טוב, נכתב בזמן קצר ואינלי כ"כ זמן לשפץ. וזה גם פעם ראשונה נראלי של סיפור... אז מקווה שזה בסדר 
"אז מי אומר דבר תורה?" הרב חזר על השאלה-דרישה שלו, אף אחד מחמישים הנוכחים לא זז. פתאום ערן חייך את החיוך ההזוי שלו, הסתובב אל הרב וצעק "ליוני יש דבר תורה!" "מה?! הוא דפוק? ,"תהיה בשקט!" לחשתי לו, מאוחר מדי, הרב שם לב. "נו, יוני, בכבוד!" אמר וחייך. הלב שלי הלם בפראות.
טוב, הרבה ברירות האידיוט הזה לא השאיר. אני נעמד, בעוד גלגלי המוח מנסים להמציא איזה רצף הגיוני של מילים שישאיר אותי בקטגוריית האדם השפוי.
"אז כמו שאתם יודעים, פרשת השבוע שלנו היא----" אזעקה עולה ויורדת נשמעת בחלל. בליל צעקות באוויר, ותוך כדי זינוק אני רואה את כל החברה קמים על הרגליים ורצים למרחב המוגן. "צבע אדום, צבע אדום". אני מתבונן סביבי, מנסה לספור את הנמצאים. הרב סוגר את הדלת בטריקה, כשלפתע אני שומע את עצמי צורח. "ערן!!!!"
הרגליים שלי נעמדות כאילו מעצמן, ואני רץ במהירות במעלה המדרגות. צלילי האזעקה עוד מהדהדים במוחי, ואני מדמה לשמוע פיצוצים מכל עבר. רגליי מגיעות לחדר האוכל של הישיבה. ערן יושב שם על כיסא, בוהה באוויר. "ערן!!" אני זועק. "קום!! רוץ! אזעקה!" אין תגובה. אני מנסה את כוחי שוב, אך מהר מאוד קולט שאין עם מי לדבר. פיצוץ עמום נושא את קולו באוויר, אני נרעד. ידי מורמות כאילו מעצמן, אני תופס את גופו הצנום וכמעט מחליק במורד המדרגות. החברה מקבלים את פנינו בתשואות, מגישים לי ולערן כוס מים צוננים. אני מעביר את הכוס לערן, אך הוא אינו מושיט את היד. "ערן, הכל בסדר?" שואל הרב. ערן מרים את מבטו הבוהה, ומוריד אותו חזרה. צפירת ארגעה נשמעת, והחברה מתפזרים לחדריהם בצהלה. ערן אינו מתרומם. הרב מקים אותו בעדינות, מוליך אותו אל מיטתו. הוא עוצם בכבדות את עיניו, מניח לשינה לגאול אותו. אני יוצא על קצות אצבעותיי מהחדר, ממלמל פרקי תהילים.
השעות עוברות, וערן אינו יוצא ממיטתו. ערן החברמן, ה'היפר' והזורם, שמארגן את כל השטויות בשיעור. ערן שאחיו נהרג מפצצת מרגמה בביתו בגוש. ערן שתמיד שמח למרות הכל, למרות הגעגועים. ערן שוכב עכשיו, ובוהה בתקרה.
מוצאי שבת, הוריו של ערן לוקחים אותו לביתו.
ערן חוזר אלינו אחרי שבועיים, מרוסק ומרוחק. החברה מקבלים את פניו בתמיהה, מחפשים את הבחור האהוב שהכירו. שקט. ערן פותח את פיו, ולאט, בקול מקוטע, אומר לנו "שש--ל--ום".
מאז, ערן בקושי מסכים לפתוח את פיו. הטראומה מהחוויה שעבר גרמה לו לגמגום עמוק. הבחור שתמיד היה מלך הבדיחות והסיפורים, שתק.
חצי שנה עוברת, וערן ממשיך לשתוק. בתור חבר קרוב, אני מבחין כי הגמגום הולך ומתמוסס לאיטו, אך הפחד מפני הדיבור עוד חוסם אותו מלדבר. הוא יושב ושותק, לומד ושותק, אוכל ושותק. אני לוחץ עליו לדבר, להתשחרר, לחזור לחברה. אך הוא בשלו, שותק.
שבת ישיבה נוספת מגיעה, והחברה מתאספים בביתו של הרב לעונג שבת קצר. אוכל, בדיחות, דיבורים, והנה משתרר שקט. "אז מי אומר דבר תורה?" הרב חוזר על השאלה-דרישה שלו, אך אף אחד מחמישים הנוכחים לא זז. פתאום אני מחייך. חיוך הזוי, כמעט כמו החיוך ההזוי של ערן, מפעם. אני מסתובב אל הרב וצועק "לערן יש דבר תורה!" אני שומע את מחשבותיו של ערן "מה?! הוא דפוק?" "תהיה בשקט!" הוא לוחש לי. מאוחר מדי, הרב שם לב. "נו, ערן, בכבוד!" אומר ומחייך.
ערן מתרומם, ובקול מהסס פותח את פיו. "אז כמו שאתם יודעים, פרשת השבוע שלנו היא---"
תמשכי לכתוב..
