וה' יעזור שתמצאי עבודה אחרת. הוא הזן ומפרנס לכל והוא מנהל את העולם אז אל תחשבי שאם תעזבי מה יהיה.

תתפללי לה', ותעשי מה שבאמת חשוב. לכי תדעי לאן זה יכול להגיע.אני במקומך אולי הייתי עושה ניסיון- אומרת לו- עם כל הכבוד- אני אישה נשואה, והייתי שמחה שנשמור על יחסי עבודה בלבד,אם את לא רואה שיפור- תברחי כמו מאש.

כדאי קודם להעמיד אותו במקומו, לא לגלות אליו רגש, וכל דיבור איתו צריך להיות בטון רציני וענייני. אם זה לא עוזר להגיד לו ש"את מגיעה למקום למטרת עבודה בלבד, ולא כדי לשחק משחקים". ואם הוא עדיין לא מבין כדאי לעוף משם כמה שיותר מה. הוא מנצל את המעמד שלו לאינטרסים האישיים, ומאוד קשה לעמוד מול מנהל, שהוא לכאורה המפרנס שלך. במצב כזה מיד לברוח. לא שווה להרוס את החיים בשביל עבודה. 

תדברי אף מילה עם המנהל.

אכן, עשית טעות בכך שנענית לשיחות איתו. איש אינו אמור להיות "ידיד קרוב מהעבודה".  אבל זו היתה טעות מחוסר ידיעה, מחשבה ושימת לב. תחזרי על כך בתשובה. 

תחליטי מראש שאינך מדברת אפילו מילה איתו. אם יאמר לך משהו, תעני בקר טוב וזהו - ותתרחקי מהמקום מיידית.

אם ינסה לדבר, תגידי (תכיני את המשפט מראש ותשנני אותו, שיהיה לך בע"פ), אני לא מעוניינת שנשוחח יותר, אני אשה נשואה.

אם ינסה לדון, לשאול, להגיד שזה לא נורא - אל תעשי שטות ואל תנסי לענות. תלכי משם בשתיקה.

אם ינסה שוב - פני לאחראי/ת על הטרדות במקום העבודה, ותגישי תלונה. בלי השתהויות. בכל מקום עבודה אמור להיות מישהו כזה. אם אין אצלכם, תתקשרי למש' הכלכלה ותשאלי מה עושים במקום שאין אחראי/ת.  ידאגו לזה.

תשימי לב לא להגיע למצב שאת נמצאת שם לבד באיזה מקום. אל תקבלי ממנו אף "הוראה" חשודה ("תלכי לשם", "בואי רגע" וכו'. כל דבר שנותן אופציה לשהות בקרבה יתרה. לא מתקרבת אליו יותר משני מטר..). הפסקה - תשבי במקום שעוברים עוד אנשים.

אם הוא מתקרב - תזוזי.

אם ינסה בכל זאת שוב, תגידי לו במשפט אחד: אני מבקשת שתפסיק לדבר איתי. אם לא - אני פונה למשטרה ומתלוננת על הטרדה.

אל תפחדי מכלום. לא שיגיד לך שזו את - ולא כל מיני סיפורים.  גם לא מאיום על מקום העבודה.

אם תעשי כך - אז אל תספרי לבעלך כלום על מה שהיה. אין צורך לצער אותו. הרי מבחינתך לא היה ממש בדיבורים הללו.

רק אם זה ימשיך - ואת לא תדברי איתו מילה, ותראי שהוא ממשיך להטריד - אז את יכולה לומר לבעלך שהאיש הזה מנסה לדבר איתך כל פעם והזהרת אותו ואת מתרחקת והוא שוב.. אז בעלך יעזור לך כשותף. גם במקרה כזה, אל תאריכי במה שהיה בהתחלה. תגידי רק שדיבר איתך קצת ולא חשדת בכלום - ופתאום את רואה שהוא ממש מטריד.

ואל תפחדי כלום מהאדם הזה. לגביו תהיי אסרטיבית לגמרי.

כך ענ"ד.

שיהיה לך לאן ללכת את תהיה בעיה, או אם תרגישי שקשה לך להיות אסרטיבית מול הבוס

אז כל יום תחליפי עבודה?? זה ענין של שינוי גישה שלך

כשהוא מתחיל משהוא אישי לדבר איתך, פשוט תקומי ותעזבי את הכסא והוא יבין לבד...

הוא במטבח, אל תכנסי, הוא בא תצאי..

כשהוא קורא לך לתת לך עבודה תעמדי רחוק, תגידי מה? קחי ותלכי. אל תסתכלי לו בעינים.

בקיצור את כל הרמזים הכי שקופים שאת לא מעונינת.

שימי לב- יש הבדל בין שני המשפטים.

לפעמים לא מצליחים לעמוד מול הבוס, כי חוששים מפיטורין (למרות שהחוק אצל המוטרדת)

לפעמים פניה למשטרה גוררת יחס לא נעים מהעובדים, כי זה כביכול הרס את העבודה

לפעמים מישהו שמטריד עלול להתחכם בדרך כלשהי ולהצליח להפיל אותך ברשת

לפעמים מישהי שהוטרדה לא מרגישה בנוח מול המטריד 

ולפעמים קשה ליישם את העצות שניתנו כאן. כל אחת בנויה אחרת

ובמקרים כאלה עדיף לעזוב את העבודה. ולכן חשוב שתהיה אפשרות לאן ללכת אם זה קורה. ולא סתם להיזרק ברחוב.

יתכן שהיא תצליח, אני באמת מקווה בשבילה. אבל בכל זאת המלצתי לחפש עבודה, למקרה שלא.

 (וזה די הגיוני המלצה כזו. זה כמו שלא תלכי עם סנדלים בחצר שיש בה בטוח נחש צפע, למרות שברחוב כן תלכי כך למרות שגם שם עלול להיות נחש)

אם זה היה מקום מסוכן, הייתי עוזבת גם אם אשאר רעבה ללחם

אם זה לא מסוכן וניתן להישאר, אז נשארת.

אני חושבת על עצמי,  לחפש מקום עבודה חדש, זה ממש לא קל!!!זה לא כמו שזה נשמע.

יש עבודות עם תקן, קביעות וכו'. שעות עבודה שמתאימים, מרחק ...

חפשי עבודה אחרת זה נשמע מאוד יפה, לא הכי מציאותי..אלא אם כן היא קופאית בסופר/מוכרת בחנות אז זה יותר קל..

לכן היא צריכה לחשוב עם עצמה מה מידת הסכנה.

שלום לך,

ראשית עליי לציין שהמקרה של הוא מקרה קלאסי של ניצול תמימות ושל אי התאמה בציפיות ובכיוונים. בעוד שהוא חותר לכיוון מסויים לך היה ברור שזה ברמת הנחמדות בלבד.

אני מנוסה בקטע שכזה ולטעמי המסקנה המתבקשת היא:

אין ידידות ואין נחמדות בין גברים לנשים למעט בעל עם אישתו. אני לא חרדית אך ברור לי היום, לאחר מקרה מאד מאד דומה, שכל נחמדות שלי (כולל הקשבה מנומסת לנושאים שאינם קשורים לעבודה, כולל צחוק מבדיחות או שנינויות שלו ועוד) התפרשה אצל הצד השני כפתח להתקרבות נוספת וליצירת קשר שלי לא הייתה כל כוונה אליו.

אני מאד מסכימה עם דן. עלייך לנתק כל קשר ומגע ולהיות עיניינית בלבד. רק מה שקשור לעבודה. מה שלא את לא מתייחסת.

הכי טוב זה לבחור בדרך של המנעות. כלומר, כפי שנכתב בתגובה של דן: להימצא תמיד עם עוד אנשים, לעולם לא להיות לבד איתו בוודאי שלא בשיחה. אם חולפת על פניו לדבר בנייד, גם אם את צריכה לעשות את עצמך משוחחת. עדיף עשרות אלפי אי נעימויות כאלו על פני אי נעימות אחת של ניסיון שלו לחצות עוד גבולות.

אני יכולה לשתף ולספר שאצלי, במקום עבודה של אנשים דתיים, עובד איש אחד בכיר שאינו דתי וכל עולמו ושפתו יותר בוטה. הוא יכול להיות אבא שלי בגיל. הוא מאד נחמד שכזה, יודע להתבדח ובעל לשון שנונה ואף חלקלקה. תוך שבועיים מיום תחילת עבודתי כבר חשתי אי נעימות במחיצתו. כל פעם שהיה נכנס למשרד שלי (לרוב כדי להכנס את המנהל שלי, שהוא גם המנהל שלו) היו לו הערות או בדיחות או משפטים כמו: "את יודעת מה היה אומר ביאליק על... ואז מספר לי משהו שסופו הרבה פעמים היה מביך עבורי כי היה בו מסר מיני או אישי או סתם מסר פרווה אבל עצם המצב שבו אני מקשיבה לגבר שאינו בעלי, בנושאים שאינם עבודה - היה מביך).

אחרי זמן מה התחילו גם בדיחות עם רמיזות גסות נאמרות בנוכחותי, גם אם לא ישירות אליי. זה כבר היה לי ממש לא נים בייחוד כי הוא היה גם מסתכל לראות איך אני מגיבה. אבל הקש ששבר את גב הגמל, נראה לי היום לא נורא כל כך, אבל ברוך ה' אז זה הסעיר אותי והצריך אותי לנקוט צעדים.

לאחר א. צהריים הוא הגיע למשרד וסיפר שהיה בחדר האוכל מנה אחרונה טובה, אני עניתי שכנראה בגלל ראש חודש. ושאלתי אם הייתה טעימה (זו הייתה טעות! מה פתאום אני שואלת אותו על מה אכל ואם היה לטעמו?!) ואז הוא ענה שלא אכל. אני שאלתי למה (עוד טעות!!! מה אכפת לי?! לה אני קושרת איתו שיחת חולין בנושאים כאלו?!) ואז הוא אמר: אני לא יכול לאכול כאלו דברים כי אני לא חתיך כמוך.

אני כמעט נפלתי מרוב שוק ובושה. רציתי להעלם. הלכתי משם בלי לומר כלום והתסגרתי בחדר אחר עד שנרגעתי (בסיוע של אמא שלי, בטלפון). התחשק לי ללבוש על עצמי עוד 20 שכבות ולהתכסות ושבחיים הוא לא יראה את צורת הגוף שלי ויעיר לי כאלו הערות. הייתי מלאת בושה מעצמי וגועל ממנו.

ובאותו חדר החלטתי,בעצת אימי החכמה, ה' ישמור אותה - שאני לא מדבר עם האיש הזה אף מילה מעבר למה שאני חייבת מתוקף עבודתי. בכל פעם שהוא חולף במסדרון על פני המשרד שלי אני פשוט מתעלמת. אם נכנס למשרד שלי אני מייד מחייגת בטלפון ומנהלת שיחה, אפילו בכאילו. אין שלום, אין חיוך ואין כלום! לא נחמדה אמנם אבל גם לא צריכה לאכול ממנו הערות גסות.

מי יודע לאן הוא היה מתדרדר בלשונו או חלילה בידיו אם לא הייתי שמה גבול.

ברור לי שהוא טיפוס כזה, מחניף ומשתעשע - אבל יש לו חוסר גבולות מובנה, שזה סממן של גבר עם פוטנציאל לתקיפה.

מכאלו צריך להתרחק!!! ומכל גבר שאינו בעלך - עלייך לשמור דיסטנס. להיות עיניינית, בלי נחמדויות וצחקוקים. רק כך נוכל לשמור על עצמנו.

אולי נשמע קיצוני אבל עובד מעולה!

אל תסתבכי.

אם לא עוזר לך כל מה שכתבתי והוא ממשיך להטריד - עזבי את העבודה(עם או בלי תלונה עליו) אבל אל תשארי לעולם במקום שמסכן אותך. פגיעה מינית היא טראומה שאינה עוברת לעולם והיא אוכלת כל חלקה טובה בזוגיות ובחיי המשפחה.

אשמח לדבר איתך גם בטלפון כתבי לי אם מעוניינת וניצור קשר.

בהצלחה, ה' יישמור אותך!

אות לאות

אני לא בטוח מה נכון לגבי השארות במקום העבודה. אם כן, אז בוודאי ע"פ הכללים שכתב דן.

אבל לגבי שיתוף הבעל, זה נראה לי כדבר משמעותי מדי מכְּדי לא לספר לו, ובנוסף, ההתמודדות בשנים קלה יותר.

הבעל לא מפרנס ועובד בעבודות מזדמנות, והאשה נאלצת להיות המפרנסת העיקרית וגם אז הם חיים בדוחק ובצמצום.

אחר כך שתגיע לכאן עוד מישהי שתשאל האם כדאי להתחתן צעירה בלי אופק כלכלי, כולכם תענו במקהלה "בטח זה כל כך קסום וערכי לחיות בצמצום". אז הנה התוצאות של הצמצום והדוחק. (בלי שום יכולת לצאת מהמצב הזה, יש כבר שני ילדים אז אי אפשר לצאת ללמוד, אי אפשר להרחיב משרה וכו'..)

ולגבי מה ששאלת, אני מבינה שהוא בסך הכל מנהל צוות, כלומר יש בהיררכיה עוד הרבה אנשים, ובינהם מנהל הצוות הישיר שלך, תפני אליו ותעדכני אותו בנושא.

של שאלה של אשה במצוקה, לצורך האג'נדה שלך.

היא כותבת שמאד נוח להם המצב הזה [לא כתבה בשום מקום שהיא לא למדה, או שהתחתנו צעירים במיוחד, או שאין אפשרות "להרחיב משרה" לנצח. אין אנשים עם מקצוע שמחפשים עבודה?...], למה להיכנס לה בחיים ולכתוב כך על בעלה.. היא שאלה אותך?! יש לך בעיה עם "כולכם"?...

וכאילו מישהו כאן הציג כאידיאל שהבעל לא מפרנס. כל משפחה עם ענייניה. כבוד לרשות היחיד שלהם.

איכס.

ולפותחת השירשור,

במקביל לדרבון הבעל למצוא עבודה קבועה ומסודרת, לטובת המשפחה כולה ובעיקר לטובתו,

את בהחלט מוזמנת לעדכן את הממונה עליו או לחילופין להתרחק ממנו ולשדר לו שאת לחלוטין לא מעוניינת בקשר איתו.

מדובר בדיני נפשות. מחד- להתפטר כעת יכול לגזור כליה על המשפחה, ומאידך- לעבוד תחת מציאות מטרידה כזאת גם יכוהל להרוס את המשפחה. התנהלי בזהירות!

כבר אמרתי בשרשור אחר משהו על האג'נדה הזאת, שלא תיתן למציאות לבלבל אותה..

ולך - הכותבת, חיזקי ואימצי.

כל הכבוד שאת לוקחת כך את הדברים. הרבה אפשר ללמוד מהנעימות בה את כותבת על היפה שבמצב הביתי הנוכחי.

ואל תתני לאף אחד לקלקל לכם. לא כאן - ולא בעבודה.

לעזוב עבודה והראיה.. אלפי נשים שסבלו מהטרדות בעבודה וחששו לעזוב בגלל הקושי כלכלי.. 

ולך יקרה- ברור שטעית כשהתפתית לשוחח עם המנהל עלוב הנפש, שברור שניצל את תמימותך והתחיל לספר דברים אישיים שלו כדי ללכוד אותך ברשת.  מעכשו ניתוק יחסים מוחלט- ואם יוסיף להטריד בהחלט שתפי את בעלך וגם עזיבת המקום ראוייה בהחלט.

והכי חשוב שההוא יקלוט שהמשחק נגמר.

תהיי מוכנה שיעשו לך פרצופים וגם יחרימו אותך תקופה, אבל זה יעבור בע"ה.

אל תפחדי מאף אחד!!

אין להם שום אפשרות לפטר אותך אחרי כזה דבר.

בקשר לשיחות שלך איתו - לא הייתי עושה כזה דבר, אבל מכאן ועד לאן שהוא לקח את זה אין קשר - אין לך שום סיבה להרגיש אשמה וכו'!!

אני לא הייתי רוצה שבעלי ינהל כאלו שיחות עם אשה ולא הייתי מנהלת בעצמי - כי אני לא תמימה ואני יודעת מה המנהל הזה היה חושב.

אבל, עשית זאת בתמימות ולא הבנת.

ספרי לבעלך הכל מבלי להחסיר דבר.

נכון שהוא יחשוב שאת קלת דעת, אבל תשתפי אותו בצורה כזאת שהוא יחווה את הסיטואציה בדיוק כמוך.

חס ושלום שלא יידע שאת מסתירה ממנו דברים, במיוחד שזה כנראה ילך ויתפוס איזושהי מורכבות אם תחליטי לשתף את הבוס.

וכמובן- תפילה לבורא עולם. תסבירי בפשטות שהוא ברא אותך תמימה, הבנת איפה טעית ושעכשיו יוצציא אותך מזה בקלות וללא פגיעה בשלום בית ובפרנסה.

בהצלחה!

תחזרי לעדכן, אנחנו איתך

הבעיה היא שאם מחר תצטרכי להתלונן לצד ג' אין לך הוכחות.

תנסי להעביר את הקשר ה"בעייתי" שלכם לכתב, כדי שיהיה לך חומר לעבוד איתו אחר כך.

הוא יכחיש מן הסתם ולכי תוכיחי...

(אפשרות שניה: להקליט, אם את באזור בנימין אני יכול להשאיל לך מצלמה נסתרת)

פלילי זה להקליט מישהו ללא ידיעתו כשאת לא צד לשיחה.

אבל אם את צד לשיחה - את יכולה להקליט.

עד כה הוא לא עשה שום דבר פלילי או בעייתי.

תכתבי לו מייל (חשוב דווקא מייל- כי אז זה הוכחה כתובה) שבו תגידי לו- בעקבות מה שאמרת לי ביום זה וזה- אני לא מעונינת בשום קשר אתך, נא לא לפנות אלי או לדבר איתי. באם תפנה אלי מעבר לדברים שקשורים לעבודה- אני אתלונן עליך.

(הטרדה נחשבת כהטרדה במקרים כאלה (שלא מדובר על משהו מוחלט) רק אם ביקשת ממנו להפסיק- והוא לא הפסיק.)

אין שום סיבה שתעזבי- את לא אשמה בזה שהוא מתחיל איתך. 

אין שום סיבה להתלונן עליו- הוא לא עשה שום דבר רע- לא עשה משהו בניגוד לבקשתך או הטריד אותך. רק אמר את מה שהוא מרגיש- זה עוד לא נחשב להטרדה.

מהצד השני- תנסי כמה שיותר להרגע מבפנים.

מבחינתך- לא קרה כלום. הוא כלום ולא אכפת לך ממנו. התגובה הזו של "מפחדת לראות אותו, לא מצליחה לישון" מעצימה את מה שקרה- אז מישהו התחיל איתך בעבודה, אז מה? תבטלי את זה מול עצמך. תחשבי על דברים אחרים- לדוג', קחי לך איזה טיול כיפי או משהו ממש מרגש שהיה לך לאחרונה עם בעלך, וכל פעם שהעניין עולה לך בראש- ישר תחשבי על זה. ישר תתמקדי באותו טיול\מקרה מרגש. מבלי לנסות "לגרש" את המטריד- אלא רק להתמקד בבעל.

רק חשוב לדייק שהוא עדיין לא "מטריד" רק אם אדם חוזר על הפעולה למרות שהובהר לו שאת לא מעונינת בכך, רק אז זו הטרדה.

כדאי לספר לבעלך, אבל כן להבהיר לו שלא הבנת והיית תמימה.

זה משהו שלומדים מהניסיון - גם אני פעם הייתי מפטפטת בעבודה עם גברים עד שהיו כמה שנעשו "נחמדים מדי" והבנתי שהם לא בסדר ואני נותנת לזה מקום לקרות.

גם אז לוקח שנים עד שמעיזים לפעול כמו שצריך. אל תרגישי אשמה - רק בגיל מבוגר יותר כבר יש את האדישות והביטחון להגיב כמו שצריך. לפני כן אנחנו פחות קולטות מה קורה וגם אז לא מגיבים נכון.

את יכולה להראות לבעלך את השרשור הזה.. אולי יעזור לו להבין. במיוחד אם עבד בעבודות בסגנון דומה לשלך מבחינת אווירת הצוות.

בקשר למה כדאי לעשות -

חשוב שתספרי לאיזה חברה טובה בעבודה שתעזור לך כדי שלא תישארי לבד אפילו רגע, והוא יוכל להיכנס ולדבר.

את יכולה לכתוב לו אימייל שמסביר שלא הבנת על איזה כיוון הוא חושב, זה מפריע לך מאד ואת דורשת שיפסיק מיד ולא יפנה אליך אלא לצרכי עבודה ואם לגמרי אין ברירה.

לדעתי אפשר לצרף את החברה או מי שתבחרי כמכותבת על המייל, שהוא יראה שעוד מישהו בעניין.

אם הוא יבקש לדבר לשיחת הבהרה או משהו כזה תדרשי שיענה לך בכתב או פנים אל פנים בנוכחות עוד מישהו!

אם נראה לך סביר אפשר לדבר עם הבוס הישיר שלך או הבוסית ולשתף. אפשר גם לגשת למחלקת כח אדם וליידע אותם או לכתוב להם (כדי שגם כאן יהיה תיעוד). לא חייבים לחכות שהוא יטריד ממש, מותר שהם יידעו גם אם לא עבר רשמית על איזה חוק. פניה כזאת לאישה נשואה נחשבת דבר שלילי בכל מקום.

בהצלחה רבה לך, את לא צריכה לרוץ לעזוב את העבודה.

אם זה מקום גדול במיוחד לא כדאי, אולי תעברי למחלקה אחרת, ומי יודע - אולי פתאום הוא יעזוב מסיבות שלו.. הקב"ה יכול להפתיע..

התגובות פה עצובות

הדעות פה כל כך לא מיושרות

נושא צניעות האשה נרמס

עצוב..

וזה לא רק בשרשור הזה

זה היה עמית ולא מנהל, ניסיתי את שיטת ההתעלמות אבל זה ממש העיב על האווירה...

זה די מבאס להתעלם ממישהו שכל הזמן נמצא מולך/ עובר לידך.

אז קחי את זה גם כשיקול בבחירת התגובה.

בהצלחה 

המעסיק חייב לשים אותם במקום בולט 

הוא צריך להבין ממך שזו הטרדה בשבילך 

אם הוא ימשיך זה עבירה פלילית,והוא ישב במאסר+ פיצוי וגם אסור לו לפטר אותך בגלל זה

לכן אני בטוח שהוא לא טיפש, ובשניה שהוא ידע שזו הטרדה מבחינתך הוא יפסיק 

חבל על פרנסה טובה שתלך ברגע

אפשר בפלפון , או מכשיר אחר שעולה פרוטות.

יש לך ילדים בעל מקסים. נכון זה הרגשה מיוחדת להרגיש מחוזרת ובעיקר ממנהל . אך תדעי לך זה דמיונות. ואל תהססי להגיש נגדו תלונה על הטרדה מינית. וכדאי גם שתספרי לבעלך אם את לא מקבלת החלטה.

תייבשי את המנהל הפרחח ומיד

אם הוא נשוי וינסה לרמוז משהו נא לצותת

" אני לא חושבת שהערות מסוג זה שייכות אצל אדם נשוי ובעל משפחה"

אם לא 

"אני לא חושבת שההערות הללו שייכות מגבר פנוי לאישה נשואה"

בתון של פריזר אמנה עם דירוג אנרטי A

ובקשר לבעלך תתקני אותי אם אני טועה אין לך מספיק חום בבית ולכן נגררת לשיחות הללו.

אם אני טועה אני שמח אם לא לשתף אותו ולהראות לו את השירשור הזה.

המון הצלחה עם האתגר החדש ותתפללי שה יעזור לך!

את מתארת פה מצב שבו

1. יש לך חוסר נעימות, יומיומית בעבודה

2. בעצם, התוצאה של זה- שכל היום את חושבת ומתעסקת באותו אדם.

לכן יותר משחשוב שתתעלמי ממנו- חשוב שתתעלמי ממנו בינך לבינך.

שתמחקי אותו מהראש שלך

שלא יהיה לך אכפת ממנו- אדישות מוחלטת. 

ההתעלמות הזו דומה ללא לחשוב על פיל ורוד.

כמו שכתבתי לך למעלה- זה לא עוזר כשכל היום את רק מנסה לא לחשוב על פיל ורוד- את צריכה פשוט לחשוב על פיל אפור ורק עליו. לא מתוך מאמץ ובהלה- אלא מתוך נחת.

לשנן לעצמך-

 אני אוהבת את בעלי, יש לי משפחה נהדרת, יש לי בעל מדהים- ולפרט המון תכונות שלו שאת אוהבת.

וזהו, לא להתעסק במה שקרה.

אז מישהו אמר לך משהו לא במקום- אז מה? 

קורה הרבה.

קרה לי לא פעם (מתוך כונה או פליטת פה )

דיפדפתי הלאה..

הוא ניסה להתחיל ב"שיחות נחמדות" כל הזמן עם כל אישה שהיא במקום העבודה. בעיקר הוא ניסה את זה על נשים חדשות שרק הגיעו לעבודה ולא ידעו מי הוא בדיוק. ב"ה אני קלטתי אותו מהר מי הוא ומה כוונותיו . התנהגות מאוד סנובית ו"מתנשאת" שלי, גרמה לו להבין שאיתי זה לא ילך לו ומאז הוא לא ניסה לדבר איתי בכלל.

יום אחד הגיעה עובדת חדשה, דתייה(הוא לא היה דתי) נשואה טרייה, צעירה ותמימה משהו משהו.

הוא ישר "קלט" את התמימות הגדולה שלה והתעלק עליה. אין מילים לתאר את מה שהוא עשה לה כולל נגיעות כאילו "בטעות"! והיא הייתה כזו "נשמה טהורה" עדינה, נחמדה וביישנית שהיא לא ידעה מה לעשות איתו. היא פשוט ניסתה לשכנע את עצמה שהיא רק מדמיינת וזה לא באמת הכוונות האמיתיות שלו... 

אחרי כמה גבולות אדומים שהוא עבר(בנגיעה, בצורה ערמומית כאילו הוא מוסר לה חפצים ליד וכו') היא הגיעה אלינו יום אחד ממש בוכה כולה. הפתרון שאנחנו מצאנו היה לגשת אליו ולאיים עליו(שלחנו את החברה הכי חזקה שהייתה לנו בצוות)

הצעקות שלה+איום עליו שאנחנו נתלונן עליו ושיפטרו אותו גרם לו להבין שזהו זה(כמובן שהוא אמר שזה חוסר הבנה ומה פתאום ושהוא כולו שה תמים...)

מאז אנחנו החברות דאגנו להגן עליה ולקפוץ מידי פעם למשרד שלה להפגין שם נוכחות כדי שהוא לא יחשוב להיכנס שוב למשרד שלה.

ההמלצה שלי- שתפי את החברות שלך בצוות ובקשי את עזרתן. בכל פעם שהוא מתחיל "לפטפט" איתך סתם כך- שהן יעירו איזו הערה בקול כמו "עוד פעם ההוא מציק לה..." או אפילו בצורה ישירה- "עזוב אותה, לא מתאים לה לדבר איתך..." וכד'

שהוא ישמע ויבין שיש לך גיבוי ושידע שהעובדות האחרות עוקבות אחריו ! תדאגי תמיד תמיד לא להישאר באיזשהוא חדר לבד אף פעם!

המון הצלחה בע"ה שנזכה שכל עמ"י יהיה קדוש וטהור!

משהו בסגנון: "אני מבקשת שלא תפנה אלי שלא בענייני עבודה"

לפחות בכדי לצאת ידי חובה.

כי אין להם מספיק חום בבית.

ויש המון המון המון בנות כאלו ,גברים תתעוררו!!!!! אישה רוצה חבר, חום, אישה רוצה הקשבה, להרבה גברים אין סבלנות, אח"כ לא פלא שבמשרד יש מי שמקשיב לה והיא נגררת, אני ח"ו לא מצדיקה בשום אופן אבל זה מה שקורה...

וכנ"ל הפוך יש הרבה גברים שמחפשים אישה בחוץ (אני לא מדברת ח"ו על דתיים) כי גם להם חסר בבית...

אז מה אם זה משהו שלא כ"כ נעים דווקא מולו.

יש לך מועקה רצינית על הלב, את מתמודדת עם משהו לא פשוט- את צריכה את התמיכה שלו.

מה זה "את צריכה את התמיכה שלו"?..  גם בעצם אגואיזם בנתון הנוכחי - וגם להרוס לעצמה.

היא עשתה דבר שלבעלה יכול לגרום צער גדול מאד; בכך שבלי להבין משמעות "שיתפה פעולה". כעת מתקנת את זה.  אז אם חלילה יימשך משהו - תוכל לשתף, "בדילוג" על מה שהיה לפני כן, שאינו רלונטי ואינו באשמתה. שכן, זה יהיה אחרי זמן-מה שהיא מתעלמת וההוא מציק ללא שמץ תגובה שלה, ואדרבה מתרחקת מיד.

אבל כעת, אם הבעל ידע ממה זה בא - זה צער גדול וסיכון גם לתמיכה.

כי מסתבר שיש זוגות שבהן שיתוף, הקשבה, תמיכה, התמודדות משותפת .. הן א"ב של מערכת היחסים. ויש גברים מאוד תומכים וקשובים ואמפטים לכל מצוקה או צורך רגשי.

לא כל הגברים הם ניאנדרטלים כפי שאתה מנסה לצייר אותם.

לא כתבתי אלייך!

ה"ג'יהאד" שאת מנהלת פה אינו מענין אותי.

אני כתבתי לעזור לאשה במצוקה, ראיתי מה שכתבה, והיא צודקת שזה עלול לקלקל לה.

כבר ראינו - בהודעה אחרת שלך - שאת מוכנה להסית אשה בבעלה, לנצל מצוקה, העיקר ל"קידום האג'נדה". ובסוף גם התברר שם - כמו גם כאן - שפספסת בקריאת המפה.  

"שיתוף בין איש לאשתו" הוא גם שאשה לא מנהלת שיחות-נפש עם מישהו אחר. ואם היא עשתה כך בטעות ובתמימות - עדיף, כדבריה הצודקים, שלא תצער אותו.

את לא תשני את טבע בני האדם ע"י "סיסמאות".

אף אחד לא כתב כאן נגד "תמיכה, הקשבה ואמפתיה לכל צורך רגשי". בדיוק ההיפך: אשה שיש לה תכונה כזו - ואינה דורשת זאת רק מבעלה - יודעת גם להיות "קשובה ואמפתית", כפותחת השרשור (שכבר גילית את ה"אמפתיה" כלפיה מקודם בכך ש"ירדת" עליה וניצלת את מצוקתה. אח"כ התברר שמדובר בבעל עם שני תארים..), גם למה שיכול לצער את בעלה.

איש נורמלי - שאינו רובוט - אכן מצטער על התקרבות שהיתה בין אשתו למישהו אחר. ואם זו תקלה, לא חייבים לצערו. זה גם עלול להזיק. יש בכך גם עקמומיות מוסרית, לעשות דבר שאינו ראוי ועלול לפגוע בבעל - גם אם לא נעשה בכוונה, ואח"כ לדרוש, שבם ה"שותפות והאמפתיה" לשתף אותו, כי עלי זה מכביד..  לפי אותו היגיון - להבדיל - גם אשה שבגדה בבעלה, רשאית לתבוע "בשם האמפתיה" שישתתף איתה.. יש אכן כאלה שזה ה"מוסר" שלהם היום. מוסר צבוע (ולא "השוויתי", כמובן. אבל לרעיון, שמה שלא הגון כלפי השני באופן ששייך לתחושה נורמלית עמוקה - אין לתבוע ממנו אח"כ לשאת בו)

והיחידה ש"מנסה לצייר" דמויות באופן דמיוני, כאן ובהודעות אחרות - זו את. עייני בתחילת השרשור. חשבנו שלמדת מזה משהו..

הבסיס של קשר בין איש לאשתו זה הדיבור והשיתוף.

קראנו את הסיפור אני ובעלי והוא ממש היה בהלם שיש פה אנשים שחושבים שלא צריך לשתף את הבעל.

בזה שהיא לא משתפת זה כאילו מראה שהיא עושה "מאחורי הגב" ולא אכפת לה מבעלה.

כמובן שזה לא המצב- ולכן היא צריכה לשתף אותו.

זה לא יצער אותו! זה ממש שטויות לחשוב ככה! הכי יצער אותו לדעת אחרי זה שזה מה שקרה ושהיא לא סיפרה לו.

זה הרי דבר שנוגע לקשר שלהם, לנישואין שלהם! היא חייבת לספר לבעלה כדי שהם יהיו ביחד מול המערכה הזאת.

הביחד הזה מאד מאד חשוב.

אם אני הייתי בעלה הייתי ממש מתעצבנת שהיא לא מספרת.

במיוחד שהיום - מקרה כזה יכול לקרות לכל אחת, והדבר הראשון שהוא היה רוצה לשמוע זה שהיא נאמנה לו

ומוכנה לסכן את מעמדה שם בשבילו!

מישהיא התחילה עם בעלך בעבודה. בהתחלה הוא עשה טעות ודיבר איתה, אח"כ כשהיתפקח הוא עשה את מה שצריך , יותר הוא לא מתייחס אליה, הסכנה עברה!!

עכשיו תגידי את האמת, את רוצה שהוא יבוא ויספר לך????

לי ,זה היה מאוד כואב לשמוע שקיימת מישהיא בעבודה שמחזרת אחרי בעלי..במיוחד שהוא כבר אחרי.. אז בשביל מה??

זה ברור שמידי פעם היתה עוברת בי מחשבה, נכון שעכשיו הוא כבר לא שם.. אבל מה יקרה אם......

(עכשיו תגידו כולם שאני קנאית.......)

א. היא לא הבינה שהוא מתחיל איתה, וכל השיחות היו תמימות לחלוטין. ברגע שהיא הבינה שזה מה שהוא עושה היא נתקה מגע מיד.

ב. היא עשתה טעות ודיברה איתו - בגלל שסעיף א' לא נכון אין שום בעיה בסעיף ב'

אנשים עובדים יחד במקומות עבודה, ומפטפטים ומדברים על אה ועל דא. אין לי שום בעיה עם זה שבעלי נמצא בקשרי ידידות עם האנשים שעובדים איתו (גברים ונשים כאחד)

ולכן כל הרמיזות האלו שכאילו מדובר פה בסוג של "אשמה" , דיברה איתו, עודדה אותו, זרמה איתו.. דחילק היא לא עשתה שום דבר יוצא דופן בסך הכל קיימה שיחות עם עמית לעבודה, וברגע שהוא הגזים נפל לה האסימון והיא חתכה את זה.

ולמרות כל זאת ברמה הסוביקטיבית העניין מציק לה, ויושב לה על הנשמה, אז די ברור ומובן מאליו שהיא תשתף את בעלה בזה.

אם זה בקטע של צחוק.. את מספרת ,מישהוא בעבודה שממש לא נראה לי  כי הוא זקן.. מכוער.. התחיל איתי.. וכמובן אני לא מתיחסת אליו.

או שאת באה לבעלך, מבוהלת חוששת ובוכה.. שמישהוא בעבודה מטריד אותך... מיד הבעל יקפוץ ויחשוב שרע לאישתו , חיבים לפתור את הבעיה...

כפי שתוארה:

"אחר כך הוא הוא התייעץ איתי לגביי משהו שקשור למשפחה שלו ודיי נפתח אלי ומאז ממש נהינו בקשר טוב. מבחינתי זה לגמריי תמים לא היה לי לרגע אחד מחשבה לגביו מלבד ידיד קרוב מהעבודה". 

היא באמת תמימה,

אבל "מאז נהיינו ממש בקשר טוב",  "ידיד קרוב מהעבודה" - זה אכן לא בסדר. ברור שמי שחושב שזה כן בסדר, לא יראה בעיה "לשתף" בכך - לא בגלל שהוא יותר "שיתופי", אלא כי יש לו  עולם ערכים אחר.  והברירה, אגב, איננה בין לא להחליף מילת נימוס עם מישהו בעבודה, לבין "ידידים קרובים"...

מבחינת הבעל, הנורמלי, דבר כזה אכן יצער מאד (ואגב, יש הבדל בין תחושות גברים לנשים בענין זה, עד לרמה מסויימת. "להתעלם" בכח לא ישנה את המציאות).

ובהיות שהאשה עצמה תפסה את הטעות - והיא יודעת שזה יצער אותו (ואף אחד כמובן, לא כתב "עודדה אותו, זרמה איתו"; או אמר שהיא "אשמה" במזיד. אלו דמיונות - כמו עוד דברים שנכתבו בשרשור..), והיא אכן עשתה דבר לא-בסדר - גם מה שעושים לא בכוונה ומתמימות, יכול להיות "לא בסדר" - "ממש קשר טוב" "ידיד קרוב" זה לא בסדר - אז טוב שחוזרת בתשובה לבד מהשגגה הזו, ולא מצערת.  מה גם, שאפילו לא עשתה כלום, ברור שיצער אותו שמתברר למפרע שמישהו "התעסק" כך עם אשתו. מכאיב.

כלומר: כעת הענין די ברור. זו לא שאלה מי יותר בעד "שיתופיות" וכו'..  זו פשוט שאלה האם התנהלות כזו היא חריגה, או "נורמה". האם בעל עם רגשות נורמליים אומור להרגיש "נוח" עם זה שאשתו "ממש בקשר טוב", "ידידה קרובה", עם מישהו מהעבודה - או לא. האם זה רק "מקרה" שמדבר כזה עלול מצב להידרדר למשהו שכבר מרגישים שהוא לא ראוי, או לא..

אני לא אוהבת את האימרה הזאת. אני גם ככה נוהגת.

לדעתי זה שטות ,לא יודעת מאיפה זה נובע.

לשתף לשתף לשתף לשתף.

אני בנ"א ברשות עצמי . מי אמר שאני חיבת לשתף בהכל? אז מה אם זה בעלי?בגלל שהתחתנו אז כבר אני לא אישות בפני עצמה? יש דברים שמשתפים רק בעל , יש דברים שמשתפים רק הורים, יש שמשתפים רק חברות.

יש דברים שצריכים להיות חכמים ולא לשתף

ואני אתן דוגמאות: לפעמים הילדים אחה"צ כשהבעל לא בבית, רבים, מרביצים וכו.  כשהבעל בא אני ממש לא רצה לספר לו שהם עיצבנו אותי וכו... אז תגידו לי שזה שיתוף, ברור שלפעמים אני כן מספרת, אבל לרוב ראיתי שאם אני מתחילה להגיד הילד לא רצה להתקלח וכו, וזה סתם... זה שיתוף שלא מביא שום תועלת..

סיפרה לי שכנה : בעלה בא , היא בישלה והוא אמר לה וווואו איזה טעים, איזה קציצות מושקעות. הוא לא ידע שזה קציצות קנויות,, היא לא אמרה כלום... אמרתי לה מצוין. אז לא שיתפת, העיקר שהיה מרוצה..

אנשים חושבים שאם מתחתנים אז 24 שעות הכל חייב להיות שיתוף

את גם לא חייבת לשתף שקמת הבוקר מאוחר ושציפור צייצה בשמים והתפעלת מזה.

אבל בדברים מהותיים מאד ובמיוחד שקשורים בקשר שלהם- בוודאי שצריך.

כן, התחתנת. אז 24 שעות את עם אותו בן אדם-לא סתם שותף לדירה. אלא בן זוג.

והוא דואג לך, ואכפת לו ממך.

וכמו שאת מצפה (או שלא?) שהוא ישתף אותך במה עובר עליו ואיך הוא מרגיש.

ואם עבר עליו איזה משהו בעבודה את תשמחי לשמוע מה קרה ולהשתתף בשמחתו/צערו.

ככה אותו דבר כלפייך.

אני לא יודעת מה עובר פה על כל אחד בזוגיות שלו, אבל אותי לימדו, גם בתור רווקה שיוצאת לדייטים

שהשיתוף הוא הכי חשוב והכי מקרב.

אין זוגיות בלי שיתוף.

ואין כל בעיה שבעלה מיד יקפוץ ויחשוב שרע לאישתו!! זה בעלה!! לא אמא שלה שלא רוצים להדאיג אותה בכל מיני דברים סתם כי 'מסתדרים לבד'.

היית ממליצה לגבר לשתף את אשתו בכל המחשבות וההתמודדויות שהיו לו, עם כל אישה שראה, במהלך היום?

אם בעלך היה עושה לך את זה, לא יודע איפה היית היום.

בודאי שהייתי ממליץ גם לגבר לשתף על כל התמודדות שחורגת מגדר הרגיל, כמו במקרה זה, לדעתי  אם הגבר מתחיל ליצור קשר עם מישהי (רצונו/לא רצוני), הוא חיייב לשתף, אם לא את אשתו אז מישהו אחר, זו הדרך להנצל..

גם בהתמודדות היומיומית טוב לשתף, אם זה משהו קבוע, לא צריך לשתף כל פעם, אבל לחלוק עם האשה את העיקרון של אותה התמודדות..

אני בכל אופן רואה באופן אישי ברכה גדולה בשיתוף כזה..

כיוון שהאישה מעידה שבעלה יגיב במצוקה גדולה ולא רק שלא יוכל לתמוך בה אלא יקשה עליה.

אישה יותר קנאית בדברים האלה... מה לעשות?

גם אם תספר לה עם מי יצאת לפני החתונה ואיך היה לך היא תתעצבן

מתוך הכרות עם הבעל הפרטי שלי.

אני יודעת שצריך להיות בינינו שיתוף מלא. במיוחד בדברים קשים, כואבים.

אם לא סיפרתי אל איך הבנות רבו בצהרים- זה בעיני לא נחשב "לא לשתף". כי זה לא משהו מהותי וכ"כ חשוב.

יש הרבה זוגות פתוחים מאד, ומקבלים לחלוטין- שבהם גם שיתוף של נפילות יתקבל בהבנה ובקבלה ותמיכה הדדית.

ויש זוגות שבהם רמת הפתיחות והקבלה היא אחרת- ושם בהחלט עדיף להיות חכם יותר ולא לשתף.

רק פותחת השרשור יודעת באיזה סוג זוגיות היא חיה ועד כמה נבון לשתף את הבעל ואיך הוא עלול להגיב.

יש זוגות שבהם עצם הידיעה על נפילה, ולו מינימלית וקטנה- כבר יכולה לגרום הרס.

ויש זוגות שקמו ביחד גם מתוך נפילות גדולות.

זה עניין של איך יקבל.

(וגם של עד כמה היא תצליח למחוק את כל הסיפור מהלב)

גם הרגשה של שמירת סוד "גודל" (גם אם הוא קטן, אבל גדול בהרגשה) יכולה להרוס ולהרחיק.

אנחנו זוג צעיר מאוד..וגם לי זה קרה בתחילת הנישואים יצאתי לעבוד והיה גבר בעבודה שדיבר אלי בצורה לא נכונה.חשוב לי לציין שזה מקום דתי ומאוד התפדחתי לעורר מהומות.בייחוד שזה עבודה בתוך יישוב שאני חדשה בו.

אבל ברגע ששיתפתי עם בעלי זה מאוד איחד בניניו וגרם לי להיות מאוד יציבה ותקיפה כלפי הגבר הזה.אני חושבת שלא ציערתי את בעלי לחינם כי הוא היה מאוד תקיף בעניין והוא לימד אותי איך להתמודד במצבים האלה.

וכמובן שזה הצמיח את הזוגיות,אין ספק.

בכול מקרה-חשוב מאוד להיות בערנות מתמדת.לא לזרום בשום פנים ואופן להיות ענינית עם כול גבר בעבודה וכך לחסוך מצב כזה של היסחפות לקשר לא רצוי.

אנחנו צריכות להיות חזקות.יציבות.ותקיפות במקרים כאלה.זה דברים שחס וחלילה יכולים להרוס בית,זוגיות.לקחת אותך למחשבות לא טובות.להתרחק כמו מאש!

כל זוג מתנהל אחרת,

והיא ציינה שזה יצער אותו מאוד.

אז אני לא מצליח להבין מדוע פעם אחר פעם ממליצים לה לנהוג באופן שלא נכון להם?

לכן אין ברצוני להכריח משהו מוחלט!

אבל דבר שנשאר בסוד, נותן תחושה של סוד, למרות שהוא חסר משמעות, עצם זה שהוא בסוד זה נותן לו משמעות...

זה שהבעל לא יודע, זה נותן פתח להמשך של התפתחות של הסיפור הזה, והמשך של הסתרה, גם אם עכשיו את לא רוצה בזה בכלל.

כל זוג שונה, וצריך לדעת איך לספר, אבל הסיפור לבעל, יתן כוח, וגם יבהיר לעצמך ששמת גדר גדול נגד כל התפתחות בכיוון הזה.

זו ההמלצה שלי, וזה הכיוון שלי בחיים,שדווקא הדברים שהכי לא נעימים לספר, הם אלה שהכי חשוב שיסופרו.

כמובן יתכן שזה לא מתאים לכולם!!

הגישה שלכן, מאד "מובנת" לכאורה; גם זה חלק מה"רגש הנשי" - הנה, קרה לי, ארוץ ואשתף את בעלי..

זה דבר שבא מתוך חיוביות. אבל יש בו אי קריאה נכונה של הצד השני, דומני. לפחות אי הבאה בחשבון של מה שהשונות יכולה לגרום.

גם אני לא אמרתי כ"מודל" להסתיר. ככלל, לא כדאי להסתיר דברים.  אבל, כאן לא מדובר במישהי ש"התאהבה", חלילה (ל"דעה"), אלא מישהי ישרה שמתוך תמימות נהגה בשיחה עם איש, כמו שנוהגת עם אשה. אלו דברים שקורים, עד שנסיון החיים או הלימוד, מלמד היכן צריך להסתייג.

ה"התעלמות" אינה משדרת ש"קשה לה". בוודאי שהכי טוב שהיתה אומרת לו בשתי מילים (הצעתי לעיל..), אני נשואה, לא שייך.  אבל כנשים, אתן אמורות לכאורה לדעת שיש נשים שלא מסוגלות לפתוח כך את הפה. לא הולך להן. זה חבל - אבל צריך לדעת איך מתמודדים. היא אמרה שאינה מעזה להגיד. אז במקרה כזה, אם "תנסה" יכול לגרום הפוך. על כן, טוב שמתעלמת - ובמקביל "לתרגל", אם ינסה, לומר אוטומאטית את המשפט הזה. לא ילך - לשתף את הבעל. אז זה כבר יהיה שיתוף על הטרדה, ללא צורך לספר על שיחות שהיו שמבחינתה לא היה בהן כלום.

בוודאי צודקת asnat לגבי המקרה שלה. גם לאשה הזו הייתי ממליץ לשתף, אם היתה רואה אחרי פעם-פעמיים שהוא "מנסה", כמו אצלך.  אבל כאן - מדובר במשהו שכבר היה, היא היתה שותפה לשיחות, וכשהבינה הפסיקה טוטאלית.  איך ירגיש בעלה מסיפור כזה של אשתו? הוא מן הסתם יצטער שניהלה שיחות עם איש כאילו בתור "ידידים טובים". זה דבר מכאיב. יצטער על שלא הבינה שלא עושים כך. יצטער על שההוא ניצל את זה.

וזה לא "סוד" (משתדל). מבחינתה מה שהיה לא היה.  לא עשתה משהו רע בכוונתה.  זה כמו "טעות בחשבון". אם היום ההוא היה נעלם - לא היתה לכך כל משמעות לגביה. היא לא "מסתירה", אלא אינה מספרת משהו חסר משמעות לגביה, שעלול לצער את הבעל, כפי שכתבה.

ואף אני מסכים - שאם הלה ימשיך, בוודאי צריכה לשתף את הבעל. לא ב"היסטוריה", אלא לומר: שמע, הגיע מנהל חדש לעבודה, מנסה לדבר איתי בצורה שנראית לי מעבר ל"סתם". אני מתעלמת, הוא בכ"ז. מה לעשות?...  אז הבעל יעזור לה, אבל ללא ה"רקע" המיותר. זו לא הסתרה.

ואלו באמת דקויות, אבל נראה לי שכך עדיף. בוודאי בנתונים הללו.

לדעתי היא לא באמת מפחדת שהוא יצטער- אלא חוששת שהוא יתעצבן/ ילחץ/ יאבד בה אימון וכד'

לדעתי היא חייבת לספר לו!!! יכעס? ילחץ?- יעבור לו.

אם היא לא תספר- זה לא יעבור לה. היא לא עשתה כלום, נכון, זה היה מתמימות, אבל עצם זה שהוא הבין ממנה שהוא יכול להתחיל/ להטריד אותה, גורמת לה לתחושת אשמה (לא מוצדקת! לא מוצדקת!) שלא תעבור לה עד שתשתף את בעלה.

לכן, אני חושבת שהיא צריכה כבר עכשיו- בלי לחכות לעוד הטרדה מצידו, אלא כבר עכשיו- לספר לבעלה! זה ייתן לה שקט נפשי! 

קרה לי והתכתבתי עם איזה דפוק בפייסבוק (המשותף לי ולבעלי) וההוא לא נח ולא נח וחפר והתחיל להטריד... סיפרתי לבעלי, הוא התעצבן קצת על התמימות שלי, אבל סידר את העניינים בשבילי- ואיים עליו בפייסבוק שאם הוא לא ירגע- הוא יגיש עליו תלונה וכו'. וזה הפסיק.

ולך חברה יקרה!  תהיי חזקה! לא נעים לספר דבר כזה לבעל, אבל תעשי זאת, בשבילך, בשביל הרוגע שלך ובשביל שאולי הוא גם יעזור לך לצאת מזה!!!

ולא רק לבעל, אלא תעשי כמו שכתבו פה אחרים- תשתפי גם בעבודה. את חייבת להרגיש מוגנת!!!

שזה לא שייך.

שימי לב לא לעשות זאת בכעס או בהרמת קול, ולא עם איומים. משהו מאד קורקטי.

אם את יכולה, תקליטי את השיחה בנייד שלך.

שני משפטים רגועים, שלווים, קרירים ובשליטה מוחלטת, וללכת משם.

כמובן לאחר מכן לשמור על יחסי עבודה קורטיים.

לענ"ד זה יעשה את העבודה.

אם זה לא עובד והוא מנסה להמשיך:

א. כל פניה שלו להקליט בנייד שלך.

ב. יש לך שתי אפשרויות:

או לגרום להעפה שלו כי הטרדה של מישהי בעבודה זה פלילי (למרות שאני מבינה שהוא לא הבוס הישיר שלך, זה עדיין אסור)

או לעבור עבודה בעצמך.

ואל תדאגי, אם הקב"ה יראה שעברת עבודה בגלל שחשובה לך שלמות הבית, הוא לא יפקיר אותך...

היא דוחה אותך?

אשה יפה נשארת יפה גם בלי איפור. 

(ובכלל הקונספט הזה שאשה היא זו שצריכה "לכער" את עצמה, להסתיר את עצמה להגביל את עצמה בגלל שיש גברים בסביבה.. טוב נו כבר הרחבתי על זה)

עלמה יקרה. יכול מאד להיות שהמנהל הזה הוא איש משפחה, אולי דתי ויכול להיות שאפילו תורני. והדיבור האישי גרם לו להיקשר ריגשית ויכול להיות שהוא אפילו ממש לא רוצה את זה..ומרגיש שקשה לו להחלץ מזה. לכן לדעתי את חייבת לשדר לו חוסר נחמדות ז"א ממש להיות לא נחמדה!! אם יש דיבור אפילו עינייני, שהוא יהיה בפנים חמוצות. יכול להיות שהוא התלהב מאישיותך ולכן תראי לו שאישיותך ממש לא נחמדה, כך הוא ישנה את הרגשתו כלפייך והצלת 2 בתים בישראל. מה שעוד חשוב זה שכשיוצא לך לדבר בפני מס' אנשים,כשהוא באזור, גם אז כדאי שתשתדלי לא להבליט את אישיותך. אני יודעת שזה נשמע אולי קצת לא פייר, מה פתאום שאת תצניעי את עצמך, הרי הוא זה שלא בסדר..אבל צריך לזכור שיש לנו אחריות כלפי הבית שלנו (וגם במידה מסויימת כלפי הבית של אשתו...). כשאשה מחייכת לגבר בנחמדות ואומרת לו אפילו 'בוקר טוב' בלבביות, זה יכול להתפרש בצד השני כהתעניינות בתחום יותר אישי. זו המציאות וזו עובדה!! זה דבר שאנחנו כנשים ממש ממש לא מבינות. אנחנו שיא הנחמדות אבל ממש ללא כוונה למצא חן וחייבים לדעת שאין מקום לנחמדות לצחוקים ולחיוכים מיותרים כלל!!! לכן אני חושבת שזה חשוב שהעלת את זה כי בחברה שלנו יש לצערינו יותר ויותר מקרים של "ולא תתורו אחרי לבבכם.." ואולי זה יגרום למי מאיתנו לחשיבה על הרגלי "הסחבקיה" עם עמיתיה לעבודה ובתים נוספים ינצלו..

ומה ששנוי עליך - לחברתך אל תעשי.

סליחה שפלשתי.

רק יודעים שביידה הכח לשנות, כי רק היא מסוגלת.

אשה יש לה אישיות חזקה, לא סתם כתוב חכמת נשים בנתה ביתה.

גבר קשה לסמוך עליו שידע ויחשוב להציל את ביתו.

אף אחד לא האשים אותה, חלילה

רק אמרו: בכביש אל תהיה צודק, תהיה חכם!

בעלי אני סומכת עליו במיליון אחוז, ואני לא צריכה לספק הצהרות על כך.

דיברתי על סגנון גברים מסוימים שאין להם יראת אלוקים, אז א"א לסמוך עליהם, כן.

מה לעשות?

גבר שמתחיל עם אשה נשואה, מצטערת מאד אבל זה גבר בלי טיפת בושה, בלי יראה ובלי כבוד.

וכן, לא הייתי סומכת עליו שיציל את ביתו.

'זה לא פ'ר, שאני אקל את האחריות בעוד שהוא אשם.'

אבל אם היא תשמע בקולכן ותמשיך כרגיל, כי הוא אשם ושהוא יתגבר על עצמו, יכול להיות שזה יצליח, אני בהצלת ביתי לא הייתי סומכת על זה.

והוא ימשיך לנסות את מזלו וכו' - ודאי. רק לא בבית ספרנו. לא עם פותחת השירשור.

ועוד נקודה - אם הולכים לפי הכלל הפשוט של מה ששנוי עליך לחברך אל תעשה, נדמה לי שזה מועיל לפקוח את העיניים,לצאת מהתמימות ולא להיכנס לשיחות נפש עם איש מלבד בעלך.

לב אמיץ. זאת את?? את חזרת???

ואוווו. כל הכבוד, עכשיו רק נופל לי האסימון

ב-ר-ו-כ-ה  ה-ב-א-ה   !!!!!!!

לק"י

אני בפירוש לא אתן לגבר להתחיל איתי (אלא אם כן, שנינו היינו רווקים).

אבל בפירוש- מי שמתחיל הוא זה שיש לו בעיה! כי גם אם אני מנסה להתחמק ולהיות לא נחמדה, זה כי אני חושבת שזה לא נכון כלפי וכלפי הבית שלי (ונכון גם כלפי אשתו- אבל זאת אמורה להיות האחריות שלו!).

לא מבינה למה אנשים בוחרים להאשים את עצמם גם במה שהם לא אשמים..

ברור שהגבר הוא הבעייתי ולא היא, רק שמי שפנתה זו האישה, והיא סובלת. (ומה אכפת לגבר מזה?)

ובגלל שהיא סובלת מזה היא צריכה לעשות את הצעדים לשינוי המצב, למרות שזה לא הוגן (החיים לא הוגנים..)

כמו שמריבה לפעמים עדיף לשתוק ולא להגיב למרות שאתה צודק, כי זה רק מחריף את המצב

כך גם פה- למרות שמי שאשם הוא הגבר, האישה זו שצריכה לעשות משהו לשנות כי פשוט שום דבר לא ישתנה אם היא לא תעשה משהו..

אני גם לא מכלילה את כל הגברים, אבל לדעתי גבר שמתחיל עם אישה נשואה הוא כזה עז פנים וחסר בושה שלא הייתי סומכת עליו שינטרל את עצמו, אלא עושה את הפעולות בעצמי להציל את ביתי.

ב. אני חושבת שחוץ מיופי אנשים נמשכים לחביבות, נחמדות, צחקנות.

אני אשה דיי נאה, ואפשר לומר שבסביבת עבודתי במקומות זרים משום מה אני הבנאדם השמח והחייכן בעולם והכל לוקחת בטוב, יצא לי לשים לב שאני גורמת לגברים זרים בעבודה לרצות לדבר איתי, להיות בסביבתי (גם לנשים)

כשהתחזקתי מעט וקלטתי כמה זה חמור החלטתי באמת שאיני יכולה לעשות טעויות כאלו שמי יודע לאן זה יגרר, אז כמובן שלא נהייתי עצבנית ועצובה, אלא יותר עיניינית, בוקר טוב רשמי ונעים ותו לא.

הפסקתי לזרוק יציאות ולעשות צחוקים, החלטתי לשמור על עצמי ועליהם, ב"ה זה התמתן ואני גאה בעצמי שעשיתי את השינוי הזה.

(כרגע עזבתי את העבודה לאחר חופשת לידה ואני בבית)

בהצלחה לכולן!

כל הכבוד!

אני חושבת שלפעמים נשים נהנות לשוחח עם גברים בתום לב,

הן נהנות מתשומת הלב,

וכשאני אומרת קחי אחריות הכוונה הימנעי ממצב זה!

הוא עלול לגרום להרבה גברים טובים להתאהב בך שלא בכוונה.

והטוב לב זה לדעת לא לקחת ולו טיפת תשומת לב מגבר זר.

ובבקשה אל תיתממו.

אתן כנשים יודעות למה אני מתכוונת כולנו אוהבות שבני המין השני נמשכים אלינו.....

והלוואי ונזכה להסתפק ולהיות מסופקות ממה שקיבלנו.

צניעות זה לא עניין של איך להתלבש זה עניין של התנהגות.

אין לי אחריות לגבי אף גבר, תפקידי להתנהג נכון.

כולנו יודעות...

על מה את מדברת????

אם האדם הלא נכון ייתן לי חלילה תשומת לב לא נכונה, אני ממש לא אהנה מזה, בלשון המעטה...

זה פשוט לא יפה מה שאת עושה, לקחתי באופן אישי ונעלבתי.

אני לא כזאת ולא מכירה כאלו נשים. מעולם לא הרגשתי שמישהי מנסה לקבל תשומת לב מבעלי.

פשוט לעזוב.

זה אמנם סיכון אבל לא כדאי להשאר במקום כזה עם מנהל כזה ב-כ-ל-ל!

נכון שאמרו מעלי שיש עוד מקומות עם אנשים כאלה,

אז עדיף למצוא מקום שאין, ולהזהר בכל מקום שאת הולכת לעבוד בו.

לפרנסה ה' דואג, ואם הוא יראה שאת ככה משתדלת בעז"ה תמצאי את מה הכי טוב לך.

לספר לבעלך זה ממש חובה לדעתי - גם כי זה נוגע לשניכם, שניכם שותפים

וכמו כל דבר שמעיק עליך שתשתפי אותו גם זה צריך להיות אחד מהדברים (במיוחד כשזה איום על חיי הנישואין)

וגם כי ביחד תצליחו להתמודד מול זה הכי טוב

כתבת שקשה לך להעמיד אותו במקום, אולי בעלך יעזור לך בזה?

או יתן לך תמיכה אחרת שתצליחי להתמודד עם העניין.

חשוב ממש ממש לספר ולא לשמור בבטן,

זה עכשיו נראה לי שזה יצער אותו, אבל אני חושבת שזה הכי ישמח אותו לשמוע שזאת התגובה שלך והמחשבה שלך

ולא משהו אחר ח"ו.

בהצלחה רבה רבה!!

ותתפללי!

בס"ד

לדעתי חשוב לשתף את בעלך, כדי להוריד לחץ,

ובכלל לא בריא כשדברים כאלה מתחת לשטיח, 

יכול לפגוע באמון , וליצור לחץ.

חשוב ליצור אווירה נעימה, להקדים שחשוב לך שיקשיב בלי בקורת,

ולספר מה קרה , איך הדברים התגלגלו,

ושלא האמנת שיגיע למצב כזה,

ואולי סתם הרגשת לא נעים מהמנהל.

להדגיש שבעלך חשוב לך, ואת זקוקה לתמיכתו.

(כשגבר שומע שהוא חשוב וזקוקים לו, זה מאוד מחמיא לו...)

אם ידרוש לעזוב את העבודה,

אולי כדאי ללכת לרב מוסכם לשניכם ולדבר,

וגם להדגיש את הבעייה הכלכלית.

הנמון הצלחה, וכל הכבוד שהעזת להעלות את הנושא...

רק אם את רוצה כמובן... לא חייבת

אם אתה לא מרוצה מזה, אז זה שיש עוד כמוך לא אמור לגרום לך לוותר

זה לא אמור לנרמל את המצב (ואני לא אומרת בטון ביקורתי בכלל..)
אם אתה מחפש עזרה או עצות זה משהו אחד.
אם הכלה הבנה והזדהות זה משהו אחר.

עד רגע זה, אף־אחד, מעולם, לאורך כל ההיסטוריה של האנושות, לא הגיע לכך.

ברכותיי.

(או קללותיי, לא יודע מה אומרים במצב כזה.)

אתה היחיד, אלא כאב עצום שקיווית שהחתונה תמנע ממך את הנפילות ואתה מגלה שלא רק שהיא לא מונעת - אלא על ייסרי המצפון על הנפילות, נוסף מצפון על הפגיעה באשתך.

אז לא - חתונה היא טובה, היא חשובה, היא נותנת מקום להביע את הביקושים הגופניים בדרך היתר ומצווה - אבל היא לא מונעת נפילות.

הדרך למנוע נפילות אחרי החתונה, בדיוק כמו לפניה, היא בסור מרע ועשה טוב -

סור מרע - לא להחזיק שום מכשיר לא מוגן ולא להתקרב לזה, אם זה לא מספיק - ללכת לטיפול אצל מטפל מוסמך שמומחה בגמילה מנפילות כאלו.

עשה טוב - למלא את זמנך בעיסוקים חיוביים.

הסטורי דיבר לעניין.

אשמח אם תרחיב יותר מניסיון [ברמה שנקי לדבר]

וגם תקשר אותי למטפלים כאלו

אגב, לדעתך זה טיפול? יעני אני בעייתי? חולה?

השאלה אינה איזה 'טייטל' נלביש עליך. כשיש קושי, גם אם הוא לא 'מחלה', כדאי לטפל בו. לא צריך להיות חולה, בשביל להתגבר על קשיים. כן יכול להגיד מנסיוני, בהקשר אחר לגמרי - שהייתי צריך תמיכה/טיפול והיה לי מאוד קשה לקבל את זה (במיוחד שלא אני גרמתי, אז למה אני ה'חולה' שצריך טיפול,), חבל שלקח לי זמן להסכים.

איני יודע אישית, יודע שהיו כל מיני פרסומים. אין לי מושג מי באמת מוצלח, אפשר לברר. הרב יוני לביא עוסק בזה כבר למעלה מחצי יובל - אולי הוא יוכל להפנות.

אתה מתמודד עם מעידות שקשורות לגלישה ברשת. איפה כמה למה ומה חומרת הבעיה את זה במידת הצורך ובמידה ותחליט ללכת לטיפול,יקבע המטפל. עד אז תשמח על עצם השאלה שמעידה שאתה נמצא במקום שאתה לא רוצה להיות בו, וזו ברכה ונקודה שמאפשרת תיקון וחזרה לסדר. ישנם ארגונים שבצורה אנונימית מסייעים בתחומים אלו כמו חברים מקשיבים ועוד. תתייעץ איתם,זה יתן לך פרופורציות ובהירות על המקום שאתה נמצא בו ואפשרות לקחת אחריות ולצאת מהמקום שאתה נמצא בו.

בהצלחה אחי.

וכמו בכול דבר תתפלל על זה, אל תוותר ואל תתייאש וההפך - תשמח, תיקון הכללי טבילת מקווה תהילים כל יום

נפוץ

יש דמיון שנישואין זה תעודת ביטוח מתאוות מין

זה לא בהחלט נכון

כל עוד לא חריג איני יודע אם מצריך טיפול

קודם כל חשוב לי להגיד שאתה לא היחיד אבל כמו שאמרו לעיל -  זה לא אמור לנרמל את העניין..

אנחנו בדור מלא פריצות בתחום הזה בכל פינה, והדרך הנכונה זה לגדור פרצות ואם אתה מרגיש שגם זה לא עוזר, להיעזר באיש מקצוע.

אני אישית גם מתמודד בתחום ונעזרתי בעבר בטיפול.

לא יודע אם יתאים לכל אחד..זו הייתה מטפלת חילונייה.

לדעתי עדיף דתי,

יש לי כמה שמות:

אלישע אזר 054-7600080

שי אורים 0586886579

אומנם הוא מתעסק בתחום ההתמכרויות אבל במכון שהוא הקים יידעו אולי להכווין אותך ולתת כלים ודרך

האם היית כועסת עליו אם הוא היה שובר צלחת בטעות? הרי זה אותו דבר. הוא בטח מיהר בבוקר, ועם ארגון ופיזור הילדים וגילוי התקלה זה התפספס.

לא יתקנו את הטעות

וגם לא יעזרו לכעס ולתסכול

הפסד כספי זה כאב לב

חוסר לגיטימציה לטעות זה גם כאב לב

כנראה גדול יותר

מה לעשות?

ללמוד לנהל כעסים בצורה טובה יותר

להכניס למודעות שבני אדם יכולים לטעות

לא להתקשר כדי לצעוק

ואם מנתקים לכבד את הספייס של הבנאדם 

וזה באמת מלחיץ ומטלטל,

איני טוב בניסוחים אך אגיד את דעתי האובייקטיבית נוקבת ככל שתהיה.

אבל

– לא רוצה להטיף מוסר דתי אבל זה באמת מסוג הדברים שהם ניסיון באמונה. הנזק כבר נעשה אין פה כבר מה לתקן. גם מפתח הפרנסה וגם מפתחות החיים נתונים בידי הקב"ה ברצונו נתן וברצונו לקח כי הנה כהגה ביד המלח. או שאנחנו אומרים את זה ומאמינים בזה או שאנחנו אומרים את זה ולא מאמינים בזה. זה ניסיון מטורף אבל זאת ההשקפה שאנחנו צריכים לגבש לעצמנו בסופו־של־דבר. ואחת הסיבות שאנחנו מצווים באמונה הזאת היא כדי שלא נאשים את האנשים מסביבנו. איני מאמין שהדבר נעשה בכוונת מכוון הרי זה כסף (ואינטרס) משותף לשניכם. אני מניח שגם הוא בעצמו החוויר כששמע את זה, ויודע כמה זה חשוב לך אישית.

– איך את היית רוצה שיתנהגו אלייך אם היית עושה טעות כזאת? אם היית נניח קמה עם כאב ראש פיצוצים ושוכחת לעשות משהו מרוב שמיהרת? ואז מתקשרים לצעוק עלייך בטלפון? שיחות בטלפון לא נועדו כדי לספוג צעקות (וגם שיחות בכלל). אם מתקשרים לצעוק אז עדיף שלא להתקשר בכלל ולצעוק אל הקיר, זאת דעתי. מה בדיוק מרוויחים מזה? הרי, אם הוא מבין את חומרת העניין וכמה זה חשוב לך, אז גם ככה הוא מבין ויתמוך בך כשיחזור מהעבודה. אם זה לא מזיז לו, אז מה טוב בכך ש"תכריחי" אותו ש"יזיז" לו?

– בית בסופו־של־דבר הוא מקום המבטח של האדם, המצודה היחידה שלו בעולם רועש גועש ועוין, ספינה בלב ים. בערך כל האנשים סופגים דברים לא נעימים בעבודה, ומה לעשות סופגים כי על זה (בין השאר) משלמים. בית לא יכול להפוך למקום לא בטוח, גם אם קורות פשלות וטעויות. הוא אמור להיות רשת שתופשת את המקומות האלה והפוך מקנה ביטחון. טוב, לא לתת לו פרס על פיזור הדעת שלו... אבל העיקרון מובן. אין שום עניין להפוך את הבית לשדה קרב נוסף בשם הצדק.

תהיה בעל נהדר! בעזרת השם!

ראשית אינני אלא חתול זמני. תרתי לגריעותא.

שנית נקודת החוזקה שלי שהיא דעותיי האובייקטיביות היא גם נקודת התורפה כי אנשים לא אוהבים אותן.

אלא שבתחילה אומרים שצריך להכיל את הרגש של הזולת

לא משנה כמה הוא רואה/לא רואה את האמת ואחר כך,

כשהוא נרגע אפשר וכדאי לאמר לו את דעתנו.

גם הח"ח מדבר על כך (שלפעמים מותר לשמוע

לשון הרע מהזולת אם זה מרגיע אותו, בבחינת

"דאגה בליבו ...)

אם אתה יכול להתחבר לרגש הראשוני

של המשיח ולנסות להכיל את מצוקתו

זה מצויין.

אובייקטיביות זה דבר נפלא!

תיכננתי להתחיל את תגובתי בכך שהייתי צריך להתחיל את תגובתי בהכלה הבנה וכו' וכו'.

אלא שאין לי סבלנות לזה כלל וכלל, מי שרוצה לקנות את סחורתי האובייקטיבית והצנועה מוזמן גם בלי זה.

בעיקר המשפט האחרון. עזר קצת להבין מה קורה.

איזה באסה 

פלא יועץ : סימן "דאגה"

קודם כל קבלי חיבוק ממני

זה ממש ממש מחרפן

אלפי שקלים או יותר שהלכו לפח כבר מוציא מהדעת,

להוסיף לזה את הצורך להשיג שוב, ואת כל עוגמת הנפש שיוצאת מזה זה באמת מוציא מהדעת

ממש הגיוני שהגבת ככה

העניין הוא שזה קרה. ואין מה לעשות עם זה.

ובעלך לא עשה את זה בכוונה, כי למרבה הצער הגברים לא באמת חווים את הטיפולים, כמה שזה מתסכל.

לא הם אלו שצריכים להשכים לבדיקות ולאחר לעבודה, לא הם אלו שצריכים לקחת מיליון תרופות ולהזריק לעצמם, לא הם אלו שעוברים את החשיפה לפרטיות והם לא אלו שצריכים להיות זמינים לטלפון של האחיות בזמן הכי תקוע שיש. לכן הם לא מספיק מודעים בד"כ ולא מספיק חושבים על זה.

העניין הוא שעכשיו הוא כבר מבין את ההשלכות אוכל את הלב על מה שהוא עשה, ואז הצעקות (ההכי הגיוניות בעולם!) מחסלות אותו סופית..

הוא פשוט לא מסוגל להתמודד עם זה שהוא גרם לכל זה.

אז ממש כדאי לך לנסות להוציא את העצבים (הסופר מוצדקים) במקום אחר, ולחוס על בעלך שסה"כ מניחה שאת אוהבת אותו ורוצה בטובתו ולא רוצה להוסיף על יסורי המצפון שהוא עשה לעצמו.

מניחה שהוא למד את הלקח ולא יעשה את זה שוב..

(ואת עוגמת הנפש קחי לתפילות שהטיפולים יצליחו, בסוף כל הזריקות האלו יכלו גם להיזרק כי הטיפול לא צלח, לא כל הטיפולים הרי מצליחים למרבה הצער, תפילות הכי נצרך)

מי שגרם לכל זה הייתה התקלה במקרר. סביר להניח שבעת הגילוי שלה (סביר להניח - בוקר לחוץ שנוגעים באוכל במקרר והוא לא קר) התרופות כבר היו מקולקלות.

השאר. נכון.

אגב, אני חושב שנכון שהוא הגיב "לא צועקים עליי" כהצבת גבול. לא בטוח שנכון היה לנתק את השיחה. גם במצב של התפרקות רגשית זה לא סיבה להתנפל על בן זוג. זה גם לא מקדם שום דבר. אנשים שמגיבים לצעקות (גם אם הם עושים מה שמבקשים מהם) מתייחסים לבית כאל מקום-לא-בטוח וממילא הלב שלהם ישאר בחוץ כדי להתגונן.

באמת במצב כזה אולי בכל מקרה לא היה כדאי להשתמש בתרופות

ובכל מקרה התסכול שלה מובן מאד, זה אפילו לא על הבעל אלא על המצב.

ומסכימה שזה לא סותר שנכון להציב גבול. רק שלא הגבתי לבעל אלא לאשה

התרופות לא התקלקלו בגלל "הבעל". כשהבעל פתח את המקרר בבוקר התרופות כבר היו (לכאורה?) מקולקלות. לבוא אליו בטענות זה קודם כל לא מחובר למציאות.

(וכתבת פה תגובה רגישה ומכבדת)

יחד עם זה התסכול שלה מאד מובן והגיוני שהוא יצא בצורה לא טובה, כי זו עוגמת נפש נוראית. רק שעכשיו כדאי לתקן כי בפועל בין אם זה אשמתו ובין אם לא זה כבר היה וחבל להעכיר את המצב, זה לא יעזור אז לפחות שיהיה שלום בית ובעז"ה עצם השלום-בית יעזור ותהיה להם ברכה

תודה 

ממש בלי כוונה. נכון שלגבי הקוטג', הייתי מגלה יותר רגישות

אבל מה לעשות שלא רגילה לתרופות פוריות בפריג'ידר?.......

הוא לא אמר: עזבי אותי במנוחה אין לי כוח  לזה....

ואולי האיפוק שלנו הוא שיגרום לברכה שתבוא ותשרה? אולי זה הנסיון?

קשה. בטח. אבל אולי שווה?

לא כל אחד היה שם לב לדבר כזה!

כמה צריך ללמד זכות. להשתדל לראות את מחצית הכוס המלאה, להבין.....וכמה זה קשה לפעמים.

לא חוויתי טיפולי פוריות והאמת שלא מכירה מקרוב, אז אולי אין לי זכות להתייחס ספציפית לעניין הזה.
בכל זאת נשמע כואב וקשוח ממש!
מבלי להקטין את הכאב של הסיטואציה שלך, מציעה להסתכל על העניין ב"נפרדות"-
להבין מה הוא חווה ואיך פעל, בלי קשר לאיך שזה גורם לך להרגיש.
הוא וודאי לא עשה בכוונה,
וודאי מצטער מהעניין, גם אם פחות ממך.
השאלה החותמת שלך בפוסט דיי מסכמת את הגישה שלך- מה לעשות איתו?
מה זה דייסון מקולקל? סליחה שאני מציגה את זה בכזו חריפות זה פשוט ממש בלט לי.
זה בעלך, את לא אמורה "לעשות" איתו כלום.
גם אם הגבת מרגש ומקום כואב- כמו שהתגובה שלך כבר נעשתה ואין להשיב למה שהיא גרמה כך גם מה שקרה לו- בבוקר קם לכאוס (ארגון ילדים ומקרר מקולקל) ונסע לעבודה לבד, ואח"כ קיבל מטר צרחות מאשתו (כנראה שלא שמת לב כמה זה מפריע לו, כתבת התקשרתי לדבר איתו. כשבעצם כנראה צעקת והתעצבנת- וזה ממש מובן אגב! אבל זה היה המצב..)


עכשיו לאחר מעשה, אי אפשר להחזיר את התרופות,
ולא את הצעקות שלך עליו.
אפשר לנשום, להתאכזב, ולהרגיש את הצער והכאב.
לדבר איתו, ולתווך לו מה הרגשת וכמה זה מתסכל תוך הבהרה שאת יודעת שהוא לא שם במצב, לא עשה בכוונה זה בטוח...

שוב חיבוק❤️

עזרת לסדר את הראש.

דבר ראשון רוצה לשלוח חיבוק גדול

גם על עצם המציאות שמצריכה תרופות פוריות

וגם על האובדן שלהן

ובכלל על כל הסיטואציה

נשמע כ"כ מתסכל, וטבעי מאוד להרגיש את מפח הנפש הזה. זה באמת מאוד כואב.

כתבו לך מקסים ומצטרפת לדברים החכמים מעליי,

בעלך היקר בטוח לא התכוון שהתרופות יתקלקלו וכל הכסף והמאמץ ירדו לטימיון, אלא הוא בן אדם בשר ודם ואנושי וטעה כאן אבל באמת טעות אנושית ובלי כוונה רעה חלילה.

בטוחה שגם לו מאוד עצוב שהתרופות התקלקלו.

והוא ניסה מה שהוא יכל באותו רגע נתון, עם כל העומס והלחץ של הבוקר, אירגון הילדים החמודים, הפיזור שלהם, דאגה למקרר, לרוץ לעבודה, כל זה בתוך הימים הבודדים בהפסקת האש לאחר המלחמה שגם ככה המוח של כולנו די פירה בגלל כל המצב ולהסתגל אפילו להגיד משפט קוהרנטי בריכוז באמת לוקח זמן...

אז הכל ביחד גרם לטעות אנוש של לשכוח את התרופות.

ונכון, זה הכי הכי הכי מתסכל וכואב שיש! בטח המשמעות שלהן בכמיהה לעוד ילד, וגם עניין העלות הגבוהה וכל המאמץ בפני עצמו. זה באמת הרבה מאוד לאבד ומותר בהחלט לתת לעצמך את הזמן והמקום והליגיטימציה לאכזבה, לתסכול, לכאב, לאובדן של זה.

ויחד עם החמלה וההבנה שלך כלפי עצמך, לנסות לראות גם את ההבנה והחמלה כלפי בעלך (והוא כלפייך כמובן) באופן של טעות האנוש שבאמת נעשתה בלי כוונה ורק מתוך לחץ עומס ובעיקר אנושיות ❤️

אז מותר לטעות.

ומותר להתאכזב.

ומותר שיכאב.

והלוואי וב"ה מעז יצא מתוק

ודווקא מתוך הכאב הזה תזכו לישועה שלמה בקרוב ממש,

זה ממש הזכיר לי את הסיפור על הזוג מצידון שבאו לרבי שמעון בר יוחאי, והאישה שלקחה את בעלה כחפץ שהכי יקר לה יותר מכל ובסוף נפקדו ב"ה...  כלומר המהות הזו שהכי חשוב זה את ובעלך. האהבה ביניכם.

אתם בהחלט יכולים להתאכזב ביחד על אובדן התרופות

ובהחלט יכולים להבין יחד ולתת חמלה ומרחב גם לטעויות.

ויכולים גם ללמוד עוד על מצבי קושי שנוצרים בעקבות האנושיות שלנו (בין אם זה מצב הקושי בצעקות שצעקת מהכאב שלך, ובין אם זה מצב הקושי של בעלך ששכח את התרופות בגלל העומס וכו', ובין אם זה מצב הקושי שבעלך לא יכל לשאת צעקות וביקש לא לצעוק עליו וניתק את הטלפון וכן הלאה...) - כל מצבי הקושי הללו מולידים אצלנו הפעלה של מנגנון הגנה שהוא זה שעכשיו בקדמת הבמה ולא ה"אני האמיתי והמיושב" שלנו.

זה מה שקרה לך כשצעקת

זה מה שקרה לו כשניתק את הטלפון

נכון שזה לא אידיאלי, אבל זה בהחלט קורה ולטובים ביותר.

אז הכל בסדר,

לקחת נשימה עמוקה

להבין את עצמי

להבין את בעלי

להבין את הכאב שלי ולתת לו חיבוק ולגיטימציה

להבין את האנושיות של בעלי ולתת גם לטעות האנוש חמלה והבנה

להבין אצל בעלך את המקום שבו שהרגיש מכווץ מצעקות עליו + תחושת אשמה קשה גם כלפי אשתו שבגללו התרופות ירדו לטימיון וגם כלפי עצמו כי וודאי שזו מטרה גם שלו הכמיהה לעוד ילד... אז הכל יחד יצר אצלו את התגובה שזעקה ממנו: אני לא יכול שצועקים עליי. בבקשה לא לצעוק עליי. ואולי גם ניתוק הטלפון כדי לא לשמוע שצועקים עליו, את ה"הוכחה" הזו עבורו עד כמה הוא אשם ולא בסדר. עד כמה הוא איכזב. עד כמה זה בגללו. עד כמה בגללו אין גם לאשתו וגם לו את התרופות עכשיו על כל המשתמע מכך.

אז זה גם הצעקות עצמן שלא נעימות וגם מה שמסתתר מאחוריהן שזו בעצם תחושת אכזבה עצומה ממנו והוא לא יכל להכיל את זה כנראה. גם בפני עצמו ובטח אם זה יושב אצלו על פצעי ילדות קודמים של מקומות בהם הרגיש שהוא לא בסדר או אשם או שצועקים עליו או שצועקים בסביבתו הקרובה וכל מה שזה עושה, ופיתח רגישות או יותר נכון "אלרגיה" לצעקות ומאוד קשה לו לשאת אותן.

לכן זו דווקא הזדמנות אחרי שהכל נרגע

ואחרי שנותנים מקום להכל כנ"ל

ללבן עוד את המקומות הכואבים שלנו

את הפצעים שלנו

את הקושי שמולו עמדנו

את מול הקושי שלך באובדן התרופות

והוא מול הקושי שלו באכזבה ממנו ובצעקות עליו

ולנסות לראות שם עוד לעומק איזה מפתחות אפשר לקחת משם, 

איך אפשר ללמוד עוד להבא, 

איך אפשר להגיב בצורה שגם תיתן מקום לקושי וגם לא תפגע בשני/ה וכן הלאה.

ובעזרת ה' שהקב"ה שבידו הכל, והוא אמר גם לחומץ לדלוק ובידו להושיע אתכם בכל מציאות שהיא, גם אם אבדו התרופות כרגע, ישלח לכם ישועה שלמה וזרע של קיימא במהרה, בשמחה, בנחת ובאהבה 🙏❤️

טירגרת אותי מהתקופה שלנו עם תרופות הפוריות. זה באמת הון תועפות (וגם משפיע מאוד על מצב הרוח, כך שממש אני לא מתפלא אם רצית לרצוח אותו 😅).

ממש תקופה מאתגרת, גם הורמונלית וכלכלית וגם המוןן בלבול מוח לתאם את הכל (וגם כל העניינים של ההזרעות וכו', לא חוויה מי יודע מה...). פשוט מבין אותך ומסכים איתך.

כדי לנחם ולהרגיע אותך (אם זה אפשרי 😉), אומר לך שקורה לכולנו, גברים ונשים וצ'רקסים, שאנחנו שוכחים דברים, גם אם אלו דברים חשובים מאוד. ולמה הוא ככה היה עצבני עלייך? כי יכול להיות שהוא כבר סובל בשקט הרבה זמן...

והכי חשוב יקרה, שה' יעזור לכם, שהתקופה הזו תביא לכם טובה ושמחה וברכה, בכי וצחוק ואושר ויופי והנאה!

כשזה מגיע, אין יותר יפה מזה..

קמתי בבוקר, זרקתי את המקולקל לפח. קניתי מה שצריך באושרעד. הכל רגוע עכשיו.

לא מצאנו מקום שעונה על מכלול הדרישות- בעיקר שלי.

שהן

חינוך מספיק איכותי לילדים

קרבה יחסית להורים שלי

מקום עם תחושת ביטחון פיזית

קהילה חמה ואיכותית.

מחירים הגיוניים.

כרגע אנחנו גרים במקום שכמעט עונה על הכל.

אבל המחיר פה בשמיים. לא יודעים אם נוכל לעמוד בזה לטווח הרחוק.

וגם החינוך הוא לא בדיוק מה שרצינו. 

זה תקופה מאתגרת

תזכרו שלא לנצח יהיה כך

הבהרת יפה את ההבדלים ביניכם,  בין כהבדלי המינים,  בין כנגזרת של הבתים בהם גדלתם, או סיבה אחרת

לא פשוט להתחיל בתוך צבא.

הקשר חשוב לך, הלב שלך לגמרי שם וזה מקסים.

טבעי שאתה רוצה להרגיש שגם היא מתגעגעת.

מה קורה בהודעות וכשכן מדברים? היא חמה? מביעה רגש?

בדרך כלל יותר טכניות אבל מידי פעם יש הודעה חמה וזה ממש יפה

אני חושב שאני יותר חם בהודעות אבל בסוף אני מבין ורואה שזה לא אותו דבר כמו לדבר

כשאנחנו כן מדברים אז הכול בסדר 

אשריך שאתה משרת ומגן עלינו, למלחמת מצווה יש השלכות רבות. המציאות היא שאתה צריך קצת לשחרר, אי אפשר בלימודים אינטנסיביים להיות זמינים כל הזמן.

שאתה מפתח תלות לא בריאה בהתכתבויות ובשיחות. וזה לא קשור אליך. זה שלך לגמרי. היא שם והיא נשואה לך גם כשהיא לא מגיבה כשהיא עמוסה. זה שאתה מרגיש רחוק זה כי אתה מרגיש רחוק.

שווה לבודד איפה אתה מול דברים אחרים מהבחינה הזו. יש לך עוד אובססיות? דברים שממש שואבים לך את המוח בלי קשר אליה?

זה לא במקום קשר זוגי תקין. זה רק קריאה לראות עוד זווית על ההתנהגות שלך.  רק שלך. והשחרור משם יהיה לך גן עדן.

ממש שואב אותי לקרוא או ללמוד משהו שאני אוהב או לשמוע שירים

לא הבנתי את המשפט האחרון מה במקום קשר זוגי תקין?

ומה לדעתך הדרך הנכונה לטפל באובססיה הזו אם בכלל?

תודה

קודם כל תדע שזה מאוד נפוץ אצל כמה סוגי אנשים. תקרא על זה קצת. זה תופעה שכל המוח ממוקד במשהו אחד והוא "הכי חשוב" ואין בלתו.  כשזה בעבודה למשל זה ממש עוזר. כשזה על משהו משני אז פחות.

שב תקרא קצת. 

עוד שאלה - אתה אדם יחסית רגיש?

עוד לפני  לטפל. קודם כל לדעת שזה קיים. וזה בסדר. לדעת שאני קצת נמשך לשם וזה לא "האמת". כלומר האמת זה לא המחשבה שרצה לי בראש שהיא לא הגיבה לי כמה שעות ולכן אנחנו נפרדים או משהו אחר שאתה מרגיש שם  בגלל הפצע שלך ולא מעיז להגיד. וזה בסדר להרגיש הכל. כלומר, אל תרגיש לא בסדר עם הרגשות שלך. רק להתייחס אליהם כאל מה שהם: רגשות. אמצעי תקשורת בין המערכת התת מודעת למודע בחוץ.

"לא במקום קשר זוגי תקין" - היחס  למנגנון שלך שנשאב לשם ומרגיש לא טוב כשאין קשר.

מה שאתה מרגיש. שמתי לב שיש אנשים/נשים שפחות אוהבים לשוחח בטלפון ומגיבים מאוד טכנית.

עובדה שבשיחות הכל בסדר.

לא לשכוח שהמצב בו אתה נמצא גם יוצר מתח ואולי חרדה ואתה נכסף לקשר חם וטוב ומכיל.

ויתכן גם שהיא אדם פחות רגשי ממך. זה בסדר גמור. זה טוב לאיזון!

למה שלא תאמר לה מה אתה מרגיש? שאתה מרגיש כמו.....?

אולי היא תבין ותעשה מאמץ.

כל כך כיף לשמוע על אהבה וכמיהה כמו שלך. זה נותן תקווה. באמת!

המון אושר ביניכם. עד 120, בעזרת השם!

לא נשמע ממש כמו מה שיש לי

אני לא מאוד ננעל לחלוטין ולא רואה כלום

אני כן אדם יחסית רגיש

תודה על השאר, נשמע נכון להתמקד בלתת מקום לרגשות האלה ולא לחשוב שהם האמת 

בגדול מותר להרגיש ולחיות בתוך הרגש שלנו. זה רק רגש. לא כל היום או כל הזמן אבל מותר לפנות את הזמן להרגיש ולרצות דברים גם כשהם לא הגיוניים.

כבר הגעתם יחד להבנות ותובנות.

ממליצה להמשיך לפתוח ולדבר ביניכם על הדברים.

וכך כל פעם תוכלו לגלות עוד רובד ולהגיע לעוד איזה דיוק.

אז הנתונים בינתיים שאתם כבר במודעות אליהם ולוקחים אותם בחשבון:

- גם נשואים טריים ב"ה - והידיעה שצריך כמה שניתן להשקיע בבסיס היציב הזה של הביחד שלכם, על כל המשתמע מכך.

- גם אתה בצבא וחוזר בעיקר סופ"שים - כלומר להבין את המורכבות המובנית כאן ולמצוא עוגנים במהלך השבוע שיהיו מותאמים ונכונים לכל אחד מכם ובסופי השבוע לחזק עוד ועוד את הביחד.

- גם אשתך בלימודים מאוד אינטנסיביים ועוד בתקופת מבחנים - כנ"ל, להבין את המורכבות המובנית שיוצרת פחות פניות וליצור לעצמכם כמה שיותר עוגנים בשיגרה הנוכחית + חיזוק הטוב והקשר בזמנים שכן אפשר.

ובתוך כל זה -

מה שיוצא בפועל שהתקשורת לא יכולה להיות פנים מול פנים כל ערב. נכון שזה הכי עדיף והכי אפקטיבי ומקדם, אבל המציאות מורכבת ולא מאפשרת זאת.

כל זמן שכן תוכלו - תעמיקו וכן תדברו פנים מול פנים.

ומתי שלא - אתם כבר יודעים ששיחות טלפון, בהן לפחות שומעים את הטון וכו' הן יותר אפקטיביות, ואתם שומרים על כל ערב לשוחח שזה חשוב.

לגבי ההודעות - כאן יש גם סוג תקשורת פחות אפקטיבי כי גם לא רואים וגם לא שומעים אחד את השנייה, אז נלקחו לכם כבר שני חושים כאן,

אז קודם כל להבין זאת, 

ואז גם לקחת בחשבון שוב את המציאות המורכבת של לימודים אינטנסיביים + תקופת מבחנים + צבא רוב השבוע = יצא פחות ופחות פניות,

ואז גם לקחת בחשבון את ההבדלים ביניכם בתור בני אדם שונים, "כשם שפרצופיהם שונים כן דעותיהם שונות", והכוונה כאן באיך כל אחד מתייחס להודעות בוואטסאפ,

מאוד יכול להיות שלאשתך אין צורך בהודעות רבות ותכופות ואילו לך יש. הכל בסדר. זה לא אומר עליכם שום דבר רע, אלא רק שאתם שני בני אדם שונים, איזה כיף שלא התחתנת עם עצמך

ובתוך הדיוק הזה של ההודעות (שהוא כבר מחולק ל3 הבנות - שאין כאן ראייה ושמיעה + שיש מציאות נוכחית מורכבת ומובנית עם פחות פניות + שיש הבדלים ביניכם שם והכל בסדר) -

יש דיוק נוסף אפילו שכבר הגעתם אליו - שבו אמרת שלא מפריע לך ספציפית שהיא לא עונה אלא כי זו הדרך תקשורת היחידה שלכם וכאשר אתם לא מדברים הרבה שעות זה מרגיש לך רחוק, ויוצר הרגשה של בדידות.

אז קודם כל זה הכי טבעי והגיוני ואנושי שיש שאתה מחכה לדבר עם אשתך!

וזה אפילו מרגש ונפלא עד כמה אתה אוהב את אשתך, עד כמה אתה רוצה בקרבתה, עד כמה הביחד שלכם יקר לך, עד כמה אתה חושב עליה במהלך היום ואוהב לדבר איתה, זה פשוט מרחיב את הלב לקרוא אותך, זכות עצומה ב"ה!

ממש את הלב הזה שלך, את המילים הללו שלך, תאמר לאשתך היקרה. ככה בפשטות ומכל הלב.

דרך כך תגיעו לעוד יותר הבנות ודיוקים ותיצרו את המתכון הייחודי והמותאם לכם ספציפית גם למצב הנוכחי והאינטנסיבי.

תוכלו למשל עוד לדייק:

* בעיקר כדאי לשנות אצלך בראש את המשוואה שאומרת "אם אשתי לא זמינה כמוני סימן שפחות אכפת לה" או מילים דומות כאלה,

ולשנות את המשוואה ל- "אשתי פחות זמינה כי היא בלימודים אינטנסיביים ותקופת מבחנים. + מאוד יכול להיות שעבורה הודעות הן לא כ"כ אפקטיביות להרגשת הקירבה לכן לא רואה בהם חשיבות עליונה מדי + ברור ברור לי שהיא אוהבת אותי ואכפת לה ממני כ"כ! זה שהיא פחות זמינה לא סותר את זה כלל וכלל אלא רק אומר שהיא כאמור פחות זמינה עכשיו"

* שזה אף פעם לא אני נגדך אשתי או אני נגדך בעלי, וזה אף פעם כי אנחנו לא אוהבים או לא אכפת, אלא זה רק כי המציאות אינטנסיבית ולא מאפשרת את הפניות שהיינו רוצים. השורש הוא תמיד האהבה והביחד שלנו. משם יוצאים ולשם חוזרים. זה הבסיס. ולא לשכוח זאת.

* לחשוב ולמצוא יחד עוד דרכים בהם ניתן להרגיש את הקירבה ולא הריחוק גם בתקופה הזו.

בין אם בשיחות והודעות, בין אם זה להסתכל בתמונות שלכם יחד כשהשני לא זמין כרגע, לשמוע שיר מקרב שמזכיר, לחשוב אחד על השניה עם חיוך ונשימה עמוקה כמה טוב שיש אותו/ה, להחביא פתקים בתחילת השבוע לכל השבוע אחד לשניה, אפילו פתק קטן של "אני אוהב אותך" ואז לקרוא גם בזמנים שאי אפשר לדבר עכשיו, להחביא כנ"ל הפתעות קטנות כמו שוקולד, תמונה, חפץ שמזכיר וכו', לחשוב על תיאום זמנים תחומים כמו תחנות יציבות ביום בהם יודעים שיש פניות וניתן לשוחח/להתכתב ואז אפשר לחכות להם ויש למה לצפות וכן הלאה.

ובעיקר - להשמיע לאשתך את הלב שלך. ולתת לה לשמוע אותו לעומק.

ולה להשמיע את הלב שלה ומה היא מרגישה וחושבת בנושא.

ויחד כאמור למצוא את מה שהכי מדויק לכם.

עורכת לעוד כמה נקודות ששכחתי לכתוב:

* לא הייתי ממהרת להדביק כותרת והגדרה של "תלותיות בקשר".

כי על פניו נשמע שמדובר כאן פשוט באיש שאוהב כ"כ את אשתו

ואין בכך שום פשע, להיפך זה כ"כ מדהים לקרוא את זה!

איך שכתבת "אני מאוד מאוד אוהב אותה

ואין הרבה דברים שאני אוהב כמו להיות איתה

ולדבר איתה

אז ברור שאני רוצה מזה הרבה יותר"

נכון!

ככה פשוט!

לא תלותיות ולא נעליים מה שנקרא אלא רק אהבה גדולה ושלמה וזכות עצומה!

התחנת עם אשת בריתך, אהבת חייך, אתם נשואים טריים ואתה פשוט רוצה לאהוב אותה ולהיות כמה שיותר קרוב אליה!

אין יותר טבעי, מקסים ומרגש מזה

(כל זה כאמור רק בצורה שטחית ומקריאה של הודעה ולא בא כמובן להחליף היכרות מעמיקה ולא בא להחליף איבחון כזה או אחר.

ואם כן יש עניין של תלותיות שיבוא לידי ביטוי בדברים נוספים, רבים ועמוקים, עכשיו או בהמשך, אפשר לבחון זאת בנפרד וללמוד ולעבוד על נפרדות בתוך הביחד, על מובחנות, על עצמאות רגשית גם בתוך קשר וכן הלאה.

וזה לימוד בפני עצמו שחשוב לכל איש ולכל אישה באשר הם במערכת זוגית.

אז אם יש או יהיה צורך - מצוין. אפשר ללמוד את זה. (וגם בלי תלותיות בקשר חשוב לכולנו ללמוד את זה).

אבל שוב לא הייתי ממהרת להדביק תוויות על עצמך ולהכניס אותך למשבצת של "תלותיות בקשר", בעוד אתה בסה"כ איש יקר שאוהב את אשתו היקרה...)

* כתבת בהודעתך שמבחינת אשתך "הודעות זה ממש לא כמו שיחה אלא משמעותית גרוע יותר כי אי אפשר לדעת בדיוק מה השני מתכוון"

בהמשך למה שכתבתי בתחילת ההודעה, כדאי גם כאן להעמיק יחד ולראות עוד מה זה ההודעות עבור אשתך.

כי אם מבחינתה אי אפשר לדעת למה השני, אתה, מתכוון בהודעות, יכול להיות שזה זולל לה אנרגיות שאין לה כרגע עם כל האינטנסיביות והמבחנים וכו' והיא רק רוצה לדבר נורמלי עם בעלה האהוב פנים מול פנים או לפחות בטלפון ולשמוע אותו...

ואז כל ההלבשה של החששות של המוח שאומר "הנה היא לא אוהבת אותי. לפחות לא כמוני. היא שולחת 3 נקודות אז זה מה שהיא חושבת עליי רק 3 נקודות" - כל הפרשנות הזו כלל לא רלוונטית ולא נכונה ואפשר ממש לשחרר אותה ולהיות בנחת הזו שאשתי אוהבת אותי! מאוד! וחושבת עליי ולא רק 3 נקודות, אלא פשוט היא לא מסתדרת עם הפלטפורמה של ההודעות בוואסאפ כ"כ, היא לא כ"כ מצליחה להבין מתוך התכתבות, היא צריכה ישירות, תקשורת ישירה, טון, מילים, הקול שלי, אני. היא צריכה אותי! והודעות זה רק חלק פצפון של מילים שאני מקליד לה בלי הקול שלי, בלי הטון שלי, בלי החיוך שלי וכו' אז היא פחות מצליחה להבין ככה ולכן, בתוספת האינטנסיביות הגדולה שהיא נמצאית בה, היא פחות שולחת הודעות וגם כשכן זה יותר בקצרה.

אבל הכל בסדר כי אני יודע עד כמה היא אוהבת אותי ואדרבא, עד כמה אני כאדם, כאני, כמכלול, יקר לה שהיא רוצה את הדבר האמיתי ולא הקלדה יבשה של מילים בלי הקול שלי שהיא שומעת.

עד כאן מה שעלה לי מהקריאה.

איזו נחת אתם!

תמשיכו ככה

לבנות את בניין עדי עד שלכם 

והמון המון ברכה והצלחה בכל ב"ה

וכמובן תודה רבה מכל העם שלנו על שירותך בצבא 🙏💪

לפני הכל לומר שאני קוראת אותך וזו ממש מתיקות, ההתרגשות הזו מבן הזוג.
אני רוצה להתייחס לשני דברים עיקריים בתגובה:
1. עצם קיום הקשר שלכם
2. אופן התקשורת בינכם

בעיה מורכבת מאוד בציבור שלנו, שכשרוצים זוגיות מלאה על כל המשתמע מכך, אהבה, אינטימיות רגשית ופיזית, מתחתנים. למה זו בעיה?
בגלל שהחיים איך שהם מתנהלים הרבה פעמים לא מאפשרים בניה יציבה ורצופה של הקשר הזוגי- חברה דתיים בגיל של חתונה לומדים לימודים תובעניים ומתגייסים לפעמים במקביל.
ואז מה שקורה שצריך להשקיע בכמה "פרוייקטים" גדולים בו זמנית וזה מתנגש. כי ברגש- רוצים להיות אחד עם השניה, להשקיע זמן קריטי חשוב וטוב בבניה זוגית, אבל החיים קורים מסביב באינטנסיביות. הרבה פעמים תוך תקופה קצרה נכנסים להריון ואז בכלל החגיגה מכופלת.
אז קודם כל להבין את המורכבות שאתם נמצאים בה- הריחוק הפיזי שלכם במהלך השבוע, אתם לא נפגשים בסוף כל יום, לא ישנים יחד, זה לא טבעי בבניית זוגיות, בטח שלא בהתחלה. זה מייצר נדבח של קושי.
מה שאני רוצה לחדד פה זה גם אם שניכם הייתם זמינים אחת לשניה ימים שלמים- תקשורת דיגיטלית זה עדיין לא האידיאל, לכן הקושי מורגש.
מכאן מגיעה לנקודה השניה-
2. אופן התקשורת. אנחנו שונים. גברים ונשים, חייל וסטודנטית ועוד אינספור הבדלים. שפת תקשורת זה משהו שלומדים, הרבה זמן, משתנים ומשתדרגים.
השלב הראשון זה להבין- שאם אנחנו מתקשרים שונה זה לא אומר שיש בעיה ביננו. ברגע שאתה מקבל את עצם העובדה הזו אפשר להתקדם לשלב הבא- לא להסיק מסקנות על מה שהיא מרגישה כלפייך והרצון שלה. עכשיו כאן זה טריקי בגלל שבמערכת יחסית מרגישים הרבה פעמים דרך המעשים הרבה יותר מהמילים שאומרים, אבל כאן בגלל המוגבלות של המרחק חשוב לזכור, ממש לשנן מנטרה מודגשת בראש- היא אוהבת אותי וחושבת עליי גם אם היא לא עונה על כל הודעה מיד!
זה יכול להיות שבאמת יש אצלה עומס, ויכול להיות שהיא מרגישה שהיא לא מצליחה לתקשר נורמלי בהודעות ויכול להיות עוד מליון דבריפ אחרים. אבל זה לא שבגלל זה משהו לא תקין בינכם.
זה שאתה כ"כ משתוקק אליה, זה מרחיב את הלב, באמת. אבל בשבילך- על מנת לא לכאוב ולהתאכזב, כדאי לתרגל התנהלות וציפיות שונות ממה שאתה רגיל.
מה למשל?
זמנים שאתה לא ליד הטלפון בכלל- גם אם אתה ממש רוצה. אין ציפיה= אין אכזבה. (דרך אגב, אולי היא יותר נונשלנטית כי היא יודעת שלא משנה מתי היא תכתוב לך אתה תענה? אולי כדאי לייצר אצלה ציפיה? לא בכוונה אלא איזון בריא במערכת התקשורתית..)
אני מבינה שעיקר התקשורת הוא בהודעות אז אולי להוריד בכמות ולהעלות באיכות? לא כל פיפס לרשום בשניה שעולה, לרכז הכל פעם בכמה שעות?
אולי לנסות להבין מתי יותר נוח לה להתכתב? נגיד בבוקר היא רעננה ללמידה והודעות מוציאות אותה מריכוז, אז אולי בזמנים שהיא עושה הפסקה או מנוחה?

אולי למצוא עוד זמן ביום  לשיחת טלפון של כמה דקות ששומעים אחד את השניה?

ואם הצלחת לשרוד את כל האורך עד לכאן, מחזקת אתכם, בניה של בית זה הדבר הכי מתוק ומרגש שקיים במישור הפרטי, וודאי מקרב את הגאולה בפן הלאומי. עם זאת, לא להתרגש ולהיכנס לטלטלה, לוקח זמן להכיר אחד את השניה, לטוב ולמוטב, יש לכם בע"ה עד 120.
העיקר שיהיה בבריאות, בשמחה, בנחת ואהבה!
 

אף אחד לא נכנס לפורום כדי לכתוב ''איזה יום נפלא היה לי היום, אשתי האהובה נתנה לי חיבוק נעים, אני בישלתי עבורה את האוכל האהוב עליה, והלכנו לישון כשאנחנו מחזיקים ידיים''.
 

האמת היא שהסיטואציה *הזאת* מאוד מאוד שכיחה, אבל מי יכתוב עליה בפורום?

מי שכותב כאן זה מי שצריך עזרה, ייעוץ, לפרוק... אז ממילא אתה לא מקבל כאן מדגם מייצג של זוגיות אלא מדגם של אנשים שצריכים עזרה.

הטעות הזאת נקראת ''הטיית דגימה'', אתה יכול לגגל על זה.
 

אני רוצה להתחתן וחושב שזוגיות היא דבר טוב, וברור לי שעיקר הזוגיות הוא הקשר וההדדיות.

שאלתי לגבי שכיחות הדברים הרעים והמצוקות, שעולים פה המון ובווליום גבוה.

1) האמנם הם כל כך שכיחים [= שכל זוג עובר דברים כאלה / = בתדירות כזו או אחרת]

2) האמנם הם כל כך רעים [להיות בריב או באי הבנה או בהסתרה מבן / בת הזוג]

חשדות והסתרות זה שונה בעיני ומראה על בעיה עמוקה בקשר. מאמינה שזה הרבה יותר נדיר.

2. כן, הם רעים, הם יכולים להרוס לך את החיים שלך, של משפחתך וגם של הפרטנרית עצמה, מצד שני נישואים מוצלחים יביאו אותך לחיים של אושר, יש אחוז גבוה של גירושין אני לא זוכר נתונים נדמה לי כשליש, שזה לא המון בכלל ביחס למדינה מערבית אבל צריך לקחת את הנתון הזה ברצינות כדי להיות רציני בבחירה הכי חשובה בחייך.

(אגב זוכר לפני כמה חודשים פרצתי ללנ"ו והתפוצצת עלי בעניין זה? לא נורא, דיברנו באישי מאז)

הצד המרגיע בכל הסיפור הזה הוא שבין כך ובין כך בדרך כלל יש מה לעבוד והאינטרס לגרום אושר אחד לשני ולא לאמלל אחד את השני היא משותפת כך שאם לא נפלת על פרטנרית מטומטמת/ מרשעת אז אפשר יהיה לפתור בעיות ביחד, יש אינספור סוגים של מטפלים ומחיר הטיפול שלהם (לרוב) זול מאוד ביחס לתמורה.

ותשובה ותפילה וצדקה מעבירים את רוע הגזירה.

בהצלחה.

זה שיש דברים קשים במערכות יחסים זה לא מעיד את זה שמערכת יחסים זה לא דבר טוב.

אדרבה, להיפך, בגלל שזה מרחב כל חשוב אז כל דבר שקורה בו הוא משמעותי שהוא יכול ממש לפגוע ויכול ממש להעלות.

והחיים הם קשים, זה לא אומרים שהם לא טובים, החיים קשים וטובים ;)

אומרים שרק נישואין הוא הקרקע הנכונה ו האמיתית לתיקון המידות...שלנו.

שני אנשים שונים: הוא איש היא אשה. מנטליות שונה, הרגלים שונים.....

הרי גם עם חברים לחדר יכולים להיות "תקלים". אלא שבמסגרת של נישואין

זה יכול להיות הרבה יותר נוגע וחריף; לטוב  ולמוטב.

אם לא טועה, נדמה לי שהאור החיים הקדוש אומר שהטוב ביותר

שאדם ישא את בת עירו: מנטליות דומה, הרגלים דו מים, זכרונות

דומים - פחות הרגלים שונים.....

שמעתי פעם: כל אחד הוא חצי. אבל החצי הזה צריך  להיות...שלם.

וזו עבודה בפני עצמה; חושבת שככל האדם יותר שלם עם עצמו

בשלום עם עצמו, חי את עצמו באמת - הוא יותר רגוע ואז יש פחות

קונפליקטים פנימיים שעלולים להקשות על ראייה אובייקטיבית.

יש שיעורים רבים ביוטיוב על יחסי זוגיות: הרב אבנר קוואס למשל,

ומי שמבין אנגלית: הרב מניס פרידמן. ועוד.

שאלתי על שכיחות ודרמטיות הדברים הרעים...

ולכן אתה יכול להפריד בין רע לטוב

אבל אם מסתכלים על נישואין כמכלול זה הכל מעורבב ביחד וגם הדברים הקשים יכולים להתרש אח"כ לטובה.

מריבה ומשילימים ומגיעים לרמה יותר גבוה אח"כ, הכל תהליך אחד.

שונה מאוד מאוד מהסתרות וחשדות

ריבים ואי הבנה זה שכיח 

זה חלק מהעבודה בזוגיות

ואם יש תקשורת טובה אז הכל בסדר

הסתרות וחשדות זה פחות שכיח

אני אישית לא חווויתי דברים כאלה ב"ה 

לא יודעת מה קורה אצל אחרים

אבל כשיש תקשורת טובה אז גם כשקשה הכל בסדר זה לא מועקות בלתי נסבלות והסתרות ודברים כאלה

זה הדבר הכי חשוב ששכחתי  לציין:

תקשורת פתוחה. לא לברוח מדיון, משיחה משמעותית.

שיעופו צלחות אבל שתהיה התייחסות וכובד ראש לכל

ויכוח....

שמעתי בשיעור שחייבת להיות  מריבה כדי להגיע לשלום בית אמיתי.....

לא לצפות לנישואין נוסח הוליבוד. זה תעתוע ושקר ודמיון....

אחרים, של חברים, שכנים - אבל בהחלט נורמלי שיש לכל זוג אירועים של ויכוחים קשים, מועקות ומריבות.  

זה קורה ונפוץ בשנה הראשונה לנישואים - כאשר כל צד מביא את ההרגלים והחינוך והאופי, את היחס לכסף ולחיסכון ולהוצאות כספיות, וזה מתנגש עם השקפה וראייה והתייחסות אחרת לגמרי של הצד השני.

על התנהלות כלכלית יכולים להיות בתחילת הדרך הרבה מריבות קשות, עד שלומדים להכיל ולהסתגל ולהתפשר.

טריגר אחר למשברים בתחילת הנישואים - הולדת הילד הראשון. העייפות הקיצונית של האישה בשבועות הראשונים אחרי הלידה, תופעות של דיכאון אחרי לידה, צורך לסגל חלוקת אחריות חדשה בין בין הזוג בהתנהלות היומיומית, התנגשות בין צרכי הבית וקריירה ועבודה.

חלק מהותי בזוגיות, באינטימיות - זה שהקשר, הקירבה היא סוד רק של בני הזוג. ממילא, בד"כ אנשים לא ישתפו מציאויות נעימות וטובות, שבהתנהלות נכונה היא ההתנהלות רוב הזמן. אגב, בעיני גם מאוד עצוב כשמשתפים יותר מידי אפילו בדברים שאינם עניינים צנועים כלעצמם - אין הברכה שורה אלא בדבר הסמוי מן העין.

ממילא, רוב ההתיעצויות כאן יהיו כשכלים הקיצים. ממילא, גם כשמישהו מתייעץ, בד"כ לא יענו לו "אנחנו עושים כך וכך", אלא בצורה הרבה יותר כללית, מה שמביא לתחושה מוטעית - שכל ה'סיפורים' הם מורכבים.

פחות שנים מהיום היו תקופות שקצב שירשורי חוסר האמון פה בין בני זוג הכניסו בי חרדות והזיות על בעלי האהוב.

כמו שאתה מתאר שזה מפחיד אותך, אז לי כשאני בזוגיות.

התבדתי והבנתי ב"ה שאכן המקרים האלה הם שכיחים והם צפים פה יותר מהרגיל בחיים מהסיבות שפירטו מעלי.

בנוסף,

לא אומרת שלא היו לי כל מיני התמודדויות מול בעלי או לו מולי, אבל זה אחר לגמרי בחיים מאיך שזה נראה פה,

ואם השאלה שלך היא האם זה פחות מפחיד או נורא אז לדעתי האישית כן.

ודבר נוסף, תסמוך על הקב"ה. שיודע מה טוב לך ועוקב אחרי כל פיפס שאתה או כל אחד אחר שכתב פה עובר בחיים.

מכל מה שכתבת, ההסתרות, חשדות, חוסר האמון הם הכי בעייתיים, את זה ממש לא כל זוג חווה.

או שמישהו מהצדדים מגיע עם פצעי ילדות של אמון, או שהצד השני עשה מעשים שפגעו באמון.

שאר הדברים כל זוג חווה, עליות ומורדות, מועקות, ריחוק, זה כן יותר נפוץ, אבל אם בוגרים מספיק כדי לטפל בזה באמת באמת שגדולים להיות זוג טוב יותר.

רגשות קשים, מועקה, ריבים, קונפליקטים - 

קיימים ומוכרחים להיות קיימים במערכת זוגית אמיתית. אני מניחה שלאורך כל החיים, אבל עם הזמן לגמרי לומדים להתנהל עם זה, ומקביל יש גם רגשות טובים ומשמחים כמו אהבה, הערכה, אמון, שמחה, צחוק, התפתחות.
במקרים רגילים, הקושי הוא ממש המפתח להתפתחות, ההתנגשות מלמדת אותנו לחיות בהרמוניה אמיתית, בהתחשבות, בשותפות תוך כדי הפרדה. כמובן שיש מקרים שהם כבר לא נורמטיביים, אם המערכת הזוגית הופכת להיות סיוט של מריבות והתנגשויות.

חשדות, חוסר אמון, הסתרות - 

לא אמור להיות בזוגיות כי זוגיות חייבת להיות מבוססת על אמון.

מניחה שבכל זאת זה קיים גם אצל זוגות נורמטיביים בזוגיות טובה, אבל במינון מאד מאד קטן, והזוג שמים לב לכך שיש משהו לא תקין ומטפלים בדרך כלשהי.

יש מקרי קיצון הזויים מוגזמים.

זה לא אומר שכל זוגיות כזו חלילה, ולא אומר שכל זוג ייתקל המשברים כ"כ עמוקים במהלך חייו.

עם זאת כדאי להגיע לנישואין עם הבנה של מורכבויות, מוכנות לאתגרים, קבלה של קשיים מאוד לא נעימים שמרגישים כל אחד עם עצמו ועם בחיר/ת ליבו מול צמתים שדורשים מהם לשאול שאלות כואבות, לגעת העצבים חשופים ולהתמודד מול מציאות לא פשוטה.

זה לא חייב להיות דרמטי, טרגי נוראי,

זו כן עבודה, יש מורכבות. כשמתחתנים תמיד מגלים דברים חדשים על בני הזוג שלנו על עצמו ועל הדינמיקה שלנו.

זוגיות בנישואין הם עבודה עצמית גדולה.

יש לה הרבה פולסים,

יש הרבה דברים נעימים, נפלאים ונהדרים, ובע"ה הם הרוב המכריע.

אתה תבנה בית אחד ותשקיע בו

מה משנה לך מה קורה אצל שכניך

לא ממקום של סקרנות, אלא מרצון להכיר גם את הדברים, שמדברים עליהם בפורומים, שמציגים אירועים פחות נעימים בחיי הנישואים.  לומר "מה זה משנה מה קורה אצל שכניך" מתעלם ממציאות החיים. 

הנימה שלך היתה מעצבנת יקירי, אני אופטימי לגבי הבית שיהיה לי בעתיד אבל בהחלט קיבלתי רשמים רבים מקרוב ומרחוק לכך שיש התמודדויות לא פשוטות מאוד ושכיחות מאוד בזוגיות, ותהיתי האם אני הוזה או מטפח הדהוד סלקטיבי של המגרעות לשם העצמת החרדה, או שאני דווקא התרשמתי נכון בנוגע לנושאים הלא פשוטים ועדיין הם מתכללים בצורה טובה בתוך הקשר.

קיבלתי תשובות טובות, ואני נעזר בזה בתור רושם כללי.

עובדות:

– בישראל אנו עומדים על 40% גירושין בערך (פחות מזה במגזר הדתי אך גם לא מבוטל בכלל)

– מתוך אלה שאינם מתגרשים אני מניח שיש המון שפשוט סוחבים את זה מכל־מיני סיבות

– רוב הגירושים נגרמים בגלל: בגידות, בעיות כסף, אלכוהוליזם/שימוש בסמים, התעללות (רגשית או פיזית)

מחשבותיי:

– רוב הזוגות שראיתי או גרושים או גרועים

– אבל גם רוב האנשים שראיתי הם מטומטמים למדי (בלי להעליב)

– כמעט לכל האנשים החכמים (לא בידע כללי אלא חכמת החיים) שראיתי זוגיות מצוינת 

דעותיי האובייקטיביות:

– תאר לעצמך חניון תת־קרקעי גדול וסבוך עם הרבה קומות ועמודים. עכשיו תאר לעצמך שתי מכוניות שצריכות לצאת משם. בתוך שתי המכוניות האלה תאר לעצמך נהג ונהגת. עכשיו אומרים לך שהנהג והנהגת האלה מעולם לא למדו נהיגה, אין לזה מושג מה זה רכב, בנוסף לזה העיניים שלהם קשורות במטפחת עבה, ויש להם אובססיה גלויה להתנגש בדברים. אה, ויש גם מכוניות אחרות שנוסעות בחופשיות, וכל־מיני חלקים נעים ושערים נפתחים ונסגרים אוטומטית. זאת לדעתי נקודת המוצא של זוג נשוי בימינו, סבבה לאורך המטר הראשון, איזה כיף אני נוסע באוטו! .......

– עכשיו במקום זה, תאר לעצמך שכל־אחד מהם למד קצת נהיגה. תיאוריה לפחות. ותאר לעצמך שאמנם העיניים שלהם עדיין קשורות, אבל יש להם חבר שעוזר להם קצת ואומר להם קדימה קדימה אחורה אחורה סטופ. או, תאר לעצמך שהעיניים שלהם לא קשורות, אבל הראייה שלהם בערך -8 ואין להם משקפיים. אז הם רואים קצת אבל הרוב מטושטש מאוד. עכשיו תאר לעצמך שהם מרכיבים משקפיים, רואים גם אחד את המכונית של השני, ומשתדלים לא להתנגש.

=> אם יודעים מה עושים, יוצאים מנקודת מוצא של אמונה למידה שיפור סבלנות מתייעצים הרבה עם רב קרוב כו' כו' כו' אין שום סיבה שזה יהיה כל־כך גרוע.

=> אם עושים מה רוצים ומחזיקים בהשקפות גרועות (מגיע לי / אני מצפה / תאוות / חוסר אחריות / חוסר אמונה) אין מה להתפלא. השתייכות למגזר מסוים אינה אינדיקציה לכך שמחזיקים בכל הקלפים.

=> כן יכולות להיות התנגשויות שריטות שאלות ובעיות אבל יש הבדל בין מי שנע בעדינות ואחריות לבין מי שחושב שהוא מכייף במסלול מכוניות מתנגשות (למרבה הצער רוב האנושות. אבל: רבים בני שוממה מבני בעולה דלא ילדה בנים לגיהנם כוותייכו. רוב העולם צועד על עיוור ונתקל בפחים ופחתות מי שתורה בידו נר בידו).

=> לפעמים יש מקרי קיצון beyond our control כמו מחלות קשות כיו"ב זה באמת אין מה לעשות אבל באותה מידה יכול היה לקרות אם היית לבד בבית. אם הקב"ה רוצה שתסבול אל תדאג אתה תסבול.

זה אותו עיקרון

יכול להיות גם שפשוט פחות מקובל תרבותית להתגרש לאו דווקא שהנישואין יותר מאושרים

או כאמור, הסיבות המרכזיות לגירושין פחות נפוצות בקרב הציבור הדתי/חרדי וזה מאזן

ורובו המוחלט של העולם לא כולל יראי ה' נחשבים לשוטים

מישהו שאף פעם אין לו תקופות קשות/מאתגרות?

אני לא מכירה. כי החיים, באופן טבעי, מזמנים קשיים שונים והתמודדויות שונות.

בנישואים, שבע"ה מחזיקים עד 120, זה מאוד אינטנסיבי. אתה חי עם אישה ובעצם בוחר לחיות את חייך איתה.

אז כפי שבכללי בחיים יש קשיים, כך גם בזוגיות. השאלה היא האם כמכלול היחסים טובים או שכמכלול הם רצופים מריבות והסתרות.

אמרו לפניי ביושר, יש הבדל גדול בין ויכוחים ותקופות של ריחוק, ובין הסתרות וחוסר אמון.

תקופות מאתגרות ומבאסות מניחה שלכל זוג יש.

חוסר אמון והסתרות זה כבר שונה לגמרי. וזה לא קיים אצל כל הזוגות, אבל כמובן לא יודעת להגיד לך סטטיסטיקה. מניחה שיותר נפוץ אמון ופתיחות, אבל לא עשיתי מחקר אמפירי בנושא

באמת הפורום לא משקף את שכיחות המקרים בזוגיות נורמלית.

יש קשרים זוגיים שיש בהם יותר קושי ויש שפחות.

לכן חשוב מאוד לשים לב מראש במי אתה בוחר, ואיך אתה בונה בעצמך יכולת לעבוד על מידותיך.

אני חושבת שהדבר שיותר משקף הוא מבט למציאות סביבך.

אתה מכיר זוגות, נכון?

לפעמים קשה, לפעמים קל, לחלק קשה בתדירות גבוהה יותר, ולחלק פחות.

יכולה לומר ממקום אישי- אני כמעט ולא כותבת כאן בפורום. את כמות הפעמים שהיה לנו קשה אחד עם השניה בשנות נישואינו אפשר לספור על יד אחת.

כשקשה אז קשה, אין ספק.

אבל זה זניח ממש לעומת כמות הכח והעוצמה שזה נותן, גם מול התמודדויות מורכבות מול המציאות. והיכולת ליצור יחד ולהתקדם יחד ולהשתפר כל הזמן היא ממש מתנה.

לצורך העניין- גם עם אחים יש לפעמים ריבים ועצבים, ועדיין הם עוגן מאוד משמעותי בחיים.

ככה זה יחסים קרובים בין אנשים. 

שנזכור ונזכיר לעצמינו כל הזמן שזוגיות היא לימוד. כמו כל דבר.

באמת באמת שאף אחד מאיתנו בני האדם לא נולד יודע זוגיות.

תורה היא ולימוד היא צריכה.

וככל שיותר נעמיק בלימוד הזה, זה ישפיע עלינו ויקדם אותנו גם במצבי חיכוך וקונפליקט.

וזה באמת כ"כ חשוב לזכור זאת ולחזק את עצמינו שזה לא שמשהו בנו או בשני/ה "דפוק" ו"למה כולם מצליחים ואנחנו לא", אלא שאנחנו פשוט צריכים ללמוד ולהתקדם.

ריבים או ויכוחים / חילוקי דעות / קונפליקטים / רגשות קשים / מועקות / מנגנוני הגנה שפועלים וכן הלאה הם נחלתם של כל הזוגות באשר הם.

הרי כולנו בני אדם, ובכל מערכת יחסים שהיא, אפילו אדם עם עצמו, לא יתכן לעבור חיים שלמים ללא חיכוך.

קרה לך לפחות פעם אחת בחייך שאתה עם עצמך לא היית בשלווה ושלום?

עם הוריך?

עם אחיך?

עם חברך?

ודאי.

אין שום מערכת סטרילית לחלטין כיוון שאנו כאן בעולם להשתלמות, לגדול, לצמוח.

ובמערכת הנישואין הקב"ה יצר באמת פלא עצום שדרך כולה בכלל ודרך חילוקי הדעות והקונפליקטים בפרט נוכל להתקדם בתנועה שתוביל אותנו גם לעומק וגם למעלה וקדימה, 

עוד לגדול בעצמינו, באדם שאנחנו, וגם בזוג שאנחנו

ועוד לצמוח ולהתפתח.

ובאמת השמים הם הגבול.

אז לא רק שלא צריך להיבהל ולפחד מהריבים, אלא להבין ששורשם עם פוטנציאל עצום לגדילה אישית וזוגית,

וללמוד איך "לריב נכון", 

ללמוד את השורש של הדברים. מה מניע אותנו, מה מטרגט אותנו, מה מכאיב ופוצע אותנו, איך אנחנו פועלים, למה זה הכאיב לנו, איך עוד אנחנו מחווטים, איך פועלים מנגנוני ההגנה שלנו, מהם הצרכים שלנו, מהם הקשיים שלנו, איפה זה פוגש את השני/ה, וכל השאלות הללו כנ"ל גם לצד השני ובעיקר בנקודת המפגש בין שנינו.

אז בעיקר ללמוד את עצמינו לעומק

וללמוד את בן הזוג שלנו לעומק

וללמוד את הזוגיות שלנו לעומק

ואת ניהול הקונפליקטים לעומק

ללמוד מה זה בכלל קשר ואיך עושים קשר טוב ואיך שומרים על קשר ואיך מעמיקים בקשר.

ובתוך הדבר הזה, ממש כמו ספירלה, ניתן לעלות ולהעמיק עוד ועוד.

גם להינות ולשמוח בכל הטוב הגדול שבביחד ב"ה, וגם לצמוח מהאתגרים.

ואותם אתגרים יכולים להיות מגוונים, כתבו לך נפלא כאן, שלרוב מה שאתה פוגש בפורום הם מקרי קצה ולא בהכרח מייצגים.

ונכון גם שיש חלוקה בין אתגרים שכיחים לבין אתגרים פחות שכיחים כדוגמת חוסר אמון והסתרות,

אבל שוב חשוב לזכור שכך או כך יש לנו מה לעשות עם זה, זה המון בידיים שלנו ובלימוד שלנו של הזוגיות.

אפשר להגיע לקירבה גדולה גם לאחר ריחוק גדול, אפשר להגיע לריפוי ב"ה, לתיקון ולצמיחה גם במקרים קשים.

וכמובן שבכל האתגרים השכיחים ניתן לגדול מהם, להתקדם, להעצים את מה שיש לנו.

אז מה בתכל'ס?

לדייק בחיפוש בן//בת הזוג בעיקר את הלב הטוב, המידות הטובות, האישיות והאדם שנמצא מולנו. שיהיה אדם טוב.

בנוסף, לצאת יחד שנינו מנקודת מוצא שזוגיות היא לימוד ואנחנו כאן כדי ללמוד אותה ולא לקחת אותה לעולם כמובן מאליו או כמשהו ש"או שיש לנו או שאין לנו", כי כמו כל דבר בטבע זה לא עובד ככה בלי השקעת אנרגיה אקטיבית במשהו שרוצים שיצא ממנו פירות.

וכמובן להשקיע ספציפית בלימוד ניהול נכון של קונפליקטים / ריבים / חילוקי דעות וגם בתקשורת מקרבת.

ואז כרגע יש איש ואישה שהלב שלהם במקום הנכון, אוהבים ומכבדים אחד את השנייה, לא לוקחים כמובן מאליו גם לא לאחר שנים רבות, לומדים זוגיות, עם רצון ומוכנות ללמוד ולהשקיע אקטיבית, לומדים גם על חיכוכים וחילוקי דעות ונמצאים כל הזמן בתנועה מתמדת של צמיחה והתפתחות.

אם הוא עצמו עם מידות טובות מה הבעיה?

אם האבא סובל מתסמונת טורט עם  קופרולליה זה אולי צריך לשקול להזהיר כי יש גם מרכיב של נטיה תורשתית, לא בטוח שצריך להזהיר בשלב ההצעה.

סביר שעל רוב החברים (אם הם לא מהשכונה הקרובה) אינך יודע איך אבא שלהם מתנהג.

מה זה אומר 

מצד שני מותר לבחור הזה להתחתן.

אישית לא הייתי מציע בחור כזה אם הוא צעיר ובקשר רציף עם בית הוריו. מצד שני אם אתה יכול לחשוב איך לתווך דברים שיהיה ברור, אולי כן אםשר להציע ושהבחורה תבחן בעצמה את הדברים.

סביר להניח שהיא תגלה את אופי האבא מתישהו (תמיד יש שכנים וחברים או מגיעים לביקור וכדו)

1) אבא של אברהם היה תרח... ואבא של רחל ולאה היה לבן... אם יש בחורה רגישה שזה יכול להפריע לה אולי כדאי להציף את זה. או לבדוק מ־1 עד 10 כמה הבן יכול להתמודד עם זה מבחינת להתרחק מהאווירה הזאת או להיות קונטרה/מגן משמעותי מספיק כדי להגן על אשתו.

2) לא אבל זה יכול לשמש כאינדיקציה הוא צריך בעצמו לדעת מה הוא רוצה ומה הוא יכול או לא יכול לעשות.

יכולים להיות הורים קשים אבל יכולים להיות גם ילדים חזקים שפשוט פחות בקשר או יודעים להציב גבולות ברורים מאוד (או כאלה שלא מזיז להם).

3) שילמד להתמודד איתם או להתרחק מהם לא חושב שזה רעיון טוב להכניס בחורה לתוך קושי.

אז אני לא רואה בעיה לשדך לו

אם הוא עמוק בתוך הקשר בלי מודעות אז זו קצת בעיה

אולי כדאי לדבר איתו על זה שישתף את הבחורה בנושא הזה

יהיה גס רוח ובוטה....כל אחד מאיתנו מכיר לפני ולפנים את ההורים של הצד השני?! תמהני.

תודה על התגובות המחכימות

אמת

מסכים שהוא זה לא משפחתו

ומצד שני מסכים שכל אחד מקבל מה את ההתמודדויות שלו 

ועם זה הוא צריך לעבוד ולפעמים מגלים שלא כמו שחשבנו

פשוט מעניין אותימה לדעתכם הגבול בתרבות גסה

והאם למשל יש בחורות שלא להציע כלל או משו כזה שזה לא ממש יתאים להם

והאם זה אומר עליהם טוב או רע? שהם לא מוכנות למצוא את הטוב ברע?

טוב זה ממש כללי אז אחרי זה נראה לי שאפשר לסגור את הפיד

תודה לכם

@נחלת  אני צודק?

המפרקים שהיה אפשר באינטרנט.

לא הבנתי - למה היא מתארת כאילו זו בעיה

שהיא ניקתה את הבית / הפעילה מכונות כביסה וכו'?

זה מתואר כאילו זה בעייתי

וזה שהיא משתפת את בעלה במה שהיא עשתה בבית

מה הבעיה בזה?

הספר הזה חשוד שיש בו בעצם רעיון וניסיון לפרק בתים.

לתת לאשה תחושה שהיא אוכלת  אותה בגלל שהיא עקרת בית.

בגלל שהיא עושה את התפקידים של אמא.

מנקה מסדרת מבשלת מכבסת.

מה הבעיה בזה?

דרך אגב אם כבר רוצים לעזור לדמות בסיפור

הבעיה העיקרית היא- זה שהיא מרצה

היא מפחדת

היא מרצה.

אם היא לא היתה מרצה

גם הבעל שלה לא היה משתלט עליה כמו שמתואר

** ואני מסייגת שלא קראתי הכל.

רק מה שהיה אפשר באינטרנט.

אז אני ממליצה למי שהשתכנע מהספר הזה

לעקוב דווקא אחרי מישהי בשם:

חני בצון

---------------------

תמר כותבת לעצמה בהערות שוליים

שמותר לה גם לתת מקום לעצמה

כל פעם במילים אחרות

ברור שזה מרכיב מאוד משמעותי בקשר שלה עם בעלה

ועם כל הסביבה שלה

לאותה תמר (כן אני יודעת שזו דמות מספר)

הייתי ממליצה ללכת לטיפול רגשי

שיעזור לה לעמוד על שלה

לתת לעצמה מקום.

וממילא היא היתה מקבלת גם יותר מקום מהסביבה.

ואל תשכחו- זה עוד ניסיון להסביר לנשים כמה זה לא טוב להיות עקרת בית. להיות בתפקיד האשה.

כן זה לא פסול שהיא ניקתה וסידרה ושוב ניקתה חשוב הפעילה מייבש.

מאוד הפריע לי האופן שבו מתואר שהיא הפעילה שוב חשוב מיבש!

זו הדיעה שלי אני בטוחה שיש לכם דיעות משלכם

מוזמנים להגיב. (יהונתן גרובר עיין שם שם)

וגם ממליצה לצפות קצת במיכל לויטין

האמת, חוברות כמו "המקום", חשודות בעיניי באופן מיידי בדברים שאת אומרת. מדובר בביטאון של חרדים סופר מודרניים, מניח שאחוסי הגירושין שם גדולים מאוד וכמעט כל הנשים שמעורבות בפרוייקטים האלה לא נשואות.

הטענה היא תמיד, שמצד שני זה גם פותח את העיניים לאלו שען נמצאים במצב של אלימות וסכנה (לצערי הכרתי לא מעט גברים - בעיקר חרדיים - שנמצאים במקום הזה. גבר חרדי שמתחתן הוא מאוד נאיבי וחסר ניסיון. יש נשים, בעיקר אלימות או מטורפות, שמנצלות את זה והגבר לרוב לא יגיב וינסה לרצות. אצל גברים המודעות נמוכה מאוד, ולהיפך החינוך הוא תמיד ל"מכבדה כגופו" וכו וכו, וכאנשים חסרי ניסיון וגםחסרי השכלה ומשענת כלכלית, הם מאוד בקלות נכנסים ללופ הזה של ריצוי וכניעה. יש לי כמה חברים שהתגרשו אחרי שנים רבות, ומהסיפורים שלהם אין לי מושג איך החזיקו יום אחד. אחד מהם היה נשוי לחולת נפש רשמית, שאפילו את העובדה הזו היא הצליחה החליק לו ולגרום לו להתחתן איתה).

אז מה טוב, קשה להגיד. ככלל זה תלוי באיזו אוכלוסייה אני נמצא/ת. אם אני נערה שמוקפת בפמיניסטיות קלאפטעס, עדיף לקחת איזון עם ספרי בגן השלום. אם אני מנשות השאלים, כדאי לקרוא המקום.

והעי חשוב זה לקוות ולהתפלל שיהיו לנו עיניים טובות וחדות, לראות כל הזמן את מה שטוב, ולדעת אם זה באמת טוב

מדוייק

ושיהיה ברור שלא תקין לא אשה מוכה ולא גבר מוכה

השמות של הקהילות?

באיזה שכונות בערך?

הידועה בשם הפחות פופולרי לוד

אם תשאלי אותי

נחלת יצחק

רמה גבוהה אומר מראש

אבל גן עדן בשנה הראשונה

לדעתי