וה' יעזור שתמצאי עבודה אחרת. הוא הזן ומפרנס לכל והוא מנהל את העולם אז אל תחשבי שאם תעזבי מה יהיה.

תתפללי לה', ותעשי מה שבאמת חשוב. לכי תדעי לאן זה יכול להגיע.אני במקומך אולי הייתי עושה ניסיון- אומרת לו- עם כל הכבוד- אני אישה נשואה, והייתי שמחה שנשמור על יחסי עבודה בלבד,אם את לא רואה שיפור- תברחי כמו מאש.

כדאי קודם להעמיד אותו במקומו, לא לגלות אליו רגש, וכל דיבור איתו צריך להיות בטון רציני וענייני. אם זה לא עוזר להגיד לו ש"את מגיעה למקום למטרת עבודה בלבד, ולא כדי לשחק משחקים". ואם הוא עדיין לא מבין כדאי לעוף משם כמה שיותר מה. הוא מנצל את המעמד שלו לאינטרסים האישיים, ומאוד קשה לעמוד מול מנהל, שהוא לכאורה המפרנס שלך. במצב כזה מיד לברוח. לא שווה להרוס את החיים בשביל עבודה. 

תדברי אף מילה עם המנהל.

אכן, עשית טעות בכך שנענית לשיחות איתו. איש אינו אמור להיות "ידיד קרוב מהעבודה".  אבל זו היתה טעות מחוסר ידיעה, מחשבה ושימת לב. תחזרי על כך בתשובה. 

תחליטי מראש שאינך מדברת אפילו מילה איתו. אם יאמר לך משהו, תעני בקר טוב וזהו - ותתרחקי מהמקום מיידית.

אם ינסה לדבר, תגידי (תכיני את המשפט מראש ותשנני אותו, שיהיה לך בע"פ), אני לא מעוניינת שנשוחח יותר, אני אשה נשואה.

אם ינסה לדון, לשאול, להגיד שזה לא נורא - אל תעשי שטות ואל תנסי לענות. תלכי משם בשתיקה.

אם ינסה שוב - פני לאחראי/ת על הטרדות במקום העבודה, ותגישי תלונה. בלי השתהויות. בכל מקום עבודה אמור להיות מישהו כזה. אם אין אצלכם, תתקשרי למש' הכלכלה ותשאלי מה עושים במקום שאין אחראי/ת.  ידאגו לזה.

תשימי לב לא להגיע למצב שאת נמצאת שם לבד באיזה מקום. אל תקבלי ממנו אף "הוראה" חשודה ("תלכי לשם", "בואי רגע" וכו'. כל דבר שנותן אופציה לשהות בקרבה יתרה. לא מתקרבת אליו יותר משני מטר..). הפסקה - תשבי במקום שעוברים עוד אנשים.

אם הוא מתקרב - תזוזי.

אם ינסה בכל זאת שוב, תגידי לו במשפט אחד: אני מבקשת שתפסיק לדבר איתי. אם לא - אני פונה למשטרה ומתלוננת על הטרדה.

אל תפחדי מכלום. לא שיגיד לך שזו את - ולא כל מיני סיפורים.  גם לא מאיום על מקום העבודה.

אם תעשי כך - אז אל תספרי לבעלך כלום על מה שהיה. אין צורך לצער אותו. הרי מבחינתך לא היה ממש בדיבורים הללו.

רק אם זה ימשיך - ואת לא תדברי איתו מילה, ותראי שהוא ממשיך להטריד - אז את יכולה לומר לבעלך שהאיש הזה מנסה לדבר איתך כל פעם והזהרת אותו ואת מתרחקת והוא שוב.. אז בעלך יעזור לך כשותף. גם במקרה כזה, אל תאריכי במה שהיה בהתחלה. תגידי רק שדיבר איתך קצת ולא חשדת בכלום - ופתאום את רואה שהוא ממש מטריד.

ואל תפחדי כלום מהאדם הזה. לגביו תהיי אסרטיבית לגמרי.

כך ענ"ד.

שיהיה לך לאן ללכת את תהיה בעיה, או אם תרגישי שקשה לך להיות אסרטיבית מול הבוס

אז כל יום תחליפי עבודה?? זה ענין של שינוי גישה שלך

כשהוא מתחיל משהוא אישי לדבר איתך, פשוט תקומי ותעזבי את הכסא והוא יבין לבד...

הוא במטבח, אל תכנסי, הוא בא תצאי..

כשהוא קורא לך לתת לך עבודה תעמדי רחוק, תגידי מה? קחי ותלכי. אל תסתכלי לו בעינים.

בקיצור את כל הרמזים הכי שקופים שאת לא מעונינת.

שימי לב- יש הבדל בין שני המשפטים.

לפעמים לא מצליחים לעמוד מול הבוס, כי חוששים מפיטורין (למרות שהחוק אצל המוטרדת)

לפעמים פניה למשטרה גוררת יחס לא נעים מהעובדים, כי זה כביכול הרס את העבודה

לפעמים מישהו שמטריד עלול להתחכם בדרך כלשהי ולהצליח להפיל אותך ברשת

לפעמים מישהי שהוטרדה לא מרגישה בנוח מול המטריד 

ולפעמים קשה ליישם את העצות שניתנו כאן. כל אחת בנויה אחרת

ובמקרים כאלה עדיף לעזוב את העבודה. ולכן חשוב שתהיה אפשרות לאן ללכת אם זה קורה. ולא סתם להיזרק ברחוב.

יתכן שהיא תצליח, אני באמת מקווה בשבילה. אבל בכל זאת המלצתי לחפש עבודה, למקרה שלא.

 (וזה די הגיוני המלצה כזו. זה כמו שלא תלכי עם סנדלים בחצר שיש בה בטוח נחש צפע, למרות שברחוב כן תלכי כך למרות שגם שם עלול להיות נחש)

אם זה היה מקום מסוכן, הייתי עוזבת גם אם אשאר רעבה ללחם

אם זה לא מסוכן וניתן להישאר, אז נשארת.

אני חושבת על עצמי,  לחפש מקום עבודה חדש, זה ממש לא קל!!!זה לא כמו שזה נשמע.

יש עבודות עם תקן, קביעות וכו'. שעות עבודה שמתאימים, מרחק ...

חפשי עבודה אחרת זה נשמע מאוד יפה, לא הכי מציאותי..אלא אם כן היא קופאית בסופר/מוכרת בחנות אז זה יותר קל..

לכן היא צריכה לחשוב עם עצמה מה מידת הסכנה.

שלום לך,

ראשית עליי לציין שהמקרה של הוא מקרה קלאסי של ניצול תמימות ושל אי התאמה בציפיות ובכיוונים. בעוד שהוא חותר לכיוון מסויים לך היה ברור שזה ברמת הנחמדות בלבד.

אני מנוסה בקטע שכזה ולטעמי המסקנה המתבקשת היא:

אין ידידות ואין נחמדות בין גברים לנשים למעט בעל עם אישתו. אני לא חרדית אך ברור לי היום, לאחר מקרה מאד מאד דומה, שכל נחמדות שלי (כולל הקשבה מנומסת לנושאים שאינם קשורים לעבודה, כולל צחוק מבדיחות או שנינויות שלו ועוד) התפרשה אצל הצד השני כפתח להתקרבות נוספת וליצירת קשר שלי לא הייתה כל כוונה אליו.

אני מאד מסכימה עם דן. עלייך לנתק כל קשר ומגע ולהיות עיניינית בלבד. רק מה שקשור לעבודה. מה שלא את לא מתייחסת.

הכי טוב זה לבחור בדרך של המנעות. כלומר, כפי שנכתב בתגובה של דן: להימצא תמיד עם עוד אנשים, לעולם לא להיות לבד איתו בוודאי שלא בשיחה. אם חולפת על פניו לדבר בנייד, גם אם את צריכה לעשות את עצמך משוחחת. עדיף עשרות אלפי אי נעימויות כאלו על פני אי נעימות אחת של ניסיון שלו לחצות עוד גבולות.

אני יכולה לשתף ולספר שאצלי, במקום עבודה של אנשים דתיים, עובד איש אחד בכיר שאינו דתי וכל עולמו ושפתו יותר בוטה. הוא יכול להיות אבא שלי בגיל. הוא מאד נחמד שכזה, יודע להתבדח ובעל לשון שנונה ואף חלקלקה. תוך שבועיים מיום תחילת עבודתי כבר חשתי אי נעימות במחיצתו. כל פעם שהיה נכנס למשרד שלי (לרוב כדי להכנס את המנהל שלי, שהוא גם המנהל שלו) היו לו הערות או בדיחות או משפטים כמו: "את יודעת מה היה אומר ביאליק על... ואז מספר לי משהו שסופו הרבה פעמים היה מביך עבורי כי היה בו מסר מיני או אישי או סתם מסר פרווה אבל עצם המצב שבו אני מקשיבה לגבר שאינו בעלי, בנושאים שאינם עבודה - היה מביך).

אחרי זמן מה התחילו גם בדיחות עם רמיזות גסות נאמרות בנוכחותי, גם אם לא ישירות אליי. זה כבר היה לי ממש לא נים בייחוד כי הוא היה גם מסתכל לראות איך אני מגיבה. אבל הקש ששבר את גב הגמל, נראה לי היום לא נורא כל כך, אבל ברוך ה' אז זה הסעיר אותי והצריך אותי לנקוט צעדים.

לאחר א. צהריים הוא הגיע למשרד וסיפר שהיה בחדר האוכל מנה אחרונה טובה, אני עניתי שכנראה בגלל ראש חודש. ושאלתי אם הייתה טעימה (זו הייתה טעות! מה פתאום אני שואלת אותו על מה אכל ואם היה לטעמו?!) ואז הוא ענה שלא אכל. אני שאלתי למה (עוד טעות!!! מה אכפת לי?! לה אני קושרת איתו שיחת חולין בנושאים כאלו?!) ואז הוא אמר: אני לא יכול לאכול כאלו דברים כי אני לא חתיך כמוך.

אני כמעט נפלתי מרוב שוק ובושה. רציתי להעלם. הלכתי משם בלי לומר כלום והתסגרתי בחדר אחר עד שנרגעתי (בסיוע של אמא שלי, בטלפון). התחשק לי ללבוש על עצמי עוד 20 שכבות ולהתכסות ושבחיים הוא לא יראה את צורת הגוף שלי ויעיר לי כאלו הערות. הייתי מלאת בושה מעצמי וגועל ממנו.

ובאותו חדר החלטתי,בעצת אימי החכמה, ה' ישמור אותה - שאני לא מדבר עם האיש הזה אף מילה מעבר למה שאני חייבת מתוקף עבודתי. בכל פעם שהוא חולף במסדרון על פני המשרד שלי אני פשוט מתעלמת. אם נכנס למשרד שלי אני מייד מחייגת בטלפון ומנהלת שיחה, אפילו בכאילו. אין שלום, אין חיוך ואין כלום! לא נחמדה אמנם אבל גם לא צריכה לאכול ממנו הערות גסות.

מי יודע לאן הוא היה מתדרדר בלשונו או חלילה בידיו אם לא הייתי שמה גבול.

ברור לי שהוא טיפוס כזה, מחניף ומשתעשע - אבל יש לו חוסר גבולות מובנה, שזה סממן של גבר עם פוטנציאל לתקיפה.

מכאלו צריך להתרחק!!! ומכל גבר שאינו בעלך - עלייך לשמור דיסטנס. להיות עיניינית, בלי נחמדויות וצחקוקים. רק כך נוכל לשמור על עצמנו.

אולי נשמע קיצוני אבל עובד מעולה!

אל תסתבכי.

אם לא עוזר לך כל מה שכתבתי והוא ממשיך להטריד - עזבי את העבודה(עם או בלי תלונה עליו) אבל אל תשארי לעולם במקום שמסכן אותך. פגיעה מינית היא טראומה שאינה עוברת לעולם והיא אוכלת כל חלקה טובה בזוגיות ובחיי המשפחה.

אשמח לדבר איתך גם בטלפון כתבי לי אם מעוניינת וניצור קשר.

בהצלחה, ה' יישמור אותך!

אות לאות

אני לא בטוח מה נכון לגבי השארות במקום העבודה. אם כן, אז בוודאי ע"פ הכללים שכתב דן.

אבל לגבי שיתוף הבעל, זה נראה לי כדבר משמעותי מדי מכְּדי לא לספר לו, ובנוסף, ההתמודדות בשנים קלה יותר.

הבעל לא מפרנס ועובד בעבודות מזדמנות, והאשה נאלצת להיות המפרנסת העיקרית וגם אז הם חיים בדוחק ובצמצום.

אחר כך שתגיע לכאן עוד מישהי שתשאל האם כדאי להתחתן צעירה בלי אופק כלכלי, כולכם תענו במקהלה "בטח זה כל כך קסום וערכי לחיות בצמצום". אז הנה התוצאות של הצמצום והדוחק. (בלי שום יכולת לצאת מהמצב הזה, יש כבר שני ילדים אז אי אפשר לצאת ללמוד, אי אפשר להרחיב משרה וכו'..)

ולגבי מה ששאלת, אני מבינה שהוא בסך הכל מנהל צוות, כלומר יש בהיררכיה עוד הרבה אנשים, ובינהם מנהל הצוות הישיר שלך, תפני אליו ותעדכני אותו בנושא.

של שאלה של אשה במצוקה, לצורך האג'נדה שלך.

היא כותבת שמאד נוח להם המצב הזה [לא כתבה בשום מקום שהיא לא למדה, או שהתחתנו צעירים במיוחד, או שאין אפשרות "להרחיב משרה" לנצח. אין אנשים עם מקצוע שמחפשים עבודה?...], למה להיכנס לה בחיים ולכתוב כך על בעלה.. היא שאלה אותך?! יש לך בעיה עם "כולכם"?...

וכאילו מישהו כאן הציג כאידיאל שהבעל לא מפרנס. כל משפחה עם ענייניה. כבוד לרשות היחיד שלהם.

איכס.

ולפותחת השירשור,

במקביל לדרבון הבעל למצוא עבודה קבועה ומסודרת, לטובת המשפחה כולה ובעיקר לטובתו,

את בהחלט מוזמנת לעדכן את הממונה עליו או לחילופין להתרחק ממנו ולשדר לו שאת לחלוטין לא מעוניינת בקשר איתו.

מדובר בדיני נפשות. מחד- להתפטר כעת יכול לגזור כליה על המשפחה, ומאידך- לעבוד תחת מציאות מטרידה כזאת גם יכוהל להרוס את המשפחה. התנהלי בזהירות!

כבר אמרתי בשרשור אחר משהו על האג'נדה הזאת, שלא תיתן למציאות לבלבל אותה..

ולך - הכותבת, חיזקי ואימצי.

כל הכבוד שאת לוקחת כך את הדברים. הרבה אפשר ללמוד מהנעימות בה את כותבת על היפה שבמצב הביתי הנוכחי.

ואל תתני לאף אחד לקלקל לכם. לא כאן - ולא בעבודה.

לעזוב עבודה והראיה.. אלפי נשים שסבלו מהטרדות בעבודה וחששו לעזוב בגלל הקושי כלכלי.. 

ולך יקרה- ברור שטעית כשהתפתית לשוחח עם המנהל עלוב הנפש, שברור שניצל את תמימותך והתחיל לספר דברים אישיים שלו כדי ללכוד אותך ברשת.  מעכשו ניתוק יחסים מוחלט- ואם יוסיף להטריד בהחלט שתפי את בעלך וגם עזיבת המקום ראוייה בהחלט.

והכי חשוב שההוא יקלוט שהמשחק נגמר.

תהיי מוכנה שיעשו לך פרצופים וגם יחרימו אותך תקופה, אבל זה יעבור בע"ה.

אל תפחדי מאף אחד!!

אין להם שום אפשרות לפטר אותך אחרי כזה דבר.

בקשר לשיחות שלך איתו - לא הייתי עושה כזה דבר, אבל מכאן ועד לאן שהוא לקח את זה אין קשר - אין לך שום סיבה להרגיש אשמה וכו'!!

אני לא הייתי רוצה שבעלי ינהל כאלו שיחות עם אשה ולא הייתי מנהלת בעצמי - כי אני לא תמימה ואני יודעת מה המנהל הזה היה חושב.

אבל, עשית זאת בתמימות ולא הבנת.

ספרי לבעלך הכל מבלי להחסיר דבר.

נכון שהוא יחשוב שאת קלת דעת, אבל תשתפי אותו בצורה כזאת שהוא יחווה את הסיטואציה בדיוק כמוך.

חס ושלום שלא יידע שאת מסתירה ממנו דברים, במיוחד שזה כנראה ילך ויתפוס איזושהי מורכבות אם תחליטי לשתף את הבוס.

וכמובן- תפילה לבורא עולם. תסבירי בפשטות שהוא ברא אותך תמימה, הבנת איפה טעית ושעכשיו יוצציא אותך מזה בקלות וללא פגיעה בשלום בית ובפרנסה.

בהצלחה!

תחזרי לעדכן, אנחנו איתך

הבעיה היא שאם מחר תצטרכי להתלונן לצד ג' אין לך הוכחות.

תנסי להעביר את הקשר ה"בעייתי" שלכם לכתב, כדי שיהיה לך חומר לעבוד איתו אחר כך.

הוא יכחיש מן הסתם ולכי תוכיחי...

(אפשרות שניה: להקליט, אם את באזור בנימין אני יכול להשאיל לך מצלמה נסתרת)

פלילי זה להקליט מישהו ללא ידיעתו כשאת לא צד לשיחה.

אבל אם את צד לשיחה - את יכולה להקליט.

עד כה הוא לא עשה שום דבר פלילי או בעייתי.

תכתבי לו מייל (חשוב דווקא מייל- כי אז זה הוכחה כתובה) שבו תגידי לו- בעקבות מה שאמרת לי ביום זה וזה- אני לא מעונינת בשום קשר אתך, נא לא לפנות אלי או לדבר איתי. באם תפנה אלי מעבר לדברים שקשורים לעבודה- אני אתלונן עליך.

(הטרדה נחשבת כהטרדה במקרים כאלה (שלא מדובר על משהו מוחלט) רק אם ביקשת ממנו להפסיק- והוא לא הפסיק.)

אין שום סיבה שתעזבי- את לא אשמה בזה שהוא מתחיל איתך. 

אין שום סיבה להתלונן עליו- הוא לא עשה שום דבר רע- לא עשה משהו בניגוד לבקשתך או הטריד אותך. רק אמר את מה שהוא מרגיש- זה עוד לא נחשב להטרדה.

מהצד השני- תנסי כמה שיותר להרגע מבפנים.

מבחינתך- לא קרה כלום. הוא כלום ולא אכפת לך ממנו. התגובה הזו של "מפחדת לראות אותו, לא מצליחה לישון" מעצימה את מה שקרה- אז מישהו התחיל איתך בעבודה, אז מה? תבטלי את זה מול עצמך. תחשבי על דברים אחרים- לדוג', קחי לך איזה טיול כיפי או משהו ממש מרגש שהיה לך לאחרונה עם בעלך, וכל פעם שהעניין עולה לך בראש- ישר תחשבי על זה. ישר תתמקדי באותו טיול\מקרה מרגש. מבלי לנסות "לגרש" את המטריד- אלא רק להתמקד בבעל.

רק חשוב לדייק שהוא עדיין לא "מטריד" רק אם אדם חוזר על הפעולה למרות שהובהר לו שאת לא מעונינת בכך, רק אז זו הטרדה.

כדאי לספר לבעלך, אבל כן להבהיר לו שלא הבנת והיית תמימה.

זה משהו שלומדים מהניסיון - גם אני פעם הייתי מפטפטת בעבודה עם גברים עד שהיו כמה שנעשו "נחמדים מדי" והבנתי שהם לא בסדר ואני נותנת לזה מקום לקרות.

גם אז לוקח שנים עד שמעיזים לפעול כמו שצריך. אל תרגישי אשמה - רק בגיל מבוגר יותר כבר יש את האדישות והביטחון להגיב כמו שצריך. לפני כן אנחנו פחות קולטות מה קורה וגם אז לא מגיבים נכון.

את יכולה להראות לבעלך את השרשור הזה.. אולי יעזור לו להבין. במיוחד אם עבד בעבודות בסגנון דומה לשלך מבחינת אווירת הצוות.

בקשר למה כדאי לעשות -

חשוב שתספרי לאיזה חברה טובה בעבודה שתעזור לך כדי שלא תישארי לבד אפילו רגע, והוא יוכל להיכנס ולדבר.

את יכולה לכתוב לו אימייל שמסביר שלא הבנת על איזה כיוון הוא חושב, זה מפריע לך מאד ואת דורשת שיפסיק מיד ולא יפנה אליך אלא לצרכי עבודה ואם לגמרי אין ברירה.

לדעתי אפשר לצרף את החברה או מי שתבחרי כמכותבת על המייל, שהוא יראה שעוד מישהו בעניין.

אם הוא יבקש לדבר לשיחת הבהרה או משהו כזה תדרשי שיענה לך בכתב או פנים אל פנים בנוכחות עוד מישהו!

אם נראה לך סביר אפשר לדבר עם הבוס הישיר שלך או הבוסית ולשתף. אפשר גם לגשת למחלקת כח אדם וליידע אותם או לכתוב להם (כדי שגם כאן יהיה תיעוד). לא חייבים לחכות שהוא יטריד ממש, מותר שהם יידעו גם אם לא עבר רשמית על איזה חוק. פניה כזאת לאישה נשואה נחשבת דבר שלילי בכל מקום.

בהצלחה רבה לך, את לא צריכה לרוץ לעזוב את העבודה.

אם זה מקום גדול במיוחד לא כדאי, אולי תעברי למחלקה אחרת, ומי יודע - אולי פתאום הוא יעזוב מסיבות שלו.. הקב"ה יכול להפתיע..

התגובות פה עצובות

הדעות פה כל כך לא מיושרות

נושא צניעות האשה נרמס

עצוב..

וזה לא רק בשרשור הזה

זה היה עמית ולא מנהל, ניסיתי את שיטת ההתעלמות אבל זה ממש העיב על האווירה...

זה די מבאס להתעלם ממישהו שכל הזמן נמצא מולך/ עובר לידך.

אז קחי את זה גם כשיקול בבחירת התגובה.

בהצלחה 

המעסיק חייב לשים אותם במקום בולט 

הוא צריך להבין ממך שזו הטרדה בשבילך 

אם הוא ימשיך זה עבירה פלילית,והוא ישב במאסר+ פיצוי וגם אסור לו לפטר אותך בגלל זה

לכן אני בטוח שהוא לא טיפש, ובשניה שהוא ידע שזו הטרדה מבחינתך הוא יפסיק 

חבל על פרנסה טובה שתלך ברגע

אפשר בפלפון , או מכשיר אחר שעולה פרוטות.

יש לך ילדים בעל מקסים. נכון זה הרגשה מיוחדת להרגיש מחוזרת ובעיקר ממנהל . אך תדעי לך זה דמיונות. ואל תהססי להגיש נגדו תלונה על הטרדה מינית. וכדאי גם שתספרי לבעלך אם את לא מקבלת החלטה.

תייבשי את המנהל הפרחח ומיד

אם הוא נשוי וינסה לרמוז משהו נא לצותת

" אני לא חושבת שהערות מסוג זה שייכות אצל אדם נשוי ובעל משפחה"

אם לא 

"אני לא חושבת שההערות הללו שייכות מגבר פנוי לאישה נשואה"

בתון של פריזר אמנה עם דירוג אנרטי A

ובקשר לבעלך תתקני אותי אם אני טועה אין לך מספיק חום בבית ולכן נגררת לשיחות הללו.

אם אני טועה אני שמח אם לא לשתף אותו ולהראות לו את השירשור הזה.

המון הצלחה עם האתגר החדש ותתפללי שה יעזור לך!

את מתארת פה מצב שבו

1. יש לך חוסר נעימות, יומיומית בעבודה

2. בעצם, התוצאה של זה- שכל היום את חושבת ומתעסקת באותו אדם.

לכן יותר משחשוב שתתעלמי ממנו- חשוב שתתעלמי ממנו בינך לבינך.

שתמחקי אותו מהראש שלך

שלא יהיה לך אכפת ממנו- אדישות מוחלטת. 

ההתעלמות הזו דומה ללא לחשוב על פיל ורוד.

כמו שכתבתי לך למעלה- זה לא עוזר כשכל היום את רק מנסה לא לחשוב על פיל ורוד- את צריכה פשוט לחשוב על פיל אפור ורק עליו. לא מתוך מאמץ ובהלה- אלא מתוך נחת.

לשנן לעצמך-

 אני אוהבת את בעלי, יש לי משפחה נהדרת, יש לי בעל מדהים- ולפרט המון תכונות שלו שאת אוהבת.

וזהו, לא להתעסק במה שקרה.

אז מישהו אמר לך משהו לא במקום- אז מה? 

קורה הרבה.

קרה לי לא פעם (מתוך כונה או פליטת פה )

דיפדפתי הלאה..

הוא ניסה להתחיל ב"שיחות נחמדות" כל הזמן עם כל אישה שהיא במקום העבודה. בעיקר הוא ניסה את זה על נשים חדשות שרק הגיעו לעבודה ולא ידעו מי הוא בדיוק. ב"ה אני קלטתי אותו מהר מי הוא ומה כוונותיו . התנהגות מאוד סנובית ו"מתנשאת" שלי, גרמה לו להבין שאיתי זה לא ילך לו ומאז הוא לא ניסה לדבר איתי בכלל.

יום אחד הגיעה עובדת חדשה, דתייה(הוא לא היה דתי) נשואה טרייה, צעירה ותמימה משהו משהו.

הוא ישר "קלט" את התמימות הגדולה שלה והתעלק עליה. אין מילים לתאר את מה שהוא עשה לה כולל נגיעות כאילו "בטעות"! והיא הייתה כזו "נשמה טהורה" עדינה, נחמדה וביישנית שהיא לא ידעה מה לעשות איתו. היא פשוט ניסתה לשכנע את עצמה שהיא רק מדמיינת וזה לא באמת הכוונות האמיתיות שלו... 

אחרי כמה גבולות אדומים שהוא עבר(בנגיעה, בצורה ערמומית כאילו הוא מוסר לה חפצים ליד וכו') היא הגיעה אלינו יום אחד ממש בוכה כולה. הפתרון שאנחנו מצאנו היה לגשת אליו ולאיים עליו(שלחנו את החברה הכי חזקה שהייתה לנו בצוות)

הצעקות שלה+איום עליו שאנחנו נתלונן עליו ושיפטרו אותו גרם לו להבין שזהו זה(כמובן שהוא אמר שזה חוסר הבנה ומה פתאום ושהוא כולו שה תמים...)

מאז אנחנו החברות דאגנו להגן עליה ולקפוץ מידי פעם למשרד שלה להפגין שם נוכחות כדי שהוא לא יחשוב להיכנס שוב למשרד שלה.

ההמלצה שלי- שתפי את החברות שלך בצוות ובקשי את עזרתן. בכל פעם שהוא מתחיל "לפטפט" איתך סתם כך- שהן יעירו איזו הערה בקול כמו "עוד פעם ההוא מציק לה..." או אפילו בצורה ישירה- "עזוב אותה, לא מתאים לה לדבר איתך..." וכד'

שהוא ישמע ויבין שיש לך גיבוי ושידע שהעובדות האחרות עוקבות אחריו ! תדאגי תמיד תמיד לא להישאר באיזשהוא חדר לבד אף פעם!

המון הצלחה בע"ה שנזכה שכל עמ"י יהיה קדוש וטהור!

משהו בסגנון: "אני מבקשת שלא תפנה אלי שלא בענייני עבודה"

לפחות בכדי לצאת ידי חובה.

כי אין להם מספיק חום בבית.

ויש המון המון המון בנות כאלו ,גברים תתעוררו!!!!! אישה רוצה חבר, חום, אישה רוצה הקשבה, להרבה גברים אין סבלנות, אח"כ לא פלא שבמשרד יש מי שמקשיב לה והיא נגררת, אני ח"ו לא מצדיקה בשום אופן אבל זה מה שקורה...

וכנ"ל הפוך יש הרבה גברים שמחפשים אישה בחוץ (אני לא מדברת ח"ו על דתיים) כי גם להם חסר בבית...

אז מה אם זה משהו שלא כ"כ נעים דווקא מולו.

יש לך מועקה רצינית על הלב, את מתמודדת עם משהו לא פשוט- את צריכה את התמיכה שלו.

מה זה "את צריכה את התמיכה שלו"?..  גם בעצם אגואיזם בנתון הנוכחי - וגם להרוס לעצמה.

היא עשתה דבר שלבעלה יכול לגרום צער גדול מאד; בכך שבלי להבין משמעות "שיתפה פעולה". כעת מתקנת את זה.  אז אם חלילה יימשך משהו - תוכל לשתף, "בדילוג" על מה שהיה לפני כן, שאינו רלונטי ואינו באשמתה. שכן, זה יהיה אחרי זמן-מה שהיא מתעלמת וההוא מציק ללא שמץ תגובה שלה, ואדרבה מתרחקת מיד.

אבל כעת, אם הבעל ידע ממה זה בא - זה צער גדול וסיכון גם לתמיכה.

כי מסתבר שיש זוגות שבהן שיתוף, הקשבה, תמיכה, התמודדות משותפת .. הן א"ב של מערכת היחסים. ויש גברים מאוד תומכים וקשובים ואמפטים לכל מצוקה או צורך רגשי.

לא כל הגברים הם ניאנדרטלים כפי שאתה מנסה לצייר אותם.

לא כתבתי אלייך!

ה"ג'יהאד" שאת מנהלת פה אינו מענין אותי.

אני כתבתי לעזור לאשה במצוקה, ראיתי מה שכתבה, והיא צודקת שזה עלול לקלקל לה.

כבר ראינו - בהודעה אחרת שלך - שאת מוכנה להסית אשה בבעלה, לנצל מצוקה, העיקר ל"קידום האג'נדה". ובסוף גם התברר שם - כמו גם כאן - שפספסת בקריאת המפה.  

"שיתוף בין איש לאשתו" הוא גם שאשה לא מנהלת שיחות-נפש עם מישהו אחר. ואם היא עשתה כך בטעות ובתמימות - עדיף, כדבריה הצודקים, שלא תצער אותו.

את לא תשני את טבע בני האדם ע"י "סיסמאות".

אף אחד לא כתב כאן נגד "תמיכה, הקשבה ואמפתיה לכל צורך רגשי". בדיוק ההיפך: אשה שיש לה תכונה כזו - ואינה דורשת זאת רק מבעלה - יודעת גם להיות "קשובה ואמפתית", כפותחת השרשור (שכבר גילית את ה"אמפתיה" כלפיה מקודם בכך ש"ירדת" עליה וניצלת את מצוקתה. אח"כ התברר שמדובר בבעל עם שני תארים..), גם למה שיכול לצער את בעלה.

איש נורמלי - שאינו רובוט - אכן מצטער על התקרבות שהיתה בין אשתו למישהו אחר. ואם זו תקלה, לא חייבים לצערו. זה גם עלול להזיק. יש בכך גם עקמומיות מוסרית, לעשות דבר שאינו ראוי ועלול לפגוע בבעל - גם אם לא נעשה בכוונה, ואח"כ לדרוש, שבם ה"שותפות והאמפתיה" לשתף אותו, כי עלי זה מכביד..  לפי אותו היגיון - להבדיל - גם אשה שבגדה בבעלה, רשאית לתבוע "בשם האמפתיה" שישתתף איתה.. יש אכן כאלה שזה ה"מוסר" שלהם היום. מוסר צבוע (ולא "השוויתי", כמובן. אבל לרעיון, שמה שלא הגון כלפי השני באופן ששייך לתחושה נורמלית עמוקה - אין לתבוע ממנו אח"כ לשאת בו)

והיחידה ש"מנסה לצייר" דמויות באופן דמיוני, כאן ובהודעות אחרות - זו את. עייני בתחילת השרשור. חשבנו שלמדת מזה משהו..

הבסיס של קשר בין איש לאשתו זה הדיבור והשיתוף.

קראנו את הסיפור אני ובעלי והוא ממש היה בהלם שיש פה אנשים שחושבים שלא צריך לשתף את הבעל.

בזה שהיא לא משתפת זה כאילו מראה שהיא עושה "מאחורי הגב" ולא אכפת לה מבעלה.

כמובן שזה לא המצב- ולכן היא צריכה לשתף אותו.

זה לא יצער אותו! זה ממש שטויות לחשוב ככה! הכי יצער אותו לדעת אחרי זה שזה מה שקרה ושהיא לא סיפרה לו.

זה הרי דבר שנוגע לקשר שלהם, לנישואין שלהם! היא חייבת לספר לבעלה כדי שהם יהיו ביחד מול המערכה הזאת.

הביחד הזה מאד מאד חשוב.

אם אני הייתי בעלה הייתי ממש מתעצבנת שהיא לא מספרת.

במיוחד שהיום - מקרה כזה יכול לקרות לכל אחת, והדבר הראשון שהוא היה רוצה לשמוע זה שהיא נאמנה לו

ומוכנה לסכן את מעמדה שם בשבילו!

מישהיא התחילה עם בעלך בעבודה. בהתחלה הוא עשה טעות ודיבר איתה, אח"כ כשהיתפקח הוא עשה את מה שצריך , יותר הוא לא מתייחס אליה, הסכנה עברה!!

עכשיו תגידי את האמת, את רוצה שהוא יבוא ויספר לך????

לי ,זה היה מאוד כואב לשמוע שקיימת מישהיא בעבודה שמחזרת אחרי בעלי..במיוחד שהוא כבר אחרי.. אז בשביל מה??

זה ברור שמידי פעם היתה עוברת בי מחשבה, נכון שעכשיו הוא כבר לא שם.. אבל מה יקרה אם......

(עכשיו תגידו כולם שאני קנאית.......)

א. היא לא הבינה שהוא מתחיל איתה, וכל השיחות היו תמימות לחלוטין. ברגע שהיא הבינה שזה מה שהוא עושה היא נתקה מגע מיד.

ב. היא עשתה טעות ודיברה איתו - בגלל שסעיף א' לא נכון אין שום בעיה בסעיף ב'

אנשים עובדים יחד במקומות עבודה, ומפטפטים ומדברים על אה ועל דא. אין לי שום בעיה עם זה שבעלי נמצא בקשרי ידידות עם האנשים שעובדים איתו (גברים ונשים כאחד)

ולכן כל הרמיזות האלו שכאילו מדובר פה בסוג של "אשמה" , דיברה איתו, עודדה אותו, זרמה איתו.. דחילק היא לא עשתה שום דבר יוצא דופן בסך הכל קיימה שיחות עם עמית לעבודה, וברגע שהוא הגזים נפל לה האסימון והיא חתכה את זה.

ולמרות כל זאת ברמה הסוביקטיבית העניין מציק לה, ויושב לה על הנשמה, אז די ברור ומובן מאליו שהיא תשתף את בעלה בזה.

אם זה בקטע של צחוק.. את מספרת ,מישהוא בעבודה שממש לא נראה לי  כי הוא זקן.. מכוער.. התחיל איתי.. וכמובן אני לא מתיחסת אליו.

או שאת באה לבעלך, מבוהלת חוששת ובוכה.. שמישהוא בעבודה מטריד אותך... מיד הבעל יקפוץ ויחשוב שרע לאישתו , חיבים לפתור את הבעיה...

כפי שתוארה:

"אחר כך הוא הוא התייעץ איתי לגביי משהו שקשור למשפחה שלו ודיי נפתח אלי ומאז ממש נהינו בקשר טוב. מבחינתי זה לגמריי תמים לא היה לי לרגע אחד מחשבה לגביו מלבד ידיד קרוב מהעבודה". 

היא באמת תמימה,

אבל "מאז נהיינו ממש בקשר טוב",  "ידיד קרוב מהעבודה" - זה אכן לא בסדר. ברור שמי שחושב שזה כן בסדר, לא יראה בעיה "לשתף" בכך - לא בגלל שהוא יותר "שיתופי", אלא כי יש לו  עולם ערכים אחר.  והברירה, אגב, איננה בין לא להחליף מילת נימוס עם מישהו בעבודה, לבין "ידידים קרובים"...

מבחינת הבעל, הנורמלי, דבר כזה אכן יצער מאד (ואגב, יש הבדל בין תחושות גברים לנשים בענין זה, עד לרמה מסויימת. "להתעלם" בכח לא ישנה את המציאות).

ובהיות שהאשה עצמה תפסה את הטעות - והיא יודעת שזה יצער אותו (ואף אחד כמובן, לא כתב "עודדה אותו, זרמה איתו"; או אמר שהיא "אשמה" במזיד. אלו דמיונות - כמו עוד דברים שנכתבו בשרשור..), והיא אכן עשתה דבר לא-בסדר - גם מה שעושים לא בכוונה ומתמימות, יכול להיות "לא בסדר" - "ממש קשר טוב" "ידיד קרוב" זה לא בסדר - אז טוב שחוזרת בתשובה לבד מהשגגה הזו, ולא מצערת.  מה גם, שאפילו לא עשתה כלום, ברור שיצער אותו שמתברר למפרע שמישהו "התעסק" כך עם אשתו. מכאיב.

כלומר: כעת הענין די ברור. זו לא שאלה מי יותר בעד "שיתופיות" וכו'..  זו פשוט שאלה האם התנהלות כזו היא חריגה, או "נורמה". האם בעל עם רגשות נורמליים אומור להרגיש "נוח" עם זה שאשתו "ממש בקשר טוב", "ידידה קרובה", עם מישהו מהעבודה - או לא. האם זה רק "מקרה" שמדבר כזה עלול מצב להידרדר למשהו שכבר מרגישים שהוא לא ראוי, או לא..

אני לא אוהבת את האימרה הזאת. אני גם ככה נוהגת.

לדעתי זה שטות ,לא יודעת מאיפה זה נובע.

לשתף לשתף לשתף לשתף.

אני בנ"א ברשות עצמי . מי אמר שאני חיבת לשתף בהכל? אז מה אם זה בעלי?בגלל שהתחתנו אז כבר אני לא אישות בפני עצמה? יש דברים שמשתפים רק בעל , יש דברים שמשתפים רק הורים, יש שמשתפים רק חברות.

יש דברים שצריכים להיות חכמים ולא לשתף

ואני אתן דוגמאות: לפעמים הילדים אחה"צ כשהבעל לא בבית, רבים, מרביצים וכו.  כשהבעל בא אני ממש לא רצה לספר לו שהם עיצבנו אותי וכו... אז תגידו לי שזה שיתוף, ברור שלפעמים אני כן מספרת, אבל לרוב ראיתי שאם אני מתחילה להגיד הילד לא רצה להתקלח וכו, וזה סתם... זה שיתוף שלא מביא שום תועלת..

סיפרה לי שכנה : בעלה בא , היא בישלה והוא אמר לה וווואו איזה טעים, איזה קציצות מושקעות. הוא לא ידע שזה קציצות קנויות,, היא לא אמרה כלום... אמרתי לה מצוין. אז לא שיתפת, העיקר שהיה מרוצה..

אנשים חושבים שאם מתחתנים אז 24 שעות הכל חייב להיות שיתוף

את גם לא חייבת לשתף שקמת הבוקר מאוחר ושציפור צייצה בשמים והתפעלת מזה.

אבל בדברים מהותיים מאד ובמיוחד שקשורים בקשר שלהם- בוודאי שצריך.

כן, התחתנת. אז 24 שעות את עם אותו בן אדם-לא סתם שותף לדירה. אלא בן זוג.

והוא דואג לך, ואכפת לו ממך.

וכמו שאת מצפה (או שלא?) שהוא ישתף אותך במה עובר עליו ואיך הוא מרגיש.

ואם עבר עליו איזה משהו בעבודה את תשמחי לשמוע מה קרה ולהשתתף בשמחתו/צערו.

ככה אותו דבר כלפייך.

אני לא יודעת מה עובר פה על כל אחד בזוגיות שלו, אבל אותי לימדו, גם בתור רווקה שיוצאת לדייטים

שהשיתוף הוא הכי חשוב והכי מקרב.

אין זוגיות בלי שיתוף.

ואין כל בעיה שבעלה מיד יקפוץ ויחשוב שרע לאישתו!! זה בעלה!! לא אמא שלה שלא רוצים להדאיג אותה בכל מיני דברים סתם כי 'מסתדרים לבד'.

היית ממליצה לגבר לשתף את אשתו בכל המחשבות וההתמודדויות שהיו לו, עם כל אישה שראה, במהלך היום?

אם בעלך היה עושה לך את זה, לא יודע איפה היית היום.

בודאי שהייתי ממליץ גם לגבר לשתף על כל התמודדות שחורגת מגדר הרגיל, כמו במקרה זה, לדעתי  אם הגבר מתחיל ליצור קשר עם מישהי (רצונו/לא רצוני), הוא חיייב לשתף, אם לא את אשתו אז מישהו אחר, זו הדרך להנצל..

גם בהתמודדות היומיומית טוב לשתף, אם זה משהו קבוע, לא צריך לשתף כל פעם, אבל לחלוק עם האשה את העיקרון של אותה התמודדות..

אני בכל אופן רואה באופן אישי ברכה גדולה בשיתוף כזה..

כיוון שהאישה מעידה שבעלה יגיב במצוקה גדולה ולא רק שלא יוכל לתמוך בה אלא יקשה עליה.

אישה יותר קנאית בדברים האלה... מה לעשות?

גם אם תספר לה עם מי יצאת לפני החתונה ואיך היה לך היא תתעצבן

מתוך הכרות עם הבעל הפרטי שלי.

אני יודעת שצריך להיות בינינו שיתוף מלא. במיוחד בדברים קשים, כואבים.

אם לא סיפרתי אל איך הבנות רבו בצהרים- זה בעיני לא נחשב "לא לשתף". כי זה לא משהו מהותי וכ"כ חשוב.

יש הרבה זוגות פתוחים מאד, ומקבלים לחלוטין- שבהם גם שיתוף של נפילות יתקבל בהבנה ובקבלה ותמיכה הדדית.

ויש זוגות שבהם רמת הפתיחות והקבלה היא אחרת- ושם בהחלט עדיף להיות חכם יותר ולא לשתף.

רק פותחת השרשור יודעת באיזה סוג זוגיות היא חיה ועד כמה נבון לשתף את הבעל ואיך הוא עלול להגיב.

יש זוגות שבהם עצם הידיעה על נפילה, ולו מינימלית וקטנה- כבר יכולה לגרום הרס.

ויש זוגות שקמו ביחד גם מתוך נפילות גדולות.

זה עניין של איך יקבל.

(וגם של עד כמה היא תצליח למחוק את כל הסיפור מהלב)

גם הרגשה של שמירת סוד "גודל" (גם אם הוא קטן, אבל גדול בהרגשה) יכולה להרוס ולהרחיק.

אנחנו זוג צעיר מאוד..וגם לי זה קרה בתחילת הנישואים יצאתי לעבוד והיה גבר בעבודה שדיבר אלי בצורה לא נכונה.חשוב לי לציין שזה מקום דתי ומאוד התפדחתי לעורר מהומות.בייחוד שזה עבודה בתוך יישוב שאני חדשה בו.

אבל ברגע ששיתפתי עם בעלי זה מאוד איחד בניניו וגרם לי להיות מאוד יציבה ותקיפה כלפי הגבר הזה.אני חושבת שלא ציערתי את בעלי לחינם כי הוא היה מאוד תקיף בעניין והוא לימד אותי איך להתמודד במצבים האלה.

וכמובן שזה הצמיח את הזוגיות,אין ספק.

בכול מקרה-חשוב מאוד להיות בערנות מתמדת.לא לזרום בשום פנים ואופן להיות ענינית עם כול גבר בעבודה וכך לחסוך מצב כזה של היסחפות לקשר לא רצוי.

אנחנו צריכות להיות חזקות.יציבות.ותקיפות במקרים כאלה.זה דברים שחס וחלילה יכולים להרוס בית,זוגיות.לקחת אותך למחשבות לא טובות.להתרחק כמו מאש!

כל זוג מתנהל אחרת,

והיא ציינה שזה יצער אותו מאוד.

אז אני לא מצליח להבין מדוע פעם אחר פעם ממליצים לה לנהוג באופן שלא נכון להם?

לכן אין ברצוני להכריח משהו מוחלט!

אבל דבר שנשאר בסוד, נותן תחושה של סוד, למרות שהוא חסר משמעות, עצם זה שהוא בסוד זה נותן לו משמעות...

זה שהבעל לא יודע, זה נותן פתח להמשך של התפתחות של הסיפור הזה, והמשך של הסתרה, גם אם עכשיו את לא רוצה בזה בכלל.

כל זוג שונה, וצריך לדעת איך לספר, אבל הסיפור לבעל, יתן כוח, וגם יבהיר לעצמך ששמת גדר גדול נגד כל התפתחות בכיוון הזה.

זו ההמלצה שלי, וזה הכיוון שלי בחיים,שדווקא הדברים שהכי לא נעימים לספר, הם אלה שהכי חשוב שיסופרו.

כמובן יתכן שזה לא מתאים לכולם!!

הגישה שלכן, מאד "מובנת" לכאורה; גם זה חלק מה"רגש הנשי" - הנה, קרה לי, ארוץ ואשתף את בעלי..

זה דבר שבא מתוך חיוביות. אבל יש בו אי קריאה נכונה של הצד השני, דומני. לפחות אי הבאה בחשבון של מה שהשונות יכולה לגרום.

גם אני לא אמרתי כ"מודל" להסתיר. ככלל, לא כדאי להסתיר דברים.  אבל, כאן לא מדובר במישהי ש"התאהבה", חלילה (ל"דעה"), אלא מישהי ישרה שמתוך תמימות נהגה בשיחה עם איש, כמו שנוהגת עם אשה. אלו דברים שקורים, עד שנסיון החיים או הלימוד, מלמד היכן צריך להסתייג.

ה"התעלמות" אינה משדרת ש"קשה לה". בוודאי שהכי טוב שהיתה אומרת לו בשתי מילים (הצעתי לעיל..), אני נשואה, לא שייך.  אבל כנשים, אתן אמורות לכאורה לדעת שיש נשים שלא מסוגלות לפתוח כך את הפה. לא הולך להן. זה חבל - אבל צריך לדעת איך מתמודדים. היא אמרה שאינה מעזה להגיד. אז במקרה כזה, אם "תנסה" יכול לגרום הפוך. על כן, טוב שמתעלמת - ובמקביל "לתרגל", אם ינסה, לומר אוטומאטית את המשפט הזה. לא ילך - לשתף את הבעל. אז זה כבר יהיה שיתוף על הטרדה, ללא צורך לספר על שיחות שהיו שמבחינתה לא היה בהן כלום.

בוודאי צודקת asnat לגבי המקרה שלה. גם לאשה הזו הייתי ממליץ לשתף, אם היתה רואה אחרי פעם-פעמיים שהוא "מנסה", כמו אצלך.  אבל כאן - מדובר במשהו שכבר היה, היא היתה שותפה לשיחות, וכשהבינה הפסיקה טוטאלית.  איך ירגיש בעלה מסיפור כזה של אשתו? הוא מן הסתם יצטער שניהלה שיחות עם איש כאילו בתור "ידידים טובים". זה דבר מכאיב. יצטער על שלא הבינה שלא עושים כך. יצטער על שההוא ניצל את זה.

וזה לא "סוד" (משתדל). מבחינתה מה שהיה לא היה.  לא עשתה משהו רע בכוונתה.  זה כמו "טעות בחשבון". אם היום ההוא היה נעלם - לא היתה לכך כל משמעות לגביה. היא לא "מסתירה", אלא אינה מספרת משהו חסר משמעות לגביה, שעלול לצער את הבעל, כפי שכתבה.

ואף אני מסכים - שאם הלה ימשיך, בוודאי צריכה לשתף את הבעל. לא ב"היסטוריה", אלא לומר: שמע, הגיע מנהל חדש לעבודה, מנסה לדבר איתי בצורה שנראית לי מעבר ל"סתם". אני מתעלמת, הוא בכ"ז. מה לעשות?...  אז הבעל יעזור לה, אבל ללא ה"רקע" המיותר. זו לא הסתרה.

ואלו באמת דקויות, אבל נראה לי שכך עדיף. בוודאי בנתונים הללו.

לדעתי היא לא באמת מפחדת שהוא יצטער- אלא חוששת שהוא יתעצבן/ ילחץ/ יאבד בה אימון וכד'

לדעתי היא חייבת לספר לו!!! יכעס? ילחץ?- יעבור לו.

אם היא לא תספר- זה לא יעבור לה. היא לא עשתה כלום, נכון, זה היה מתמימות, אבל עצם זה שהוא הבין ממנה שהוא יכול להתחיל/ להטריד אותה, גורמת לה לתחושת אשמה (לא מוצדקת! לא מוצדקת!) שלא תעבור לה עד שתשתף את בעלה.

לכן, אני חושבת שהיא צריכה כבר עכשיו- בלי לחכות לעוד הטרדה מצידו, אלא כבר עכשיו- לספר לבעלה! זה ייתן לה שקט נפשי! 

קרה לי והתכתבתי עם איזה דפוק בפייסבוק (המשותף לי ולבעלי) וההוא לא נח ולא נח וחפר והתחיל להטריד... סיפרתי לבעלי, הוא התעצבן קצת על התמימות שלי, אבל סידר את העניינים בשבילי- ואיים עליו בפייסבוק שאם הוא לא ירגע- הוא יגיש עליו תלונה וכו'. וזה הפסיק.

ולך חברה יקרה!  תהיי חזקה! לא נעים לספר דבר כזה לבעל, אבל תעשי זאת, בשבילך, בשביל הרוגע שלך ובשביל שאולי הוא גם יעזור לך לצאת מזה!!!

ולא רק לבעל, אלא תעשי כמו שכתבו פה אחרים- תשתפי גם בעבודה. את חייבת להרגיש מוגנת!!!

שזה לא שייך.

שימי לב לא לעשות זאת בכעס או בהרמת קול, ולא עם איומים. משהו מאד קורקטי.

אם את יכולה, תקליטי את השיחה בנייד שלך.

שני משפטים רגועים, שלווים, קרירים ובשליטה מוחלטת, וללכת משם.

כמובן לאחר מכן לשמור על יחסי עבודה קורטיים.

לענ"ד זה יעשה את העבודה.

אם זה לא עובד והוא מנסה להמשיך:

א. כל פניה שלו להקליט בנייד שלך.

ב. יש לך שתי אפשרויות:

או לגרום להעפה שלו כי הטרדה של מישהי בעבודה זה פלילי (למרות שאני מבינה שהוא לא הבוס הישיר שלך, זה עדיין אסור)

או לעבור עבודה בעצמך.

ואל תדאגי, אם הקב"ה יראה שעברת עבודה בגלל שחשובה לך שלמות הבית, הוא לא יפקיר אותך...

היא דוחה אותך?

אשה יפה נשארת יפה גם בלי איפור. 

(ובכלל הקונספט הזה שאשה היא זו שצריכה "לכער" את עצמה, להסתיר את עצמה להגביל את עצמה בגלל שיש גברים בסביבה.. טוב נו כבר הרחבתי על זה)

עלמה יקרה. יכול מאד להיות שהמנהל הזה הוא איש משפחה, אולי דתי ויכול להיות שאפילו תורני. והדיבור האישי גרם לו להיקשר ריגשית ויכול להיות שהוא אפילו ממש לא רוצה את זה..ומרגיש שקשה לו להחלץ מזה. לכן לדעתי את חייבת לשדר לו חוסר נחמדות ז"א ממש להיות לא נחמדה!! אם יש דיבור אפילו עינייני, שהוא יהיה בפנים חמוצות. יכול להיות שהוא התלהב מאישיותך ולכן תראי לו שאישיותך ממש לא נחמדה, כך הוא ישנה את הרגשתו כלפייך והצלת 2 בתים בישראל. מה שעוד חשוב זה שכשיוצא לך לדבר בפני מס' אנשים,כשהוא באזור, גם אז כדאי שתשתדלי לא להבליט את אישיותך. אני יודעת שזה נשמע אולי קצת לא פייר, מה פתאום שאת תצניעי את עצמך, הרי הוא זה שלא בסדר..אבל צריך לזכור שיש לנו אחריות כלפי הבית שלנו (וגם במידה מסויימת כלפי הבית של אשתו...). כשאשה מחייכת לגבר בנחמדות ואומרת לו אפילו 'בוקר טוב' בלבביות, זה יכול להתפרש בצד השני כהתעניינות בתחום יותר אישי. זו המציאות וזו עובדה!! זה דבר שאנחנו כנשים ממש ממש לא מבינות. אנחנו שיא הנחמדות אבל ממש ללא כוונה למצא חן וחייבים לדעת שאין מקום לנחמדות לצחוקים ולחיוכים מיותרים כלל!!! לכן אני חושבת שזה חשוב שהעלת את זה כי בחברה שלנו יש לצערינו יותר ויותר מקרים של "ולא תתורו אחרי לבבכם.." ואולי זה יגרום למי מאיתנו לחשיבה על הרגלי "הסחבקיה" עם עמיתיה לעבודה ובתים נוספים ינצלו..

ומה ששנוי עליך - לחברתך אל תעשי.

סליחה שפלשתי.

רק יודעים שביידה הכח לשנות, כי רק היא מסוגלת.

אשה יש לה אישיות חזקה, לא סתם כתוב חכמת נשים בנתה ביתה.

גבר קשה לסמוך עליו שידע ויחשוב להציל את ביתו.

אף אחד לא האשים אותה, חלילה

רק אמרו: בכביש אל תהיה צודק, תהיה חכם!

בעלי אני סומכת עליו במיליון אחוז, ואני לא צריכה לספק הצהרות על כך.

דיברתי על סגנון גברים מסוימים שאין להם יראת אלוקים, אז א"א לסמוך עליהם, כן.

מה לעשות?

גבר שמתחיל עם אשה נשואה, מצטערת מאד אבל זה גבר בלי טיפת בושה, בלי יראה ובלי כבוד.

וכן, לא הייתי סומכת עליו שיציל את ביתו.

'זה לא פ'ר, שאני אקל את האחריות בעוד שהוא אשם.'

אבל אם היא תשמע בקולכן ותמשיך כרגיל, כי הוא אשם ושהוא יתגבר על עצמו, יכול להיות שזה יצליח, אני בהצלת ביתי לא הייתי סומכת על זה.

והוא ימשיך לנסות את מזלו וכו' - ודאי. רק לא בבית ספרנו. לא עם פותחת השירשור.

ועוד נקודה - אם הולכים לפי הכלל הפשוט של מה ששנוי עליך לחברך אל תעשה, נדמה לי שזה מועיל לפקוח את העיניים,לצאת מהתמימות ולא להיכנס לשיחות נפש עם איש מלבד בעלך.

לב אמיץ. זאת את?? את חזרת???

ואוווו. כל הכבוד, עכשיו רק נופל לי האסימון

ב-ר-ו-כ-ה  ה-ב-א-ה   !!!!!!!

לק"י

אני בפירוש לא אתן לגבר להתחיל איתי (אלא אם כן, שנינו היינו רווקים).

אבל בפירוש- מי שמתחיל הוא זה שיש לו בעיה! כי גם אם אני מנסה להתחמק ולהיות לא נחמדה, זה כי אני חושבת שזה לא נכון כלפי וכלפי הבית שלי (ונכון גם כלפי אשתו- אבל זאת אמורה להיות האחריות שלו!).

לא מבינה למה אנשים בוחרים להאשים את עצמם גם במה שהם לא אשמים..

ברור שהגבר הוא הבעייתי ולא היא, רק שמי שפנתה זו האישה, והיא סובלת. (ומה אכפת לגבר מזה?)

ובגלל שהיא סובלת מזה היא צריכה לעשות את הצעדים לשינוי המצב, למרות שזה לא הוגן (החיים לא הוגנים..)

כמו שמריבה לפעמים עדיף לשתוק ולא להגיב למרות שאתה צודק, כי זה רק מחריף את המצב

כך גם פה- למרות שמי שאשם הוא הגבר, האישה זו שצריכה לעשות משהו לשנות כי פשוט שום דבר לא ישתנה אם היא לא תעשה משהו..

אני גם לא מכלילה את כל הגברים, אבל לדעתי גבר שמתחיל עם אישה נשואה הוא כזה עז פנים וחסר בושה שלא הייתי סומכת עליו שינטרל את עצמו, אלא עושה את הפעולות בעצמי להציל את ביתי.

ב. אני חושבת שחוץ מיופי אנשים נמשכים לחביבות, נחמדות, צחקנות.

אני אשה דיי נאה, ואפשר לומר שבסביבת עבודתי במקומות זרים משום מה אני הבנאדם השמח והחייכן בעולם והכל לוקחת בטוב, יצא לי לשים לב שאני גורמת לגברים זרים בעבודה לרצות לדבר איתי, להיות בסביבתי (גם לנשים)

כשהתחזקתי מעט וקלטתי כמה זה חמור החלטתי באמת שאיני יכולה לעשות טעויות כאלו שמי יודע לאן זה יגרר, אז כמובן שלא נהייתי עצבנית ועצובה, אלא יותר עיניינית, בוקר טוב רשמי ונעים ותו לא.

הפסקתי לזרוק יציאות ולעשות צחוקים, החלטתי לשמור על עצמי ועליהם, ב"ה זה התמתן ואני גאה בעצמי שעשיתי את השינוי הזה.

(כרגע עזבתי את העבודה לאחר חופשת לידה ואני בבית)

בהצלחה לכולן!

כל הכבוד!

אני חושבת שלפעמים נשים נהנות לשוחח עם גברים בתום לב,

הן נהנות מתשומת הלב,

וכשאני אומרת קחי אחריות הכוונה הימנעי ממצב זה!

הוא עלול לגרום להרבה גברים טובים להתאהב בך שלא בכוונה.

והטוב לב זה לדעת לא לקחת ולו טיפת תשומת לב מגבר זר.

ובבקשה אל תיתממו.

אתן כנשים יודעות למה אני מתכוונת כולנו אוהבות שבני המין השני נמשכים אלינו.....

והלוואי ונזכה להסתפק ולהיות מסופקות ממה שקיבלנו.

צניעות זה לא עניין של איך להתלבש זה עניין של התנהגות.

אין לי אחריות לגבי אף גבר, תפקידי להתנהג נכון.

כולנו יודעות...

על מה את מדברת????

אם האדם הלא נכון ייתן לי חלילה תשומת לב לא נכונה, אני ממש לא אהנה מזה, בלשון המעטה...

זה פשוט לא יפה מה שאת עושה, לקחתי באופן אישי ונעלבתי.

אני לא כזאת ולא מכירה כאלו נשים. מעולם לא הרגשתי שמישהי מנסה לקבל תשומת לב מבעלי.

פשוט לעזוב.

זה אמנם סיכון אבל לא כדאי להשאר במקום כזה עם מנהל כזה ב-כ-ל-ל!

נכון שאמרו מעלי שיש עוד מקומות עם אנשים כאלה,

אז עדיף למצוא מקום שאין, ולהזהר בכל מקום שאת הולכת לעבוד בו.

לפרנסה ה' דואג, ואם הוא יראה שאת ככה משתדלת בעז"ה תמצאי את מה הכי טוב לך.

לספר לבעלך זה ממש חובה לדעתי - גם כי זה נוגע לשניכם, שניכם שותפים

וכמו כל דבר שמעיק עליך שתשתפי אותו גם זה צריך להיות אחד מהדברים (במיוחד כשזה איום על חיי הנישואין)

וגם כי ביחד תצליחו להתמודד מול זה הכי טוב

כתבת שקשה לך להעמיד אותו במקום, אולי בעלך יעזור לך בזה?

או יתן לך תמיכה אחרת שתצליחי להתמודד עם העניין.

חשוב ממש ממש לספר ולא לשמור בבטן,

זה עכשיו נראה לי שזה יצער אותו, אבל אני חושבת שזה הכי ישמח אותו לשמוע שזאת התגובה שלך והמחשבה שלך

ולא משהו אחר ח"ו.

בהצלחה רבה רבה!!

ותתפללי!

בס"ד

לדעתי חשוב לשתף את בעלך, כדי להוריד לחץ,

ובכלל לא בריא כשדברים כאלה מתחת לשטיח, 

יכול לפגוע באמון , וליצור לחץ.

חשוב ליצור אווירה נעימה, להקדים שחשוב לך שיקשיב בלי בקורת,

ולספר מה קרה , איך הדברים התגלגלו,

ושלא האמנת שיגיע למצב כזה,

ואולי סתם הרגשת לא נעים מהמנהל.

להדגיש שבעלך חשוב לך, ואת זקוקה לתמיכתו.

(כשגבר שומע שהוא חשוב וזקוקים לו, זה מאוד מחמיא לו...)

אם ידרוש לעזוב את העבודה,

אולי כדאי ללכת לרב מוסכם לשניכם ולדבר,

וגם להדגיש את הבעייה הכלכלית.

הנמון הצלחה, וכל הכבוד שהעזת להעלות את הנושא...

רק אם את רוצה כמובן... לא חייבת

אני אישית אוהב את הבוקסרים הארוכים של פוקס (יש לי מבנה גוף רזה־בינוני בערך L)

לגזרה רחבה הרבה אוהבים רפויים

אין נוסחא מנצחת, לכל אחד נח משהו אחר,

זה פשוט לקנות אחד ולבדוק.

אולי לנסות לשנות אווירה, מקום.

לצאת סתם לסיבוב ולדבר

לשבת במקום שהוא לא הבית, כדי להתנתק ממנו לזמן האישי הזוגי שלכם.

אל תתייאשי, כי נשמע שזה בוער בך, ואת לגמרי צודקת.

ואם את אומרת שגם את כמוהו בקושי לקלף קליפות אז תנסי לחשוב מה עובד עלייך ועם זה תקלפי לאט לאט ממנו. זה בשלבים, בתהליך.

הלוואי ותצליחי

מדי פעם, כי הילדים כבר גדלו ועד שמפנים ואת האזור ומאפשרים שיחה שקטה לוקח זמן.

אז הוא מסכים ברעיון ואפילו תומך בו, אבל הביצוע בעייתי, הוא לא יזכור או יציע בשעת אמת ואני כן רוצה לראות ממנו איזה בדל של יוזמה.

זה באמת מאתגר בטח אם רוצים לשבת בבית ולכן יציאה החוצה מאפשרת יותר שקט וזמן זוגי נטול הפרעות. אם צריך אפילו לומר לילדים (אם הם עוד ערים), עכשיו אמא ואבא יוצאים לזמן לעצמם.

אפשר סיבוב, אפשר לקפוץ לפינת טבע (אם יש בסביבה), אפשר להוסיף משהו קטן לאכול (מאפה?).

מבין מאוד את הרצון שהוא יזום. אמרת שהוא לא כזה אז גם אם יתחיל ממך אותי מתוך זה הוא יראה שזה טוב, יבין (אולי ישמע ממך) את הצורך בזה וזה יבוא גם ממנו.

הלוואי

אף פעם הוא לא יזם? איך היה לפני החתונה או בשנים הראשונות?

זה נס שנשארנו יחד כשאני חושבת על זה לעומק

הבעיה שגם לי קשה הביצוע ובאופי של כן תמיד מעדיפה להצטרף מאשר להחליט וליזום

כבר עובד יפה מאוד מעל עשור עם הצלחות רבות מהרבה תחומים.

ברוך ה

כל הכבוד לשניכם

ואולי היה שווה לרשום את כל מה שרשמת כדי להגיע לנקודת העומק הזאת שאמרת. לא?

גם בתקופת החברות/אירוסין הוא לא יזם כלום?

אני לגמרי מבין את הרצון שהוא יזום. ואם את דומה לו אז כנראה שאת יכולה להבין למה הוא לא יוזם את זה, ועדיין אם בך זה יותר בוער תנסי את ליזום משהו, אפילו התחלתי, אולי רק להציע סיבוב שכזה או לשבת באיזה פינת חמד ושהוא יעזור לך ליצוק תוכן. זה יכול לעזור? אולי אחרי פעם פעמיים כאלה זה יביא אותו מעצמו ליזום כאלה דברים, יכול להיות? 

כלומר לתפוס את כל ה"מה כן" (ולא רק כל המה לא) ולעבור דרכו, לא לוותר עליו.

נכון, זה לא אידיאלי אם הוא לא יוזם.

ונכון, זה לא מושלם שאת זו שצריכה להזכיר בשעת אמת את ההליכה.

וזה באמת באמת היה משמח אותך אם הוא היה עושה זאת.

אבל יש בתוך כל הדבר הזה גם הדרגתיות שנכונה ויכולה להיות מאוד מועילה ומקדמת לשניכם גם יחד.

כלומר לא לחתור רק ל0 או 100, אלא ממש לעשות צעד צעד.

אז בתור צעד ראשון -

שאת הצעת שתעשו סיבוב בחוץ - מעולה!

והוא הסכים - מעולה!

ואפילו תמך ברעיון - מעולה!

ועכשיו נשאר את שלב הביצוע,

אז אם כרגע את זו עם החוזקה של לזכור ולהזכיר - גם מעולה! לא נורא בכלל כרגע, העיקר שתצאו, זה מה שחשוב עכשיו, ההתקדמות, הצעדים, הכיוון.

לא המושלם, לא סוף הדרך, לא בבת אחת.

צעד אחר צעד.

התקרבות אחר התקרבות.

לאט לאט ובהדרגתיות.

אז לבינתיים אם תנטרלי את המשוואה בראש שאומרת לך ש"אם בעלי לא יוזם = לא אכפת לו ממני אז כבר לא שווה כלום" (או משהו דומה )

וממש לשנות אותה בראש ל: "בעלי מסכים ואפילו תומך מאוד ביציאה זוגית להליכה = ככה הוא מראה לי שאכפת לו ממני, מהקשר, מהביחד ואני רואה את זה".

או לעוד משוואה מקדמת של "בעלי מסכים ואף תומך ביציאה זוגית וכרגע החוזקה שלי היא לזכור - אז אני אשתמש בחוזקה שלי ואראה את ההסכמה והתמיכה של בעלי ברצון ובביצוע עצמו לאחר התזכורת כחוזקות שלו".

כי באמת שכולנו רק בני אדם, עם חוזקות ועם חולשות.

אף אחד מאיתנו לצערנו לא מושלם, רק הקב"ה לבדו מושלם.

ואם אפילו נאמר על צדיקי יסוד עולם "אין צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא" אז מי אנחנו הנמלים לידם...

לכן כדאי מאוד לקחת בזוגיות את החוזקות של כל אחד, ולהתברך מהם.

וממה שהם אינם חזקים בו, לפחות לא כרגע - לשים בפרופורציה של האנושיות שלהם.

אז כרגע לך יש חוזקה של יוזמה - מעולה! תשתמשו בה! גם בהצעה וגם בתזכורת.

ולבעלך אולי יש חוזקה של הביצוע עצמו (להסכים, לתמוך, לעשות), אילו עוד חוזקות אחרות יש לו?

אולי יש לו אפילו מקומות בהם דווקא הוא יותר חזק ממך בדברים אחרים?

ממש לראות איך ניתן להתברך מהחוזקות של השני

וכמובן להביא לקדמת הבמה גם את החוזקות שלנו

והכי חשוב - לא להלביש על חיסרון של השני/ה שזה אומר שלא אכפת לו או הוא לא אוהב או אני לא חשובה, אלא להבין שפשוט כרגע הוא לא חזק בזה,

ודווקא לנסות ולראות את כל ה*מה כן*, במקרה הזה את ההסכמה והתמיכה הגדולה, ובטוחה שיש עוד.

כמובן שבהמשך אפשר לדבר על החשיבות של היוזמה גם מצידו, עד כמה זה ישמח אותך, מה זה יתן לך להרגיש שהוא יזום וכן הלאה,

אבל זה בהמשך הדרך, בצעד או בצעדים הבאים, ולא הכל בבת אחת

אז עכשיו ממש תתפסו חזק את הצעד הנוכחי הזה - וצאו להליכה ותהנו!

מגיע לכם את זה כ"כ!

בהצלחה רבה

אם גם את באופי טיפוס פחות יוזם, והרצון שלך הוא באמת להצטרף, אפשר בהחלט לנסות לדבר על זה בצורה ישירה (כמובן לא בהאשמה אלא כשיתוף של הלב שלך) ולשתף אותו למשל שכאשר את צריכה כל פעם ליזום או להזכיר - משהו חסר לך בחוויה הרגשית של להרגיש נחשקת/מחוזרת/אהובה/חשובה וכו', או שפשוט גם לך קשה לזכור ואת צריכה אותו איתך כאן

ולכן היית שמחה אם היה זוכר מעצמו לפחות בחלק מהפעמים.

ועל גבי הרצון הכה חשוב, חשוב גם לנעוץ עוגנים במציאות שיעזרו לכם בתכל'ס. 

והצעד הראשון לשם כך הוא באמת יצירה וקביעה של מרחב זוגי.

קודם כל לפנות ביומן מקום למרחב של הביחד שלנו.

זה יכול להיות שעה בשבוע, זה יכול להיות חצי שעה בשבת, זה יכול להיות פעם בשבועיים, זה יכול להיות 10 דקות בסוף היום וכן הלאה.

אבל לקבוע.

לשריין.

להכניס זאת בצורה אקטיבית ויוזמה ללו"ז וליצור קודם כל את המרחב הזה.

ועל גבי המרחב - ניתן לראות מה הלאה לצעדים הבאים.

לראות מה הלאה עוד יכול לעזור לשנינו, בהינתן ששנינו באמת לא טיפוסים יוזמים כ"כ.

למשל:

אחרי שקבענו מרחב זוגי

* אפשר לקבוע את הסיבוב בחוץ ביום קבוע בשבוע בשעה קבועה - וכך זה גם בתוך היומן וגם מוריד כל שבוע מחדש מאיתנו את עניין ה"מי יזם ומי לא".

* אפשר גם לשים תזכורות לשניכם ביומן לכך.

* אפשר להמשיך בתוך המסגרת הקבועה של המרחב הזוגי שקבענו מראש ולהוסיף לתוכה עוד דברים שמעניינים אותנו, ממש אפילו לעשות רשימה של כל מה שעולה לכם לראש שיכול לעניין אתכם ואז לראות את הרשימות של כל אחד ומה יכול להתאים ולהסתדר לשניכם גם יחד.

כך יש לכם "סל" של אפשרויות מוכנות מראש וכל פעם תוכלו לבחור אחת מהן.

* אפשר ואף מומלץ להצמיד לכל זמן זוגי כזה חיזוק חיובי - ממש להצמיד לו משהו מפנק ומשמח שמיוחד לכך אם הצלחנו, זה עוזר לקבע הרגלים חדשים.

לדוג: אם את אוהבת אייס קפה ואת מפרדנת לך אחרי כל פעם שיצאתם אייס קפה זה חיזוק חיובי

וכל דבר דומה שאוהבים.

* להתחיל מדבר קטן וקל ולא לצפות ולחכות רק ל"מושלם" הזה, אלא פשוט עצם הזמן ביחד הוא חשוב ובונה. לכן לא לחכות לאיזו "מוזה" או להרגשה המושלמת כדי להתחיל, אלא עצם הקירבה נוצרת שמאפשרים פניות אחד לשניה ולא לפני.

אז רק להתחיל. רק משהו אחד. קטן.

* מתוך הסעיף הקודם חשוב גם לזכור שלפעמים מה שעוצר אותנו זה לא חוסר רצון אלא שזה פשוט מרגיש משימה גדולה מדי או כבדה מדי או מורכבת מדי עלינו עכשיו, ואז ככל שהצעד יותר קטן ופשוט כך הסיכוי שזה באמת יקרה עולה.

למשל אם נחליט ש"נצא לסיבוב סביב הבניין לאחר ארוחת הערב" - זה משהו מוגדר ונקודתי ויכול לקדם גם את המוטיבציה.

* אפשר להחליט שעושים תורנות וכל שבוע מישהו אחר אחראי להביא רעיון ויוזמה (ואז הוא שם לעצמו תזכורת או עזרים אחרים שיעזרו לו לזכור וגם את כמובן בתורך )

* אפשר להצמיד את המרחב הזוגי לפעולה קבועה שממילא עושים כדי שנזכור - למשל אם מחליטים שכל שלישי בערב עושים הליכה אחרי ארוחת הערב או ההשכבות - זה משהו צמוד שעוזר לזכור.

* אפשר גם להחליט מראש על סימן היכר חמוד שאיתו נזכיר אחד לשניה את הזמן שלנו: כמו לעשות פרצוף מצחיק / מילת קוד / סימן מוסכם / שאלה פשוטה וחביבה של "מתאפשר לך עכשיו את הזמן שלנו?"

* אפשר לשים פתקים שיזכירו במקומות חמודים, כמו הקומודה, המראה, המקרר, הכרית וכן הלאה.

חשוב גם לזכור שהמוח שלנו בנוי מתבניות תבניות, וכאשר באים לעשות שינוי ישר יש את הקושי המובנה שהתת מודע שלנו מזדעק ואומר: אל תזיזו לי את המוכר והידוע! לא אוהב שינויים! לא רוצה שינויים! ובהחלט יש את החשש והרתיעה ממשהו חדש, שונה.

לכן כדי לשנות דפוס, כדי ליצור הרגל חדש - אנו נדרשים גם לסבלנות, גם להתמדה וגם לאורך רוח. 

לוקחים בחשבון שיהיו גם טעויות או נפילות בדרך,

לוקחים בחשבון שזה תהליך וצריך זמן וסבלנות על לקביעת ההרגל החדש בתוכנו,

מעצימים את כל הפעמים שאנו כן מצליחים (גם בפני עצמנו וגם לשני/ה),

מזכירים בסימן היכר כאשר שכחנו,

מביאים איתנו הרבה חמלה ונשימה עמוקה

ומתחילים.

באמת צעד צעד.

ולאחר כמה וכמה פעמים וחזרות כאלה - זה יהיה יותר קל ב"ה וכבר יתקבע להרגל החדש והטוב שלנו.

אז בתוך כל העומס המטורף של החיים והשיגרה השוחקת - כאשר אנו מכניסים בצורה *אקטיבית* זמן יזום ויוצרים ומאפשרים מרחב זוגי, כך צעד אחר צעד אנחנו מתקדמים ומעמיקים.

לא מצפים ל"זבנג וגמרנו", אלא בהתמדה פעם אחר פעם ושלב אחר שלב, לאט לאט.

על הקורס של יוני אנטמן.

זה קורס שמיועד לצד הנשי (יוני היא אישה, למרות השם). הנחת העבודה היא שאת עושה את הצד שלך, והוא כבר יגיב לזה (לא מצופה ממנו להשתתף או לצפות בשום דבר).

הרעיון הוא קודם כל ללמוד להכיר את עצמנו, מה הרצונות שלנו, הרגשות העמוקים, הכאבים שחוזרים על עצמם.

היא נותנת גם כלים של איך לתת לעצמנו מקום לכאב וקודם כל להתמודד בעצמנו עם הכאב, ואחר כך גם איך לתקשר אותם בצורה מקרבת, בלי לגרום לגבר להרגיש אשמה.

בדיוק היא מתחילה מחזור חדש (מה שלא קרה כבר שנה וחצי...).

לי אישית זה היה משנה חיים, יותר מכמה וכמה טיפולים שהייתי בהם.

אם תרצי פרטי יצירת קשר וכו'- בפרטי.

קודם כל ב"ה הקמתם בית, משפחה, ביססתם את החיים שלכם וזו קרקע יציבה לזוגיות פורחת.

אז עכשיו, אתם נמצאים בתוך שגרה טובה ורק רוצים להוסיף לה זוגיות טובה.

בהתחשב במצב של שניכם את יכולה לקחת דבר שלישי קבוע ומתחדש שדרכו תוכלו לבנות מסלול זוגיות.

כלומר -

לקבוע עיתים לדבר מסויים ששיוביל להתפתחות בקשר.

לדוגמה:

-אם אתם אנשים עיוניים: לקנות ספר מעניין, משהו לא שגרתי, בנושא שמעניין אתכם ולקבוע עיתים לקרוא בו / לשוחח על סוגיה מיוחדת שבו.

(הספר "גברים ממאדים נשים מנוגה" הוא ספר מדהים שמדבר על ההבדלים והמכנה המשותף בין גברים לנשים).

- אם אתם אנשים של חוויות: לקבוע "דייט שבועי" יום / ערב מסויים בשבוע שאתם יוצאים למקום שבחרתם מראש.

(אפשר לחלק את התפקידים - תכנון מסלול / ציוד / אוכל / וכו'...)

- אם אין לכם יותר מדי זמן לחשוב: ללכת לשיעור קבוע בנושא זוגיות - אם יש בקהילה / באיזור שלכם. 

(עצם ההליכה של שניכם מכניסה למודעות את החשיבות שיש לשניכם בזוגיות אחד עם השני)

ואז ליצור מציאות קבועה ומתחדשת שמוקדשת רק לזוגיות שלכם.

ומשם לאט ובסבלנות, השגרה הכללית גם תהיה מושפעת.

אנשים כבדים זה לא כמו אנשים קטועי גפיים.
אני בטוחה שלכל אחד מכם יש  נושאים שהשיחה עליהם קלילה נעימה וזורמת.
אפילו אם זה משהו "טפשי" או ילדותי. ז"א שזה לא היכולת או הכישרון, אלא התפיסה של הנושא.
יכולה לומר לך על עצמי, במשך שנים נמנעתי ופחדתי לעשות צעדים ממחסומים פנימיים של פאדיחה ואיזה מביך ובושות.
מה אני אגיד שאני אוהבת x.y.z?
מה אני אשתף שבא לי כך וכך?
איך זה ייתפס, איך זה נראה מבחוץ?


את מתארת קושי, מתארת מציאות של נתונים טכניים- ששניכם כבדים ואולי קצת סגורים. יש לזה סיבה, בד"כ אנשים כבדים או סגורים לדבר או לעשות דברים מסויימים כי מפחדים מהשלכה. שווה לעצור ולשאול- מה ההשלכה שממנה מפחדים? האם יש מקום מהותי עצמוני לפחד או שזה רק פחד שמתפתח ומתעצם בראש אבל בפועל אין שם איזה משהו נורא?

למשל, ללכת שניכם לבאולינג.
אם אני מסתכלת מהצד על הסיטואציה שאת מתארת- הייתי חושבת שאת לא תרגישי בנוח והוא בכלל יבטל את הרעיון.
אבל אם תפרקי את זה לעצמך ולו-
יש בינכם בסיס טוב. הוא לא מבין מה צריך לשדרג בזוגיות- סבבה. את רוצה. הוא מוכן בלי להבין לעשות בשבילך כי אוהב אותך?
יופי.
אם כן בוא איתי לבאולינג.
יגיד לא? למה?
על כל סיבה שיביא אפשר לפרק אותה שכלית ולהבין שאין שם מהות, אלא איזה פחד כללי לא מוסבר, מחסום שהוא לא מחזיק בעצמו.
ולאט ככה לפתור את המחסום וללכת, ולהינות אחד מחברת השני.
שינוי אווירה וחוויות משותפות פותחות מרחב שאינו תלוי בילדים, כסף, בית, מחוייבות- ומזכיר לכם למה בחרתם אחד בשניה- כיף לכם יחד.
זה פותח את התיאבון להרחיב את התחושה הזו, לשדרג אותה ולעבוד עליה.
אחרי כמה חוויות חיוביות מקרבות כאלה הוא ירצה בעצמו.
ברגע שיש רצון הדדי ופתיחות מחשבתית אפשר לעבוד בצורה יותר אפקטיבית...
 

מבחינתו אני עדיין חושבת שהוא סוג של טיפוס כזה של שגרה שגרתית לחלוטין, וגם בתור ילד, מתבגר ואדם בוגר כמעט ולא הרגיש צורך במענה חברתי רגשי, לא מחפש חופשות או יציאה מהשגרה, ומבחינתו סוף היום לשבת ללמוד או להתעדכן קצת בחדשות מספק לו את האוורור שהוא צריך.

את צודקת שיכול להיות שזה נהיה הרגל ואפשר לנסות לשאול אם זה חייב להמשיך להיות ככה או אפשר לנסות דברים אחרים.  

זה שונה מהמחשבה שלי כרגע כי אני בעצמי מקובעת אבל נתת כיוון יפה 

זה קצת בידיים שלנו.

זו תורה שלמה, אבל על קצה המזלג

זו ה'נשמה' של הקשר.

הוא לא מבין למה צריך

אבל כשתעשו תהליך ותגיעו למקום מחבר, מקרב ומרגש בקשר, הוא יודה לך על זה בדיעבד, בטוח.

וכאן את נכנסת לתמונה. עצם ההבנה שחבר משהו והרצון לשנות, למרות שאת מתארת שגם את לא 100 אחוז שם, זה צעד ענק בדרך לשינוי חיובי.

את מתארת שהוא לא טיפוס כזה, אבל אולי זה משהו שגרם לו 'לא להיות כזה'? גם מילדות? פחד מכישלון, אכזבה, מבוכה וכו'? את לא צריכה להפוך להיות המטפלת שלו, למרות שממציאות החיים והנסיון בסביבתי הקרובה אני יכולה לומר לך שהרבה מאוד גברים עוברים שינוי נפשי חיובי ומעצים בעקבות הקשר הזוגי עם האשה שלהם.

אני מתכוונת, יש גברים יותר עמוקים, שיחות נפש, יש כאלה שאוהבים ריגוש, אקסטרים, יש מי שנהנה לטייל ולצאת ויש 'מקובעים'

גם אם הטבע שלו 'מקובע'- חוויות חיוביות מקשרות ומעצימות עם בן זוג אהוב, תמיד תהיינה משהו כיף.

הוא התרגל לשגרה, כי היא נוחה וצפויה מראש. פחות ציפיות פחות אכזבות.

אבל אילו חיים אלו?

אפשר לעורר אצלו את הנקודה הזו למחשבה וממש ללכת לכיוון- למה זה ככה, ממה אתה מפחד?

ואפשר להתחיל מצעדים, ואחרי המעשים נמשכים הלבבות.

וכמובן כמובן, תפילות אינסוף על זה, וזה ממש בר שינוי, וזה ממש בידיים שלנו ובסיעתא דשמיא, ואם מישהו יכול - זו את, האשה, הלב והרגש של הקשר🤍

בכלל אני חושב שעזרה במשפחה בסכומים מאוד מאוד גבוהים היא מתכון למרירות מניסיון.

אל תעשה משהו שיגרום לך להתבאס.

באופן כללי לדעתי - אם החלטת לתת את הכסף, אז תן אותו בלב שלם בלי לחפור. אולי רק בליווי תפילות שלא תהיה פה נפילה גדולה מדי...

כל עוד לא מדובר במשהו שהוא סכנת חיים או נפש - נראה לי שלא נכון "לחנך" את האחות...

הייתי מפרידה בין שני הדברים.

העצות שלך לגבי הנכס לא קשורות להלוואה, גם אם לא היית נותן חלק, בתור אח שמבין בזה אתה רשאי לייעץ, אולי כדאי לדבר על זה שוב דרך בעלה.

ואם אתה רוצה לעזור, תעזור.

בלי קשר למה יעשו עם הכסף כל עוד ההחזר שלך מובטח.

אל תחנך אותה בעזרת הכסף שלך.

בטח לא להחזיק אותה בתנאים.

(שוב כל עוד אין פגיעה בהחזר)

ממילא הבנק דורש להביא שמאי, אם באמת יש פער עצום בין המחיר המבוקש לבין שווי הנכס, אז הבעיה תהיה עצומה: הבנק יעמיד משכנתא בהתאם לשווי שקבע השמאי, ולא בהתאם למחיר בחוזה. 

ומה שיפגע ראשון זה ההון העצמי שהוא נתן לה

אני לא הייתי נותן במקרה כזה

אתה מקבל אישור עקרוני מהבנק

אין סיבה שלא יקבלו. כי זה לא קשור לנכס.

מוצא נכס

חותם עסקה ומשלם סכום התחלתי כלשהו

לאחר מכן מתחיל תהליך של הלוואת משכנתא. שחלק ממנה מגיע השמאי של הבנק

אם הדירה לא שווה את המחיר שחתמת עליו. השמאי יתמחר אותה לפי הערך האמיתי שלה ולפי הערך הזה הבנק יסכים לתת הלוואות משכנתא

ואז אין לך די כסף להשלים את העסקה ורוצים לבטל את החוזה. בדרך כלל זה יהיה כרוך בדמי פיצוי כלשהם למוכרים. הכסף הזה יצא מההון העצמי.

אפשרות נוספת.

לפנות לגופים חוץ בנקאיים כדי להשלים את היתרה.

הבעיות עם זה

1. אם הבנק ידע על כך. יכול להיות שהוא יצמצם עוד יותר את הסכום שהוא מוכן לתת.

2. הלוואה חוץ בנקאית בדרך כלל נתנת בריביות גבוהות יותר. כך שיכולות להכניס לסיבוך כלכלי

אתה לא מקבל בכלל אישור עקרוני.

ואתה לא חותם עיסקה.

ולא משלם כלום.

באמצע תהליך לקיחת הלוואות המשכנתא.

כי רוצים להביא דווקא שמאי שעובד ספציפית עם הבנק שהחלטת לקחת ממנו את המשכנתא

וכדי לקבל הצעה קונקרטית למשכנתא כדי להשוות בין בנקים. בדרך כלל הבנק ידרוש חוזה רכישה ונסח טאבו (ועוד כמה דברים)

ואין שום קשר לאישור עקוני.

אישור עקרוני לא קשור לנכס ספציפי

אלא בדיקה פרטנית של הזוג ולאיזה גודל הלוואה הם יכולים לקחת

יתרה מזו ידעתי בעת חתימת החוזה שזו טעות אבל בעל הדירה הלחיץ אותי שיש לו קונה אחר, אבל מכיוון שידעתי פלוס מינוס שאני בטווח המחירים באזור אז חתמנו.

ועדיין הלכו 20 אלף שקל, זו טעות וזו לא ההמלצה לעשות זאת, תלמדו ממני מה לא לעשות.

והמוכר מוכן לרדת עד 1.02 סופי סופי

לא היית מבצע את העסקה?

קשה לדבר על מה היה קורה אילו, בפועל אני ידעתי שאני לא אמור לחתום על חוזה לפני הערכת שמאי ובכל זאת עשיתי את הטעות הזאת במועד החתימה.

אני כאן כדי להתריע לאחרים לא לעשות זאת ובכלל זה את פותח השרשור.

לדוג' אצלי בבית. השמאי כתב מחיר עגול עגול. שהיה כ20+ אלף מתחת למחיר חוזה.

הלכתי אליו למשרד.

אמרתי לו שהוא מוזמן למצוא לי דירה דומה במחיר שהוא כתב.

ואם הוא מוצא דירה כזאת, אני נותן לו שכר כפול (בחצי בדיחה כן....)

אז הוא תיקן את המחיר שמאות למחיר שכתוב בחוזה

שהוא ממש ממש לא עגול ואין סיכוי שזה השמאות מדויקת. כי אם כן. אני יוכל למלא לוטו שהצלחתי לקנות במחיר המדויק של השמאות

לימים הכרתי שמאי אחר.

הוא סיפר לי שההנחיה של הבנקים היא לתת מחיר שמאות גג כמחיר החוזה, ואם אפשר. להוריד קצת

למרות שברור להם שזה לא המחיר הראלי של הדירה.

יש עדיין שמאים שכתובים מחיר מעל מחיר חוזה. אבל צריך להיות סיבה טובה למה הם כתבו את זה.

כך שזה שאתה נתת מחיר חוזה. יכול להיות שזאת התרנגולת שהטילה את הביצה של מחיר השמאות 

עצה שלי: אל תחתמו על חוזה לפני הערכת שמאי.

כלל לחיים.

כי היא (אחותו של פותח השרשור) כנראה לא תקח שמאות מוקדמת.

אבל מסכים איתך

אם אפשר. עדיף לקחת שמאות מוקדמת

ובגלל שהרוכשים שמים חלק מהכסף כבר במעמד החתימה, המוכרים יכולים פשוט לא להחזיר את הכסף הזה כדי לקבל את דמי הביטול שמגיעים להם בהתאם לחוזה.

אם הרוכש לא מצליח לקבל משכנתא, זה לא ''כוח עליון''. זאת בעיה שלו, והוא יצטרך כאמור לשלם הרבה כסף על הפרת החוזה

ופעמים שלא לעזור זו העזרה הכי גדולה שאתה יכול לעשות לבן אדם.

ועצה אישית-לטובת אחותך ולטובתך. במידה ואתה מלווה לה כעת או בעסקאות אחרות. תתנהל מבחיינה משפטית עיסקית כאילו היא אדם זר. הכול לכתוב,תנאים ברורים. זה ישמור עליכם בקשרים טובים

בסיכון גבוה שלא יוחזר

כי מי שיש לו להחזיר

אין לו בעיה להלוות מבנק

אני לא מלווה סכומים שאני לא יכולה לוותר עליהם

לא רק בגלל ההפסד הכספי

אלא גם בגלל הרס היחסים שיתלווה אליו

בכל מקרה, אני הייתי נותנת רק אם המחיר קרוב להערכת שמאי (עדיף לשלם מראש על שמאי מאשר להפסיד ככ הרבה אחרי)

תתן הגדרה מראש איזה פער הגיוני. ולפי השמאי.

זה נותן פחות משקל לכמה *אתה* מחבב את הדירה או לא, ולכן בעיניי מפחית את החיכוך הפוטנציאלי.

אם זו הלוואה זה משהו אחר, לא חושבת שהייתי מלווה אם אין באמת יכולת להחזיר. 

כי הלוואה מהמשפחה זה ללא ריבית.

וזה ממש משמעותי.

שאתה לוקח משכנתא, 60-70% מהחחזרים החודשיים בתחילת חיי המשכנתא זה ריבית.

בהלוואה מהמשפחה זה 100% החזר

כמובן שלא מלווים לכל אחד.

רק לאחד שאתה סומך שיוכל להחזיר

תודה לכל העונים

כמה הבהרות:

1. מבחינתי, מדובר במתנה, ואמרתי לה את זה גם שמבחינתי זו מתנה.

2. הערכת שמאי של משכנתא היא רק לוודא שגובה המשכנתא נמוך מערך הנכס וזה יהיה נכון בכל מקרה (מדובר על כ-65 אחוז מערך הנכס). העניין הוא שערך הנכס לא שווה את הסכום המבוקש לדעתי וגם לדעת שומה חיצונית (שאינה עבור משכנתא)

3. דברתי גם עם גיסי, והוא גם תומך (יחסית פסיבי) בעסקה

לעזור ככה לאחים.

חלום!

זה בנוסף לכל מה שכתבו לפניי.

זה השקעה שאתה מבצע מכספך,

זכותך להחליט הם לתת או לא.

וזכותך להחליט להשקיע בדברים אותם אתה רואה ויודע שהם השקעה טובה.

נניח שאת קונה לילד שלך מתנה ליומולדת- את תגידי לו - יש לך x כסף תבחר פה בחנות מה שאתה רוצה?

הגיוני שכן

אבל אם הוא יבחר משחק שבעינייך בעייתי חינוכית?

או אפילו- משחק שפה עולה 100 אבל בכל בזאר עולה 15 והוא רוצה לקנות דווקא פה?

קצת כמו שאפשר לעזור כלכלית ברמה החודשית למשפחה ולהגביל את הייעוד של הכסף- סופר כן, מסעדות לא.

במקרה הזה- נשמע שהוא עוזר לה כלכלית, אבל חלק גדול מהכסף סוג של הולך לפח, כי הנכס שווה פחות…

והוא רוצה לעזור לאחותו, לא לשרוף כסף…

קצת כמו להגיד - קחי 1000 שח לקניות לשבת. אבל תקני בסופר גדול, לא בסופר הפינתי שפתוח 24/7 ויקר בטירוף. 

את אחותך בסוף, או, שהיא קנתה במחיר יקר נכס שהיא אהבה.

דירה למגורים, בעיני, אם אוהבים, שווה פער.

אין מה לעשות. היא צריכה לגור שם.

אבל אם היא תיקח משכנתא ותתמוטט באמצע הדרך, לא הייתי נותנת לזה עזרה.

גם אם הדירה מוצאת חן בעיניה. כי היא לא תהיה שלה, בסוף, אז למה להטביע כסף?

אם זה ברור שהיא יכולה לעמוד בתשלומי המשכנתא, ואתה חושב שהיית משיג עסקה יותר מוצלחת, אז כאן הייתי אומרת שלא הכל רציונלי כשקונים דירה.

אני נגיד הייתי שמחה לגור בסגנון באו האוס וכמובן שזה מאד טעם אישי. אז אולי בשבילך לא שווה לשים חמישים אלף שקל יותר, ובשבילה כן.

אם זה פער של מאות אלפים, זה סיפור אחר. לא הייתי מסכימה.

יש עוד דירות בעולם, זה נשמע ממש ניצול שלה. ושמאי בעיני זאת לא הדרך היחידה,  מפני שיש גם טעם אישי

אם אתה נותן לה מאה אלף או כמה אלפים..

באמת חושבת שאם נותנים עשר אלף עדיף לא להתערב יותר מידי..

שנותנים עצה צריך לשזור את זה בעדינות ולא להתווכח.. בטח לא עם אישה .

תנסה להבין למה היא כל-כך מחובר לנכס כזה שלא מוליד רווח אבל בעדינות ..

קטע שכתבתי בעבר שמדבר בדיוק על המקום הזה, של כל הטוב שמגיע דווקא אחרי שדבקים, דווקא אחרי שעוברים אתגרים בחיים, אז רוצה לצרף גם אותו לכאן:

אשתי, תודה שחיכית.

היום חגגתי איתך ועם המשפחה המדהימה שבנינו יום הולדת 80.

זה משהו לחגוג יום הולדת 80.

לא בא ברגל...

וחשבתי קצת. או בעצם הרבה.

ומתוך כל המחשבות שלי על חיי, את יודעת איזו מחשבה קפצה כל הזמן בראש ועלתה על כולנה?

המחשבה עלייך.

המחשבה על כך שחיכית לי.

את חיכית.

חשבתי על כל אותם הצמתים בחיים שלנו, מגיל 20+ ועד היום.

וואו, 60 שנים, זה פשוט לא להאמין!

חשבתי על איך בכל צומת יכולת לבחור - להאמין בי, להאמין בנו

או לא להאמין.

לבחור

אם להישאר

או להיפרד

אם לקחת את עסקת החבילה, הלא פשוטה בכלל לפעמים, שקוראים לה "אני",

או פשוט לוותר על הכל, לקום וללכת.

ואת, אשתי היקרה, תמיד בחרת, וחזרת ובחרת בי.

את בחרת בנו.

כל פעם מחדש.

את בחרת לחכות.

את ידעת והיית כל כך חכמה כבר אז,

את ידעת מבפנים, שזה יגיע,

שאנחנו נעבור את זה.

וגם את זה, וגם את המכשול ההוא שחשבנו שזהו הגענו לסוף ולעולם לא נצליח להתגבר? גם אז היה בתוכך את הקול הפנימי שאמר לך לא לוותר,

שאמר לך להילחם

שאמר לך לחכות.

זמן.

כמה כמה שהוא משאב חשוב.

ומי כמוני בגיל 80 יודע זאת

כמה הזמן הוא המרפא הכי גדול

כמה הזמן הוא הקוסם הכי גדול 

כמה הזמן הוא המאפשר הכי גדול

כמובן שהקב"ה! אבל בורא העולם שברא את הזמן וגילם בתוכו כ"כ הרבה אוצרות,

שמי היה חולם לאן הם יובילו אותי, אותנו?

ומה היה קורה אם לא היית מחכה לי?

ומה היה קורה אם לא היית, היינו, נותנים לזמן לעזור לנו ולרפא בנו דברים?

ומה היה קורה אם לא היינו בוחרים לעבוד?

ומה היה קורה אם היינו נפרדים?

בצומת ההיא? וההיא? ובמשבר הגדול ההוא?

אני אפילו לא רוצה לחשוב על זה.

על מה הייתי יכול לפספס

על חיים שלמים ומתוקים וטובים איתך יקרה שלי

על המשפחה המדהימה שבנינו

על כל האוצרות הללו שעכשיו מביטים בנו בעיניים נוצצות

ושרים לנו שירים

ומחברים לנו ברכות

וכולם חוזרים על דבר אחד - אתם הדוגמא שלנו לזוגיות טובה סבא וסבתא!

אתם!

אנחנו יקרה שלי! אנחנו! שמעת?

אנחנו, הזוג שעבר והתמודד ונילחם וקם ונפל

ושוב נפל

ושוב קם

ושוב 

ושוב

אנחנו מודל להערצה!

ממנו שואבים!

והאמת? אני מבין אותם.

תראי יקרה שלי מה יצא מאיתנו!

תראי כמה אהבה יש בינינו

כמה עוצמות

כמה חוויות

כמה טוב. טוב צרוף. טוב שלם. חיים שלמים.

כמה נהיינו אחד, במלוא מובן המילה.

ואיזה מזל שחיכית לי

ואיזה מזל שהאמנת בי

ואיזה מזל שלא וויתרת

ואיזה מזל שגרמת גם לי לא לוותר

ואיזה מזל שלקחת את כל הפניות הנכונות בדרך

ואיזה מזל שהשכלת להבין שזו *דרך*,

ושגם כשאנחנו למטה, הכי הכי למטה -

אנחנו עדיין בדרך!

וכמה בהמשכה השמים צלולים

והשמש מאירה

והחיים מחייכים

וכמה טוב ואור ושפע וברכה יש מעבר לפינה, 

במורד הגבעה,

בהמשך הדרך הזו.

ואת, שחיכית,

וידעת

והאמנת

ובחרת

ואהבת

ללא תנאים 

לך אני עומד היום ומוקיר תודה ונושק לראשך על שהבאת לי את החיים המתוקים והנפלאים הללו לצידך ויחד איתך.

תודה.

את לא יודעת עד כמה תודה.

תודה שחיכית.

בעקבות בלת"ם שמיד צץ,

אז חוזרת עכשיו רק לציין הבהרה:

@oo היקרה רק למען הסר ספק היה חשוב לי לכתוב שאת הקטע הנ"ל רציתי לכתוב כבר מחג השבועות שאז חשבתי על הדברים ופשוט חיכיתי לזמן פנוי לנסח ולכתוב אותו.

וכמובן שאין באמור שום התייחסות ספציפית למקרה ספציפי כזה או אחר או שום ביטול חלילה לדברים שנאמרו בשרשור אחר.

אלא רק התבוננות אישית שעלתה לי מקריאה במגילה וכל מה שפירטתי כאן. 

ואם יש מקרים שיתחברו וזה יהיה מתאים להם - מצוין, ואם יש מקרים אחרים שלא יתחברו או שלא יהיה שייך אליהם - זה גם כמובן בסדר גמור ואין הדברים מתיימרים להתאים לכל המצבים ולכל האנשים ולכל המקרים באשר הם כמובן, אלא רק לאלה שכן ).

ובכלל רוצה להודות לך גם כאן על הדיון המכבד, המפרה, המדייק והמחכים שם 🙏❤

כבר זמן רב כאן בפורומים אפשר ללמוד ממך המון מתוך המודעות הגדולה שלך, העבודה העצמית מעוררת ההערכה שלך, הגמישות המחשבתית שלך, החתירה למען מיקסום האושר בכל התחומים בחיים ועוד

מתכון לכריך אחיות:

מצרכים:

שתי פרוסות לחם גדולות

2 כפות ממרח תמרים

אחות חסרת טאקט

6 דמעות של אבא מתוסכל להמלחה

הכנה:

לוקחים אחות חסרת טאקט

ממלאים את נחיריה בשתי כפות ממרח תמרים

מטפטפים דמעות לתוך עיניה

עוטפים בלחם

לוחצים חזק חזק עד שהטאקט יישפך מכל הצדדים

עוטפים בניילון נצמד כדי שלא תוציא עוד מילים מיותרות 

חזק ביותר!

אז מבינים שזה מביא אותו לסף תסכול גדול.

אבל מי שלא מכיר (וכנראה שאותה אחות לא מכירה) לא יבין ששאלה כל כך תמימה תביא אותו לכזאת התפרצות.

מניח שיש עוד דברים דומים שמביאים אותו להתפרצות כזאת. אבל לא הייתי שופט לחומרה את האחות, השאלה הזאת בסך הכל לגטימית ל99% מהמקרים.

זה לא מוריד לרגע מהתסכול שלך על שאלה חסרת טאקט לגמרי מול הבן שלך.

ואני לא בטוח שהוא ישמח לאכול כריך אחיות

ואני לא בטוח שכדאי לשאול אותו אם הוא רוצה לאכול כריך כזה 🫣

מדובר על ילד בן 3, שלפני 10 דקות התעורר מהרדמה.

גם ילד במצב רגיל בגיל 3, לא תמיד יגיב באדיבות כשישאלו אותו למה הוא אוכל תמרים ולא שוקולד.

קל וחומר אחרי התעוררות מהרדמה, כשהוא עדיין לגמרי לגמרי מעוך.

חוץ מזה, שאחות לא צריכה להתערב בבחירות התזונתיות שלי, בטח כאשר ההצעה שלה עוד פחות טובה ופחות בריאה ממה שאני הבאתי.

וגם אם כן, אז לא מול הילד עצמו, כשהוא בן 3 ואחרי הרדמה 👿👿👿

זה כל-כך בסיסי, באמת. אתה תבוא לילד שמשחק בטרקטור קטן בזמן שהוא נהנה לשחק בו, ותשאל אותו ''למה ההורים לא קנו לך טרקטור גדול יותר''?

זה כל-כך חריג, עד שאני בכלל לא בטוח אם היא לא ניסתה בכוונה לעורר מהומה.

אני לא מבין איך לדעתך זאת שאלה לגיטמית ב99% מהמקרים... 

זאת לא השאלה עם טקאט

אבל זה לא היה מביא את הילד לסף תסכול כמו הילד שלך.

ממה שאני מכיר. מקסימום זה היה גורם לילד לא להסכים לאכול את התמרים.

לילד בן 3 ממוצע זה היה "עובר" אחרי 5 דקות

אז נכון.

זאת לא שאלה עם טאקט

מצד שני. זאת לא שאלה של סוף העולם

לגיטימית הכוונה שאלה רגילה עם קצת חוסר טאקט.

אם אותה אחות היתה אומרת לו איזה פיג'מה יפה יש לך. לבן שלי יש משהו דומה עם סטיץ'

זאת שאלה לגטימית?

הוא יהיה מבולבל לחלוטין, לא יבין איפה הוא נמצא, הרבה פעמים יהיו לו סחרחורות ובחילות ועייפות קיצונית. אם זה יהיה אחרי ניתוח, אז השפעת ההרדמה על העצבים תתחיל לפוג והוא יתחיל לחוש כאב. 
 

אז קח את כל זה, ותשים על ילד בן 3.

וכן, הרבה ילדים יבכו אם ישאלו אותם ''למה אבא לא הביא לך שוקולד'', גם בלי כל ההשפעות של הרדמה. אז קל וחומר.

לא חוויתי ב"ה התעוררות מהרדמה לילדות שלי.

אבל אף פעם לא היה מקרה כזה, גם בתסכול הכי גדול.

זה אכן חסר טאקט..

אבל לא בעוצמות שאתה מתאר

אולי אחרי הרדמה זה אחרת

את התמרים,

זה לא להבין בכלל את הסיטואציה ושזו בדיוק המטרה עכשיו, שהוא יאכל.

וגם אם זו לא המטרה, הילד לגמרי לא במרחב הבטוח והמוכר שלו, לא בגיל שדיבורים בהיגיון בהכרח משכנעים, פלוס קם הרגע מטושטש מהרדמה. כל סעיף כאן הוא סיבה ממש מעולה לאחות לנצור את לשונה מההערה המיותרת שבהחלט יכולה לגרום לילד רגוע תיסכול שיהיה קשה להתגבר עליו עכשיו דקות ארוכות,  ומטופשת ברמות אחרות היתה ההתערבות הזו.

רפואה שלמה והתאוששות קלה ומהירה!

בין לא יאכל

לבין לא יאכל. ימרר בבכי. יצעק. ישכב על הרצפה וירביץ לקיר.

שבכל המקרים זו הערה מיותרת

וברובם היא תגרור את ההתנהגות המוגזמת.

חד משמעית הערה מיותרת

אבל לא יוצאת מגדר הרגיל.

לצענו נפוץ מאוד חוסר הטאקט אצל אחיות ועוד יותר אצל רופאים

זה כמו שתשאל ילד בן 3

למה תפוח ולא סוכריה?

בטח שזה יגרור התקף במיוחד בבית חולים ילד מותש

על אותו ילד או אותו סיפור כולל עליו אתה מדבר (התכוונת לסיפור הכולל שבעבר @פשוט אני.. שיתף כאן על אחד מילדיו?)

וגם אם אכן מדובר באותו ילד - עדיין האמירה של האחות חסרת טאקט ומזמנת תסכול באמת לכל ילד, בטח במצב כה רגיש לאחר הרדמה.

שרק יהיו לנו בריאים כולם 🙏

למה היא מתערבת?
האבא הביא כריך שהילד שלו אוהב מה אכפת לה מה יש שם?

זה היה לפני שקרה את התגובות האחרות,

וזה אחרי

חצי+ מהאחיות והרופאים שפגשתי היו חסרי טקאט

ושאני מקבל הערה חסרת טקאט מצוות רפואי זה לא מזעזע אותי כמו שזה זעזע את פותח השרשור

אפשר לעשות שרשור אמירות חסרות טאקט של צוותים רפואיים. אבל זה יהיה שרשורפלצת

האם היא צריכה להאמר? לא

האם נפלתי בגללה מהכסא? גם לא

לא משנה מה הרקע.

ובטח בתור אחות שקצת בעינייני הבריאות אמורה להבין שאם הילד אוכל את זה בכיף אין צורך להתערב.

אלא רק לחייך ולקוות שגם הילדים שלה יעדיפו ככה תמרים ולא שוקולד.

אבל אין שמץ של ספק שמדובר פה בשיח לגיטימי ובשאלה תמימה לחלוטין. לא חוסר טאקט ולא דומה לזה. אני מניח שהיא ראתה יותר ילדים שמתעוררים מהרדמה מאשר אתה רואה, ולכן אני מניח שהיא בהחלט סברה שזה דווקא נחמד לילד שמפתחים איתו שיחה ומתייחסים אליו...
 

זה אמנם התפוצץ לא כמו לפי התיכנון, אבל עדיין לא הייתי שם אותה בתוך הכריך. הילד כנראה היה אוהב סנדוויץ' כזה עוד פחות.. איך אוכלים את כל הבשר הזה..

למה הוא אוכל x ולא y,

כאשר ברור ש-y טעים יותר אבל הרבה פחות בריא,

זה לא לגיטימי בשום צורה ובאף סיטואציה.

כאמור, ההרדמה והסיטואציה רק מוסיפים למורכבות. 

ואני חש התנשאות לא נעימה... 

בכל מקרה כתבתי פוסט הומוריסטי על סיטואציה הזויה, לא חשבתי שזה יהפוך להיות ויכוח יסודי בהלכות התנהגות לפעוטות ..

כאילו לא עשתה מספיק נזק

שאלה מטופשת גם לשאול את הילד האישי שלך

ב"ה שתהיה רפואה שלמה במהרה ורק בשורות טובות 🙏