם ה"כופרים" לא הניחו את רגלם, איפה שאין מכוניות בשבת, שלא ב"טעות" הילדים יראו מישהו מחלל שבת, או מקלל ח"ו, גם שם לא הכול וורוד! (מניסיון, אני גר שם). עם מעלותינו כציבור, יש עוד מעט מה לתקן! (אמיתי יותר, המשפט אמור להיות כך "עם כל חסרונותינו, יש מעט מה להשאיר").
אבל אז באה הטענה שאי-אפשר לה – "כולם עושים צבא! תעשה צבא ואז תלמד תורה." והרי זה פשוט, כי גם זה וגם זה חשוב!! אז על מה תוותר?? נעשה את שניהם! לי לא זכור שיש חובה על כל בנאדם להיות איש חינוך (למרות שזה ערך לא פחות מצבא). אז יש "מלחמת מצווה" כל אדם חייב, אפילו "חתן מחופתו" – אז שיעשה 9 חודש, למה צריך יותר?? שאח"כ יחזור ללמוד, אם הוא אדם ערכי באמת – הוא יתרום במקום אחר, איפה שגם שם צריך אנשים. ואם לא? שלוש שנים לא יגרמו לו להיות ערכי. ומה שווים שלוש שנים ביחס ל100 שנותרו לו לחיות.
אבל מה הבעיה (וזאת באמת בעיה), שאין מדד לאדם ישר, איך נדע אם המניעים של האדם הם טהורים או אנוכיים?? אז נקבע משך-זמן לשירות שכולם חייבים לעשות, בכך עקפנו את הסוציומטים! הנה אתכם חייבים להיות "גומלי חסדים"! אבל גם שם, כמו שכולנו יודעים, יש קצת, אבל רק קצת – צביעות, לחזור עם הסיכה של הסיירת לישוב – זה יותר מסתם 'כבוד', הקטנים מסתכלים בהערצה, כולם שומעים סיפורים, הבנות עומדות בתור – כי הוא – ערכי, תורם, לא אנוכי כמו אותו אחד שקיצר שירות לשנה וארבע, עשה יומיות כי הוא התחתן מוקדם ומקבל כסף על חשבון המדינה כי הוא אברך, הוא חוזר לישוב בראש מורכן, אותו אף אחד לא מעריך, בדייטים הוא סוג ב'. גם בתורה וגם בצבא יש אנשים אנוכיים, לא על פיהם נקבע את דרכנו.
מאיפה בנאדם מסגל לעצמו את הראיה שהכול לשם שמים? שאין דבר בעולם חוץ מחסד?? זאת התורה מלמדת!! זה מה שאנחנו לומדים בישיבה!! אבל זה כ"כ רחוק ממנו, כי בישוב של ה"דוסים", אם זה לא קרבי זה לא כלום, אם את לא עושה שנתיים שירות את מוזרה.
אני זוכר שבת שעשיתי בעלה נגב, כפר לאנשים בעלי מוגבלויות, אנחנו מגיעים לשם מידי פעם לשמח את הדיירים בשבת, פעם שאלה אותי שם אחת הבנות שירות אם אני מתגייס, עניתי לה שכנראה אני עושה "הסדר מרכז" (8 שנים ישיבה, 9 חודש צבא), המשפט שלה היה בערך כזה - "ומה עם לתרום לעם שלך??", אני חוזר פעם בחודש הביתה, חצי מהפעמים שלי אני בא לפה, את החצי השני אני מבלה עם המשפחה, ערך לא פחוּת מהשירות לאומי שלך, אז מה השאלה הזאת בכלל??.
בזוגיות זה הכי כואב, אתה נתפס כאיש לא ערכי, חצי מתנאי ההיכרויות בפורום הזה זה "עשה צבא\ מתכנן לעושת צבא", גם אני חושב לעשות צבא - כי אחרת כל החיים שלי מוגבלים, בעבודה, ובעיקר בזוגיות. מתי זנחנו את כל הערכים שגדלנו עליהם לטובת הצבא??. אנחנו באמת מסוגלים ליותר מזה. ואולי פעם הבאה שאנחנו שומעים הצעה, למרות שהוא לא עשה צבא מלא, ולמרות שהיא ויתרה על שירות לאומי, ננסה, מי יודע איזה איש עמוק אנו מפספסים.
זהו נראה לי, אשמח לתגובות.
