רוח אדירה
רוח של אור נושבת בי
מעיפה אותי הרחק הרחק
קדימה
אני שמחה
היא דוחפת
אני צוחקת
והיא גורמת לרוץ.
עוברים זמנים
רוחות מתחלפות
גם רוחי שלי מתחלפת
כעת נושבת בי רוח צהרים
ברורה וחדה
מביטה לצדדים
מביטה לאחור
רואה שאני בשחקים
רואה שכולם מאחור
אבל טוב לי כאן
אני לוחשת לרוח
אך היא לא מרפה
רוצה שאחזור אליהם
שאחלץ אותם מהבור
טוב להם שם!
אני זועקת
אך רוחי יודעת:
דבריי שקר
לא טוב שאני מקדימה
והם- רחוק רחוק.
ואני ספוגת דמעות
לא יודעת לאן לפנות.
ואז- מתחלפות הרוחות
רוח של ערב.
ואז רוח לילית.
שחורה, מדכאת
קרה.
מקפיאה את ידי הפועלות
מקפיאה את ראשי.
גורמת לי שוב לבכות
רק הדמעות קצת מחממות.
היא אכזרית
מטשטשת דרכים
פותחת פצעים.
ואני זועקת:
דיי! די כבר!
אך אוזניה אטומות
והיא הורסת
הופכת שמים לשחורים
מביאה עננים
וגשם.
דיי!! אני צורחת.
ואז מתוך ליבי
מדברת פתאום
רוח האור,
רוח הבוקר
ואומרת שרק אקרא לה
והיא תבוא
ותחבק, ותשמח, ותצחיק.
אך רוח הצהרים
קמה מתוכי וצועקת:
אל תלכי איתה!
היא נראת טובה
אך היא הורסת,
היא מקלקלת.
ורוח הלילה
קוראת לי גם
פתאום ברוך
פתאום בנעימות
ואומרת שאבוא אל חיקה
שאשן אצלה לעד
שאשכח מהכל
שאברח.
ואני במערבולת
מערבולת של רוחות
עומדת נבוכה
עומדת, ודמעות זולגות.
ורוח הלילה
שוב לוחשת אלי:
בואי, בואי ביתי.
ואני מבולבלת
ומפוחדת
וכועסת
ושוב דומעת.
ואז מלמעלה
אני שומעת קול אדיר,
זהו קולו של אבי.
והוא פונה אלי ברוך
ומקרב אותי אליו.
וזהו.
אני לא צריכה יותר
פתאום הכל ברור.
אני מתרחקת מרוח הלילה
וקוראת לרוח האור
ואלי גם חובקת
את רוח הצהרים.
אז רוח הבוקר קוראת לי לרוץ
ורוח הצהרים מוסיפה זהירות.
אז זהו.
אני מקדימה.
מקדימה ומשתדלת למשוך את כולם.
ורוחי שמחה
וזהירה
וצוחקת
ואוהבת
וקצת רצה.
זהו.

