אני ישנתי הבוקר עד עתה. לא ברציפות, כלל לא. שינה טרופה, מטורפת, חלומות שרודפים אותי ואני כמה כל רבע שעה לערך ומנסה לישון שוב.
מבחינה פיזית אני מסוגלת לקום ולנקות, להכין את הבית לשבת המלכה.
נפשית, לא. אני רוצה לישון ולהיעלם, ובבקש. שיעירו אותי כשכל זה יהיה מאחורינו. לצערי זה לא אפשרי. תראו, במצב של מוות, חלילה, כולם מעודדים זה את זה לחזור לשגרה, לקבל פני שבת ולחייך. אבל במצב כזה, של חוסר ודאות..כל חיוך וכל תפקוד נורמטיבי ויומיומי מרגיש כמו בגידה עצומה וצורבת.
השמועות, אווירת המלחמה, הבכי והתהילים בכל פינה מכניסים אותי למצב של טריגרים תמידיים ואני חשה מוקפת, כמו בסיוט מתמשך, מבולבלת ואבודה, ואין לי פינה של יציבות להישען עליה.
איני יודעת אם אחרים שותפים לתחושות האלה. אני כועסת על עצמי שאני פשוט מתעלמת מהכל ולא רוצה לומר עוד פרק תהילים אחד או לשמוע ידיעת חדשות נוספת ולא מעוניינת לראות חייל במדים בזמן הקרוב...
וזה מתסכל אותי. שבמצבי מתח שבהם כל תפילה חשובה וכל התגייסות עוזרת, אני מסתגרת ומסרבת ליטול חלק בכל זה. אין בי כוחות. אני חלשה נפשית ואני בושה בזה.
ענק
