זה כואב, כל כך כואב. חוסר הודאות, מה יהיה, הדאגה לשלומם של 3 נערים ששניים מהם בגילי. פתאום המרוץ של החיים שלהם נפסק, נחטפים. ככה, פתאום, באמצע הבגרויות, וההדרכה, והמשפחה והחברים והארץ. וזה כל כך כואב.
בא לך לזרוק הכל, פשוט לבכות ולבכות. כי זה פשוט לא מובן מה ה' רוצה ממנו. די, כמה כח לסבול יש לנו?
אבל ככל שהשעות נוקפות פשוט רואים את העוצמות המטורפות של העם שלנו, את הביחד, את החיבור. את הדאגה שעוטפת את כל חלקי העם. את התפילות העוצמתיות שאני בטוחה שמזיזות משהו בשמים.
אסור לנו להישבר, אנחנו חייבים להיות חזקים. לא לתת להם לנצח. הם רצו לשבור אותנו ואנחנו- נמשיך למרות הכאב. נמשיך לבנות, נמשיך ללדת, נמשיך לטייל, נמשיך ליסוע, נמשיך להאמין, נמשיך להתפלל, נמשיך לאהוב, נמשיך בחיים ונמשיך לכאוב ולא לשכוח.
עם ישראל חי וקיים למרות כל הקשיים, הערבים לא ישברו אותנו. כל קושי מקרב אותנו לגאולה השלימה. הוא פותח בנו דברים חדשים, מכניס עומק לתפילות שלנו, מאחד אותנו.
אסור לנו לתת להם לנצח. אסור עכשיו להאשים. צריך להיות מאוחדים כדי להצליח להחזיר אותם הביתה, לעם ישראל בשלום. די אם האשמות מול המשטרה, מול מי שנוסע בטרמפים, מול המתנחלים, מול המפלגה שמעצבנת אותך. בואו נתעורר ונבין שזה המבחן שלנו, כקב"ה בוחן אותנו. אנחנו לא מבינים למה, והמבחנים שלו לא מובנים וכואבים כל כך, אבל הם לטובתנו! בואו נזכור את זה ונתאחד כולנו, כל העם. שמאלנים וימנים, מתנחלים ועירוני סטים, דתיים, חרדים וחילונים, ונזעק שדי אין לנו כבר כח. אנחנו רוצים גאולה.
