גם אם אני אישית לא מכירה אדם שיש לו את זה-

או לא יודעת שאני מכירה

לדעתי זה שאני חושת על מצב חיים כזה כאופציה- זה מרחיב משהוא באישיות שלי

אם חברה שלי היתה באה ואומרת לי- תקשיבי, אובחנתי על d.i.d

מה הייתי אומרת לה? מתנהגת מולה?

זה כואב. כואב שיש לחברה שלי כזה סבל.

וזה גם קצת משמח- כי גם קודם היה קשה לה, אבל עכשיו יש לזה שם ומשמעות וטיפול

הייתי מבררת היטב מה זה אומר

איך זה מבטא את החיים שלה

איזה מקום זה יתפוס מבחינתי

גם שואלת הכי בישרות וגם ברגישות- איזה מקום היא צריכה אותי

כתומכת למצבים קשים, כחברה רגילה כאילו כלום

וגם שואלת את עצמי- למה יש לי כוחות? למה אני מסוגלת?

אני לא יודעת אם הייתי מסוגלת להתייחס הכי בשלווה וכאילו כלום במצב של התחלפות

אבל אני לא חושבת שה"פאדיחה" הייתה גורמת לי לנתק איתה כל קשר

מדובר שהיא הייתה כל הזמן כזאת, או לפחות כבר למשך תקופה ארוכה לפני האבחון,

והשינוי היחיד שנעשה הוא האבחון עצמו.

לכן, אם היית חברה שלה לפני ואהבת אותה, גם עם ההתחלפויות שאז עוד לא היה להם שם.

אז למה שישתנה משהו עכשיו?? רק כי עכשיו יש לזה שם??

אם הייתי מבין שמצריך הבנה מיוחדת ורגישות מיחודת, לא הייתי מתנהג טבעי, זה די אסור

אז מסתבר שהייתי נזהר יותר, מדבר יותר בעדינות, ומנסה לעזור

ואם הייתי מבין שאין שום בעיה, הייתי מתנהג רגיל. מה משנה לי שאדם חולה לגבי איך להתייחס אליו? אם הוא היה חולה שפעת הייתי מתייחס אליו אחרת?

מה זה עוזר?

הייתי בודק בשביל החבר מה יהיה יותר טוב בשבילו.

זה יכול להיות להמשיך כרגיל, ואולי אפילו להתקרב יותר כדי לעזור.

זה בדיוק העניין של אהבה שאינה תלויה בדבר.

האם הייתי מתייחס להפרעה? אם הוא היה מעלה את הנושא כן, אם לא, כנראה שלא. 

בזמן ההתחלפות עצמה, אני לא בטוח שהייתי יודע איך להגיב.

ושאלה לגבי האזהרה, למה זה עלול להיות טריגר? איזה סוג של דברים עלולים להיות טריגר?

[דידי כתבה על מצבים של התרגשות, אבל נראה שאת חוששת שעצם העיסוק בנושא עלול להיות טריגר]

אני אומנם לא נתקלתי במצב כזה, אבל בכל זאת אני לא מהאנשים שינתקו קשרים בגלל קשיים שיש לחברה, גם אם זה ברמה כזו. (אלא אם כן החברה מעוניינת לנתק את הקשר בגלל זה, ואז זה משהו אחר) אז מן הסתם זה מה שהייתי עושה.

למרות שבזמן החלופות לא הייתי יודעת מה לעשות.

לי יש טריגר של ריח מסוים, עיסוק בנושאים מסוימים הוא טריגר, לחברה (עם did) קול נמוך ולחישות הן טריגר..ככלל, טריגר הוא כל דבר שעשוי לגרום רגש ומחשבה ודבר מה שלא ניתן לעמוד בו בלי התחלפות. לעיתים עיסוק בנושא עלול לגרום לתחושת קושי חדה כזו..יש מבין?

אי אפשר לדעת מה יגרום לכם לתגובה כזאת, ואין שום דרך לנחש

אפשר לדבר על הירח וזה יהיה טריגר,

אפשר על עצים, אפשר על אהבה, אפשר על בית ואפשר על מילואים

כל נושא שהוא יכול להוות רגש מסוים שיגרום להתחלפות

כך שכשאני יודע על משהו ספציפי, אני אזהר ממנו כמה שאפשר, וכן אני אזהר לא לדבר על דברים טעונים מדי רגשית, אבל חוץ מזה, לפני שאני יודע, אני לא רואה דרך להיזהר מזה, חוץ מלא לדבר בכלל

הוא, ככל הנראה, יידע מה מעורר אותו. בנוסף, אדם שהולך ומכיר טוב יותר ויותר את החבר שלו החולה, תוך מודעות למחלה, יכול כבר מעצמו ללמוד מה גורם להצפת המחלה ומה לא..

כי הוא חייב כאלו שבאמת מבינים אותו. בגלל שאני מכיר את המצב הזה מקרוב, אני כבר יודע להתמודד עם זה ברמה כלשהיא, ולא מפחד מזה. אבל, לעיתים בזמן השינוי צריך לתת יחס אחר, על פי הדמות אליו הוא השתנה (מישהו שמשתנה לילד קטן, לדוגמה, צריך לדבר בשפה שקרובה יותר לשפה של ילדים. זה לא הזמן לשאול אותו שאלות אמוניות למשל

מה שכן, הייתי מדבר איתו על הנושא ומנסה לברר איתו איך הוא רוצה שימשיך הקשר בינינו, באיזה צורה. לא הייתי מתעלם מההפרעה כאילו היא לא קיימת - זה לא הוגן כלפיו. זה קיים, וצריך להכיר בזה, בלי לפחד.

גם אם הוא מרגיש ילד קטן, הוא באמת אדם בוגר, ואין סיבה שלא יבין

נראה לי.

זה לא עובד ככה, מצטער...

זה ממש תלוי בהמון גורמים.

"הם לא אני", אבל בגדול את צודקת.)

כבר יצא לי להישאר במקרים של חברות עם התמודדויות נפשיות אחרות,

נטיות הפוכות,

וכדומה...

קודם כל הקשבה, הייתי שואלת שאלות שברור לי שזה בסדר לשאול מבחינת התעניינות,

והייתי אומרת שמתי שבא לה לשתף עלזה- בשמחה, ושואלת אותה איך היא רוצה שאתייחס לזה.

שלא אדבר על זה?

על זמן החלופות גם הייתי שואלת- איך היא רוצה שאגיב, ומה יעשה לה טוב.

ברור שהייתי נשארת חברה שלה, זו לא שאלה בכלל.

ומתייחסת רגיל, גם בתוכי- פנימה, חוץ מזמן החלופות- שמנסתם מצריך משו שונה (בהגיון שלי, לא מכירה מקרוב.)

לא חשבתי על זה לפני, אבל עניתי ישר ולא הייתי צכה לחשוב יותר מידי- ברור לי שזה מה שהייתי עושה במציאות.

שאם בזמן החלופות יש מקום לגונן גם פיזית

(לא יודע, לא חוויתי אבל נראה לי שיש צורך)

אז לעשות זאת.

הכי חשוב לשאול כיצד להגיב בחלופות כי לא תמיד יודעים

אבל אני לא בטוח שהיא בעצמה יודעת כיצד נכון להגיב ומה היא רוצה בזמן החלופות,

אבל לא בטוח שההערכה שלי נכונה....

ברור שלא לעזוב את החברות, אבל אני רוצה להסתייג, שכל האמירות שלי ממקום שלא נתנסה,

יתכן שבזמן הנסיון עצמו יהיה קשה לעמוד בו, מי שלא נתנסה לא יודע רק יכול להעריך,

ואת זה הוספתי כדי להיות אמיתי כפי שבקשת.

אני כותבת את זה- לא כי אני בהכרח מרגישה ככה

אלא כי אני בטוחה שיש מי שמרגישים ככה- אבל לא מעיזים לכתוב

כולם פה כתבו ברגישות, בביטחון עצמי, באהבה

אבל יש גם אנשים שיותר קשה להם להכיל - אולי הם ימצאו הזדהות עם מה שאכתוב להלן-

אני לא חושבת שהייתי נשארת חברה שלה

הייתי משתדלת שזה לא יהיה להיפרד ממנה בבום (היא לא דייט... רק חברה...) אבל הייתי נותנת לקשר לדעוך לאיטו...

אני לא יודעת להכיל מחלות נפש, זה גדול עלי, אני לא יודעת לחשוב כל שניה מה טוב לה ולהיות רגישה כי אולי זה יהיה לה טריגר ולא לזרום עם החיים

איזה פחד זה- את עושה משו לא נכון- ובמקום לומר טוב סליחה- אז היא מתחלפת! יו!

אני הייתי מתפדחת ממה טילים. אם היא בהתחלפות- איזה מוזר זה? מה אני יעשה איתה? עם עצמי? מה כל העולם יחשוב עלי שאני חברה של המוזרה\ היצורה \המסכנה הזו?

ואחרי ההתחלפות אני בכלל לא אוכל להתייחס אליה טבעי - לעשות כאילו כלום, כאילו זה לא היא.

אז אני אתפלל עליה מרחוק. ואם אני אראה אותה פעם- שלום שלום ודי.

חבל

מי שמרגיש\ה הזדהות עם תקובה כזו^ - תגובה קשה יותר, אבל גם טבעית

יכול להנהן לעצמו, או לכתוב הזדהות, או לכתוב התנגדות בשיא הכוח כדי להלחם עם עצמו, או כל תגובה אחרת

חברות שיש להן דידי (ככה להגדיר את זה? מוזר...) יקרות!

בטח פגשתן אנשים כאילו....

זה בטח כאב... והיה קשה ללמד זכות

אבל זה גם יכול להיות פשוט מהסיבה הפשוטה שמעולם לא נתקלת במציאות כזאת באמת, ואת לא יודעת איך זה בדיוק - ואם היית נחשפת למציאות כזאת, היית רואה שלא בטוח כצעקתה כמו שאמרת.

אני אישית למשל, גם לא בטוח שהייתי מגדיר את עצמי אדם שמתמודד טוב עם מחלות נפש, ובכל זאת, אחרי שהיה לי חבר עם מאניה דיפרסיה, אחרי שהכרתי חולה בהפרעת זהות - ראיתי שנכון, זה מחלה - אבל אפשר לחיות לצד אדם כזה, עם יותר התמודדויות, כן, אבל אפשר לחיות.

הגיוני שכאשר לא מכירים, הדעות יותר מחודדות, וכאשר נחשפים במציאות למקרים כאלו,נחשפים יותר למורכבות ולכך שזה לא שחור לבן, ואז, אולי, כן היית מוכנה יותר לקחת נשימה עמוקה לפני שאת מדעיכה את הקשר, ומנסה בכל זאת לראות האם את כ-ן מסוגלת להישאר איתה בקשר.

ייתכן גם, שמצב כזה שבו את כבר חברה מהעבר של מישהי כזאת ורק עכשיו זה התגלה אצלה, הרגש האנושי של לא לנטוש חברה בשעת צרה, היה גובר אצלך מעל לרגש הדחיה והפחד. יש הבדל גדול בין להתחיל להיות חברה של מישהי כזאת כשאת כבר יודעת שיש לה את זה, לבין להיות חברה שלה שנים, ורק לאחר מכן זה מתגלה או פורץ...

שוב, אני לא חולק על עצם מה שאת אומרת כעת, אלא רק מסייג ואומר שזה ייתכן בגלל מצבך כיום, שאת לא באמת מכירה מצב אחר (למעשה, ייתכן אפילו שיש לך חברה/חברות כאלו, שאת פשוט לא מודעת לכך שהן כאלו, כי הן מסתירות את זה...) 

שזה בכלל לא נכון שצריך לחשוש כל שניה, אולי עושים משהו לא נכון והיא מתחלפת.. זה בכלל לא כך..

וגם "אם היא בהתחלפות" - זה לא כ"כ מוזר. למי שיש מספיק שלוה וטיפה הרגל "להכיל" דבר כזה - יש בכך אפילו משהו נחמד. סה"כ - רבדים שבנפש של האדם; וכשמתגלים הצדדים האציליים, זה יכול להיות אפילו מפעים - איזה טוב יש באדם הזה (ובעצם - כנראה בפנים אצל כל אחד..).

ו"אחרי ההתחלפות" - אין כל סיבה לא להחליף חוויות, אדרבה: עידכון מה יש שם בפנים. כמו: מה דיברתי כשחלמתי?...

"מה יחשבו כל העולם"?... נו..  אבל "המסכנה" - זה לא. אולי הגיבורה, האישיות, המתמודדת-המופלאה..

ויש כאלה שנהיו חברות דווקא בגלל זה.

[אבל נכון שזה עוזר ללמד זכות על מי שקשה לה להכיל את זה. ביחוד "מרחוק", כשלא באמת מכירים במה מדובר. ולפעמים אנשים באמת "מפחדים" להיפגש עם משהו לא רגיל. אדרבה, כ"כ נורמלית ובכל זאת כך?... קצת מבהיל אותם.. אבל אל דאגה - זה לא יקרה לכם. זה נדיר.. אפשר להתייחס אליה בנחת..]

אם אתה אומר מהיכרות או לא (נראה שכן)

אבל כנשאלה כאן השאלה בפעם הראשונה (שאני מכיר) בפורום,

היא הוצגה כשאלה האם היא יכולה להינשא,

אז עניתי שנראה שכן רק צריך בעל מיוחד שיידע לקבל את ההתחלפויות

וגם שיידע להעניק חיים רגועים ללא ריגושים פתאומיים,

ועכשיו אני ממש שמח על תשובתך,

היא מחזקת מאד את הכיוון של יכולה להינשא..

מדבר מהיכרות לגמרי. מאיזה מקרה שקצת סייעתי.

וגם אני עניתי כמוך שבוודאי יכולה להינשא בעז"ה.

וגם מה שכתבת כעת מתאים לדעתי- ו"ריגושים" לא נורא תמיד.. רק באופן המתאים.

גם מתוכננים לנשיא ארגנטינה פגישות גם עם גדולי הדור הליטאים, הרב דב לנדו והרב משה הלל הירש.

למיטב ידיעתי, הציונות הדתית אינה חזקה בארגנטינה.

ייתכן שהוא נחשף יותר ליהדות החרדית, כמו שרבים חוזרים בתשובה נמשכים ליהדות החרדים מכל־מיני סיבות.

ההתבדלות החרדית היא לא רק מהמדינה באופן ספציפי, אלא קו כללי.

ייתכן שלעיני הגוי, אוסטיודן מעניינים יותר מאשר בחורים בפולו.

שהיו הולכים במעילים ארוכים ושטריימלים

בניגוד ליהדות מערב אירופה שנראתה יותר מודרנית

פולו זה סוג של חולצה לא?

קצת כמו לראות ציורים של ציירים לא יהודים..

אתה רואה שכולם מבינים שיש סוג של מראה יהודי נצחי עם זקן ופאות...

לא אומר שחייב, זה סוג של אותנתיות.

תכל'ס, אין על נערי גבעות בעולם!!!

איך בדיוק נשיא ארגנטינאי שמתעניין ביהדות אמור להיחשף לנערי גבעות?

אני מניח לעצמי שמה שהוא חשוף אליו הוא:

– הקהילה בארגנטינה (שאינם נערי גבעות למיטב ידיעתי)

– שיעורי תורה בספרדית

– שיעורי תורה באנגלית

מכירני כמה גרים (וגויים מארצות שונות שמתעניינים או התעניינו ביהדות)

באופן גורף הם חשופים או לחב"ד (כי הם בכל מקום), או לנישה של אותה שפה (למשל: רוסים וחב"ד/יהדות בוכרה, גרמנים לרבנים בגרמניה)

ובאופן כללי, גרים נוטים להיות מאוד אינדיבידואליסטיים

מה שפחות מתחבר לכל ה"כלל ישראל"

(מזכיר שיש הלכה שגרים פסולים לדיינות ולמשרות ציבוריות)

זאת פשוט תוצאה סבירה של הנסיבות.

וגם "לדון לכף זכות" שביקר בישיבה חרדית ולא בישיבה דתית־לאומית... יש ביותר מתנשא

מה אתה מתכוון לשאול בשאלה?

אתה מציף תאים רדומים...

ומה הנפק"מ העצומה.

באמת סרק מבחינתי, והיה טוב אילו התעלמתי מזה מלכתחילה

זהו.

באותה מידה יכולת להגיד שלכולן יש שיער בצבע מסוים או משקל מסוים או מידת נעליים מסוימת או עדה מסוימת או גננת גן חובה עם אותו השם.

כל דבר מקרי הוא מקרי, גם אם זה נראה וואו ממבט ראשון.

כמו לנסות להסביר למה אוכלים צ'ולנט בשבת, ואז לחפש איך צ'ולנט בגימטריא מזכיר משהו שקשור לשבת.

הזכות שעמדה להן היא לא של מקים האולפנה אלא של המאמץ האדיר שלהן, הזיכרון שלהן, החוכמה שלהן וכיוצ''ב.

וזה שכולן בנות כהן - מקרי לחלוטין.

קראתי על הרב בהר"ן עכשיו בויק', נשמע דמות מיוחדת

על רקע פרישה מטעמים אידיאולוגיים.

יודע מאמא שלי שלמדה באולפנת כפר פינס, בתקופת הרב בהר"ן שם.

פרש מראשות האולפנה על רקע חילוקי דעות אידאולוגים מול מרכז ישיבות בני עקיבא על אופי האולפנה.

(אולפנת כפר פינס היא אם האולפנות)  

תהנה, זה פורום ציבורי.

מה הכוונה להיות נשוי למלבנים דיגיטלים?

זה נורא ואיום

לא שורד ככה

[12 הצעדים... אחי, תהיה חזק אתה בכיוון]

כמובן הכל ברוח טובה

ומוגבים..

אני חושב שמה שגורם לאנשים הרבה לכתוב (אא"כ זה ברו"מ או אנשים מיוחדים) זה שאנשים מגיבים ועונים לך, ואז אתה לא מרגיש שאתה משתף לאוויר..

ההצעה שלי: לא לעבור אליו ישר בבלעדיות

אלא להחזיק גם וגם

לשימוש השוטף תשתמש במוגן (במיוחד אם אתה נוסע לאנשהו וכיו"ב) ואם אתה צריך משהו תשתמש בראשון

בסוף גם לא תצטרך את הראשון

פשוט חילוני חוגג כמו שצריך בצורה אותנטית ודתי מלמל מילים ומשחק אותה שמח

המשתתפים בחידון התנך כבר שנים רבות דתיים לאומיים בלבד, החילוני האחרון למיטב ידיעתי שהשתתף בחידון התנך היה אבנר נתניהו.

עוד משהו שפיספסתי?

בדיוק כמו החילונים שעליהם אתה מדבר

אחרת היית יודע - שמראש עולים לחידון שניים מהחינוך הדתי ושניים מהחינוך הממלכתי. ממש ככה הוא מוגדר

אני לא מצליח לזהות חילונים.

ניקח את ג'פטו ונבקש ממנו להציג טענות בעד ונציב מולו ג'פטו נוסף שיציג טענות שכנגד

כך הם יוכלו ללעוס את אותם טיעונים שחוזרים על עצמם כל הזמן

ובינתיים אנחנו נהיה פנויים ללכת ללמוד תורה

ואז היא תעשה את הדיונים האלה במקומנו

בלי חרדיות מבוהלות שחייבות לצופף שורות,

או לחילופין פשןו עם חרדיות לא מבוהלות, זה גם יהיה בסדר

ממש מרתק אותי לחקור את התופעה הזו..

לא שנאה. כעס. - צעירים מעל עשרים

כי כשאתה התחלת שם את הדיון אני הייתי יסודי והתייחסתי לעצם הטיעונים, ואף טרחתי להביא ציטוטים של ממש ונימוקים של תורה.
 

אגב, אם כבר מורשה לי להעיר, פוסט הפתיחה שלך בעצמו היה רעיל ולעגני: "מישהו יודע אם הנופלים עומדים בשעת הצפירה ומצדיעים.. האם הם צופים בזרי פרחים לרוב?".

ואתה לא מתבייש להגיד לי "קשוט עצמך"? יקח אדוני מראה גדולה כדי שיוכל ליטול קיסם מבין שיניו וקורה מבין עיניו.

רבים כמו שתי תרנגולי הודו מרוטי נוצות

אני נהנה

תמשיכו

אמנם לא אני היא שהתחילה ראשונה את הויכוח כאן (אלא מישהו שרמז על חרדים אגואיסטים, באותו הקשר)

אבל אני קפצתי...וכל השאר, ידוע.

באמת נקדימון לא אשם כי אפשר לאמר שהתגרינו בו, בהשקפה שלו, ובבית שלו.  סליחה!

וצריכה באמת לבקש סליחה מהשם; כל יום אני מבקשת "אל תביאנו לידי מחלוקת", וכמתחילה כזו

אני מייד מוצאת את עצמי שם....

בטוחה שלקב"ה לא משנה, ואף אחד לא יתבע אם עמד או לא בצפירה, אם הניף או לא דגל, ואפילו אולי

אם אמר (או לא) הלל ביום העצמאות.

העיקר שכולם משתדלים לשמור מצוות, בין אדם למקום ובין אדם לחברו (שזה יותר קשה, לי , בכל אופן)..

אולי, חס וחלילה, אתבע על הונאת דברים, ליבון מחלוקת, לגלוג, חוצפה...

כל היתר ממש לא חשוב.

כל טוב.

מתנחלים פשוט ממש טובים בלספר שכל מה שמעניין אותם זה אידיאולוגיה ולהתעלם מכל מה שהם מרוויחים ממנה

אמר שבשביל לגור ביו"ש אסור להנות ובגליל מותר להנות? יו"ש זה כמו כל מקום אחר בארץ וכל אחד יכול לגור שם גם אם עושה זאת בשביל תאוות בצע. דין קדומים כדין כפר שמריהו. גם תושבי פריפריה מקבלים מענקים גם אם הם עשו כסף מההתישבות שלהם בפריפריה

אני מתנחלת, גרה במקום בורגני ומעולם לא התיימרתי לחשוב או להציג את עצמי כאילו שרק ארץ ישראל בראש שלי. זה שהיה לך משהו בראש… זה שלך.

אני חושבת שבלי איכות חיים, מפעל ההתנחלויות היה מצליח פחות וזה דוקא היה בעוכרינו.

עבר עריכה על ידי נקדימון בתאריך ד' באייר תשפ"ו 11:53

בעבר בכל מקום זה היה אידיאולוגיה צרופה, כי המחיר היה אדיר (בטחונית, חברתית, גאוגרפית, תקשורתית, איכות חיים וכו).

היום יש מקומות שבהם ברוך השם המטרה הושגה ויכולים לגור בהם גם מטעמים נוספים, כי המקום כבר מוסדר ומפותח ויציב ובטוח.

ויש אנשים שגם בחינם לא יסכימו לבוא לגור ביהודה ושומרון, אז מה אכפת לי אם מי שבא יש לו גם אידיאולוגיה וגם מחשבות נוספות?

אם אתה מכבד את ההורים גם כי אתה אוהב אותם וגם כי זה מצווה, אז יש בזה בעיה?

אם אתה לומד תורה גם כי אתה מקיים מצווה וגם כי אתה נהנה מהלימוד, אז יש בזה בעיה? האגלי טל דן על זה בתחילת ספרו כידוע, והמסקנה ברורה: אשריו.

כמובן שיש ערך בדברים שכתבת. אבל זה חייב להיות משולב באידאל של ישוב הארץ.

אז אין בתים פרטיים/צמודי קרקע במחיר כזה.

(מי שגר בהתנחלות בחור רציני כנראה באמת הגיע לשם מתוך אידיאולוגיה)

והישובים הדתיים שהם לא ביו"ש מלאים עד אפס מקום.

לצורך העניין גם מודיעין עילית מעבר לקו הירוק.

בגדול רוב האנשים לא מסוגלים לחיות רק על אידיאלים, זה מאד מאד קשה. זו מסירות נפש גדולה מאד מכל הכיוונים. כל שבכל ציבור יש קבוצה יחסית קטנה של אנשים כאלו. גם בציבור הדתי לאומי יש קבוצה כזאת והיא אילו שגרים בחוות ובגבעות מתחילות (רובם). אנשים שחיים צמוד לערבים, בסיכון תמידי עם כל רעיית צאן, השב"כ, הצבא והמשטרה רודפים אותם בין אם הם עשו משהו ובין אם לא ויכוחים להתעלל בהם בלי שאף אחד יעשה משהו ובלי זכויות בסיסיות. אנשים כאלו באמת מוסרים את הנפש בצורה יוצאת דופן על ארץ ישראל.

ב"ה שהגענו למצב שאנשים רגילים ופשוטים שלא יכולים רק למסור את הנפש, וצריכים פרנסה כמו כולם ומקום לגור בו מגיעים לגור בישובים. בעבר היה מסירות נפש לגור במקומות כאלו, זה נהדר שהיום זה גם נוח. יש פה הקרבה מסויימת עדיין לרוב, הרבה יותר נוח לגור ליד קופת חולים ובתי חולים, ליד סופרים זולים, בתי ספר וישיבות/אולפנות, במקומות שיש בהם תחבורה ציבורית טובה ולא חייבים להחזיק רכב ובעיקר להיות קרוב לעבודה ולא לנסוע שעה או שעתיים כדי לעבוד בעבודה מכניסה. זה עדין לא קל לגור במקומות כאלו ורוב הישובים כאלו. ואין ספק שמי שגר במקומות כאלו מקריב בשביל ארץ ישראל. אבל טוב מאד שזה כבר לא מסירות נפש כמו שהיה פעם וכמו שיש בגבעות ובחוות, זה הדבר שמחזיק את ההתיישבות שתהיה ברת- קיימא ולא תהיה מעורערת מכל דבר.

כדי שארץ ישראל תהיה מיושבת חשוב שיהיו גם אידיאליסטים מאד וגם אנשים רגילים שמוכנים להתאמץ קצת אבל קשה להם להקריב מאד.

(אגב, גם בצפון ובנגב יש חשיבות מאד גדולה לגור)

נ.ב.

כשכותבים אומרים\ות כדאי לכתוב קו נטוי ולא נקודה. מאחורי הנקודה עומדת אידיאולוגיה פרוגרסיבית שלא לפי רוח היהדות.. 

כל מי שגר מעבר לקו הירוק?

ברור שיש עוד שיקולים כשאנשים בוחרים מקום מגורים

כמו יוקר הדיור הארץ.

קיץ 2005 גירוש מגוש קטיף, יכלת לקנות בית ביו"ש בכלום כסף, דיברו אז על תוכנית ההתכנסות של אולמרט מיו"ש.

2006 החלה העליה המטאורית בנדלן

קיץ 2011 עם ישראל כולו יוצא לרחובות כי דירה ממוצעת בישראל חוצה את המליון שקל

2026 דירה ממוצעת 2.4 מליון שקל, חצי מליון יהודים ביו"ש ניכרת התמתנות במחירי הדיור.

זה לא כאילו הם ידעו שזה מה שיקרה

הקרבה מסוימת. סתם נעים לחשוב שהכל מתוך אידיאליזם טהור.

הכי בריא זה שלא חייבים לגור רק בגלל אידאליזם, זה הופך את זה לנורמלי ורגיל מוחזק את האחיזה בארץ. זה כמו שבעליות הראשונות היה צריך מסירות נפש רק כדי להגיע לארץ והיום זה אולי לא קל אבל ממש לא אותה מסירות נפש. ככה בונים עוד שלב ועוד שלב.

ועדין יש הרבה מאד אידיאליסטים שפועלים רק מתוך אידיאליסטיות, לכי לבקר בחוות ובגבעות החדשות ותראי (אגב, היום מאד יקר לגור בישובים וקשה מאד למצוא דירת קרקע, למרות המרחק מהמרכז, זה לא שהיתרון כל כך מובהק)

הגבעונים זה נטו מסירות נפש.

במי שלא, יש כאלו שהמניעים טהורים ויש כאלו שזה מעורבב.

אבל חבר'ה - בבקשה כנות!!!

אל תנופפו בדגלים שלא שלכם!!

יש עניין ומצווה גדולה ליישב את ארץ ישראל ובמיוחד במקומות בהם רוצים אויבים להתיישב ומנסים לגרש אותנו מהם.

זה שזה גם נוח מבחינות מסויימות שולל את המצווה שבזה?

אם כיף לך לשבת בסוכה ואתה נהנה לשבת בחוץ בצל הסכך וללמוד זה הופך את זה לפחות מצווה מאשר מישהו שלא נהנה עושה את זה במסירות נפש? 

מופיע אם זה בת או בן (מסר למחבר או שיחה אישית עם המחבר או אם זה בת מסר למחברת וכו')

למי שרשם בהגדרות שלו את המגדר, מי שלא עשה את זה לא יופיע לו

אבל התכוונתי לתגובה הקודמת שלי, שבה כתבתי למי שכתבה לי 'צודק', שאם כבר אז 'צודקת', חשבתי שמובן מזה שאני אישה

אלוקים יברך את כל המתנחלים

אם אתה באמת רוצה לדעת, אפילו בגבעונים לא אצל כולם זה מסירות נפש,

כמו בכל מקום לא כולם מאה אחוז.

אני גר ביישוב נורמלי וזה לא מרגיש שום התנחלות מיוחדת או הבדל מיישוב שלא מוגדר "התנחלות",

וכמו שכבר כתבו, זה לא חייב להיות מסירות נפש,

מסכים עם @שוקולד לבן.