הספר היחיד בתנך שנוגע בצורה רצינית בשאלה הקשה כל כך  של "צדיק ורע לו"  

יש לר' קלונימוס מפיאסצנה מאמר מאוד יפה

ב"דרך המלך" שבו הוא מדבר על המצבים האלו...

קשה מאוד

ושום תפילה אינה "לשווא".

הקב"ה אינו בן אדם.

וכשאנחנו חלילה עושים משהו מאד לא-טוב, איננו נוהגים לשאול איזה אבא היה רואה ולא מחטיף על המקום..

"לא מחשבותי מחשבותיכם ולא דרכיכם דרכי".

אנחנו צריכים לעשות את שלנו.

ואכן, הרגשת נכון - לא כותבים כך;

גם כשכואבים כאב אמיתי.

לשכינה כואב יותר מאיתנו. גם לאבא שהילד שלו בחדר ניתוח כואב יותר ממי שמתפלל מהצד ושומע צעקות שאינו יודע מה תכליתן.

ובוודאי צריך להתפלל, בענוה, שהקב"ה  יראה את "כאבנו ולחצנו".

ואל דאגה - אם חלילה היה קורה לך משהו - ולא יקרה בעז"ה - אף אחד לא היה מעיף אפילו מבט על הרקפות החסרות-כל-משמעות לעת כזאת, והיו לוקחים ספר תהילים בצד ההשתדלות הממשית..

אז עושים מה שאפשר

והתפילות עוזרות

שנוגעות לקשר שלנו אליו- מביעה, בעיני, קרבה עצומה לקב"ה).

אין כאן מערכת יחסים של ´תן וקח´. יש כאן אמונה בזה שהקב"ה רוצה להיטיב איתנו ויש כאן אהבה גדולה.

אהבה שלא תלויה בדבר.

מחשבות לא מסודרות במיוחד:

אני שכלית ברוב תחומי החיים והתחום הזה שונה. כאן משתלבים שכל ורגש.

אני קוראת את אורות התשובה בשקיקה כי שם התשובה אל השם הופכת מהלקאה של עצמנו לכנות בינינו לבין בוראנו, לאמת ולאהבה. אנחנו עומדים מולו, ככה, כמו שאנחנו, חסרי מילים והוא עוטף אותנו לאט לאט. ברחמים גדולים.

כל עוד יש בינינו דיאלוג, זה אומר שאכפת לנו. אם לא היה אכפת לנו, היינו טורקים את הדלת בלי לומר שלום.

אני מקווה שלעולם-לעולם לא ארגיש שאין לי מה לומר לו יותר, שאין לי מה לשאול אותו.

כל עוד אני רוצה בו, בנוכחות שלו, בתשובות שלו, באמת שלו - אני יודעת שיש לזה תוחלת. שיש למה לחכות.

אני נלחמת עליו. גם כשאני לא מבינה כלום-כלום. גם כשאין לי מילים מול המציאות, כשהכל ריק ובשביל-מה-בכלל.

אני נלחמת לראות אותו במקומות שלפעמים נראה שהוא נעדר מהם (חס ושלום), במקומות שאין יותר לאן.

מדהים אותי לראות את מי שעברו כל כך הרבה ממשיכים לחפש אותו בפרטים הכי קטנים של החיים, לממש את האהבה הזו, את האמת.

לפעמים במציאות של מצוות והלכות, נעלם המימד של-- הוא ואני.

איפה זה נכנס בחיים שלי?

אחרי כל המצוות, ההלכות שלפעמים נראות "קרות" ומנותקות כל כך מהחיים היומיומיים שלנו ומכל המלחמות, בעיניים הצרות שלנו.

אני יודעת שהוא אלוקים שלי.

גם כשהוא לא עונה, גם כשכואב.

הוא מחייה אותי, האהבה הזו מחייה אותי. היא המשמעות לקיום שלי. לחיים שלי.

היא הרבה יותר בשבילי, מאשר בשבילו.

"על כל פשעים תכסה אהבה"

ואני רוצה לראות אותו, "את פניך השם אבקש".

לראות אותו בכל פרט בחיים שלי. בכל שלב.

לדעת אותו בכל דרך במציאות שלי.

אני רוצה לתקשר איתו, לדבר איתו, למצוא אותו.

כמובן שיש מימד של יראת השם ואני עפר ואפר לעומתו. לא מבינה שומדבר לפעמים, לא מצליחה לראות.

אבל עם כל זה, יש לי עניין להילחם על להבין אותו, כמה שאפשר. להילחם על הקשר איתו.

כי לפעמים כשזה נראה שהוא גדול ונורא ואי שם בשמיים, קשה לנו 'לתפוס' את גודל האהבה שלו אלינו, את משמעות הקרבה שלו אלינו, לדבר באמת.

יש גישות מסוימות ביהדות שלפיהן ההשגחה הפרטית היא מאוד מצומצמת ובעצם, יש משהו שהוא למעלה מאיתנו שמסדר את הכל ולא נוכל להבין עד הסוף מי הוא או מה הוא, אבל אין לנו קשר ישיר ואמיתי איתו ואליו. הגישה הזו לא לא מאמינה שהוא מלווה אישית בכל צעד שאנחנו עושים, בצורה כזו שהוא יושב ומסתכל עלי כל רגע ורגע.

אני חושבת שזה מאוד עצוב...

ברגע שנהפוך לאדישים כלפיו -- לא נשאל שאלות, לא נכעס, לא נצעק, לא נשאל "למה?", כבר לא יישאר מה.

כי גם רגש של כעס הוא סוגשל אהבה.

אנחנו לא מרגישים רגשות חזקים כל כך, אל מי שלא אכפת לנו ממנו.

בשולי הדברים - כזו אני.

לא חושבת שיכולתי לחיות במציאות של להאמין רק מתוך שמחה, חיוכים וריקודים.

דווקא בגלל שאני כל כך כל כך אוהבת אותו ומאמינה בו, אני גם צועקת, כועסת, רוקעת ברגליים ושואלת.

שואלת המון.

מאוד מבולגן. מקווה שזה עונה לכם על השאלה.

חשבונות שמיים תשאיר לקב"ה.

סיבות XYZ, יש מרחק גדול מאוד.

יש הבדל בין להתנער מהאחריות למעשים שלנו ומהמאמץ שאנחנו בתור בנ"א צריכים לעשות ("עדיף לא לשים מעקה"), לבין לקבוע בוודאות שיש קשר של סיבה ותוצאה במקרים שקרו.

הקשר הסיבתי מובן ופשוט מאוד: השארנו כאן אויבים שלנו - זה מה שהם עשו לנו.

לא גירשנו אוייבים מהארץ -----> קרה מה שקרה,

אלא על:

לא קיימנו את דבר השם שאומר לעשות כך וכך ----> קרה מה שקרה.

את זה^^^, אנחנו לא יכולים לדעת בוודאות.

צריך ענווה כדי לדעת שאנחנו לא יודעים הכל וכל אחד יכול לומר שזה קרה מסיבה אחרת (ואומרים בלי סוף, לצערי. רוצה דוגמאות? בגלל גיוס תלמידי ישיבה / בגלל חקיקה אנטי-דתית ועוד ועוד).

כל אחד צריך להתעורר בתשובה ולפשפש במעשיו, אבל לא לטעות ולחשוב שאנחנו יודעים מה הם דרכי השם וסיבותיו.

חסדי הים - שומדבר לא אישי, כמובן

חשבונות שמיים שאל לנו להתעסק בהם - לומר שזה בגלל X או בגלל Y

אבל כל דבר שנראה לנו רע בעולם הזה, ומגיע אלינו בצורה של חסד - שהוא אינו טוב עבורנו,

הוא תוצאה ישירה של חטאנו ומעשנו.

בימות המשיח בעז"ה, שנהיה כולנו כבר מתוקנים: לא תהיה מציאות בכלל של שכול וכאב,

לא חטיפות ולא פיגועים, לא דכאונות ולא סמים..

(יש לדברים האלו ^^ מקור כמובן, זו לא המצאה שלי , אני צריכה לחפש את הסיכומים שלי.. )

שגורמים למצב שעם ישראל נמצא בו.

החטא ,כמו שכתבת, הוא ברור מאוד וכתוב בפירוש בתורה אך מה אדם פרטי יכול לעשות? זו השאלה האמיתית כאן לדעתי.

הלב שלו נקרע

הוא רואה איך אנחנו מתאמצים ומרבים בטוב

והלב שלו יוצא אלינו

הוא רוצה לעזור לנו

בוכה יחד איתנו, ועוד יותר מאיתנו

פשוט סובל בסבל של כל אחד מאיתנו בנפרד ושל כולנו יחד

אבל הוא יודע שלטובתינו חייבים להמשיך עם ההסתר פנים

אז בחירוק שיניים, בכאב עצום, הוא מתגבר על עצמו, וממשיך עם המכות

כי הוא מוכן לסבול בשבילינו, מוכן להשקיע בשבילנו כמה שיידרש

העיקר שבסוף יהיה לנו טוב

את חושבת שאם היה אפשרות אחרת הוא לא היה משתמש בה?!

תתארי לך שחובש היה מוכרח לעשות ניתוח שדה בלי הרדמה, והוא רואה איך הפצוע צורח, ומתחנן שיעזבו אותו

והוא חבר שלו, חבר קרוב, והלב שלו נקרע

אז מה? הוא יעזוב אותו? לא יציל לו את החיים כי זה כואב?

הוא ימשיך את הניתוח בחירוק שיניים

ואחרי זה הפצוע עוד יאמר לו תודה, כי בסופו של דבר הוא עשה את זה לטובתו

אמר הקדוש ברוך הוא: אי אתם רחמנים בו יותר ממני" (מו"ק כז: ). 

מותר ורצוי להביע כאב,

אך עדיף שלא לנפנף בדגלי רחמנותינו מול בעל הרחמים.

מה אתה מביא חצי משפט, אין סיכוי שהיא תבין!

הגמרא אומרת שאדם שמת לו מת יש את האבילות שאמרו חז"ל, וצריך להקפיד לא להתאבל יותר ממה שאומרים חז"ל

ומי שבוכה על המת שלו יותר מדי הקדוש ברוך הוא אומר לו - די, תפסיק! אתה לא רחמן יותר ממני, ואם לקחתי אותו יש לי סיבה

ואני מוסיף שהגמרא לפני כן אומרת יותר חריף, שמי שבוכה יותר מדי גורם לעצמו שימות לו עוד מת שיבכה גם עליו

ומפרש הריטב"א שכשהוא בוכה יותר מדי הוא נראה כמתאונן על הדיין

ולפיכך הפינקס שלו בשמים נפתח, ובודקים מה המעשים שלו, ואם באמת הוא צדיק גמור שלא עשה עבירות שיש לו סיבה לא להתלונן

ופתיחת הפנקס הזאת מסוכנת, כי עדיף לכולנו שלא יזכרו בשמים מה עשינו...

כי הוא מביא חצאי משפטים

בגלל זה הבאתי את הכל, כדי שגם בנות יבינו

(באמת למדתן קיחה קיחה משדה עפרון ועם מה רוצעים עבד עברי?)

וגם לא תביני - את אשה.

שבשולחן שבת אחיך אומר לך להפסיק להתביינש..

[אבא דווקא אוהב את זה.. ]

זה אפילו לא הגיע לגמרא. די לאחי ב"התפלפלות" שלי על מה שאבא אומר בד"ת.. 

בשיר העצוב הזה שאת הגרסה של מונה רוזנבלום מתקופת הגירוש אני עוד מחפשת...

Daddy dear, tell me please

is it true what they say

in the heavens there's a cup

that gets fuller each day

and I've heard that Hashem

keeps it close nearby

and He fills it with His tears

each time that we cry

Zaidy told me, daddy dear

did he tell you the same

that when sarrow

strikes his people

Hashem feels all the pain

tell me why, does He cry

far away in the sky

tell me why daddy dear

are there tears in your eyes?

Little one, little one

it is true yes it's true

Zaidy told me years ago

and his dad told him too

fathers cry for their children and Hashem does the same

when we hurt, so does He yes He feels our pain

tears of pity from His eyes

in this cup sadly flow

till one day when it's full

all our troubles will go

we will dance, we will fly

in the sky like the birds

and I cry little one

cause I'm touched by your words

One more question,

daddy dear

tell me please if you will

just how deep is this cup

tell me when will it fill

don't you think it is time

that the sun forever shine

don't you think it is time

dear daddy of mine?

Little one it is time

and I questioned that too

so let us ask Him together

together me and you:

Father dear, do you hear

our worries our fears

will your eyes ever dry

is your cup filled with tears''

יש גביע זהב מיוחד במינו
מבריאת העולם הוא עומד על כנו
הוא עומד לרגליו של כיסא הכבוד
מתמלא הוא לאט, מתמלא עוד ועוד

לא שיכר בו נמצא, ולא דבש וחלב
רק דמעות הבורא, הזולגות מעיניו
טהורות וזכות עגולות כפנינים
ניגרות מעיני קל מלא רחמים

הוא בוכה עם עמו הזועק בכאבים
על צרת היחיד וצרת הרבים
עם כל אם הבוכה על ילדה הנעקר
על בתים ושדות נמסרים לעם זר

על כל עין בוכיה של בניו יקיריו
דמעה אז תרד לגביע מעיניו
מה עומקה של הכוס, עד כמה התמלאה
לא ידע איש הרז הגדול המופלא

יום יבוא והכוס תתמלא עד תומה
ותיגדש אז סאת ייסורינו עימה
בו ביום נתבשר בבשורת הגואל
יום ששון ושמחה לכל עם ישראל

אך ודאי הגביע יעבור על גדותיו
אם נצעק מן הלב, אם נזעק לפניו
אב אדיר, קל כביר, העושה נפלאות
די לכוס היגון, זמן לכוס ישועות!!

אמן!!!

בלי להכיר אותך ובלי כלום.. אני מגיבה רק על ההודעה הספציפית הזאת שפשוט נראית לי טעות איומה. אז קחי את דבריי בערבון מוגבל, ולא אישית.

כשחושבים על זה- כל פעם שה' עושה לנו דברים טובים, כל יום שאנחנו חיים, כל נסיעה שלנו שעוברת בשלום לדוגמא- זה נס עצום. לחשוב רק כמה דברים היו יכולים ח"ו לקרות..

ולכן זה שהדברים הרעים לא קורים, ושהכל בסדר- ושה' עושה לנו טוב- זה חסד!!!

מי אנחנו בכלל שזה מגיע לנו?!? לפעמים כשאני מסתכלת מסביבי ורואה כ"כ הרבה טוב, כ"כ הרבה דברים בסיסיים שהם פשוט טובים- באלי לפתוח את הסידור בהלל ופשוט להודות לו.

אני לא מבינה מי אני בכלל שמגיע לי כל הטוב הזה?? כמה אני צריכה להודות על החסד הזה שהוא עושה איתי, הקב"ה!!

ואז כשקורה רע- אני מבינה שבאמת זה לא כזה פשוט ואכן לא מגיע לי כל הטוב הזה.

אני מבינה. אני אומרת לך באמת- אני פשוט מבינה את זה לגמרי. לא מגיע לי כלום ואני צריכה להשתפר יותר בX וY. ה', תודה רבה שאתה מראה לי את המציאות, ולא מסתיר את זה ממני.

כשדברים כאלה קורים זה לדעתי פשוט עיוות להגיד למה זה מגיע לנו, ומה זה ההסתר פנים הזה. בדיוק הפוך.

ה' מראה לנו את האמת כשהוא עושה לנו דברים שלכאורה נראים לנו רע גמור. האמת היא שאנחנו ככה קטנים. הוא לא מסתיר את זה עכשיו. הוא מנפנף בה.

יצא לי קצת מבולגן.. מקווה שבכל זאת העיקרון מובן.. בשורות טובות!

ב. נסתרות דרכי ה'.

ג. תלמדי ספר איוב - אולי זה יעזור.

ד. כמו שאמא של נפתלי פרנקל אמרה "לקב"ה יש את החשבונות שלו, הוא לא עובד אצלנו"

    אז אם היא אומרת עם כל הקושי של דאגת אם, אז עם כל מה שקשה לי, מי אני שאתלונן.

   (למרות שהמשפחות מקבלות קצת יותר מידע לעומת הציבור, עדיין נראה לי שהן הרבה יותר מודאגות)

ה. תפילת שווא - תפילה שכבר לא יכולה להתקיים, לדוגמא: להתפלל על משהו שכבר אנחנו יודעים שהוא כבר קרה.

    תפילה שלא התקבלה, זו לא תפילת שווא. גם אם לא קיבלנו את מה שרצינו, היא השפיעה לטובה על דברים אחרים בעולם.

שחשבנו שלא היה לו לב במלחמת העולם הראשונה, בשואה, אבל למה לדבר על היום? על הרוגי ביתר שמעת? על חורבן הבית?

כל אלו דברים שהיו, העולם שלנו הוא לא טוב מוחלט, יש טוב ורע, ויש אור וחושך- ולכן אנחנו בעלי בחירה חופשית כדי להחליט לאן אנחנו הולכים עם כל מה שקורה סביבנו. 

אישית אני לא מבינה איך אדם יכול בכלל להצביע על א-לוהים ולומר: "הוא עשה את זה, הוא חטף בתכלס את שלושת הנערים, הרי הוא מלך העולם". לא מסוגלת להבין, ויהי מה. ישנם אנשים שבחרו לחיות את חייהם כחיות ולא כבני אדם שפויים, לא בגלל בחירה מעוותת כזו או אחרת של חיות אדם- האמונה שלנו תתערער, בדיוק מאותה הסיבה שבחירה שגויה שלנו לא מערערת את האמונה במי שברא אותנו.

מקווה שהובנתי נכון

בס"ד

והלוואי שיתעוררו מחשבות

אם הוא סיים את התיכונית לפני 7-8 שנים ולא כל כלך שמר על קשרים משם, יכול להיות שזו התדלדלות טבעית של חברויות מהתיכון.

היינו פעם בחתונה של חבר של בעלי, ובעלי הרגיש צורך מיוחד שנבוא למרות שזה היה באיזה כרם נידח על איזו גבעה, כי הבחור הזה לא מאוד חברותי במיוחד וצריך לשמח. בסוף היו חוץ ממנו עוד 2 חברים, ושלושתם היו היחידים שרקדו לחתן. לכלה היו בערך 4-5 חברות. אחרי החופה בשעה 9 וחצי בערך הם עוד לא יצאו מהחדר ייחוד, ובעלי ממש התלבט כי הוא הרגיש שהוא חייב לשמח בריקודים, אבל הטרמפ שלנו (הרב שקידש בחופה) רצה לצאת, וידענו שיש לנו נסיעה של שעתיים וחצי לפחות, ושום טרמפ אחר כי אנחנו לא מכירים אף אחד שם, ומתוך אולי 50 האנשים שהיו שם חצי כבר יצאו. בסוף נסענו עם הרב.

זה כנראה אחד האירועים הכי מוזרים שהייתי בהם, ובאמת הרגיש מאוד לא נעים שלא היו חברים.

סיימנו תיכון לפני 3 שנים

ואני יודע שהוא שמר על קשר עם כמה מהקרובים אליו ואפילו הציע להם שידוכים

אני הייתי אחראי על ההרשמה פרסמתי בקבוצה של הכיתה שלחתי לקרובים שלו תזכורות ונאדה אפחד לא בא או אפילו נרשם

יכול להיות שכעת אין לו קשר עם אף אחד מהישיבה התיכונית ולכן מיותר מבחינתו להזמין משם

כלומר בלי גטאות ומחנות השמדה?

וגם, למה מכנים את מה שזה לא יהיה, כך.

אבל אני לא דוגמא...

עוגייה (אינטרנט) – ויקיפדיה

עוגיות זה משמין (את בקשת ה http)

ונועד להיות כזה.

אני לא מסוגל להיות בהם. הרעש הורג אותי.

אבל כשאני צריכה כמה דברים מכמה חנויות אז זה המקום המתאים. פשוט להיות ממוקדת, להגדיר מראש מה אני צריכה

נתתי את ההקבלה כי יש על הקניון פרק של חיות כיס אאלט. וזה אחד המאפיינים שהם מונים שם

אני מבין שלאנשים נוירו-טיפיקלים המקום הזה הוא מקום בילוי.

אצלנו באמת יש חנות לבעלי חיים, עם בעלי חיים מקסימים וזה משמח להיכנס לשם,

לדבר עם התוכונים , להנות מהארנבות הגמדיות הפרוותיות והרכות, מהאוגרים הסיביריים

הרצים כמטורפים על הגלגלת....

ואאלט זה "אם אני לא טועה".

התכוונתי לומר שבפודקאסט חיות כיס יש פרק על קניונים ועל המחשבה שעומדת מאחוריהם, אם אני לא טועה במה שאני זוכרת.

בני אדם לא כל כך שונים מזה כפי שלפעמים חושבים...

סביב life style, סטיילינג, אופנה, שופינג, טיפוח

מנשים מצפים יותר

ומכאן הקניון כמודל אופנה וסטייל וכמקום שבו "הופכים" אישה להיות "אישה לפי הציפיות" עם כל מה שפ.א כתב

אני מבין בין המילים שאת לא בדיוק מנסה להיצמד אליהן.

(גם אני לא, בצד הגברי של העניין).

מה יש באינטרנט שגורם לך לשרוף זמן ?

(אלא אם כן התכוונת אינסטגרם טיקטוק וכזה ואזיותר מובן)

– המוח האנושי לא אוהב להתמקד כל־כך במשהו אחד לאורך זמן רב. זה מאוד קשה לשבת במשך כמה שעות ולהתעסק במשהו רצוף כמו ציור או כתיבה, למי שלא רגיל לזה. באינטרנט יש הרבה גירויים קצרים והמוח שלנו מת על זה (זפזופ בין אתרים, חדשות).

פעם הייתי אוהב לשחק במשחק מחשב מסוים אבל זה היה קשה לשבת עליו הרבה זמן בלי הפסקות של דברים אחרים (כמו קריאת מאמר).

– אני חושב שהאור במסך מרגיע/ממכר. המחשב/אינטרנט/UI בנוי בצורה מאוד מאוד כיפית ונוחה לעין והמוח די נרגע מזה.

– אתה תמיד יכול לעבור לטלפון בלי דפדפן או למחוק את הדפדפן מהטלפון שלך (אפשר לחפש מדריך), אם הבעיה שם.

להגביר שליטה ע"י

צמצום טריגרים

(לשים את הטלפון בחדר אחר/ לצאת החוצה בלי טלפון)

מציאת חלופות

(תחביבים/ לדבר עם אנשים/ לצאת לטייל)

אימון

(לשים יעד ריאלי ולהוסיף עליו כשמצליחים להשיג אותו)

אגב זה לא קשור רק לגלישה אלא לכל שליטה עצמית אחרת

(אוכל/ כעסים/ זמנים/ תקשורת תקינה/ גבולות)

כשמשפרים שליטה בנושא אחד

הוא יכול להשפיע על עוד נושאים

אבל להערכתי בגלישה באינטרנט דרושה הרבה הרבה יותר שליטה עצמית, לא יודעת לפעמים דברים גשמייח יותר קל. וקל גם כשיש איסור חיצוני - למשל שבת, לחכות בין בשר לחלב

שבשליטה עצמית יש מרכיבים:

רצון

טריגרים

מודעות

יישום

התמדה

בגלישה יש

רצון-

1. כמה מעניינת הגלישה (חדשות/ רשתות חברתיות/ ווצאפ)

2. מה התעסוקות החילופיות (עבודה/ תחביבים/ אנשים)

טריגרים-

1. מיקום הטלפון במהלך היום (כיס/ מול העיניים/ מונח בצד/ בחדר)

2. כמות התראות וצלילים (אצלי הכל מכובה, אין התראות/ צלילים למעט צלצול של שיחה ולפעמים גם זה על שקט)

מודעות

יישום

התמדה

דומים בכל נושא של שליטה עצמית

אחרת היו לך עיסוקים אחרים שהיו יותר חשובים לך, מעניינים אותך, התחייבת לעשות אותם כי אחרת תיפגע…

והוא קשוח בעיקר בגלל שהתוכן שיש בו הוא תוכן באיכות טובה ממש. כלומר, אני יכול לצרוך זבל (ואז לי אישית יותר קל להפסיק, רילס למינהם).

ואז מגיע איזה מישהו שאני מעריך עם סרטון שיש בו חכמה שאולי אני צריך לחיים שלי. ועוד אחד. ועוד פוסט עם טקסט מעניין, ועוד שרשור בפורום רגישים שאני מתעניין בו כי הוא באמת מקדם אותי בחיים.

והופס, עברו שעתיים.

אם אני לא אצרוך שעה ביום מדיה חברתית אני אבוד והמקצוע שלי מת ובעוד 3 שנים לא יהיה לי במה לפרנס משפחה.

אם אני נכנס לטוויטר כדי לקרוא חדשות AI כי זה מקור המידע הנכון אני נסחף לרעל של החדשות הרגילות ומבזבז עליהן את הזמן.

שעה טוויטר צריך.

שעתיים?

שלוש שעות?

ארבע?

אולי בשעה השלישית או הרביעית אני אמצא כתבה שתשנה לי את החיים (קרה במוצ"ש לפני שבועיים, עם Laguna AI)?

ובדורות קודמים, וגם היום למי שרלוונטי, יש הרבה שמבלים זמנים מאוד ממושכים בספריות וארכיונים לצרכי עבודתם.

גם בצורה הזו הרבה מהזמן "מתבזבז" עד להגעה למידע הרלוונטי.

שכחת לכבות את האור יערית, ונרדמת עם הספר ביד יערית...

ובכל זאת, ממכר פחות מאשר הדבר הויזואלי

רק לקריאה.

להגדיר זמן מסך ואז הוא יכול להגביל אותך בזמן.

אפשר גם להגדיר מצב ריכוז בשעות מסוימות שתצטרך אקטיבית ללחוץ על פסק זמן כדי להיכנס והוא יעיף אותך אחרי זמן קצוב.

תהיני בכייף משעות הפנאי שלך.

אני מכיר רק בפלאפון.

תחפשי איכות חיים או זמן מסך או ריכוז בהגדרות במחשב, אולי יש.