אשמח לעצתכםשמי תכלת

שלום כולם.

פעם ראשונה שכותבת בפורום הזה (נראה לי..).

נשואים שלוש שנים וחצי..

ואני מרגישה שהגעתי לקצה..

מהיום שהתחתנו אני עובדת בשתי עבודות - שאחת מהן דורשת ממני המון המון המון כוחות, זמן וכו'.

במקביל, בעלי בהתחלה היה בצבא ואז אברך+עבודה נוספת שהשלימה את ההכנסה למשהו סביר שיכולנו לחיות איתו.

השנה הייתה אינטסיבית ביותר:

סיום התואר (יומיים לימודים בשבוע),

עבודה מהבית (בשתי עבודות),

ושהייה עם הבן שלנו בבית (בן שנה וארבעה חודש/ים - ממניעים אידיאולוגיים, אני רוצה להיות עם ילדיי בבית...!)

ובמקביל - בעלי שלומד בצורה מאד מאד אינטסיבית - מה שמייקר את המילגה שלו.

עכשיו - אני מרגישה מפורקת.

 

עיקר מה שמפריע לי זה שעתה בעלי מחפש עבודה לשנה הבאה - והשאלה שיש לו זה "מה מתאים לי" וכו'... 

למה אני עובדת בעבודות שבכלל לא מעניינות אותי, מלחיצות ומתסכלות, בעוד הוא עושה חישובים של מה נח לו... מתאים לו וכו'...

לא מתפקידי לפרנס.

זה יוחצר ביננו מתח רב.

 

כנ"ל לגבי הרשיון, אני נוהגת והוא לא - נכשל כמה פעמצים בטסט וזהו. לא מנסה שוב.

כל פעם שאין לי כח - אני נוהגת למרות זאת, ובהיריון - עם כל התסמינים של ההתחלה - גם כן..

 

מרגישה שהוא לא נותן לי עוגן בתחומי האחריות שלו..

 

עצתכם?

 

כל פעם שאני מנסה לפתוח את שני הנושאים האלה מולו הכל הופך להיות טעון ברמות,, ואנחנו לא מצליחים להקשיב באמת..

 

לגבי חיפוש העבודה שלומעיין חתום

אמנם אין לי ניסיון שנים כמו שלך,

אבל יצא לי בדיוק השבוע לדבר עם בעלי על הנקודה שעליה דיברת- עבודה.

שמנו לב לשוני בנינו.

אני מחפשת עבודה רק בשביל שנוכל להתקיים, אפילו אם העבודה לא מעניינת אותי.

ואילו בעלי מרגיש שהוא חייב עבודה שתספק אותו, שהוא ירגיש שהוא ממצה בה את יכולותיו.

הוא פתח עלי עיניים וקצת גם אני עליו.המום

הבנו שאנחנו שונים בעניין הזה במהות. 

אנחנו, הנשים, יש לנו רצון להעצים את הבית- לספק לילדים כל צרכם, אפילו אם זה בא על חשבוני בעבודה שאני לא מעוניינת בה.

ואילו הגברים, רואים את הכלל, את החוץ.

 

דברו על זה..מספיק שתהיו מודעים לזה-

פתרתם הרבה.

 

 

 

עבודה רעה יכולה לתסכל אותו לאורך שניםמשה

במיוחד שאני מבין שאת רוצה להוריד הילוך בעבודה כך שהעול יהיה עליו.

 

איפה אתם גרים?

למה הוא לא מנסה לגשת שוב ? (יכול להיות שהבעיה היא העלות הכלכלית של הטסטים הנכשלים?)

מבינה את הקושי, אבל רק לעניין העבודה-יעל...

באמת שזה חשוב לעבוד במשהו שאוהבים וישמח אותו!

תדעי לך שזה גם ישפיע על הבית מאד..

 

לא בעניין של להתפנק, אלא באמת כי עבודה ששמחים בה זה כ"כ משמעותי!

הבעיה איננה הטסט, לא הרישיון ולא העבודה (קצת ארוך)הטירה הנעה

קראתי את ההודעה שלך כמה פעמים, וכאב לי.

בגלל זה התלבתי ובסוף החלטתי להגיב.

לדעתי הבעיה הגדולה היא ההרגשה שלך (וכנראה גם שלו- לעיתים רחוקות רק אחד מבני הזוג מתוסכל. בד"כ זה הדדי). הבעיה היא שאת חשה "מפורקת", "שהגעת לקצה" ועוד ביטויים קשים, שמרגישים הרבה פעמים בחיים, אך כמעט בלתי אפשרי להתמודד עם התחושות האלו ללא הרגשה של תמיכה. את חשה לבד, שהוא לא מבין, שאי אפשר לדון בזה.

אתם מחזיקים ביחד בית, מכלכלים ומגדלים ילדים- דבר נפלא! אבל את מרגישה שחוקה.

ויכול להיות שגם לו יש תחושות דומות:

יכול להיות שבגלל שהוא רואה כמה את לא נהנית מעבודה שהיא רק למטרות פרנסה, הוא מחפש טוב טוב משהו מספק.

יכול להיות שבגלל שהוא רואה כמה קשה לך, הוא מהס לצאת לעולם הגדול.

יכול להיות שאי שם בתחילת הקשר, את לקחת אחריות על כל העניינים ה|"גשמיים" והוא מרגיש שאין לו מקום...

יכולות להיות עוד מיליון סיבות, אני לא מכירה אתכם...

 

העובדה היא שאת הצלחת, בכמה שורות, להסביר את המצב והתחושות הקשות שלך לאנשים זרים- הפורום.

לכן אני מציעה לך להתיישב בנחת, ולכתוב לו מכתב ארוך-ארוך, תשעה דפים אם צריך, שמסביר את הצד שלך.

תחלקי את המכתב לשלושה חלקים, לכל אחד כותרת עבה:

1. תמונת המציאות , כפי שאני רואה אותה

2. ההרגשות שעולות בי כלפי המצב הזה

3. הציפיות שלי- ממך, ממני, מהעתיד

כי באמת, הכי חשוב זה שתתקשרו. לפני הפתרונות הפרקטיים- שתדעי שמישהו יודע כמה קשה לך, שתהיו שותפים.

אם זה נראה לך עתיק לכתוב מכתב- תשלחי מייל!

 

בהצלחה. וסליחה אם פירשתי משהו אחר מהתמונה שציירת, או ייעצתי משהו לא מתאים, אבל באמת נגעת לליבי.

 

והנה עוד דוגמא לקושיהולכת בחצות

 

 

ולפני שקופצים עלי איך את מנצלת מצוקה של אנשים. אני אומרת בדיוק ההיפך. אני רוצה למנוע מאחרים להגיע לקושי הזה.

 

אין ספק שפותחת השרשור היא ממש סופר וומן, וכל הכבוד לה. לעבוד בשתי עבודות, לסיים תואר, לטפל בתינוק, זה אכן מצריך כוחות אדירים, שאפילו האשה החזקה ביותר תרגיש שהיא מפורקת וקורסת תחת העומס הזה.

 

ולכן חשוב להגיד למי שרוצה להתחתן לפני התואר ולפני עבודה מסודרת, שזה הקושי שעומד לפניו.

אי אפשר מצד אחד, לעודד ילדים להתחתן ולומר הכל סבבה, "סיעתא דשמיא" תסתדרו. ומצד שני להזדעק כאשר חושפים את התוצאות של זה.

 

יש קושי אוביקטיבי, בחיים ללא הכנסה מסודרת, וגידול ילדים לפני סיום לימודים.

 

כל אחד רשאי לבחור האם הוא לוקח על עצמו את הקושי הזה או לא. אבל בהחלט ראוי להצביע ולהסביר לפני על הקושי הזה, ולא לטאטא הכל מתחת לשטיח ולומר עד כמה הכל נפלא, ואיך מסתדרים בלי בעיות, כי יש בעיות.

 

 

והנה עוד דוגמה לניצול מצוקת הזולת..ד.

[אם זה היה פעם ראשונה, היה אפשר לחשוב.. אבל זה לא. וזו שיטה קבועה. דוגמה לקושי של מישהי שרוצה לסחוף אחרים למשהו שכנראה אינו מאושר יותר ממה שיש להם..]

במיוחד שהפותחת לא אמרה שהם התחתנו מוקדם...משיח עכשיו!

ולא חסר אנשים עם תואר שפיטרו אותם באמצע החיים....

 

היא כתבה שהם התחתנו שהוא היה בצבא ואח"כ אברךהולכת בחצות
יש גברים בצבא ואברכים והם לא ילדים קטניםבתאל1

הם בני 23-26...ומעלה.

בעלי אברך והוא מעל גיל 24

ואנחנו ממש לא התחתנו מוקדם.

 

ואני ממש לא מסכימה עם דברייך...

את נותנת הוכחה ממישהי שיש לה בעיה בזוגיות לא בפרנסה, זה ממש לא קשור אחד לשני.

 

יש אנשים שמסיימים צבא בגיל שלושים.אלזה
זו הערה עניניתהולכת בחצות

 

 

שוב ושוב ושוב.. בכל דיון של ילדה בת 18 האם כדאי להתחתן, אתה עומד בראשם של אלו שאומרים בטח מסתדרים.

 

אבל כשוב ושוב, נפתחים שרשורים שנובעים מקושי כלכלי, אתה מנסה להעלים אותם.

 

אי אפשר לרקוד על שתי החתונות, גם לעודד צעירים להתחתן בלי בסיס כלכלי, וגם לדרוש להתעלם מהקשיים כאשר הם נוצרים.

 

 

את מסיתה קבוע.ד.

מתוך גישה שאת מודה שאינה הפלטפורמה של האנשים פה.

 

זו לא "תגובה חד פעמית".

 

וזה ניצול לנושא אחר, של מישהי ששאלה שאלה וביקשה עזרה. לא לראשונה.

 

נראה שמה שמענין אותך - זה לא טובתה, אלא האג'נדה שלך. עדיין לא ברורה לי המוטיווציה למלחמה עליה דווקא כאן.

 

[ואת גם משקרת - לא מפתיע..  אני דווקא לא עומד "בראש אלו שאומרים".. בד"כ זה פשוט לא השרשורים שאני ממהר לענות עליהם. קל וחומר שלא ניסיתי "להעלים".... אם כבר אני רואה מישהי שצריכה עידוד, מעודד..  וגם כשאני "קולט" מישהי כמוך שמנסה להסית במובן רחב בהרבה מאשר נושא ספציפי, אז לעיתים אני מגיב שיבחינו שיש כאן משהו "מעבר"..  כמו כן, השאלה העיקרית בעיני לנישואין צעירים אינה דווקא הכלכלית. לגופו של ענין]

סליחה שאני נדחפת אבלבאה לעזור
גם אני מסכימה איתה. היא לא אמרה לא להתחתן. אלא שכולם ידעו שלא הכל ורוד ולהתחתן כשאתה צעיר בלי כלום זה כרוך בהרבה קושי שלא לדבר על כך שכתוב איפה שהוא שצריך להתחתן כשיש כבר פרנסה כלשהי ( סליחה על חוסר הדיוק ). כלשהי זה לא 1500שח...
גם אני התחתנתי כשאין לא לי ולא לבעלי כלום גרנו הרבה שנים בקרוון מצוקמק כשאנחנו מביאים כל שנתיים ילד. והיה קשה!!! ההורים עזרו רק פעם ב. ובעיקר הסתמכנו על משכורת של 4000 שח. דבר שלא מאפשר לחסוך עם 2 ילדים. והיום אני רואה את הנזק של חוסר היכולת לחסוך כשצעירים והילדים עוד לא בגיל גן ביס. כי אחר כך ההוצאות הן עצומות. ומי שלא מגיע מוכן יכנס לפעמונים אחר כך... למי יש כסף לשלם 1200 שח לישיבה אולפנה לכמה ילדים בו זמנית אם לא חסכו כלום כשהיו צעירים?
סליחה על החפירה. אבל אני חושבת שאנשים צריכים לקחת את זה בחשבון. לא להסתכל5 שנים קדימה אלא 10 כי זו נגזרת של השנים המוקדמות.
יכול להיות שהיא צודקת, אבל זה ממש לא קשור לפהיעל מהדרום
לק"י

פה מדובר על מישהי שהיא כבר נשואה והיא שואלת מה לעשות.
אז להגיד לה שהיא לא היתה צריכה להתחתן אז- זה סתם התנהגות מגעילה.

מה גם שאפשר להתחתן צעירים עם חסכונות ועבודה מסודרת ולהתחתן מבוגרים יותר בלי עבודה ותוך כדי הלימודים.
נקודה למחשבה!!
חבל שאת שוב ושוב חוזרת על המנטרההולכת בחצות

 

 

"להגיד לה שהיא לא היתה צריכה להתחתן - זו התנהגות מגעילה"

 

 

אני אמרתי למישהי שהיא לא היתה צריכה להתחתן ?

 

 

הנה מה שכתבתי

 

אין ספק שפותחת השרשור היא ממש סופר וומן, וכל הכבוד לה...

ולכן חשוב להגיד למי שרוצה להתחתן לפני התואר ולפני עבודה מסודרת, שזה הקושי שעומד לפניו..

 

יש קושי אוביקטיבי, בחיים ללא הכנסה מסודרת, וגידול ילדים לפני סיום לימודים.

 

כל אחד רשאי לבחור האם הוא לוקח על עצמו את הקושי הזה או לא. אבל בהחלט ראוי להצביע ולהסביר לפני על הקושי הזה, ולא לטאטא הכל מתחת לשטיח ולומר עד כמה הכל נפלא, ואיך מסתדרים בלי בעיות, כי יש בעיות.

 

 

סוף ציטוט.

 

ובאה לעזור היא היחידה שהבינה אותי. אני לא אמרתי למישהי חבל שהתחתנת, אני לא דיברתי באופן מגעיל.

ההפך כתבתי בצורה מאוד מכילה, שכל אחד יכול לבחור, ומי שמתמודדת עם זה מגיע לה כל הכבוד.

 

בסך הכל אמרתי שיש קושי וצריך להגיד כן הוא קיים.

 

 

 

 

 

שוב ושוב מכנה דברי אחרים "מנטרה"..ד.

את כן דיברת באופן "מגעיל" - כי את הבאת את זה כ"טרמפ" לשיטה שלך, על גבי שרשור של מישהי שביקשה עזרה במצבה הנוכחי. קל וחומר שזזה מצב שאינו נגזר דווקא מענין זה. קורב בכל מיני וריאציות של קשיי פנסה, והאשה הזו גם רוצה "אידיאולוגית" שהבן שלה יהיה בבית וכו' .

 

ההקשר של דברים אינו נתון שולי.

 

ומי שחושבת שצריך "להצביע על הקושי" הכלכלי ולא לומר ש:מסתדרים והכל בסדר" - אז צריך להזכיר של"שיטתה" (המצוטטת פה בצד העמוד) גם אפשר להתעסק פיזית עם כמה גברים לפני החתונה (כמובן, גם לא "במקרה" שייך לאפשרות לדחות נישואין לללא הגבלה...) - ואח"כ לומר ש"מסתדרים והכל בסדר", ואדרבה - זו רק מעלה בשבילה ובשביל בעלה.... (וכמובן, לגייס - כמו כל מי שנכשל במשהו ולא רוצה להודות בכך - את ה"רוב" וגם אידיאולוגיה..).

 

אז בנישואין - הטהרה והראשוניות והפנימיות, חשובה פי מיליון מהכסף. גם אם  מי שכבר אין לו סיכוי לכך, ינסה לסחוף אחרים איתו לאותה ביצה.

 

[ואפשר כמובן לשים לב לצד הכלכלי וגם להתחתן בשלב מתאים, שבד"כ הוא לא ממש-ממש מוקדם). ראינו פה הרבה שכתבו על כך.

צודקת שזה לא מה שאמרת..יעל מהדרום
לק"י

אבל זה רוח הדברים.
לפחות כמו שזה נשמע..

אם אני עכשיו כנשואה מתייעצת על משהו, אין טעם לבוא ולהגיד- זאת הבעיה כשמתחתנים לפני תואר/ עבודה/ רישיון על משאית..
(בעיקר כשאת חוזרת על התאוריות שלך גם בשרשורים שזה לא ממש קשור).
אני אומר לך מנסיון,ד.

לא של ילדים שעדיין בגיל גן,

 

ויותר ילדים,

 

שאפשר להסתדר אח"כ גם עם ישיבה/אולפנה - גם בלי "פעמונים"..  מציאות ולא תיאוריה.

השאלה מה זה להסתדרהולכת בחצות

 

 

 

 

מישהי כתבה פה על משכורת משותפת של 10,000 ש"ח ואתה אמרת שזו "משכורת יפה"

 

זו משכורת "יפה" אם אתה חי ביישוב ומשלם 1000 ש"ח שכירות, אם אתה לא יוצא למסעדות ובילויים, אם אתה לא משקיע בחוגים לילדים, אם אתה לא הולך להצגות ומופעי תרבות וכו' וכו'..

 

בקנה מידה של מעמד הביניים זו משכורת נמוכה.

 

אז אפשר להתווכח עד מחר, על ערכים של חיים בצניעות, ותרבות השפע הקלוקלת ועוד ועוד מהשקפת עולמך.

 

אבל עדיין אתה מציב רק אופציה אחת של חיים.

 

תתחתנו בלי הכנסה, תחיו בצמצום, ואז אני אספר לכם שהצמצום הזה הוא מאוד ערכי.

 

יש אנשים שרוצים לחיות ברווחה, יש אנשים שלא רוצים לחיות מהיד לפה, שלא רוצים לחשוב פעמיים על כל חוג לילד, ועל כל נופש בבית מלון, או על עוד חדר בבית, או על סלון חדש וכו'

 

לא כולם בנויים לצמצום הזה, לדוחק הזה... מי שרוצה ובוחר בזה תבוא עליו הברכה.

 

אבל מי שלא רוצה לחיות ככה, מי שכן רוצה לחיות בדירת ארבעה חדרים מרווחת בגבעת שמואל, וליסוע פעם בשנה לחו"ל ולצאת פעם בשבוע לארוחה טובה ב"קפה גרג", לא מוכן רק "להסתדר" ושרוד בסוג החיים שאתה מציע.

 

(ולא חיים בגבעת שמואל זו לא שחיתות מוסרית)

 

 

 

רק נתון קטן-יעל מהדרום
לק"י

הפרנסה בבית של ההורים שלי עומדת על הסכום שציינת בערך או קצת יותר- ב"ה הם חיים טוב..
יש רכב, יש בית בגודל סביר (שלהם ולא בשכירות- והם לא משלמים משכנתא אאל"ט מסיבות מסויימות), יש אוכל, בגדים, מחשב וכל מה שצריך, יש נסיעות לטיולים (בארץ- ולא כי אין כסף לטוס לחו"ל).
הם חיתנו שני ילדים בלי להכנס לחובות..
למדנו באולפנות ובפנימיות..

אז ב"ה גם משכורת כזאת יכולה להספיק בשמחה!
ויעיד אבא שלי שממש אפשר לראות איך ה' עוזר.
והוא לא חי ברחפנות וסומך רק על ניסים..הוא עובד, אבל רואה איך ה' נותן עוד.
אין הוצאה על משכנתא \ שכ"ד נתון מאוד משמעותיהולכת בחצות

 

 

 

בסדר..בשביל זה ציינתי את זהיעל מהדרום
לק"י

עדיין ההורים שלי שילמו משכנתא במשך שנים, ולא נראה לי שהמצב היה לא טוב כלכלית.

וה'אמת שאבא שלי מפרנס יחיד נאז שאמא שלי חלתה ונפטרה.
אני מניחה שאם גם היא היתה פה ועובדת- ההכנסה היתה יותר גדולה, אבל היתה גם משכנתא (אבא שלי לא משלם, כי אמא שלי נפטרה).


וברור, שמשכורת מסויימת יכולה להיות מכובדת אם גרים באזור מסויים ורמת חיים אחרת.
שכל אחד יעשה את השיקולים שלו..
את ממש לא צריכה להסבירהולכת בחצות

 

 

ממש לא התכוונתי שכל אחד יתן דוגמא איך הוא חי.

 

ברור שיש אנשים שחיים ומסתדרים בשמחה ובכבוד

 

 

אני רק טענתי שבשביל רמת חיים יותר גבוהה צריך הכנסה יותר גבוהה.

 

לכן אי אפשר לומר לכולם "תסתדרו" ולומר למישהי שמרוויחה 10K שאין בעיה במשכורת שלה. כי יש אנשים שכן רוצים לחיות ברמת חיים גבוהה יותר.

 

 

 

 

אז זה בחירה של בנאדם..יעל מהדרום
לק"י

יש כאלה שגם 20,000 לא יספקו אותם.

הפירוט שאני נתתי זה כדי להראות שאפשר לחיות ברווח גם עם הסכום המסויים ההוא.
אבל זה בדיוק מה שהיא אמרהאלעד

"תסתדרו" זה אכן לא רמת חיים גבוהה,

זה לחיות בטוב ובבריאות ובכיף. בלי מותרות מנקרי עיניים,

בלי להיות הגביר המתנשא בעיירה.

 

פשוט לחיות.

רובנו כאלה, כנראה.

אף אחד פה לא אמר שהוא רוצה רמת חיים גבוההבתאל1

את היחידה שכל הזמן מדברת על זה.

 

ואני מתחילה לחשוב שאת באמת מהעשירון העליון...

בשביל רמת חיים כזאתl666

צריך 20000 עם 2 ילדים מקסימום

שוב..ד.

הלבשה על "השקפת עולמךָ" מה שלא נכתב.. :

 

"ערכים" - אכן נכון. השקפת עולמם של כמעט כל מי שכאן.

 

"תרבות השפע הקלוקלת", איפה נכתב?.. אלא שכרגיל, את מדמיינת את מי שכותב. 

 

את יכולה עד מחר לצאת ל"הצגות ובילויים" וומה שתרצי.

 

הטעות היחידה  - שלא כתבתי לך..

 

כתבתי לאשה שדאגה, כאם צעירה, מה יהיה עם הישיבה התיכונית והאולפנה (שלך אינני בטוח אם זו תהיה הבעיה), ולה עניתי על שאלתה. ממציאות ולא מתיאוריות. אני לא רואה לנכון "לנצל" מצוקה שניכרת מתוך שורותיה, לטובת ענין אחר. עניתי על מה שהפריע לה.

 

וגם ההיא שכתבה על משכורת של 10,000 ש"ח, לא נראה שמה שהפריע לה זה מה שאת כותבת...

 

ואכן, אפשר להסתדר יפה מאד. כמובן, ענין של סדרי עדיפויות. מי שרוצה להתחתן ועיקר שמחתה בבעלה והילדים - יכולה להסתדר מצוין כך. יכולה גם לבחור מקום מגורים מתאים. ולא לחיות "מהיד לפה" וגם לצאת לנופשים (כמובן, שוב בחירה איזה מלון "מוכרחים". זו לא בחירה אם רוצים לחיות במסכנות - אלא של סדרי עדיפויות בחיים).

 

אבל שוב - זה לא הנושא. את לוקחת לאיפה שבראש שלך:

 

"אבל עדיין אתה מציב רק אופציה אחת של חיים.

 

תתחתנו בלי הכנסה, תחיו בצמצום, ואז אני אספר לכם שהצמצום הזה הוא מאוד ערכי".

 

כמובן, אני לא כתבתי כך בשום מקום - אבל מה איכפת...

 

אני כתבתי לאנשים שמדברים על מצב מסויים. וכעת גם הוספתי על סדרי עדיפויות. וזה אכן נכון.

 

מי שרוצה "לחיות בגבעת שמואל, ולצאת פעם בשנה לחו"ל, ולצאת ל"קפה גרג" פעם בשבוע..." ענין שלו. מה איכפת לי.

 

אבל מי שחושב שחיים אחרים זה "רק להסתדר ולשרוד" - כאילו החיצוניות שלו זה ה"חיים" (ולא פלא על רקע דברים קודמים), אז עולמו דל ומצומצם מאד, ולא יעזור שלפני כן כתב - כ"ביטוח" - מי שרוצה ובוחר בזה תבוא עליו הברכה...

איך? הרי שורה אח"כ יוצא המרצע מן השק, שזה בעצם סתם חיים של "לשרוד"...

 

ואנשים אחרים, דואיגם לילדיהם לא פחות. מנסיון רב  - עיקר שמחת הילדים מתחילה מהערכיות של המשפחה. כמובן, טוב שיש אמצעים לדברים נלווים הנצרכים. אבל לא מתחיל מזה. ראינו "עשירים" שילדיהם זרוקים לגמרי והם מתרצים את עצמם במה ש"נותנים להם", אבל הילדים רוצים את היחס שבלב. הספרות המקצועית של היום מלאה מזה.

 

[ובכלל, מניין שאחרים גרים בדירה עם "פחות חדרים" (מבחיל לכתוב.. כאילו זה הענין. אבל לצורך הנושא). ומי אומר ש"גבעת שמואל" זו ברירת מחדל. אולי "התנחלויות" זה גם יותר איכות חיים, פיזית ורוחנית, וגם האידיאל ממלא את החיים יותר מדווקא "קפה גרג"...

 

ואולי גם שם (עידכון: התנחלויות זה לא מה שכותבים בעיתונות באנגליה..), יש איזה "קפה"?... ואפילו יוצאים לפעמים מה"התנחלות"?...

 

טוב, לא לחו"ל - מסיבות אידיאולוגיות. לא נורא. יש כאלה שגם זה כן. פלא..]

 

 

 

 

הכל עניין של סדרי עדיפויותשורש וגרביים
אצלי למשל, חיבור לאינטרנט הוא בראש הרשימה, בעיקר כדי לכתוב לכל מי שלא חושב כמוני "אנטישמי".
אין לי מושג מי את ואולי את טרולית אבל אני איתך...אור חיי

מהסיבה הפשוטה,שמה שנאמר  הוא לא דבר נורא  והוא לא בעייתי!!

 

וכן אני התחתנתי צעירה תוך עדי לימודי תואר ויש לי ילד,ואני עובדת, ובעלי איש צבא....ו......

זה קשה מאוד!!!

 

וצריך ממש מממש כוחות כדי להתקדם יום יום....

 

לכן,זה לא אסור או מותר,זה פשוט כדאי לדעת...שזה לא קל...ולא מתאים לכל אחת...ושכל אחד יעשה את החושבים שלו...

 

(אני אישית המלצתי לאחותי שהתחילה תואר ראשון בגל17 שרק אחרי שהיא גומרת ללמוד,תתחיל לצאת ולהתחתן...,ושוב רק בגלל הניסיון שלי, ולא שהוא רע,רק שהוא לא מתאים לכל אחד ואחת.....)

 

פשוט לחלוטיןד.

שזה לא "אסור או מותר"...

 

וצריך לראות נסיבות של כל מקרה לגופו.

 

ולא דומה מי שמספרת על מציאות של קשר בשל לנישואין, או מישהי שמתייעצת מתוך קושי מסויים בתוך חיי נישואין (שזה קורה כאן על ימין ועל שמאל, בכל מיני נושאים) - למישהי כאחותך בגיל 17, שאת ממליצה לה לחכות עד גיל 20  בערך(...) כדי להתחיל "לצאת" (בעיני זה גיל די בסיסי גם סתם כך.. אם לא מי ש"לחוץ לה" אחרת).

 

הבעיה היא ניצול בעיה של מישהי, כדי לומר "מראש צריך אחרת" בנושא שכל אחד יודע שיש בו מציאויות שונות. ויש נשים עם "תואר" ברפואה או סיעוד (אחיות) שהעומס בגלל שלמדו אינו פחות מכאלה שלומדות, ועוד הרבה.

 

אגב, אם בעלך איש צבא-קבע, אז את מתארת מציאות די "רגילה": בעל עובד עם משכורת סבירה. אשה עובדת ולומדת (תואר שני?), שיש לה גם ילד אחד. לא אומר שזה לא מאמץ, אבל הרבה ענין של אישיות והסתכלות.  אני מכיר כאלה שעושים כך עם כמה ילדים, ובגילאים לא כ"כ צעירים. אגב, לא בטוח שמי שהיא נניח כבר מורה, ובמקום ללמוד למבחנים בודקת מבחנים של תלמידות.. זה "קל" יותר..   העיקר להשתדל בגישה חיובית עם האתגר.

אז רק כדי לדייק...אור חיי

בעלי עתודאי ולכן עדיין בחובה אז המשכורת לא משהו...(5700 ש"ח, כאשר בחוץ הוא יכל לקבל 15,000)

 

אי לכך שבעלי איש צבא והיכולת שלו בלהיות בבית ובעזרה בכללי היא מועטת מאוד,  אז אין לי יכולת לעבוד משרה מלאה כי יש ילד ב"ה ויש בית שצריך לתחזק, לכן אני 75 % משרה, ושוב המשכורת בהתאם(4000 ש"ח), אז נכון,אני לא מתלוננת, אבל המציאות היא לא כ"כ רגילה....

 

ואני מסיימת תואר ראשון,בקצב איטי יחסי עכב הסטטוס....

(לידה בסמסטר אחד לפני האחרון היא לא רעיון הכי טוב...למרות שבחייייייים לא הייתי מוותרת על הלידה הזו...אז אני את שלי כבר עשיתי אבל אין לי בעיה לומר לאנשים את המצב לאשורו כדי שידעו למה הם נכנסים,אין ספק שקל יותר להכנס לחיי נישואין ללא כל המוגבלות של לימודים תוך שילוב עם עבודה וילדים...)

 

ושוב, אני לא אומרת שזה לא אפשרי אבל זה לא פשוט..

 

משכורת יפה..ד.

[כנראה ענין של מושגים]

 

ולא בטוח שיותר "פשוט" אם היית עובדת במשרה מלאה במקום הלימודים.

 

וילדים ובית לתחזק - זה לכל משפחה. זו מציאות מאד רגילה.

 

יתכן שהדבר היחידי הלא כ"כ רגיל, זו הנוכחות של הבעל בבית בגלל השירות. אבל גם לכך יש "מקבילות" אצל אנשים שסתם עובדים הרבה באזרחות.

 

 

זו לא רק אי נוכחות של הבעלאור חיי

כי הבעל גם יוצא ל8 ימים/שבוע/לילה...

 

לא נמצא כחודשים בשנה,שבאזרחי לאיש הייטק רגיל אין מציאות כזו...

 

וסתם זה מרגיש כאילו אתה מנסה להקטין את הסטטוס,וזה סבבה אבל זה לא ממש מדויק,מה גם שאני לא מתלוננת...

 

 

וברוך ד' המצב שלנו תקין ומעלה ++,,וב"ה אנחנו מסודרים נכון להיום...

 

ועדין, 

 

רוצה לדעת מהם חלק מההשלכות לעניין זה שהתחתנו ציערים באמצע ולפני הכל??

 

זה לדוג' שהחלטנו כרגע לא להביא עוד ילד ולהמתין לסיום חובות הלימודים..וזה קצת מתסכל כי אני צעירה בת 24 הגיל הכי טוב ובריא ללדת ילדים אבל המצב שהבאנו את עצמינו (מבחירה,לא מתלוננת) גרם לכך שבעצם כרגע עשינו סטופ בדבר חשוב לא פחות...

 

 

 

לא...ד.

אני לא מנסה "להקטין את הסטאטוס"...

 

רק שראיתי משפחות עם יותר ילדים ופחות משכורת, וגם עם למודים ברקע לפעמים.

 

אז הנחתי שלפעמים כשיש ילד ראשון, אז גם דברים שלאחרים נראים מעולה, עדיין נתפסים כמאד-קשים.

 

וניסיתי לחשוב, אולי בגלל הנושא של הנוכחות

 

כמובן, לא מזלזל גם במאמץ והאתגר הנוכחי.

 

וגם מה שכתבת בסוף הוא ענין של בחירה (גם ללא קשר לכך שגם אלו שלא מתחתנים לא מולידים ילדים..), בלי להיכנס כאן לשיפוט הבחירה, שזה לא ענייננו. אני ראיתי גם מציאויות אחרות, וכנ"ל - עם תנאים כלכליים פחותים בהרבה.

משכורת יפה באזורים מסויימים בארץמשה

אם נאלצים לגור בגוש דן או קרוב אליו כי שם יש עבודה, השכירות/המשכנתא אוכלים חלק גדול מהתקציב וקשה להתקיים גם ממשכורות גבוהות יותר.

אבל ככה זה אצל כל מי שגר בגוש דן.בתאל1

וגם אצל מי שגר בירושלים... מה לעשות? אלו הם החיים.

מבוגרים יותר לא מרוויחים משכורת גדולה יותר..זה לא אקסיומה.

קשה יש גם למבוגרים לא רק לצעירים

מבוגרים בעבר חיו ברמת חיים נמוכה יותר משמעותיתמשה

ולעיתים גם חסכו יותר.

 

תסתכלי בתמונות מהבית של סבא וסבתא שלך, רמת החיים הייתה נמוכה בסדרי גודל.

אני מדברת על ההורים לא על הסביםבתאל1

והם דווקא חיים ברמת חיים סבירה לחלוטין.

תסתכל על דור ההורים מסביבך (הורים שלך, דודים, הורים של חברים)

ותראה שרובם חיים סביר פלוס.

הם עובדים קשה, משרה מלאה רוב הפעמים.

ואם תשאל איך הם התחילו הם יענו לך שלא היה להם הרבה דברים בהתחלה

ולאט לאט התקדמו.

 

אף אחד לא אמר שהפרנסה זה דבר קל. זה הרי ידוע שקשה פרנסתו של אדם.

צריך בזה הרבה אמונה.

אני לא שמעתי את ההורים שלי מתלוננים אי פעם על העבודה או על הפרנסה

בצורה שגרמה לי להבין שצריך להיות מפונקים.

זה לא תמיד נכון לגבי גיל העשרים שלהם, זה נכון היוםמשה

סליחה על ההתערבות הכלכליתבתאל1

אבל זה נשמע לי ממש לא קושי כלכלי חמור.

אלא אם כן שכר הדירה שלכם הוא 5000 שח. אז הייתי ממליצה לכם לעבור דירה למקום זול יותר...או דירה קטנה יותר.

אני נשואה אחרי תואר ואחרי כמה שנים עבודה ואני לא מרוויחה אפילו עשירית ממה שאתם מרוויחים ביחד

ולא חסר לנו דבר והכל בסדר.

 

המציאות שלך רגילה לחלוטין, מה את חושבת שההורים שלנו עשו?

ישבו רגל על רגל וקיבלו משכורת ענקית? הם גם גידלו ילדים.

 

אנחנו לא התחתנו ילדים (גיל 25+)יעל מהדרום
לק"י

ובעלי עדיין סטודנט שעובד בעבודות של סטודנטים..

ואני חושבת שהגענו לנישואים מספיק גדולים ומספיק בשלים, ומסתבר שגם בגיל שלנו יש כאלה שהם עדיין סטודנטים.
מצד שניl666

כששני הורים עובדים במשרה מלאה אז הם משלמים די הרבה על מסגרות, חוגים וביביסיטר וגם לא רואים את הילדים

שזה גם שיקול גם אם יש תואר ויש מקצוע. 

ויש גם כאלה שלא יכולים לרכוש מקצוע ויעבדו תמיד במשכורת מינימום

וכאלה שרואים בעבודה קודם כל מקור לסיפוק, אז יש להם מקצוע אבל הם מבקשים שיתאים להם מכל הבחינות

 

ל-ש-ח-ר-ר!!זנגויל-לימון
ממליצה לך לקרוא בדחיפות לקרוא את הספר 'לדעת להכנע' של לורה דויל
תסבירי לבעלך את המצבl666

ואולי תסכמו שהוא מקבל הצעת עבודה שנראית סבירה גם אם הוא לא הכי אוהב כדי לצבור ניסיון ולפרנס וממשיך בזמנית לחפש מה שהוא רוצה ומה שמתאים לו. כדאי גם להתייעץ עם מי שעובד בתחום מה סביר ומה סביר פחות

אם זו עבודה לא במקצוע עדיין אז כנראה שכר זה פרמטר יותר חשוב כי זאת עבודה זמנית

אולי אני קצת מהמאה קודמת בדעותי אבלמאושרת20

אחותי!!!! מה נסגר?? מי חתום על הכתובה כחייב בפרנסת הבית את או הוא???  מה זה הפינוק הזה?? גם בעלי בחור ישיבה והוא יודע יופי את חובותיו ותמיד כשאני שואלת אותו אם אולי הוא היה מעדיף לעבוד בעבודה פחות או משו הוא אומר לי " רייחים על צאוורו יעסוק בתורה?!?!" הוא היה מורה בתלמוד תורה עד לא מזמן וזה היה נוח כי זה יצא לו בדיוק בהפסקת צהריים אבל ברגע שזה נגמר- הוא התחיל לעבוד בבנייה לפנות בוקר ובהפסקות צהריים- כי זה מה שהיה! ועכשיו הוא מחפש עבודה בנקיון בניינים כי זה מה שיכול להכניס בלי לפגוע בלימוד שלו! מבחינתו אני נסיכה וצריכה רק לדאוג ללימודים שלי עכשיו. מה נסגר עם הדור הזה? גברים שכחו את התפקיד שלהם בבית?? כל גדולי התנאים היו עובדים לפרנסתם בדברים שלא כ"כ היו "מתאימים להם" (סנדל, רועה צאן, מזפט גגות, אופה...) והיום בחורים לא יכולים??  כנ"ל לגבי הרישיון, לדעתי אם זה מפריע לך תגידי לו שאין לך כח. שכחנו כבר מי אמור לדאוג למי....

אישה צריכה תמיכה, אישה צריכה לחיות בתחושה שיש מישו שמוכן למכור את התחתונים שלו ורק שיהיה לה טוב, אישה צריכה שיאגו לה ויפנקו אותה! אפילו אם לא ברמה התכנית (אם זה לא מתאפשר) אפילו ברמת הרצון וההשתדלות! נשים לא בנויות נפשית לשאת בעול הפרנסה של הבית!

אני במקומך הייתי מדברת על זה עם הרב שלו שיסביר לו את תפקידו במשפחה.

וואו כמו צמח בר
איזו נחרצות..

אני מסכימה עם רוב מה שאמרת
א-ב-ל:
את לא מכירה אותה ולא את בעלה, ובטח ובטח לא את הסיפור המלא, ככה שלשלוח את הבעל ישר לשמו"ס עם הרב זה לא נכון.
נכון שזה אישי אבלמאושרת20

יש דברים שהם בסיס ויסוד בבניית בית ובהבנת התפקידים. התרבות שסובבת אותנו משדרת כאילו נשים צריכות לעשות הכל ולשתוק. סליחה אבל זה שיש ערך חשוב בלימוד תורה זה לא אומר שרק האישה צריכה למסור את נפשה על העניין! זה הפך להיות כאילו מוסכמה חברתית כזאת שאשת אברך צריכה להיות סופר וומן. טעות!! מי שרוצה ללמוד תורה ומי שרוצה בית של תורה צריך להבין שהתורה שמה דגש רציני על עניין הפרנסה מצד הבעל! נכון שהיא מדריכה למסירות נפש אבל לא למסירות נפש האישה!! רוצה ללמוד תורה? מצויין, תמסור את נפשך על זה. ברור שגם האישה צריכה לוותר על דברים כמו נוחות ועשירות אבל מי שמע על דבר כזה בתורה שהאישה צריכה לעבוד??? ועוד שהגבר כשמגיע למצב שצריך לפרנס שם בראש סדר העדיפויות את הנוחות ה"העדפות" שלו. 

ואח"כ מתלוננים למה בנים לא להוטים להתחתן אלעד
אני שמח מאוד שלכם הסידור הזה מתאים,
את יכולה לנחש שיש זוגות שמעדיפים להתנהל אחרת. נכון?

אנא כבדי את דרכם.
בנים שזה מה שמונע מהם להתחתן הם ילדים קטניםמאושרת20

אני חושבת ש"הסידור" הזה מתאים בעיקר לבעלים.

ושוב אני יגיד, אין ל"סידור" הזה תקדימים בעולם היהדות. לא שמענו בכל 3500 השנים שקדמו לנו איזה רב/תנא/אמורא/נביא שאישתו דאגה לפרנסתו.

וזה שזה כבר נהיה נורמה חברתית ש"אישה טובה ויראת שמיים תצא מגדרה למען התורה ולא תיתן לבעלה לבזבז דקת לימוד תורה" לא אומר שזאת האמת. ואני אומרת את זה דווקא ממקום שהייתי שם. אני הייתי מוכנה ל"סידור" הזה כדי שבעלי ילמד תורה. עד שהוא בא ופקח את עיני לעניין והסביר לי שזה תפקידו. אז אני זכיתי בגבר ורחמיי נתונים לכל אותם נשים שחיות עם ילד בבית. ומעבר לעניין הספציפי של הרגשת האישה (שקשה לה) יש פה גם עניין של פגיעה בגבריות שנכנסת אח"כ בדלת האחורית כעבור מספר שנים. 

לא שמעת אף פעםזאת שיודעת

על נשים שהיו כובסות/אופות/מוכרות בחנות/תופרות? רחל אשת ר' עקיבא היתה מנקה בבתי זרים ויש עוד הרבה כמוה.

 

הן עשו זאת משעמום?

 

אז נכון, פעם לנשים לא היה דקה לנשום. עם כל עבודות הבית, בלי מכונת כביסה בלי מיקרוגל בלי כל המכשירים של ימינו.

הן היו עסוקות 24 שעות ביממה ופיזית לא היה ניתן להעמיס עליהן עוד.

ואלה שרצו שבעליהן ילמד ויהיה תלמיד חכם,

או שעבדו או שממש רעבו לפת לחם. הן קיבלו את זה על עצמן באהבה אמיתית.

 

אני ח"ו לא רוצה להוריד מכל המשפחות שסידור כזה לא עובד אצלן. 

 

אז נכון שזה לא מתאים לכל אחד. לא כל אישה מוכנה להקריב כזו הקרבה. לא כל גבר מוכן למאמץ נפשי גבוה כל כך.

בעלי למשל היה מת ללכת לעבוד ולהרויח כסף (הוא כשרוני בטרוף בלי עין הרע ובעבר מה שנגע בו בבין הזמנים ב"ה רק הצליח) אבל אני דוחפת אותו כמה שאפשר לשבת וללמוד. זה ממש לא קל, אבל זה מה שאני רוצה.

ולכן כל זוג צריך לבדוק בינו לבין עצמו מה הוא רוצה ומה היא דרך החיים שהכי מתאימה להם.

 

לפותחת.

ממליצה לך כן להסביר לבעלך את הצד שלך.

 

אולי תכתבי לו? כך מה שתאמרי יהיה מתון יותר ותוכלי לומר כל אשר על ליבך. כך תוכלו להגיע לדיבור נעים וכנה.

 

בהצלחה

הם לא היו המפרנסות העיקריותמאושרת20

אין לי בעיה שאישה תעזור בכלכלת הבית אבל לא כשזה מגיע למצב כמו שמתואר פה. גם אני עובדת כהכנסה שניה בבית ומשלימה את ההכנסה של בעלי אבל זה נעשה מתוך דגש שזו אינה חובתי! מעולם לא קיבלתי איזשהי תחושה שבעלי לא נושא באחריות כלשהי לבית! ותמיד ידעתי שברגע שזה קצת יהיה לי קשה אני יפסיק כי הוא לא מוכן שזה יהיה ככה ( הוא בעצמו שואל אותי כל הזמן אם אני לא מגזימה עם המאמץ, ואולי הוא יעבוד יותר, ודואג כל פעם כשאני עובדת לשלוח לי סמס שהוא ממש ממש מודה לי ומעריך את זה שאני עושה את זה כי זה ממש לא תחום אחריותי) הבעיה היא לא שאנשים מוכנים למסור את נפשם על התורה, אני בדיוק כמוך מחזיקה את בעלי בישיבה למרות שהוא מוכשר ויכול לעשות מלא כסף. הבעיה היא שזה כאילו מאוד הגיוני שאישה צריכה למסירות נפש על תורה בעוד שבעלה לא ממש מחוייב בזה... (לגבי המקרה הספציפי הוא רוצה רק עבודה שמתאימה לו ולא עבודה שמכניסה בעוד שאישתו כורעת תחת עומס לא הגיוני!!)

הן בחלקן גם היו המפרנסות העיקריות.זאת שיודעת

בסופו של יום הרי כל זוג עושה משהו שונה נכון? ויש זוגות שמחים ומאושרים מכל קצוות הקשת.

 

הענין הוא כנראה כשאחד מבני הזוג מרגיש חוסר חשק וחוסר שמחה במה שהוא עושה.

מסתבר אם כן שפה נעוצה הבעיה.

 

הבעיה לא שיש נשים שעובדות מעל ומעבר ובעליהן בכלל לא.

הבעיה אינה נשים שמעדיפות להיות בבית עם הילדים בעוד בעליהן מפרנס לבד.

הבעיה היא גם לא שאישה מוכנה למסור את נפשה על תורה.

או שהבעל רוצה רק עבודה ספציפית שישמח בה.

 

 

הבעיה היא חוסר הדברות ומצב שאינו מקובל בשמחה על שני הצדדים.

 

צריך לשבת ולדבר ולהגיע לכך ששניהם יסכימו על מצב מסוים.

 

משהו בקשר להודעות שלך בשרשור:מ.א.

 

רואים מההודעות שלך שהמצב של פותחת השרשור ממש כואב לך וחשוב לך להאיר את עיניה לגבי התנהלות תקינה של חיי נישואין. אבל שימי את עצמך רגע במקומה של פותחת השרשור. לדעתך ההודעה שלך עוזרת לה ומחזקת אותה? לענ"ד, בדיוק להיפך: את מספרת לה כמה בעלה לא בסדר (ומדגימה שוב ושוב כמה בעלך מושלם... שזה סבבה בדיון תאורטי, אבל מול אישה שפורשת מצוקה השוואה עלולה להיות ממש הרסנית). כרגע, הדעות של בעלה של פותחת השרשור הן מצב נתון. הסיכוי שבעקבות הודעות שנכתוב לה בפורום דעתו תשתנה אפסי. אפילו אם הוא ישתכנע (ובאמת שהסיכוי לכך נמוך מאוד אם היא תתווכח איתו מעמדה שבה היא בטוחה שהוא טועה לחלוטין), קשה לי להאמין שהוא יפרגן עד כדי כך כמו בעלך, מה שאומר שהבחורה עלולה לצאת מאוד מתוסכלת. 

אז מה כן? בעיניי, הדיון העקרוני הוא חשוב, אבל בסיטואציה נתונה חשוב יותר להגיע להסכמה הדדית בין בני הזוג. כרגע חשוב קודם כל להגיע לשלום בית, ולמצוא איזון שיתאים לשניהם (מה שאומר שסביר להניח שגם הוא וגם היא יצטרכו להתפשר על דברים מסוימים). אחר כך, כששניהם יהיו בנחת ובלי משקעים, אפשר ללמוד ביחד את הנושא של מקומם של הגבר והאישה בבית ולהחליט איך הם רוצים שהבית שלהם יראה. 

 

 

צודקת לגמרימאושרת20

ישמצב שמה שכתבתי יצא חריף מדי כי באמת קשה לי לשמוע שיש אנשים שמתנהלים ככה.

מסכימה איתך שדבר ראשון בזוגיות זה דיבור והבנה ושזה שורש כל המחלוקות

אגב מתוך דבריה אתה רואה שלא טוב לה עם זהמאושרת20

מה שמוכיח את מה שאמרתי

ששש.. את תעירי את דןהולכת בחצות

 

 

המצב מושלם, כולם מסתדרים וטוב להם עם זה.

 

נא לא לדבר על מצוקות, זה מפריע למנוחתו של דן.

 

 

 

 

יש כזה פורום נשואים צעירים תואמי גיל?בתאל1

כי נראה לי שהפך פה לגנון...

אכן,ד.
עבר עריכה על ידי ד. בתאריך י"ב בתמוז תשע"ד 05:14

מתחת לרמה להתייחס...

 

[לפחות היתה מתייחסת לדברים שאכן אמרתי... מה נעשה - התרגלה להמציא "דעות" של אחרים; ודווקא היא ש"מצוקות" של אחרים מנוצלות על ידה לא לעזור להם, אלא להשמעת דעותיה בעניינים שלא רלוונטיים להם.. ואגב, עדיף "מצוקה" בעניינים כלכליים, מאשר ב"תחליף" שהציעה, לדחות נישואין ו"לגעת" בכמה גברים בינתיים, ואח"כ להסביר כמה זה רק "מועיל" ליחס עם הבעל וכמה הוא מן הסתם גם שמח בזה..]

נשמע כאילו את מבקרת את דן גם כהנושא הפוךאלעד

הלא מתוך מה שאנו כבר יודעים עלייך ועל דעותייך היית אמורה לצאץ חוצץ נגד כל מה שהיא כתבה שם, בהודעתה.

אז..העיקר לנגח?

לא ראוי ולא מתאים ואין שום סיבה שאתפקד כאן כגננת או כשופט.

בחייאת צאו מזה

ומדברייך יוצא כל מי מתחתן בגיל מאוחר חוגגאורין

מצבו הכלכלי מצוין ומבלה בבתי קפה פעם ביומיים..

לרגע נבהלתי אלעד

אנא שרשרי נכון

מנסיוני כיועצת...tx,rxukyi

אנחנו הנשים הרבה פעמים לוקחות אחריות על דברים שהם לא שלנו, או היו יכולים לא להיות שלנו.

אחריות לא מתחלקת לשניים- כלומר- אם את אחראית שהבית יתפקד כלכלית- הדאגה עלייך, וגם אם הוא יעבוד ויביא כסף- עדיין האחריות והדאגה עלייך, והוא לא דואג מזה.

 

(אני מכירה מצב הפוך- הבעל אחראי לחלוטין על הקטע הכלכלי- יודע כמה אפשר להוציא, דואג לחסכונות והכל- והאישה היא שמביאה את עיקר הכסף. אבל זה לא מטריד אותה לרגע- אין לה מושג בענייני המשכורת- זה לא מדאיג אותה לרגע- כי האחריות היא עליו. )

 

קשה לך עם זה?

רוצה לשנות?

זה אומר שאת צריכה להחליט שאת מוכנה להעביר אליו את האחריות. לגמרי. לסמוך על כל החלטה שלו וללכת אחריו. מוכנה לקחת את הסיכון?

אם כן- מה שאת צריכה לעשות הוא פשוט- להרפות. לעשות מה שטוב ונכון לך. קשה לך לעבוד בעבודה מסוימת? תעזבי אותה. את לא מוכנה לנהוג- תגידי שאת לא יכולה. בלי להאשים, בלי לנהל אותו- "עכשיו תיקח את האחריות הזו!"- במילים האלה את אומרת שבעצם את האחראית העליונה על הכל- ומתוקף תפקידך את מטילה עליו את האחריות לX. תתפלאי או שלא- זה יוצר אנטגוניזם מצידו. פשוט תעזבי, ותסמכי עליו שהוא יסתדר.

וזה יעשה לו כ"כ טוב להרגיש ולדעת שאשתו צריכה אותו וזקוקה לו ולא חזקה ושולטת (גברי משהו...)

זה נהדר לזוגיות.

 

ממליצה מאוד מאוד על הספר "לדעת להיכנע" מאוד עוזר בלהבין את ההגיון ואיך מיישמים את זה.

תצליחי, ואני פה באישי אם צריך.

 

תגובה לשמי תכלתרחלי ג.

 שמי תכלת יקרה: קודם כל אשרייך שהקמת בית  בישראל ואת נשואה לבן תורה וגם זכית להיות כבר לאם.

אני אשה בוגרת, אם למשפחה גדולה ב"ה וגם בעלי למד תורה שנים רבות בטרם יצא לעבודה קבועה.

נראה שהבעיה היא בתפיסת עולם שונה שבאתם אתה (אולי ) מהבית .

בבתים מסויימים ברור שפרנסה זה משהו שצריך להשיג כבסיס לקיום ואין לצפות לענין, שמחה וסיפוק. בבתים אחרים (למשל בבית שגדלתי בו) זה מאד ברור שלכל אדם יש  כישורים שונים, ענין והנאה מתחומים אחרים ולכן כדאי להתאמץ מאד לעבוד בעבודה בה אתה תורם ושמח אפילו אם המחיר הוא משכורת נמוכה יותר. לכל אדם יש את האות המיוחדת שלו בתורה ואת יעודו משמים, ועליו לנסות ולכוון למלא את תפקידו בעולם.   אצל הגבר הדבר חשוב עוד יותר מכיון שזה עיסוקו המרכזי במשך רוב היום ואילו האשה ,לפחות לפי הבנתי את רוח התורה, עניינה קודם כל להיות עמוד השדרה של הבית. אם כך לגיטימי שבעלך יחפש עבודה הנותנת לו סיפוק ומתאימה לאישיותו . אם אין ברירה- עושים קצת פשרות זמניות, אך לא מלכתחילה. או שהבעל יעבוד בעבודה עיקרית שמתאימה לו וביחד תעשו עוד קצת השלמות במינון נמוך.

יכול להיות שהגעתם לנישואין עם תפיסות עולם שונות בענין הציפיה מעבודה  וחלוקת תפקידים ולכן חשוב שתשבו ותבררו את זה ביניכם. אם זה לא מתקדם- כדאי ללכת ליעוץ ובע"ה הכל יסתדר.    

מהמכתב שלך עולה שגם את עמוסה מדי ולא מסופקת, ובסופו של דבר מגיעה לתסכול ולתחושה קורבנית. אז גם לך יש ענין לחפש עבודה מספקת יותר ולחשוב האם באמת האידיאל של לגדל ילדים ללא עזרת מטפלת- מציאותי עבורך.  הילדים זקוקים להורים רגועים ושמחים ,לא מפורקים (זה לא אומר - בטלנים) ובעקר- הורים שחיים בשלום ביניהם וזה לא קשור למצב הכלכלי. 

לסיכום- אולי עם קצת עזרה מקצועית- תגיעו לפתרונות ובע"ה תחזור השלוה לשכון בביתכם. זה לא פשוט אבל אפשרי  מאד.    בהצלחה!

נראה מההודעה שלךמ.א.

שיש תחומים שאת מצפה שבעלך ייקח עליהם אחריות (פרנסה, נהיגה) ומתסכל אותך שהוא לא ממלא את הציפיות. 

מה קורה עם תחומי האחריות שלך? יכול להיות שבדברים שלכאורה אמורים להיות תחת אחריותך הוא לוקח חלק משמעותי? נכון שבעבר החלוקה היתה של בעל מפרנס ואישה מנהלת את משק הבית. היום זוגות רבים מתחלקים אחרת, כך שהאישה נושאת בנטל הפרנסה והבעל שותף במלאכות הבית. אולי לכם מתאימה חלוקת תפקידים שונה מהמקובל?

 

עוד משהו חשוב - לא כל אדם חווה כל משימה באותו אופן. יכול להיות שאת יכולה להתמודד עם עבודה שאת לא אוהבת ואצלו זה יוביל לחוסר תפקוד. יכול להיות שאת לא אוהבת אבל מסוגלת לנהוג, ואצלו הקושי הרבה יותר גדול (נהיגה דורשת יכולות מסוימות. לא לכולם יש אותן ברמה גבוהה. אני יכולה להעיד כמה זה מתסכל ללמוד נהיגה כשצורת החשיבה מתקשה להתמודד עם זה. הוא נכשל בכמה טסטים. זה לא שהוא לא ניסה!). אם זה המצב, אין מה לשאול למה אני יכולה והוא לא. ככה. כי אלה הכוחות שה' נתן לך, ואלה הכוחות שה' נתן לו. 

אגב, אם את מרגישה כ"כ מפורקת ומתוסכלת כדאי לחשוב גם איך את עושה שינוי שיאפשר לך להיות יותר בכוחות. נסו להיות יצירתיים.

 

ועוד דבר - יש לפעמים נטייה לצאת גיבורה, לעבוד עד כלות הכוחות ולשתוק (או אפילו לא לשתוק) ולהרגיש המון סיפוק מזה שהנה, אני עושה הכל (ויותר מזה...) למען הבית. בד"כ זה בא עם ציפייה שגם הצד השני יתנהל כך/ יעריך מאוד מאוד מאוד/ יפנק מאוד כדי "לפצות". קצת כמו לעבוד באטרף ביום שישי ולקרוס בליל שבת מתוך תחושה שמגיע לי צל"ש אדיר.

בעלך לא שם. הוא מעדיף לעבוד כפי כוחותיו, ולא להגיע לקריסה. אולי במקום להיות מתוסכלת מזה, תלמדי ממנו? לא כהפגנה (אתה לא משקיע אז אני לא אשקיע), אלא מתוך הבנה שזו הדרך לשמור על הכוחות ועל שמחת החיים שלך. 

אם באמת אין שום דרך לעמוד בזה כלכלית, תצטרכו שניכם להתפשר. אבל לפעמים מרוב שמוכנים להקריב לא שמים לב לאפשרויות שדורשות פחות הקרבה. 

 

ודבר אחרון - אני מבינה שבעלך למד עד עכשיו ורק עכשיו יוצא לשוק העבודה. יש נטייה בשלב הזה קצת "לחיות בסרט", להאמין שאפשר למצוא את עבודת החלומות. אחרי כמה ראיונות עבודה כושלים מתחילים להבין שהעולם קצת פחות ורוד ממה שמדמיינים. אם לא מדובר בתקופה ארוכה ולא הגיונית, אולי את יכולה לתת לו לעבור את התהליך הזה. 

מדברייך (שמי התכלת) נראה,ד.

שמהתקופה הקודמת, עד השנה הזאת, היית מרוצה בכלליות.

 

את עבדת מהבית, בעלך היה בצבא ואח"כ אברך עם עבודה. הסתדרתם.

 

מה השתנה לכאורה השנה? "סיום התואר" שזה המשך לימודים שכבר היו. עבודה שכבר היתה גם מקודם.

 

מה שאולי התחדש - זה הטיפול בבן שאמנם התחיל לפני השנה הזאת, אך גדול יותר השנה.

 

אולי גם זה שבעלך לומד כעת אינטנסיבית (לא כ"כ הובן ממה שכתבת - אבל אולי בגלל זה כעת אין לו עבודה?).

 

 

אבל את כותבת בעצמך שלא זו עיקר בעיה. אלא זה שהוא "מחפש מה שנוח לו" לעבוד.  לכאורה, זה טוב מאד. מה שנוח - יעבוד יותר בשמחה, מן הסתם גם יותר ביעילות, ירוויח יותר. הרי לא אמר שאחרת לא יקח מה שיהיה. 

 

אז למה לך להתמרמר? אדרבה, תעודדי אותו למצוא מה שמתאים לו. אשה שמעודדת את בעלה לחפש עבודה שמתאימה לו, נותנת לו מוטיוציה, משמחת - בסופו של דבר גם היא תרוויח מזה.

 

למה לך "להשוות"?..   הרי הוא לא אמר ש"מתפקידך לפרנס".. אדרבה, הרי לפני כן שניכם השתתפתם בפרנסה, כמו עוד רבים, וגם אינך מלינה על כך; השנה - הוא לומד אינטנסיבית בדיוק כדי לפרנס..  אז אדרבה

 תשמחי שמחפש עבודה מתאימה.

 

שַנִי הסתכלות.

 

והרישיון - הרי בעצמך את אומרת שניסה כמה פעמים.. אז מה שייך להתלונן?..  אולי עוד כמה זמן ינסה שוב.

 

אם את רוצה שיצליח בכך, כדאי שתשדרי אוירה של אמון, סבלנות - רק כך הוא "ינסה שוב". לא אם אשתו משדרת לו כאילו הוא איזה "לא-יוצלח", מה גם שנראה בדיוק ההיפך. שהוא ממש בחור לענין. עשה צבא, למד תורה, עבד במקביל מהצד. לומד אינטנסיבית מקצוע. מחפש משהו מתאים, יש לו "הרגשה". יופי של איש.

 

ולא כ"כ הבנתי מה פירוש שאינו נותן לך עוגן בתחומי אחריותו. מה הם התחומים האלו (או שהכוונה שאת עדיין לא יכולה לסמוך עליו בתחום העבדה והנהיגה. זה זמני ממש)?

 

יכול להיות שמה שציינת (הריון) גורם לך לראות את הדברים קצת "מר" יותר?

 

כדי "לדבר" בהצלחה - את צריכה להגדיר בעצם על מה יש לדבר.

 

מכל מה שכתבת - עולים רק שני עניינים: האחד - למה מחפש מקצוע "מתאים"..

 

השני - הטסט...

 

חושבני שאם תשני גישה בשניהם - תראי ממש טוב. תעודדי אותו למצוא מקצוע מתאים. תגידי לו שאת מבינה שלא נעים לנסות שוב טסט, לא נורא - חכה קצת ואח"כ... ותראי להפתעתך שגם עבודה תימצא מהר יותר - וגם ההצלחה בטסט תגיע. אשתו איתו.

 

אני חושב שאולי בגלל "המצב" יש לך מרירות יתר. הוא לא בדיוק מבין למה. ברור שזה טעון.

 

אולי תבדילי בין הנושאים: מה שעניינית, כנ"ל, הוא לא כ"כ מי-יודע-מה... גשי חיובית - ומן הסתם יסתדר.

 

ותבדקי אולי את סתם "מרגישה לא טוב" וצריכה קצת תמיכה מהבעל.

 

אז אם "תנקו את השטח" מהדברים הקודמים, הנ"ל, ותגידי לו בשיא-הרגיעה, ללא שמץ תלונה, שאת לא מרגישה כ"כ טוב; תסבירי לו מה מפריע (לא תלונות עליו. סתם - תחושת עומס, או מצברוח מההריון, או לא משנה מה), יתכן שתגלי שכאשר הדברים הם "בקשת עזרה" ולא תלונה - יש לך בעל שמאד ישמח לתמוך..

 

בהצלחה רבה.

תודה לכולם. אפרט יותרשמי תכלת

ראשית, דן, יתכן שהובנתי לא כראוי, אך אינני בהריון.

לצערי.

אני מאד רוצה אך מרגישה שהעומס לא מאפשר לגוף שלי את המנוחה הנכונה שצריך כדי לקלוט אליו הריון.

וכן, הלימודים האינטנסיביים שהוא לומד השנה הינם לימוד תורה במסגרת מאד רצינית - לא לימוד מקצועי..

דבר נוסף - מעולם לא נהנתי מהעבודה הנוכחית - אני עובדת בה רק בשביל הצורך לפרנס באטרף...

 

שנית, אני מזדהה מאד עם מה שאמרה מאושרת20 בנוגע לאחריותו של הבעל בעניין הפרנסה. תמיד אמרתי לו, שלמרות שאני מכניסה את רוב ההכנסות - זה תחום אחריותו... הוא תמיד אמר שזה נכון..

אך כעת, משהגיעה שעת המבחן, ואני רוצה לעזוב את העבודה שלי כי לחוץ לי בה, קשה ומותח - הוא לא מעודד אותי לעשות זאת, אלא מערים קשיים וחששות של מה יהיה..

 

עשיתי עבודה עם עצמי והחלטתי שאני מרפה - אני מחויבת לרוגע הפנימי שלי ולבית - ולכן עוזבת את העבודה, וסומכת עליו שהוא יסתדר..

 

עכשיו, אשמח לקבל עיצות פרקטיות -

 

1. כיצד לגרום לו להפנים שזה שאני עוזבת את העבודה זה טובתו כי זו טובתי, שלמרות שפרנסתי בכבוד במשך 3 שנות נישואינו - זה הולך להגמר, ואני הולכת להשקיע בעצמי ולעבוד ממש בקטנה?

2. כיצד להביא אותו למקום שהוא לומד נהיגה? הוא אפילו לא פוזל לכיוון.. כל אמירה שלי בעניין - ולו העדינה ביותר, מכניסה אותו למגננה...

 

תודה לכולכם!

הבהרה חשובה...ד.

באמת הובן קצת אחרת.

 

מה הגישה שלו לגבי שנה הבאה?  הוא עקרונית רוצה לעבור לעבוד? (חששות, זה די טבעי מכל דבר חדש. הוא רוצה?)

 

ה"עבודה העצמית" שלך - היא טובה.

 

וכל הכבוד על מה שעד עכשיו.

 

לגבי שאלותייך: 

 

אולי נכון יותר לא לחשוב בראש של "כיצד לגרום לו להפנים"..

 

אולי כדאי, לבקש אותו לגמרי בנחת לשוחח על הנושא של שנה הבאה. להגיד לו מראש אינך באה בשום תלונה, אלא מעוניינת רק לשמוע את דעתו, שתתייעצו ביחד.

 

אולי זה יפיג חששות ולחץ.

 

את תסבירי קודם כל (לא בסגנון של "זה הולך להיגמר"..), שכעת כבר מאד קשה לך אינטנסיביות כזו של עבודה, ושאת סומכת עליו שהוא רוצה להשתדל לקחת חלק חשוב בענין; ושאת רוצה שתתייעצו איך מוצאים משהו שגם יוכל להרוויח טוב, וגם הכי יהיה מרוצה ממנו.  תדברו ביחד, תעלו רעיונות. אוירה של שיתוף. לא"נגד".

 

אם יפוג המתח, לא ירגיש מותקף, יתכן שתמצאו יחד רעיונות טובים. וגם יהיה לו קל יותר להתרגל למהלך החדש.

 

תנסו גם לחשוב ביחד איך יוכל להמשיך ללמוד במסגרת חלקית עם העבודה, אם זה מה שרוצה.

 

השותפות הנינוחה, המכבדת, חשובה מאד.

 

 

לגבי הנהיגה - מציע להוריד את זה כעת מהפרק.  "נהיגה" אינה דבר הכרחי לכל אחד גם אם זה עוזר.  הרי ישלו בראש ש"נכשל", ובמצב הנוכחי ביניכם, מן הסתם אינו מרגיש שזה מוסיף לו כבוד אצלך, אלא כאילו את עומדת כמורה שמציעה לתלמיד "מבחן חוזר".  צריך דבר-דבר.  אם ימצא עבודה, וירגיש שאת סומכת עליו, גם כשימצא, גם כעת בשלבי הדיונים, אז יהיה לו יותר רצון וביטחון גם לזה.

 

ואז את "תציעי": תגיד, אתה רוצה אולי לנסות שוב טסט, מקסימום נכשלת - לא קרה כלום.  הוא צריך לחוש שאת מכבדת בכל מצב, כדי שיהיה מוכן לכך..

 

זה לענ"ד.

 

תצליחו

יישר כחלא לעישון

לקחתי דברים גם לעצמי. 

תודה

אין מצב ת ..תכתום כתום
אני חושבת שדן צודק.
גם אני ראיתי איך המחשבה שלי-לא במילים אפילו השפיע על בעלי לטוב ולמוטב. היום אני יודעת להגיד לנשים שהכל בא מאיפה את מדברת, מה המחשבות הכמוסות שלך, אם את מעריכה את מה שהוא עושה תראי שהוא יעשה עוד ויותר טוב ממה שאת מעלה בדעתך ואם הגישה הפוכה אז תקבלי תוצאות בהתאם.

לגבי ההכנסה-בעלי עובד יחיד וההכנסה היא 7000₪ ועם זה פתחנו עסק-כרגע בבניה אז זה הוצאות ללא הכנסהובכל זאת יש חוגים- לשתי בנות 3 חוגים.אין משכנתא על הדירה אבל יש 4ילדים ב"ה וגם כשהגדולים היו קטנים הם היו בחוגים. היום אנו חוסכים יותר מ1000 ₪ בחודש. אז לא חייבים להוציא הרבה כדי לחיות הכל לפי סדרי עדיפויות.
מאחלת לך שתדעי למצוא את הדרך והמילים הנכונות להגיע אל בעלך כך שלא יחשוש להניע את עצמו כי כמו שזה נראה הוא לא בטוח שמה שהוא עושה או יעשה ימצא חן בעינייך וזה מה שעוצר אותו ולאו דווקא בגלל שהוא מתפנק. מה לעשות לפעמים אנחנו מגזימות ומפחידות אותם-לא מתוך ביקורת עליך, גם אני הייתי במקום הזה ולפעמים עדיין נופלת לשם. זו עבודת חיים. רק אל תתיאשי לא מעצמך ולא ממנו גם אם יהיו לך נפילות שישפיעו עליו תמיד תחשבי על איך את מתקנת ובמהירות.יש לך הרבה כוח, נצלי אותו לטובת הזוגיות שלך. בעלך בטוח אוהב אותך ויעשה הכל כדי לשמח אותך-תני לו את האפשרות הזו שניכם תצאו נשכרים.
ו ...זהו סיימתי לחפור
תי נקודות עלו בדעתיאורין

בעלך מחפ עבודה תתאים לו  כי הוא מתכנן על עבודה קבועה  ואילו העבודות אצלך הן ארעיות ולכן לאו דוקא מספקות וכולי

 

אחרי טסטים גרועים לפעמים מאוד לא קל להיבחן עוד פעם.. מעין טראומה. אולי לגייס חבר להרגעה ועידוד ולא את

את נתפסת כביקורתית כי את רוצה בטסט כדי להפסיק להסיע אותו ולא למענו. 

אני מרגישה את הדברים אחרת...שמי תכלת

לגבי העבודה - אני עובדת כבר מספר שנים בעבודה הזו,

 בלי טיפת סיפוק..

וכל פעם שרציתי לעזוב הוא לא היה בעד ואמר כל מיני סיבות ללמה נראה לו כדאי שאשאר, בלי שהזכיר את העניין הכלכלי.

עתה, כשהדיבור על עזיבת העבודה הפכו רציניים, הוא אומר לי - ומה יהיה מבחינה כלכלית...?

אני מנסה להחזיר אותו לאחריות שלו בנושא, אומרת לו שזה שלו, ובסופו של דבר זה ישתלם לו כי הוא יקבל אישה שמחה, הנמצאת במקומה ומששקיעה בו, בביתנו.

אני מבינה שזה לא פשוט.. הוא התרגל לגב הכלכלי שהענקתי לנו כל הזמן הזה - ובגלל זה, כך אני מרגישה, הוא לא רואה אותי...

וזה מבאס אותי..

 

לגבי הרישיון - הייתי מניחה לזה אם זה לא היה יומיומי...

העניין הוא שאנחנו גרים רחוק משני ההורים שלנו ואנחנו נוסעים אליהם די הרבה..

כך יוצא מלא פעמים שאני נוהגת אחרי שבת וכו' וכמעט נרדמת על ההגה, כשהוא רדום לידי - ואני מתחרפנת מזה..

איך הוא לא רואה אותי? למה הוא לא עושה דבר בשביל להקל עליי? ועוד שזה בתחום אחריותו...?

לסבר את האוזן, כבר שנתיים שהוא לא נגע בכל נושא הרשיון, ועכשיו הכל נעשה יותר מסובך.. כי פג תוקפה של התיאוריה וצריך ללמוד הכל מהתחלה..

העניין הוא שזה מפריע כל הזמן..

כאמור, בנסיעות להורים, בחופשות - שלושה ימי חופשה שרק אני נוהגת בהם, לא מצליחה להנות מהנוף, ולא פעם לא נסענו משיקולים כאלה... שפשוט לא רציתי שהמתח סביב הנושא הזה יעלה והחופשה תהרס..

אחרי לידה - כשהמשפחות שלנו היו צריכים לבוא לקחת אותי מבית החולים... ממש לא נעים...

 

המשותף בשני הדברים האלו, וכשאני חושבת על זה, יש עוד תחומים כאלה בחיינו - אני רוצה להשען עליו, והוא פשוט לא שם.. הוא לא רואה אותי, לא מקשיב לצורך האמיתי שלי... מתכנס, מסתגר, עד לפעם הבאה...

 

עצוב לי מאד!

אכן - בעיה!battt

ציטוט: "המשותף בשני הדברים האלו, וכשאני חושבת על זה, יש עוד תחומים כאלה בחיינו - אני רוצה להשען עליו, והוא פשוט לא שם.. הוא לא רואה אותי, לא מקשיב לצורך האמיתי שלי... מתכנס, מסתגר, עד לפעם הבאה..."

אם אלו ההרגשות שלך - אתם (שניכם יחד!) בבעיה, ובבעיות צריך לטפל כשהן קטנות, כלומר עכשיו, ולא לתת להן לגדול.

עדיף שתפנו יחד ליעוץ זוגי, ואם הוא לא מרגיש בעניין - תפני לבד ליעוץ.

הדיון פה לא יועיל, זה חובבני.

קחי בחשבון שעכשיו (תחילת הריון) את חווה רגשות באופן שונה ממצב "רגיל" (אם יש כזה בחיי אישה צעירה נשואה...) וחשוב לא לתת לדברים להידרדר במהלך ההריון.

 

 

 

את מרגישה וחושבת בצורה הכי טבעית ולגיטימית שישהולכת בחצות

 

 

כואב הלב לראות איך את צריכה "להתנצל" על תביעות הכל כך לגיטימיות שלך.

 

 

בעלך צריך לעזוב את הישיבה, להפסיק להתבטל, ולהתחיל לקחת אחריות  על המשפחה שלו.

 

את מתארת פה מצב אבסורדי, אבל את מציגה אותוו בפני אנשים שכל כך משוכנעים שהוא טבעי, שכל כך טבעי בעיניהם שגבר יושב לומד ולא עובד.. בזמן שאשתו צריכה לצאת ולשאת בכל עול הפרנסה.

 

העשן פשוט יוצא מהאוזניים "הוא מודאג" מזה שתפסיקי לעבוד. הוא מודאג? אז שיקום ויצא לעבוד. איזו בטלנות. וזה לא הוא אשם, הוא פשוט לומד במסגרת שבו כולם אומרים לו, כן אתה צדיק, אשתך צדיקה שהיא עוזרת לך ללמוד. מערכת שלמה שמצדיקה ומעודדת בטלנות מגברים, בזמן שהיא דורשת מנשים להקריב את הקורבן.

 

(ולא זה שאני פמיניסטית, זה לא סותר את העובדה שהבעל לא יכול להיות כל כך חסר אחריות, לראות את אשתו קורסת ומתפרקת, והוא ימשיך להתנדנד מול הסטנדר. מודל פמיניסטי בהחלט מעודד מודל שבו זוג יחליט ביחד על מודל שבו היא המפרנסת העיקרית, והוא מפרנס משני ועוזר בבית ילדים וכו'.

אבל פה זה ממש לא המקרה!  היא קורסת, היא מתפרקת היא אומרת לו שהמודל הזה לא מקובל עליה. היא מבקשת ממנו לעזור לה לקחת אחריות, הלו יש  תינוק קטן.

 

אם עליה לא מקובל המודל שהוא יושב ולומד, והיא מפרנסת. אז הוא צריך לקום מחר בבוקר לעזוב את הישיבה, ולצאת לעבוד. אי אפשר להכריח אותה להסכים למצב הקיים.

 

ופותחת השרשור, קומי עכשיו ותודיעי לבעלך, שעליו להתחיל להתנהג כבעל משפחה ואבא לילד, ולצאת לעבוד מחר בבוקר.

ואת כל התמיכה שאת צריכה אל תחפשי, אצל נשות אברכים שמקבלות כגזרה את הסדר הזה, יש מספיק גורמים שיעזרו לך לעמוד על שלך בתחום הזה, ולראות שהמודל שבו בעלך חי הוא מעוות לחלוטין.

 

 

 

חמודהזאת שיודעת

אז אני מבינה שבעייניך לימוד תורה אינטנסיבי (כפי ש'שמי תכלת' מציינת בפוסט הראשון) זה בטלנות וחוסר אחריות.

 

נראה שדווקא הבעיה שלהם התחילה כשבעלה כן החליט לחפש עבודה (מניחה שזו היתה החלטה משותפת). עד אז נראה שהסידור התאים לשניהם. הבעיה החלה כשלידבריה הוא היה נינוח מידי וחיפש עבודה שתתאים לרצונותיו בניגוד אליה שעובדת בעבודה קשה מאד שאינה מספקת.

דהיינו, הלימוד שלו לא נראה שיה בכלל בעייתי מצידה. 

אלא המצב הנוכחי שחיפוש העבודה שלו אינו אינטנסיבי מספיק לדעתה

וכן שנוח לו להשען עליה. 

 

שוב הפכת את פני הדברים ומצאת היכן להשפיל את התורה ולומדיה.

 

ההסתה הקבועה שלך נגד לומדי תורה הינה מגוחכת.

 

 

 

 

את מוכנה,ד.

שוב, 

 

לסכסך בין איש לאשתו (כבר הסברת שגירושין זה לא ממש "ביג דיל"  בחברה המתקדמת והליברלית..  סה"כ גבר אחד מהסידרה), העיקר בשביל האג'נדה.

 

אם אינך מבינה איך מייעצים לאיש ואשתו, אל תעשי את זה.

 

 

את גם משקרת לצורך הענין:

 

"את מתארת פה מצב אבסורדי, אבל את מציגה אותוו בפני אנשים שכל כך משוכנעים שהוא טבעי, שכל כך טבעי בעיניהם שגבר יושב לומד ולא עובד.. בזמן שאשתו צריכה לצאת ולשאת בכל עול הפרנסה".

 

אני לא ראיתי פה שמישהו כתב ש"טבעי שגבר יושב לומד ולא עובד..אשתו צריכה לשאת בכל עול הפרנסה"..

 

ה"גג" שכתבו היה שאם זה אידיאל של שניהם שהוא ילמד גם במחיר יותר עבודה שלה, זה לגיטימי. 

 

את גם "יודעת" שזו "מערכת שלמה" שמעודדת בטלנות מגברים בזמן שהיא דורשת מנשים להקריב את הקרבן". מניין לך באיזו "מערכת" היא נמצאת?.. [וכן, אשה שעוזרת לבעלה ללמוד - כל זמן שזה לגמרי מרצונה, היא בהחלט צדיקה. גם אם בעינייך אין כל ערך ללימוד התורה. איך כתבת - והסגרת בזה את יחסך - "ימשיך להתנדנד מול הסטנדר"... לא ללמוד תורת-חיים שעוזרת לכל עם ישראל, חלילה, "להתנדנד". להתעסק עם סדרה של גברים טרום-נישואין, זה "רומנטיקה עם מגע" כלשונך-הזהב, באחת מהודעותייך, אבל ללמוד תורה, זה "להתנדנד".  את כותבת, כאילו "לעזור", למישהי שאינה בכלל מההווי שלך. מוטב תכבדי את עולמה, לפני רצון "לסייע"].

 

ובכלל, לעשות ממנה איזו מטומטמת, וכל שכמותה: אתן לא בוחרות מעצמכן, רק אני.. אתן פשוט חלק משטיפת מוח של "מערכת" - זה לא שבאמת אתן חושבות שהשנים הראשונות הללו של הנישואין שהבעל לומד תורה ישפיעו לטובה על על ביתכן בעתיד ולכן אתן מוכנות (גם התעלמות מכך שעד שנה זו אכן גם עבד מהצד..) -

 

אמרה מי שכבר הראתה כמה התורה ויישומה קריטית בעיניה..

 

 

האשה אומרת מפורש שהמדובר הוא על שנה הבאה. כעת הגיעה למסקנה שזהו, המצב הנוכחי כבר ממש לא טוב לה.  גם האיש הסכים.  אלא מה? התרגלות למצב חדש. האשה הזו מבינה שאכן כל "שינוי", תהא הסיבה מוצדקת ככל שתהא, מצריך הסתגלות.  גם אינה חושבת שזה ענין של "מחר בבקר", וכל בעייתה זה עם דרך הבחירה לשנה הבאה.

 

אבל ל"ייועצת" הזו זה לא ישנה. לא - תגידי לו "מחר בבקר". תסתכסכו. אל תלכי לפי הפרימיטיבים של השלום בית.

 

[בכלל - מי שהראתה את שנאתה לישיבות ולומדיהם במילים ברורות - ואת תסכולה מצווייה הבסיסיים של התורה, אינה יכולה להמליץ על "מחר בבקר לעזוב את הישיבה" שמבחינתה לא היתה אמורה כלל להיות קיימת אולי, ושמאד מפריעה לה בדרישותיה המוסריות בנושאים מסויימים..  לפחות יושר מינימלי, לא לייעץ למישהי שכנראה בעיניה ישיבה זה דבר טוב וחשוב - גם אם בצדק חושבת שהגיע הזמן לשינוי המצב הנוכחי בהתאם לנסיבות]

 

ואני מציע לך, פותחת השרשור, ההיפך מהצעתה: אל תחפשי פיתרון אצל שונאות לומדי התורה, אצל אלו ש"ממליצות" על חיי פריצות וקוראות לכך בשמות "מעודנים" ומסבירות ש"להתגרש" זה לא ממש אסון..  אצל כאלה שמוכנות לסכסך בינך לבין בעלך לצורך "פרסום האג'נדה" המעוותת.

 

הפוך - דווקא אותן "נשות אברכים" שמבינות גם את ערך לימוד התורה, וגם את רצונך כעת, גם את הראש שלך וגם את הראש שלבעלך - הו אלו שתייעצנה לך הכי טוב איך להגיע למטרה הנכונה שאת רוצה, וביחד עם הבעל ולא בעימות איתו.

 

אל תלכי לכאלו שילמדו אותך "לעמוד על שלך" "להראות שהמודל שבעלך חי בו הוא מעוות"...  גם כי ככה לא פותרים בעיות כאלה בין איש לאשתו, וגם כי אין כאן כל מודל מעוות..  חייתם שלש שנים שחלקן צבא וחלקן ישיבה, התחלתם יפה. שנה הבאה מקובל על שניכם שכבר קשה לך והבעל יקח את חלקו בפרנסה. אז כל השאלה היא איך מגיעים לכך.

 

וזו האמת גם על ה"דיון" הזה. הרי כולם מבינים שבמצב הנוכחי צריך שינוי.

 

כל השאלה  - האם כדי להגיע לכך, צריך ייעוץ שיישפוך בוז על כל עולמכם הרוחני, על בעלך, שיסכסך ביניכם, שישתמש בבעיה שאת מעלה כדי להוציא מרירות אישית על כל מיני ערכים תורניים, במסוה של "דאגה לאשה";

 

או ההיפך - כבוד רב למאמצייך היפים עד כה, גם מבחינת ערך בנין התורה בראשית דרככם, הבנה לצורך הנוכחי, ואופן גישה בו תהיו שותפים-ביחד למאמץ הראוי של השינוי.

 

תבחרי..

גם אם נצא מנקודת הנחה שאת צודקת-+mp8

את מודעת למה שהמילים שלך יכולות לגרום?

את חושבת שמילים כאלה יוסיפו שם רוגע, שלום בית, תבונה וישועה??

 

חכמים, היזהרו בדבריכם,

גם אם אתם אומרים דברי חכמה נעלים-

צריכים לדעת איך, כמה, מתי ולמי...

בתור אברך למדן הוא ודאי יודע מה חובותיו לאשתואלעד

אם הוא שכח - את יכולה להראות לו את הכתובה. הוא אפילו חתם עליה.. ממש בעצם כתב-יד-קדשו.

 

כשהייתי אברך היינו חברי ואני דואגים לעבוד בשעת הפסקת הצהרים ובערבים, בכדי להתפרנס מיגיע כפינו ולא להפיל את עול הפרנסה על נשותינו, אפילו שהסכימו לקבל את זה על עצמן. אין בי ספק שגם כיום, למרות הטשטוש המכוון כנגד מגדריות וסמכויות, הגבר הוא האחראי הראשי על הפרנסה כשם שהאשה נותרה האחראית העיקרית על הבית.

 

אבל כאשר מאגדים הכל יחד, כולל תלונות נלוות על רשיון וכד'- מתגלה שאת מרגישה מנוצלת ומשם מתפתחות התחושות הקשות.

דיברת על זה עם יועץ נישואין מקצועי? תחושת ניצול פוגעת מאוד בזוגיות, מעכירה את האווירה ועשויה להאפיל גם על הרגעים היפים שיש בניכם.

ממליץ לטפל בזה באופן מיידי.

 

בהצלחה!

את צודקת..ד.

אבל כדי להגיע למצב שתוכלי "להישען עליו" - שזה רצון בסיסי של אשה, צריך שהוא יתעורר לכך.

 

הרי הנקודה שלך אינה לדעת שרצונך לגיטימי - אלא איך להגיע לכך שזה יתיישם.

 

וביישום - כל לחץ גורם הפוך.

 

לכן, כדאי, כמו שכבר אמרנו, להבדיל בין התחומים. התחום המעשי והתחום העקרוני.

 

לשינוי המציאות של העבודה, הוא אכן יתרגל. 

 

ושיחה טובה ביניכם, מתוך הבנת הרצון שלו במשהו מתאים - לא "לוחצת" - תהפוך את הנושא חאתגר משותף לשניכם.

 

 

אבל את ענין "הרצון להישען", כדאי לנתק בתחילה מהשלכות מעשיות.  אם תנהגי כנ"ל בנושא העבודה, והמתח קצת יפחת - אז תוכלי להגיד לו, ללא קשר לדיבור על משהו מעשי, "אני רוצה להישען עליך - זה טוב לי בתור אשה".  בד"כ איש שאשתו אומרת לו דבר כזה לא כטרוניה אלא כמשאלה מהלב - זה מעור לו את הרצון ליחס כזה, לנתינה.

 

וכשהלב יותר מתוקן ופתוח - קל גם להחיל אח" כעל עניינים מעשיים.

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

מבינה את תחושותייךזאת שיודעת

את מרגישה שהעול נמצא עליך ברובו. שהוא לא כל כך מוכן להחלק בעול, שנוח ונעים לו כשאת המפרנסת. 

את מרגישה שהוא לא רוצה ולא מוכן לשנות את המצב הנוכחי.

אין קשב מצידו לצרכים שלך.

לגיטי להרגיש כך

 

באמת לא קל.

 

זוגיות זה שיתוף וזה נכונות להתחלק בעול ולעזור זה לזה.

 

שוב, אין תבנית מסוימת שטובה לכל הזוגות. אתם חייבים למצוא מה טוב ונוח לשניכם.

ולכן אתם חייבים להגיע לדיבור וחייב שהוא יהיה נינוח ולא תוקפני או מעיק לאחד מכם.

 

אני חושבת שאם כבר ניסית באמת שהרבה, גם בטוב ובנעימים ולבעלך עדיין קשה לקבל

כדאי שתפני ליעוץ או הכונה שתעזור לך.

 

 

 

דבר שפתאום תפס אותי: למה הוא נכשל טסט אחרי טסט?משה

יכול להיות (בלי להכיר את בעלך בכלל, רק שאלה רצינית) שהבעיה היא שהוא נוהג גרוע ועדיף שלא יעלה על הכביש?

לפעמים הטסטרים סתם מרושעים, אבל לפעמים הם באמת חוששים ממשהו ובצדק.

 

שווה לברר את זה.

הוא עשה בסה"כ שלושה טסטים.......שמי תכלת

והוא נהג כמה פעמים בתוך היישוב של ההורים שלו.. נוהג סבבה..

מה עם לקחת מונית פה ושם?l666

אם את נוהגת רדומה אז אולי להישאר עוד לילה אצל הורים או לקחת מונית?

בקשר ללהרפות ולסמוך על בעל אז אני לא הכי מסכימה עם זה. לצערי יש המון אנשים שלא יקחו אחריות בשום אופן

אני מניחה שבעלך לא כזה אבל מה שראיתי בסביבה שלי כשהייתי ילדה שחלק ניכר מהגברים לא לוקחים אחריות אלא פשוט בורחים או שהם כן רוצים לקחת אחריות אבל אין להם כלים לעשות את זה בפועל

מה שקרה במשפחתי בזמן השואה שסבא רבה רבה סירב לברוח מנאצים וסבתא רבה ברחה לבד והוא נרצח כמובן. לפעמים גבר לא יכול להיות שר החוץ 

במצב כזה שווה לנסות לעשות טסט על אוטומט יכול לעזורנ.ה
זה קורה לאנשים, אתה יודע??+mp8

גמני נכשלתי בטסט אחר טסט מסיבות טיפשיות,

ומאז הטסט החמישי-

כבר 18 שנה נוהגת וחורשת את כבישי ישראל בלי שום בעיה מיוחדת, ועם פחות עבירות תנועה מהרבה מאוד נהגים/ות שאני מכירה....

 

 

הבעיה היא כנראה עם חוסר היכולת לספוג כשלונות- לקום מהם ולהמשיך הלאה,

כך בנהיגה,

אולי גם כך בעבודה?

 

 

מוכר ובונהאמא ו7 גמדים

שמי תכלת יקרה, כתבת כ"כ יפה וברור. אני ממש חשה את הקושי והכאב שלך.

לא באתי לומר לך מה לעשות, אלא לספר מנסיוני:

היו לנו כבר 4 ילדים קטנים כשבעלי פוטר מההוראה (לפני כן היה אברך 5 שנים) 4 שנים לאחר שהחל ללמד.

היו לנו 4 שנים לא פשוטות בכלל אחרי זה, מכיוון שהוא החליט שהוא רוצה ללמוד תכנות, שהלך והתארך. כל התקופה הזאת עבדתי במספר מקומות (ובנתיים נוספו עוד שני ילדים למשפחה) והיה לו חשוב לא לקחת שום עבודה שלא מתימה למה שלמד. הוא סירב לעבוד אפילו בעבודות זמניות.

4 שנים קשות (וכמובן שהיום אני יודעת שזה היה רק 4 שנים) שמה שהחזיק אותי היה שהתמיכה שלי בו ללא תנאי - תחזור אלי ובגדול. 4 שנים ששתקתי ותמכתי והיו פעמים שבקושי היה מה לאכול!

היום ב"ה הוא עובד - ולקח על עצמו את האחריות לפרנסה - BIG TIME! לחשוב שעול הפרנסה היה עלי 13 שנים (גם כשהיה מורה אני הייתי נלחצת מהמינוס ומנסה לגרד מכל מיני מקומות).

היום הוא עובד כמו חמור!! ומפרגן לי עד כלות, לעבוד פחות, לנוח יותר, לפנק את עצמי.

 

בקיצור: התמיכה שלי בו ללא תנאי - הצמיחה אותו, וכעת אני "קוטפת" את התמיכה שלו בי.

ומה כל כך טוב בזאת?חלב ודבש

שלש עשרה שנות עבודת פרך ללא חלוקת עול הוגנת בינך לבין בעלך.

הלקח שאני לומדת מכך הוא בדיוק הפוך מכפי שנראה לי שאת מתכוונת.

יש לחלוק באחריות ובעמל.

לא זוכרת שאמרתי עבודת פרךאמא ו7 גמדים

לבנות זוגיות יציבה -זה דבר שמצריך עמל.

זאת לא היתה עבודת פרך. לא היה פשוט בכלל ובעלי העריך את העבודה שלי מאוד. נכון שלא היה קל, אבל מי אמר שהחיים מיועדים להיות פשוטים וקלים? האהבה היתה חזקה מאוד, וב"ה עדיין וזה מה שנותן את הכח לתמוך ולהמשיך.

להיות ממורמר מהמצב מוביל ליותר מירמור.

היום אני מאמינה שרק כך הועיד לי הקב"ה לבנות את הזוגיות שלי.

באופן כללי אני חושבת שנועדנו לחיות בתודעה ש"כל התמודדות מביאה לצמיחה".

כך אני חיה, גם כשלא תמיד אני מבינה מה השיעור.

לא מצטערת לרגע קט.

 

מה גם שנראה לי שיש הבדל לפעמים בין בני זוג, כשאחד מגיע לזוגיות מוכן ומבין נפשית  מה זה אומר להיות בעל משפחה ובן הזוג השני (במקרה שלי זה היה בעלי, במקרים אחרים-האשה) - לוקח לו זמן לבקוע מהביצה. דגירה, חום סבלנות והרבה אהבה, עוזרים לאפרוח הזה לבקוע בכל אונו.

 

דרך אגב - לא עשיתי הכל לבדי. בתקופות שהוא ישב בבית-הוא היה "עקר הבית"

אם האפרוח עדיין לא בקע מהביצההולכת בחצות

 

 

אז שלא יתחתן ויעשה ארבעה ילדים, ועוד שתיים כאשר אתם מגיעים למצב כלכלי וחיים מהיד לפה.

 

כולם מדברים על כך, שכן "קשה לצאת החוצה" הוא צריך "תקופת הסתגלות".

 

הלו לזמן הזה שבו ילדים שגמרו תיכון מסתגלים לחיים בוגרים, קרי עבודה והתמודדות עם העולם האמיתי, קוראים רווקות.

 

ואם אדם עדיין לא מוכן לפרנס משפחה, אז הוא פשוט לא מתחתן.

 

אבל פה, בחור מתחתן מוליד ילד ועוד ילד, המשפחה חיה במצוקה נוראית, והנשים רק צריכות בסבלנות לחכות שהגוזל יתחיל לפרוח.. המסכן צריך להסתגל לעולם החיצוני..

 

והנה אחרי 13 שנה שהוא נזכר לצאת לעבוד, אז מגיעה הרווחה הכלכלית.

 

אז למה לסבול 13 שנה? ומה היה קורה אם הבחור היה עובד מתחילת הנישואין, וכל השנים האלו היו נחסכות ?

 

 

 

אמא וגמדים צודקת. אם היא הייתה עושה סקנדל*מישהו*אחרונה

ומכריחה אותו לעבוד ולא משנה במה, מה היא הייתה מרוויחה?

אה, ועוד משהו...אמא ו7 גמדים

הקושי והלחץ בזמנו הפיקו ממני יכולות יצירה-שלא ידעתי שהיו חבויים בי (והייתי אז כבר בת 34...קשישה משהו...).

הקושי באמת הוציא טוב.

יש כאלה שרק כשסוחטים אותם-יוצא מהם מיץ...

מעריכה את השיתוףשמי תכלת
לא מזדהה בכלל.
מרגישה שזה לא בשבילי בכלל.
זה סוחט אותי ומה שיוצא ממני זה מרמור, תסכול, אנטי נשיות, עצבות ועוד...
הרצון שלי לעוגן זה לגמרי טובת שתינו.
מבינה אותך לגמרי.DvorW

ולא אוהבת להיחשף בפורום, אז לא משנה בדיוק עד כמה

 

מה שלמדתי מהניסיון והחיים:

 

לעבור מפאזה של אברך לעבודה בחוץ זה מאד מורכב.

ממש שני עולמות אחרים, שמדברים בשפות אחרות...

 

לכן, פיק ברכיים לפני שהוא קופץ לשוק התעסוקה הוא הגיוני.

זה לא בטוח שהוא יישאר כזה לתמיד.

 

אני ממש מבינה אותך שכבר אין לך סבלנות, אבל אולי תתני לו עוד קצת צ'אנס ועידוד לחפש עבודה מתאימה, ואחר כך זה יהיה אחרת.

 

(לא הבטחתי, תכל'ס אני לא מכירה אותו רק משתפת מניסיוננו.)

קראתי את דברייך שוב.DvorW

'לומד בצורה אינטנסיבית' זה לא נשמע סתם מפונק.

יותר שקדן, פחות 'ממורפק', מלשון מרפקים.

אולי באמת אלו קשיי הסתגלות.

 

קחי אוויר.

 

ממש מבינה אותך ...

מסכימה עם אמא וגמדים. לא מומלץ לחיותאורין

בתכנוני חלוקה הוגנת או לא  בין  בעל ורעיתו אלא להבין  לפעמים יד ימין מתאמצת יותר אבל היא לא מתעצבנת על היד האחרת..  אם הלב נקי מכעסים הכל נראה אחרת. הבנה גדולה יותר כלפי האחר ואהדה לאתגרים בפניו. אבל אם כל העת בודקים מי יגע יותר המתכון הוא רק להפסדים לכולם.

מבינה אותך מאד  אבל באמת החיים מורכבים ויהיו תקופות בהן בעלך יקריב יותר- כי גלגל סובב בעולם ובע"ה הוא לא ירגי מנוצל. ועוד דבר הוא אכן לא נראה לי נצלן או עצלן אלא במצוקה מסויימת. 

 

תודה לכולם. השתכנעתי שייעוץ מקצועי ייטיב איתנושמי תכלת
תודה לכל מי שהשקיע בתגובה. אשתדל לעדכן בהתפתחויות, לטובת אחרים הנמצאים במצב דומה ויתכן שיוכלו לקחת מזה משהו לעצמם..
בשורות טובות, ישועות, נחמות - בפרט ובכלל.
אמן. יה"ר שתראו הרבה הצלחות יחד!אלעד
יופי.ד.

בהצלחה, ועל דעת שניכם..

נפילות ברשת אחרי החתונהמחפש את עצמי!

אני היחיד?

לא, אבל מה זה רלוונטי?פשוט אני..

אם אתה לא מרוצה מזה, אז זה שיש עוד כמוך לא אמור לגרום לך לוותר

אתה ממש לא היחיד. זה אמור לעזור לך?לאחדשה

זה לא אמור לנרמל את המצב (ואני לא אומרת בטון ביקורתי בכלל..)
אם אתה מחפש עזרה או עצות זה משהו אחד.
אם הכלה הבנה והזדהות זה משהו אחר.

כן. אתה היחיד בעולם שעשה את זה.חתול זמני

עד רגע זה, אף־אחד, מעולם, לאורך כל ההיסטוריה של האנושות, לא הגיע לכך.

ברכותיי.

(או קללותיי, לא יודע מה אומרים במצב כזה.)

נראה לי שמה שעומד מאחורי השאלה שלך, אינו אם באמתהסטורי

אתה היחיד, אלא כאב עצום שקיווית שהחתונה תמנע ממך את הנפילות ואתה מגלה שלא רק שהיא לא מונעת - אלא על ייסרי המצפון על הנפילות, נוסף מצפון על הפגיעה באשתך.


אז לא - חתונה היא טובה, היא חשובה, היא נותנת מקום להביע את הביקושים הגופניים בדרך היתר ומצווה - אבל היא לא מונעת נפילות.


הדרך למנוע נפילות אחרי החתונה, בדיוק כמו לפניה, היא בסור מרע ועשה טוב -

סור מרע - לא להחזיק שום מכשיר לא מוגן ולא להתקרב לזה, אם זה לא מספיק - ללכת לטיפול אצל מטפל מוסמך שמומחה בגמילה מנפילות כאלו.

עשה טוב - למלא את זמנך בעיסוקים חיוביים.

למה אתם כאלה לא מבינים..מחפש את עצמי!

הסטורי דיבר לעניין.

אשמח אם תרחיב יותר מניסיון [ברמה שנקי לדבר]

וגם תקשר אותי למטפלים כאלו

אגב, לדעתך זה טיפול? יעני אני בעייתי? חולה?

לא אומר את זה כדי להתגאותהסטורי
אבל לי לא היו הסוג הזה של הנפילות, ככה שלא שייך לכתוב מנסיון (אל תדאג, כל אחד ו'התיק' שהוא סוחב, יש לי מספיק מורכבויות אחרות...). בכלל, כנראה שכשהייתי בגילך - האינטרט היה הרבה פחות משמעותי, בוודאי בסביבה בה אני הייתי.

השאלה אינה איזה 'טייטל' נלביש עליך. כשיש קושי, גם אם הוא לא 'מחלה', כדאי לטפל בו. לא צריך להיות חולה, בשביל להתגבר על קשיים. כן יכול להגיד מנסיוני, בהקשר אחר לגמרי - שהייתי צריך תמיכה/טיפול והיה לי מאוד קשה לקבל את זה (במיוחד שלא אני גרמתי, אז למה אני ה'חולה' שצריך טיפול,), חבל שלקח לי זמן להסכים.


איני יודע אישית, יודע שהיו כל מיני פרסומים. אין לי מושג מי באמת מוצלח, אפשר לברר. הרב יוני לביא עוסק בזה כבר למעלה מחצי יובל - אולי הוא יוכל להפנות.

אתה לא בעייתי ולא חולהשוקו.

אתה מתמודד עם מעידות שקשורות לגלישה ברשת. איפה כמה למה ומה חומרת הבעיה את זה במידת הצורך ובמידה ותחליט ללכת לטיפול,יקבע המטפל. עד אז תשמח על עצם השאלה שמעידה שאתה נמצא במקום שאתה לא רוצה להיות בו, וזו ברכה ונקודה שמאפשרת תיקון וחזרה לסדר. ישנם ארגונים שבצורה אנונימית מסייעים בתחומים אלו כמו חברים מקשיבים ועוד. תתייעץ איתם,זה יתן לך פרופורציות ובהירות על המקום שאתה נמצא בו ואפשרות לקחת אחריות ולצאת מהמקום שאתה נמצא בו.

 

בהצלחה אחי.

וכמו בכול דבר תתפלל על זה, אל תוותר ואל תתייאש וההפך - תשמח, תיקון הכללי טבילת מקווה תהילים כל יום

 

בשליפההעני ממעש

נפוץ


יש דמיון שנישואין זה תעודת ביטוח מתאוות מין

זה לא בהחלט נכון


כל עוד לא חריג איני יודע אם מצריך טיפול

שמות של מטפליםקינסא

קודם כל חשוב לי להגיד שאתה לא היחיד אבל כמו שאמרו לעיל -  זה לא אמור לנרמל את העניין..

אנחנו בדור מלא פריצות בתחום הזה בכל פינה, והדרך הנכונה זה לגדור פרצות ואם אתה מרגיש שגם זה לא עוזר, להיעזר באיש מקצוע.

אני אישית גם מתמודד בתחום ונעזרתי בעבר בטיפול.

לא יודע אם יתאים לכל אחד..זו הייתה מטפלת חילונייה.

לדעתי עדיף דתי,

יש לי כמה שמות:

אלישע אזר 054-7600080

שי אורים 0586886579

מומלץ בחום דר יניב אפרתישוקו.אחרונה

אומנם הוא מתעסק בתחום ההתמכרויות אבל במכון שהוא הקים יידעו אולי להכווין אותך ולתת כלים ודרך

אני משתגעת ממנו!אנוני.מית

נסעתי היום לסידורים. בעלי היה על הילדים. כנראה קם בבוקר והמקרר התקלקל.  ניתק אותו מהחשמל שיפשיר, שלח את הילדים למסגרות ונסע לעבודה.

 

 

אני חוזרת הביתה. פותחת את המקרר ומגלה שהתרופות פוריות נשארו שם. הוא לא טיפל בהן ולא הוציא אותן משם. הן התקלקלו. זה אלפי שקלים וכאב לב פסיכי.

התקשרתי אליו לדבר איתו. הוא ניתק עליי את השיחה וכתב לי אחר כך "לא לצעוק עליי" בווטסאפ. התקשרתי שוב. הוא התעלם.

אני משתגעת. כל כך הרבה כסף וכל כך מעט התייחסות.

 

מה לעשות איתו?

הוא בטוח לא עשה זאת בכוונהפשוט אני..
ואם את צעקת עליו כאילו הוא ילד קטן, אז מן הסתם השיחה לא מועילה אלא רק גורמת לו לרצות להתרחק ולהתגונן.

האם היית כועסת עליו אם הוא היה שובר צלחת בטעות? הרי זה אותו דבר. הוא בטח מיהר בבוקר, ועם ארגון ופיזור הילדים וגילוי התקלה זה התפספס.

הצעקותoo

לא יתקנו את הטעות

וגם לא יעזרו לכעס ולתסכול


הפסד כספי זה כאב לב

חוסר לגיטימציה לטעות זה גם כאב לב

כנראה גדול יותר


מה לעשות?

ללמוד לנהל כעסים בצורה טובה יותר

להכניס למודעות שבני אדם יכולים לטעות

לא להתקשר כדי לצעוק

ואם מנתקים לכבד את הספייס של הבנאדם 

יפה מאוד!נחלת
אני מבין את המקום שלךחתול זמני

וזה באמת מלחיץ ומטלטל,

 

איני טוב בניסוחים אך אגיד את דעתי האובייקטיבית נוקבת ככל שתהיה.

 

אבל

 

– לא רוצה להטיף מוסר דתי אבל זה באמת מסוג הדברים שהם ניסיון באמונה. הנזק כבר נעשה אין פה כבר מה לתקן. גם מפתח הפרנסה וגם מפתחות החיים נתונים בידי הקב"ה ברצונו נתן וברצונו לקח כי הנה כהגה ביד המלח. או שאנחנו אומרים את זה ומאמינים בזה או שאנחנו אומרים את זה ולא מאמינים בזה. זה ניסיון מטורף אבל זאת ההשקפה שאנחנו צריכים לגבש לעצמנו בסופו־של־דבר. ואחת הסיבות שאנחנו מצווים באמונה הזאת היא כדי שלא נאשים את האנשים מסביבנו. איני מאמין שהדבר נעשה בכוונת מכוון הרי זה כסף (ואינטרס) משותף לשניכם. אני מניח שגם הוא בעצמו החוויר כששמע את זה, ויודע כמה זה חשוב לך אישית.

 

– איך את היית רוצה שיתנהגו אלייך אם היית עושה טעות כזאת? אם היית נניח קמה עם כאב ראש פיצוצים ושוכחת לעשות משהו מרוב שמיהרת? ואז מתקשרים לצעוק עלייך בטלפון? שיחות בטלפון לא נועדו כדי לספוג צעקות (וגם שיחות בכלל). אם מתקשרים לצעוק אז עדיף שלא להתקשר בכלל ולצעוק אל הקיר, זאת דעתי. מה בדיוק מרוויחים מזה? הרי, אם הוא מבין את חומרת העניין וכמה זה חשוב לך, אז גם ככה הוא מבין ויתמוך בך כשיחזור מהעבודה. אם זה לא מזיז לו, אז מה טוב בכך ש"תכריחי" אותו ש"יזיז" לו?

 

– בית בסופו־של־דבר הוא מקום המבטח של האדם, המצודה היחידה שלו בעולם רועש גועש ועוין, ספינה בלב ים. בערך כל האנשים סופגים דברים לא נעימים בעבודה, ומה לעשות סופגים כי על זה (בין השאר) משלמים. בית לא יכול להפוך למקום לא בטוח, גם אם קורות פשלות וטעויות. הוא אמור להיות רשת שתופשת את המקומות האלה והפוך מקנה ביטחון. טוב, לא לתת לו פרס על פיזור הדעת שלו... אבל העיקרון מובן. אין שום עניין להפוך את הבית לשדה קרב נוסף בשם הצדק.

נפלא חתול זמני. אם אתה נאה דורש ונאה מקיים,נחלת

תהיה בעל נהדר! בעזרת השם!

נעחתול זמני

ראשית אינני אלא חתול זמני. תרתי לגריעותא.

שנית נקודת החוזקה שלי שהיא דעותיי האובייקטיביות היא גם נקודת התורפה כי אנשים לא אוהבים אותן.

 

הן מצוינות ומאלפותנחלת

אלא שבתחילה אומרים שצריך להכיל את הרגש של הזולת

לא משנה כמה הוא רואה/לא רואה את האמת ואחר כך,

כשהוא נרגע אפשר וכדאי לאמר לו את דעתנו.

 

גם הח"ח מדבר על כך (שלפעמים מותר לשמוע

לשון הרע מהזולת אם זה מרגיע אותו, בבחינת

"דאגה בליבו ...)

 

אם אתה יכול להתחבר לרגש הראשוני

של המשיח ולנסות להכיל את מצוקתו

זה מצויין.

 

אובייקטיביות זה דבר נפלא!

כיוונת לדעתי האובייקטיביתחתול זמני

תיכננתי להתחיל את תגובתי בכך שהייתי צריך להתחיל את תגובתי בהכלה הבנה וכו' וכו'.

אלא שאין לי סבלנות לזה כלל וכלל, מי שרוצה לקנות את סחורתי האובייקטיבית והצנועה מוזמן גם בלי זה.

תודה.אנוני.מית

בעיקר המשפט האחרון. עזר קצת להבין מה קורה.

באסהנתקה

איזה באסה 

פלא יועץ : סימן "דאגה"

איזה נסיון!שוקולד לבן

קודם כל קבלי חיבוק ממני

זה ממש ממש מחרפן

אלפי שקלים או יותר שהלכו לפח כבר מוציא מהדעת,

להוסיף לזה את הצורך להשיג שוב, ואת כל עוגמת הנפש שיוצאת מזה זה באמת מוציא מהדעת

ממש הגיוני שהגבת ככה


העניין הוא שזה קרה. ואין מה לעשות עם זה.

ובעלך לא עשה את זה בכוונה, כי למרבה הצער הגברים לא באמת חווים את הטיפולים, כמה שזה מתסכל.

לא הם אלו שצריכים להשכים לבדיקות ולאחר לעבודה, לא הם אלו שצריכים לקחת מיליון תרופות ולהזריק לעצמם, לא הם אלו שעוברים את החשיפה לפרטיות והם לא אלו שצריכים להיות זמינים לטלפון של האחיות בזמן הכי תקוע שיש. לכן הם לא מספיק מודעים בד"כ ולא מספיק חושבים על זה.

העניין הוא שעכשיו הוא כבר מבין את ההשלכות אוכל את הלב על מה שהוא עשה, ואז הצעקות (ההכי הגיוניות בעולם!) מחסלות אותו סופית..

הוא פשוט לא מסוגל להתמודד עם זה שהוא גרם לכל זה.


אז ממש כדאי לך לנסות להוציא את העצבים (הסופר מוצדקים) במקום אחר, ולחוס על בעלך שסה"כ מניחה שאת אוהבת אותו ורוצה בטובתו ולא רוצה להוסיף על יסורי המצפון שהוא עשה לעצמו.

מניחה שהוא למד את הלקח ולא יעשה את זה שוב..


(ואת עוגמת הנפש קחי לתפילות שהטיפולים יצליחו, בסוף כל הזריקות האלו יכלו גם להיזרק כי הטיפול לא צלח, לא כל הטיפולים הרי מצליחים למרבה הצער, תפילות הכי נצרך)

יישר כויח גדול, שוקולד לבן!נחלת
קודם כל הוא לא גרם לכל זהמשה

מי שגרם לכל זה הייתה התקלה במקרר. סביר להניח שבעת הגילוי שלה (סביר להניח - בוקר לחוץ שנוגעים באוכל במקרר והוא לא קר) התרופות כבר היו מקולקלות.

 

השאר. נכון.

 

אגב, אני חושב שנכון שהוא הגיב "לא צועקים עליי" כהצבת גבול. לא בטוח שנכון היה לנתק את השיחה. גם במצב של התפרקות רגשית זה לא סיבה להתנפל על בן זוג. זה גם לא מקדם שום דבר. אנשים שמגיבים לצעקות (גם אם הם עושים מה שמבקשים מהם) מתייחסים לבית כאל מקום-לא-בטוח וממילא הלב שלהם ישאר בחוץ כדי להתגונן.

הגיוני שאתה צודקשוקולד לבן

באמת במצב כזה אולי בכל מקרה לא היה כדאי להשתמש בתרופות

ובכל מקרה התסכול שלה מובן מאד, זה אפילו לא על הבעל אלא על המצב.

ומסכימה שזה לא סותר שנכון להציב גבול. רק שלא הגבתי לבעל אלא לאשה

להבנתי את המציאות (ואולי אני טועה)משה

התרופות לא התקלקלו בגלל "הבעל". כשהבעל פתח את המקרר בבוקר התרופות כבר היו (לכאורה?) מקולקלות. לבוא אליו בטענות זה קודם כל לא מחובר למציאות.

 

(וכתבת פה תגובה רגישה ומכבדת)

כמו שהגבתי סביר להניח שאתה צודקשוקולד לבן

יחד עם זה התסכול שלה מאד מובן והגיוני שהוא יצא בצורה לא טובה, כי זו עוגמת נפש נוראית. רק שעכשיו כדאי לתקן כי בפועל בין אם זה אשמתו ובין אם לא זה כבר היה וחבל להעכיר את המצב, זה לא יעזור אז לפחות שיהיה שלום בית ובעז"ה עצם השלום-בית יעזור ותהיה להם ברכה

 

תודה 

מצופה מגבר לא להתפרק ככה בטלפון .העני ממעש
לא נעים לי, אבל גם אני עשיתי כזה דבר,נחלת

ממש בלי כוונה. נכון שלגבי הקוטג', הייתי מגלה יותר רגישות

אבל מה לעשות שלא רגילה לתרופות פוריות בפריג'ידר?.......

חביבתי. עוד משהו. הוא פיזר את הילדים!נחלת

הוא לא אמר: עזבי אותי במנוחה אין לי כוח  לזה....

 

ואולי האיפוק שלנו הוא שיגרום לברכה שתבוא ותשרה? אולי זה הנסיון?

קשה. בטח. אבל אולי שווה?

וגם שם לב שהמקרר התקלקל וגם ניתק את החשמלנחלת

לא כל אחד היה שם לב לדבר כזה!

 

כמה צריך ללמד זכות. להשתדל לראות את מחצית הכוס המלאה, להבין.....וכמה זה קשה לפעמים.

חיבוק גדוללאחדשה

לא חוויתי טיפולי פוריות והאמת שלא מכירה מקרוב, אז אולי אין לי זכות להתייחס ספציפית לעניין הזה.
בכל זאת נשמע כואב וקשוח ממש!
מבלי להקטין את הכאב של הסיטואציה שלך, מציעה להסתכל על העניין ב"נפרדות"-
להבין מה הוא חווה ואיך פעל, בלי קשר לאיך שזה גורם לך להרגיש.
הוא וודאי לא עשה בכוונה,
וודאי מצטער מהעניין, גם אם פחות ממך.
השאלה החותמת שלך בפוסט דיי מסכמת את הגישה שלך- מה לעשות איתו?
מה זה דייסון מקולקל? סליחה שאני מציגה את זה בכזו חריפות זה פשוט ממש בלט לי.
זה בעלך, את לא אמורה "לעשות" איתו כלום.
גם אם הגבת מרגש ומקום כואב- כמו שהתגובה שלך כבר נעשתה ואין להשיב למה שהיא גרמה כך גם מה שקרה לו- בבוקר קם לכאוס (ארגון ילדים ומקרר מקולקל) ונסע לעבודה לבד, ואח"כ קיבל מטר צרחות מאשתו (כנראה שלא שמת לב כמה זה מפריע לו, כתבת התקשרתי לדבר איתו. כשבעצם כנראה צעקת והתעצבנת- וזה ממש מובן אגב! אבל זה היה המצב..)


עכשיו לאחר מעשה, אי אפשר להחזיר את התרופות,
ולא את הצעקות שלך עליו.
אפשר לנשום, להתאכזב, ולהרגיש את הצער והכאב.
לדבר איתו, ולתווך לו מה הרגשת וכמה זה מתסכל תוך הבהרה שאת יודעת שהוא לא שם במצב, לא עשה בכוונה זה בטוח...

שוב חיבוק❤️

תודה אנוני.מית

עזרת לסדר את הראש.

וואו איזה מפח נפש נגמרו לי השמות

דבר ראשון רוצה לשלוח חיבוק גדול

גם על עצם המציאות שמצריכה תרופות פוריות

וגם על האובדן שלהן

ובכלל על כל הסיטואציה

נשמע כ"כ מתסכל, וטבעי מאוד להרגיש את מפח הנפש הזה. זה באמת מאוד כואב.

 

כתבו לך מקסים ומצטרפת לדברים החכמים מעליי,

בעלך היקר בטוח לא התכוון שהתרופות יתקלקלו וכל הכסף והמאמץ ירדו לטימיון, אלא הוא בן אדם בשר ודם ואנושי וטעה כאן אבל באמת טעות אנושית ובלי כוונה רעה חלילה.

בטוחה שגם לו מאוד עצוב שהתרופות התקלקלו.

והוא ניסה מה שהוא יכל באותו רגע נתון, עם כל העומס והלחץ של הבוקר, אירגון הילדים החמודים, הפיזור שלהם, דאגה למקרר, לרוץ לעבודה, כל זה בתוך הימים הבודדים בהפסקת האש לאחר המלחמה שגם ככה המוח של כולנו די פירה בגלל כל המצב ולהסתגל אפילו להגיד משפט קוהרנטי בריכוז באמת לוקח זמן...

אז הכל ביחד גרם לטעות אנוש של לשכוח את התרופות.

ונכון, זה הכי הכי הכי מתסכל וכואב שיש! בטח המשמעות שלהן בכמיהה לעוד ילד, וגם עניין העלות הגבוהה וכל המאמץ בפני עצמו. זה באמת הרבה מאוד לאבד ומותר בהחלט לתת לעצמך את הזמן והמקום והליגיטימציה לאכזבה, לתסכול, לכאב, לאובדן של זה.

ויחד עם החמלה וההבנה שלך כלפי עצמך, לנסות לראות גם את ההבנה והחמלה כלפי בעלך (והוא כלפייך כמובן) באופן של טעות האנוש שבאמת נעשתה בלי כוונה ורק מתוך לחץ עומס ובעיקר אנושיות ❤️

אז מותר לטעות.

ומותר להתאכזב.

ומותר שיכאב.

והלוואי וב"ה מעז יצא מתוק

ודווקא מתוך הכאב הזה תזכו לישועה שלמה בקרוב ממש,

זה ממש הזכיר לי את הסיפור על הזוג מצידון שבאו לרבי שמעון בר יוחאי, והאישה שלקחה את בעלה כחפץ שהכי יקר לה יותר מכל ובסוף נפקדו ב"ה...  כלומר המהות הזו שהכי חשוב זה את ובעלך. האהבה ביניכם.

 

אתם בהחלט יכולים להתאכזב ביחד על אובדן התרופות

ובהחלט יכולים להבין יחד ולתת חמלה ומרחב גם לטעויות.

ויכולים גם ללמוד עוד על מצבי קושי שנוצרים בעקבות האנושיות שלנו (בין אם זה מצב הקושי בצעקות שצעקת מהכאב שלך, ובין אם זה מצב הקושי של בעלך ששכח את התרופות בגלל העומס וכו', ובין אם זה מצב הקושי שבעלך לא יכל לשאת צעקות וביקש לא לצעוק עליו וניתק את הטלפון וכן הלאה...) - כל מצבי הקושי הללו מולידים אצלנו הפעלה של מנגנון הגנה שהוא זה שעכשיו בקדמת הבמה ולא ה"אני האמיתי והמיושב" שלנו.

זה מה שקרה לך כשצעקת

זה מה שקרה לו כשניתק את הטלפון

נכון שזה לא אידיאלי, אבל זה בהחלט קורה ולטובים ביותר.

אז הכל בסדר,

לקחת נשימה עמוקה

להבין את עצמי

להבין את בעלי

להבין את הכאב שלי ולתת לו חיבוק ולגיטימציה

להבין את האנושיות של בעלי ולתת גם לטעות האנוש חמלה והבנה

להבין אצל בעלך את המקום שבו שהרגיש מכווץ מצעקות עליו + תחושת אשמה קשה גם כלפי אשתו שבגללו התרופות ירדו לטימיון וגם כלפי עצמו כי וודאי שזו מטרה גם שלו הכמיהה לעוד ילד... אז הכל יחד יצר אצלו את התגובה שזעקה ממנו: אני לא יכול שצועקים עליי. בבקשה לא לצעוק עליי. ואולי גם ניתוק הטלפון כדי לא לשמוע שצועקים עליו, את ה"הוכחה" הזו עבורו עד כמה הוא אשם ולא בסדר. עד כמה הוא איכזב. עד כמה זה בגללו. עד כמה בגללו אין גם לאשתו וגם לו את התרופות עכשיו על כל המשתמע מכך.

אז זה גם הצעקות עצמן שלא נעימות וגם מה שמסתתר מאחוריהן שזו בעצם תחושת אכזבה עצומה ממנו והוא לא יכל להכיל את זה כנראה. גם בפני עצמו ובטח אם זה יושב אצלו על פצעי ילדות קודמים של מקומות בהם הרגיש שהוא לא בסדר או אשם או שצועקים עליו או שצועקים בסביבתו הקרובה וכל מה שזה עושה, ופיתח רגישות או יותר נכון "אלרגיה" לצעקות ומאוד קשה לו לשאת אותן.

לכן זו דווקא הזדמנות אחרי שהכל נרגע

ואחרי שנותנים מקום להכל כנ"ל

ללבן עוד את המקומות הכואבים שלנו

את הפצעים שלנו

את הקושי שמולו עמדנו

את מול הקושי שלך באובדן התרופות

והוא מול הקושי שלו באכזבה ממנו ובצעקות עליו

ולנסות לראות שם עוד לעומק איזה מפתחות אפשר לקחת משם, 

איך אפשר ללמוד עוד להבא, 

איך אפשר להגיב בצורה שגם תיתן מקום לקושי וגם לא תפגע בשני/ה וכן הלאה.

 

ובעזרת ה' שהקב"ה שבידו הכל, והוא אמר גם לחומץ לדלוק ובידו להושיע אתכם בכל מציאות שהיא, גם אם אבדו התרופות כרגע, ישלח לכם ישועה שלמה וזרע של קיימא במהרה, בשמחה, בנחת ובאהבה 🙏❤️

וואי וואי....שלג דאשתקד

טירגרת אותי מהתקופה שלנו עם תרופות הפוריות. זה באמת הון תועפות (וגם משפיע מאוד על מצב הרוח, כך שממש אני לא מתפלא אם רצית לרצוח אותו 😅).

ממש תקופה מאתגרת, גם הורמונלית וכלכלית וגם המוןן בלבול מוח לתאם את הכל (וגם כל העניינים של ההזרעות וכו', לא חוויה מי יודע מה...). פשוט מבין אותך ומסכים איתך.

כדי לנחם ולהרגיע אותך (אם זה אפשרי 😉), אומר לך שקורה לכולנו, גברים ונשים וצ'רקסים, שאנחנו שוכחים דברים, גם אם אלו דברים חשובים מאוד. ולמה הוא ככה היה עצבני עלייך? כי יכול להיות שהוא כבר סובל בשקט הרבה זמן...


והכי חשוב יקרה, שה' יעזור לכם, שהתקופה הזו תביא לכם טובה ושמחה וברכה, בכי וצחוק ואושר ויופי והנאה!

כשזה מגיע, אין יותר יפה מזה..

כואב ממשהסטורי
תודה לכולם (ולכולן)אנוני.מית

קמתי בבוקר, זרקתי את המקולקל לפח. קניתי מה שצריך באושרעד. הכל רגוע עכשיו.

מדהים!שלג דאשתקדאחרונה
מלא הצלחה בהכל!!
מישו מחפש איפה לגור?מחפש את עצמי!

יש פה עוד זוגות צעירים, וגם לא, שעוד לא מצאו מקום לגור בו שהם מתחברים אליו, והם עדיין מחפשים?

אם אפשר לשתף גם מה הסיבה שעוד לא מצאתם?

ומה אתם מחפשים.

[מי שרוצה כמובן]

 

כןניק חדש2אחרונה

לא מצאנו מקום שעונה על מכלול הדרישות- בעיקר שלי.

שהן

חינוך מספיק איכותי לילדים

קרבה יחסית להורים שלי

מקום עם תחושת ביטחון פיזית

קהילה חמה ואיכותית.

מחירים הגיוניים.


כרגע אנחנו גרים במקום שכמעט עונה על הכל.

אבל המחיר פה בשמיים. לא יודעים אם נוכל לעמוד בזה לטווח הרחוק.

וגם החינוך הוא לא בדיוק מה שרצינו. 

עזרה בתקשורתצופה אנונימי

שלום לכולם

נשואים טריים ב"ה

אני בצבא, חוזר בעיקר סופ"שים

היא בלימודים מאוד אינטנסיביים (עכשיו תקופת מבחנים אז בכלל)

התקשורת שלנו מתבססת בעיקר על שיחות טלפון (ממש מקפידים פעם ביום בד"כ בערב)

והודעות בווצאפ

העניין הוא שאני יחסית מאוד זמין בהודעות והיא בכלל לא

כלומר אני בד"כ מגיב כמה דקות אחרי שהיא שולחת

ואצלה זה גם יכול לקחת כמה שעות

מה שזה גורם הרבה פעמים זו למין הרגשה של לבד פה בזוגיות

לא ספציפית כי היא לא עונה אלא כי זו הדרך תקשורת היחידה שלנו וכשאנחנו לא מדברים הרבה שעות זה מרגיש רחוק

דיברנו על זה ושני דברים באמת עלו מהשיחה:

א. אולי באמת זו איזו מין תלותיות לא טובה בקשר

ב. אני מאוד מאוד אוהב אותה ואין הרבה דברים שאני אוהב כמו להיות איתה ולדבר איתה אז ברור שאני רוצה מזה הרבה יותר (אני נניח יושב לעשות משהו שאני פחות אוהב ופתאום רואה הודעה ממנה, ברור שאני ישר אפתח ואענה)

רעיונות שלכם מה לעשות?

אם זו תלותיות איך באמת אפשר לפתור את זה?

אם זה עניין של פשוט מאוד אוהב לדבר איתה עדיין איך אפשר להתמודד גם כשאני עושה דברים שפחות אני אוהב?

יש לציין שמבחינתה הודעות זה ממש לא כמו שיחה וזה משמעותית גרוע יותר כי אי אפשר לדעת בדיוק מה השני מתכוון

ומבחינתי זה פחות האלמנט של ההודעות

אלא זו ההרגשה שאני חושב עליה מלאא במהלך היום ואצלי זה מתבטא בהודעות ולעומת זאת כשאני רואה שהיא שולחת לי הודעות בשלוש נקודות זה גורם להרגיש שהיא חושבת עליי בשלוש נקודות במהלך היום

מה דעתכם?

תודה למשיבים

שניכם צודקיםהעני ממעש

זה תקופה מאתגרת

תזכרו שלא לנצח יהיה כך

הבהרת יפה את ההבדלים ביניכם,  בין כהבדלי המינים,  בין כנגזרת של הבתים בהם גדלתם, או סיבה אחרת

ממש כואב להרגיש ככהשבורת,לב

לא פשוט להתחיל בתוך צבא.

הקשר חשוב לך, הלב שלך לגמרי שם וזה מקסים.

טבעי שאתה רוצה להרגיש שגם היא מתגעגעת.

מה קורה בהודעות וכשכן מדברים? היא חמה? מביעה רגש?

ההודעות שלהצופה אנונימי

בדרך כלל יותר טכניות אבל מידי פעם יש הודעה חמה וזה ממש יפה

אני חושב שאני יותר חם בהודעות אבל בסוף אני מבין ורואה שזה לא אותו דבר כמו לדבר

כשאנחנו כן מדברים אז הכול בסדר 

מורכב, אבל זו המציאותהסטורי
המצב התקין הוא שזוג נפגש כל ערב, וודאי זוג צעיר. לבנות התחלה של חיים על בסיס שיחות והודעות - זה מאוד לא פשוט.

אשריך שאתה משרת ומגן עלינו, למלחמת מצווה יש השלכות רבות. המציאות היא שאתה צריך קצת לשחרר, אי אפשר בלימודים אינטנסיביים להיות זמינים כל הזמן.

מרגיש לימשה

שאתה מפתח תלות לא בריאה בהתכתבויות ובשיחות. וזה לא קשור אליך. זה שלך לגמרי. היא שם והיא נשואה לך גם כשהיא לא מגיבה כשהיא עמוסה. זה שאתה מרגיש רחוק זה כי אתה מרגיש רחוק.

שווה לבודד איפה אתה מול דברים אחרים מהבחינה הזו. יש לך עוד אובססיות? דברים שממש שואבים לך את המוח בלי קשר אליה?

 

זה לא במקום קשר זוגי תקין. זה רק קריאה לראות עוד זווית על ההתנהגות שלך.  רק שלך. והשחרור משם יהיה לך גן עדן.

עוד אובססיותצופה אנונימי

ממש שואב אותי לקרוא או ללמוד משהו שאני אוהב או לשמוע שירים

לא הבנתי את המשפט האחרון מה במקום קשר זוגי תקין?

ומה לדעתך הדרך הנכונה לטפל באובססיה הזו אם בכלל?

תודה

אז אתה בהיפר פוקוס.משה

קודם כל תדע שזה מאוד נפוץ אצל כמה סוגי אנשים. תקרא על זה קצת. זה תופעה שכל המוח ממוקד במשהו אחד והוא "הכי חשוב" ואין בלתו.  כשזה בעבודה למשל זה ממש עוזר. כשזה על משהו משני אז פחות.

 

שב תקרא קצת. 

עוד שאלה - אתה אדם יחסית רגיש?

 

עוד לפני  לטפל. קודם כל לדעת שזה קיים. וזה בסדר. לדעת שאני קצת נמשך לשם וזה לא "האמת". כלומר האמת זה לא המחשבה שרצה לי בראש שהיא לא הגיבה לי כמה שעות ולכן אנחנו נפרדים או משהו אחר שאתה מרגיש שם  בגלל הפצע שלך ולא מעיז להגיד. וזה בסדר להרגיש הכל. כלומר, אל תרגיש לא בסדר עם הרגשות שלך. רק להתייחס אליהם כאל מה שהם: רגשות. אמצעי תקשורת בין המערכת התת מודעת למודע בחוץ.

 

 

"לא במקום קשר זוגי תקין" - היחס  למנגנון שלך שנשאב לשם ומרגיש לא טוב כשאין קשר.

חושבת שזה נורא טבעינחלת

מה שאתה מרגיש. שמתי לב שיש אנשים/נשים שפחות אוהבים לשוחח בטלפון ומגיבים מאוד טכנית.

עובדה שבשיחות הכל בסדר.

 

לא לשכוח שהמצב בו אתה נמצא גם יוצר מתח ואולי חרדה ואתה נכסף לקשר חם וטוב ומכיל.

 

ויתכן גם שהיא אדם פחות רגשי ממך. זה בסדר גמור. זה טוב לאיזון!

 

למה שלא תאמר לה מה אתה מרגיש? שאתה מרגיש כמו.....?

אולי היא תבין ותעשה מאמץ.

 

כל כך כיף לשמוע על אהבה וכמיהה כמו שלך. זה נותן תקווה. באמת!

 

המון אושר ביניכם. עד 120, בעזרת השם!

בדקתי על היפר פוקוסצופה אנונימי

לא נשמע ממש כמו מה שיש לי

אני לא מאוד ננעל לחלוטין ולא רואה כלום

אני כן אדם יחסית רגיש

תודה על השאר, נשמע נכון להתמקד בלתת מקום לרגשות האלה ולא לחשוב שהם האמת 

זה בסדר שמשהו לא מדוייק לךמשהאחרונה

בגדול מותר להרגיש ולחיות בתוך הרגש שלנו. זה רק רגש. לא כל היום או כל הזמן אבל מותר לפנות את הזמן להרגיש ולרצות דברים גם כשהם לא הגיוניים.

קודם כל זה נפלא שאתם מדברים על הדבריםנגמרו לי השמות

כבר הגעתם יחד להבנות ותובנות.

ממליצה להמשיך לפתוח ולדבר ביניכם על הדברים.

וכך כל פעם תוכלו לגלות עוד רובד ולהגיע לעוד איזה דיוק.

 

אז הנתונים בינתיים שאתם כבר במודעות אליהם ולוקחים אותם בחשבון:

- גם נשואים טריים ב"ה - והידיעה שצריך כמה שניתן להשקיע בבסיס היציב הזה של הביחד שלכם, על כל המשתמע מכך.

- גם אתה בצבא וחוזר בעיקר סופ"שים - כלומר להבין את המורכבות המובנית כאן ולמצוא עוגנים במהלך השבוע שיהיו מותאמים ונכונים לכל אחד מכם ובסופי השבוע לחזק עוד ועוד את הביחד.

- גם אשתך בלימודים מאוד אינטנסיביים ועוד בתקופת מבחנים - כנ"ל, להבין את המורכבות המובנית שיוצרת פחות פניות וליצור לעצמכם כמה שיותר עוגנים בשיגרה הנוכחית + חיזוק הטוב והקשר בזמנים שכן אפשר.

ובתוך כל זה -

מה שיוצא בפועל שהתקשורת לא יכולה להיות פנים מול פנים כל ערב. נכון שזה הכי עדיף והכי אפקטיבי ומקדם, אבל המציאות מורכבת ולא מאפשרת זאת.

כל זמן שכן תוכלו - תעמיקו וכן תדברו פנים מול פנים.

ומתי שלא - אתם כבר יודעים ששיחות טלפון, בהן לפחות שומעים את הטון וכו' הן יותר אפקטיביות, ואתם שומרים על כל ערב לשוחח שזה חשוב.

 

לגבי ההודעות - כאן יש גם סוג תקשורת פחות אפקטיבי כי גם לא רואים וגם לא שומעים אחד את השנייה, אז נלקחו לכם כבר שני חושים כאן,

אז קודם כל להבין זאת, 

ואז גם לקחת בחשבון שוב את המציאות המורכבת של לימודים אינטנסיביים + תקופת מבחנים + צבא רוב השבוע = יצא פחות ופחות פניות,

ואז גם לקחת בחשבון את ההבדלים ביניכם בתור בני אדם שונים, "כשם שפרצופיהם שונים כן דעותיהם שונות", והכוונה כאן באיך כל אחד מתייחס להודעות בוואטסאפ,

מאוד יכול להיות שלאשתך אין צורך בהודעות רבות ותכופות ואילו לך יש. הכל בסדר. זה לא אומר עליכם שום דבר רע, אלא רק שאתם שני בני אדם שונים, איזה כיף שלא התחתנת עם עצמך

ובתוך הדיוק הזה של ההודעות (שהוא כבר מחולק ל3 הבנות - שאין כאן ראייה ושמיעה + שיש מציאות נוכחית מורכבת ומובנית עם פחות פניות + שיש הבדלים ביניכם שם והכל בסדר) -

יש דיוק נוסף אפילו שכבר הגעתם אליו - שבו אמרת שלא מפריע לך ספציפית שהיא לא עונה אלא כי זו הדרך תקשורת היחידה שלכם וכאשר אתם לא מדברים הרבה שעות זה מרגיש לך רחוק, ויוצר הרגשה של בדידות.

אז קודם כל זה הכי טבעי והגיוני ואנושי שיש שאתה מחכה לדבר עם אשתך!

וזה אפילו מרגש ונפלא עד כמה אתה אוהב את אשתך, עד כמה אתה רוצה בקרבתה, עד כמה הביחד שלכם יקר לך, עד כמה אתה חושב עליה במהלך היום ואוהב לדבר איתה, זה פשוט מרחיב את הלב לקרוא אותך, זכות עצומה ב"ה!

ממש את הלב הזה שלך, את המילים הללו שלך, תאמר לאשתך היקרה. ככה בפשטות ומכל הלב.

דרך כך תגיעו לעוד יותר הבנות ודיוקים ותיצרו את המתכון הייחודי והמותאם לכם ספציפית גם למצב הנוכחי והאינטנסיבי.

תוכלו למשל עוד לדייק:

* בעיקר כדאי לשנות אצלך בראש את המשוואה שאומרת "אם אשתי לא זמינה כמוני סימן שפחות אכפת לה" או מילים דומות כאלה,

ולשנות את המשוואה ל- "אשתי פחות זמינה כי היא בלימודים אינטנסיביים ותקופת מבחנים. + מאוד יכול להיות שעבורה הודעות הן לא כ"כ אפקטיביות להרגשת הקירבה לכן לא רואה בהם חשיבות עליונה מדי + ברור ברור לי שהיא אוהבת אותי ואכפת לה ממני כ"כ! זה שהיא פחות זמינה לא סותר את זה כלל וכלל אלא רק אומר שהיא כאמור פחות זמינה עכשיו"

* שזה אף פעם לא אני נגדך אשתי או אני נגדך בעלי, וזה אף פעם כי אנחנו לא אוהבים או לא אכפת, אלא זה רק כי המציאות אינטנסיבית ולא מאפשרת את הפניות שהיינו רוצים. השורש הוא תמיד האהבה והביחד שלנו. משם יוצאים ולשם חוזרים. זה הבסיס. ולא לשכוח זאת.

* לחשוב ולמצוא יחד עוד דרכים בהם ניתן להרגיש את הקירבה ולא הריחוק גם בתקופה הזו.

בין אם בשיחות והודעות, בין אם זה להסתכל בתמונות שלכם יחד כשהשני לא זמין כרגע, לשמוע שיר מקרב שמזכיר, לחשוב אחד על השניה עם חיוך ונשימה עמוקה כמה טוב שיש אותו/ה, להחביא פתקים בתחילת השבוע לכל השבוע אחד לשניה, אפילו פתק קטן של "אני אוהב אותך" ואז לקרוא גם בזמנים שאי אפשר לדבר עכשיו, להחביא כנ"ל הפתעות קטנות כמו שוקולד, תמונה, חפץ שמזכיר וכו', לחשוב על תיאום זמנים תחומים כמו תחנות יציבות ביום בהם יודעים שיש פניות וניתן לשוחח/להתכתב ואז אפשר לחכות להם ויש למה לצפות וכן הלאה.

ובעיקר - להשמיע לאשתך את הלב שלך. ולתת לה לשמוע אותו לעומק.

ולה להשמיע את הלב שלה ומה היא מרגישה וחושבת בנושא.

ויחד כאמור למצוא את מה שהכי מדויק לכם.

 

עורכת לעוד כמה נקודות ששכחתי לכתוב:

* לא הייתי ממהרת להדביק כותרת והגדרה של "תלותיות בקשר".

כי על פניו נשמע שמדובר כאן פשוט באיש שאוהב כ"כ את אשתו

ואין בכך שום פשע, להיפך זה כ"כ מדהים לקרוא את זה!

איך שכתבת "אני מאוד מאוד אוהב אותה

ואין הרבה דברים שאני אוהב כמו להיות איתה

ולדבר איתה

אז ברור שאני רוצה מזה הרבה יותר"

נכון!

ככה פשוט!

לא תלותיות ולא נעליים מה שנקרא אלא רק אהבה גדולה ושלמה וזכות עצומה!

התחנת עם אשת בריתך, אהבת חייך, אתם נשואים טריים ואתה פשוט רוצה לאהוב אותה ולהיות כמה שיותר קרוב אליה!

אין יותר טבעי, מקסים ומרגש מזה

 

(כל זה כאמור רק בצורה שטחית ומקריאה של הודעה ולא בא כמובן להחליף היכרות מעמיקה ולא בא להחליף איבחון כזה או אחר.

ואם כן יש עניין של תלותיות שיבוא לידי ביטוי בדברים נוספים, רבים ועמוקים, עכשיו או בהמשך, אפשר לבחון זאת בנפרד וללמוד ולעבוד על נפרדות בתוך הביחד, על מובחנות, על עצמאות רגשית גם בתוך קשר וכן הלאה.

וזה לימוד בפני עצמו שחשוב לכל איש ולכל אישה באשר הם במערכת זוגית.

אז אם יש או יהיה צורך - מצוין. אפשר ללמוד את זה. (וגם בלי תלותיות בקשר חשוב לכולנו ללמוד את זה).

אבל שוב לא הייתי ממהרת להדביק תוויות על עצמך ולהכניס אותך למשבצת של "תלותיות בקשר", בעוד אתה בסה"כ איש יקר שאוהב את אשתו היקרה...)

 

* כתבת בהודעתך שמבחינת אשתך "הודעות זה ממש לא כמו שיחה אלא משמעותית גרוע יותר כי אי אפשר לדעת בדיוק מה השני מתכוון"

בהמשך למה שכתבתי בתחילת ההודעה, כדאי גם כאן להעמיק יחד ולראות עוד מה זה ההודעות עבור אשתך.

כי אם מבחינתה אי אפשר לדעת למה השני, אתה, מתכוון בהודעות, יכול להיות שזה זולל לה אנרגיות שאין לה כרגע עם כל האינטנסיביות והמבחנים וכו' והיא רק רוצה לדבר נורמלי עם בעלה האהוב פנים מול פנים או לפחות בטלפון ולשמוע אותו...

ואז כל ההלבשה של החששות של המוח שאומר "הנה היא לא אוהבת אותי. לפחות לא כמוני. היא שולחת 3 נקודות אז זה מה שהיא חושבת עליי רק 3 נקודות" - כל הפרשנות הזו כלל לא רלוונטית ולא נכונה ואפשר ממש לשחרר אותה ולהיות בנחת הזו שאשתי אוהבת אותי! מאוד! וחושבת עליי ולא רק 3 נקודות, אלא פשוט היא לא מסתדרת עם הפלטפורמה של ההודעות בוואסאפ כ"כ, היא לא כ"כ מצליחה להבין מתוך התכתבות, היא צריכה ישירות, תקשורת ישירה, טון, מילים, הקול שלי, אני. היא צריכה אותי! והודעות זה רק חלק פצפון של מילים שאני מקליד לה בלי הקול שלי, בלי הטון שלי, בלי החיוך שלי וכו' אז היא פחות מצליחה להבין ככה ולכן, בתוספת האינטנסיביות הגדולה שהיא נמצאית בה, היא פחות שולחת הודעות וגם כשכן זה יותר בקצרה.

אבל הכל בסדר כי אני יודע עד כמה היא אוהבת אותי ואדרבא, עד כמה אני כאדם, כאני, כמכלול, יקר לה שהיא רוצה את הדבר האמיתי ולא הקלדה יבשה של מילים בלי הקול שלי שהיא שומעת.

 

עד כאן מה שעלה לי מהקריאה.

איזו נחת אתם!

תמשיכו ככה

לבנות את בניין עדי עד שלכם 

והמון המון ברכה והצלחה בכל ב"ה

וכמובן תודה רבה מכל העם שלנו על שירותך בצבא 🙏💪

וואו הרבה נקודות מעניינותצופה אנונימי
תודה רבה!
זה ממש מתוק..לאחדשה

לפני הכל לומר שאני קוראת אותך וזו ממש מתיקות, ההתרגשות הזו מבן הזוג.
אני רוצה להתייחס לשני דברים עיקריים בתגובה:
1. עצם קיום הקשר שלכם
2. אופן התקשורת בינכם

בעיה מורכבת מאוד בציבור שלנו, שכשרוצים זוגיות מלאה על כל המשתמע מכך, אהבה, אינטימיות רגשית ופיזית, מתחתנים. למה זו בעיה?
בגלל שהחיים איך שהם מתנהלים הרבה פעמים לא מאפשרים בניה יציבה ורצופה של הקשר הזוגי- חברה דתיים בגיל של חתונה לומדים לימודים תובעניים ומתגייסים לפעמים במקביל.
ואז מה שקורה שצריך להשקיע בכמה "פרוייקטים" גדולים בו זמנית וזה מתנגש. כי ברגש- רוצים להיות אחד עם השניה, להשקיע זמן קריטי חשוב וטוב בבניה זוגית, אבל החיים קורים מסביב באינטנסיביות. הרבה פעמים תוך תקופה קצרה נכנסים להריון ואז בכלל החגיגה מכופלת.
אז קודם כל להבין את המורכבות שאתם נמצאים בה- הריחוק הפיזי שלכם במהלך השבוע, אתם לא נפגשים בסוף כל יום, לא ישנים יחד, זה לא טבעי בבניית זוגיות, בטח שלא בהתחלה. זה מייצר נדבח של קושי.
מה שאני רוצה לחדד פה זה גם אם שניכם הייתם זמינים אחת לשניה ימים שלמים- תקשורת דיגיטלית זה עדיין לא האידיאל, לכן הקושי מורגש.
מכאן מגיעה לנקודה השניה-
2. אופן התקשורת. אנחנו שונים. גברים ונשים, חייל וסטודנטית ועוד אינספור הבדלים. שפת תקשורת זה משהו שלומדים, הרבה זמן, משתנים ומשתדרגים.
השלב הראשון זה להבין- שאם אנחנו מתקשרים שונה זה לא אומר שיש בעיה ביננו. ברגע שאתה מקבל את עצם העובדה הזו אפשר להתקדם לשלב הבא- לא להסיק מסקנות על מה שהיא מרגישה כלפייך והרצון שלה. עכשיו כאן זה טריקי בגלל שבמערכת יחסית מרגישים הרבה פעמים דרך המעשים הרבה יותר מהמילים שאומרים, אבל כאן בגלל המוגבלות של המרחק חשוב לזכור, ממש לשנן מנטרה מודגשת בראש- היא אוהבת אותי וחושבת עליי גם אם היא לא עונה על כל הודעה מיד!
זה יכול להיות שבאמת יש אצלה עומס, ויכול להיות שהיא מרגישה שהיא לא מצליחה לתקשר נורמלי בהודעות ויכול להיות עוד מליון דבריפ אחרים. אבל זה לא שבגלל זה משהו לא תקין בינכם.
זה שאתה כ"כ משתוקק אליה, זה מרחיב את הלב, באמת. אבל בשבילך- על מנת לא לכאוב ולהתאכזב, כדאי לתרגל התנהלות וציפיות שונות ממה שאתה רגיל.
מה למשל?
זמנים שאתה לא ליד הטלפון בכלל- גם אם אתה ממש רוצה. אין ציפיה= אין אכזבה. (דרך אגב, אולי היא יותר נונשלנטית כי היא יודעת שלא משנה מתי היא תכתוב לך אתה תענה? אולי כדאי לייצר אצלה ציפיה? לא בכוונה אלא איזון בריא במערכת התקשורתית..)
אני מבינה שעיקר התקשורת הוא בהודעות אז אולי להוריד בכמות ולהעלות באיכות? לא כל פיפס לרשום בשניה שעולה, לרכז הכל פעם בכמה שעות?
אולי לנסות להבין מתי יותר נוח לה להתכתב? נגיד בבוקר היא רעננה ללמידה והודעות מוציאות אותה מריכוז, אז אולי בזמנים שהיא עושה הפסקה או מנוחה?

אולי למצוא עוד זמן ביום  לשיחת טלפון של כמה דקות ששומעים אחד את השניה?

ואם הצלחת לשרוד את כל האורך עד לכאן, מחזקת אתכם, בניה של בית זה הדבר הכי מתוק ומרגש שקיים במישור הפרטי, וודאי מקרב את הגאולה בפן הלאומי. עם זאת, לא להתרגש ולהיכנס לטלטלה, לוקח זמן להכיר אחד את השניה, לטוב ולמוטב, יש לכם בע"ה עד 120.
העיקר שיהיה בבריאות, בשמחה, בנחת ואהבה!
 

שאלה שמטרידה אותי ביותרצדיק יסוד עלום

(איני נשוי)

מדי פעם אני קורא קצת שרשורים בפורום הזה ומקבל רשמים שבתוך הזוגיות ובתוך מרחבים אינטימיים יש רגשות קשים, מועקות, שתיקות, הסתרות, חשדות זה כלפי זה. המון פוסטים כאן בפורום מתארים סיטואציות מאוד קשות ומלחיצות ורעות בין בני זוג.


האם בעיני גולשי הפורום המקרים המתוארים כאן הם מיעוט? האם רוב הזוגות הנורמליים מתמודדים מדי פעם גם עם קשיים מסוג זה? או שאולי אלה סיפורי קצה והרוב המוחלט חי חיי זוגיות נעימים בהרבה, נאמנים בהרבה ורגועים בהרבה? האם בעיניכם קונפליקטים מהסוג שתיארתי הם "נוראיים", או שהם דווקא לא כל כך נוראיים בתוך הקשר ונבלעים בסך הכולל של החוויה החיובית של זוגיות


תודה!

באופן כלליפשוט אני..

אף אחד לא נכנס לפורום כדי לכתוב ''איזה יום נפלא היה לי היום, אשתי האהובה נתנה לי חיבוק נעים, אני בישלתי עבורה את האוכל האהוב עליה, והלכנו לישון כשאנחנו מחזיקים ידיים''.
 

האמת היא שהסיטואציה *הזאת* מאוד מאוד שכיחה, אבל מי יכתוב עליה בפורום?


 

מי שכותב כאן זה מי שצריך עזרה, ייעוץ, לפרוק... אז ממילא אתה לא מקבל כאן מדגם מייצג של זוגיות אלא מדגם של אנשים שצריכים עזרה.

 

הטעות הזאת נקראת ''הטיית דגימה'', אתה יכול לגגל על זה.
 

 

ענית ולא עניתצדיק יסוד עלום

אני רוצה להתחתן וחושב שזוגיות היא דבר טוב, וברור לי שעיקר הזוגיות הוא הקשר וההדדיות.


שאלתי לגבי שכיחות הדברים הרעים והמצוקות, שעולים פה המון ובווליום גבוה.

1) האמנם הם כל כך שכיחים [= שכל זוג עובר דברים כאלה / = בתדירות כזו או אחרת]

2) האמנם הם כל כך רעים [להיות בריב או באי הבנה או בהסתרה מבן / בת הזוג]

הייתי מפרידהרוני 1234
יש מועקות, כעסים, שתיקות, ריבים - שכיח מאד ואפילו חלק בלתי נפרד מכל מערכת יחסים. לא כ"כ נורא לדעתי אם יודעים איך לריב בצורה "מכובדת"  ובתוך גבולות הגזרה.

חשדות והסתרות זה שונה בעיני ומראה על בעיה עמוקה בקשר. מאמינה שזה הרבה יותר נדיר.

אז לשאלותיךאריק מהדרום
1. תלוי באופי של הזוג, יש אנשים עם נטיות לריב ולבגוד ויש אנשים בלי, צריך לעמוד היטב על האופי של הפרטנרית שלך לפני החתונה.

2. כן, הם רעים, הם יכולים להרוס לך את החיים שלך, של משפחתך וגם של הפרטנרית עצמה, מצד שני נישואים מוצלחים יביאו אותך לחיים של אושר, יש אחוז גבוה של גירושין אני לא זוכר נתונים נדמה לי כשליש, שזה לא המון בכלל ביחס למדינה מערבית אבל צריך לקחת את הנתון הזה ברצינות כדי להיות רציני בבחירה הכי חשובה בחייך.


(אגב זוכר לפני כמה חודשים פרצתי ללנ"ו והתפוצצת עלי בעניין זה? לא נורא, דיברנו באישי מאז)


הצד המרגיע בכל הסיפור הזה הוא שבין כך ובין כך בדרך כלל יש מה לעבוד והאינטרס לגרום אושר אחד לשני ולא לאמלל אחד את השני היא משותפת כך שאם לא נפלת על פרטנרית מטומטמת/ מרשעת אז אפשר יהיה לפתור בעיות ביחד, יש אינספור סוגים של מטפלים ומחיר הטיפול שלהם (לרוב) זול מאוד ביחס לתמורה.


ותשובה ותפילה וצדקה מעבירים את רוע הגזירה.


בהצלחה.

בתור מי שבסטטוס שלךadvfb

זה שיש דברים קשים במערכות יחסים זה לא מעיד את זה שמערכת יחסים זה לא דבר טוב.

אדרבה, להיפך, בגלל שזה מרחב כל חשוב אז כל דבר שקורה בו הוא משמעותי שהוא יכול ממש לפגוע ויכול ממש להעלות.

והחיים הם קשים, זה לא אומרים שהם לא טובים, החיים קשים וטובים ;)

כמה יפה!נחלת

אומרים שרק נישואין הוא הקרקע הנכונה ו האמיתית לתיקון המידות...שלנו.

 

שני אנשים שונים: הוא איש היא אשה. מנטליות שונה, הרגלים שונים.....

 

הרי גם עם חברים לחדר יכולים להיות "תקלים". אלא שבמסגרת של נישואין

זה יכול להיות הרבה יותר נוגע וחריף; לטוב  ולמוטב.

 

אם לא טועה, נדמה לי שהאור החיים הקדוש אומר שהטוב ביותר

שאדם ישא את בת עירו: מנטליות דומה, הרגלים דו מים, זכרונות

דומים - פחות הרגלים שונים.....

 

שמעתי פעם: כל אחד הוא חצי. אבל החצי הזה צריך  להיות...שלם.

וזו עבודה בפני עצמה; חושבת שככל האדם יותר שלם עם עצמו

בשלום עם עצמו, חי את עצמו באמת - הוא יותר רגוע ואז יש פחות

קונפליקטים פנימיים שעלולים להקשות על ראייה אובייקטיבית.

 

יש שיעורים רבים ביוטיוב על יחסי זוגיות: הרב אבנר קוואס למשל,

ומי שמבין אנגלית: הרב מניס פרידמן. ועוד.

אבל לא שאלתי על הדברים הטובים, ברור לי שהם קיימיםצדיק יסוד עלום
ושהם העיקר.

שאלתי על שכיחות ודרמטיות הדברים הרעים...

אתה מסתכל על זה בצורה חיצוניתadvfb

ולכן אתה יכול להפריד בין רע לטוב

אבל אם מסתכלים על נישואין כמכלול זה הכל מעורבב ביחד וגם הדברים הקשים יכולים להתרש אח"כ לטובה.

מריבה ומשילימים ומגיעים לרמה יותר גבוה אח"כ, הכל תהליך אחד.

 

אתה יודע הלך החשיבה שלנו הפוך בקטע הזה.חתול זמני
מרוב אימה אני כבר לא חושב רק חושש וחושדצדיק יסוד עלום
ריב ואי הבנהרקאני

שונה מאוד מאוד מהסתרות וחשדות

 

ריבים ואי הבנה זה שכיח 

זה חלק מהעבודה בזוגיות

ואם יש תקשורת טובה אז הכל בסדר

 

הסתרות וחשדות זה פחות שכיח

אני אישית לא חווויתי דברים כאלה ב"ה 

לא יודעת מה קורה אצל אחרים

אבל כשיש תקשורת טובה אז גם כשקשה הכל בסדר זה לא מועקות בלתי נסבלות והסתרות ודברים כאלה

נכון. נכון מאוד.נחלת

זה הדבר הכי חשוב ששכחתי  לציין:

 

תקשורת פתוחה. לא לברוח מדיון, משיחה משמעותית.

שיעופו צלחות אבל שתהיה התייחסות וכובד ראש לכל

ויכוח....

 

שמעתי בשיעור שחייבת להיות  מריבה כדי להגיע לשלום בית אמיתי.....

 

לא לצפות לנישואין נוסח הוליבוד. זה תעתוע ושקר ודמיון....

אף אחד כמובן לא יודע מה קורה עמוק בתוך הזוגיות שלזמירות

אחרים, של חברים, שכנים - אבל בהחלט נורמלי שיש לכל זוג אירועים של ויכוחים קשים, מועקות ומריבות.  

זה קורה ונפוץ בשנה הראשונה לנישואים - כאשר כל צד מביא את ההרגלים והחינוך והאופי, את היחס לכסף ולחיסכון ולהוצאות כספיות, וזה מתנגש עם השקפה וראייה והתייחסות אחרת לגמרי של הצד השני.

על התנהלות כלכלית יכולים להיות בתחילת הדרך הרבה מריבות קשות, עד שלומדים להכיל ולהסתגל ולהתפשר.

 

טריגר אחר למשברים בתחילת הנישואים - הולדת הילד הראשון. העייפות הקיצונית של האישה בשבועות הראשונים אחרי הלידה, תופעות של דיכאון אחרי לידה, צורך לסגל חלוקת אחריות חדשה בין בין הזוג בהתנהלות היומיומית, התנגשות בין צרכי הבית וקריירה ועבודה.

יפה.נחלת
שרשור שעולה כאן מידי פעםהסטורי
כבר שאלו זאת כמה פעמים. בגדול היום הפורום הרבה פחות פעיל, אבל גם כשהיה הרבה יותר פעיל, חלק גדול מהשרשורים היו על מורכבויות ולא - זה ממש לא משקף את חיי הנישואין.

חלק מהותי בזוגיות, באינטימיות - זה שהקשר, הקירבה היא סוד רק של בני הזוג. ממילא, בד"כ אנשים לא ישתפו מציאויות נעימות וטובות, שבהתנהלות נכונה היא ההתנהלות רוב הזמן. אגב, בעיני גם מאוד עצוב כשמשתפים יותר מידי אפילו בדברים שאינם עניינים צנועים כלעצמם - אין הברכה שורה אלא בדבר הסמוי מן העין.


ממילא, רוב ההתיעצויות כאן יהיו כשכלים הקיצים. ממילא, גם כשמישהו מתייעץ, בד"כ לא יענו לו "אנחנו עושים כך וכך", אלא בצורה הרבה יותר כללית, מה שמביא לתחושה מוטעית - שכל ה'סיפורים' הם מורכבים.

חייבת להגיד שכנשואהאונמר

פחות שנים מהיום היו תקופות שקצב שירשורי חוסר האמון פה בין בני זוג הכניסו בי חרדות והזיות על בעלי האהוב.

כמו שאתה מתאר שזה מפחיד אותך, אז לי כשאני בזוגיות.

התבדתי והבנתי ב"ה שאכן המקרים האלה הם שכיחים והם צפים פה יותר מהרגיל בחיים מהסיבות שפירטו מעלי.

 

בנוסף,

לא אומרת שלא היו לי כל מיני התמודדויות מול בעלי או לו מולי, אבל זה אחר לגמרי בחיים מאיך שזה נראה פה,

ואם השאלה שלך היא האם זה פחות מפחיד או נורא אז לדעתי האישית כן.

 

ודבר נוסף, תסמוך על הקב"ה. שיודע מה טוב לך ועוקב אחרי כל פיפס שאתה או כל אחד אחר שכתב פה עובר בחיים.

 

מתוקה! שיהיה לך רק טוב ועוד יותר טוב ועוד יותר טובנחלת
תשובה נהדרת ונפלאה! תודה רבה!צדיק יסוד עלום
ברור שהקיצון נכתב פהנעמי28

מכל מה שכתבת, ההסתרות, חשדות, חוסר האמון הם הכי בעייתיים, את זה ממש לא כל זוג חווה.

או שמישהו מהצדדים מגיע עם פצעי ילדות של אמון, או שהצד השני עשה מעשים שפגעו באמון.


שאר הדברים כל זוג חווה, עליות ומורדות, מועקות, ריחוק, זה כן יותר נפוץ, אבל אם בוגרים מספיק כדי לטפל בזה באמת באמת שגדולים להיות זוג טוב יותר.


כתבת שני סוגיםרקלתשוהנ

רגשות קשים, מועקה, ריבים, קונפליקטים - 

קיימים ומוכרחים להיות קיימים במערכת זוגית אמיתית. אני מניחה שלאורך כל החיים, אבל עם הזמן לגמרי לומדים להתנהל עם זה, ומקביל יש גם רגשות טובים ומשמחים כמו אהבה, הערכה, אמון, שמחה, צחוק, התפתחות.
במקרים רגילים, הקושי הוא ממש המפתח להתפתחות, ההתנגשות מלמדת אותנו לחיות בהרמוניה אמיתית, בהתחשבות, בשותפות תוך כדי הפרדה. כמובן שיש מקרים שהם כבר לא נורמטיביים, אם המערכת הזוגית הופכת להיות סיוט של מריבות והתנגשויות.

 

חשדות, חוסר אמון, הסתרות - 

לא אמור להיות בזוגיות כי זוגיות חייבת להיות מבוססת על אמון.

מניחה שבכל זאת זה קיים גם אצל זוגות נורמטיביים בזוגיות טובה, אבל במינון מאד מאד קטן, והזוג שמים לב לכך שיש משהו לא תקין ומטפלים בדרך כלשהי.

יפה. תודה.נחלת
דרך האמצעלאחדשה

יש מקרי קיצון הזויים מוגזמים.

זה לא אומר שכל זוגיות כזו חלילה, ולא אומר שכל זוג ייתקל המשברים כ"כ עמוקים במהלך חייו.

עם זאת כדאי להגיע לנישואין עם הבנה של מורכבויות, מוכנות לאתגרים, קבלה של קשיים מאוד לא נעימים שמרגישים כל אחד עם עצמו ועם בחיר/ת ליבו מול צמתים שדורשים מהם לשאול שאלות כואבות, לגעת העצבים חשופים ולהתמודד מול מציאות לא פשוטה.

זה לא חייב להיות דרמטי, טרגי נוראי,

זו כן עבודה, יש מורכבות. כשמתחתנים תמיד מגלים דברים חדשים על בני הזוג שלנו על עצמו ועל הדינמיקה שלנו.

זוגיות בנישואין הם עבודה עצמית גדולה.

יש לה הרבה פולסים,

יש הרבה דברים נעימים, נפלאים ונהדרים, ובע"ה הם הרוב המכריע.

בנוסף למה שנאמרהעני ממעש

אתה תבנה בית אחד ותשקיע בו

מה משנה לך מה קורה אצל שכניך

השאלה שלו באה ממקום אמיתי, מרצון טבעי להבין מהזמירות
 קורה בחיי הנישואים בין זוגות רגילים ונורמליים

לא ממקום של סקרנות, אלא מרצון להכיר גם את הדברים, שמדברים עליהם בפורומים, שמציגים אירועים פחות נעימים בחיי הנישואים.  לומר "מה זה משנה מה קורה אצל שכניך" מתעלם ממציאות החיים. 

השאלה שלי באה ממקום חטטני, מרצון מאולץ לחקור מהצדיק יסוד עלום
סתם.

הנימה שלך היתה מעצבנת יקירי, אני אופטימי לגבי הבית שיהיה לי בעתיד אבל בהחלט קיבלתי רשמים רבים מקרוב ומרחוק לכך שיש התמודדויות לא פשוטות מאוד ושכיחות מאוד בזוגיות, ותהיתי האם אני הוזה או מטפח הדהוד סלקטיבי של המגרעות לשם העצמת החרדה, או שאני דווקא התרשמתי נכון בנוגע לנושאים הלא פשוטים ועדיין הם מתכללים בצורה טובה בתוך הקשר.


קיבלתי תשובות טובות, ואני נעזר בזה בתור רושם כללי.

נאמנות בעיני זה א,בחיוך2019
רגשות קשים בטח שעולים במערכת אינטימית כי זה המקום לעבד אותם. וגם מריבות, זה כדי לאזן ולפתור דברים
גם אני איני נשוי אבל תראה:חתול זמני

עובדות:

 

– בישראל אנו עומדים על 40% גירושין בערך (פחות מזה במגזר הדתי אך גם לא מבוטל בכלל)

– מתוך אלה שאינם מתגרשים אני מניח שיש המון שפשוט סוחבים את זה מכל־מיני סיבות

– רוב הגירושים נגרמים בגלל: בגידות, בעיות כסף, אלכוהוליזם/שימוש בסמים, התעללות (רגשית או פיזית)

 

מחשבותיי:

 

– רוב הזוגות שראיתי או גרושים או גרועים

– אבל גם רוב האנשים שראיתי הם מטומטמים למדי (בלי להעליב)

– כמעט לכל האנשים החכמים (לא בידע כללי אלא חכמת החיים) שראיתי זוגיות מצוינת 

 

דעותיי האובייקטיביות:

 

– תאר לעצמך חניון תת־קרקעי גדול וסבוך עם הרבה קומות ועמודים. עכשיו תאר לעצמך שתי מכוניות שצריכות לצאת משם. בתוך שתי המכוניות האלה תאר לעצמך נהג ונהגת. עכשיו אומרים לך שהנהג והנהגת האלה מעולם לא למדו נהיגה, אין לזה מושג מה זה רכב, בנוסף לזה העיניים שלהם קשורות במטפחת עבה, ויש להם אובססיה גלויה להתנגש בדברים. אה, ויש גם מכוניות אחרות שנוסעות בחופשיות, וכל־מיני חלקים נעים ושערים נפתחים ונסגרים אוטומטית. זאת לדעתי נקודת המוצא של זוג נשוי בימינו, סבבה לאורך המטר הראשון, איזה כיף אני נוסע באוטו! .......

 

– עכשיו במקום זה, תאר לעצמך שכל־אחד מהם למד קצת נהיגה. תיאוריה לפחות. ותאר לעצמך שאמנם העיניים שלהם עדיין קשורות, אבל יש להם חבר שעוזר להם קצת ואומר להם קדימה קדימה אחורה אחורה סטופ. או, תאר לעצמך שהעיניים שלהם לא קשורות, אבל הראייה שלהם בערך -8 ואין להם משקפיים. אז הם רואים קצת אבל הרוב מטושטש מאוד. עכשיו תאר לעצמך שהם מרכיבים משקפיים, רואים גם אחד את המכונית של השני, ומשתדלים לא להתנגש.

 

=> אם יודעים מה עושים, יוצאים מנקודת מוצא של אמונה למידה שיפור סבלנות מתייעצים הרבה עם רב קרוב כו' כו' כו' אין שום סיבה שזה יהיה כל־כך גרוע.

 

=> אם עושים מה רוצים ומחזיקים בהשקפות גרועות (מגיע לי / אני מצפה / תאוות / חוסר אחריות / חוסר אמונה) אין מה להתפלא. השתייכות למגזר מסוים אינה אינדיקציה לכך שמחזיקים בכל הקלפים.

 

=> כן יכולות להיות התנגשויות שריטות שאלות ובעיות אבל יש הבדל בין מי שנע בעדינות ואחריות לבין מי שחושב שהוא מכייף במסלול מכוניות מתנגשות (למרבה הצער רוב האנושות. אבל: רבים בני שוממה מבני בעולה דלא ילדה בנים לגיהנם כוותייכו. רוב העולם צועד על עיוור ונתקל בפחים ופחתות מי שתורה בידו נר בידו).

 

=> לפעמים יש מקרי קיצון beyond our control כמו מחלות קשות כיו"ב זה באמת אין מה לעשות אבל באותה מידה יכול היה לקרות אם היית לבד בבית. אם הקב"ה רוצה שתסבול אל תדאג אתה תסבול.

מאיפה הנתון של 40%? חשבתי שפחותברגוע
לא זוכר מהיכן הנתון ייתכן שקצת פחות אבל גם אם 25%חתול זמני

זה אותו עיקרון

יכול להיות גם שפשוט פחות מקובל תרבותית להתגרש לאו דווקא שהנישואין יותר מאושרים

או כאמור, הסיבות המרכזיות לגירושין פחות נפוצות בקרב הציבור הדתי/חרדי וזה מאזן

מזה מעודד.....נחלת
העידוד הוא בזה שאין ללמוד מן השוטיםחתול זמני

ורובו המוחלט של העולם לא כולל יראי ה' נחשבים לשוטים

אתה מכיר מישהו שהוא עצמו תמיד נחמד וכיף לו?מרגול

מישהו שאף פעם אין לו תקופות קשות/מאתגרות?


אני לא מכירה. כי החיים, באופן טבעי, מזמנים קשיים שונים והתמודדויות שונות.

בנישואים, שבע"ה מחזיקים עד 120, זה מאוד אינטנסיבי. אתה חי עם אישה ובעצם בוחר לחיות את חייך איתה.

אז כפי שבכללי בחיים יש קשיים, כך גם בזוגיות. השאלה היא האם כמכלול היחסים טובים או שכמכלול הם רצופים מריבות והסתרות.


אמרו לפניי ביושר, יש הבדל גדול בין ויכוחים ותקופות של ריחוק, ובין הסתרות וחוסר אמון.

תקופות מאתגרות ומבאסות מניחה שלכל זוג יש.

חוסר אמון והסתרות זה כבר שונה לגמרי. וזה לא קיים אצל כל הזוגות, אבל כמובן לא יודעת להגיד לך סטטיסטיקה. מניחה שיותר נפוץ אמון ופתיחות, אבל לא עשיתי מחקר אמפירי בנושא

כתבו לך יפהגפן36

באמת הפורום לא משקף את שכיחות המקרים בזוגיות נורמלית.


יש קשרים זוגיים שיש בהם יותר קושי ויש שפחות.

לכן חשוב מאוד לשים לב מראש במי אתה בוחר, ואיך אתה בונה בעצמך יכולת לעבוד על מידותיך.


אני חושבת שהדבר שיותר משקף הוא מבט למציאות סביבך.

אתה מכיר זוגות, נכון?

לפעמים קשה, לפעמים קל, לחלק קשה בתדירות גבוהה יותר, ולחלק פחות.


יכולה לומר ממקום אישי- אני כמעט ולא כותבת כאן בפורום. את כמות הפעמים שהיה לנו קשה אחד עם השניה בשנות נישואינו אפשר לספור על יד אחת.


כשקשה אז קשה, אין ספק.

אבל זה זניח ממש לעומת כמות הכח והעוצמה שזה נותן, גם מול התמודדויות מורכבות מול המציאות. והיכולת ליצור יחד ולהתקדם יחד ולהשתפר כל הזמן היא ממש מתנה.


לצורך העניין- גם עם אחים יש לפעמים ריבים ועצבים, ועדיין הם עוגן מאוד משמעותי בחיים.


ככה זה יחסים קרובים בין אנשים. 

הכי חשובנגמרו לי השמותאחרונה

שנזכור ונזכיר לעצמינו כל הזמן שזוגיות היא לימוד. כמו כל דבר.

באמת באמת שאף אחד מאיתנו בני האדם לא נולד יודע זוגיות.

תורה היא ולימוד היא צריכה.

וככל שיותר נעמיק בלימוד הזה, זה ישפיע עלינו ויקדם אותנו גם במצבי חיכוך וקונפליקט.

וזה באמת כ"כ חשוב לזכור זאת ולחזק את עצמינו שזה לא שמשהו בנו או בשני/ה "דפוק" ו"למה כולם מצליחים ואנחנו לא", אלא שאנחנו פשוט צריכים ללמוד ולהתקדם.

 

ריבים או ויכוחים / חילוקי דעות / קונפליקטים / רגשות קשים / מועקות / מנגנוני הגנה שפועלים וכן הלאה הם נחלתם של כל הזוגות באשר הם.

הרי כולנו בני אדם, ובכל מערכת יחסים שהיא, אפילו אדם עם עצמו, לא יתכן לעבור חיים שלמים ללא חיכוך.

קרה לך לפחות פעם אחת בחייך שאתה עם עצמך לא היית בשלווה ושלום?

עם הוריך?

עם אחיך?

עם חברך?

ודאי.

אין שום מערכת סטרילית לחלטין כיוון שאנו כאן בעולם להשתלמות, לגדול, לצמוח.

ובמערכת הנישואין הקב"ה יצר באמת פלא עצום שדרך כולה בכלל ודרך חילוקי הדעות והקונפליקטים בפרט נוכל להתקדם בתנועה שתוביל אותנו גם לעומק וגם למעלה וקדימה, 

עוד לגדול בעצמינו, באדם שאנחנו, וגם בזוג שאנחנו

ועוד לצמוח ולהתפתח.

ובאמת השמים הם הגבול.

אז לא רק שלא צריך להיבהל ולפחד מהריבים, אלא להבין ששורשם עם פוטנציאל עצום לגדילה אישית וזוגית,

וללמוד איך "לריב נכון", 

ללמוד את השורש של הדברים. מה מניע אותנו, מה מטרגט אותנו, מה מכאיב ופוצע אותנו, איך אנחנו פועלים, למה זה הכאיב לנו, איך עוד אנחנו מחווטים, איך פועלים מנגנוני ההגנה שלנו, מהם הצרכים שלנו, מהם הקשיים שלנו, איפה זה פוגש את השני/ה, וכל השאלות הללו כנ"ל גם לצד השני ובעיקר בנקודת המפגש בין שנינו.

אז בעיקר ללמוד את עצמינו לעומק

וללמוד את בן הזוג שלנו לעומק

וללמוד את הזוגיות שלנו לעומק

ואת ניהול הקונפליקטים לעומק

ללמוד מה זה בכלל קשר ואיך עושים קשר טוב ואיך שומרים על קשר ואיך מעמיקים בקשר.

ובתוך הדבר הזה, ממש כמו ספירלה, ניתן לעלות ולהעמיק עוד ועוד.

גם להינות ולשמוח בכל הטוב הגדול שבביחד ב"ה, וגם לצמוח מהאתגרים.

ואותם אתגרים יכולים להיות מגוונים, כתבו לך נפלא כאן, שלרוב מה שאתה פוגש בפורום הם מקרי קצה ולא בהכרח מייצגים.

ונכון גם שיש חלוקה בין אתגרים שכיחים לבין אתגרים פחות שכיחים כדוגמת חוסר אמון והסתרות,

אבל שוב חשוב לזכור שכך או כך יש לנו מה לעשות עם זה, זה המון בידיים שלנו ובלימוד שלנו של הזוגיות.

אפשר להגיע לקירבה גדולה גם לאחר ריחוק גדול, אפשר להגיע לריפוי ב"ה, לתיקון ולצמיחה גם במקרים קשים.

וכמובן שבכל האתגרים השכיחים ניתן לגדול מהם, להתקדם, להעצים את מה שיש לנו.

 

אז מה בתכל'ס?

לדייק בחיפוש בן//בת הזוג בעיקר את הלב הטוב, המידות הטובות, האישיות והאדם שנמצא מולנו. שיהיה אדם טוב.

בנוסף, לצאת יחד שנינו מנקודת מוצא שזוגיות היא לימוד ואנחנו כאן כדי ללמוד אותה ולא לקחת אותה לעולם כמובן מאליו או כמשהו ש"או שיש לנו או שאין לנו", כי כמו כל דבר בטבע זה לא עובד ככה בלי השקעת אנרגיה אקטיבית במשהו שרוצים שיצא ממנו פירות.

וכמובן להשקיע ספציפית בלימוד ניהול נכון של קונפליקטים / ריבים / חילוקי דעות וגם בתקשורת מקרבת.

ואז כרגע יש איש ואישה שהלב שלהם במקום הנכון, אוהבים ומכבדים אחד את השנייה, לא לוקחים כמובן מאליו גם לא לאחר שנים רבות, לומדים זוגיות, עם רצון ומוכנות ללמוד ולהשקיע אקטיבית, לומדים גם על חיכוכים וחילוקי דעות ונמצאים כל הזמן בתנועה מתמדת של צמיחה והתפתחות.

להציע לחבר?נתקה

זה פיד בחורה שלי פה גולש לא ממזמן (מזל טוב )

 

רציתי לשאול.. 

אני רוצה לשדך לחבר מישהי..

עכשיו הוא בחור באמת חביב וטוב אבל.. המשפחה שלו גם סה"כ בסדר אבל.. אבא שלו קצט בעייתי

ז"א הוא ממש גס רוח ברמה אחרת.. אשמח לפרט אבל לא עכשיו.. אני ממש חושש שתיווצר בעייה..

 

1) בכל מקרה האם לדעתכם הורה כזה או אחר או התנהלות תרבותית מסויימת של משפחה זה מעקב בלהציע?

2) האם הבחור יצטרך לעבור למקום אחר תרם הנישואים בשביל להוכיח שהוא מתנתק מהתלות בהורים (במידה וזה קיצוני?)

3) במידה וכבר עכשיו מאוד קשה לו עם המשפחה האם 1 ו 2?

 

הוא לא פסול חיתון בגלל אבא שלואריק מהדרום

אם הוא עצמו עם מידות טובות מה הבעיה?

אם האבא סובל מתסמונת טורט עם  קופרולליה זה אולי צריך לשקול להזהיר כי יש גם מרכיב של נטיה תורשתית, לא בטוח שצריך להזהיר בשלב ההצעה.

החבר בסדר? זה מה שחשובהסטורי
הוא לא אבא שלו.

סביר שעל רוב החברים (אם הם לא מהשכונה הקרובה) אינך יודע איך אבא שלהם מתנהג.

לא מסכים עם הנאמר בתגובות. יש להתייחס בכובד ראש להעני ממעש
סקרנתנתקה

מה זה אומר 

לפערים יוצאי דופן במשפחה איתה מתחתניםהעני ממעש
מסכים שצריך להתייחס בכובד ראשהסטורי
לא מסכים עם הכיוונים של הפותח
לדעתי אבא זו בעיה רציניתשלג דאשתקד

מצד שני מותר לבחור הזה להתחתן.

אישית לא הייתי מציע בחור כזה אם הוא צעיר ובקשר רציף עם בית הוריו. מצד שני אם אתה יכול לחשוב איך לתווך דברים שיהיה ברור, אולי כן אםשר להציע ושהבחורה תבחן בעצמה את הדברים.

סביר להניח שהיא תגלה את אופי האבא מתישהו (תמיד יש שכנים וחברים או מגיעים לביקור וכדו)

בחורה שלךחתול זמני

1) אבא של אברהם היה תרח... ואבא של רחל ולאה היה לבן... אם יש בחורה רגישה שזה יכול להפריע לה אולי כדאי להציף את זה. או לבדוק מ־1 עד 10 כמה הבן יכול להתמודד עם זה מבחינת להתרחק מהאווירה הזאת או להיות קונטרה/מגן משמעותי מספיק כדי להגן על אשתו.

 

2) לא אבל זה יכול לשמש כאינדיקציה הוא צריך בעצמו לדעת מה הוא רוצה ומה הוא יכול או לא יכול לעשות.

יכולים להיות הורים קשים אבל יכולים להיות גם ילדים חזקים שפשוט פחות בקשר או יודעים להציב גבולות ברורים מאוד (או כאלה שלא מזיז להם).

 

3) שילמד להתמודד איתם או להתרחק מהם לא חושב שזה רעיון טוב להכניס בחורה לתוך קושי.

אם הבחור מודע שזה בעייתירקאני

אז אני לא רואה בעיה לשדך לו

אם הוא עמוק בתוך הקשר בלי מודעות אז זו קצת בעיה

אולי כדאי לדבר איתו על זה שישתף את הבחורה בנושא הזה

 

לא מבינה מה הקשר לאבא שלו. העיקר הבחור. שהוא לאנחלת

יהיה גס רוח ובוטה....כל אחד מאיתנו מכיר לפני ולפנים את ההורים של הצד השני?! תמהני.

תודה לכםנתקהאחרונה

תודה על התגובות המחכימות

אמת

מסכים שהוא זה לא משפחתו

ומצד שני מסכים שכל אחד מקבל מה את ההתמודדויות שלו 

ועם זה הוא צריך לעבוד ולפעמים מגלים שלא כמו שחשבנו

 

פשוט מעניין אותימה לדעתכם הגבול בתרבות גסה

והאם למשל יש בחורות שלא להציע כלל או משו כזה שזה לא ממש יתאים להם

והאם זה אומר עליהם טוב או רע? שהם לא מוכנות למצוא את הטוב ברע?

 

טוב זה ממש כללי אז אחרי זה נראה לי שאפשר לסגור את הפיד

תודה לכם

אלימות בזוגיותנחלת

זה מתחיל לפעמים כל כך דק, עדין והולך והולך ומחריף, אם אנו מניחים רגל

במלכודת הדבש הזו.

 

ספר קשה. מאוד. לדעתי, חובה:

"הכל עניין של פיקסלים". תמר.

הערת שוליים - גם תמר, מתארת בקצרה את תקופת השידוכים  והאירושין עם אותו אדם, שלבסוף נישאה לו. אתר "בין הזמנים".

 

גם באתר הידברות יש ראיון של מורן קורס בנושא.

 

בחוברת "המקום" יש כתבה גדולה על כך.

 

 

 

את מקבלת כסף על ההפצה המקיפה הזו?נקדימון
אני לא יודע אם יש פורום שלא הספמת עם זה.
נניח שכןשלג דאשתקד
מה אכפת לך? אולי היא מפיצה חומר טוב ומעניין?!
בכלל לא נראה לי קשור לכסף. אלא חכמת חייםקעלעברימבאר

@נחלת  אני צודק?

(אני בדרך כלל לא קורא פה. זה פשוט קפץ לי בראשי)קעלעברימבאראחרונה
קראתי חלקמישהי נשואה

המפרקים שהיה אפשר באינטרנט.


לא הבנתי - למה היא מתארת כאילו זו בעיה

שהיא ניקתה את הבית / הפעילה מכונות כביסה וכו'?


זה מתואר כאילו זה בעייתי

וזה שהיא משתפת את בעלה במה שהיא עשתה בבית

מה הבעיה בזה?


הספר הזה חשוד שיש בו בעצם רעיון וניסיון לפרק בתים.


לתת לאשה תחושה שהיא אוכלת  אותה בגלל שהיא עקרת בית.

בגלל שהיא עושה את התפקידים של אמא.

מנקה מסדרת מבשלת מכבסת.

מה הבעיה בזה?


דרך אגב אם כבר רוצים לעזור לדמות בסיפור

הבעיה העיקרית היא- זה שהיא מרצה

היא מפחדת

היא מרצה.

אם היא לא היתה מרצה

גם הבעל שלה לא היה משתלט עליה כמו שמתואר


** ואני מסייגת שלא קראתי הכל.


רק מה שהיה אפשר באינטרנט.


אז אני ממליצה למי שהשתכנע מהספר הזה

לעקוב דווקא אחרי מישהי בשם:

חני בצון


---------------------


תמר כותבת לעצמה בהערות שוליים

שמותר לה גם לתת מקום לעצמה

כל פעם במילים אחרות

ברור שזה מרכיב מאוד משמעותי בקשר שלה עם בעלה

ועם כל הסביבה שלה


לאותה תמר (כן אני יודעת שזו דמות מספר)

הייתי ממליצה ללכת לטיפול רגשי

שיעזור לה לעמוד על שלה

לתת לעצמה מקום.

וממילא היא היתה מקבלת גם יותר מקום מהסביבה.


ואל תשכחו- זה עוד ניסיון להסביר לנשים כמה זה לא טוב להיות עקרת בית. להיות בתפקיד האשה.


כן זה לא פסול שהיא ניקתה וסידרה ושוב ניקתה חשוב הפעילה מייבש.

מאוד הפריע לי האופן שבו מתואר שהיא הפעילה שוב חשוב מיבש!


זו הדיעה שלי אני בטוחה שיש לכם דיעות משלכם

מוזמנים להגיב. (יהונתן גרובר עיין שם שם)


וגם ממליצה לצפות קצת במיכל לויטין


מסכים איתך חלקיתשלג דאשתקד

האמת, חוברות כמו "המקום", חשודות בעיניי באופן מיידי בדברים שאת אומרת. מדובר בביטאון של חרדים סופר מודרניים, מניח שאחוסי הגירושין שם גדולים מאוד וכמעט כל הנשים שמעורבות בפרוייקטים האלה לא נשואות.

הטענה היא תמיד, שמצד שני זה גם פותח את העיניים לאלו שען נמצאים במצב של אלימות וסכנה (לצערי הכרתי לא מעט גברים - בעיקר חרדיים - שנמצאים במקום הזה. גבר חרדי שמתחתן הוא מאוד נאיבי וחסר ניסיון. יש נשים, בעיקר אלימות או מטורפות, שמנצלות את זה והגבר לרוב לא יגיב וינסה לרצות. אצל גברים המודעות נמוכה מאוד, ולהיפך החינוך הוא תמיד ל"מכבדה כגופו" וכו וכו, וכאנשים חסרי ניסיון וגםחסרי השכלה ומשענת כלכלית, הם מאוד בקלות נכנסים ללופ הזה של ריצוי וכניעה. יש לי כמה חברים שהתגרשו אחרי שנים רבות, ומהסיפורים שלהם אין לי מושג איך החזיקו יום אחד. אחד מהם היה נשוי לחולת נפש רשמית, שאפילו את העובדה הזו היא הצליחה החליק לו ולגרום לו להתחתן איתה).


אז מה טוב, קשה להגיד. ככלל זה תלוי באיזו אוכלוסייה אני נמצא/ת. אם אני נערה שמוקפת בפמיניסטיות קלאפטעס, עדיף לקחת איזון עם ספרי בגן השלום. אם אני מנשות השאלים, כדאי לקרוא המקום.

והעי חשוב זה לקוות ולהתפלל שיהיו לנו עיניים טובות וחדות, לראות כל הזמן את מה שטוב, ולדעת אם זה באמת טוב

כתבת יפה ונכון!מישהי נשואה

מדוייק

ושיהיה ברור שלא תקין לא אשה מוכה ולא גבר מוכה


שאלת המאורסים החופרת😅אוי טאטע!

רעיונות למקומות באזור המרכז המורחב שיש בהם קהילה דתית תורנית עם זוגות טריים גם, ושהשכירות שם לא מאוד יקרה עד כמה שאפשר במרכז?

בלוד יש כמה קהילות שיכולות להתאיםפשוט אני..
אתה יכול לפרט טיפה?אוי טאטע!

השמות של הקהילות?

באיזה שכונות בערך?

לודז'חתול זמני

הידועה בשם הפחות פופולרי לוד

מזל טובהסטורי
איפה שיש ערבים, זה מועיל לשכר הדירהמשה
למשל,לוד.
קולולוש - נחלת יצחק?נתקהאחרונה

אם תשאלי אותי

נחלת יצחק

רמה גבוהה אומר מראש

אבל גן עדן בשנה הראשונה

לדעתי

אולי יעניין אותך