הנהנתי.
לא שהיה לי משהו אחר לעשות, לא רציתי שהוא ידע שאני מצטער, ובטח שלא לומר לו שהוא צודק, אז פשוט הנהנתי.
הוא הרים את הנייר, בוחן אותו שוב, כאילו לא מבין איך זה יכל לקרות לי.
"נכשלת בפעם השלישית, אתה יודע"
ישבתי שם, דומם.
תמיד ספרו על גופות צפות בזרם בסוף סיטואציות כאלה, אבל הבוס שלי לא היה מהסוג שיטריח את עצמו לגרור את הגופה עד לביוב הקרוב.
"מה כבר ביקשתי?" הוא אמר, מלטף את החתול שישב בחיקו.
הוא הרים את הדף שוב, כאילו מנסה לחפש משהו חדש בין האותיות הצפופות.
אחר כך הוא שיחק עם המאפרה, הוא תמיד אהב לשחק עם המאפרה. הוא אפילו לא עישן, אבל מי לא אוהב לשחק עם מאפרות, הרי הן נזר הבריאה.
"ואתה לא מפסיק, וזה לא נראה שאתה מצטער לרגע"
הוא כיווץ את עיניו כשקרא את המילים. שוב. הוא עבר שוב על הדף, מופתע ממה שהוא רואה.
הוא השתעל לתוך ידו, החתול התכווץ.
"ואיך בכלל עשית את זה? איך בכלל ידעת?"
לפעמים עדיף לשתוק, לסתום את הפה.
"הרי, בינינו, אף אחד גם ככה לא יקרא את זה- גלה לי, איך עשית את זה?"
נשברתי.
"אני לא יודע" אמרתי לו
"אני יודע שזה לא בסדר.. אני יודע שזה לא מספיק טוב.. שאין לי תירוץ.. פשוט.."
הוא נדרך, יושב זקוף מולי, מחזיק את השולחן באצבעות דקות
"פשוט לא היה לי שום קטע לכתוב, המח שלי היה ריק- אבל לא יכלתי שלא להשתתף, נכון?
אז כתבתי- וזה מה שיצא."
אהבתי את הסוף! אדיר!
