אשתי בהריון ראשון, ומתחילת ההריון היו לה מצבי רוח נוראיים..
כשנכנסת למצברוח אז כל פיפס קטן שאני עושה לא כמו שרוצה (אפי אם לא הייתי מודע לרצונה)
מלווה ביללות/דמעות/צעקות, היו אפי' כמה מקרים שהתחילה לצבוט אותי מרוב תסקול..
כמעט הכרכתי אותה לבוא איתי לרופא של ניצה והוא אמר שזה לא דיכאון אלא רק הורמונים ולכן לא צריך כדורים.
בקשתי ממנה להיתקשר לניצה ולא רצתה, וכשהיתקשרו אליה אמרה שהכל בסדר, ולא משתפת בקשיים שלה אף אחד חוץ ממני,
ואני מרגיש שזה לא מספיק לה (אמא שלה טוענת שהריון זה לא מחלה ושצריכה לא לוותר לעצמה ולכן לא משתפת את אמא שלה)
מה גם שלפעמים אני כבר מתעצבן ואנחנו ברוגז לכמה שעות ואז אין לה אף אף אף אחד לשתף אותו (כאילו יש לה חברות אבל לא
מדברת איתם על זה למרות שאני מעודד אותה ואמרתי לה שני מרשה לה לספר לחברה טובה כל מה שחושבת עלי.
בקיצור אני אוהב אותה מאוד ונורא חבל לי שאנחנו כל פעם נגררים לוויכוחים, אבל כבר אין לי סבלנות לכריזות שלה.
אני מבין שבהריון ושקשה לה מאוד, וזה משו שגם אני רציתי (ורוצה ושמח בו למרות כל הקשיים)
אבל אני כבר לא מצליח להבליג.
כבר לא נעים לי לשהות בבית, במיוחד עכשיו שיהיה חופש, בקושי שבת אנחנו מסתדרים ביחד..
וחוצמיזה שאני מרחם עליה, וכל פעם אחרי שמתווכחים אני כועס על עצמי שלא וויתרתי לה
חשוב לי להדגיש שלפני ההריון לא היה וגם עכשיו כל פעם שיוצאת מהכריזה שלה אנחנו מתפייסים וחוזרים לאהוב, הבעיה שקורה כמה פעמים ביום..
אז קודם כל סתם לפרןק, וחוצמיזה אם למישהי יש עצות מעשיות.
בתומ"ר
נ.ב. אחלה פורום, קורא כבר הרבה זמן, מקווה שאנחנו (הבנים) לא מציקים פה יותר מידי..
ישר כח למנהלות המסורות שעושות ימים כלילות בשבילנו.. (זה בכוונה הפוך)
