נראה לי אפשר לפתוח מועדון למי שסובלת מבחילות כל ההיריון

במיוחד שאני מבין שאת רוצה להוריד הילוך בעבודה כך שהעול יהיה עליו.

איפה אתם גרים?

למה הוא לא מנסה לגשת שוב ? (יכול להיות שהבעיה היא העלות הכלכלית של הטסטים הנכשלים?)

באמת שזה חשוב לעבוד במשהו שאוהבים וישמח אותו!

תדעי לך שזה גם ישפיע על הבית מאד..

לא בעניין של להתפנק, אלא באמת כי עבודה ששמחים בה זה כ"כ משמעותי!

קראתי את ההודעה שלך כמה פעמים, וכאב לי.

בגלל זה התלבתי ובסוף החלטתי להגיב.

לדעתי הבעיה הגדולה היא ההרגשה שלך (וכנראה גם שלו- לעיתים רחוקות רק אחד מבני הזוג מתוסכל. בד"כ זה הדדי). הבעיה היא שאת חשה "מפורקת", "שהגעת לקצה" ועוד ביטויים קשים, שמרגישים הרבה פעמים בחיים, אך כמעט בלתי אפשרי להתמודד עם התחושות האלו ללא הרגשה של תמיכה. את חשה לבד, שהוא לא מבין, שאי אפשר לדון בזה.

אתם מחזיקים ביחד בית, מכלכלים ומגדלים ילדים- דבר נפלא! אבל את מרגישה שחוקה.

ויכול להיות שגם לו יש תחושות דומות:

יכול להיות שבגלל שהוא רואה כמה את לא נהנית מעבודה שהיא רק למטרות פרנסה, הוא מחפש טוב טוב משהו מספק.

יכול להיות שבגלל שהוא רואה כמה קשה לך, הוא מהס לצאת לעולם הגדול.

יכול להיות שאי שם בתחילת הקשר, את לקחת אחריות על כל העניינים ה|"גשמיים" והוא מרגיש שאין לו מקום...

יכולות להיות עוד מיליון סיבות, אני לא מכירה אתכם...

העובדה היא שאת הצלחת, בכמה שורות, להסביר את המצב והתחושות הקשות שלך לאנשים זרים- הפורום.

לכן אני מציעה לך להתיישב בנחת, ולכתוב לו מכתב ארוך-ארוך, תשעה דפים אם צריך, שמסביר את הצד שלך.

תחלקי את המכתב לשלושה חלקים, לכל אחד כותרת עבה:

1. תמונת המציאות , כפי שאני רואה אותה

2. ההרגשות שעולות בי כלפי המצב הזה

3. הציפיות שלי- ממך, ממני, מהעתיד

כי באמת, הכי חשוב זה שתתקשרו. לפני הפתרונות הפרקטיים- שתדעי שמישהו יודע כמה קשה לך, שתהיו שותפים.

אם זה נראה לך עתיק לכתוב מכתב- תשלחי מייל!

בהצלחה. וסליחה אם פירשתי משהו אחר מהתמונה שציירת, או ייעצתי משהו לא מתאים, אבל באמת נגעת לליבי.

ולפני שקופצים עלי איך את מנצלת מצוקה של אנשים. אני אומרת בדיוק ההיפך. אני רוצה למנוע מאחרים להגיע לקושי הזה.

אין ספק שפותחת השרשור היא ממש סופר וומן, וכל הכבוד לה. לעבוד בשתי עבודות, לסיים תואר, לטפל בתינוק, זה אכן מצריך כוחות אדירים, שאפילו האשה החזקה ביותר תרגיש שהיא מפורקת וקורסת תחת העומס הזה.

ולכן חשוב להגיד למי שרוצה להתחתן לפני התואר ולפני עבודה מסודרת, שזה הקושי שעומד לפניו.

אי אפשר מצד אחד, לעודד ילדים להתחתן ולומר הכל סבבה, "סיעתא דשמיא" תסתדרו. ומצד שני להזדעק כאשר חושפים את התוצאות של זה.

יש קושי אוביקטיבי, בחיים ללא הכנסה מסודרת, וגידול ילדים לפני סיום לימודים.

כל אחד רשאי לבחור האם הוא לוקח על עצמו את הקושי הזה או לא. אבל בהחלט ראוי להצביע ולהסביר לפני על הקושי הזה, ולא לטאטא הכל מתחת לשטיח ולומר עד כמה הכל נפלא, ואיך מסתדרים בלי בעיות, כי יש בעיות.

[אם זה היה פעם ראשונה, היה אפשר לחשוב.. אבל זה לא. וזו שיטה קבועה. דוגמה לקושי של מישהי שרוצה לסחוף אחרים למשהו שכנראה אינו מאושר יותר ממה שיש להם..]

ולא חסר אנשים עם תואר שפיטרו אותם באמצע החיים....

הם בני 23-26...ומעלה.

בעלי אברך והוא מעל גיל 24

ואנחנו ממש לא התחתנו מוקדם.

ואני ממש לא מסכימה עם דברייך...

את נותנת הוכחה ממישהי שיש לה בעיה בזוגיות לא בפרנסה, זה ממש לא קשור אחד לשני.

שוב ושוב ושוב.. בכל דיון של ילדה בת 18 האם כדאי להתחתן, אתה עומד בראשם של אלו שאומרים בטח מסתדרים.

אבל כשוב ושוב, נפתחים שרשורים שנובעים מקושי כלכלי, אתה מנסה להעלים אותם.

אי אפשר לרקוד על שתי החתונות, גם לעודד צעירים להתחתן בלי בסיס כלכלי, וגם לדרוש להתעלם מהקשיים כאשר הם נוצרים.

מתוך גישה שאת מודה שאינה הפלטפורמה של האנשים פה.

זו לא "תגובה חד פעמית".

וזה ניצול לנושא אחר, של מישהי ששאלה שאלה וביקשה עזרה. לא לראשונה.

נראה שמה שמענין אותך - זה לא טובתה, אלא האג'נדה שלך. עדיין לא ברורה לי המוטיווציה למלחמה עליה דווקא כאן.

[ואת גם משקרת - לא מפתיע..  אני דווקא לא עומד "בראש אלו שאומרים".. בד"כ זה פשוט לא השרשורים שאני ממהר לענות עליהם. קל וחומר שלא ניסיתי "להעלים".... אם כבר אני רואה מישהי שצריכה עידוד, מעודד..  וגם כשאני "קולט" מישהי כמוך שמנסה להסית במובן רחב בהרבה מאשר נושא ספציפי, אז לעיתים אני מגיב שיבחינו שיש כאן משהו "מעבר"..  כמו כן, השאלה העיקרית בעיני לנישואין צעירים אינה דווקא הכלכלית. לגופו של ענין]

"להגיד לה שהיא לא היתה צריכה להתחתן - זו התנהגות מגעילה"

אני אמרתי למישהי שהיא לא היתה צריכה להתחתן ?

הנה מה שכתבתי

אין ספק שפותחת השרשור היא ממש סופר וומן, וכל הכבוד לה...

ולכן חשוב להגיד למי שרוצה להתחתן לפני התואר ולפני עבודה מסודרת, שזה הקושי שעומד לפניו..

יש קושי אוביקטיבי, בחיים ללא הכנסה מסודרת, וגידול ילדים לפני סיום לימודים.

כל אחד רשאי לבחור האם הוא לוקח על עצמו את הקושי הזה או לא. אבל בהחלט ראוי להצביע ולהסביר לפני על הקושי הזה, ולא לטאטא הכל מתחת לשטיח ולומר עד כמה הכל נפלא, ואיך מסתדרים בלי בעיות, כי יש בעיות.

סוף ציטוט.

ובאה לעזור היא היחידה שהבינה אותי. אני לא אמרתי למישהי חבל שהתחתנת, אני לא דיברתי באופן מגעיל.

ההפך כתבתי בצורה מאוד מכילה, שכל אחד יכול לבחור, ומי שמתמודדת עם זה מגיע לה כל הכבוד.

בסך הכל אמרתי שיש קושי וצריך להגיד כן הוא קיים.

את כן דיברת באופן "מגעיל" - כי את הבאת את זה כ"טרמפ" לשיטה שלך, על גבי שרשור של מישהי שביקשה עזרה במצבה הנוכחי. קל וחומר שזזה מצב שאינו נגזר דווקא מענין זה. קורב בכל מיני וריאציות של קשיי פנסה, והאשה הזו גם רוצה "אידיאולוגית" שהבן שלה יהיה בבית וכו' .

ההקשר של דברים אינו נתון שולי.

ומי שחושבת שצריך "להצביע על הקושי" הכלכלי ולא לומר ש:מסתדרים והכל בסדר" - אז צריך להזכיר של"שיטתה" (המצוטטת פה בצד העמוד) גם אפשר להתעסק פיזית עם כמה גברים לפני החתונה (כמובן, גם לא "במקרה" שייך לאפשרות לדחות נישואין לללא הגבלה...) - ואח"כ לומר ש"מסתדרים והכל בסדר", ואדרבה - זו רק מעלה בשבילה ובשביל בעלה.... (וכמובן, לגייס - כמו כל מי שנכשל במשהו ולא רוצה להודות בכך - את ה"רוב" וגם אידיאולוגיה..).

אז בנישואין - הטהרה והראשוניות והפנימיות, חשובה פי מיליון מהכסף. גם אם  מי שכבר אין לו סיכוי לכך, ינסה לסחוף אחרים איתו לאותה ביצה.

[ואפשר כמובן לשים לב לצד הכלכלי וגם להתחתן בשלב מתאים, שבד"כ הוא לא ממש-ממש מוקדם). ראינו פה הרבה שכתבו על כך.

לא של ילדים שעדיין בגיל גן,

ויותר ילדים,

שאפשר להסתדר אח"כ גם עם ישיבה/אולפנה - גם בלי "פעמונים"..  מציאות ולא תיאוריה.

מישהי כתבה פה על משכורת משותפת של 10,000 ש"ח ואתה אמרת שזו "משכורת יפה"

זו משכורת "יפה" אם אתה חי ביישוב ומשלם 1000 ש"ח שכירות, אם אתה לא יוצא למסעדות ובילויים, אם אתה לא משקיע בחוגים לילדים, אם אתה לא הולך להצגות ומופעי תרבות וכו' וכו'..

בקנה מידה של מעמד הביניים זו משכורת נמוכה.

אז אפשר להתווכח עד מחר, על ערכים של חיים בצניעות, ותרבות השפע הקלוקלת ועוד ועוד מהשקפת עולמך.

אבל עדיין אתה מציב רק אופציה אחת של חיים.

תתחתנו בלי הכנסה, תחיו בצמצום, ואז אני אספר לכם שהצמצום הזה הוא מאוד ערכי.

יש אנשים שרוצים לחיות ברווחה, יש אנשים שלא רוצים לחיות מהיד לפה, שלא רוצים לחשוב פעמיים על כל חוג לילד, ועל כל נופש בבית מלון, או על עוד חדר בבית, או על סלון חדש וכו'

לא כולם בנויים לצמצום הזה, לדוחק הזה... מי שרוצה ובוחר בזה תבוא עליו הברכה.

אבל מי שלא רוצה לחיות ככה, מי שכן רוצה לחיות בדירת ארבעה חדרים מרווחת בגבעת שמואל, וליסוע פעם בשנה לחו"ל ולצאת פעם בשבוע לארוחה טובה ב"קפה גרג", לא מוכן רק "להסתדר" ושרוד בסוג החיים שאתה מציע.

(ולא חיים בגבעת שמואל זו לא שחיתות מוסרית)

ממש לא התכוונתי שכל אחד יתן דוגמא איך הוא חי.

ברור שיש אנשים שחיים ומסתדרים בשמחה ובכבוד

אני רק טענתי שבשביל רמת חיים יותר גבוהה צריך הכנסה יותר גבוהה.

לכן אי אפשר לומר לכולם "תסתדרו" ולומר למישהי שמרוויחה 10K שאין בעיה במשכורת שלה. כי יש אנשים שכן רוצים לחיות ברמת חיים גבוהה יותר.

"תסתדרו" זה אכן לא רמת חיים גבוהה,

זה לחיות בטוב ובבריאות ובכיף. בלי מותרות מנקרי עיניים,

בלי להיות הגביר המתנשא בעיירה.

פשוט לחיות.

רובנו כאלה, כנראה.

את היחידה שכל הזמן מדברת על זה.

ואני מתחילה לחשוב שאת באמת מהעשירון העליון...

צריך 20000 עם 2 ילדים מקסימום

הלבשה על "השקפת עולמךָ" מה שלא נכתב.. :

"ערכים" - אכן נכון. השקפת עולמם של כמעט כל מי שכאן.

"תרבות השפע הקלוקלת", איפה נכתב?.. אלא שכרגיל, את מדמיינת את מי שכותב. 

את יכולה עד מחר לצאת ל"הצגות ובילויים" וומה שתרצי.

הטעות היחידה  - שלא כתבתי לך..

כתבתי לאשה שדאגה, כאם צעירה, מה יהיה עם הישיבה התיכונית והאולפנה (שלך אינני בטוח אם זו תהיה הבעיה), ולה עניתי על שאלתה. ממציאות ולא מתיאוריות. אני לא רואה לנכון "לנצל" מצוקה שניכרת מתוך שורותיה, לטובת ענין אחר. עניתי על מה שהפריע לה.

וגם ההיא שכתבה על משכורת של 10,000 ש"ח, לא נראה שמה שהפריע לה זה מה שאת כותבת...

ואכן, אפשר להסתדר יפה מאד. כמובן, ענין של סדרי עדיפויות. מי שרוצה להתחתן ועיקר שמחתה בבעלה והילדים - יכולה להסתדר מצוין כך. יכולה גם לבחור מקום מגורים מתאים. ולא לחיות "מהיד לפה" וגם לצאת לנופשים (כמובן, שוב בחירה איזה מלון "מוכרחים". זו לא בחירה אם רוצים לחיות במסכנות - אלא של סדרי עדיפויות בחיים).

אבל שוב - זה לא הנושא. את לוקחת לאיפה שבראש שלך:

"אבל עדיין אתה מציב רק אופציה אחת של חיים.

תתחתנו בלי הכנסה, תחיו בצמצום, ואז אני אספר לכם שהצמצום הזה הוא מאוד ערכי".

כמובן, אני לא כתבתי כך בשום מקום - אבל מה איכפת...

אני כתבתי לאנשים שמדברים על מצב מסויים. וכעת גם הוספתי על סדרי עדיפויות. וזה אכן נכון.

מי שרוצה "לחיות בגבעת שמואל, ולצאת פעם בשנה לחו"ל, ולצאת ל"קפה גרג" פעם בשבוע..." ענין שלו. מה איכפת לי.

אבל מי שחושב שחיים אחרים זה "רק להסתדר ולשרוד" - כאילו החיצוניות שלו זה ה"חיים" (ולא פלא על רקע דברים קודמים), אז עולמו דל ומצומצם מאד, ולא יעזור שלפני כן כתב - כ"ביטוח" - מי שרוצה ובוחר בזה תבוא עליו הברכה...

איך? הרי שורה אח"כ יוצא המרצע מן השק, שזה בעצם סתם חיים של "לשרוד"...

ואנשים אחרים, דואיגם לילדיהם לא פחות. מנסיון רב  - עיקר שמחת הילדים מתחילה מהערכיות של המשפחה. כמובן, טוב שיש אמצעים לדברים נלווים הנצרכים. אבל לא מתחיל מזה. ראינו "עשירים" שילדיהם זרוקים לגמרי והם מתרצים את עצמם במה ש"נותנים להם", אבל הילדים רוצים את היחס שבלב. הספרות המקצועית של היום מלאה מזה.

[ובכלל, מניין שאחרים גרים בדירה עם "פחות חדרים" (מבחיל לכתוב.. כאילו זה הענין. אבל לצורך הנושא). ומי אומר ש"גבעת שמואל" זו ברירת מחדל. אולי "התנחלויות" זה גם יותר איכות חיים, פיזית ורוחנית, וגם האידיאל ממלא את החיים יותר מדווקא "קפה גרג"...

ואולי גם שם (עידכון: התנחלויות זה לא מה שכותבים בעיתונות באנגליה..), יש איזה "קפה"?... ואפילו יוצאים לפעמים מה"התנחלות"?...

טוב, לא לחו"ל - מסיבות אידיאולוגיות. לא נורא. יש כאלה שגם זה כן. פלא..]

מהסיבה הפשוטה,שמה שנאמר  הוא לא דבר נורא  והוא לא בעייתי!!

וכן אני התחתנתי צעירה תוך עדי לימודי תואר ויש לי ילד,ואני עובדת, ובעלי איש צבא....ו......

זה קשה מאוד!!!

וצריך ממש מממש כוחות כדי להתקדם יום יום....

לכן,זה לא אסור או מותר,זה פשוט כדאי לדעת...שזה לא קל...ולא מתאים לכל אחת...ושכל אחד יעשה את החושבים שלו...

(אני אישית המלצתי לאחותי שהתחילה תואר ראשון בגל17 שרק אחרי שהיא גומרת ללמוד,תתחיל לצאת ולהתחתן...,ושוב רק בגלל הניסיון שלי, ולא שהוא רע,רק שהוא לא מתאים לכל אחד ואחת.....)

שזה לא "אסור או מותר"...

וצריך לראות נסיבות של כל מקרה לגופו.

ולא דומה מי שמספרת על מציאות של קשר בשל לנישואין, או מישהי שמתייעצת מתוך קושי מסויים בתוך חיי נישואין (שזה קורה כאן על ימין ועל שמאל, בכל מיני נושאים) - למישהי כאחותך בגיל 17, שאת ממליצה לה לחכות עד גיל 20  בערך(...) כדי להתחיל "לצאת" (בעיני זה גיל די בסיסי גם סתם כך.. אם לא מי ש"לחוץ לה" אחרת).

הבעיה היא ניצול בעיה של מישהי, כדי לומר "מראש צריך אחרת" בנושא שכל אחד יודע שיש בו מציאויות שונות. ויש נשים עם "תואר" ברפואה או סיעוד (אחיות) שהעומס בגלל שלמדו אינו פחות מכאלה שלומדות, ועוד הרבה.

אגב, אם בעלך איש צבא-קבע, אז את מתארת מציאות די "רגילה": בעל עובד עם משכורת סבירה. אשה עובדת ולומדת (תואר שני?), שיש לה גם ילד אחד. לא אומר שזה לא מאמץ, אבל הרבה ענין של אישיות והסתכלות.  אני מכיר כאלה שעושים כך עם כמה ילדים, ובגילאים לא כ"כ צעירים. אגב, לא בטוח שמי שהיא נניח כבר מורה, ובמקום ללמוד למבחנים בודקת מבחנים של תלמידות.. זה "קל" יותר..   העיקר להשתדל בגישה חיובית עם האתגר.

בעלי עתודאי ולכן עדיין בחובה אז המשכורת לא משהו...(5700 ש"ח, כאשר בחוץ הוא יכל לקבל 15,000)

אי לכך שבעלי איש צבא והיכולת שלו בלהיות בבית ובעזרה בכללי היא מועטת מאוד,  אז אין לי יכולת לעבוד משרה מלאה כי יש ילד ב"ה ויש בית שצריך לתחזק, לכן אני 75 % משרה, ושוב המשכורת בהתאם(4000 ש"ח), אז נכון,אני לא מתלוננת, אבל המציאות היא לא כ"כ רגילה....

ואני מסיימת תואר ראשון,בקצב איטי יחסי עכב הסטטוס....

(לידה בסמסטר אחד לפני האחרון היא לא רעיון הכי טוב...למרות שבחייייייים לא הייתי מוותרת על הלידה הזו...אז אני את שלי כבר עשיתי אבל אין לי בעיה לומר לאנשים את המצב לאשורו כדי שידעו למה הם נכנסים,אין ספק שקל יותר להכנס לחיי נישואין ללא כל המוגבלות של לימודים תוך שילוב עם עבודה וילדים...)

ושוב, אני לא אומרת שזה לא אפשרי אבל זה לא פשוט..

[כנראה ענין של מושגים]

ולא בטוח שיותר "פשוט" אם היית עובדת במשרה מלאה במקום הלימודים.

וילדים ובית לתחזק - זה לכל משפחה. זו מציאות מאד רגילה.

יתכן שהדבר היחידי הלא כ"כ רגיל, זו הנוכחות של הבעל בבית בגלל השירות. אבל גם לכך יש "מקבילות" אצל אנשים שסתם עובדים הרבה באזרחות.

כי הבעל גם יוצא ל8 ימים/שבוע/לילה...

לא נמצא כחודשים בשנה,שבאזרחי לאיש הייטק רגיל אין מציאות כזו...

וסתם זה מרגיש כאילו אתה מנסה להקטין את הסטטוס,וזה סבבה אבל זה לא ממש מדויק,מה גם שאני לא מתלוננת...

וברוך ד' המצב שלנו תקין ומעלה ++,,וב"ה אנחנו מסודרים נכון להיום...

ועדין, 

רוצה לדעת מהם חלק מההשלכות לעניין זה שהתחתנו ציערים באמצע ולפני הכל??

זה לדוג' שהחלטנו כרגע לא להביא עוד ילד ולהמתין לסיום חובות הלימודים..וזה קצת מתסכל כי אני צעירה בת 24 הגיל הכי טוב ובריא ללדת ילדים אבל המצב שהבאנו את עצמינו (מבחירה,לא מתלוננת) גרם לכך שבעצם כרגע עשינו סטופ בדבר חשוב לא פחות...

אני לא מנסה "להקטין את הסטאטוס"...

רק שראיתי משפחות עם יותר ילדים ופחות משכורת, וגם עם למודים ברקע לפעמים.

אז הנחתי שלפעמים כשיש ילד ראשון, אז גם דברים שלאחרים נראים מעולה, עדיין נתפסים כמאד-קשים.

וניסיתי לחשוב, אולי בגלל הנושא של הנוכחות

כמובן, לא מזלזל גם במאמץ והאתגר הנוכחי.

וגם מה שכתבת בסוף הוא ענין של בחירה (גם ללא קשר לכך שגם אלו שלא מתחתנים לא מולידים ילדים..), בלי להיכנס כאן לשיפוט הבחירה, שזה לא ענייננו. אני ראיתי גם מציאויות אחרות, וכנ"ל - עם תנאים כלכליים פחותים בהרבה.

אם נאלצים לגור בגוש דן או קרוב אליו כי שם יש עבודה, השכירות/המשכנתא אוכלים חלק גדול מהתקציב וקשה להתקיים גם ממשכורות גבוהות יותר.

וגם אצל מי שגר בירושלים... מה לעשות? אלו הם החיים.

מבוגרים יותר לא מרוויחים משכורת גדולה יותר..זה לא אקסיומה.

קשה יש גם למבוגרים לא רק לצעירים

ולעיתים גם חסכו יותר.

תסתכלי בתמונות מהבית של סבא וסבתא שלך, רמת החיים הייתה נמוכה בסדרי גודל.

והם דווקא חיים ברמת חיים סבירה לחלוטין.

תסתכל על דור ההורים מסביבך (הורים שלך, דודים, הורים של חברים)

ותראה שרובם חיים סביר פלוס.

הם עובדים קשה, משרה מלאה רוב הפעמים.

ואם תשאל איך הם התחילו הם יענו לך שלא היה להם הרבה דברים בהתחלה

ולאט לאט התקדמו.

אף אחד לא אמר שהפרנסה זה דבר קל. זה הרי ידוע שקשה פרנסתו של אדם.

צריך בזה הרבה אמונה.

אני לא שמעתי את ההורים שלי מתלוננים אי פעם על העבודה או על הפרנסה

בצורה שגרמה לי להבין שצריך להיות מפונקים.

אבל זה נשמע לי ממש לא קושי כלכלי חמור.

אלא אם כן שכר הדירה שלכם הוא 5000 שח. אז הייתי ממליצה לכם לעבור דירה למקום זול יותר...או דירה קטנה יותר.

אני נשואה אחרי תואר ואחרי כמה שנים עבודה ואני לא מרוויחה אפילו עשירית ממה שאתם מרוויחים ביחד

ולא חסר לנו דבר והכל בסדר.

המציאות שלך רגילה לחלוטין, מה את חושבת שההורים שלנו עשו?

ישבו רגל על רגל וקיבלו משכורת ענקית? הם גם גידלו ילדים.

כששני הורים עובדים במשרה מלאה אז הם משלמים די הרבה על מסגרות, חוגים וביביסיטר וגם לא רואים את הילדים

שזה גם שיקול גם אם יש תואר ויש מקצוע. 

ויש גם כאלה שלא יכולים לרכוש מקצוע ויעבדו תמיד במשכורת מינימום

וכאלה שרואים בעבודה קודם כל מקור לסיפוק, אז יש להם מקצוע אבל הם מבקשים שיתאים להם מכל הבחינות

ואולי תסכמו שהוא מקבל הצעת עבודה שנראית סבירה גם אם הוא לא הכי אוהב כדי לצבור ניסיון ולפרנס וממשיך בזמנית לחפש מה שהוא רוצה ומה שמתאים לו. כדאי גם להתייעץ עם מי שעובד בתחום מה סביר ומה סביר פחות

אם זו עבודה לא במקצוע עדיין אז כנראה שכר זה פרמטר יותר חשוב כי זאת עבודה זמנית

אחותי!!!! מה נסגר?? מי חתום על הכתובה כחייב בפרנסת הבית את או הוא???  מה זה הפינוק הזה?? גם בעלי בחור ישיבה והוא יודע יופי את חובותיו ותמיד כשאני שואלת אותו אם אולי הוא היה מעדיף לעבוד בעבודה פחות או משו הוא אומר לי " רייחים על צאוורו יעסוק בתורה?!?!" הוא היה מורה בתלמוד תורה עד לא מזמן וזה היה נוח כי זה יצא לו בדיוק בהפסקת צהריים אבל ברגע שזה נגמר- הוא התחיל לעבוד בבנייה לפנות בוקר ובהפסקות צהריים- כי זה מה שהיה! ועכשיו הוא מחפש עבודה בנקיון בניינים כי זה מה שיכול להכניס בלי לפגוע בלימוד שלו! מבחינתו אני נסיכה וצריכה רק לדאוג ללימודים שלי עכשיו. מה נסגר עם הדור הזה? גברים שכחו את התפקיד שלהם בבית?? כל גדולי התנאים היו עובדים לפרנסתם בדברים שלא כ"כ היו "מתאימים להם" (סנדל, רועה צאן, מזפט גגות, אופה...) והיום בחורים לא יכולים??  כנ"ל לגבי הרישיון, לדעתי אם זה מפריע לך תגידי לו שאין לך כח. שכחנו כבר מי אמור לדאוג למי....

אישה צריכה תמיכה, אישה צריכה לחיות בתחושה שיש מישו שמוכן למכור את התחתונים שלו ורק שיהיה לה טוב, אישה צריכה שיאגו לה ויפנקו אותה! אפילו אם לא ברמה התכנית (אם זה לא מתאפשר) אפילו ברמת הרצון וההשתדלות! נשים לא בנויות נפשית לשאת בעול הפרנסה של הבית!

אני במקומך הייתי מדברת על זה עם הרב שלו שיסביר לו את תפקידו במשפחה.

יש דברים שהם בסיס ויסוד בבניית בית ובהבנת התפקידים. התרבות שסובבת אותנו משדרת כאילו נשים צריכות לעשות הכל ולשתוק. סליחה אבל זה שיש ערך חשוב בלימוד תורה זה לא אומר שרק האישה צריכה למסור את נפשה על העניין! זה הפך להיות כאילו מוסכמה חברתית כזאת שאשת אברך צריכה להיות סופר וומן. טעות!! מי שרוצה ללמוד תורה ומי שרוצה בית של תורה צריך להבין שהתורה שמה דגש רציני על עניין הפרנסה מצד הבעל! נכון שהיא מדריכה למסירות נפש אבל לא למסירות נפש האישה!! רוצה ללמוד תורה? מצויין, תמסור את נפשך על זה. ברור שגם האישה צריכה לוותר על דברים כמו נוחות ועשירות אבל מי שמע על דבר כזה בתורה שהאישה צריכה לעבוד??? ועוד שהגבר כשמגיע למצב שצריך לפרנס שם בראש סדר העדיפויות את הנוחות ה"העדפות" שלו. 

אני חושבת ש"הסידור" הזה מתאים בעיקר לבעלים.

ושוב אני יגיד, אין ל"סידור" הזה תקדימים בעולם היהדות. לא שמענו בכל 3500 השנים שקדמו לנו איזה רב/תנא/אמורא/נביא שאישתו דאגה לפרנסתו.

וזה שזה כבר נהיה נורמה חברתית ש"אישה טובה ויראת שמיים תצא מגדרה למען התורה ולא תיתן לבעלה לבזבז דקת לימוד תורה" לא אומר שזאת האמת. ואני אומרת את זה דווקא ממקום שהייתי שם. אני הייתי מוכנה ל"סידור" הזה כדי שבעלי ילמד תורה. עד שהוא בא ופקח את עיני לעניין והסביר לי שזה תפקידו. אז אני זכיתי בגבר ורחמיי נתונים לכל אותם נשים שחיות עם ילד בבית. ומעבר לעניין הספציפי של הרגשת האישה (שקשה לה) יש פה גם עניין של פגיעה בגבריות שנכנסת אח"כ בדלת האחורית כעבור מספר שנים. 

על נשים שהיו כובסות/אופות/מוכרות בחנות/תופרות? רחל אשת ר' עקיבא היתה מנקה בבתי זרים ויש עוד הרבה כמוה.

הן עשו זאת משעמום?

אז נכון, פעם לנשים לא היה דקה לנשום. עם כל עבודות הבית, בלי מכונת כביסה בלי מיקרוגל בלי כל המכשירים של ימינו.

הן היו עסוקות 24 שעות ביממה ופיזית לא היה ניתן להעמיס עליהן עוד.

ואלה שרצו שבעליהן ילמד ויהיה תלמיד חכם,

או שעבדו או שממש רעבו לפת לחם. הן קיבלו את זה על עצמן באהבה אמיתית.

אני ח"ו לא רוצה להוריד מכל המשפחות שסידור כזה לא עובד אצלן. 

אז נכון שזה לא מתאים לכל אחד. לא כל אישה מוכנה להקריב כזו הקרבה. לא כל גבר מוכן למאמץ נפשי גבוה כל כך.

בעלי למשל היה מת ללכת לעבוד ולהרויח כסף (הוא כשרוני בטרוף בלי עין הרע ובעבר מה שנגע בו בבין הזמנים ב"ה רק הצליח) אבל אני דוחפת אותו כמה שאפשר לשבת וללמוד. זה ממש לא קל, אבל זה מה שאני רוצה.

ולכן כל זוג צריך לבדוק בינו לבין עצמו מה הוא רוצה ומה היא דרך החיים שהכי מתאימה להם.

לפותחת.

ממליצה לך כן להסביר לבעלך את הצד שלך.

אולי תכתבי לו? כך מה שתאמרי יהיה מתון יותר ותוכלי לומר כל אשר על ליבך. כך תוכלו להגיע לדיבור נעים וכנה.

בהצלחה

אין לי בעיה שאישה תעזור בכלכלת הבית אבל לא כשזה מגיע למצב כמו שמתואר פה. גם אני עובדת כהכנסה שניה בבית ומשלימה את ההכנסה של בעלי אבל זה נעשה מתוך דגש שזו אינה חובתי! מעולם לא קיבלתי איזשהי תחושה שבעלי לא נושא באחריות כלשהי לבית! ותמיד ידעתי שברגע שזה קצת יהיה לי קשה אני יפסיק כי הוא לא מוכן שזה יהיה ככה ( הוא בעצמו שואל אותי כל הזמן אם אני לא מגזימה עם המאמץ, ואולי הוא יעבוד יותר, ודואג כל פעם כשאני עובדת לשלוח לי סמס שהוא ממש ממש מודה לי ומעריך את זה שאני עושה את זה כי זה ממש לא תחום אחריותי) הבעיה היא לא שאנשים מוכנים למסור את נפשם על התורה, אני בדיוק כמוך מחזיקה את בעלי בישיבה למרות שהוא מוכשר ויכול לעשות מלא כסף. הבעיה היא שזה כאילו מאוד הגיוני שאישה צריכה למסירות נפש על תורה בעוד שבעלה לא ממש מחוייב בזה... (לגבי המקרה הספציפי הוא רוצה רק עבודה שמתאימה לו ולא עבודה שמכניסה בעוד שאישתו כורעת תחת עומס לא הגיוני!!)

בסופו של יום הרי כל זוג עושה משהו שונה נכון? ויש זוגות שמחים ומאושרים מכל קצוות הקשת.

הענין הוא כנראה כשאחד מבני הזוג מרגיש חוסר חשק וחוסר שמחה במה שהוא עושה.

מסתבר אם כן שפה נעוצה הבעיה.

הבעיה לא שיש נשים שעובדות מעל ומעבר ובעליהן בכלל לא.

הבעיה אינה נשים שמעדיפות להיות בבית עם הילדים בעוד בעליהן מפרנס לבד.

הבעיה היא גם לא שאישה מוכנה למסור את נפשה על תורה.

או שהבעל רוצה רק עבודה ספציפית שישמח בה.

הבעיה היא חוסר הדברות ומצב שאינו מקובל בשמחה על שני הצדדים.

צריך לשבת ולדבר ולהגיע לכך ששניהם יסכימו על מצב מסוים.

רואים מההודעות שלך שהמצב של פותחת השרשור ממש כואב לך וחשוב לך להאיר את עיניה לגבי התנהלות תקינה של חיי נישואין. אבל שימי את עצמך רגע במקומה של פותחת השרשור. לדעתך ההודעה שלך עוזרת לה ומחזקת אותה? לענ"ד, בדיוק להיפך: את מספרת לה כמה בעלה לא בסדר (ומדגימה שוב ושוב כמה בעלך מושלם... שזה סבבה בדיון תאורטי, אבל מול אישה שפורשת מצוקה השוואה עלולה להיות ממש הרסנית). כרגע, הדעות של בעלה של פותחת השרשור הן מצב נתון. הסיכוי שבעקבות הודעות שנכתוב לה בפורום דעתו תשתנה אפסי. אפילו אם הוא ישתכנע (ובאמת שהסיכוי לכך נמוך מאוד אם היא תתווכח איתו מעמדה שבה היא בטוחה שהוא טועה לחלוטין), קשה לי להאמין שהוא יפרגן עד כדי כך כמו בעלך, מה שאומר שהבחורה עלולה לצאת מאוד מתוסכלת. 

אז מה כן? בעיניי, הדיון העקרוני הוא חשוב, אבל בסיטואציה נתונה חשוב יותר להגיע להסכמה הדדית בין בני הזוג. כרגע חשוב קודם כל להגיע לשלום בית, ולמצוא איזון שיתאים לשניהם (מה שאומר שסביר להניח שגם הוא וגם היא יצטרכו להתפשר על דברים מסוימים). אחר כך, כששניהם יהיו בנחת ובלי משקעים, אפשר ללמוד ביחד את הנושא של מקומם של הגבר והאישה בבית ולהחליט איך הם רוצים שהבית שלהם יראה. 

ישמצב שמה שכתבתי יצא חריף מדי כי באמת קשה לי לשמוע שיש אנשים שמתנהלים ככה.

מסכימה איתך שדבר ראשון בזוגיות זה דיבור והבנה ושזה שורש כל המחלוקות

מה שמוכיח את מה שאמרתי

המצב מושלם, כולם מסתדרים וטוב להם עם זה.

נא לא לדבר על מצוקות, זה מפריע למנוחתו של דן.

כי נראה לי שהפך פה לגנון...

מתחת לרמה להתייחס...

[לפחות היתה מתייחסת לדברים שאכן אמרתי... מה נעשה - התרגלה להמציא "דעות" של אחרים; ודווקא היא ש"מצוקות" של אחרים מנוצלות על ידה לא לעזור להם, אלא להשמעת דעותיה בעניינים שלא רלוונטיים להם.. ואגב, עדיף "מצוקה" בעניינים כלכליים, מאשר ב"תחליף" שהציעה, לדחות נישואין ו"לגעת" בכמה גברים בינתיים, ואח"כ להסביר כמה זה רק "מועיל" ליחס עם הבעל וכמה הוא מן הסתם גם שמח בזה..]

הלא מתוך מה שאנו כבר יודעים עלייך ועל דעותייך היית אמורה לצאץ חוצץ נגד כל מה שהיא כתבה שם, בהודעתה.

אז..העיקר לנגח?

לא ראוי ולא מתאים ואין שום סיבה שאתפקד כאן כגננת או כשופט.

בחייאת צאו מזה

מצבו הכלכלי מצוין ומבלה בבתי קפה פעם ביומיים..

אנא שרשרי נכון

אנחנו הנשים הרבה פעמים לוקחות אחריות על דברים שהם לא שלנו, או היו יכולים לא להיות שלנו.

אחריות לא מתחלקת לשניים- כלומר- אם את אחראית שהבית יתפקד כלכלית- הדאגה עלייך, וגם אם הוא יעבוד ויביא כסף- עדיין האחריות והדאגה עלייך, והוא לא דואג מזה.

(אני מכירה מצב הפוך- הבעל אחראי לחלוטין על הקטע הכלכלי- יודע כמה אפשר להוציא, דואג לחסכונות והכל- והאישה היא שמביאה את עיקר הכסף. אבל זה לא מטריד אותה לרגע- אין לה מושג בענייני המשכורת- זה לא מדאיג אותה לרגע- כי האחריות היא עליו. )

קשה לך עם זה?

רוצה לשנות?

זה אומר שאת צריכה להחליט שאת מוכנה להעביר אליו את האחריות. לגמרי. לסמוך על כל החלטה שלו וללכת אחריו. מוכנה לקחת את הסיכון?

אם כן- מה שאת צריכה לעשות הוא פשוט- להרפות. לעשות מה שטוב ונכון לך. קשה לך לעבוד בעבודה מסוימת? תעזבי אותה. את לא מוכנה לנהוג- תגידי שאת לא יכולה. בלי להאשים, בלי לנהל אותו- "עכשיו תיקח את האחריות הזו!"- במילים האלה את אומרת שבעצם את האחראית העליונה על הכל- ומתוקף תפקידך את מטילה עליו את האחריות לX. תתפלאי או שלא- זה יוצר אנטגוניזם מצידו. פשוט תעזבי, ותסמכי עליו שהוא יסתדר.

וזה יעשה לו כ"כ טוב להרגיש ולדעת שאשתו צריכה אותו וזקוקה לו ולא חזקה ושולטת (גברי משהו...)

זה נהדר לזוגיות.

ממליצה מאוד מאוד על הספר "לדעת להיכנע" מאוד עוזר בלהבין את ההגיון ואיך מיישמים את זה.

תצליחי, ואני פה באישי אם צריך.

 שמי תכלת יקרה: קודם כל אשרייך שהקמת בית  בישראל ואת נשואה לבן תורה וגם זכית להיות כבר לאם.

אני אשה בוגרת, אם למשפחה גדולה ב"ה וגם בעלי למד תורה שנים רבות בטרם יצא לעבודה קבועה.

נראה שהבעיה היא בתפיסת עולם שונה שבאתם אתה (אולי ) מהבית .

בבתים מסויימים ברור שפרנסה זה משהו שצריך להשיג כבסיס לקיום ואין לצפות לענין, שמחה וסיפוק. בבתים אחרים (למשל בבית שגדלתי בו) זה מאד ברור שלכל אדם יש  כישורים שונים, ענין והנאה מתחומים אחרים ולכן כדאי להתאמץ מאד לעבוד בעבודה בה אתה תורם ושמח אפילו אם המחיר הוא משכורת נמוכה יותר. לכל אדם יש את האות המיוחדת שלו בתורה ואת יעודו משמים, ועליו לנסות ולכוון למלא את תפקידו בעולם.   אצל הגבר הדבר חשוב עוד יותר מכיון שזה עיסוקו המרכזי במשך רוב היום ואילו האשה ,לפחות לפי הבנתי את רוח התורה, עניינה קודם כל להיות עמוד השדרה של הבית. אם כך לגיטימי שבעלך יחפש עבודה הנותנת לו סיפוק ומתאימה לאישיותו . אם אין ברירה- עושים קצת פשרות זמניות, אך לא מלכתחילה. או שהבעל יעבוד בעבודה עיקרית שמתאימה לו וביחד תעשו עוד קצת השלמות במינון נמוך.

יכול להיות שהגעתם לנישואין עם תפיסות עולם שונות בענין הציפיה מעבודה  וחלוקת תפקידים ולכן חשוב שתשבו ותבררו את זה ביניכם. אם זה לא מתקדם- כדאי ללכת ליעוץ ובע"ה הכל יסתדר.    

מהמכתב שלך עולה שגם את עמוסה מדי ולא מסופקת, ובסופו של דבר מגיעה לתסכול ולתחושה קורבנית. אז גם לך יש ענין לחפש עבודה מספקת יותר ולחשוב האם באמת האידיאל של לגדל ילדים ללא עזרת מטפלת- מציאותי עבורך.  הילדים זקוקים להורים רגועים ושמחים ,לא מפורקים (זה לא אומר - בטלנים) ובעקר- הורים שחיים בשלום ביניהם וזה לא קשור למצב הכלכלי. 

לסיכום- אולי עם קצת עזרה מקצועית- תגיעו לפתרונות ובע"ה תחזור השלוה לשכון בביתכם. זה לא פשוט אבל אפשרי  מאד.    בהצלחה!

שיש תחומים שאת מצפה שבעלך ייקח עליהם אחריות (פרנסה, נהיגה) ומתסכל אותך שהוא לא ממלא את הציפיות. 

מה קורה עם תחומי האחריות שלך? יכול להיות שבדברים שלכאורה אמורים להיות תחת אחריותך הוא לוקח חלק משמעותי? נכון שבעבר החלוקה היתה של בעל מפרנס ואישה מנהלת את משק הבית. היום זוגות רבים מתחלקים אחרת, כך שהאישה נושאת בנטל הפרנסה והבעל שותף במלאכות הבית. אולי לכם מתאימה חלוקת תפקידים שונה מהמקובל?

עוד משהו חשוב - לא כל אדם חווה כל משימה באותו אופן. יכול להיות שאת יכולה להתמודד עם עבודה שאת לא אוהבת ואצלו זה יוביל לחוסר תפקוד. יכול להיות שאת לא אוהבת אבל מסוגלת לנהוג, ואצלו הקושי הרבה יותר גדול (נהיגה דורשת יכולות מסוימות. לא לכולם יש אותן ברמה גבוהה. אני יכולה להעיד כמה זה מתסכל ללמוד נהיגה כשצורת החשיבה מתקשה להתמודד עם זה. הוא נכשל בכמה טסטים. זה לא שהוא לא ניסה!). אם זה המצב, אין מה לשאול למה אני יכולה והוא לא. ככה. כי אלה הכוחות שה' נתן לך, ואלה הכוחות שה' נתן לו. 

אגב, אם את מרגישה כ"כ מפורקת ומתוסכלת כדאי לחשוב גם איך את עושה שינוי שיאפשר לך להיות יותר בכוחות. נסו להיות יצירתיים.

ועוד דבר - יש לפעמים נטייה לצאת גיבורה, לעבוד עד כלות הכוחות ולשתוק (או אפילו לא לשתוק) ולהרגיש המון סיפוק מזה שהנה, אני עושה הכל (ויותר מזה...) למען הבית. בד"כ זה בא עם ציפייה שגם הצד השני יתנהל כך/ יעריך מאוד מאוד מאוד/ יפנק מאוד כדי "לפצות". קצת כמו לעבוד באטרף ביום שישי ולקרוס בליל שבת מתוך תחושה שמגיע לי צל"ש אדיר.

בעלך לא שם. הוא מעדיף לעבוד כפי כוחותיו, ולא להגיע לקריסה. אולי במקום להיות מתוסכלת מזה, תלמדי ממנו? לא כהפגנה (אתה לא משקיע אז אני לא אשקיע), אלא מתוך הבנה שזו הדרך לשמור על הכוחות ועל שמחת החיים שלך. 

אם באמת אין שום דרך לעמוד בזה כלכלית, תצטרכו שניכם להתפשר. אבל לפעמים מרוב שמוכנים להקריב לא שמים לב לאפשרויות שדורשות פחות הקרבה. 

ודבר אחרון - אני מבינה שבעלך למד עד עכשיו ורק עכשיו יוצא לשוק העבודה. יש נטייה בשלב הזה קצת "לחיות בסרט", להאמין שאפשר למצוא את עבודת החלומות. אחרי כמה ראיונות עבודה כושלים מתחילים להבין שהעולם קצת פחות ורוד ממה שמדמיינים. אם לא מדובר בתקופה ארוכה ולא הגיונית, אולי את יכולה לתת לו לעבור את התהליך הזה. 

שמהתקופה הקודמת, עד השנה הזאת, היית מרוצה בכלליות.

את עבדת מהבית, בעלך היה בצבא ואח"כ אברך עם עבודה. הסתדרתם.

מה השתנה לכאורה השנה? "סיום התואר" שזה המשך לימודים שכבר היו. עבודה שכבר היתה גם מקודם.

מה שאולי התחדש - זה הטיפול בבן שאמנם התחיל לפני השנה הזאת, אך גדול יותר השנה.

אולי גם זה שבעלך לומד כעת אינטנסיבית (לא כ"כ הובן ממה שכתבת - אבל אולי בגלל זה כעת אין לו עבודה?).

אבל את כותבת בעצמך שלא זו עיקר בעיה. אלא זה שהוא "מחפש מה שנוח לו" לעבוד.  לכאורה, זה טוב מאד. מה שנוח - יעבוד יותר בשמחה, מן הסתם גם יותר ביעילות, ירוויח יותר. הרי לא אמר שאחרת לא יקח מה שיהיה. 

אז למה לך להתמרמר? אדרבה, תעודדי אותו למצוא מה שמתאים לו. אשה שמעודדת את בעלה לחפש עבודה שמתאימה לו, נותנת לו מוטיוציה, משמחת - בסופו של דבר גם היא תרוויח מזה.

למה לך "להשוות"?..   הרי הוא לא אמר ש"מתפקידך לפרנס".. אדרבה, הרי לפני כן שניכם השתתפתם בפרנסה, כמו עוד רבים, וגם אינך מלינה על כך; השנה - הוא לומד אינטנסיבית בדיוק כדי לפרנס..  אז אדרבה

 תשמחי שמחפש עבודה מתאימה.

שַנִי הסתכלות.

והרישיון - הרי בעצמך את אומרת שניסה כמה פעמים.. אז מה שייך להתלונן?..  אולי עוד כמה זמן ינסה שוב.

אם את רוצה שיצליח בכך, כדאי שתשדרי אוירה של אמון, סבלנות - רק כך הוא "ינסה שוב". לא אם אשתו משדרת לו כאילו הוא איזה "לא-יוצלח", מה גם שנראה בדיוק ההיפך. שהוא ממש בחור לענין. עשה צבא, למד תורה, עבד במקביל מהצד. לומד אינטנסיבית מקצוע. מחפש משהו מתאים, יש לו "הרגשה". יופי של איש.

ולא כ"כ הבנתי מה פירוש שאינו נותן לך עוגן בתחומי אחריותו. מה הם התחומים האלו (או שהכוונה שאת עדיין לא יכולה לסמוך עליו בתחום העבדה והנהיגה. זה זמני ממש)?

יכול להיות שמה שציינת (הריון) גורם לך לראות את הדברים קצת "מר" יותר?

כדי "לדבר" בהצלחה - את צריכה להגדיר בעצם על מה יש לדבר.

מכל מה שכתבת - עולים רק שני עניינים: האחד - למה מחפש מקצוע "מתאים"..

השני - הטסט...

חושבני שאם תשני גישה בשניהם - תראי ממש טוב. תעודדי אותו למצוא מקצוע מתאים. תגידי לו שאת מבינה שלא נעים לנסות שוב טסט, לא נורא - חכה קצת ואח"כ... ותראי להפתעתך שגם עבודה תימצא מהר יותר - וגם ההצלחה בטסט תגיע. אשתו איתו.

אני חושב שאולי בגלל "המצב" יש לך מרירות יתר. הוא לא בדיוק מבין למה. ברור שזה טעון.

אולי תבדילי בין הנושאים: מה שעניינית, כנ"ל, הוא לא כ"כ מי-יודע-מה... גשי חיובית - ומן הסתם יסתדר.

ותבדקי אולי את סתם "מרגישה לא טוב" וצריכה קצת תמיכה מהבעל.

אז אם "תנקו את השטח" מהדברים הקודמים, הנ"ל, ותגידי לו בשיא-הרגיעה, ללא שמץ תלונה, שאת לא מרגישה כ"כ טוב; תסבירי לו מה מפריע (לא תלונות עליו. סתם - תחושת עומס, או מצברוח מההריון, או לא משנה מה), יתכן שתגלי שכאשר הדברים הם "בקשת עזרה" ולא תלונה - יש לך בעל שמאד ישמח לתמוך..

בהצלחה רבה.

ראשית, דן, יתכן שהובנתי לא כראוי, אך אינני בהריון.

לצערי.

אני מאד רוצה אך מרגישה שהעומס לא מאפשר לגוף שלי את המנוחה הנכונה שצריך כדי לקלוט אליו הריון.

וכן, הלימודים האינטנסיביים שהוא לומד השנה הינם לימוד תורה במסגרת מאד רצינית - לא לימוד מקצועי..

דבר נוסף - מעולם לא נהנתי מהעבודה הנוכחית - אני עובדת בה רק בשביל הצורך לפרנס באטרף...

שנית, אני מזדהה מאד עם מה שאמרה מאושרת20 בנוגע לאחריותו של הבעל בעניין הפרנסה. תמיד אמרתי לו, שלמרות שאני מכניסה את רוב ההכנסות - זה תחום אחריותו... הוא תמיד אמר שזה נכון..

אך כעת, משהגיעה שעת המבחן, ואני רוצה לעזוב את העבודה שלי כי לחוץ לי בה, קשה ומותח - הוא לא מעודד אותי לעשות זאת, אלא מערים קשיים וחששות של מה יהיה..

עשיתי עבודה עם עצמי והחלטתי שאני מרפה - אני מחויבת לרוגע הפנימי שלי ולבית - ולכן עוזבת את העבודה, וסומכת עליו שהוא יסתדר..

עכשיו, אשמח לקבל עיצות פרקטיות -

1. כיצד לגרום לו להפנים שזה שאני עוזבת את העבודה זה טובתו כי זו טובתי, שלמרות שפרנסתי בכבוד במשך 3 שנות נישואינו - זה הולך להגמר, ואני הולכת להשקיע בעצמי ולעבוד ממש בקטנה?

2. כיצד להביא אותו למקום שהוא לומד נהיגה? הוא אפילו לא פוזל לכיוון.. כל אמירה שלי בעניין - ולו העדינה ביותר, מכניסה אותו למגננה...

תודה לכולכם!

באמת הובן קצת אחרת.

מה הגישה שלו לגבי שנה הבאה?  הוא עקרונית רוצה לעבור לעבוד? (חששות, זה די טבעי מכל דבר חדש. הוא רוצה?)

ה"עבודה העצמית" שלך - היא טובה.

וכל הכבוד על מה שעד עכשיו.

לגבי שאלותייך: 

אולי נכון יותר לא לחשוב בראש של "כיצד לגרום לו להפנים"..

אולי כדאי, לבקש אותו לגמרי בנחת לשוחח על הנושא של שנה הבאה. להגיד לו מראש אינך באה בשום תלונה, אלא מעוניינת רק לשמוע את דעתו, שתתייעצו ביחד.

אולי זה יפיג חששות ולחץ.

את תסבירי קודם כל (לא בסגנון של "זה הולך להיגמר"..), שכעת כבר מאד קשה לך אינטנסיביות כזו של עבודה, ושאת סומכת עליו שהוא רוצה להשתדל לקחת חלק חשוב בענין; ושאת רוצה שתתייעצו איך מוצאים משהו שגם יוכל להרוויח טוב, וגם הכי יהיה מרוצה ממנו.  תדברו ביחד, תעלו רעיונות. אוירה של שיתוף. לא"נגד".

אם יפוג המתח, לא ירגיש מותקף, יתכן שתמצאו יחד רעיונות טובים. וגם יהיה לו קל יותר להתרגל למהלך החדש.

תנסו גם לחשוב ביחד איך יוכל להמשיך ללמוד במסגרת חלקית עם העבודה, אם זה מה שרוצה.

השותפות הנינוחה, המכבדת, חשובה מאד.

לגבי הנהיגה - מציע להוריד את זה כעת מהפרק.  "נהיגה" אינה דבר הכרחי לכל אחד גם אם זה עוזר.  הרי ישלו בראש ש"נכשל", ובמצב הנוכחי ביניכם, מן הסתם אינו מרגיש שזה מוסיף לו כבוד אצלך, אלא כאילו את עומדת כמורה שמציעה לתלמיד "מבחן חוזר".  צריך דבר-דבר.  אם ימצא עבודה, וירגיש שאת סומכת עליו, גם כשימצא, גם כעת בשלבי הדיונים, אז יהיה לו יותר רצון וביטחון גם לזה.

ואז את "תציעי": תגיד, אתה רוצה אולי לנסות שוב טסט, מקסימום נכשלת - לא קרה כלום.  הוא צריך לחוש שאת מכבדת בכל מצב, כדי שיהיה מוכן לכך..

זה לענ"ד.

תצליחו

לקחתי דברים גם לעצמי. 

תודה

בעלך מחפ עבודה תתאים לו  כי הוא מתכנן על עבודה קבועה  ואילו העבודות אצלך הן ארעיות ולכן לאו דוקא מספקות וכולי

אחרי טסטים גרועים לפעמים מאוד לא קל להיבחן עוד פעם.. מעין טראומה. אולי לגייס חבר להרגעה ועידוד ולא את

את נתפסת כביקורתית כי את רוצה בטסט כדי להפסיק להסיע אותו ולא למענו. 

לגבי העבודה - אני עובדת כבר מספר שנים בעבודה הזו,

 בלי טיפת סיפוק..

וכל פעם שרציתי לעזוב הוא לא היה בעד ואמר כל מיני סיבות ללמה נראה לו כדאי שאשאר, בלי שהזכיר את העניין הכלכלי.

עתה, כשהדיבור על עזיבת העבודה הפכו רציניים, הוא אומר לי - ומה יהיה מבחינה כלכלית...?

אני מנסה להחזיר אותו לאחריות שלו בנושא, אומרת לו שזה שלו, ובסופו של דבר זה ישתלם לו כי הוא יקבל אישה שמחה, הנמצאת במקומה ומששקיעה בו, בביתנו.

אני מבינה שזה לא פשוט.. הוא התרגל לגב הכלכלי שהענקתי לנו כל הזמן הזה - ובגלל זה, כך אני מרגישה, הוא לא רואה אותי...

וזה מבאס אותי..

לגבי הרישיון - הייתי מניחה לזה אם זה לא היה יומיומי...

העניין הוא שאנחנו גרים רחוק משני ההורים שלנו ואנחנו נוסעים אליהם די הרבה..

כך יוצא מלא פעמים שאני נוהגת אחרי שבת וכו' וכמעט נרדמת על ההגה, כשהוא רדום לידי - ואני מתחרפנת מזה..

איך הוא לא רואה אותי? למה הוא לא עושה דבר בשביל להקל עליי? ועוד שזה בתחום אחריותו...?

לסבר את האוזן, כבר שנתיים שהוא לא נגע בכל נושא הרשיון, ועכשיו הכל נעשה יותר מסובך.. כי פג תוקפה של התיאוריה וצריך ללמוד הכל מהתחלה..

העניין הוא שזה מפריע כל הזמן..

כאמור, בנסיעות להורים, בחופשות - שלושה ימי חופשה שרק אני נוהגת בהם, לא מצליחה להנות מהנוף, ולא פעם לא נסענו משיקולים כאלה... שפשוט לא רציתי שהמתח סביב הנושא הזה יעלה והחופשה תהרס..

אחרי לידה - כשהמשפחות שלנו היו צריכים לבוא לקחת אותי מבית החולים... ממש לא נעים...

המשותף בשני הדברים האלו, וכשאני חושבת על זה, יש עוד תחומים כאלה בחיינו - אני רוצה להשען עליו, והוא פשוט לא שם.. הוא לא רואה אותי, לא מקשיב לצורך האמיתי שלי... מתכנס, מסתגר, עד לפעם הבאה...

עצוב לי מאד!

ציטוט: "המשותף בשני הדברים האלו, וכשאני חושבת על זה, יש עוד תחומים כאלה בחיינו - אני רוצה להשען עליו, והוא פשוט לא שם.. הוא לא רואה אותי, לא מקשיב לצורך האמיתי שלי... מתכנס, מסתגר, עד לפעם הבאה..."

אם אלו ההרגשות שלך - אתם (שניכם יחד!) בבעיה, ובבעיות צריך לטפל כשהן קטנות, כלומר עכשיו, ולא לתת להן לגדול.

עדיף שתפנו יחד ליעוץ זוגי, ואם הוא לא מרגיש בעניין - תפני לבד ליעוץ.

הדיון פה לא יועיל, זה חובבני.

קחי בחשבון שעכשיו (תחילת הריון) את חווה רגשות באופן שונה ממצב "רגיל" (אם יש כזה בחיי אישה צעירה נשואה...) וחשוב לא לתת לדברים להידרדר במהלך ההריון.

כואב הלב לראות איך את צריכה "להתנצל" על תביעות הכל כך לגיטימיות שלך.

בעלך צריך לעזוב את הישיבה, להפסיק להתבטל, ולהתחיל לקחת אחריות  על המשפחה שלו.

את מתארת פה מצב אבסורדי, אבל את מציגה אותוו בפני אנשים שכל כך משוכנעים שהוא טבעי, שכל כך טבעי בעיניהם שגבר יושב לומד ולא עובד.. בזמן שאשתו צריכה לצאת ולשאת בכל עול הפרנסה.

העשן פשוט יוצא מהאוזניים "הוא מודאג" מזה שתפסיקי לעבוד. הוא מודאג? אז שיקום ויצא לעבוד. איזו בטלנות. וזה לא הוא אשם, הוא פשוט לומד במסגרת שבו כולם אומרים לו, כן אתה צדיק, אשתך צדיקה שהיא עוזרת לך ללמוד. מערכת שלמה שמצדיקה ומעודדת בטלנות מגברים, בזמן שהיא דורשת מנשים להקריב את הקורבן.

(ולא זה שאני פמיניסטית, זה לא סותר את העובדה שהבעל לא יכול להיות כל כך חסר אחריות, לראות את אשתו קורסת ומתפרקת, והוא ימשיך להתנדנד מול הסטנדר. מודל פמיניסטי בהחלט מעודד מודל שבו זוג יחליט ביחד על מודל שבו היא המפרנסת העיקרית, והוא מפרנס משני ועוזר בבית ילדים וכו'.

אבל פה זה ממש לא המקרה!  היא קורסת, היא מתפרקת היא אומרת לו שהמודל הזה לא מקובל עליה. היא מבקשת ממנו לעזור לה לקחת אחריות, הלו יש  תינוק קטן.

אם עליה לא מקובל המודל שהוא יושב ולומד, והיא מפרנסת. אז הוא צריך לקום מחר בבוקר לעזוב את הישיבה, ולצאת לעבוד. אי אפשר להכריח אותה להסכים למצב הקיים.

ופותחת השרשור, קומי עכשיו ותודיעי לבעלך, שעליו להתחיל להתנהג כבעל משפחה ואבא לילד, ולצאת לעבוד מחר בבוקר.

ואת כל התמיכה שאת צריכה אל תחפשי, אצל נשות אברכים שמקבלות כגזרה את הסדר הזה, יש מספיק גורמים שיעזרו לך לעמוד על שלך בתחום הזה, ולראות שהמודל שבו בעלך חי הוא מעוות לחלוטין.

אז אני מבינה שבעייניך לימוד תורה אינטנסיבי (כפי ש'שמי תכלת' מציינת בפוסט הראשון) זה בטלנות וחוסר אחריות.

נראה שדווקא הבעיה שלהם התחילה כשבעלה כן החליט לחפש עבודה (מניחה שזו היתה החלטה משותפת). עד אז נראה שהסידור התאים לשניהם. הבעיה החלה כשלידבריה הוא היה נינוח מידי וחיפש עבודה שתתאים לרצונותיו בניגוד אליה שעובדת בעבודה קשה מאד שאינה מספקת.

דהיינו, הלימוד שלו לא נראה שיה בכלל בעייתי מצידה. 

אלא המצב הנוכחי שחיפוש העבודה שלו אינו אינטנסיבי מספיק לדעתה

וכן שנוח לו להשען עליה. 

שוב הפכת את פני הדברים ומצאת היכן להשפיל את התורה ולומדיה.

ההסתה הקבועה שלך נגד לומדי תורה הינה מגוחכת.

שוב, 

לסכסך בין איש לאשתו (כבר הסברת שגירושין זה לא ממש "ביג דיל"  בחברה המתקדמת והליברלית..  סה"כ גבר אחד מהסידרה), העיקר בשביל האג'נדה.

אם אינך מבינה איך מייעצים לאיש ואשתו, אל תעשי את זה.

את גם משקרת לצורך הענין:

"את מתארת פה מצב אבסורדי, אבל את מציגה אותוו בפני אנשים שכל כך משוכנעים שהוא טבעי, שכל כך טבעי בעיניהם שגבר יושב לומד ולא עובד.. בזמן שאשתו צריכה לצאת ולשאת בכל עול הפרנסה".

אני לא ראיתי פה שמישהו כתב ש"טבעי שגבר יושב לומד ולא עובד..אשתו צריכה לשאת בכל עול הפרנסה"..

ה"גג" שכתבו היה שאם זה אידיאל של שניהם שהוא ילמד גם במחיר יותר עבודה שלה, זה לגיטימי. 

את גם "יודעת" שזו "מערכת שלמה" שמעודדת בטלנות מגברים בזמן שהיא דורשת מנשים להקריב את הקרבן". מניין לך באיזו "מערכת" היא נמצאת?.. [וכן, אשה שעוזרת לבעלה ללמוד - כל זמן שזה לגמרי מרצונה, היא בהחלט צדיקה. גם אם בעינייך אין כל ערך ללימוד התורה. איך כתבת - והסגרת בזה את יחסך - "ימשיך להתנדנד מול הסטנדר"... לא ללמוד תורת-חיים שעוזרת לכל עם ישראל, חלילה, "להתנדנד". להתעסק עם סדרה של גברים טרום-נישואין, זה "רומנטיקה עם מגע" כלשונך-הזהב, באחת מהודעותייך, אבל ללמוד תורה, זה "להתנדנד".  את כותבת, כאילו "לעזור", למישהי שאינה בכלל מההווי שלך. מוטב תכבדי את עולמה, לפני רצון "לסייע"].

ובכלל, לעשות ממנה איזו מטומטמת, וכל שכמותה: אתן לא בוחרות מעצמכן, רק אני.. אתן פשוט חלק משטיפת מוח של "מערכת" - זה לא שבאמת אתן חושבות שהשנים הראשונות הללו של הנישואין שהבעל לומד תורה ישפיעו לטובה על על ביתכן בעתיד ולכן אתן מוכנות (גם התעלמות מכך שעד שנה זו אכן גם עבד מהצד..) -

אמרה מי שכבר הראתה כמה התורה ויישומה קריטית בעיניה..

האשה אומרת מפורש שהמדובר הוא על שנה הבאה. כעת הגיעה למסקנה שזהו, המצב הנוכחי כבר ממש לא טוב לה.  גם האיש הסכים.  אלא מה? התרגלות למצב חדש. האשה הזו מבינה שאכן כל "שינוי", תהא הסיבה מוצדקת ככל שתהא, מצריך הסתגלות.  גם אינה חושבת שזה ענין של "מחר בבקר", וכל בעייתה זה עם דרך הבחירה לשנה הבאה.

אבל ל"ייועצת" הזו זה לא ישנה. לא - תגידי לו "מחר בבקר". תסתכסכו. אל תלכי לפי הפרימיטיבים של השלום בית.

[בכלל - מי שהראתה את שנאתה לישיבות ולומדיהם במילים ברורות - ואת תסכולה מצווייה הבסיסיים של התורה, אינה יכולה להמליץ על "מחר בבקר לעזוב את הישיבה" שמבחינתה לא היתה אמורה כלל להיות קיימת אולי, ושמאד מפריעה לה בדרישותיה המוסריות בנושאים מסויימים..  לפחות יושר מינימלי, לא לייעץ למישהי שכנראה בעיניה ישיבה זה דבר טוב וחשוב - גם אם בצדק חושבת שהגיע הזמן לשינוי המצב הנוכחי בהתאם לנסיבות]

ואני מציע לך, פותחת השרשור, ההיפך מהצעתה: אל תחפשי פיתרון אצל שונאות לומדי התורה, אצל אלו ש"ממליצות" על חיי פריצות וקוראות לכך בשמות "מעודנים" ומסבירות ש"להתגרש" זה לא ממש אסון..  אצל כאלה שמוכנות לסכסך בינך לבין בעלך לצורך "פרסום האג'נדה" המעוותת.

הפוך - דווקא אותן "נשות אברכים" שמבינות גם את ערך לימוד התורה, וגם את רצונך כעת, גם את הראש שלך וגם את הראש שלבעלך - הו אלו שתייעצנה לך הכי טוב איך להגיע למטרה הנכונה שאת רוצה, וביחד עם הבעל ולא בעימות איתו.

אל תלכי לכאלו שילמדו אותך "לעמוד על שלך" "להראות שהמודל שבעלך חי בו הוא מעוות"...  גם כי ככה לא פותרים בעיות כאלה בין איש לאשתו, וגם כי אין כאן כל מודל מעוות..  חייתם שלש שנים שחלקן צבא וחלקן ישיבה, התחלתם יפה. שנה הבאה מקובל על שניכם שכבר קשה לך והבעל יקח את חלקו בפרנסה. אז כל השאלה היא איך מגיעים לכך.

וזו האמת גם על ה"דיון" הזה. הרי כולם מבינים שבמצב הנוכחי צריך שינוי.

כל השאלה  - האם כדי להגיע לכך, צריך ייעוץ שיישפוך בוז על כל עולמכם הרוחני, על בעלך, שיסכסך ביניכם, שישתמש בבעיה שאת מעלה כדי להוציא מרירות אישית על כל מיני ערכים תורניים, במסוה של "דאגה לאשה";

או ההיפך - כבוד רב למאמצייך היפים עד כה, גם מבחינת ערך בנין התורה בראשית דרככם, הבנה לצורך הנוכחי, ואופן גישה בו תהיו שותפים-ביחד למאמץ הראוי של השינוי.

תבחרי..

את מודעת למה שהמילים שלך יכולות לגרום?

את חושבת שמילים כאלה יוסיפו שם רוגע, שלום בית, תבונה וישועה??

חכמים, היזהרו בדבריכם,

גם אם אתם אומרים דברי חכמה נעלים-

צריכים לדעת איך, כמה, מתי ולמי...

אם הוא שכח - את יכולה להראות לו את הכתובה. הוא אפילו חתם עליה.. ממש בעצם כתב-יד-קדשו.

כשהייתי אברך היינו חברי ואני דואגים לעבוד בשעת הפסקת הצהרים ובערבים, בכדי להתפרנס מיגיע כפינו ולא להפיל את עול הפרנסה על נשותינו, אפילו שהסכימו לקבל את זה על עצמן. אין בי ספק שגם כיום, למרות הטשטוש המכוון כנגד מגדריות וסמכויות, הגבר הוא האחראי הראשי על הפרנסה כשם שהאשה נותרה האחראית העיקרית על הבית.

אבל כאשר מאגדים הכל יחד, כולל תלונות נלוות על רשיון וכד'- מתגלה שאת מרגישה מנוצלת ומשם מתפתחות התחושות הקשות.

דיברת על זה עם יועץ נישואין מקצועי? תחושת ניצול פוגעת מאוד בזוגיות, מעכירה את האווירה ועשויה להאפיל גם על הרגעים היפים שיש בניכם.

ממליץ לטפל בזה באופן מיידי.

בהצלחה!

אבל כדי להגיע למצב שתוכלי "להישען עליו" - שזה רצון בסיסי של אשה, צריך שהוא יתעורר לכך.

הרי הנקודה שלך אינה לדעת שרצונך לגיטימי - אלא איך להגיע לכך שזה יתיישם.

וביישום - כל לחץ גורם הפוך.

לכן, כדאי, כמו שכבר אמרנו, להבדיל בין התחומים. התחום המעשי והתחום העקרוני.

לשינוי המציאות של העבודה, הוא אכן יתרגל. 

ושיחה טובה ביניכם, מתוך הבנת הרצון שלו במשהו מתאים - לא "לוחצת" - תהפוך את הנושא חאתגר משותף לשניכם.

אבל את ענין "הרצון להישען", כדאי לנתק בתחילה מהשלכות מעשיות.  אם תנהגי כנ"ל בנושא העבודה, והמתח קצת יפחת - אז תוכלי להגיד לו, ללא קשר לדיבור על משהו מעשי, "אני רוצה להישען עליך - זה טוב לי בתור אשה".  בד"כ איש שאשתו אומרת לו דבר כזה לא כטרוניה אלא כמשאלה מהלב - זה מעור לו את הרצון ליחס כזה, לנתינה.

וכשהלב יותר מתוקן ופתוח - קל גם להחיל אח" כעל עניינים מעשיים.

את מרגישה שהעול נמצא עליך ברובו. שהוא לא כל כך מוכן להחלק בעול, שנוח ונעים לו כשאת המפרנסת. 

את מרגישה שהוא לא רוצה ולא מוכן לשנות את המצב הנוכחי.

אין קשב מצידו לצרכים שלך.

לגיטי להרגיש כך

באמת לא קל.

זוגיות זה שיתוף וזה נכונות להתחלק בעול ולעזור זה לזה.

שוב, אין תבנית מסוימת שטובה לכל הזוגות. אתם חייבים למצוא מה טוב ונוח לשניכם.

ולכן אתם חייבים להגיע לדיבור וחייב שהוא יהיה נינוח ולא תוקפני או מעיק לאחד מכם.

אני חושבת שאם כבר ניסית באמת שהרבה, גם בטוב ובנעימים ולבעלך עדיין קשה לקבל

כדאי שתפני ליעוץ או הכונה שתעזור לך.

יכול להיות (בלי להכיר את בעלך בכלל, רק שאלה רצינית) שהבעיה היא שהוא נוהג גרוע ועדיף שלא יעלה על הכביש?

לפעמים הטסטרים סתם מרושעים, אבל לפעמים הם באמת חוששים ממשהו ובצדק.

שווה לברר את זה.

והוא נהג כמה פעמים בתוך היישוב של ההורים שלו.. נוהג סבבה..

אם את נוהגת רדומה אז אולי להישאר עוד לילה אצל הורים או לקחת מונית?

בקשר ללהרפות ולסמוך על בעל אז אני לא הכי מסכימה עם זה. לצערי יש המון אנשים שלא יקחו אחריות בשום אופן

אני מניחה שבעלך לא כזה אבל מה שראיתי בסביבה שלי כשהייתי ילדה שחלק ניכר מהגברים לא לוקחים אחריות אלא פשוט בורחים או שהם כן רוצים לקחת אחריות אבל אין להם כלים לעשות את זה בפועל

מה שקרה במשפחתי בזמן השואה שסבא רבה רבה סירב לברוח מנאצים וסבתא רבה ברחה לבד והוא נרצח כמובן. לפעמים גבר לא יכול להיות שר החוץ 

גמני נכשלתי בטסט אחר טסט מסיבות טיפשיות,

ומאז הטסט החמישי-

כבר 18 שנה נוהגת וחורשת את כבישי ישראל בלי שום בעיה מיוחדת, ועם פחות עבירות תנועה מהרבה מאוד נהגים/ות שאני מכירה....

הבעיה היא כנראה עם חוסר היכולת לספוג כשלונות- לקום מהם ולהמשיך הלאה,

כך בנהיגה,

אולי גם כך בעבודה?

שמי תכלת יקרה, כתבת כ"כ יפה וברור. אני ממש חשה את הקושי והכאב שלך.

לא באתי לומר לך מה לעשות, אלא לספר מנסיוני:

היו לנו כבר 4 ילדים קטנים כשבעלי פוטר מההוראה (לפני כן היה אברך 5 שנים) 4 שנים לאחר שהחל ללמד.

היו לנו 4 שנים לא פשוטות בכלל אחרי זה, מכיוון שהוא החליט שהוא רוצה ללמוד תכנות, שהלך והתארך. כל התקופה הזאת עבדתי במספר מקומות (ובנתיים נוספו עוד שני ילדים למשפחה) והיה לו חשוב לא לקחת שום עבודה שלא מתימה למה שלמד. הוא סירב לעבוד אפילו בעבודות זמניות.

4 שנים קשות (וכמובן שהיום אני יודעת שזה היה רק 4 שנים) שמה שהחזיק אותי היה שהתמיכה שלי בו ללא תנאי - תחזור אלי ובגדול. 4 שנים ששתקתי ותמכתי והיו פעמים שבקושי היה מה לאכול!

היום ב"ה הוא עובד - ולקח על עצמו את האחריות לפרנסה - BIG TIME! לחשוב שעול הפרנסה היה עלי 13 שנים (גם כשהיה מורה אני הייתי נלחצת מהמינוס ומנסה לגרד מכל מיני מקומות).

היום הוא עובד כמו חמור!! ומפרגן לי עד כלות, לעבוד פחות, לנוח יותר, לפנק את עצמי.

בקיצור: התמיכה שלי בו ללא תנאי - הצמיחה אותו, וכעת אני "קוטפת" את התמיכה שלו בי.

שלש עשרה שנות עבודת פרך ללא חלוקת עול הוגנת בינך לבין בעלך.

הלקח שאני לומדת מכך הוא בדיוק הפוך מכפי שנראה לי שאת מתכוונת.

יש לחלוק באחריות ובעמל.

לבנות זוגיות יציבה -זה דבר שמצריך עמל.

זאת לא היתה עבודת פרך. לא היה פשוט בכלל ובעלי העריך את העבודה שלי מאוד. נכון שלא היה קל, אבל מי אמר שהחיים מיועדים להיות פשוטים וקלים? האהבה היתה חזקה מאוד, וב"ה עדיין וזה מה שנותן את הכח לתמוך ולהמשיך.

להיות ממורמר מהמצב מוביל ליותר מירמור.

היום אני מאמינה שרק כך הועיד לי הקב"ה לבנות את הזוגיות שלי.

באופן כללי אני חושבת שנועדנו לחיות בתודעה ש"כל התמודדות מביאה לצמיחה".

כך אני חיה, גם כשלא תמיד אני מבינה מה השיעור.

לא מצטערת לרגע קט.

מה גם שנראה לי שיש הבדל לפעמים בין בני זוג, כשאחד מגיע לזוגיות מוכן ומבין נפשית  מה זה אומר להיות בעל משפחה ובן הזוג השני (במקרה שלי זה היה בעלי, במקרים אחרים-האשה) - לוקח לו זמן לבקוע מהביצה. דגירה, חום סבלנות והרבה אהבה, עוזרים לאפרוח הזה לבקוע בכל אונו.

דרך אגב - לא עשיתי הכל לבדי. בתקופות שהוא ישב בבית-הוא היה "עקר הבית"

אז שלא יתחתן ויעשה ארבעה ילדים, ועוד שתיים כאשר אתם מגיעים למצב כלכלי וחיים מהיד לפה.

כולם מדברים על כך, שכן "קשה לצאת החוצה" הוא צריך "תקופת הסתגלות".

הלו לזמן הזה שבו ילדים שגמרו תיכון מסתגלים לחיים בוגרים, קרי עבודה והתמודדות עם העולם האמיתי, קוראים רווקות.

ואם אדם עדיין לא מוכן לפרנס משפחה, אז הוא פשוט לא מתחתן.

אבל פה, בחור מתחתן מוליד ילד ועוד ילד, המשפחה חיה במצוקה נוראית, והנשים רק צריכות בסבלנות לחכות שהגוזל יתחיל לפרוח.. המסכן צריך להסתגל לעולם החיצוני..

והנה אחרי 13 שנה שהוא נזכר לצאת לעבוד, אז מגיעה הרווחה הכלכלית.

אז למה לסבול 13 שנה? ומה היה קורה אם הבחור היה עובד מתחילת הנישואין, וכל השנים האלו היו נחסכות ?

ומכריחה אותו לעבוד ולא משנה במה, מה היא הייתה מרוויחה?

הקושי והלחץ בזמנו הפיקו ממני יכולות יצירה-שלא ידעתי שהיו חבויים בי (והייתי אז כבר בת 34...קשישה משהו...).

הקושי באמת הוציא טוב.

יש כאלה שרק כשסוחטים אותם-יוצא מהם מיץ...

ולא אוהבת להיחשף בפורום, אז לא משנה בדיוק עד כמה

מה שלמדתי מהניסיון והחיים:

לעבור מפאזה של אברך לעבודה בחוץ זה מאד מורכב.

ממש שני עולמות אחרים, שמדברים בשפות אחרות...

לכן, פיק ברכיים לפני שהוא קופץ לשוק התעסוקה הוא הגיוני.

זה לא בטוח שהוא יישאר כזה לתמיד.

אני ממש מבינה אותך שכבר אין לך סבלנות, אבל אולי תתני לו עוד קצת צ'אנס ועידוד לחפש עבודה מתאימה, ואחר כך זה יהיה אחרת.

(לא הבטחתי, תכל'ס אני לא מכירה אותו רק משתפת מניסיוננו.)

'לומד בצורה אינטנסיבית' זה לא נשמע סתם מפונק.

יותר שקדן, פחות 'ממורפק', מלשון מרפקים.

אולי באמת אלו קשיי הסתגלות.

קחי אוויר.

ממש מבינה אותך ...

בתכנוני חלוקה הוגנת או לא  בין  בעל ורעיתו אלא להבין  לפעמים יד ימין מתאמצת יותר אבל היא לא מתעצבנת על היד האחרת..  אם הלב נקי מכעסים הכל נראה אחרת. הבנה גדולה יותר כלפי האחר ואהדה לאתגרים בפניו. אבל אם כל העת בודקים מי יגע יותר המתכון הוא רק להפסדים לכולם.

מבינה אותך מאד  אבל באמת החיים מורכבים ויהיו תקופות בהן בעלך יקריב יותר- כי גלגל סובב בעולם ובע"ה הוא לא ירגי מנוצל. ועוד דבר הוא אכן לא נראה לי נצלן או עצלן אלא במצוקה מסויימת. 

בהצלחה, ועל דעת שניכם..

ואם לא נעים לדבר איתו,

אז פשוט תתרגלי לרעש...

אז מן הסתם הוא עושה את זה לגמרי בחוסר מודעות, והוא ישמח שיאמרו לו אם מפריע.

פשוט לגשת אליו, לומר לו בחיוך שאתם נהנים לשמוע לפעמים את מה שהוא שומע, אבל לפעמים העוצמה קצת מפריעה לכם, ואוחי אם אפשר לשמוע באוזניות - זה יהיה מבורך.

קצת לא נעים ברגע הראשון, אבל הבעיה תיפתר בסוף.

וכמובן, תמשיכו לשמור איתו על יחסי שכנות חביבים ופתוחים גם אחר כך, כדי להראותלו שאין לכם בעיה איתו, אלא שמדובר רק במשהו נקודתי שרציתם לפתור.

אולי יש לו ירידה השמיעה ולכן לא שם לב שזה כ''כ חזק

😅 50/60 או יותר 80/90?

אם הוא מאד מבוגר אז לא הייתי פותחת את זה מולו גם אם הוא מאד סימפטי..

לנו יש רעש של סקסופון מהשכן..רוצה להתחלף?😜

בתחלה חשבנו שהיא שמה שירים, אבל הכל אותו קול. יש פלייליסט קבוע שכולל שירי ארץ ישראל הישנה והטובה, let it go, רק תפילה אשא, הלוליה hello silence my old friend, ועוד כמה קלאסיקות מלפני 15 שנה מינימום.

בעיקר בימי שישי או בערבים. אנחנו לא יכולים לצפות את זה. אם אלו היו שירי מסיבות אולי היה לנו יותר אומץ, אבל כרגע אנחנו לגמרי מתפדחים לדבר איתה על זה.

גם מה נעשה? בזמן שהיא שרה היא בטח לא תשמע דפיקות בדלת, ובזמן אחר זה לא קשור.

מצטרפת לשאלה.

אני משערת שיש לו ירידה בשמיעה ולכן הוא לא שם לב אפילו שזה כל כך גבוה. אם זה מאד מציק שווה לדפוק להתעניין בשלומו ליצור קשר נעים ואז בעדינות לעלות מודעות שלו לעניין. אולי יש לו מכשירי שמיעה ואיתם הוא יכול לשמוע בפחות ווליום? אולי לשמוע באוזניות? אולי בשעות שיותר נוחות?

זה שיח שצריך קודם להגיע ממקום חברי ומתעניין וממקום מכבד לנסות למצוא פתרון

תודה על התזכורת החשובה. במרחב הווירטואלי לא תמיד אפשר לדעת מי עומד מאחורי הניק ומהן כוונותיו, ולכן חשוב לשמור על גבולות ולא לשתף פרטים אישיים, תמונות או מידע רגיש עם אנשים שלא מכירים באמת. אם מישהו מטריד או גורם לאי־נוחות, כדאי לתעד, לחסום ולדווח למנהלי הפורום. אפשר להיות פתוחים ולעזור לאחרים, ובו בזמן לשמור על עצמנו. 🙏

אז הוא ממש גרוע בזה.

וגם במקרים הרבה יותר מורכבים / מבלבלים / לא ברורים / שכוללים בתוכם ניסיונות יותר עדינים או הדרגתיים במסווה כזה או אחר של עזרה / רצון טוב / הבעת מצוקה / שיתוף / התייעצות / פנייה כאישה ובאמת עוד אינסוף אפשרויות. הכל מהכל ובכל דרך שהיא.

אז המעט שנוכל לעשות זה לשמור על עצמינו, לנקוט משנה זהירות מול כולם, ולהזכיר ולרענן לעצמנו את החשיבות.

הקב"ה נתן לבני האדם כ"כ הרבה כוח ויכולת וזה באמת כ"כ מצער שיש שבוחרים להשתמש בזה לרע. הלוואי שכל אדם יתחבר לטוב שבו, לחלק אלו-ה ממעל שבו, וישתמש בכל כוחותיו אך ורק לטוב.

ב"ה שנזכה כולנו להשתמש רק לטוב בפלטפורמה הזו ובכלל 🙏

ובכלל יש שלל ניקים.

יש כאלה שזה ממש שיטה אצלם - כל גולשת באשר היא לשלוח לה הודעה ולנסות את "מזלם".

וכאמור זה יכול להיות כל אחד/ת. על שלל הניקים השונים.

לפחות שיהיה מקורי

אם הוא הצליח להתחיל עם מישהי

לפעמים יש אנשים בעולם (מסתפק?) שכנראה מאחסנים את המוח שלהם בצנצנת ועובדים בלעדיו.

לק"י

אבל באמת שחשוב להיות עירניים.

ובכללי מי שפונה באישי לאשה נשואה, לגבי דברים שהיא כתבה בפורום, זה לא לעניין.

(לא מדברת על אלה שפותחים בשיחה חברית, כאילו שהם חברים... שזה ברור שזה חשוד).

הייתי נרשם פה עם ניק של אישה, מגיב קצת בפורום, מחכה להם שיבואו ומגיב להם עם פרסומת.

ומזה אפשר להסיק את היקף התופעה הנוראית והמצערת.

שהרבה מהגברים (מבין אלה שבאמת לא רוצים את הטינופת הזו, אך מתפתים בכל זאת, כלומר רובם הגדול של הדוסים, ולא רק), היו מעדיפים יותר מעורבות, שותפות ותמיכה מצד האשה שלהם עם היא מגיעה עם הרבה מאד הבנה, הכלה, אמפתיה, אמון, סבלנות, רצון אמיתי לעזור, ואהבה בלתי מעורערת.

אך בפועל הרבה מהנשים לא מסוגלות לכך או לא מעוניינות בכך. בהחלט אפשר להבין זאת, לדעתי זה חבל, אבל מה לעשות.

זה כואב, מאד. גם לאיש, גם לאשה - השאלה מה עושים אחרי שנותנים זמן לכאוב את הכאב, ומתפנים לחשוב מה הלאה?

"אש בבית עמרם", ולא לחינם אמרו שאין אפוטרופוס לעריות. זה לא אומר עלייך שום דבר, זה הדבר הראשון הכי חשוב בסיטואציה הזו.

עכשיו צריך למצוא תהליך שדרכו עובדים על פיתוח הרגלים חדשים וחיזוק האיפוק והשליטה העצמית. יש מי שזה אצלו עם אוכל, יש מי שזה אצלה עם שופינג, ויש מי שזה קורה להם בנושאים הרגישים האלה.

הכאב מובן, והכאב גם מותר. את זה בכל מקרה אין טעם להכחיש.

איך אפשר לתת כותרת לנושא כל כך עמוק, כואב ומורכב??

אי אפשר.

למעשה:

-אין דבר יותר כואב בעולם מאשר שתי השורות שכתבת. אפשר לבכות על זה שנים. זה הדבר הכי עצוב וקשה שיכול לקרא לך..

-תדעי לך שלעולם נשים לא יבינו את תפיסת העולם של גברים באמת על הנושא הזה. וגם אם יבינו לעולם לא יכילו.. אולי רק אם תלמדי פסיכולוגיה מינית...

הגבר שלך לא ממש בוגד בך. הוא אוהב אותך הכי בעולם.. הוא רק מתמודד עם גירויים שחזקים יותר מכל הרגשות שלו ועובדים רק על הביולוגיה שלו. תקראי שוב את המשפט האחרון. הכוונה היא שאת לא -לא מספיקה לו. הוא לא חושב שאת לא יפה או לא חלילה לא -לא אוהב אתך מספיק. כשגבר צופה בדברים מיניים זה הרבה פעמים מנגן לו רק על הביולוגיה, על התאווה והגוף. זה נטול כל רגש. זה מלא ומוצף תאווה, אבל לא רגש. הרגש שלו תמיד יהיה שמור רק לך. כשהוא נפל הביולוגיה שלו גברה. זה הסיפור.. (מקווה שאני מספיק ברור)

חשוב שתביני אותו! -עד כמה שאת מסוגלת... העולם פיתויים וגירויים שמציבה המדיה היום בפני גברים היא לא נתפסת בעוצמתה. ותדעי לך שאם הוא -כמו שכתבת, נופל רק פעם בהרבה זמן (בתקווה שזה אכן כך ולא בעוד מקומות) זה אומר שהוא ממש עובד על עצמו ומשתדל שזה לא יקרה וכנראה שברגע חולשה נפשית או פיזית, עייפות, הוא לא מצליח ונופל.

אני חושב שזו תעודת גיבור במובן מסויים.. אם הוא נופל רק פעם מכמה חודשים הוא גיבור! שלא תחשבי. אני כלל לא מנרמל את המעשים שלו. זה בעייתי ונוראי לחלוטין. ממש! אבל אם את עושה זום אאוט רגע; תביני, בעלך לא הכי צדיק כמו שרצית או דימיינת. יש לו יצרים והוא נופל. אבל שימי לב! הוא לא "שה תמים", ודווקא בגלל זה: עם זאת שהוא חשוף לעולם הגירויים והתאוות שמציעה המדיה, הוא משתדל וכל כך נלחם לא ליפול, ורק פעם ב.. נכשל. דעי לך שאנשים שחשופים לעולם הזה שמציעה המדיה בדרך כלל מכורים ונמצאים עמוק עמוק בלופ בתוך התוכן הזה. שוב, אני לא מצדיק אותו כלל. אבל רק חשוב שתביני שהוא בתוך מלחמה. הוא לא אוהב את המקום בו הוא נמצא.

דעי לך שזו התמודדות קשה ביותר. "ה"התמודדות של הדור שלנו!!

-אם זה ממש ממש מפריע לך, ונשמע שזה כן, תתייעצי עם רב או יועץ זוגי העוסקים בתחום. חשוב שזה יהיה מישהו עם הבנה עמוקה בנפש האדם ובעל רחבות אופקים. ולאחר מכן אני חושב שאת צריכה לפתוח את הנושא אתו. כן, עם בעלך. אבל לבוא עם מאסה פסיכית של הכלה, הבנה, קבלה. אפס שיפוטיות!!! אפס!!!

אני חושב שרק אם תיגשי איליו ככה, את תצליחי בעז"ה, ואת הולכת לתת לו את המתנה הכי גדולה שנתת לו בחיים.

תגידי לו שאת מבינה אותו ואת ההתמודדות שלו. יודעת שזה קשה. יודעת שזה לא אתה ולא קשור לכל הטוב שביניכם.. אבל את רוצה שביחד הוא ייצא מהג'ורא הזו...

-הכול בהשגחה פרטית! לא סתם את נשואה לגבר הזה, עם ההתמודדות הזו. ולא סתם גילית את זה; כנראה שיש לך שליחות מטורפת שרק את יכולה לעשות. ואת בעז"ה תעשי את זה, ובגדול!

אני לא מכיר את המכלול והמבנה, לכן אני שוב מדגיש: חייבים להתייעץ לפני עם רב וכדומה. מה שכתבתי זו דעתי הענייה. אני לא יועץ ולא רב, ולא עם ניסיון בתחום. רק אדם שחושב קצת ושעבר הרבה. כך שייתכן ואני טועה לגמרי...

אבל מה שבטוח את חייבת לשים בצד את כל החששות, הפחדים הבושה. להיות לביאה. לקחת את החיים שלך והזוגיות והבית שלך בשני הידיים, ולהגיד לעצמך ולאלוקים: "אני מנקה לך ומטהרת לך את המשכן לשכינה שבביתי". "אנא ה' עזור לי!"

מאחל לכם את כל ההצלחה שרק אפשר.

זכרי: ירידה צורך עלייה!

הייתי חוזרת מטבילה והיה נוגע פעם אחת ואז לא מתקרב אליי שבועיים. זאת אומרת שהיה השלכות למעשים שלוִ . ולא הייתי מבינה למה לא מתקרב אליי.

את באמת חייבת להתייעץ עם מישהו..

היום אפשר למצוא -ובוודאי שמגזר שלנו, רבנים כל כך אנושיים. כל כך חדי מחשבה ויחד עם זאת בעלי רגישות.. אני בטוח שאם תרצי תמצאי מישהו כזה.

את חייבת. כמה שזה יהיה לא נעים והכל...

והעיקר להיות חזקה. לקחת נשימה לפני כל צעד ולדעת שה' שם אותך בתוך הסיטואציה ויש לך את הכוחות לעמוד בזה.

את רוצה טוב, אז זה מה שיהיה בסוף.

בטוח!!!

לא לדאוג, לא לדאוג...

בשורות טובות והצלחה רבה..

מה הוא אמר לגבי זה?

ולא מבין ממה אני כל כך פגועה. ולמה לא ממשיכה הלאה ושוכחת מזה כי מבחינתו הוא השתנה ולא יעשה את זה שוב. חייבת לציין שלפני 3 חודשים נפל. הבטיח שלא יקרה שוב. ושבועיים אחרי שוב נפל. ועדיין לא מבין למה אני פגועה .

אני מנסה להבין האם כל אחת הייתה מרגישה פגועה ונבגדת או שאני דרמטית ?

ואני מתעלמת מההשלכות ושמה אותן בצד ושואלת רק לעניין עצם המעשה. שלמרות שנשוי מחפש יזום תמונות. זה מרגיש לי זלזול וחוסר כבוד אליי.

ניסה לעצור ולא הצליח, הבטיח ושוב נפל - קוראים לזה התמכרות. הדרך החוצה מצריכה עזרה מקצועית.

אם כלל החיים שלכם הם טובים, אז זה לא שהוא מחפש אישה אחרת אלא הוא מחפש את ה"סם" שלו. אם הקשר ביניכם הוא תקין מצד עצמו אז באטתה מידה הוא יכל להתחיל לעשן. זה לא בגללך וזה ממש לא שייך לחוסר כבוד כלפייך. כשאדם מכור אז זה פשוט לא בשליטתו גם אם הוא חושב שזה תועבה.

אדם שמבטיח לעצמו שלא יאכל עוד מתוקים ואז אוכל עוגייה אחרי שבועיים שלא אכל, מכור למתוק? או פשוט יש פה פיתוי שלא הצליח לעמוד בו?

בעיניי הנקודה הבעייתית פה היא שלא נוגע בה אחר כך.

כלומר אם נשים לרגע בצד את מה הוא עושה, ונתמקד במה זה משפיע עליה, שם יש עבודה וזה בעיניי הפן החשוב, הפגיעה בזוגיות.

כי עצם המעשה הוא התמודדות שלו מול עצמו. ואם פותחת השרשור הייתה אומרת שזה לא משפיע עליה בשום צורה אבל היא נגעלת או מרגישה נבגדת וכו' הייתי אומרת לה לעשות עבודה פנימית מול עצמה, לעשות הפרדה בין המעשים שלו אל היחס שלו אליה.

אבל ההשלכה המיידית היא פגיעה בזוגיות ולכן זה בעייתי.

זו שאלה מה קרה לפני שקיבל על עצמו לא לאכול יותר מתוקים. ואנחנו יודעים שמיניות היא כוח קצת אחר מתשוקה למתוק.

אבל אני מקבל את הזהירות שלך.

לא כל מי שלא מצליח לעמוד במילה שלו, הוא מכור.

במיוחד אם הוא הבטיח רק בגלל הכעס שלה בלי רצון אמיתי ויצא מנק הנחה שהיא לא תגלה.

ואפשר לבדוק אותם בשאלון די פשוט של 12 צעדים.

למשל בהתמכרות תמיד תהיה הידרדרות מדברים קלים לדברים חמורים יותר.

למשל כפייתיות, למשל שלא בהכרח יש לה קשר לסיפוק המיני בזוגיות (כלומר יכול להיות מצב שהיחסים מעולים ועדיין יש התמכרות)

שלמשל תסמיני גמילה מסוימים למי שמנסה להתנקות.

היד באמת קלה על המילה, מצד שני יש הרבה מכורים שלא מודעים לעצמם.

תרגישי בנוח עם הרגשת הנבגדות.

זה אמנם לא בגידה. ובאמת כמו שכבר כתבו זה נפוץ מאד.

אבל זה לא מצדיק או מכשיר או אומר שזה פחות פוגע ומשפעל.

מבינה אותך ממש.

וכמו אלה שהגיעו - ממליצה ממש להתייעץ. ובאמת נשמע שהוא מכור ולא מצליח להפסיק ואז כדאי לבדוק תהליכי גמילה.

בהצלחה ממש!!

עד כמה זה פוגע באשה

קודם כל זה שאת מרגישה שזה כמו בגידה עבורך, זה בסדר, ככה את רואה את הדברים ואת יודעת מה את רוצה בזוגיות שלך.

זה משהו שגילית רק עכשיו ויכול להיות שהוא לא רואה את זה בתור משהו גדול במימדים שאת רואה את זה, אז פשוט תדבררי את עצמך מולו ותגידי לו בלי לתקוף(כי הוא לא מודע לרמת התסכול והאכזבה שאת חווה כרגע), שגילית את זה לאחרונה, שזה מאוד מפריע לך, תסבירי לו גם למה זה מפריע לך ותשאלי מה גרם לו לעשות את זה?

תפתחי איתו את השיחה בצורה כזו שתיתן לו את האפשרות להגיב לך כדי שתייצרו שיח אמיתי ולא שיח עמדות, כי יכול מאוד להיות שיש בעיה יותר עמוקה שמפריעה לו(לא שזה מצדיק את המעשה) והיא זו שגרמה לו לעשות את זה. - ככה גם תעמדי על מה שמפריע לך וגם תשתמשי בזה בשביל לשפר את הזוגיות שלך.

לפני זמן מה נתן מאיר פרסם כתבה במקור ראשון על כך שהיה מכור לתכניים מיניים והיום הוא מטפל בתחום. ממליץ לפנות אליו או לכל מישהו שהוא בר סמכא בתחום.

קודם כל חיבוק.

כתבת מדהים.

אתה כותב עם המון מודעות.

היית בטיפול?

אתה יודע מה עומד מאחורי זה?

לדברר את זה, את הכאב

לשומן ופחמימות,

להימורים,

לצפייה בתכנים מיניים...

לאו דווקא מניסיון אישי או מקצועי אלא מקריאה על חוויות של אנשים אחרים...

התחושה שבזמן אמת אתה לא יכול לעצור את עצמך, ורגע אחר כך מגיע הכעס ו''למה עשיתי את זה'' והייאוש, וההבנה שלא באמת קיבלת את מה שרצית...

כתבת בעבר שגם אשתך לא יודעת. אולי כדאי לספר לה? אולי כאשר מגיע הייצר, אם תשתך תדע על כך אז היא תוכל לעזור לך לנתב את זה למקום חיובי במקום למקום שפוגע בך?

נשמע קשה.

חיבוק.

זה דיי סיוט. מה זה נותן?

ובכלל צריך הפניה למיון, לא?

הוא כתב על זה בעבר, אפשר לראות בכרטיס שלו.

ומה הבעיה לקבל הפניה למיון אם מתלוננים על כאב בטן חזק?

תקרקע את עצמך מחדש, ותמשיך קדימה.

שנים שלמות לא נעלמות רק בגלל פעם אחת. שנים של מוח לומד, שנים של חיזוק עצמי, שנים של הצלחה - זה מדהים!

של 12 צעדים, היא נחשבת עם יעילות גבוהה.

תקבלי שם גם הזדהות וגם עזרה.

להתחיל מזה שלגלוש ולצפות

זה לא דבר נורא

ובכלל ספק אם זה כזה גרוע

ואז חמלה וקבלה עצמית

כבר משפר את איכות החיים

וזה בסדר שיש סודות

לא על כל דבר שעושים

מישהו צריך לדעת

ואז להמשיך עם הבנה איזה שינוי רוצים לעשות

ולחפש דרך עם יעדים ראליים

מישהי יודעת איך אני מגיעה למשתמשת פה?

איך מתייגים?

למשל "@ סיר לחץ" אבל בלי רווח בין השטרודל לשם המשתמש שאת מקלידה, ואז בוחרת מתוך הרשימה הנפתחת.

@סיר לחץ

לאתר של מאור קפלן. מניחה תמצאי מענה, כי עוסקת גם בנושא הזה.

מאור קפלן – עמוד 2 – להאיר מיניות בריאה

לחפש איזה חלל היא באה למלא.

ומתי את נתפסת לזה. כלומר, מתי יש לך צורך לברוח.

והכי חשוב אהבה וקבלה עצמית. גם במצב הקיים.

הרבה מאד מאד גברים

והרבה נשים

גם הם בצרה הזו.

אך הידיעה הזו טובה רק אם היא מחזקת, ולא להיפך חלילה.

ממליץ לך לא להתפתות מדברי מי שמטילה ספק עד כמה זה נורא. זה בפירוש נורא. אך יש תקווה, ומנסיון אישי - החיים הרבה יותר יפים אחרי שנגמלים.

מצויין שאת רוצה עזרה.

יהי ה' בעזרך.

אל נא תשנאי את עצמך, אך בהחלט כן תשתדלי לשנוא כמה שיותר את הטינופת. השנאה הזאת היא חשובה, ונובעת מאהבה גדולה לטוב.

בהצלחה אחות יקרה.

את שופטת את עצמך מאד לחומרה.

אמא לא טוב. אישה שהוא לא רצה.

זה לא.

זה נושא כאוב ועצוב ואת בעז''ה תצאי מיזה, אבל זה לא את. את אישה טובה.

בעיני לכל התמכרות יש גמילה. אומנם זה קשה להגיד ולעשות אבל נותן תקווה שזה אפשרי.

אנשים נגמרו מסמים קשים מאד, ממצבים חמורים מאד מאד.

בטוחה שאת גם יכולה. ואם היה לך מספיק כח לכתוב פה, תוכלי לאגור עוד כח ולטפל ולהיגמל ולסיים.

מאחלת לך טוב בעז''ה ♥️

קודם כל חיבוק ענק ענק.

ההתמודדות קשה מאוד ולא פשוטה

היא שקופה כי את מסתירה- אבל היא שם.

וכשאת מסתירה משהו- הקושי הוא גם על ההתמודדות וגם על ההסתרה, מנסיון...(רצית הזדהות 😉)

אני לא מחלקת ציונים כמה זה נורא וכמה לא. זה גם לא משנה

את עושה את מישהי אחרת עושה ב'.

זה לא בית משפט.

זה מספיק שזה משהו שלילי ואת מרגישה את ההשלכות ורוצה להיגמל.

כמה דברים

1. הכותרת. תחזקי את עצמך. תמצאי נקודות אור ויש המון. זה דבר אחד שלילי, משמעותי אבל אחד. אני בטוחה שיש המון, ועצם הרצון שלך מוכיח את זה. ממש תרשמי רשימה מפורטת של דברים שאובים בך.

2.חמלה. גם שעושים דבר שהוא נורא מותר לחנות ולחבק ולהכיל את עצמנו. הלקאה עצמית לא מקדמת אלא רק מובילה למעגל קסמים שבסופו נופלים שוב.

3.לזהות דפוס- את שמה לב אם הנפילה קוראים בזמן מסויים? לחץ, חרדה? או חשק מיני לא מסופק? את רוצה את מה ששם טכנית או מה שזה מספק לך?

לכל מה שתעשי פה יש התקדמות בנתיב שונה.

אם זה לחץ וחרדה- לטפל במקור.

אם זה חשק מיני טכני אמיתית רוב הבעלים רק מחכים שהאשה תרצה לשדרג את החיים הסודיים באספקט הזה, לאפשר בעדינות וחכמה להביא לידי כך.

חשוב לי לומר שאם אכן מתגלה דפוס התמכרותי שהוא התמכרות ממש, כדאי לחשוב על עזרה מקצועית.

דבר נוסף שחשוב לי לומר- זה לא צובע את כולך. למה את פוסלת את כולם- זו לא האשה שבעלי רצה זו לא האמא שמגיעה לילדים שלי. אם את נופלת בזה, אז את גם לא מקשיבה להם, מגדלת, מאכילה, מכבסת וכו'? את חברת יכולות הכישורים של אמא כי נפלת? זו עצת היצר הרע שרוצה לדרדר אותנו לתהום נצחית ולא מאפשר לנו לקום ולהמשיך. וזה בטוח לא נכון, טכנית.

העולם שלנו לא שחור ולבן. הטוב והרע משמשים בערבוביא.

ברכת ה' עלייך ומליון חיבוקים!

הוא צריך לדייק את עצמו באופן כללי מול אנשים ולהציב גבולות. ספויילר: לא תמיד זה יהיה נחמד לך.

שכן יעזור הכוונה של איש מקצוע. להרגיש שיש גב של איש מקצוע מול מניפולציות וסחיטות רגשיות חוזרות ונשנות, אל מול הצרכים הזוגיים והמשפחתיים שלנו.

פשוט, הוא לבד. לא מצב שבו הוא מנהל קונפליקט לחץ משני כיוונים.

אם תגיעו להסכמה ביניכם. תוכלו להציב את הגבול. ומותר עד ניתוק מוחלט.

על יעל זק''ש, מנהלת הפורום @נגמרו לי השמות

ממש לא מובן מאליו, משמח ומחמם את הלב, תודה רבה 🙏

אולי כדאי לבדוק גם את כרמי צור, נגוהות, מעלה מכמש ויישובים באזור בנימין. שווה לברר בכל מקום על חיי הקהילה, האופי התורני ורמת הביטחון בפועל. מאחלת לכם למצוא מקום שתרגישו בו באמת בבית ❤️

מכיר כמה מהם

ואני בטוח שיש רמות שונות של דוסיות וכיפיות

יש התיישבות צעירה, זה יותר סגנון צעיר ואחיד, קראוונים הרבה פעמים...

ויש יישובים 'ותיקים' יותר...

זה בא על חשבון נוחות וקרבה לערים, באיזורים 'מסוכנים' אם זה משהו שמטריד אתכם...

ממליצה לבדוק גם את כרמי צור וגוש עציון, יש שם יישובים עם קהילה תורנית ואווירה משפחתית ❤️

זהו יישוב "תורני פתוח" - חם ומשפחתי, עם גבעה סמוכה ובה 14 משפחות של חלוצים.

גיאוגרפית הוא "חור במרכז הארץ" - 40 דקות מירושלים, אריאל, פתח תקווה ולוד. 30 דקות ממודיעין. 15 דקות מעפרה.

המצב הבטחוני די רגוע בשלוש השנים האחרונות מאז פרוץ המלחמה. אין הרבה אירועים באזור. [מה שקרה בעין רייא, ליד נווה צוף, בערב יום הכיפורים הוא היוצא מן הכלל המעיד על הכלל, והמטיילים חזרו למעיינות בהמוניהם].

מוזמנים להתייעץ בפרטי. אני כמעט לא כאן.

אם ככה כל הישובים ביו"ש נחשבים בסדר.