לומר שמותר בלי הסיוג - אין עניין לכאורה,

השאלה היא לדעתי בין א. ל-ב. 

תלוי מציאות מאד, האם הסיוג שלך מסיר את החשש, או לא, וכמה.

אבל לומר שאסור, כשמותר, נשמע גם כן בעייתי...

שאלה קשה, ושוב, לדעתי, תלוי במציאות מאד.

להאיר להם פנים

להראות להם את מתיקות התורה, את זה שהיא יודעת גם להקל,

שיבואו ללמוד, שיתחברו יותר טוב לתורה

?

כדי להבין את החילוק- למה פה מותר ושם אסור? 

לדעת יותר -יגרום להם לשמור יותר? 

האם האנשים מדברים ביניהם ומעבירים איזה היתרים הם קיבלו- או שכל אחד שומר לעצמו את השאלות והתשובות שלו? 

האם יש לך אפשרות לעסוק בנושא הזה בשיעור- בזמן הקרוב? 

פשוט למדתי אתמול בגמרא (שבת קלט.) מעשה

ששלחו לרב מכתב עם שלוש שאלות, ועל שלושתם ההלכה בשו"ע היתה שמותר

והוא פסק להם לאיסור בלי להסביר - אסור וזהו!

כי "אינם בני תורה" ומקילים יותר 

וחשבתי לעצמי שיש אנשים שחושבים שאם רואים אנשים שמקילים - צריך להקל להם יותר, שלא יקילו לגמרי

וכאן רואים בגמרא שאדרבה אם אנשים מקלים צריך לאסור יותר, אפילו שלא כדין

(אני תקועה על הפסחים הזה כבר... יותר מידי זמן...אבל כל הזמן עולה לי הנושא מכל מיני מקומות...) 

לא הבנתי את הסיפור - בגמרא כתבו מכתב לרב? בגמרא היה לפי פסק השו"ע? 

לא מסכימה עם המסקנה שלך- 

אם אנשים מקילים צריך להעמיד אותם על שורת הדין, מה מותר ומה אסור

אם יש להם מנהג- צריך לא לשבור להם אותו 

שאלה מעניינת מה זה אומר "בני תורה" במושגים מודרניים- 

האם זה אומר שיש להם יכולת קוגנטיבית ואינטלקטואלית כדי להבין מורכבות של הגדרות- חיים

או שיש להם תפיסה אמונית - דתית- הלכתית  מפותחת 

מה הבעיה?

"שולחן ערוך" זה לשון מושאל, אני מתכוין להלכה שנפסקה באותו זמן.

וכמעט לא אמרתי כלום, העתקתי את הגמ' - את מתכוונת להתווכח איתה?

אז בגמרא רואים שלא! אם אנשים מקלים צריך להחמיר להם יותר

ובני תורה זה לא נשמע "טיפשים", יותר נשמע עמי הארץ, שלא יודעים תורה, וחיים את החיים שלהם בטבעיות

(יותר קרוב לצד השני שלך)

מצינו בפוסקים כמה פעמים שלפעמים אנחנו מחשיבים את הדור שלנו כאילו כולנו "לא בני תורה", ומחמירים עלינו יותר מעיקר הדין...

וכמובן, גם לדרך האמצע - ללכת לפי שורת הדין, יש מקום גדול.

הדבר דומה מעט לנידון של הביאור הלכה בסימן של"ב, מתי הקלו על האדם במצב שהוא בהול כדי שלא יבוא לעבור על איסור חמור יותר, ומתי דווקא החמירו עליו.

http://www.meirtv.co.il/site/article/?id=1602

הוא מביא גמרא שצריך להיזהר לא להגזים, אבל לא מביא שום מקור לחפש קולא, הוא ממש עושה את זה ויכוח בין אנשים של היום לחז"ל

מי יעיז להתווכח עם חז"ל?!

היחס בין העמדה על עיקר הדין ל"הסתמכות על שיטות מקילות".

אבל, אם אם ניקח את העיקרון שיש מציאות שבה ריבוי האיסורים מביא לזלזול גם בדברים החמורים, אז אפשר להסיק מכאן שמצב כזה הוא שעת הדחק, ולדון בו את גדרי שעת הדחק.

אגב, אין מקרים שהרב עובדיה הקל משיקולים כאלה?

שכמו שאסור להתיר את האסור - אסור לאסור את המותר

מצד שני בגמרא מסופר שבמקרה כזה אסרו במקום שמותר (כמו שהבאתי למעלה - שבת קלט.)

אני מניח שהכוונה היא לא "לומר שאסור כשבאמת מותר", אלא באמת לכם אסור, כיון שאתם מקילים, אנחנו גוזרים עליכם שאסור לכם, ואולי כך תקפידו יותר על הלכה

פשוט כשקראתי את הגמרא, חשבתי על כל אותם אנשים, שבשביל לקרב את התורה לעם, מורידים אותה לעם במקום להעלות את העם לתורה, ויוצרים "תורה ידידותית למשתמש" עם כמה שיותר קולות

וכאן אנחנו רואים שאדרבה, ככל שאתה יותר רחוק, צריך יותר להחמיר עליך, וודאי לא להקל יותר ולהדגיש את הקולא

במחשבה שניה אני חושב שיש חילוק אמיתי.

בזמנינו - ימי החופש והדרור, אם תחמיר על אנשים הם עלולים לברוח לך, ואין לך איך להכריח אותם להקשיב לך

גם מצינו בפוסקים שמקילים יותר לבעלי תשובה

אבל העיקרון הזה - שהתורה לא יורדת לעם ולא עושים לתורה יחסי ציבור, הוא עיקרון נכון.

עי' בתשב"ץ קטן (סי' תקלז) ובחידושי מהרי"ץ חיות (חולין נג: ).

ועי' בזה בחידושי זכר יהוסף על הש"ס (ברכות ס.) ובשו"ת בית דוד

ח"ב (סי' צד) מ"ש שם בשם הב"ח.

ברור שאם "תחמיר" על מי שלא צריך - רק תרחיק יותר.

זה כלל לא דומה למצב שה"עונש" גורם לאדם לקחת מוסר. מציאות שונה לחלוטין.

וזה לא קשור לנושא שלא "מורידים את התורה". בוודאי שכעיקרון צריך להעלות אל התורה - עם זה באופן מעשי, אכן אין ענין להחמיר כאשר יש אפשרות להקל וההחמרה רק תרחיק או תכביד. 

העיקר זה הענין העקרוני - האם תופסים שאת התורה לא "משנים" בשביל מישהו. האם כשמנסים להראות הצורה "ידידותית" (שזה בהחלט חיובי), זה לא ע"ח המהות.

אבל פרטי הוראת ההלכה  -זה לפי ראות עיני המורה.

מדובר שם על הלכה רגילה - האם מותר או אסור

ובמקרים אחרים אסור.

שתהיה מנהיג קהילה תבין לבד איך להסביר לאנשי המקום.

תוכל לשאול כל שליח חבד"י כל כאלו סיטואציות...

לא חושבת שיש כאן כאלו שיוכלו להחכים בנידון הזה יותר מידי

נהיה רב וכעת כל גדולי התורה שמעליו משתווים לו והוא יכול לחלוק/להוסיף/להמעיט מדבריהם, שכחתי.

*(לא קשור למקרה הזה, איני ככ מכירה את מופים היקר שלנו)

וגם רבנים גדולים יכולים להתיעץ לפעמים עם רב אחר

אפילו משה רבינו התיעץ כשנסתתרה ממנו הלכה.

אני לא מנהיג קהילה, לא רב ולא נעליים!!!!!

מישהו יכל לחשוב כזה דבר בכלל?!!

סיפרתי סיפור דימיוני, והתכוונתי לשאול מה הייתם אומרים במקרה כזה

לא התכוונתי שמשהו כאן אמיתי!

להירגע!

תיארתי לעצמי...

ועי' בביצה (יד: ) שאני בי מר שמואל וכו'. וע"ע בשבת (קלט.) ובעירובין (מ.)

ובע"ז (נט.). וע"ע ברש"י נדה (סו.) ד"ה בשדות.

אי אפשר ליצר הלכה ומידות על גבי שקר.

הכי נכון זה לשים את הדברים על השולחן.

משו בסגנון: "בעקרון המקרה הזה ספציפי להבדיל משאר המקרים האחרים מותר, אני אישית(בהנחה שזה נכון) בגלל שזה מקרה מאוד דומה מחמיר על עצמי, כמובן שאתם לא חייבים, אבל רק שתדעו שזה מקרה מיוחד מהסיבות הבאות..."

יראת שמיים לא יכולה להיבנות על גבי זה שאוסרים את המותר, התורה וחכמינו ז"ל ידעו מתי צריך לגדור לרבים.(כמובן שכל ירא שמים צריך לגדור את עצמו בעבודת השם הפרטית שלו איפה שהוא יודע בעצמו שקשה לו).

למרא דאתרא לאסור בהתאם לצורך במקומו, בדומה לכח שהיה לחז"ל לתקן איסור לכל עם ישראל.

[וראה במאמר הזה שער שלישי - http://98.131.138.124/articles/ASSIA/ASSIA9/R0091195.asp]

וכשם שאמרו לחז"ל לאותו אחד שלא יודע מה לברך- שילך לת"ח וילמד,

כך מצופה מרב הקהילה לחלץ את צאן מרעיתו מהעם-ערצות שלהם.

בכל קהילה שהיא יהיו כמה סוגים- אלו שלומדים ויודעים הכל, אלו שלומדים חלק ויודעים לפתוח ספר אם יש שאלה- אבל קודם יפנו לרב ואלו שסומכים נטו על הרב ועל שו"ת סמס ולא יודעים לפתוח ספר.

על האחרונים- אולי יועיל לאסור, כי אחרת הם לא ידעו להבדיל, אבל עדיין- צריך להגיד, שבעקרון מותר אבל כדאי להחמיר.

על אלו שיודעים- הרי הם יודעים את ההלכה, ואם הרב שלהם יאסור את המותר זה גם יכול לגרום להם לחשוב שמא הוא לא יודע ולא להקשיב לו. או שסתם יהיה להם קשה עם זה.

ועל אלו שפותחים ספרים- הם יקשיבו לו בהתחלה עד שיגלו שהשו"ע פוסק אחרת, ואז יהיה להם משבר אמוני.

ואני אומרת את זה מניסיון, לי היתה תקופה מאד קשה כשגיליתי שהרבה מהדברים שאמרו לי עליהם שהם מוחלטים ושההלכה בהם אוסרת לחלוטין- ואז אופס, גיליתי שהיא מתירה ורק חלק אוסרים וכו' ושזה מורכב יותר ושזו חומרא ולא עיקר הדין וכו'- זה קושי בלהאמין אח"כ לרבנים ולספרים ולהכל. 

ועד היום קשה לי עם ספרים שמערבבים בין הלכות למנהגים לענינים ובים עיקר הדין לחומרא או קולא. ספר כזה- אני לא אקבל ממנו בכלל. רק ספר הלכתי נטו שמבדיל ושם כל דבר במקום שלו.

זה עיקר הדין, Y- קולות שיש להן מי שמתיר אבל.. ויש שמחמירים X.

בכללי- אני מאמינה שאנחנו צריכים לשאוף לחברה של ת"ח שיודעים (ויודעות) ללמוד ויודעים לפתוח ספר ולא לחברה של שו"ת סמס וחוסר ידע הלכתי.

עכשיו עוד מישהי ביקשה עזרה. איזה שאלות יש לאנשים. באה לי אחת קצת מבוגרת, מדברת קצת חלש. אני: הינה עוד צרות. אני עם השיר באוזניות והיא מדברת כאילו אני שומע אותה . מכבה את האוזניות . "כן?" .. היא: אפשר לבקש בקשה? בטח נשמה מה תרצי? עד חצי המלכות. סתם לא באמת אמרתי לה ככה. קיצר היא מתיישבת לידי בספסל, איך אני מעבירה את כל הטקסט הזה לוואטסאפ? אני לוקח את הפלאפון שלה אומר לה הינה יש לך אופציות לבחור למי לשלוח. היא היתה בהלם מנסה להבין איך עשיתי את זה, נתתי נגיעה במסך לאחור, מסביר לה שיש מטוס נייר שהיא רק צריכה ללחוץ עליו ויש לה אופציות למי לשלוח. היא לא האמינה שהאופציה בכלל קיימת 😄

מצווה שניה.

סתם שאלה שעלתה לי הרגע.

טוב זה כבר קרה בשבת ויצאתי קצת טמבל אבל בסדר. לא נדבר על זה כרגע. מי שואל איפה זה עין גנים כשיש גם רחוב כזה וזה גם שכונה?! כן זה אני ששאלת אותו את זה בשבת היי 🙋🏼‍♂️

חחח מצחיק שאני מגיע לפה פעם ביובל עם סיפורים הזויים …

🤡

אתה צריך שאלת רב האם יהיה מותר לך לאכול קטניות בפסח, שהרי ההבדל הגדול בין עדות המזרח ואשכנזים במספר לילות הסליחות בחודש אלול, זה לכפר על קטניות בפסח אצל עדות המזרח

ת

שנה של קיום משאלות לטובה לכל באי ובאות הפורום

אשמח אם זה לא יהיה הנושא כאן...

היה לך קשר איתה. הערכת אותה. עשית איתה דרך. הכי הגיוני בעולם.

היא האשה היחידה, גם בזה היא היתה פורצת דרך לשבור את תקרת הזכוכית.

יהי זכרה ברוך.

לוועדת פרס נובל מאז מארי קירי אין שום תקרת זכוכית

בפועל היתה רק אחת

לא היו גונבים ממנה את הגילוי

מעגל דמים ללא קץ או עוצמת נצח: התודעה היהודית שתכריע את האויב

החרות הפצועה של מדינת ישראל, המנסה לבנות את ביתה הלאומי ללא זיקה עמוקה לשורשיה ולקודש, גובה מאיתנו מחיר דמים יומיומי וכואב. אנו מוצאים את עצמנו במרדף אינסופי של "כיבוי שריפות" מול פני רוע משתנים: פעם אלו בלוני תבערה ועפיפונים המכלים את שדותינו, פעם נחילים של כטב"מים ורחפני נפץ המאיימים על ערינו, ופעם מטחי רקטות, מנהרות ופיגועי טרור מגוונים. אנו ניצבים מול מציאות שבה אין לנו רגע של שקט; מציאות שבה אנו לא מפסיקים לכבות דליקות פיזיות וביטחוניות, מבלי לראות את האופק או את הקץ.

בכל פעם שאנו גוברים על איום אחד, מיד צומח איום אחר במקומו. הניסיונות לפתור את הבעיה בכלים טקטיים, טכנולוגיים או צבאיים בלבד דומים לטיפול בסימפטום ולא במחלה עצמה. אנו משיגים שקט זמני, אך נכשלים פעם אחר פעם מלגמור את הסיפור עד הסוף ולעקור את האיום מן השורש — משום שהשורש האמיתי הוא רוחני במהותו.

אירועים אלו אינם יד המקרה. הטרור הבלתי פוסק, על כל סוגיו וטכנולוגיותיו, הוא תזכורת רוחנית וקיומית רבת עוצמה. האויבים מציקים לנו, אך מלמעלה מכוונים אותנו בניסי ניסים — באמצעות מסרים שמימיים שאין לנו ברירה אלא להקשיב להם — להבין שאיננו יכולים להסתמך על כוחנו ועוצם ידינו בלבד. המציאות דוחקת בנו לחזור "מלא על מלא" לשורשינו העוצמתיים, המוצקים והקדושים.

הטרור והלחימה האינסופית ייפסקו רק מכוח נחישותנו המוחצת, שתנבע מתוך זהות יהודית מבוררת. ברגע שנתחבר לשורש הנשמה המשותפת של עם ישראל, יתקיים בנו: "כל המקום אשר תדרך כף רגלכם בו לכם יהיה" (דברים יא). נחישותנו הרוחנית והמעשית תנפץ את אשליות האויב, כהבטחת התורה: "ונתתי שלום בארץ... ורדפתם את איביכם ונפלו לפניכם לחרב" (ויקרא כו). אז, מתוך עוצמה פנימית בלתי ניתנת לערעור, יסתיים מעגל כיבוי השריפות ויראו כולם את ניצחוננו המוחלט: "וראו כל עמי הארץ כי שם ה' נקרא עליך ויראו ממך" (דברים כח).ל

קטן מידי.

תעבור למצב מחשב

ואז הגדלה/הקטנה על ידי צביטה

החל מלפני כחודש שהחלפנו את הckeditor הנוראינב tiptap.

עכשיו הכל מובן.