האמת שאני ממש ניסיתי לקרוא את זה באובייקטיביות ולא הצלחתי, ככה שממש אין לי מושג אם הסיפור הזה שווה קריאה בכלל.. אז מה אכפת לי..
ניסיתי
שקט. היא היתה בטוחה שהיא שמעה את זה. בהתחלה היא חשבה שהיא מדמיינת, אבל לא, זה היה אמיתי, קול של צפרדע. איזה קול יש לצפרדע היא לא יודעת, אבל היא סגורה על זה, זאת היתה צפרדע, ירוקה.
"טוב, את באה לישון?"
"שניה, אני חייבת למצוא אותה."
"עזבי אותך, אין צפרדע, אין קרפדה, לא בצבע ירוק וגם לא בצבע שחור, נו.. אני מת לישון! תכבי את האור ותבואי."
"הגברים של היום.."
"לא, פשוט הנשים של היום.."
"טוב, די."
"שקט."
"שקט אתה."
"תירגעי."
"לא רוצה."
"אוקיי, שקט!!!!" הוא צרח.
נרדמנו, זה לא היה קל. בהתחלה על צד שמאל, לא נרדמנו, שלוש ארבע ו.. על הגב, רעיון גרוע, על הבטן? עדיף לא לדבר על זה, צד ימין. "הי, תיזהר!" "תיזהרי את" "איי, הרגל שלי" "הרגל שלך? קלטת איך בעטת בי?". "מדהים, החוצפה שלך.." "הבטן שלי כמעט התפוצצה מהבוקס שתקעת לי עכשיו". הגיע תורה להרעיד את החדר בצרחה, או אם נדייק ונאמר צווחה, "תשתוק כבר, לעזאזל!"
מדהים איך ניסים קורים, בלי שנשים לב, פתאום נרדמנו, זה היה מדהים, כמעט בלתי הגיוני.
אז הבוקר התחיל ככה:
בום.
" איפה שמ.." בום. בום. בום. "איפה שמת את ה--?!" בום.
"איפה שמתי את מה?!" בום. "ואת מוכנה בבקשה להפסיק לזרוק את כל הסירים על החלון, כבר אמרתי לך שהביטוח ביטל את הביטוח על החלונות אחרי הפעם שעברה, הם אמרו שאנחנו שוברים אותם בכוונה."
"בטח בכוונה! חבורה של מפגרים! ממתי חלונות הם לא ממוגני סירים?! תגיד איפה הכפית שלי?"
"אממ.. אנ..אני.. אהה"
"כן..?"
"הייתיחייבכפיתתאמינילי..פשוטהיהאוכלעלהשולחןוממשרציתילאכולוזאתהכפיתהיחידהשהייתהאז.."
"אתה מוכן להתחיל לדבר ברור?!"
"הייתי חייב כפית תאמיני לי.. פשוט היה אוכל על השולחן וממש רציתי לאכול וזאת הכפית היחידה שהייתה אז.."
"אתה נורמלי?!"
"אני חושב שכן.."
"אז כדאי שתפסיק לחשוב. איפה היא עכשיו?"
"אממ.. אני שמתי אותה.. אני בטוח ששמתי אותה בכיור.. זאת אומרת.. אני חושב.."
"אמרתי לך להפסיק לחשוב!" היא נחתה על הספה. "ומה אני יעשה עכשיו.. אה?!" היא התחילה לבכות, למרר, לייבב, ל.. נדמה שעדיין לא המציאו לקול של הנהימות הנוראיות שלה שם.
היא נרדמה תוך כדי בכי/מירור/ייבוב/מה שזה לא יהיה.
"רק שלא תתעורר, רק שלא תתעורר, רק שלא תתעורר", הוא נשא תפילה חרישית, כ"כ חרישית שכנראה גם אלוקים לא שמע.
"איפה אני?! מי אני?! ומה אני עושה על הספה?!"
"את בבית שלך, שאלה טובה, את אמורה לישון.."
"אוי לאאאאא, הכפית."
הוא ניסה לתפוס אותה, מאוחר מידי, היא כבר היתה על הרצפה. איך הוא אוהב את זה, כשהיא מתעלפת. הוא יכול לשפוך עליה דליי מים כרצונו. ואיך התמזל מזלו היום, שדווקא רגעים ספורים לפני כן החליטה אשתו לשטוף את הבית וממש במרחק נגיעה ממנו, עמד הדלי, מלא בשאריות המים והטינופת. "אין ברירה", הוא חייך, "הרי חייבים להעיר אותה איכשהו."
"מה לעזא--?!"
"הכל בסדר, רק התעלפת לכמה דקות."
"הכל בסדר? ראית איך אני נראית?"
"האמת שאני מעדיף לא להסתכל.."
היא קמה מהרצפה, תוך תוספת גידופים.. אבל איזה ביש מזל, רגלה נוחתת היישר על ערימת קליפות של פיסטוקים, שהשד יודע מי הביא אותם לשם, והיא מוצאת את עצמה, בתנוחה שאיש עוד לא הכיר קודם, על מרצפות ביתה. אם רק היתה תופסת את מי שעשה לה את זה--
ואז היא ראתה אותה, עומדת על השיש, כפית הכסף בפיה והיא זורקת קליפות פיסטוקים על הרצפה-
צפרדע, ירוקה מתמיד.
ז-ה טוב!!! וואו!