שבוע 41
יום שני אור לח' בניסן.
23:30 מתחילים צירים שלאחר תיזמון ומעקב מתגלים כסדירים ודי צפופים. כל 4-5-6 דקות ציר.
אבל לא מרגיש לי מספיק כואב. בעלי מתעורר.סופרים, מחכים, מסתובבים. מתלבטים אם לנסוע.
משכנו עד הבוקר, מה שמראה שכנראה זה אכן עדיין לא זה, כפי שהתחושות שלי אומרות.
הבנות שלנו כנראה חשו את הרחשים ובסביבות 5:00 בבוקר הן התעוררו לחיים תוססות ונמרצות.
כבר סוחבים עד שעה נורמלית, מארגנים את הבנות ושולחים אותם למסגרות, עם דמעות בגרון... הולכת להיבדק אצל שכנה מיילדת. לא רוצה לנסוע סתם..
פתיחה 4 צוואר מחוק 90%. "אם את רוצה אפידורל- תזדרזי!"
בדרך אנחנו צוחקים איך נפלנו בדיוק על היום הזה- שמביא אותנו לברית בליל הסדר! מהרגע שידענו שזה בן וסמוך לפסח, קיווינו להימנע מברית בליל הסדר. נו טוב. העיקר בשמחות...
מגיעים לשע"צ בערך ב 10:00. מקבלת אותנו מיילדת מקסימה. בודקת. אותו מצב. שמים צמיד אישפוז. אנחנו מחליטים לא לקדם את הלידה בשום צורה לא טבעית ונשלחים "להסתובב" בבי"ח
עם הוראה לחזור עוד שעה וחצי גג.
מתקשרים לקרובת משפחה שהיא מיילדת מנוסה מאד והיא נותנת הוראות מצילות:
לכו לאכול משהו, כשיש לך ציר, תנשמי נשימות שששש בשיטת פאולה"
אנחנו עושים כדבריה וזה ממש עוזר לי. הנשימות האלו גורמות לציר להיות אפקטיבי ומקדם.
ירדנו, אכלנו (בכוח..) כריך טוב.
חזרנו. עדיין לא מספיק מתקדם.
בעלי הולך להתפלל מנחה. אני בוכה לאמא שלי בטלפון...
התעשתנו. הוחלט פה אחד (הפה שלי) לצאת מבי"ח ולהסתובב בחוץ, באוויר הצח. כמובן שלא הולכים מבי"ח
רק מסתובבים בכניסה בחוץ ולא בפנים...
בעלי קורא תהילים, אני הולכת הלוך ושוב ונושמת את הנשימות כפי שהמליצו לי.
כך בילינו בחוץ את המקסימום שהתירו לי... וחזרנו בסביבות 15:45 לקבלה.
כבר החלפנו משמרת. מיילדת צעירה בודקת. פתיחה 6! יאללה. מקלחת ולחדר לידה!!!
אני נורא מתרגשת ודומעת.
נכנסים לחדר לידה בערך ב 17:00.
יום: שלישי, ח' בניסן. מה שאומר שאם אני יולדת לפני השקיעה- יש ברית בחג ראשון של פסח!
בחדר לידה מקבלת אותנו ג' -מיילדת מדהימה!!! היא אומרת שאם היא פוקעת את המים,אני יכולה ללדת תוך חצי שעה.
אנחנו צוחקים...
אם כבר קרוב לשקיעה- אל תיגעו בי עד שהשמש מתחילה להפרד מאיתנו!! לא רוצים ברית בחג!!
18:15- ג' (המיילדת) פוקעת מים. שנתחיל להתקדם...
בכל חדרי הלידה בשע"צ אוחזת היסטריה כללית למי שיש בן- רק לא ללדת לפני השקיעה...
19:05 השמש שוקעת על הרי ירושלים... ואני...אנא אני באה...
19:10 פתיחה 7
אין התקדמות משמעותית. לא עם הצירים ולא בפתיחה.
19:50 פתיחה 8
ג' מרגיעה, מעודדת, אומרת שהיא רואה את הראש, אבל—הראש גבוה מידי.
אני מתחילה לחשוש- האם שוב, כמו בשתי הלידות הקודמות, אני לקראת וואקום??
ג' שוב מעודדת: מה פתאום! עוד לא ראיתי לידה שלישית ברציפות וואקום! אל תדאגי.
טוב. היא מאד ותיקה ומנוסה... מקווה לא לספק לה חוויות חדשות..
הבעיה שהראש לא יורד. אני כבר רוצה ללדת. מותשת. עייפה. אחרי שעות ארוכות ללא שינה ואוכל.
ג' אומרת שעד שהיא הולכת (23:00) בטוח אני כבר אחרי.
השעה 23:00 נראת לי רחוקה כמו נצח, ואין לי ספק שג' צודקת. שאלד "בידיים שלה".
אני בטוחה ומאמינה שאוטוטו זה קורה!!
20:45 פתיחה 9.5 סוף סוף אני מתחילה לראות אור בקצה המנהרה.
הדברים מתקדמים לאט. יותר מדי לאט..
21:30 פתיחה 10 אחרי כמעט יממה עם צירים, ואחרי 4 שעות בחדר לידה (נשמע לא רע פתאום...)
חייבים שהראש יעבור את הספינות וירד! וזה לא קורה.
אני מתוסכלת. אומרת לג' שכל מה שהיא תגיד לי-אעשה. העיקר להתקדם איכשהו .
אני רוצה להתרומם, להיות במצב "מאונך" על מנת שכוח המשיכה יעשה את שלו והאוצר הקטן שלי "יגלוש" למטה.
בכוחות משותפים- ג' ואני, אני נעמדת על הברכיים, פעולה מאד מסובכת כאשר אני תחת השפעת אפידורל.
התקדמות קלה אבל לא משמעותית. נכנסת לחדר רופאה צעירה. בודקים את גודל העובר, ראש,
היא שואלת מה הערכת משקל... חוששת שהתינוק גדול מדי ולא יצליח לעבור..
"את מאד צרה" יש חלק אחד שהראש פשוט לא מצליח לעבור.
אני על סף יאוש.
"אנחנו לקראת וואקום??" אני מבררת. כבר לא אכפת לי. העיקר להחזיק אותו כבר בידיים...
לא! אין אפשרות לוואקום! הראש עדיין גבוה מדי. אי אפשר לעשות וואקום. אם ימשיך כך--- נצטרך ניתוח.
הלב שלי מחסיר פעימה. אחרי כל המאמצים האלה ניתוח???
אבל שוב- מרוב תשישות אני כבר לא ממש נבהלת אפילו מהאופציה הזאת. העיקר לסיים בשלום.
לחיצות. אני נותנת את כל כולי. ג' אומרת שאני לוחצת מצויין. ואני שומעת אותה "עוד עוד עוד יופי!!!"
ומרגישה שהנה- אולי זה קורה! אבל לא. הראש לא יורד. וכשהוא יורד- הוא עולה בחזרה. וכשאני לוחצת- יש ירידות בדופק.
אני מרגישה את הצירים, לא כואבים נורא, אבל מורגש. אני מרגישה את הלחץ החזק של הראש. מבקשת מבעלי שיתפלל. שיקרה נס. שהראש ירד. שזה יצליח.
בכל פעם שלחיצות ג' מעודדת ואומרת שבאמת אני לוחצת מצויין.
אני כבר גמורה. מותשת. רוצה לשתות. לישון. לחבוק אתו.
מרגישה שאני צריכה לכבוש את האוורסט. שזה הרגעים הקריטים של חיי. ואני חייבת לתת את כל כולי. וכך אני עושה.
אני לוחצת, הראש יורד. הדופק יורד.
מלחיץ. אחיות-מילדות, נכנסות ויוצאות. מתחילה תכונה בחדר.
עוד מעט השעה 23:00 וג' תלך.
לחיצות טובות. הראש מתקדם.אבל לא. זה לא זה עדיין.
23:00 ג' נפרדת ממני. אני מרגישה שהיא מאוכזבת. שהיא כל כך רצתה והאמינה שנסיים את הלידה הזאת יחד.
כמה דק' אח"כ, סוף סוף הגענו להתקדמות כלשהי, הראש ירד ונופלת החלטה:
ואקום.
המיילדת-שכנה שבדקה אותי בבוקר בבית נכנסת לחדרי לידה וצועקת: את עוד פה??????
היא שואלת אם להיכנס. אני משיבה שלא...
אותה רופאה צעירה שהיתה בחדר לא מעט בשעתיים האחרונות אוחזת במכשיר המוכר לי לשמצה.
בעלי יוצא מן החדר, עפ"י הנהלים.
הרופאה מנסה לעשות את הוואקום. מושכת חזק מאד
אני נבהלת. כבר הייתי בסרט הזה, וזה לא היה ככה! מושכת מושכת מושכת.
הצילו. היא גומרת אותי ואת הילד!!
היא לא מצליחה. תכונה בחדר. 2 רופאות כ- 3 מיילדות.
לחץ.
רואים שזה לא הולך. ומביאים רופא.
רופא וותיק אוחז במכשיר. אני לוחצת, כמו שאומרים לי.
תוך כמה רגעים נשמע הבכי המיוחל מרטיט את חלל החדר.
הודו לה' כי טוב. סוף סוף!!!
23:35 אחרי מאמצים כבירים
יש לנו בן!
3.162 ק"ג של אושר צרוף. שמנמן מידי בשביל אמא. כנראה...
