ותאמיני, כמה שאני אוהבת מוזיקה, אני מעדיפה לא לשמו כבר מעכשיו..

זה פשוט מדכא

איך אפתח את הבוקר שלי???

מי שמכור למוזיקה זה באמת קשה לו.. (ואני מהמכורים..)

3 שבועות שחז"ל קבעו כשבועות של אבל בבין המיצרים זה מספיק, עוד 5-7 שבועות כאלה בשנה זה פשוט מוגזם לדרוש מאנשים להיות בתודעה של אבל במשך תקופה מצטברת ארוכה כל כך בשנה.

(משנה ברורה, סי' תקנד, ס"ק כה).

להתבוננות על מטרת האבל ועניינו:

http://www.yeshiva.org.il/midrash/13656

האבילות בספירת העומר היא לא על חורבן בית המקדש, בשביל זה יש את האבילות בבין המיצרים וכמו שאמרתי זה מספיק, וגם חז"ל שלא ראו לנכון להעמיס יותר מכך כנראה גם חשבו כך.

לגבי המאמר שציינת, לא משכנע. אני עדיין עומד מאחורי מה שכתבתי. בייחוד אם ניקח בחשבון, ומסתברא הכי, שהמגפה המדוברת היתה מרד בר כוכבא.

א. שכרכת במקום אחד את שתי תקופות האבל,

וממילא גם בתגובה נכרכו שניהם.

ב. שיש דברים שראוי להתאבל עליהם!

לגופו של עניין, החכמים שחיו בדור החורבן ראו לנכון 'להעמיס' תקופת אבל אחת

[וגם זה מעט מאוד לעומת מה שהיה ראוי לעשות - עי' ב"ב סוף פ"ג (דף ס ע"ב)],

והחכמים שחיו בזמן מות תלמידי ר"ע ראו לנכון 'להעמיס' עוד אחת.

ובכלל, להלכה נפסק שאין לשמוע מוזיקה כלל מיום שחרב המקדש (מקור).

העובדה שהדבר אסור עלינו רק בשבועות אלו היא כבר קולא גדולה.

"והחכמים שחיו בזמן מות תלמידי ר"ע ראו לנכון 'להעמיס' עוד אחת".

זה כמובן לא מדוייק בכלל ומראה על חוסר בקיאות בנידון.

בחתונות, אם לוקחים את ההגדרה הכי פחות מחמירה של הפוסקים - מה תגיד על זה? 

ואת זה, כיום, אין כמעט אחד שנוהג. גם לא בחתונות. ויותר מזה - אפילו בירושלים עצמה, לא ראיתי הרבה שמקפידים על זה, ואפילו כאלו של חתונות של בני ונכדי גדולי הרבנים.

אז לכל הפחות חודשיים וחצי בשנה, כן - חודשיים וחצי, שזה קצת יותר משישית מהשנה, להתאבל ולא לשמוע מוזיקה - זה "קצת" פחות מאשר אםבכל חתונה שהיית הולך אליה לא היית יכול לשמוע מוזיקה. או לדעות המחמירות יותר - כ-ל השנה לא לשמוע כלי זמר בכלל.

מותר קצת להתאבל על החורבן. אדרבה - מי שזה הכי קשה לו - אמור לשמוח על כך, כי למעשה זה מחדד אצלו עוד יותר את תחושת החורבן. כאשר ייבנה בית המקדש, לא יהיה צורך יותר באבל הזה - גם על תלמידי רבי עקיבא, וגם בהקשר של שלושת השבועות.

ואנו צריכים לעשות חשבון נפש - כמה במהלך חיינו אנחנו ב-א-מ-ת מצטערים בלב שלם ומתאבלים על בית המקדש? זה דבר קשה מאוד, כן, אני מודה - כי זה מאוד רחוק מאיתנו.

אז לפחות מנהגי אבלות, שנתעורר. שמתוך זה נגיע אולי טיפה יותר להתאבל על חורבן המקדש.

גם לי יהיה קשה עכשיו במשך כמה וכמה שבועות להתנזר לחלוטין ממוזיקה עד כמה שאני מסוגל,, ושזה תלוי בי, וכל פעם שאני מקשיב לרדיו חילוני ויש שם פתאום שירים, להנמיך (בלי קשר כל השנה זה מעצבן, בגלל השירת נשים - ובגלל זה, ובעיקר בימים אלו של העומר, משמח במיוחד לשמוע את התחנות החרדיות-דתיות, שמקפידות להשמיע רק וואקלי...)

שולחן ערוך

ותסתכלי סעיף ג'...

בין מה שהשו"ע עצמו כותב, לבין הרמ"א, וגם להערות - לגבי מי ש"רגיל בזה". ובטוחני שכולם יסכימו היום שמה שפעם "מלכים" היו רגילים בו - אנחנו רגילים על אחת כמה וכמה, בשפע שיש היום...

יכול לעמוד בה, חד וחלק.

וגם אתה עושה סלט, חז"ל ייעדו את בין המיצרים לאבילות על בית המקדש, ולשם כך הם הסתפקו ב- 3 שבועות! ספירת העומר לא קשור לזה.

ולמה המציאות היא דווקא שדורות ע"ג דורות היא מתקיימת?

[אגב, המושג של 'גזירה שאין הציבור יכול לעמוד בה'-

מקורו בדיוק בגמרא בב"ב אליה הפנתי,

כלפי מנהגי אבלות שלא נתקבלו, כמו למשל,

המנעות לחלוטין (לא רק בתשעת הימים) מאכילת בשר ושתיית יין.

המנהגים שנקבעו - נקבעו למרות הטענה הזו].

ב. בעניין התגובה הזאת-
אין שום הבדל אם מתו במגפה או במלחמה.

בשורה התחתונה חסרה לנו המון תורה,

וזו הנקודה עליה עומד הגר"ד ליאור במאמר אליו הפנתי.

ג. לגבי חוסר הבקיאות עליו עמדת בתגובה הזאת - 

אשמח שתחכים אותי.

מ"מ עובדה היא, שגדולי ישראל הם שתיקנו את האבלות הזאת,

ולא חשבו שיש בה כדי 'להעמיס', או שאין הציבור יכול לעמוד בה.

א. "שמנן מי אסר את השמן. רב יהודה אמר דניאל אסר את השמן (דנייאל א) וישם דניאל על לבו אשר לא יתגאל בפת בג המלך וביין משתיו. רבי אחא רבי תנחום בר חייה בשם רבי יוחנן ואית דאמרי לה בשם רבי יהושע בן לוי שהיו עולין עליו להר המלך ונהרגין עליו. ומי התירו רבי ובית דינו התירו בשמן. בג' מקומות נקרא רבי יהודה הנשיא רבותינו. בגיטין ובשמן ובסנדל. ויקראו לו ב"ד שרייא. שכל ב"ד שהוא מבטל ג' דברים הוא נקרא ב"ד שרייא. א"ר יודן בי רבי ישמעאל בית דינו חלוק עליו בגיטין. ר' יוחנן בעי ולא כן תנינן שאין ב"ד יכול לבטל דברי בית דין חבירו עד שיהא גדול ממנו בחכמה ובמנין. ורבי ובית דינו מתירין מה שאסר דניאל וחבורתו. אלא רבי יוחנן כדעתיה. ומר רבי יוחנן בשם ר' ליעזר בי רבי צדוק מקובל אני שכל גזירה שב"ד גוזרין על הציבור ולא קיבלו רוב הציבור עליהן אינה גזירה. ובדקו ומצאו גזירה של שמן ולא קבלו רוב הציבור עליהן" (ירושלמי שבת פ"א ה"ד)

זה מקור מעניין, רואים מכאן שרבי ביטל גזירה של דניאל על סמך בדיקה של המציאות בימיו, ומניין לו שגם בדורות קודמים הגזירה לא היתה מקובלת על רוב הציבור כמו שאתה מקשה עלי? צ"ע.

בכל מקרה, אם תהיה ישר עם עצמך תבין שהסיבה שאף אחד כיום לא מעלה בדעתו בכלל להזכיר את העניין הזה של לא לשמוע מוזיקה כל השנה כי ברור לו שזאת "מלחמה אבודה", וזה בדיוק במילים אחרות גזירה שאין רוב הציבור יכול לעמוד בה.

ב. נו באמת. על כל נקודה בלוח השנה שתצביע עליה, אני בטוח שאפשר למצוא צרות שארעו לעם ישראל שאפשר לומר עליהן שבגללן "חסרה לנו המון תורה". חורבן בית המקדש הוא האסון הראשון במעלה, שממנו נגזרו יתר הצרות, ובכל זאת גם עליו חז"ל הסתפקו ב- 3 שבועות!

ג. נתחיל בזה שלא מדובר בחכמים שחיו בזמן מות ר"ע כמו שאתה חושב אלא מאות רבות של שנים אחר כך. זה מנהג מאוחר ומוגזם.

- היא החזיקה עד ימי רבי. זה הגיון פשוט.

טעות לומר ש'אף אחד לא מעלה בדעתו להזכיר איסור שמיעת מוזיקה',

כאשר רבים מפוסקי דורנו אכן דנו בשאלה,

האם וכיצד מותר לשמוע מוזיקה (הרב עובדיה, הרב וואזנר ועוד)

(ולגבי עצם המושג 'מלחמה אבודה' - כדי שלא לקטרג על ישראל חלילה,

לא נדון כאן בדברים שהציבור מזלזלים בהם ויכולים להיכנס לקטגוריה הזו. 

אתה בטוח שאת כולם צריך לבטל?).

ב. בשאלה הזו כבר דנו חז"ל במסכת ר"ה יח: ואכמ"ל.

ג. עוד לא הבנתי למה תקנת ימי בין המצרים

נראית בעיניך חמורה יותר מתקנת ימי הספירה?

הרי לא חז"ל תיקנו את אבלות בין המצרים, ואין לה מקור בתלמוד.

מקורה הוא בערך אותו מקור של אבלות ימי הספירה...*

למה אתה מנסה להכניס בכוח חילוק ביניהם?

ועל סמך מה אתה קובע שלציבור יותר קל בבין המצרים מאשר בימי הספירה?

* כמובן, לא שמיעת מוזיקה שנאסרה בתלמוד לחלוטין,

אלא שאר מנהגי האבלות.

ולגבי התגובה הזאת,

אדייק: גם את ימי בין המצרים לא תיקנו החכמים שחיו באותה התקופה,

אלא הם גזרו גזרות זכר לחורבן כפי שמבואר בגמרא שציינתי.

אלא שכאשר ייבנה בית המקדש, והחורבן, הפירוד בין עם ישראל, ייגמרו - ממילא לא יהיה צורך ב"הנצחת" הפירוד בימי רבי עקיבא. ניסיון בר כוכבא היה ניסיון משיח שכשל. אומנם בר כוכבא לא היה חלילה שבתאי צבי שהיה משיח שקר - אבל עדיין, ניסיון שכשל, וסיכויים רבים שבאמת, בגלל הפירוד בעם, אפילו בתוך תלמידי החכמים עצמם - כמו במקרה תלמידי רבי עקיבא.

אני אישית מאמין שכאשר משיח יגיע, עם ישראל יתאחד שוב, והמחלוקות בסוף יגוועו כאשר מלכות יהודה תחזור בכל הודה ותפארתה, כמו שלא הייתה מאז ימי שלמה המלך - שהייתה מלכות כל ישראל - ואז, לא יהיה צורך עוד להתאבל על דברים שכאלו, כמו שלא יהיה צורך עוד בצומות החורבן.

לגבי גזירה שאין רוב הציבור יכול לעמוד בה - תשובה שלא בטוח שהיא קיבלה הלכתית בכל מקום, וגם - הציבור קובע לעצמו מה הוא יכול לעמוד בו ומה לא, ואם הציבור יחליט שהוא עומד בזה, אז אחרי שניים-שלושה דורות, הוא יעמוד בזה, או לפחות רובו המכריע. 

אבל גם אם לא - לא יודע מה ההלכות עליהם נסמכו הרבנים, העובדה היא שהיום הם לא מוחים לגבי רוב השנה, ולפחות - רוב הרבנים לא מוחים על כך. את השיקולים שלהם אני משאיר להם, אבל אתה אל תעשה דין לעצמך...תפוס לך רב והלך אחריו בכל רמ"ח איבריך ושס"ה גידיך, להחמרה ולהקלה...

הוא בוהה בנקודות אקראיות באוויר בזמן שהוא מדבר עם בנות.

והוא עושה את אותו הדבר גם כשהוא מדבר עם בנים.

לפחות במקרה שלו זה משתלם, אני מקבל קצבת נכות בגלל האוטיזם שלו...

אבל מה התירוץ שלך?

אני מגיע ממקום הפוך, יש משהו במבט לעיניים שחודר פנימה ומתוך הכבוד העמוק למי שמולי לא מרגיש בנוח להסתכל ככה סתם. הוא שייך לה.

בעיני יש בטענה שלך חוסר כבוד, אתה הופך מרחב עדין ועמוק לסתמי בטענות של חוסר כבוד.

אף אחת מההתנהגויות הקיצוניות לא טובה 

לא להמנע מקשר עין, ולא לנעוץ מבט

זה גם מאוד תלוי סיטואציה

כשהמרצה שלי מסביר לי משהו אני יכולה להסתכל לו בעיניים גם חצי שעה 

כי הוא מסביר ואני מקשיבה

מבט עמוק בעיניים זה אכן דבר אישי

כמו שאמרת יש הבדל בין קשר עין לצורך להבין אחד את השני, לבין מבט שהוא כאילו מעבר...

מבטים מהסוג הזה יגרמו לי להסיט מבט ולמבוכה מול אותו אדם

שיש הבדל בין קשר שברור שכן למבט בעיניים.

לא ככה?

בתנועת בני עקיבא, שהיא תנועת נוער מעורבת, למדתי באוניברסיטה, כיום נמצא ביום יום בחברה מעורבת, ופועל  

יוצא מאורח חיים כזה שאין הבדל בהתנהלות היומיומית מבחינת ניהול שיחות ודיבורים, מול גברים ומול נשים.  

אני לא אוהבת להסתכל ישירות בעיניים של גבר

שהוא לא בעלי/ אבא שלי/ אח שלי

גם גיסים שלי אין לי בעיה

אבל גברים זרים אם יוצא לי להיפגש במבט זה כזה לשניה ומסיטה את המבט

שמישהו מדבר בלי להסתכל עלי

בכללי זה סוג של באג בתקשורת

ויש את ההקשר הדתי

(שאותי ספציפית קצת דוחה

רוב השכנים/ הגברים פה בשכונה לא מסתכלים עלי

מתעלמים

אבל אם הם דופקים בדלת וצריכים משהו

פתאום הם יכולים להסתכל וגם לבקש

חוץ משכן אחד נורמלי

שאומר בוקר טוב ומיישר מבט)

אני כמובן בכל שיח עם בנאדם מסתכלת ישירות בעיניים

זה מבחינתי הרבה מהשיחה

השיח הלא מילולי 

היה מפריע אם שכן היה מסתכל לי כל בוקר בעיניים ואומר בוקר טוב

זה טוב לי שאין תקשורת ביני לבין השכנים הגברים מעבר לטכני

יש כאלו בלי קשר להלכה שנבוכים להסתכל במשך זמן בעיניים, לפעמים גם של בני אותו המין.
 

ניכר מהתגובות שזה מקתנה מאדם לאדם.

ההלכה היא כמובן דבר נפלא, אבל לענד - אין לי ספק שיש בה גם לא מעט קשיים ומורכבות שהנידון זה אחד מהם..

שהכל מותר להם?

אגב, מציאות בלי גבולות בכלל - היא מציאות מאוד אבודה. יש היום שיטת חינוך (או יותר מדוייק: חוסר חינוך) שמנסים שילד לא ישמע אף פעם 'לא', אף פעם לא ידברו אליו בתקיפות, אף פעם לא יציבו גבול. אז מאבטחים את כל השקעים בבית, נועלים את האסלה וכו'. והנה מתברר שילדים שגדלו כך, אינם יותר בריאים בנפשם - אלא פשוט לא מסוגלים להתנהל בעולם.

אחרי שמקבלים שהמציאות היא כזו שבה "בוקר ויודע ד' - גבולות חלק הקב"ה בעולמו..." (רש"י פרשת קורח), יש הזדמנות להעמיק בהבנה למה דבר ד' הוא "לטוב לנו לחיותנו כל הימים".

זה סתם אשליה שהגשמת החלום שלך תשמח אותך...  זה לא קורה אף פעם.

כשמגיעים לשם לא מרגישים וואו כמו שדמיינת, חוזרים למציאות עצובים ומחפשים חלום חדש... זה לופ של ריקנות שלא נגמר.

אם נשארו "חלומות"? כן, אבל הבנתי שזה סתם חרטא.. לא צריך לשתות את כל הים כדי להבין שהוא מלוח

תסמוך על הקב"ה שיש סיבה טובה שהוא לא מסכים לך.

אנחנו רוצים להניח שכולם רוצים רק טוב, אבל היו כבר מקרים גם כאן בפורום וגם בכלל בעולם.

אל תיתן שפכטל בלי מילה טובה לפני זה. כי אתה גם לא יודע מי אני, נכון??

מי שלא גבר

זה ששניכם גברים לא עוזר. גם גברים ניצלו ניקים בכל מיני צורות.

נכון לכולם בין אם ניק מוכר או לא,

וגם לא בהכרח מי שמציג את עצמו כגבר הוא גבר והפוך. (רוב האנשים בסדר ורוב ההצגות בסדר, אבל זהירות מומלצת תמיד)

שה' לא רוצה שתרגיש ככה.

אתה צריך לברר על מה יושבים הרגשות הקשים האלה, לפעמים אנחנו בטוחים ואוחזים בסיבה מסויימת לכאבים שלנו בזמן שהסיבה היא בכלל אחרת.

התורה והאמונה כשלעצמם הם שיא החופש החיבור והשמחה, כנראה שמשהו במפגש שלך איתם נעשה בצורה לא נכונה, שלא מתאימה למהלך הנפש שלך.

התיקון הוא להסכים להפגש עם הפחדים והמקומות הקשים והכואבים שלך ולעבור בהם תהליך של ריפוי. ואולי בדרך גם תתן לעצמך לפרוץ גבולות שגדלת איתם כחלק מהתהליך, אבל התיקון הוא במפגש שלך עם עצמך. לא במעשים מסויימים או בחוץ.

לפגוש אותה כמה פעמים

ולקרוא את הספרים שלה

וגם במציאות היא אישה חכמה מאוד

מה הכוונה דלוקה?

זה משפט מאוד מוזר. במחילה מכבודך.

ואני אוהבת את הספרים שלה.

אבל בואו תדונו לכף זכות. אתם כנראה לא מכירים את הדמות הזו, אבל אפשר לומר שהרבה מאוד אנשים גילו את עצמם מחדש בספרים שלה. צומת הדרורים למשל...

היא דמות, מישהו שהביא גילוי לעולם. לכן כתבתי 'דלוקה'. כי באמת הרבה אנשים מרגישים שהספרים שלה חוללו בנפשם שינוי פנימי עמוק..

כמובן שזה לא בקטע האישי, אלא בעיקר בדרך שלה, בגילוי שלה.

מוזמנים לנסות.

איפה האנרגיות? האור בעיניים? התקווה שמשפריצה על המקלדת כשמדברים על הספרים ועל הגילוי של חיה הרצברג..

הייתם נשמעים לי אדישים מידי.

ניסיתי להבין: אולי רק צעדתם ליד האור, אבל פנימה - לא זכיתם להיכנס?

במילים מתלהבות בדרך כלל

אישה חכמה מאוד

אני חולקת עליה בחלק מהדברים

אבל בחלק אחר אני בהחלט לוקחת ולומדת

לחיה הרצבגר יש ספרים באמת טובים. ספר טוב באמת יכול לעזור לאנשים לעבור תהליכים.

ההגדרה שכתבת : "אפשר לומר שהרבה מאוד אנשים גילו את עצמם מחדש בספרים שלה. צומת הדרורים למשל...

היא דמות, מישהו שהביא גילוי לעולם. לכן כתבתי 'דלוקה'. כי באמת הרבה אנשים מרגישים שהספרים שלה חוללו בנפשם שינוי פנימי עמוק..

כמובן שזה לא בקטע האישי, אלא בעיקר בדרך שלה, בגילוי שלה."

נכונה שבעתיים על סופר אחר, שהיה פעיל מאוד במשך קרוב לשלושה עשורים במגזר החרדי וגם בציבור הדתי לאומי, קראו בשריקה את ספריו ורבים יכולים להגיד שספריו עזרו להם לגלות דברים.  את הסוף אנחנו יודעים...

חלילה איני חושד בחיה הרצברג בשום דבר כזה. אבל, כן ממליץ מאוד לא לעבור את הקו הדק, שבין הערכה לסופר/זמר/מרצה/מורה/כוכב משהו/אחר - לבין הערצה שעלולה לטשטש גבולות בריאים. זה נכון על כל דמות ונכון שבעתיים, דווקא על דמות שגורמת לאדם לעבור תהליכים רגשיים.

אפילו על תלמיד חכם, שכן מופיעים במקורותינו ביטויים של 'דביקות' ו'התבטלות' - צריך זהירות.

אין בעיה אם יש אור בעינים, כל עוד נשאר מאחוריהם שכל ביקורתי...

אבל אני לא הטיפוס המתלהב, שיקפוץ עליה ברוב התרגשות או משהו😅

זה עורר בכם געגוע לשבת על איזה סלע ולספר ליוחאי את מה שעובר עליכם, או שלא כל כך נכנסתם לאווירה ולסיפור?

זה לא מעיין רציני, אבל מקום מוצל ונעים עם זרימה של מים. 

סטף

עין לימון

מול עין חמד יש מעיין חמוד מאוד. זה מצד ימין של הכביש אם באים מירושלים

אם צריך עוד פרטים בשמחה

נכנסים לבית נקופה נדמה לי [המושב מעל מחלף חמד] הולכים ישר עד סוף היישוב עוברים את השער הולכים קצת בשביל ומגיעים.

לק"י

אתה נכנס אליה, ולוחץ על כפתור תגובה.

(פשוט הגבת לי כמה פעמים בטעות).

קו 150 לעמינדב (נראה לי שאני זוכר את מספר הקו) מגיע כמה דקות הליכה מתחילת המסלול ויש אוטובוס או רכבת קלה להדסה עין כרם.

אני חושב שיש גם מים בעין חנדק.

עין לבן הוא כרבע שעה-חצי שעה הליכה מהחניון של הגן החיות התנכי.

שביל הדסה באזור היער ליד עין כרם, מניח שזה נגיש גם בקלות, לא זוכר מאיפה בדיוק נכנסים.

טיול בסגנון אחר יכול להיות על חומות העיר העתיקה וזה גם קל להגיע בתחבורה ציבורית.

אפשר גם להסתובב ביער ירושלים מתוך קרית יובל.

אם יוצאים מירושלים יש את נחל חלילים (המים במעיין שם לא באמת ראויים לכניסה אבל הטיול יפה) שמתחיל מתוך מבשרת, לדעתי בערך 20 דקות הליכה מקניון הראל ואולי יש תחנה קרובה יותר.

האזור ליד מטע מאוד יפה אבל זה הליכה מהתחנה בכניסה למטע (עין גרס, עין מטע - הם בכיוונים שונים).

אזור בר גיורא, ח'ירבת עיתאב ועין חוד, אזור ממש יפה, מניח שיש אוטובוסים לא רחוקים משם.

הסטף נגיש בתחבורה ציבורית, עם מלא מדרגות.

יש הרבה מאוד אנשים בחופש. לא תמיד זה מתאים האווירה.

אבל יש הרבה בריכות [לפחות חמש] כך שתמיד אפשר למצוא משהו יותר מתאים

כנראה אתה פשוט גולש על רשת לא חסומה.

לכן חשוב לשים חסימה על המכשיר עצמו, כי אחרת זה מאבד את התועלת.

מוזר מאוד, גם לי לא קרה מעולם.

לגבי יוטיוב- דוקא זכור לי שהם לא מאפשרים תכניים בוטים (כמובן מה שלשיטתם מוגדר ככה😏)