בס"ד
הדרך האהובה והמוכרת נהפכת להיות שנואה ולא רצויה, אבל אין בררה, חייבים לעשות אותה. משטרות נעות לאורך כל הציר, בכל צומת עומדת ניידת, ובראש עוברת המחשבה איפה הם היו עד עכשיו שהתלוננו על בקת"בים, אבנים, חטיפות רכבים ועוד שלל אירועים שפוקדים אותנו בכל שבוע ושבוע?
מגיעים לטלמון וחונים על יד בית הספר הישן.
אלפי פעמים עשיתי את הדרך הזאת, יום אחרי יום במשך שמונה שנות לימוד. אבל הפעם אני עושה את הדרך הזאת עם עוד עשרות אנשים שלכולם מבט קפוא ועיניים דומעות, כולם בדרכם ללוות נער צעיר בדרכו האחרונה. מעבר קצרצר בבית מגלה שהנוף שנשקף ממנו בד"כ השתנה. את בית הכנסת מסתירים רכבי טלוויזיה ואנטנות פתוחות, ואת המכולת מסתירים אמבולנסים וניידות משטרה.
מגיע לדשא ולרכבה בה מתקיימים ההספדים.
ביום שני בבוקר התכתבנו בקבוצה של השבט בוואטסאפ על כך שאנחנו צריכים לבוא ולהיפגש כולנו לרגל הבן הראשון שנולד לאחד החברים ולרגל חתונה של חבר אחר, וגם כי לא עשינו את זה הרבה זמן כשכולנו נמצאים. חשבנו על זמן שיכול להתאים לכולם, ולא ידענו שהזמן הזה ייפול עלינו כעבור כמה שעות. כמעט כולנו הגענו לשם, מי מהצבא ומי מהישיבה. זה לזה טופחים על השכם לחזק אחד את השני ללא מילים, מהנהנים בראש בשביל לתמוך.
הוריי מבקשים שאעמוד איתם.
אני מנסה להתקרב ובאיזה שהוא שלב נעצר כי כבר אין לאן. ובכל זאת אבא שלי עושה מאמץ ומקרב אותי אליהם. חיבוק ממנו משחרר מעניינו גל דמעות נוסף. הורים נוספים מפלסים כל העת את הדרך אל בניהם שחזרו הביתה, הפעם הם חזרו בכדי להיפרד מבן היישוב. רק לחבק, כרגע הם לא רוצים יותר מזה.
הדמעות נשפכות כמים. טישו אחרי טישו נשלף מהחבילה וכל מספיד רק מגביר את אותן. המחנך, המד"ש, האחות ואז ההורים שרק מבקשים מבניהם סליחה למקרה שהם ח"ו לא היו הורים מספיק טובים. ולבסוף הראשון לציון, הרב יצחק יוסף, שמנסה במילותיו לחזק ולנחם.
זר לא יבין את זאת.
אנשים מבחוץ לא יבינו את המראה של גבר בשנות העשרים לחייו מחבק חמישה נערים בוכים. זה נראה מראה רגיל, אבל את הקשר בינהם איש זר לא יבין. בטלמון, כביישובים נוספים, פועל מיזם של 'משפחה מאמצת' לכל שכבת גיל, לכל שבט ברגע שהוא שהוא נהפך להיות נוער, הוא מקבל משפחה שאצלה הוא נפגש, איתם הוא מבלה ואצלם הוא מוצא את כל חבריו. אותו האדם היה האבא המאמץ, אותם הנערים היו חברים של גיל-עד שבכו ללא הפסקה על איבוד חברם הטוב. הם חיבקו אחד את השני, בכו כל אחד אל תוך כתף חברו וניסו להתנחם איש אצל רעהו. עמדתי על ידם ובכיתי איתם, עם שבט שאיבד חבר אהוב על כולם.
גם אחי היה איתם, גם הוא היה חבר של גיל-עד.
בהרבה מצבים ראיתי את אחי, אבל לא כך. מאז החטיפה הוא היה בבית משפחת שער יותר מאשר בבית. כל העת הוא למד שם לשחרורו באוהל שהוצב בגינה לשמש כבית מדרש. משם הוא יצא למתכונות ובגרויות ולשם הוא חזר. גם כשבישיבה התיכונית שלו עשו מסיבת סוף שנה, הוא נשאר אצלם. שם הוא היה גם כשנודע הגרוע מכל, שנודע שגיל-עד לפה כבר לא ישוב לעולם. כשזה קרה הוציאו אותם מהבית והם התבקשו להגיע למשפחה המאמצת שלהם שליוותה את השבט לאורך כל הדרך, שם הם שמעו את הבשורה שהם כל כך לא רצו לשמוע, כמו כל עם ישראל. בראשם היה תכנון של מסיבת ההודיה שהם יעשו לו כשהוא יחזור, מחשבה על לוויה לא הייתה להם.
קהילת טלמון.
רק בתקופה הזאת הבנתי עד כמה אני קשור אלייך, עד כמה אני אוהב אותך, עד כמה אני קשה לי כשאני רחוק ממך. עם הרבה מאוד דברים קשה לי אצלך, אבל הכל נשכח בבת אחת כאילו מעולם הוא לא היה שם. פתאום נפקחו לי העיניים לראות באיזה קהילה אני חי, מי הם השכנים הנפלאים שלי ומהי המעלה הגדולה של המקום בו אני גר ושאני חלק מבשרו. ולא רק אני הרגשתי כך. כל בוגרי הישוב שכל אחד מהם התפזר ברחבי הארץ הרגישו פתאום איך הם חוזרים בבת אחת לקהילה שגידלה אותם. אני מצטער שלא הבנתי את זה קודם. כל ההלל שהרעיפו העיתונאים על הישוב בגלל היחס שהם קיבלו, מתגמד לשאר הדברים שהיו שם בכל הימים האלו, ובכלל, ונשאר חבוי ונסתר מעין חיצונית.
לבסוף.
תודה לך ה' יתברך ששמת חלקי מישוב שכזה ומקהילה שכזאת.
תודה על כל הסיעתא דישמיא הבלתי מובנת אתמול. על הטרמפ הלוך מהישיבה עד הבית. על כך שדווקא אנחנו אלה שיצאנו מהאטובוס להלוויה בכדי שיהיה מקום לחברים של גיל-עד להגיע ונסענו לשם ברכבנו הפרטי, ורק בזכות זה הגענו כי האוטובוס נתקע בדרך (החברים המשיכו בטרמפים להלוויה). על סידור הטרמפ בחזור מהלוויה עד הישיבה ועל כך שבכלל מצאתי באופן הכי לא מובן את מי שהייתי איתו בקשר ולאחר מכן מצאנו על כך שמצאנו את הנהג בקלות. תודה על הדאגה והעזרה לאורך כל הדרך. ובבקשה, שלא נדע עוד צער, לא אנחנו, ולא כל שאר עם ישראל.
כתבת מדהים...
ברור שבכך יש איסור חמור