בסדר לכן
לרקוד ולקפץ למול איחוד אוהב ולבנה.
ביניהם טבעת, שברי זכוכיות ושכינה.
בסדר, כי זה כמעט שלכן, לכן
אל ייאוש ודמעה על שמלת החן
הכחולה או הורודה או השחורה.
מה שנורא, נשאר לא רע,
צפייה וכמיהה ואכזבה מרה
שיש בה נוגה לאורה.
אני אכריז, כל יום
כמה תפילה וכמה חלום
וכמה טלפונים שלא הורמו וה-טוווווווווו
וכמה ימים על פני נתעכבו ונתקמטו.
הם שיטו בי, שיטו
אוזן הטו;
בסדר לכן?
כי לי לא.
ולו?..
לו רק יכולתי להסיר
את ההינומה הסוררת להתיר
ולראות עד כמה המרחק בינינו
לרקוד ולקפץ עד שיכונינו.
בינתיים
(ולא בשניים)
אני רואה רק איך טבעת בשנים
ואיך נחבלתי משברי רסיסים,
כך שעמדתי גלמודה, הרוסה
בחופת אדמומיות השכר שנפרשה
על שמלתי הלא לבנה.
ויש לי מנגינה,
ואין לי אוהב לאורה,
וכל טוב נורא
כלה.

