אמנם אין לי ניסיון שנים כמו שלך,

אבל יצא לי בדיוק השבוע לדבר עם בעלי על הנקודה שעליה דיברת- עבודה.

שמנו לב לשוני בנינו.

אני מחפשת עבודה רק בשביל שנוכל להתקיים, אפילו אם העבודה לא מעניינת אותי.

ואילו בעלי מרגיש שהוא חייב עבודה שתספק אותו, שהוא ירגיש שהוא ממצה בה את יכולותיו.

הוא פתח עלי עיניים וקצת גם אני עליו.

הבנו שאנחנו שונים בעניין הזה במהות. 

אנחנו, הנשים, יש לנו רצון להעצים את הבית- לספק לילדים כל צרכם, אפילו אם זה בא על חשבוני בעבודה שאני לא מעוניינת בה.

ואילו הגברים, רואים את הכלל, את החוץ.

דברו על זה..מספיק שתהיו מודעים לזה-

פתרתם הרבה.

במיוחד שאני מבין שאת רוצה להוריד הילוך בעבודה כך שהעול יהיה עליו.

איפה אתם גרים?

למה הוא לא מנסה לגשת שוב ? (יכול להיות שהבעיה היא העלות הכלכלית של הטסטים הנכשלים?)

באמת שזה חשוב לעבוד במשהו שאוהבים וישמח אותו!

תדעי לך שזה גם ישפיע על הבית מאד..

לא בעניין של להתפנק, אלא באמת כי עבודה ששמחים בה זה כ"כ משמעותי!

קראתי את ההודעה שלך כמה פעמים, וכאב לי.

בגלל זה התלבתי ובסוף החלטתי להגיב.

לדעתי הבעיה הגדולה היא ההרגשה שלך (וכנראה גם שלו- לעיתים רחוקות רק אחד מבני הזוג מתוסכל. בד"כ זה הדדי). הבעיה היא שאת חשה "מפורקת", "שהגעת לקצה" ועוד ביטויים קשים, שמרגישים הרבה פעמים בחיים, אך כמעט בלתי אפשרי להתמודד עם התחושות האלו ללא הרגשה של תמיכה. את חשה לבד, שהוא לא מבין, שאי אפשר לדון בזה.

אתם מחזיקים ביחד בית, מכלכלים ומגדלים ילדים- דבר נפלא! אבל את מרגישה שחוקה.

ויכול להיות שגם לו יש תחושות דומות:

יכול להיות שבגלל שהוא רואה כמה את לא נהנית מעבודה שהיא רק למטרות פרנסה, הוא מחפש טוב טוב משהו מספק.

יכול להיות שבגלל שהוא רואה כמה קשה לך, הוא מהס לצאת לעולם הגדול.

יכול להיות שאי שם בתחילת הקשר, את לקחת אחריות על כל העניינים ה|"גשמיים" והוא מרגיש שאין לו מקום...

יכולות להיות עוד מיליון סיבות, אני לא מכירה אתכם...

העובדה היא שאת הצלחת, בכמה שורות, להסביר את המצב והתחושות הקשות שלך לאנשים זרים- הפורום.

לכן אני מציעה לך להתיישב בנחת, ולכתוב לו מכתב ארוך-ארוך, תשעה דפים אם צריך, שמסביר את הצד שלך.

תחלקי את המכתב לשלושה חלקים, לכל אחד כותרת עבה:

1. תמונת המציאות , כפי שאני רואה אותה

2. ההרגשות שעולות בי כלפי המצב הזה

3. הציפיות שלי- ממך, ממני, מהעתיד

כי באמת, הכי חשוב זה שתתקשרו. לפני הפתרונות הפרקטיים- שתדעי שמישהו יודע כמה קשה לך, שתהיו שותפים.

אם זה נראה לך עתיק לכתוב מכתב- תשלחי מייל!

בהצלחה. וסליחה אם פירשתי משהו אחר מהתמונה שציירת, או ייעצתי משהו לא מתאים, אבל באמת נגעת לליבי.

ולפני שקופצים עלי איך את מנצלת מצוקה של אנשים. אני אומרת בדיוק ההיפך. אני רוצה למנוע מאחרים להגיע לקושי הזה.

אין ספק שפותחת השרשור היא ממש סופר וומן, וכל הכבוד לה. לעבוד בשתי עבודות, לסיים תואר, לטפל בתינוק, זה אכן מצריך כוחות אדירים, שאפילו האשה החזקה ביותר תרגיש שהיא מפורקת וקורסת תחת העומס הזה.

ולכן חשוב להגיד למי שרוצה להתחתן לפני התואר ולפני עבודה מסודרת, שזה הקושי שעומד לפניו.

אי אפשר מצד אחד, לעודד ילדים להתחתן ולומר הכל סבבה, "סיעתא דשמיא" תסתדרו. ומצד שני להזדעק כאשר חושפים את התוצאות של זה.

יש קושי אוביקטיבי, בחיים ללא הכנסה מסודרת, וגידול ילדים לפני סיום לימודים.

כל אחד רשאי לבחור האם הוא לוקח על עצמו את הקושי הזה או לא. אבל בהחלט ראוי להצביע ולהסביר לפני על הקושי הזה, ולא לטאטא הכל מתחת לשטיח ולומר עד כמה הכל נפלא, ואיך מסתדרים בלי בעיות, כי יש בעיות.

[אם זה היה פעם ראשונה, היה אפשר לחשוב.. אבל זה לא. וזו שיטה קבועה. דוגמה לקושי של מישהי שרוצה לסחוף אחרים למשהו שכנראה אינו מאושר יותר ממה שיש להם..]

ולא חסר אנשים עם תואר שפיטרו אותם באמצע החיים....

הם בני 23-26...ומעלה.

בעלי אברך והוא מעל גיל 24

ואנחנו ממש לא התחתנו מוקדם.

ואני ממש לא מסכימה עם דברייך...

את נותנת הוכחה ממישהי שיש לה בעיה בזוגיות לא בפרנסה, זה ממש לא קשור אחד לשני.

שוב ושוב ושוב.. בכל דיון של ילדה בת 18 האם כדאי להתחתן, אתה עומד בראשם של אלו שאומרים בטח מסתדרים.

אבל כשוב ושוב, נפתחים שרשורים שנובעים מקושי כלכלי, אתה מנסה להעלים אותם.

אי אפשר לרקוד על שתי החתונות, גם לעודד צעירים להתחתן בלי בסיס כלכלי, וגם לדרוש להתעלם מהקשיים כאשר הם נוצרים.

מתוך גישה שאת מודה שאינה הפלטפורמה של האנשים פה.

זו לא "תגובה חד פעמית".

וזה ניצול לנושא אחר, של מישהי ששאלה שאלה וביקשה עזרה. לא לראשונה.

נראה שמה שמענין אותך - זה לא טובתה, אלא האג'נדה שלך. עדיין לא ברורה לי המוטיווציה למלחמה עליה דווקא כאן.

[ואת גם משקרת - לא מפתיע..  אני דווקא לא עומד "בראש אלו שאומרים".. בד"כ זה פשוט לא השרשורים שאני ממהר לענות עליהם. קל וחומר שלא ניסיתי "להעלים".... אם כבר אני רואה מישהי שצריכה עידוד, מעודד..  וגם כשאני "קולט" מישהי כמוך שמנסה להסית במובן רחב בהרבה מאשר נושא ספציפי, אז לעיתים אני מגיב שיבחינו שיש כאן משהו "מעבר"..  כמו כן, השאלה העיקרית בעיני לנישואין צעירים אינה דווקא הכלכלית. לגופו של ענין]

"להגיד לה שהיא לא היתה צריכה להתחתן - זו התנהגות מגעילה"

אני אמרתי למישהי שהיא לא היתה צריכה להתחתן ?

הנה מה שכתבתי

אין ספק שפותחת השרשור היא ממש סופר וומן, וכל הכבוד לה...

ולכן חשוב להגיד למי שרוצה להתחתן לפני התואר ולפני עבודה מסודרת, שזה הקושי שעומד לפניו..

יש קושי אוביקטיבי, בחיים ללא הכנסה מסודרת, וגידול ילדים לפני סיום לימודים.

כל אחד רשאי לבחור האם הוא לוקח על עצמו את הקושי הזה או לא. אבל בהחלט ראוי להצביע ולהסביר לפני על הקושי הזה, ולא לטאטא הכל מתחת לשטיח ולומר עד כמה הכל נפלא, ואיך מסתדרים בלי בעיות, כי יש בעיות.

סוף ציטוט.

ובאה לעזור היא היחידה שהבינה אותי. אני לא אמרתי למישהי חבל שהתחתנת, אני לא דיברתי באופן מגעיל.

ההפך כתבתי בצורה מאוד מכילה, שכל אחד יכול לבחור, ומי שמתמודדת עם זה מגיע לה כל הכבוד.

בסך הכל אמרתי שיש קושי וצריך להגיד כן הוא קיים.

את כן דיברת באופן "מגעיל" - כי את הבאת את זה כ"טרמפ" לשיטה שלך, על גבי שרשור של מישהי שביקשה עזרה במצבה הנוכחי. קל וחומר שזזה מצב שאינו נגזר דווקא מענין זה. קורב בכל מיני וריאציות של קשיי פנסה, והאשה הזו גם רוצה "אידיאולוגית" שהבן שלה יהיה בבית וכו' .

ההקשר של דברים אינו נתון שולי.

ומי שחושבת שצריך "להצביע על הקושי" הכלכלי ולא לומר ש:מסתדרים והכל בסדר" - אז צריך להזכיר של"שיטתה" (המצוטטת פה בצד העמוד) גם אפשר להתעסק פיזית עם כמה גברים לפני החתונה (כמובן, גם לא "במקרה" שייך לאפשרות לדחות נישואין לללא הגבלה...) - ואח"כ לומר ש"מסתדרים והכל בסדר", ואדרבה - זו רק מעלה בשבילה ובשביל בעלה.... (וכמובן, לגייס - כמו כל מי שנכשל במשהו ולא רוצה להודות בכך - את ה"רוב" וגם אידיאולוגיה..).

אז בנישואין - הטהרה והראשוניות והפנימיות, חשובה פי מיליון מהכסף. גם אם  מי שכבר אין לו סיכוי לכך, ינסה לסחוף אחרים איתו לאותה ביצה.

[ואפשר כמובן לשים לב לצד הכלכלי וגם להתחתן בשלב מתאים, שבד"כ הוא לא ממש-ממש מוקדם). ראינו פה הרבה שכתבו על כך.

לא של ילדים שעדיין בגיל גן,

ויותר ילדים,

שאפשר להסתדר אח"כ גם עם ישיבה/אולפנה - גם בלי "פעמונים"..  מציאות ולא תיאוריה.

מישהי כתבה פה על משכורת משותפת של 10,000 ש"ח ואתה אמרת שזו "משכורת יפה"

זו משכורת "יפה" אם אתה חי ביישוב ומשלם 1000 ש"ח שכירות, אם אתה לא יוצא למסעדות ובילויים, אם אתה לא משקיע בחוגים לילדים, אם אתה לא הולך להצגות ומופעי תרבות וכו' וכו'..

בקנה מידה של מעמד הביניים זו משכורת נמוכה.

אז אפשר להתווכח עד מחר, על ערכים של חיים בצניעות, ותרבות השפע הקלוקלת ועוד ועוד מהשקפת עולמך.

אבל עדיין אתה מציב רק אופציה אחת של חיים.

תתחתנו בלי הכנסה, תחיו בצמצום, ואז אני אספר לכם שהצמצום הזה הוא מאוד ערכי.

יש אנשים שרוצים לחיות ברווחה, יש אנשים שלא רוצים לחיות מהיד לפה, שלא רוצים לחשוב פעמיים על כל חוג לילד, ועל כל נופש בבית מלון, או על עוד חדר בבית, או על סלון חדש וכו'

לא כולם בנויים לצמצום הזה, לדוחק הזה... מי שרוצה ובוחר בזה תבוא עליו הברכה.

אבל מי שלא רוצה לחיות ככה, מי שכן רוצה לחיות בדירת ארבעה חדרים מרווחת בגבעת שמואל, וליסוע פעם בשנה לחו"ל ולצאת פעם בשבוע לארוחה טובה ב"קפה גרג", לא מוכן רק "להסתדר" ושרוד בסוג החיים שאתה מציע.

(ולא חיים בגבעת שמואל זו לא שחיתות מוסרית)

ממש לא התכוונתי שכל אחד יתן דוגמא איך הוא חי.

ברור שיש אנשים שחיים ומסתדרים בשמחה ובכבוד

אני רק טענתי שבשביל רמת חיים יותר גבוהה צריך הכנסה יותר גבוהה.

לכן אי אפשר לומר לכולם "תסתדרו" ולומר למישהי שמרוויחה 10K שאין בעיה במשכורת שלה. כי יש אנשים שכן רוצים לחיות ברמת חיים גבוהה יותר.

"תסתדרו" זה אכן לא רמת חיים גבוהה,

זה לחיות בטוב ובבריאות ובכיף. בלי מותרות מנקרי עיניים,

בלי להיות הגביר המתנשא בעיירה.

פשוט לחיות.

רובנו כאלה, כנראה.

את היחידה שכל הזמן מדברת על זה.

ואני מתחילה לחשוב שאת באמת מהעשירון העליון...

צריך 20000 עם 2 ילדים מקסימום

הלבשה על "השקפת עולמךָ" מה שלא נכתב.. :

"ערכים" - אכן נכון. השקפת עולמם של כמעט כל מי שכאן.

"תרבות השפע הקלוקלת", איפה נכתב?.. אלא שכרגיל, את מדמיינת את מי שכותב. 

את יכולה עד מחר לצאת ל"הצגות ובילויים" וומה שתרצי.

הטעות היחידה  - שלא כתבתי לך..

כתבתי לאשה שדאגה, כאם צעירה, מה יהיה עם הישיבה התיכונית והאולפנה (שלך אינני בטוח אם זו תהיה הבעיה), ולה עניתי על שאלתה. ממציאות ולא מתיאוריות. אני לא רואה לנכון "לנצל" מצוקה שניכרת מתוך שורותיה, לטובת ענין אחר. עניתי על מה שהפריע לה.

וגם ההיא שכתבה על משכורת של 10,000 ש"ח, לא נראה שמה שהפריע לה זה מה שאת כותבת...

ואכן, אפשר להסתדר יפה מאד. כמובן, ענין של סדרי עדיפויות. מי שרוצה להתחתן ועיקר שמחתה בבעלה והילדים - יכולה להסתדר מצוין כך. יכולה גם לבחור מקום מגורים מתאים. ולא לחיות "מהיד לפה" וגם לצאת לנופשים (כמובן, שוב בחירה איזה מלון "מוכרחים". זו לא בחירה אם רוצים לחיות במסכנות - אלא של סדרי עדיפויות בחיים).

אבל שוב - זה לא הנושא. את לוקחת לאיפה שבראש שלך:

"אבל עדיין אתה מציב רק אופציה אחת של חיים.

תתחתנו בלי הכנסה, תחיו בצמצום, ואז אני אספר לכם שהצמצום הזה הוא מאוד ערכי".

כמובן, אני לא כתבתי כך בשום מקום - אבל מה איכפת...

אני כתבתי לאנשים שמדברים על מצב מסויים. וכעת גם הוספתי על סדרי עדיפויות. וזה אכן נכון.

מי שרוצה "לחיות בגבעת שמואל, ולצאת פעם בשנה לחו"ל, ולצאת ל"קפה גרג" פעם בשבוע..." ענין שלו. מה איכפת לי.

אבל מי שחושב שחיים אחרים זה "רק להסתדר ולשרוד" - כאילו החיצוניות שלו זה ה"חיים" (ולא פלא על רקע דברים קודמים), אז עולמו דל ומצומצם מאד, ולא יעזור שלפני כן כתב - כ"ביטוח" - מי שרוצה ובוחר בזה תבוא עליו הברכה...

איך? הרי שורה אח"כ יוצא המרצע מן השק, שזה בעצם סתם חיים של "לשרוד"...

ואנשים אחרים, דואיגם לילדיהם לא פחות. מנסיון רב  - עיקר שמחת הילדים מתחילה מהערכיות של המשפחה. כמובן, טוב שיש אמצעים לדברים נלווים הנצרכים. אבל לא מתחיל מזה. ראינו "עשירים" שילדיהם זרוקים לגמרי והם מתרצים את עצמם במה ש"נותנים להם", אבל הילדים רוצים את היחס שבלב. הספרות המקצועית של היום מלאה מזה.

[ובכלל, מניין שאחרים גרים בדירה עם "פחות חדרים" (מבחיל לכתוב.. כאילו זה הענין. אבל לצורך הנושא). ומי אומר ש"גבעת שמואל" זו ברירת מחדל. אולי "התנחלויות" זה גם יותר איכות חיים, פיזית ורוחנית, וגם האידיאל ממלא את החיים יותר מדווקא "קפה גרג"...

ואולי גם שם (עידכון: התנחלויות זה לא מה שכותבים בעיתונות באנגליה..), יש איזה "קפה"?... ואפילו יוצאים לפעמים מה"התנחלות"?...

טוב, לא לחו"ל - מסיבות אידיאולוגיות. לא נורא. יש כאלה שגם זה כן. פלא..]

מהסיבה הפשוטה,שמה שנאמר  הוא לא דבר נורא  והוא לא בעייתי!!

וכן אני התחתנתי צעירה תוך עדי לימודי תואר ויש לי ילד,ואני עובדת, ובעלי איש צבא....ו......

זה קשה מאוד!!!

וצריך ממש מממש כוחות כדי להתקדם יום יום....

לכן,זה לא אסור או מותר,זה פשוט כדאי לדעת...שזה לא קל...ולא מתאים לכל אחת...ושכל אחד יעשה את החושבים שלו...

(אני אישית המלצתי לאחותי שהתחילה תואר ראשון בגל17 שרק אחרי שהיא גומרת ללמוד,תתחיל לצאת ולהתחתן...,ושוב רק בגלל הניסיון שלי, ולא שהוא רע,רק שהוא לא מתאים לכל אחד ואחת.....)

שזה לא "אסור או מותר"...

וצריך לראות נסיבות של כל מקרה לגופו.

ולא דומה מי שמספרת על מציאות של קשר בשל לנישואין, או מישהי שמתייעצת מתוך קושי מסויים בתוך חיי נישואין (שזה קורה כאן על ימין ועל שמאל, בכל מיני נושאים) - למישהי כאחותך בגיל 17, שאת ממליצה לה לחכות עד גיל 20  בערך(...) כדי להתחיל "לצאת" (בעיני זה גיל די בסיסי גם סתם כך.. אם לא מי ש"לחוץ לה" אחרת).

הבעיה היא ניצול בעיה של מישהי, כדי לומר "מראש צריך אחרת" בנושא שכל אחד יודע שיש בו מציאויות שונות. ויש נשים עם "תואר" ברפואה או סיעוד (אחיות) שהעומס בגלל שלמדו אינו פחות מכאלה שלומדות, ועוד הרבה.

אגב, אם בעלך איש צבא-קבע, אז את מתארת מציאות די "רגילה": בעל עובד עם משכורת סבירה. אשה עובדת ולומדת (תואר שני?), שיש לה גם ילד אחד. לא אומר שזה לא מאמץ, אבל הרבה ענין של אישיות והסתכלות.  אני מכיר כאלה שעושים כך עם כמה ילדים, ובגילאים לא כ"כ צעירים. אגב, לא בטוח שמי שהיא נניח כבר מורה, ובמקום ללמוד למבחנים בודקת מבחנים של תלמידות.. זה "קל" יותר..   העיקר להשתדל בגישה חיובית עם האתגר.

בעלי עתודאי ולכן עדיין בחובה אז המשכורת לא משהו...(5700 ש"ח, כאשר בחוץ הוא יכל לקבל 15,000)

אי לכך שבעלי איש צבא והיכולת שלו בלהיות בבית ובעזרה בכללי היא מועטת מאוד,  אז אין לי יכולת לעבוד משרה מלאה כי יש ילד ב"ה ויש בית שצריך לתחזק, לכן אני 75 % משרה, ושוב המשכורת בהתאם(4000 ש"ח), אז נכון,אני לא מתלוננת, אבל המציאות היא לא כ"כ רגילה....

ואני מסיימת תואר ראשון,בקצב איטי יחסי עכב הסטטוס....

(לידה בסמסטר אחד לפני האחרון היא לא רעיון הכי טוב...למרות שבחייייייים לא הייתי מוותרת על הלידה הזו...אז אני את שלי כבר עשיתי אבל אין לי בעיה לומר לאנשים את המצב לאשורו כדי שידעו למה הם נכנסים,אין ספק שקל יותר להכנס לחיי נישואין ללא כל המוגבלות של לימודים תוך שילוב עם עבודה וילדים...)

ושוב, אני לא אומרת שזה לא אפשרי אבל זה לא פשוט..

[כנראה ענין של מושגים]

ולא בטוח שיותר "פשוט" אם היית עובדת במשרה מלאה במקום הלימודים.

וילדים ובית לתחזק - זה לכל משפחה. זו מציאות מאד רגילה.

יתכן שהדבר היחידי הלא כ"כ רגיל, זו הנוכחות של הבעל בבית בגלל השירות. אבל גם לכך יש "מקבילות" אצל אנשים שסתם עובדים הרבה באזרחות.

כי הבעל גם יוצא ל8 ימים/שבוע/לילה...

לא נמצא כחודשים בשנה,שבאזרחי לאיש הייטק רגיל אין מציאות כזו...

וסתם זה מרגיש כאילו אתה מנסה להקטין את הסטטוס,וזה סבבה אבל זה לא ממש מדויק,מה גם שאני לא מתלוננת...

וברוך ד' המצב שלנו תקין ומעלה ++,,וב"ה אנחנו מסודרים נכון להיום...

ועדין, 

רוצה לדעת מהם חלק מההשלכות לעניין זה שהתחתנו ציערים באמצע ולפני הכל??

זה לדוג' שהחלטנו כרגע לא להביא עוד ילד ולהמתין לסיום חובות הלימודים..וזה קצת מתסכל כי אני צעירה בת 24 הגיל הכי טוב ובריא ללדת ילדים אבל המצב שהבאנו את עצמינו (מבחירה,לא מתלוננת) גרם לכך שבעצם כרגע עשינו סטופ בדבר חשוב לא פחות...

אני לא מנסה "להקטין את הסטאטוס"...

רק שראיתי משפחות עם יותר ילדים ופחות משכורת, וגם עם למודים ברקע לפעמים.

אז הנחתי שלפעמים כשיש ילד ראשון, אז גם דברים שלאחרים נראים מעולה, עדיין נתפסים כמאד-קשים.

וניסיתי לחשוב, אולי בגלל הנושא של הנוכחות

כמובן, לא מזלזל גם במאמץ והאתגר הנוכחי.

וגם מה שכתבת בסוף הוא ענין של בחירה (גם ללא קשר לכך שגם אלו שלא מתחתנים לא מולידים ילדים..), בלי להיכנס כאן לשיפוט הבחירה, שזה לא ענייננו. אני ראיתי גם מציאויות אחרות, וכנ"ל - עם תנאים כלכליים פחותים בהרבה.

אם נאלצים לגור בגוש דן או קרוב אליו כי שם יש עבודה, השכירות/המשכנתא אוכלים חלק גדול מהתקציב וקשה להתקיים גם ממשכורות גבוהות יותר.

וגם אצל מי שגר בירושלים... מה לעשות? אלו הם החיים.

מבוגרים יותר לא מרוויחים משכורת גדולה יותר..זה לא אקסיומה.

קשה יש גם למבוגרים לא רק לצעירים

ולעיתים גם חסכו יותר.

תסתכלי בתמונות מהבית של סבא וסבתא שלך, רמת החיים הייתה נמוכה בסדרי גודל.

והם דווקא חיים ברמת חיים סבירה לחלוטין.

תסתכל על דור ההורים מסביבך (הורים שלך, דודים, הורים של חברים)

ותראה שרובם חיים סביר פלוס.

הם עובדים קשה, משרה מלאה רוב הפעמים.

ואם תשאל איך הם התחילו הם יענו לך שלא היה להם הרבה דברים בהתחלה

ולאט לאט התקדמו.

אף אחד לא אמר שהפרנסה זה דבר קל. זה הרי ידוע שקשה פרנסתו של אדם.

צריך בזה הרבה אמונה.

אני לא שמעתי את ההורים שלי מתלוננים אי פעם על העבודה או על הפרנסה

בצורה שגרמה לי להבין שצריך להיות מפונקים.

אבל זה נשמע לי ממש לא קושי כלכלי חמור.

אלא אם כן שכר הדירה שלכם הוא 5000 שח. אז הייתי ממליצה לכם לעבור דירה למקום זול יותר...או דירה קטנה יותר.

אני נשואה אחרי תואר ואחרי כמה שנים עבודה ואני לא מרוויחה אפילו עשירית ממה שאתם מרוויחים ביחד

ולא חסר לנו דבר והכל בסדר.

המציאות שלך רגילה לחלוטין, מה את חושבת שההורים שלנו עשו?

ישבו רגל על רגל וקיבלו משכורת ענקית? הם גם גידלו ילדים.

כששני הורים עובדים במשרה מלאה אז הם משלמים די הרבה על מסגרות, חוגים וביביסיטר וגם לא רואים את הילדים

שזה גם שיקול גם אם יש תואר ויש מקצוע. 

ויש גם כאלה שלא יכולים לרכוש מקצוע ויעבדו תמיד במשכורת מינימום

וכאלה שרואים בעבודה קודם כל מקור לסיפוק, אז יש להם מקצוע אבל הם מבקשים שיתאים להם מכל הבחינות

ואולי תסכמו שהוא מקבל הצעת עבודה שנראית סבירה גם אם הוא לא הכי אוהב כדי לצבור ניסיון ולפרנס וממשיך בזמנית לחפש מה שהוא רוצה ומה שמתאים לו. כדאי גם להתייעץ עם מי שעובד בתחום מה סביר ומה סביר פחות

אם זו עבודה לא במקצוע עדיין אז כנראה שכר זה פרמטר יותר חשוב כי זאת עבודה זמנית

אחותי!!!! מה נסגר?? מי חתום על הכתובה כחייב בפרנסת הבית את או הוא???  מה זה הפינוק הזה?? גם בעלי בחור ישיבה והוא יודע יופי את חובותיו ותמיד כשאני שואלת אותו אם אולי הוא היה מעדיף לעבוד בעבודה פחות או משו הוא אומר לי " רייחים על צאוורו יעסוק בתורה?!?!" הוא היה מורה בתלמוד תורה עד לא מזמן וזה היה נוח כי זה יצא לו בדיוק בהפסקת צהריים אבל ברגע שזה נגמר- הוא התחיל לעבוד בבנייה לפנות בוקר ובהפסקות צהריים- כי זה מה שהיה! ועכשיו הוא מחפש עבודה בנקיון בניינים כי זה מה שיכול להכניס בלי לפגוע בלימוד שלו! מבחינתו אני נסיכה וצריכה רק לדאוג ללימודים שלי עכשיו. מה נסגר עם הדור הזה? גברים שכחו את התפקיד שלהם בבית?? כל גדולי התנאים היו עובדים לפרנסתם בדברים שלא כ"כ היו "מתאימים להם" (סנדל, רועה צאן, מזפט גגות, אופה...) והיום בחורים לא יכולים??  כנ"ל לגבי הרישיון, לדעתי אם זה מפריע לך תגידי לו שאין לך כח. שכחנו כבר מי אמור לדאוג למי....

אישה צריכה תמיכה, אישה צריכה לחיות בתחושה שיש מישו שמוכן למכור את התחתונים שלו ורק שיהיה לה טוב, אישה צריכה שיאגו לה ויפנקו אותה! אפילו אם לא ברמה התכנית (אם זה לא מתאפשר) אפילו ברמת הרצון וההשתדלות! נשים לא בנויות נפשית לשאת בעול הפרנסה של הבית!

אני במקומך הייתי מדברת על זה עם הרב שלו שיסביר לו את תפקידו במשפחה.

יש דברים שהם בסיס ויסוד בבניית בית ובהבנת התפקידים. התרבות שסובבת אותנו משדרת כאילו נשים צריכות לעשות הכל ולשתוק. סליחה אבל זה שיש ערך חשוב בלימוד תורה זה לא אומר שרק האישה צריכה למסור את נפשה על העניין! זה הפך להיות כאילו מוסכמה חברתית כזאת שאשת אברך צריכה להיות סופר וומן. טעות!! מי שרוצה ללמוד תורה ומי שרוצה בית של תורה צריך להבין שהתורה שמה דגש רציני על עניין הפרנסה מצד הבעל! נכון שהיא מדריכה למסירות נפש אבל לא למסירות נפש האישה!! רוצה ללמוד תורה? מצויין, תמסור את נפשך על זה. ברור שגם האישה צריכה לוותר על דברים כמו נוחות ועשירות אבל מי שמע על דבר כזה בתורה שהאישה צריכה לעבוד??? ועוד שהגבר כשמגיע למצב שצריך לפרנס שם בראש סדר העדיפויות את הנוחות ה"העדפות" שלו. 

אני חושבת ש"הסידור" הזה מתאים בעיקר לבעלים.

ושוב אני יגיד, אין ל"סידור" הזה תקדימים בעולם היהדות. לא שמענו בכל 3500 השנים שקדמו לנו איזה רב/תנא/אמורא/נביא שאישתו דאגה לפרנסתו.

וזה שזה כבר נהיה נורמה חברתית ש"אישה טובה ויראת שמיים תצא מגדרה למען התורה ולא תיתן לבעלה לבזבז דקת לימוד תורה" לא אומר שזאת האמת. ואני אומרת את זה דווקא ממקום שהייתי שם. אני הייתי מוכנה ל"סידור" הזה כדי שבעלי ילמד תורה. עד שהוא בא ופקח את עיני לעניין והסביר לי שזה תפקידו. אז אני זכיתי בגבר ורחמיי נתונים לכל אותם נשים שחיות עם ילד בבית. ומעבר לעניין הספציפי של הרגשת האישה (שקשה לה) יש פה גם עניין של פגיעה בגבריות שנכנסת אח"כ בדלת האחורית כעבור מספר שנים. 

על נשים שהיו כובסות/אופות/מוכרות בחנות/תופרות? רחל אשת ר' עקיבא היתה מנקה בבתי זרים ויש עוד הרבה כמוה.

הן עשו זאת משעמום?

אז נכון, פעם לנשים לא היה דקה לנשום. עם כל עבודות הבית, בלי מכונת כביסה בלי מיקרוגל בלי כל המכשירים של ימינו.

הן היו עסוקות 24 שעות ביממה ופיזית לא היה ניתן להעמיס עליהן עוד.

ואלה שרצו שבעליהן ילמד ויהיה תלמיד חכם,

או שעבדו או שממש רעבו לפת לחם. הן קיבלו את זה על עצמן באהבה אמיתית.

אני ח"ו לא רוצה להוריד מכל המשפחות שסידור כזה לא עובד אצלן. 

אז נכון שזה לא מתאים לכל אחד. לא כל אישה מוכנה להקריב כזו הקרבה. לא כל גבר מוכן למאמץ נפשי גבוה כל כך.

בעלי למשל היה מת ללכת לעבוד ולהרויח כסף (הוא כשרוני בטרוף בלי עין הרע ובעבר מה שנגע בו בבין הזמנים ב"ה רק הצליח) אבל אני דוחפת אותו כמה שאפשר לשבת וללמוד. זה ממש לא קל, אבל זה מה שאני רוצה.

ולכן כל זוג צריך לבדוק בינו לבין עצמו מה הוא רוצה ומה היא דרך החיים שהכי מתאימה להם.

לפותחת.

ממליצה לך כן להסביר לבעלך את הצד שלך.

אולי תכתבי לו? כך מה שתאמרי יהיה מתון יותר ותוכלי לומר כל אשר על ליבך. כך תוכלו להגיע לדיבור נעים וכנה.

בהצלחה

אין לי בעיה שאישה תעזור בכלכלת הבית אבל לא כשזה מגיע למצב כמו שמתואר פה. גם אני עובדת כהכנסה שניה בבית ומשלימה את ההכנסה של בעלי אבל זה נעשה מתוך דגש שזו אינה חובתי! מעולם לא קיבלתי איזשהי תחושה שבעלי לא נושא באחריות כלשהי לבית! ותמיד ידעתי שברגע שזה קצת יהיה לי קשה אני יפסיק כי הוא לא מוכן שזה יהיה ככה ( הוא בעצמו שואל אותי כל הזמן אם אני לא מגזימה עם המאמץ, ואולי הוא יעבוד יותר, ודואג כל פעם כשאני עובדת לשלוח לי סמס שהוא ממש ממש מודה לי ומעריך את זה שאני עושה את זה כי זה ממש לא תחום אחריותי) הבעיה היא לא שאנשים מוכנים למסור את נפשם על התורה, אני בדיוק כמוך מחזיקה את בעלי בישיבה למרות שהוא מוכשר ויכול לעשות מלא כסף. הבעיה היא שזה כאילו מאוד הגיוני שאישה צריכה למסירות נפש על תורה בעוד שבעלה לא ממש מחוייב בזה... (לגבי המקרה הספציפי הוא רוצה רק עבודה שמתאימה לו ולא עבודה שמכניסה בעוד שאישתו כורעת תחת עומס לא הגיוני!!)

בסופו של יום הרי כל זוג עושה משהו שונה נכון? ויש זוגות שמחים ומאושרים מכל קצוות הקשת.

הענין הוא כנראה כשאחד מבני הזוג מרגיש חוסר חשק וחוסר שמחה במה שהוא עושה.

מסתבר אם כן שפה נעוצה הבעיה.

הבעיה לא שיש נשים שעובדות מעל ומעבר ובעליהן בכלל לא.

הבעיה אינה נשים שמעדיפות להיות בבית עם הילדים בעוד בעליהן מפרנס לבד.

הבעיה היא גם לא שאישה מוכנה למסור את נפשה על תורה.

או שהבעל רוצה רק עבודה ספציפית שישמח בה.

הבעיה היא חוסר הדברות ומצב שאינו מקובל בשמחה על שני הצדדים.

צריך לשבת ולדבר ולהגיע לכך ששניהם יסכימו על מצב מסוים.

רואים מההודעות שלך שהמצב של פותחת השרשור ממש כואב לך וחשוב לך להאיר את עיניה לגבי התנהלות תקינה של חיי נישואין. אבל שימי את עצמך רגע במקומה של פותחת השרשור. לדעתך ההודעה שלך עוזרת לה ומחזקת אותה? לענ"ד, בדיוק להיפך: את מספרת לה כמה בעלה לא בסדר (ומדגימה שוב ושוב כמה בעלך מושלם... שזה סבבה בדיון תאורטי, אבל מול אישה שפורשת מצוקה השוואה עלולה להיות ממש הרסנית). כרגע, הדעות של בעלה של פותחת השרשור הן מצב נתון. הסיכוי שבעקבות הודעות שנכתוב לה בפורום דעתו תשתנה אפסי. אפילו אם הוא ישתכנע (ובאמת שהסיכוי לכך נמוך מאוד אם היא תתווכח איתו מעמדה שבה היא בטוחה שהוא טועה לחלוטין), קשה לי להאמין שהוא יפרגן עד כדי כך כמו בעלך, מה שאומר שהבחורה עלולה לצאת מאוד מתוסכלת. 

אז מה כן? בעיניי, הדיון העקרוני הוא חשוב, אבל בסיטואציה נתונה חשוב יותר להגיע להסכמה הדדית בין בני הזוג. כרגע חשוב קודם כל להגיע לשלום בית, ולמצוא איזון שיתאים לשניהם (מה שאומר שסביר להניח שגם הוא וגם היא יצטרכו להתפשר על דברים מסוימים). אחר כך, כששניהם יהיו בנחת ובלי משקעים, אפשר ללמוד ביחד את הנושא של מקומם של הגבר והאישה בבית ולהחליט איך הם רוצים שהבית שלהם יראה. 

ישמצב שמה שכתבתי יצא חריף מדי כי באמת קשה לי לשמוע שיש אנשים שמתנהלים ככה.

מסכימה איתך שדבר ראשון בזוגיות זה דיבור והבנה ושזה שורש כל המחלוקות

מה שמוכיח את מה שאמרתי

המצב מושלם, כולם מסתדרים וטוב להם עם זה.

נא לא לדבר על מצוקות, זה מפריע למנוחתו של דן.

כי נראה לי שהפך פה לגנון...

מתחת לרמה להתייחס...

[לפחות היתה מתייחסת לדברים שאכן אמרתי... מה נעשה - התרגלה להמציא "דעות" של אחרים; ודווקא היא ש"מצוקות" של אחרים מנוצלות על ידה לא לעזור להם, אלא להשמעת דעותיה בעניינים שלא רלוונטיים להם.. ואגב, עדיף "מצוקה" בעניינים כלכליים, מאשר ב"תחליף" שהציעה, לדחות נישואין ו"לגעת" בכמה גברים בינתיים, ואח"כ להסביר כמה זה רק "מועיל" ליחס עם הבעל וכמה הוא מן הסתם גם שמח בזה..]

הלא מתוך מה שאנו כבר יודעים עלייך ועל דעותייך היית אמורה לצאץ חוצץ נגד כל מה שהיא כתבה שם, בהודעתה.

אז..העיקר לנגח?

לא ראוי ולא מתאים ואין שום סיבה שאתפקד כאן כגננת או כשופט.

בחייאת צאו מזה

מצבו הכלכלי מצוין ומבלה בבתי קפה פעם ביומיים..

אנא שרשרי נכון

אנחנו הנשים הרבה פעמים לוקחות אחריות על דברים שהם לא שלנו, או היו יכולים לא להיות שלנו.

אחריות לא מתחלקת לשניים- כלומר- אם את אחראית שהבית יתפקד כלכלית- הדאגה עלייך, וגם אם הוא יעבוד ויביא כסף- עדיין האחריות והדאגה עלייך, והוא לא דואג מזה.

(אני מכירה מצב הפוך- הבעל אחראי לחלוטין על הקטע הכלכלי- יודע כמה אפשר להוציא, דואג לחסכונות והכל- והאישה היא שמביאה את עיקר הכסף. אבל זה לא מטריד אותה לרגע- אין לה מושג בענייני המשכורת- זה לא מדאיג אותה לרגע- כי האחריות היא עליו. )

קשה לך עם זה?

רוצה לשנות?

זה אומר שאת צריכה להחליט שאת מוכנה להעביר אליו את האחריות. לגמרי. לסמוך על כל החלטה שלו וללכת אחריו. מוכנה לקחת את הסיכון?

אם כן- מה שאת צריכה לעשות הוא פשוט- להרפות. לעשות מה שטוב ונכון לך. קשה לך לעבוד בעבודה מסוימת? תעזבי אותה. את לא מוכנה לנהוג- תגידי שאת לא יכולה. בלי להאשים, בלי לנהל אותו- "עכשיו תיקח את האחריות הזו!"- במילים האלה את אומרת שבעצם את האחראית העליונה על הכל- ומתוקף תפקידך את מטילה עליו את האחריות לX. תתפלאי או שלא- זה יוצר אנטגוניזם מצידו. פשוט תעזבי, ותסמכי עליו שהוא יסתדר.

וזה יעשה לו כ"כ טוב להרגיש ולדעת שאשתו צריכה אותו וזקוקה לו ולא חזקה ושולטת (גברי משהו...)

זה נהדר לזוגיות.

ממליצה מאוד מאוד על הספר "לדעת להיכנע" מאוד עוזר בלהבין את ההגיון ואיך מיישמים את זה.

תצליחי, ואני פה באישי אם צריך.

 שמי תכלת יקרה: קודם כל אשרייך שהקמת בית  בישראל ואת נשואה לבן תורה וגם זכית להיות כבר לאם.

אני אשה בוגרת, אם למשפחה גדולה ב"ה וגם בעלי למד תורה שנים רבות בטרם יצא לעבודה קבועה.

נראה שהבעיה היא בתפיסת עולם שונה שבאתם אתה (אולי ) מהבית .

בבתים מסויימים ברור שפרנסה זה משהו שצריך להשיג כבסיס לקיום ואין לצפות לענין, שמחה וסיפוק. בבתים אחרים (למשל בבית שגדלתי בו) זה מאד ברור שלכל אדם יש  כישורים שונים, ענין והנאה מתחומים אחרים ולכן כדאי להתאמץ מאד לעבוד בעבודה בה אתה תורם ושמח אפילו אם המחיר הוא משכורת נמוכה יותר. לכל אדם יש את האות המיוחדת שלו בתורה ואת יעודו משמים, ועליו לנסות ולכוון למלא את תפקידו בעולם.   אצל הגבר הדבר חשוב עוד יותר מכיון שזה עיסוקו המרכזי במשך רוב היום ואילו האשה ,לפחות לפי הבנתי את רוח התורה, עניינה קודם כל להיות עמוד השדרה של הבית. אם כך לגיטימי שבעלך יחפש עבודה הנותנת לו סיפוק ומתאימה לאישיותו . אם אין ברירה- עושים קצת פשרות זמניות, אך לא מלכתחילה. או שהבעל יעבוד בעבודה עיקרית שמתאימה לו וביחד תעשו עוד קצת השלמות במינון נמוך.

יכול להיות שהגעתם לנישואין עם תפיסות עולם שונות בענין הציפיה מעבודה  וחלוקת תפקידים ולכן חשוב שתשבו ותבררו את זה ביניכם. אם זה לא מתקדם- כדאי ללכת ליעוץ ובע"ה הכל יסתדר.    

מהמכתב שלך עולה שגם את עמוסה מדי ולא מסופקת, ובסופו של דבר מגיעה לתסכול ולתחושה קורבנית. אז גם לך יש ענין לחפש עבודה מספקת יותר ולחשוב האם באמת האידיאל של לגדל ילדים ללא עזרת מטפלת- מציאותי עבורך.  הילדים זקוקים להורים רגועים ושמחים ,לא מפורקים (זה לא אומר - בטלנים) ובעקר- הורים שחיים בשלום ביניהם וזה לא קשור למצב הכלכלי. 

לסיכום- אולי עם קצת עזרה מקצועית- תגיעו לפתרונות ובע"ה תחזור השלוה לשכון בביתכם. זה לא פשוט אבל אפשרי  מאד.    בהצלחה!

שיש תחומים שאת מצפה שבעלך ייקח עליהם אחריות (פרנסה, נהיגה) ומתסכל אותך שהוא לא ממלא את הציפיות. 

מה קורה עם תחומי האחריות שלך? יכול להיות שבדברים שלכאורה אמורים להיות תחת אחריותך הוא לוקח חלק משמעותי? נכון שבעבר החלוקה היתה של בעל מפרנס ואישה מנהלת את משק הבית. היום זוגות רבים מתחלקים אחרת, כך שהאישה נושאת בנטל הפרנסה והבעל שותף במלאכות הבית. אולי לכם מתאימה חלוקת תפקידים שונה מהמקובל?

עוד משהו חשוב - לא כל אדם חווה כל משימה באותו אופן. יכול להיות שאת יכולה להתמודד עם עבודה שאת לא אוהבת ואצלו זה יוביל לחוסר תפקוד. יכול להיות שאת לא אוהבת אבל מסוגלת לנהוג, ואצלו הקושי הרבה יותר גדול (נהיגה דורשת יכולות מסוימות. לא לכולם יש אותן ברמה גבוהה. אני יכולה להעיד כמה זה מתסכל ללמוד נהיגה כשצורת החשיבה מתקשה להתמודד עם זה. הוא נכשל בכמה טסטים. זה לא שהוא לא ניסה!). אם זה המצב, אין מה לשאול למה אני יכולה והוא לא. ככה. כי אלה הכוחות שה' נתן לך, ואלה הכוחות שה' נתן לו. 

אגב, אם את מרגישה כ"כ מפורקת ומתוסכלת כדאי לחשוב גם איך את עושה שינוי שיאפשר לך להיות יותר בכוחות. נסו להיות יצירתיים.

ועוד דבר - יש לפעמים נטייה לצאת גיבורה, לעבוד עד כלות הכוחות ולשתוק (או אפילו לא לשתוק) ולהרגיש המון סיפוק מזה שהנה, אני עושה הכל (ויותר מזה...) למען הבית. בד"כ זה בא עם ציפייה שגם הצד השני יתנהל כך/ יעריך מאוד מאוד מאוד/ יפנק מאוד כדי "לפצות". קצת כמו לעבוד באטרף ביום שישי ולקרוס בליל שבת מתוך תחושה שמגיע לי צל"ש אדיר.

בעלך לא שם. הוא מעדיף לעבוד כפי כוחותיו, ולא להגיע לקריסה. אולי במקום להיות מתוסכלת מזה, תלמדי ממנו? לא כהפגנה (אתה לא משקיע אז אני לא אשקיע), אלא מתוך הבנה שזו הדרך לשמור על הכוחות ועל שמחת החיים שלך. 

אם באמת אין שום דרך לעמוד בזה כלכלית, תצטרכו שניכם להתפשר. אבל לפעמים מרוב שמוכנים להקריב לא שמים לב לאפשרויות שדורשות פחות הקרבה. 

ודבר אחרון - אני מבינה שבעלך למד עד עכשיו ורק עכשיו יוצא לשוק העבודה. יש נטייה בשלב הזה קצת "לחיות בסרט", להאמין שאפשר למצוא את עבודת החלומות. אחרי כמה ראיונות עבודה כושלים מתחילים להבין שהעולם קצת פחות ורוד ממה שמדמיינים. אם לא מדובר בתקופה ארוכה ולא הגיונית, אולי את יכולה לתת לו לעבור את התהליך הזה. 

שמהתקופה הקודמת, עד השנה הזאת, היית מרוצה בכלליות.

את עבדת מהבית, בעלך היה בצבא ואח"כ אברך עם עבודה. הסתדרתם.

מה השתנה לכאורה השנה? "סיום התואר" שזה המשך לימודים שכבר היו. עבודה שכבר היתה גם מקודם.

מה שאולי התחדש - זה הטיפול בבן שאמנם התחיל לפני השנה הזאת, אך גדול יותר השנה.

אולי גם זה שבעלך לומד כעת אינטנסיבית (לא כ"כ הובן ממה שכתבת - אבל אולי בגלל זה כעת אין לו עבודה?).

אבל את כותבת בעצמך שלא זו עיקר בעיה. אלא זה שהוא "מחפש מה שנוח לו" לעבוד.  לכאורה, זה טוב מאד. מה שנוח - יעבוד יותר בשמחה, מן הסתם גם יותר ביעילות, ירוויח יותר. הרי לא אמר שאחרת לא יקח מה שיהיה. 

אז למה לך להתמרמר? אדרבה, תעודדי אותו למצוא מה שמתאים לו. אשה שמעודדת את בעלה לחפש עבודה שמתאימה לו, נותנת לו מוטיוציה, משמחת - בסופו של דבר גם היא תרוויח מזה.

למה לך "להשוות"?..   הרי הוא לא אמר ש"מתפקידך לפרנס".. אדרבה, הרי לפני כן שניכם השתתפתם בפרנסה, כמו עוד רבים, וגם אינך מלינה על כך; השנה - הוא לומד אינטנסיבית בדיוק כדי לפרנס..  אז אדרבה

 תשמחי שמחפש עבודה מתאימה.

שַנִי הסתכלות.

והרישיון - הרי בעצמך את אומרת שניסה כמה פעמים.. אז מה שייך להתלונן?..  אולי עוד כמה זמן ינסה שוב.

אם את רוצה שיצליח בכך, כדאי שתשדרי אוירה של אמון, סבלנות - רק כך הוא "ינסה שוב". לא אם אשתו משדרת לו כאילו הוא איזה "לא-יוצלח", מה גם שנראה בדיוק ההיפך. שהוא ממש בחור לענין. עשה צבא, למד תורה, עבד במקביל מהצד. לומד אינטנסיבית מקצוע. מחפש משהו מתאים, יש לו "הרגשה". יופי של איש.

ולא כ"כ הבנתי מה פירוש שאינו נותן לך עוגן בתחומי אחריותו. מה הם התחומים האלו (או שהכוונה שאת עדיין לא יכולה לסמוך עליו בתחום העבדה והנהיגה. זה זמני ממש)?

יכול להיות שמה שציינת (הריון) גורם לך לראות את הדברים קצת "מר" יותר?

כדי "לדבר" בהצלחה - את צריכה להגדיר בעצם על מה יש לדבר.

מכל מה שכתבת - עולים רק שני עניינים: האחד - למה מחפש מקצוע "מתאים"..

השני - הטסט...

חושבני שאם תשני גישה בשניהם - תראי ממש טוב. תעודדי אותו למצוא מקצוע מתאים. תגידי לו שאת מבינה שלא נעים לנסות שוב טסט, לא נורא - חכה קצת ואח"כ... ותראי להפתעתך שגם עבודה תימצא מהר יותר - וגם ההצלחה בטסט תגיע. אשתו איתו.

אני חושב שאולי בגלל "המצב" יש לך מרירות יתר. הוא לא בדיוק מבין למה. ברור שזה טעון.

אולי תבדילי בין הנושאים: מה שעניינית, כנ"ל, הוא לא כ"כ מי-יודע-מה... גשי חיובית - ומן הסתם יסתדר.

ותבדקי אולי את סתם "מרגישה לא טוב" וצריכה קצת תמיכה מהבעל.

אז אם "תנקו את השטח" מהדברים הקודמים, הנ"ל, ותגידי לו בשיא-הרגיעה, ללא שמץ תלונה, שאת לא מרגישה כ"כ טוב; תסבירי לו מה מפריע (לא תלונות עליו. סתם - תחושת עומס, או מצברוח מההריון, או לא משנה מה), יתכן שתגלי שכאשר הדברים הם "בקשת עזרה" ולא תלונה - יש לך בעל שמאד ישמח לתמוך..

בהצלחה רבה.

ראשית, דן, יתכן שהובנתי לא כראוי, אך אינני בהריון.

לצערי.

אני מאד רוצה אך מרגישה שהעומס לא מאפשר לגוף שלי את המנוחה הנכונה שצריך כדי לקלוט אליו הריון.

וכן, הלימודים האינטנסיביים שהוא לומד השנה הינם לימוד תורה במסגרת מאד רצינית - לא לימוד מקצועי..

דבר נוסף - מעולם לא נהנתי מהעבודה הנוכחית - אני עובדת בה רק בשביל הצורך לפרנס באטרף...

שנית, אני מזדהה מאד עם מה שאמרה מאושרת20 בנוגע לאחריותו של הבעל בעניין הפרנסה. תמיד אמרתי לו, שלמרות שאני מכניסה את רוב ההכנסות - זה תחום אחריותו... הוא תמיד אמר שזה נכון..

אך כעת, משהגיעה שעת המבחן, ואני רוצה לעזוב את העבודה שלי כי לחוץ לי בה, קשה ומותח - הוא לא מעודד אותי לעשות זאת, אלא מערים קשיים וחששות של מה יהיה..

עשיתי עבודה עם עצמי והחלטתי שאני מרפה - אני מחויבת לרוגע הפנימי שלי ולבית - ולכן עוזבת את העבודה, וסומכת עליו שהוא יסתדר..

עכשיו, אשמח לקבל עיצות פרקטיות -

1. כיצד לגרום לו להפנים שזה שאני עוזבת את העבודה זה טובתו כי זו טובתי, שלמרות שפרנסתי בכבוד במשך 3 שנות נישואינו - זה הולך להגמר, ואני הולכת להשקיע בעצמי ולעבוד ממש בקטנה?

2. כיצד להביא אותו למקום שהוא לומד נהיגה? הוא אפילו לא פוזל לכיוון.. כל אמירה שלי בעניין - ולו העדינה ביותר, מכניסה אותו למגננה...

תודה לכולכם!

באמת הובן קצת אחרת.

מה הגישה שלו לגבי שנה הבאה?  הוא עקרונית רוצה לעבור לעבוד? (חששות, זה די טבעי מכל דבר חדש. הוא רוצה?)

ה"עבודה העצמית" שלך - היא טובה.

וכל הכבוד על מה שעד עכשיו.

לגבי שאלותייך: 

אולי נכון יותר לא לחשוב בראש של "כיצד לגרום לו להפנים"..

אולי כדאי, לבקש אותו לגמרי בנחת לשוחח על הנושא של שנה הבאה. להגיד לו מראש אינך באה בשום תלונה, אלא מעוניינת רק לשמוע את דעתו, שתתייעצו ביחד.

אולי זה יפיג חששות ולחץ.

את תסבירי קודם כל (לא בסגנון של "זה הולך להיגמר"..), שכעת כבר מאד קשה לך אינטנסיביות כזו של עבודה, ושאת סומכת עליו שהוא רוצה להשתדל לקחת חלק חשוב בענין; ושאת רוצה שתתייעצו איך מוצאים משהו שגם יוכל להרוויח טוב, וגם הכי יהיה מרוצה ממנו.  תדברו ביחד, תעלו רעיונות. אוירה של שיתוף. לא"נגד".

אם יפוג המתח, לא ירגיש מותקף, יתכן שתמצאו יחד רעיונות טובים. וגם יהיה לו קל יותר להתרגל למהלך החדש.

תנסו גם לחשוב ביחד איך יוכל להמשיך ללמוד במסגרת חלקית עם העבודה, אם זה מה שרוצה.

השותפות הנינוחה, המכבדת, חשובה מאד.

לגבי הנהיגה - מציע להוריד את זה כעת מהפרק.  "נהיגה" אינה דבר הכרחי לכל אחד גם אם זה עוזר.  הרי ישלו בראש ש"נכשל", ובמצב הנוכחי ביניכם, מן הסתם אינו מרגיש שזה מוסיף לו כבוד אצלך, אלא כאילו את עומדת כמורה שמציעה לתלמיד "מבחן חוזר".  צריך דבר-דבר.  אם ימצא עבודה, וירגיש שאת סומכת עליו, גם כשימצא, גם כעת בשלבי הדיונים, אז יהיה לו יותר רצון וביטחון גם לזה.

ואז את "תציעי": תגיד, אתה רוצה אולי לנסות שוב טסט, מקסימום נכשלת - לא קרה כלום.  הוא צריך לחוש שאת מכבדת בכל מצב, כדי שיהיה מוכן לכך..

זה לענ"ד.

תצליחו

לקחתי דברים גם לעצמי. 

תודה

בעלך מחפ עבודה תתאים לו  כי הוא מתכנן על עבודה קבועה  ואילו העבודות אצלך הן ארעיות ולכן לאו דוקא מספקות וכולי

אחרי טסטים גרועים לפעמים מאוד לא קל להיבחן עוד פעם.. מעין טראומה. אולי לגייס חבר להרגעה ועידוד ולא את

את נתפסת כביקורתית כי את רוצה בטסט כדי להפסיק להסיע אותו ולא למענו. 

לגבי העבודה - אני עובדת כבר מספר שנים בעבודה הזו,

 בלי טיפת סיפוק..

וכל פעם שרציתי לעזוב הוא לא היה בעד ואמר כל מיני סיבות ללמה נראה לו כדאי שאשאר, בלי שהזכיר את העניין הכלכלי.

עתה, כשהדיבור על עזיבת העבודה הפכו רציניים, הוא אומר לי - ומה יהיה מבחינה כלכלית...?

אני מנסה להחזיר אותו לאחריות שלו בנושא, אומרת לו שזה שלו, ובסופו של דבר זה ישתלם לו כי הוא יקבל אישה שמחה, הנמצאת במקומה ומששקיעה בו, בביתנו.

אני מבינה שזה לא פשוט.. הוא התרגל לגב הכלכלי שהענקתי לנו כל הזמן הזה - ובגלל זה, כך אני מרגישה, הוא לא רואה אותי...

וזה מבאס אותי..

לגבי הרישיון - הייתי מניחה לזה אם זה לא היה יומיומי...

העניין הוא שאנחנו גרים רחוק משני ההורים שלנו ואנחנו נוסעים אליהם די הרבה..

כך יוצא מלא פעמים שאני נוהגת אחרי שבת וכו' וכמעט נרדמת על ההגה, כשהוא רדום לידי - ואני מתחרפנת מזה..

איך הוא לא רואה אותי? למה הוא לא עושה דבר בשביל להקל עליי? ועוד שזה בתחום אחריותו...?

לסבר את האוזן, כבר שנתיים שהוא לא נגע בכל נושא הרשיון, ועכשיו הכל נעשה יותר מסובך.. כי פג תוקפה של התיאוריה וצריך ללמוד הכל מהתחלה..

העניין הוא שזה מפריע כל הזמן..

כאמור, בנסיעות להורים, בחופשות - שלושה ימי חופשה שרק אני נוהגת בהם, לא מצליחה להנות מהנוף, ולא פעם לא נסענו משיקולים כאלה... שפשוט לא רציתי שהמתח סביב הנושא הזה יעלה והחופשה תהרס..

אחרי לידה - כשהמשפחות שלנו היו צריכים לבוא לקחת אותי מבית החולים... ממש לא נעים...

המשותף בשני הדברים האלו, וכשאני חושבת על זה, יש עוד תחומים כאלה בחיינו - אני רוצה להשען עליו, והוא פשוט לא שם.. הוא לא רואה אותי, לא מקשיב לצורך האמיתי שלי... מתכנס, מסתגר, עד לפעם הבאה...

עצוב לי מאד!

ציטוט: "המשותף בשני הדברים האלו, וכשאני חושבת על זה, יש עוד תחומים כאלה בחיינו - אני רוצה להשען עליו, והוא פשוט לא שם.. הוא לא רואה אותי, לא מקשיב לצורך האמיתי שלי... מתכנס, מסתגר, עד לפעם הבאה..."

אם אלו ההרגשות שלך - אתם (שניכם יחד!) בבעיה, ובבעיות צריך לטפל כשהן קטנות, כלומר עכשיו, ולא לתת להן לגדול.

עדיף שתפנו יחד ליעוץ זוגי, ואם הוא לא מרגיש בעניין - תפני לבד ליעוץ.

הדיון פה לא יועיל, זה חובבני.

קחי בחשבון שעכשיו (תחילת הריון) את חווה רגשות באופן שונה ממצב "רגיל" (אם יש כזה בחיי אישה צעירה נשואה...) וחשוב לא לתת לדברים להידרדר במהלך ההריון.

כואב הלב לראות איך את צריכה "להתנצל" על תביעות הכל כך לגיטימיות שלך.

בעלך צריך לעזוב את הישיבה, להפסיק להתבטל, ולהתחיל לקחת אחריות  על המשפחה שלו.

את מתארת פה מצב אבסורדי, אבל את מציגה אותוו בפני אנשים שכל כך משוכנעים שהוא טבעי, שכל כך טבעי בעיניהם שגבר יושב לומד ולא עובד.. בזמן שאשתו צריכה לצאת ולשאת בכל עול הפרנסה.

העשן פשוט יוצא מהאוזניים "הוא מודאג" מזה שתפסיקי לעבוד. הוא מודאג? אז שיקום ויצא לעבוד. איזו בטלנות. וזה לא הוא אשם, הוא פשוט לומד במסגרת שבו כולם אומרים לו, כן אתה צדיק, אשתך צדיקה שהיא עוזרת לך ללמוד. מערכת שלמה שמצדיקה ומעודדת בטלנות מגברים, בזמן שהיא דורשת מנשים להקריב את הקורבן.

(ולא זה שאני פמיניסטית, זה לא סותר את העובדה שהבעל לא יכול להיות כל כך חסר אחריות, לראות את אשתו קורסת ומתפרקת, והוא ימשיך להתנדנד מול הסטנדר. מודל פמיניסטי בהחלט מעודד מודל שבו זוג יחליט ביחד על מודל שבו היא המפרנסת העיקרית, והוא מפרנס משני ועוזר בבית ילדים וכו'.

אבל פה זה ממש לא המקרה!  היא קורסת, היא מתפרקת היא אומרת לו שהמודל הזה לא מקובל עליה. היא מבקשת ממנו לעזור לה לקחת אחריות, הלו יש  תינוק קטן.

אם עליה לא מקובל המודל שהוא יושב ולומד, והיא מפרנסת. אז הוא צריך לקום מחר בבוקר לעזוב את הישיבה, ולצאת לעבוד. אי אפשר להכריח אותה להסכים למצב הקיים.

ופותחת השרשור, קומי עכשיו ותודיעי לבעלך, שעליו להתחיל להתנהג כבעל משפחה ואבא לילד, ולצאת לעבוד מחר בבוקר.

ואת כל התמיכה שאת צריכה אל תחפשי, אצל נשות אברכים שמקבלות כגזרה את הסדר הזה, יש מספיק גורמים שיעזרו לך לעמוד על שלך בתחום הזה, ולראות שהמודל שבו בעלך חי הוא מעוות לחלוטין.

אז אני מבינה שבעייניך לימוד תורה אינטנסיבי (כפי ש'שמי תכלת' מציינת בפוסט הראשון) זה בטלנות וחוסר אחריות.

נראה שדווקא הבעיה שלהם התחילה כשבעלה כן החליט לחפש עבודה (מניחה שזו היתה החלטה משותפת). עד אז נראה שהסידור התאים לשניהם. הבעיה החלה כשלידבריה הוא היה נינוח מידי וחיפש עבודה שתתאים לרצונותיו בניגוד אליה שעובדת בעבודה קשה מאד שאינה מספקת.

דהיינו, הלימוד שלו לא נראה שיה בכלל בעייתי מצידה. 

אלא המצב הנוכחי שחיפוש העבודה שלו אינו אינטנסיבי מספיק לדעתה

וכן שנוח לו להשען עליה. 

שוב הפכת את פני הדברים ומצאת היכן להשפיל את התורה ולומדיה.

ההסתה הקבועה שלך נגד לומדי תורה הינה מגוחכת.

שוב, 

לסכסך בין איש לאשתו (כבר הסברת שגירושין זה לא ממש "ביג דיל"  בחברה המתקדמת והליברלית..  סה"כ גבר אחד מהסידרה), העיקר בשביל האג'נדה.

אם אינך מבינה איך מייעצים לאיש ואשתו, אל תעשי את זה.

את גם משקרת לצורך הענין:

"את מתארת פה מצב אבסורדי, אבל את מציגה אותוו בפני אנשים שכל כך משוכנעים שהוא טבעי, שכל כך טבעי בעיניהם שגבר יושב לומד ולא עובד.. בזמן שאשתו צריכה לצאת ולשאת בכל עול הפרנסה".

אני לא ראיתי פה שמישהו כתב ש"טבעי שגבר יושב לומד ולא עובד..אשתו צריכה לשאת בכל עול הפרנסה"..

ה"גג" שכתבו היה שאם זה אידיאל של שניהם שהוא ילמד גם במחיר יותר עבודה שלה, זה לגיטימי. 

את גם "יודעת" שזו "מערכת שלמה" שמעודדת בטלנות מגברים בזמן שהיא דורשת מנשים להקריב את הקרבן". מניין לך באיזו "מערכת" היא נמצאת?.. [וכן, אשה שעוזרת לבעלה ללמוד - כל זמן שזה לגמרי מרצונה, היא בהחלט צדיקה. גם אם בעינייך אין כל ערך ללימוד התורה. איך כתבת - והסגרת בזה את יחסך - "ימשיך להתנדנד מול הסטנדר"... לא ללמוד תורת-חיים שעוזרת לכל עם ישראל, חלילה, "להתנדנד". להתעסק עם סדרה של גברים טרום-נישואין, זה "רומנטיקה עם מגע" כלשונך-הזהב, באחת מהודעותייך, אבל ללמוד תורה, זה "להתנדנד".  את כותבת, כאילו "לעזור", למישהי שאינה בכלל מההווי שלך. מוטב תכבדי את עולמה, לפני רצון "לסייע"].

ובכלל, לעשות ממנה איזו מטומטמת, וכל שכמותה: אתן לא בוחרות מעצמכן, רק אני.. אתן פשוט חלק משטיפת מוח של "מערכת" - זה לא שבאמת אתן חושבות שהשנים הראשונות הללו של הנישואין שהבעל לומד תורה ישפיעו לטובה על על ביתכן בעתיד ולכן אתן מוכנות (גם התעלמות מכך שעד שנה זו אכן גם עבד מהצד..) -

אמרה מי שכבר הראתה כמה התורה ויישומה קריטית בעיניה..

האשה אומרת מפורש שהמדובר הוא על שנה הבאה. כעת הגיעה למסקנה שזהו, המצב הנוכחי כבר ממש לא טוב לה.  גם האיש הסכים.  אלא מה? התרגלות למצב חדש. האשה הזו מבינה שאכן כל "שינוי", תהא הסיבה מוצדקת ככל שתהא, מצריך הסתגלות.  גם אינה חושבת שזה ענין של "מחר בבקר", וכל בעייתה זה עם דרך הבחירה לשנה הבאה.

אבל ל"ייועצת" הזו זה לא ישנה. לא - תגידי לו "מחר בבקר". תסתכסכו. אל תלכי לפי הפרימיטיבים של השלום בית.

[בכלל - מי שהראתה את שנאתה לישיבות ולומדיהם במילים ברורות - ואת תסכולה מצווייה הבסיסיים של התורה, אינה יכולה להמליץ על "מחר בבקר לעזוב את הישיבה" שמבחינתה לא היתה אמורה כלל להיות קיימת אולי, ושמאד מפריעה לה בדרישותיה המוסריות בנושאים מסויימים..  לפחות יושר מינימלי, לא לייעץ למישהי שכנראה בעיניה ישיבה זה דבר טוב וחשוב - גם אם בצדק חושבת שהגיע הזמן לשינוי המצב הנוכחי בהתאם לנסיבות]

ואני מציע לך, פותחת השרשור, ההיפך מהצעתה: אל תחפשי פיתרון אצל שונאות לומדי התורה, אצל אלו ש"ממליצות" על חיי פריצות וקוראות לכך בשמות "מעודנים" ומסבירות ש"להתגרש" זה לא ממש אסון..  אצל כאלה שמוכנות לסכסך בינך לבין בעלך לצורך "פרסום האג'נדה" המעוותת.

הפוך - דווקא אותן "נשות אברכים" שמבינות גם את ערך לימוד התורה, וגם את רצונך כעת, גם את הראש שלך וגם את הראש שלבעלך - הו אלו שתייעצנה לך הכי טוב איך להגיע למטרה הנכונה שאת רוצה, וביחד עם הבעל ולא בעימות איתו.

אל תלכי לכאלו שילמדו אותך "לעמוד על שלך" "להראות שהמודל שבעלך חי בו הוא מעוות"...  גם כי ככה לא פותרים בעיות כאלה בין איש לאשתו, וגם כי אין כאן כל מודל מעוות..  חייתם שלש שנים שחלקן צבא וחלקן ישיבה, התחלתם יפה. שנה הבאה מקובל על שניכם שכבר קשה לך והבעל יקח את חלקו בפרנסה. אז כל השאלה היא איך מגיעים לכך.

וזו האמת גם על ה"דיון" הזה. הרי כולם מבינים שבמצב הנוכחי צריך שינוי.

כל השאלה  - האם כדי להגיע לכך, צריך ייעוץ שיישפוך בוז על כל עולמכם הרוחני, על בעלך, שיסכסך ביניכם, שישתמש בבעיה שאת מעלה כדי להוציא מרירות אישית על כל מיני ערכים תורניים, במסוה של "דאגה לאשה";

או ההיפך - כבוד רב למאמצייך היפים עד כה, גם מבחינת ערך בנין התורה בראשית דרככם, הבנה לצורך הנוכחי, ואופן גישה בו תהיו שותפים-ביחד למאמץ הראוי של השינוי.

תבחרי..

את מודעת למה שהמילים שלך יכולות לגרום?

את חושבת שמילים כאלה יוסיפו שם רוגע, שלום בית, תבונה וישועה??

חכמים, היזהרו בדבריכם,

גם אם אתם אומרים דברי חכמה נעלים-

צריכים לדעת איך, כמה, מתי ולמי...

אם הוא שכח - את יכולה להראות לו את הכתובה. הוא אפילו חתם עליה.. ממש בעצם כתב-יד-קדשו.

כשהייתי אברך היינו חברי ואני דואגים לעבוד בשעת הפסקת הצהרים ובערבים, בכדי להתפרנס מיגיע כפינו ולא להפיל את עול הפרנסה על נשותינו, אפילו שהסכימו לקבל את זה על עצמן. אין בי ספק שגם כיום, למרות הטשטוש המכוון כנגד מגדריות וסמכויות, הגבר הוא האחראי הראשי על הפרנסה כשם שהאשה נותרה האחראית העיקרית על הבית.

אבל כאשר מאגדים הכל יחד, כולל תלונות נלוות על רשיון וכד'- מתגלה שאת מרגישה מנוצלת ומשם מתפתחות התחושות הקשות.

דיברת על זה עם יועץ נישואין מקצועי? תחושת ניצול פוגעת מאוד בזוגיות, מעכירה את האווירה ועשויה להאפיל גם על הרגעים היפים שיש בניכם.

ממליץ לטפל בזה באופן מיידי.

בהצלחה!

אבל כדי להגיע למצב שתוכלי "להישען עליו" - שזה רצון בסיסי של אשה, צריך שהוא יתעורר לכך.

הרי הנקודה שלך אינה לדעת שרצונך לגיטימי - אלא איך להגיע לכך שזה יתיישם.

וביישום - כל לחץ גורם הפוך.

לכן, כדאי, כמו שכבר אמרנו, להבדיל בין התחומים. התחום המעשי והתחום העקרוני.

לשינוי המציאות של העבודה, הוא אכן יתרגל. 

ושיחה טובה ביניכם, מתוך הבנת הרצון שלו במשהו מתאים - לא "לוחצת" - תהפוך את הנושא חאתגר משותף לשניכם.

אבל את ענין "הרצון להישען", כדאי לנתק בתחילה מהשלכות מעשיות.  אם תנהגי כנ"ל בנושא העבודה, והמתח קצת יפחת - אז תוכלי להגיד לו, ללא קשר לדיבור על משהו מעשי, "אני רוצה להישען עליך - זה טוב לי בתור אשה".  בד"כ איש שאשתו אומרת לו דבר כזה לא כטרוניה אלא כמשאלה מהלב - זה מעור לו את הרצון ליחס כזה, לנתינה.

וכשהלב יותר מתוקן ופתוח - קל גם להחיל אח" כעל עניינים מעשיים.

את מרגישה שהעול נמצא עליך ברובו. שהוא לא כל כך מוכן להחלק בעול, שנוח ונעים לו כשאת המפרנסת. 

את מרגישה שהוא לא רוצה ולא מוכן לשנות את המצב הנוכחי.

אין קשב מצידו לצרכים שלך.

לגיטי להרגיש כך

באמת לא קל.

זוגיות זה שיתוף וזה נכונות להתחלק בעול ולעזור זה לזה.

שוב, אין תבנית מסוימת שטובה לכל הזוגות. אתם חייבים למצוא מה טוב ונוח לשניכם.

ולכן אתם חייבים להגיע לדיבור וחייב שהוא יהיה נינוח ולא תוקפני או מעיק לאחד מכם.

אני חושבת שאם כבר ניסית באמת שהרבה, גם בטוב ובנעימים ולבעלך עדיין קשה לקבל

כדאי שתפני ליעוץ או הכונה שתעזור לך.

יכול להיות (בלי להכיר את בעלך בכלל, רק שאלה רצינית) שהבעיה היא שהוא נוהג גרוע ועדיף שלא יעלה על הכביש?

לפעמים הטסטרים סתם מרושעים, אבל לפעמים הם באמת חוששים ממשהו ובצדק.

שווה לברר את זה.

והוא נהג כמה פעמים בתוך היישוב של ההורים שלו.. נוהג סבבה..

אם את נוהגת רדומה אז אולי להישאר עוד לילה אצל הורים או לקחת מונית?

בקשר ללהרפות ולסמוך על בעל אז אני לא הכי מסכימה עם זה. לצערי יש המון אנשים שלא יקחו אחריות בשום אופן

אני מניחה שבעלך לא כזה אבל מה שראיתי בסביבה שלי כשהייתי ילדה שחלק ניכר מהגברים לא לוקחים אחריות אלא פשוט בורחים או שהם כן רוצים לקחת אחריות אבל אין להם כלים לעשות את זה בפועל

מה שקרה במשפחתי בזמן השואה שסבא רבה רבה סירב לברוח מנאצים וסבתא רבה ברחה לבד והוא נרצח כמובן. לפעמים גבר לא יכול להיות שר החוץ 

גמני נכשלתי בטסט אחר טסט מסיבות טיפשיות,

ומאז הטסט החמישי-

כבר 18 שנה נוהגת וחורשת את כבישי ישראל בלי שום בעיה מיוחדת, ועם פחות עבירות תנועה מהרבה מאוד נהגים/ות שאני מכירה....

הבעיה היא כנראה עם חוסר היכולת לספוג כשלונות- לקום מהם ולהמשיך הלאה,

כך בנהיגה,

אולי גם כך בעבודה?

שמי תכלת יקרה, כתבת כ"כ יפה וברור. אני ממש חשה את הקושי והכאב שלך.

לא באתי לומר לך מה לעשות, אלא לספר מנסיוני:

היו לנו כבר 4 ילדים קטנים כשבעלי פוטר מההוראה (לפני כן היה אברך 5 שנים) 4 שנים לאחר שהחל ללמד.

היו לנו 4 שנים לא פשוטות בכלל אחרי זה, מכיוון שהוא החליט שהוא רוצה ללמוד תכנות, שהלך והתארך. כל התקופה הזאת עבדתי במספר מקומות (ובנתיים נוספו עוד שני ילדים למשפחה) והיה לו חשוב לא לקחת שום עבודה שלא מתימה למה שלמד. הוא סירב לעבוד אפילו בעבודות זמניות.

4 שנים קשות (וכמובן שהיום אני יודעת שזה היה רק 4 שנים) שמה שהחזיק אותי היה שהתמיכה שלי בו ללא תנאי - תחזור אלי ובגדול. 4 שנים ששתקתי ותמכתי והיו פעמים שבקושי היה מה לאכול!

היום ב"ה הוא עובד - ולקח על עצמו את האחריות לפרנסה - BIG TIME! לחשוב שעול הפרנסה היה עלי 13 שנים (גם כשהיה מורה אני הייתי נלחצת מהמינוס ומנסה לגרד מכל מיני מקומות).

היום הוא עובד כמו חמור!! ומפרגן לי עד כלות, לעבוד פחות, לנוח יותר, לפנק את עצמי.

בקיצור: התמיכה שלי בו ללא תנאי - הצמיחה אותו, וכעת אני "קוטפת" את התמיכה שלו בי.

שלש עשרה שנות עבודת פרך ללא חלוקת עול הוגנת בינך לבין בעלך.

הלקח שאני לומדת מכך הוא בדיוק הפוך מכפי שנראה לי שאת מתכוונת.

יש לחלוק באחריות ובעמל.

לבנות זוגיות יציבה -זה דבר שמצריך עמל.

זאת לא היתה עבודת פרך. לא היה פשוט בכלל ובעלי העריך את העבודה שלי מאוד. נכון שלא היה קל, אבל מי אמר שהחיים מיועדים להיות פשוטים וקלים? האהבה היתה חזקה מאוד, וב"ה עדיין וזה מה שנותן את הכח לתמוך ולהמשיך.

להיות ממורמר מהמצב מוביל ליותר מירמור.

היום אני מאמינה שרק כך הועיד לי הקב"ה לבנות את הזוגיות שלי.

באופן כללי אני חושבת שנועדנו לחיות בתודעה ש"כל התמודדות מביאה לצמיחה".

כך אני חיה, גם כשלא תמיד אני מבינה מה השיעור.

לא מצטערת לרגע קט.

מה גם שנראה לי שיש הבדל לפעמים בין בני זוג, כשאחד מגיע לזוגיות מוכן ומבין נפשית  מה זה אומר להיות בעל משפחה ובן הזוג השני (במקרה שלי זה היה בעלי, במקרים אחרים-האשה) - לוקח לו זמן לבקוע מהביצה. דגירה, חום סבלנות והרבה אהבה, עוזרים לאפרוח הזה לבקוע בכל אונו.

דרך אגב - לא עשיתי הכל לבדי. בתקופות שהוא ישב בבית-הוא היה "עקר הבית"

אז שלא יתחתן ויעשה ארבעה ילדים, ועוד שתיים כאשר אתם מגיעים למצב כלכלי וחיים מהיד לפה.

כולם מדברים על כך, שכן "קשה לצאת החוצה" הוא צריך "תקופת הסתגלות".

הלו לזמן הזה שבו ילדים שגמרו תיכון מסתגלים לחיים בוגרים, קרי עבודה והתמודדות עם העולם האמיתי, קוראים רווקות.

ואם אדם עדיין לא מוכן לפרנס משפחה, אז הוא פשוט לא מתחתן.

אבל פה, בחור מתחתן מוליד ילד ועוד ילד, המשפחה חיה במצוקה נוראית, והנשים רק צריכות בסבלנות לחכות שהגוזל יתחיל לפרוח.. המסכן צריך להסתגל לעולם החיצוני..

והנה אחרי 13 שנה שהוא נזכר לצאת לעבוד, אז מגיעה הרווחה הכלכלית.

אז למה לסבול 13 שנה? ומה היה קורה אם הבחור היה עובד מתחילת הנישואין, וכל השנים האלו היו נחסכות ?

ומכריחה אותו לעבוד ולא משנה במה, מה היא הייתה מרוויחה?

הקושי והלחץ בזמנו הפיקו ממני יכולות יצירה-שלא ידעתי שהיו חבויים בי (והייתי אז כבר בת 34...קשישה משהו...).

הקושי באמת הוציא טוב.

יש כאלה שרק כשסוחטים אותם-יוצא מהם מיץ...

ולא אוהבת להיחשף בפורום, אז לא משנה בדיוק עד כמה

מה שלמדתי מהניסיון והחיים:

לעבור מפאזה של אברך לעבודה בחוץ זה מאד מורכב.

ממש שני עולמות אחרים, שמדברים בשפות אחרות...

לכן, פיק ברכיים לפני שהוא קופץ לשוק התעסוקה הוא הגיוני.

זה לא בטוח שהוא יישאר כזה לתמיד.

אני ממש מבינה אותך שכבר אין לך סבלנות, אבל אולי תתני לו עוד קצת צ'אנס ועידוד לחפש עבודה מתאימה, ואחר כך זה יהיה אחרת.

(לא הבטחתי, תכל'ס אני לא מכירה אותו רק משתפת מניסיוננו.)

'לומד בצורה אינטנסיבית' זה לא נשמע סתם מפונק.

יותר שקדן, פחות 'ממורפק', מלשון מרפקים.

אולי באמת אלו קשיי הסתגלות.

קחי אוויר.

ממש מבינה אותך ...

בתכנוני חלוקה הוגנת או לא  בין  בעל ורעיתו אלא להבין  לפעמים יד ימין מתאמצת יותר אבל היא לא מתעצבנת על היד האחרת..  אם הלב נקי מכעסים הכל נראה אחרת. הבנה גדולה יותר כלפי האחר ואהדה לאתגרים בפניו. אבל אם כל העת בודקים מי יגע יותר המתכון הוא רק להפסדים לכולם.

מבינה אותך מאד  אבל באמת החיים מורכבים ויהיו תקופות בהן בעלך יקריב יותר- כי גלגל סובב בעולם ובע"ה הוא לא ירגי מנוצל. ועוד דבר הוא אכן לא נראה לי נצלן או עצלן אלא במצוקה מסויימת. 

בהצלחה, ועל דעת שניכם..

אני אישית אוהב את הבוקסרים הארוכים של פוקס (יש לי מבנה גוף רזה־בינוני בערך L)

לגזרה רחבה הרבה אוהבים רפויים

אין נוסחא מנצחת, לכל אחד נח משהו אחר,

זה פשוט לקנות אחד ולבדוק.

אולי לנסות לשנות אווירה, מקום.

לצאת סתם לסיבוב ולדבר

לשבת במקום שהוא לא הבית, כדי להתנתק ממנו לזמן האישי הזוגי שלכם.

אל תתייאשי, כי נשמע שזה בוער בך, ואת לגמרי צודקת.

ואם את אומרת שגם את כמוהו בקושי לקלף קליפות אז תנסי לחשוב מה עובד עלייך ועם זה תקלפי לאט לאט ממנו. זה בשלבים, בתהליך.

הלוואי ותצליחי

מדי פעם, כי הילדים כבר גדלו ועד שמפנים ואת האזור ומאפשרים שיחה שקטה לוקח זמן.

אז הוא מסכים ברעיון ואפילו תומך בו, אבל הביצוע בעייתי, הוא לא יזכור או יציע בשעת אמת ואני כן רוצה לראות ממנו איזה בדל של יוזמה.

זה באמת מאתגר בטח אם רוצים לשבת בבית ולכן יציאה החוצה מאפשרת יותר שקט וזמן זוגי נטול הפרעות. אם צריך אפילו לומר לילדים (אם הם עוד ערים), עכשיו אמא ואבא יוצאים לזמן לעצמם.

אפשר סיבוב, אפשר לקפוץ לפינת טבע (אם יש בסביבה), אפשר להוסיף משהו קטן לאכול (מאפה?).

מבין מאוד את הרצון שהוא יזום. אמרת שהוא לא כזה אז גם אם יתחיל ממך אותי מתוך זה הוא יראה שזה טוב, יבין (אולי ישמע ממך) את הצורך בזה וזה יבוא גם ממנו.

הלוואי

אף פעם הוא לא יזם? איך היה לפני החתונה או בשנים הראשונות?

זה נס שנשארנו יחד כשאני חושבת על זה לעומק

הבעיה שגם לי קשה הביצוע ובאופי של כן תמיד מעדיפה להצטרף מאשר להחליט וליזום

כבר עובד יפה מאוד מעל עשור עם הצלחות רבות מהרבה תחומים.

ברוך ה

כל הכבוד לשניכם

ואולי היה שווה לרשום את כל מה שרשמת כדי להגיע לנקודת העומק הזאת שאמרת. לא?

גם בתקופת החברות/אירוסין הוא לא יזם כלום?

אני לגמרי מבין את הרצון שהוא יזום. ואם את דומה לו אז כנראה שאת יכולה להבין למה הוא לא יוזם את זה, ועדיין אם בך זה יותר בוער תנסי את ליזום משהו, אפילו התחלתי, אולי רק להציע סיבוב שכזה או לשבת באיזה פינת חמד ושהוא יעזור לך ליצוק תוכן. זה יכול לעזור? אולי אחרי פעם פעמיים כאלה זה יביא אותו מעצמו ליזום כאלה דברים, יכול להיות? 

כלומר לתפוס את כל ה"מה כן" (ולא רק כל המה לא) ולעבור דרכו, לא לוותר עליו.

נכון, זה לא אידיאלי אם הוא לא יוזם.

ונכון, זה לא מושלם שאת זו שצריכה להזכיר בשעת אמת את ההליכה.

וזה באמת באמת היה משמח אותך אם הוא היה עושה זאת.

אבל יש בתוך כל הדבר הזה גם הדרגתיות שנכונה ויכולה להיות מאוד מועילה ומקדמת לשניכם גם יחד.

כלומר לא לחתור רק ל0 או 100, אלא ממש לעשות צעד צעד.

אז בתור צעד ראשון -

שאת הצעת שתעשו סיבוב בחוץ - מעולה!

והוא הסכים - מעולה!

ואפילו תמך ברעיון - מעולה!

ועכשיו נשאר את שלב הביצוע,

אז אם כרגע את זו עם החוזקה של לזכור ולהזכיר - גם מעולה! לא נורא בכלל כרגע, העיקר שתצאו, זה מה שחשוב עכשיו, ההתקדמות, הצעדים, הכיוון.

לא המושלם, לא סוף הדרך, לא בבת אחת.

צעד אחר צעד.

התקרבות אחר התקרבות.

לאט לאט ובהדרגתיות.

אז לבינתיים אם תנטרלי את המשוואה בראש שאומרת לך ש"אם בעלי לא יוזם = לא אכפת לו ממני אז כבר לא שווה כלום" (או משהו דומה )

וממש לשנות אותה בראש ל: "בעלי מסכים ואפילו תומך מאוד ביציאה זוגית להליכה = ככה הוא מראה לי שאכפת לו ממני, מהקשר, מהביחד ואני רואה את זה".

או לעוד משוואה מקדמת של "בעלי מסכים ואף תומך ביציאה זוגית וכרגע החוזקה שלי היא לזכור - אז אני אשתמש בחוזקה שלי ואראה את ההסכמה והתמיכה של בעלי ברצון ובביצוע עצמו לאחר התזכורת כחוזקות שלו".

כי באמת שכולנו רק בני אדם, עם חוזקות ועם חולשות.

אף אחד מאיתנו לצערנו לא מושלם, רק הקב"ה לבדו מושלם.

ואם אפילו נאמר על צדיקי יסוד עולם "אין צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא" אז מי אנחנו הנמלים לידם...

לכן כדאי מאוד לקחת בזוגיות את החוזקות של כל אחד, ולהתברך מהם.

וממה שהם אינם חזקים בו, לפחות לא כרגע - לשים בפרופורציה של האנושיות שלהם.

אז כרגע לך יש חוזקה של יוזמה - מעולה! תשתמשו בה! גם בהצעה וגם בתזכורת.

ולבעלך אולי יש חוזקה של הביצוע עצמו (להסכים, לתמוך, לעשות), אילו עוד חוזקות אחרות יש לו?

אולי יש לו אפילו מקומות בהם דווקא הוא יותר חזק ממך בדברים אחרים?

ממש לראות איך ניתן להתברך מהחוזקות של השני

וכמובן להביא לקדמת הבמה גם את החוזקות שלנו

והכי חשוב - לא להלביש על חיסרון של השני/ה שזה אומר שלא אכפת לו או הוא לא אוהב או אני לא חשובה, אלא להבין שפשוט כרגע הוא לא חזק בזה,

ודווקא לנסות ולראות את כל ה*מה כן*, במקרה הזה את ההסכמה והתמיכה הגדולה, ובטוחה שיש עוד.

כמובן שבהמשך אפשר לדבר על החשיבות של היוזמה גם מצידו, עד כמה זה ישמח אותך, מה זה יתן לך להרגיש שהוא יזום וכן הלאה,

אבל זה בהמשך הדרך, בצעד או בצעדים הבאים, ולא הכל בבת אחת

אז עכשיו ממש תתפסו חזק את הצעד הנוכחי הזה - וצאו להליכה ותהנו!

מגיע לכם את זה כ"כ!

בהצלחה רבה

אם גם את באופי טיפוס פחות יוזם, והרצון שלך הוא באמת להצטרף, אפשר בהחלט לנסות לדבר על זה בצורה ישירה (כמובן לא בהאשמה אלא כשיתוף של הלב שלך) ולשתף אותו למשל שכאשר את צריכה כל פעם ליזום או להזכיר - משהו חסר לך בחוויה הרגשית של להרגיש נחשקת/מחוזרת/אהובה/חשובה וכו', או שפשוט גם לך קשה לזכור ואת צריכה אותו איתך כאן

ולכן היית שמחה אם היה זוכר מעצמו לפחות בחלק מהפעמים.

ועל גבי הרצון הכה חשוב, חשוב גם לנעוץ עוגנים במציאות שיעזרו לכם בתכל'ס. 

והצעד הראשון לשם כך הוא באמת יצירה וקביעה של מרחב זוגי.

קודם כל לפנות ביומן מקום למרחב של הביחד שלנו.

זה יכול להיות שעה בשבוע, זה יכול להיות חצי שעה בשבת, זה יכול להיות פעם בשבועיים, זה יכול להיות 10 דקות בסוף היום וכן הלאה.

אבל לקבוע.

לשריין.

להכניס זאת בצורה אקטיבית ויוזמה ללו"ז וליצור קודם כל את המרחב הזה.

ועל גבי המרחב - ניתן לראות מה הלאה לצעדים הבאים.

לראות מה הלאה עוד יכול לעזור לשנינו, בהינתן ששנינו באמת לא טיפוסים יוזמים כ"כ.

למשל:

אחרי שקבענו מרחב זוגי

* אפשר לקבוע את הסיבוב בחוץ ביום קבוע בשבוע בשעה קבועה - וכך זה גם בתוך היומן וגם מוריד כל שבוע מחדש מאיתנו את עניין ה"מי יזם ומי לא".

* אפשר גם לשים תזכורות לשניכם ביומן לכך.

* אפשר להמשיך בתוך המסגרת הקבועה של המרחב הזוגי שקבענו מראש ולהוסיף לתוכה עוד דברים שמעניינים אותנו, ממש אפילו לעשות רשימה של כל מה שעולה לכם לראש שיכול לעניין אתכם ואז לראות את הרשימות של כל אחד ומה יכול להתאים ולהסתדר לשניכם גם יחד.

כך יש לכם "סל" של אפשרויות מוכנות מראש וכל פעם תוכלו לבחור אחת מהן.

* אפשר ואף מומלץ להצמיד לכל זמן זוגי כזה חיזוק חיובי - ממש להצמיד לו משהו מפנק ומשמח שמיוחד לכך אם הצלחנו, זה עוזר לקבע הרגלים חדשים.

לדוג: אם את אוהבת אייס קפה ואת מפרדנת לך אחרי כל פעם שיצאתם אייס קפה זה חיזוק חיובי

וכל דבר דומה שאוהבים.

* להתחיל מדבר קטן וקל ולא לצפות ולחכות רק ל"מושלם" הזה, אלא פשוט עצם הזמן ביחד הוא חשוב ובונה. לכן לא לחכות לאיזו "מוזה" או להרגשה המושלמת כדי להתחיל, אלא עצם הקירבה נוצרת שמאפשרים פניות אחד לשניה ולא לפני.

אז רק להתחיל. רק משהו אחד. קטן.

* מתוך הסעיף הקודם חשוב גם לזכור שלפעמים מה שעוצר אותנו זה לא חוסר רצון אלא שזה פשוט מרגיש משימה גדולה מדי או כבדה מדי או מורכבת מדי עלינו עכשיו, ואז ככל שהצעד יותר קטן ופשוט כך הסיכוי שזה באמת יקרה עולה.

למשל אם נחליט ש"נצא לסיבוב סביב הבניין לאחר ארוחת הערב" - זה משהו מוגדר ונקודתי ויכול לקדם גם את המוטיבציה.

* אפשר להחליט שעושים תורנות וכל שבוע מישהו אחר אחראי להביא רעיון ויוזמה (ואז הוא שם לעצמו תזכורת או עזרים אחרים שיעזרו לו לזכור וגם את כמובן בתורך )

* אפשר להצמיד את המרחב הזוגי לפעולה קבועה שממילא עושים כדי שנזכור - למשל אם מחליטים שכל שלישי בערב עושים הליכה אחרי ארוחת הערב או ההשכבות - זה משהו צמוד שעוזר לזכור.

* אפשר גם להחליט מראש על סימן היכר חמוד שאיתו נזכיר אחד לשניה את הזמן שלנו: כמו לעשות פרצוף מצחיק / מילת קוד / סימן מוסכם / שאלה פשוטה וחביבה של "מתאפשר לך עכשיו את הזמן שלנו?"

* אפשר לשים פתקים שיזכירו במקומות חמודים, כמו הקומודה, המראה, המקרר, הכרית וכן הלאה.

חשוב גם לזכור שהמוח שלנו בנוי מתבניות תבניות, וכאשר באים לעשות שינוי ישר יש את הקושי המובנה שהתת מודע שלנו מזדעק ואומר: אל תזיזו לי את המוכר והידוע! לא אוהב שינויים! לא רוצה שינויים! ובהחלט יש את החשש והרתיעה ממשהו חדש, שונה.

לכן כדי לשנות דפוס, כדי ליצור הרגל חדש - אנו נדרשים גם לסבלנות, גם להתמדה וגם לאורך רוח. 

לוקחים בחשבון שיהיו גם טעויות או נפילות בדרך,

לוקחים בחשבון שזה תהליך וצריך זמן וסבלנות על לקביעת ההרגל החדש בתוכנו,

מעצימים את כל הפעמים שאנו כן מצליחים (גם בפני עצמנו וגם לשני/ה),

מזכירים בסימן היכר כאשר שכחנו,

מביאים איתנו הרבה חמלה ונשימה עמוקה

ומתחילים.

באמת צעד צעד.

ולאחר כמה וכמה פעמים וחזרות כאלה - זה יהיה יותר קל ב"ה וכבר יתקבע להרגל החדש והטוב שלנו.

אז בתוך כל העומס המטורף של החיים והשיגרה השוחקת - כאשר אנו מכניסים בצורה *אקטיבית* זמן יזום ויוצרים ומאפשרים מרחב זוגי, כך צעד אחר צעד אנחנו מתקדמים ומעמיקים.

לא מצפים ל"זבנג וגמרנו", אלא בהתמדה פעם אחר פעם ושלב אחר שלב, לאט לאט.

על הקורס של יוני אנטמן.

זה קורס שמיועד לצד הנשי (יוני היא אישה, למרות השם). הנחת העבודה היא שאת עושה את הצד שלך, והוא כבר יגיב לזה (לא מצופה ממנו להשתתף או לצפות בשום דבר).

הרעיון הוא קודם כל ללמוד להכיר את עצמנו, מה הרצונות שלנו, הרגשות העמוקים, הכאבים שחוזרים על עצמם.

היא נותנת גם כלים של איך לתת לעצמנו מקום לכאב וקודם כל להתמודד בעצמנו עם הכאב, ואחר כך גם איך לתקשר אותם בצורה מקרבת, בלי לגרום לגבר להרגיש אשמה.

בדיוק היא מתחילה מחזור חדש (מה שלא קרה כבר שנה וחצי...).

לי אישית זה היה משנה חיים, יותר מכמה וכמה טיפולים שהייתי בהם.

אם תרצי פרטי יצירת קשר וכו'- בפרטי.

קודם כל ב"ה הקמתם בית, משפחה, ביססתם את החיים שלכם וזו קרקע יציבה לזוגיות פורחת.

אז עכשיו, אתם נמצאים בתוך שגרה טובה ורק רוצים להוסיף לה זוגיות טובה.

בהתחשב במצב של שניכם את יכולה לקחת דבר שלישי קבוע ומתחדש שדרכו תוכלו לבנות מסלול זוגיות.

כלומר -

לקבוע עיתים לדבר מסויים ששיוביל להתפתחות בקשר.

לדוגמה:

-אם אתם אנשים עיוניים: לקנות ספר מעניין, משהו לא שגרתי, בנושא שמעניין אתכם ולקבוע עיתים לקרוא בו / לשוחח על סוגיה מיוחדת שבו.

(הספר "גברים ממאדים נשים מנוגה" הוא ספר מדהים שמדבר על ההבדלים והמכנה המשותף בין גברים לנשים).

- אם אתם אנשים של חוויות: לקבוע "דייט שבועי" יום / ערב מסויים בשבוע שאתם יוצאים למקום שבחרתם מראש.

(אפשר לחלק את התפקידים - תכנון מסלול / ציוד / אוכל / וכו'...)

- אם אין לכם יותר מדי זמן לחשוב: ללכת לשיעור קבוע בנושא זוגיות - אם יש בקהילה / באיזור שלכם. 

(עצם ההליכה של שניכם מכניסה למודעות את החשיבות שיש לשניכם בזוגיות אחד עם השני)

ואז ליצור מציאות קבועה ומתחדשת שמוקדשת רק לזוגיות שלכם.

ומשם לאט ובסבלנות, השגרה הכללית גם תהיה מושפעת.

אנשים כבדים זה לא כמו אנשים קטועי גפיים.
אני בטוחה שלכל אחד מכם יש  נושאים שהשיחה עליהם קלילה נעימה וזורמת.
אפילו אם זה משהו "טפשי" או ילדותי. ז"א שזה לא היכולת או הכישרון, אלא התפיסה של הנושא.
יכולה לומר לך על עצמי, במשך שנים נמנעתי ופחדתי לעשות צעדים ממחסומים פנימיים של פאדיחה ואיזה מביך ובושות.
מה אני אגיד שאני אוהבת x.y.z?
מה אני אשתף שבא לי כך וכך?
איך זה ייתפס, איך זה נראה מבחוץ?


את מתארת קושי, מתארת מציאות של נתונים טכניים- ששניכם כבדים ואולי קצת סגורים. יש לזה סיבה, בד"כ אנשים כבדים או סגורים לדבר או לעשות דברים מסויימים כי מפחדים מהשלכה. שווה לעצור ולשאול- מה ההשלכה שממנה מפחדים? האם יש מקום מהותי עצמוני לפחד או שזה רק פחד שמתפתח ומתעצם בראש אבל בפועל אין שם איזה משהו נורא?

למשל, ללכת שניכם לבאולינג.
אם אני מסתכלת מהצד על הסיטואציה שאת מתארת- הייתי חושבת שאת לא תרגישי בנוח והוא בכלל יבטל את הרעיון.
אבל אם תפרקי את זה לעצמך ולו-
יש בינכם בסיס טוב. הוא לא מבין מה צריך לשדרג בזוגיות- סבבה. את רוצה. הוא מוכן בלי להבין לעשות בשבילך כי אוהב אותך?
יופי.
אם כן בוא איתי לבאולינג.
יגיד לא? למה?
על כל סיבה שיביא אפשר לפרק אותה שכלית ולהבין שאין שם מהות, אלא איזה פחד כללי לא מוסבר, מחסום שהוא לא מחזיק בעצמו.
ולאט ככה לפתור את המחסום וללכת, ולהינות אחד מחברת השני.
שינוי אווירה וחוויות משותפות פותחות מרחב שאינו תלוי בילדים, כסף, בית, מחוייבות- ומזכיר לכם למה בחרתם אחד בשניה- כיף לכם יחד.
זה פותח את התיאבון להרחיב את התחושה הזו, לשדרג אותה ולעבוד עליה.
אחרי כמה חוויות חיוביות מקרבות כאלה הוא ירצה בעצמו.
ברגע שיש רצון הדדי ופתיחות מחשבתית אפשר לעבוד בצורה יותר אפקטיבית...
 

מבחינתו אני עדיין חושבת שהוא סוג של טיפוס כזה של שגרה שגרתית לחלוטין, וגם בתור ילד, מתבגר ואדם בוגר כמעט ולא הרגיש צורך במענה חברתי רגשי, לא מחפש חופשות או יציאה מהשגרה, ומבחינתו סוף היום לשבת ללמוד או להתעדכן קצת בחדשות מספק לו את האוורור שהוא צריך.

את צודקת שיכול להיות שזה נהיה הרגל ואפשר לנסות לשאול אם זה חייב להמשיך להיות ככה או אפשר לנסות דברים אחרים.  

זה שונה מהמחשבה שלי כרגע כי אני בעצמי מקובעת אבל נתת כיוון יפה 

זה קצת בידיים שלנו.

זו תורה שלמה, אבל על קצה המזלג

זו ה'נשמה' של הקשר.

הוא לא מבין למה צריך

אבל כשתעשו תהליך ותגיעו למקום מחבר, מקרב ומרגש בקשר, הוא יודה לך על זה בדיעבד, בטוח.

וכאן את נכנסת לתמונה. עצם ההבנה שחבר משהו והרצון לשנות, למרות שאת מתארת שגם את לא 100 אחוז שם, זה צעד ענק בדרך לשינוי חיובי.

את מתארת שהוא לא טיפוס כזה, אבל אולי זה משהו שגרם לו 'לא להיות כזה'? גם מילדות? פחד מכישלון, אכזבה, מבוכה וכו'? את לא צריכה להפוך להיות המטפלת שלו, למרות שממציאות החיים והנסיון בסביבתי הקרובה אני יכולה לומר לך שהרבה מאוד גברים עוברים שינוי נפשי חיובי ומעצים בעקבות הקשר הזוגי עם האשה שלהם.

אני מתכוונת, יש גברים יותר עמוקים, שיחות נפש, יש כאלה שאוהבים ריגוש, אקסטרים, יש מי שנהנה לטייל ולצאת ויש 'מקובעים'

גם אם הטבע שלו 'מקובע'- חוויות חיוביות מקשרות ומעצימות עם בן זוג אהוב, תמיד תהיינה משהו כיף.

הוא התרגל לשגרה, כי היא נוחה וצפויה מראש. פחות ציפיות פחות אכזבות.

אבל אילו חיים אלו?

אפשר לעורר אצלו את הנקודה הזו למחשבה וממש ללכת לכיוון- למה זה ככה, ממה אתה מפחד?

ואפשר להתחיל מצעדים, ואחרי המעשים נמשכים הלבבות.

וכמובן כמובן, תפילות אינסוף על זה, וזה ממש בר שינוי, וזה ממש בידיים שלנו ובסיעתא דשמיא, ואם מישהו יכול - זו את, האשה, הלב והרגש של הקשר🤍

בכלל אני חושב שעזרה במשפחה בסכומים מאוד מאוד גבוהים היא מתכון למרירות מניסיון.

אל תעשה משהו שיגרום לך להתבאס.

באופן כללי לדעתי - אם החלטת לתת את הכסף, אז תן אותו בלב שלם בלי לחפור. אולי רק בליווי תפילות שלא תהיה פה נפילה גדולה מדי...

כל עוד לא מדובר במשהו שהוא סכנת חיים או נפש - נראה לי שלא נכון "לחנך" את האחות...

הייתי מפרידה בין שני הדברים.

העצות שלך לגבי הנכס לא קשורות להלוואה, גם אם לא היית נותן חלק, בתור אח שמבין בזה אתה רשאי לייעץ, אולי כדאי לדבר על זה שוב דרך בעלה.

ואם אתה רוצה לעזור, תעזור.

בלי קשר למה יעשו עם הכסף כל עוד ההחזר שלך מובטח.

אל תחנך אותה בעזרת הכסף שלך.

בטח לא להחזיק אותה בתנאים.

(שוב כל עוד אין פגיעה בהחזר)

ממילא הבנק דורש להביא שמאי, אם באמת יש פער עצום בין המחיר המבוקש לבין שווי הנכס, אז הבעיה תהיה עצומה: הבנק יעמיד משכנתא בהתאם לשווי שקבע השמאי, ולא בהתאם למחיר בחוזה. 

ומה שיפגע ראשון זה ההון העצמי שהוא נתן לה

אני לא הייתי נותן במקרה כזה

אתה מקבל אישור עקרוני מהבנק

אין סיבה שלא יקבלו. כי זה לא קשור לנכס.

מוצא נכס

חותם עסקה ומשלם סכום התחלתי כלשהו

לאחר מכן מתחיל תהליך של הלוואת משכנתא. שחלק ממנה מגיע השמאי של הבנק

אם הדירה לא שווה את המחיר שחתמת עליו. השמאי יתמחר אותה לפי הערך האמיתי שלה ולפי הערך הזה הבנק יסכים לתת הלוואות משכנתא

ואז אין לך די כסף להשלים את העסקה ורוצים לבטל את החוזה. בדרך כלל זה יהיה כרוך בדמי פיצוי כלשהם למוכרים. הכסף הזה יצא מההון העצמי.

אפשרות נוספת.

לפנות לגופים חוץ בנקאיים כדי להשלים את היתרה.

הבעיות עם זה

1. אם הבנק ידע על כך. יכול להיות שהוא יצמצם עוד יותר את הסכום שהוא מוכן לתת.

2. הלוואה חוץ בנקאית בדרך כלל נתנת בריביות גבוהות יותר. כך שיכולות להכניס לסיבוך כלכלי

אתה לא מקבל בכלל אישור עקרוני.

ואתה לא חותם עיסקה.

ולא משלם כלום.

באמצע תהליך לקיחת הלוואות המשכנתא.

כי רוצים להביא דווקא שמאי שעובד ספציפית עם הבנק שהחלטת לקחת ממנו את המשכנתא

וכדי לקבל הצעה קונקרטית למשכנתא כדי להשוות בין בנקים. בדרך כלל הבנק ידרוש חוזה רכישה ונסח טאבו (ועוד כמה דברים)

ואין שום קשר לאישור עקוני.

אישור עקרוני לא קשור לנכס ספציפי

אלא בדיקה פרטנית של הזוג ולאיזה גודל הלוואה הם יכולים לקחת

יתרה מזו ידעתי בעת חתימת החוזה שזו טעות אבל בעל הדירה הלחיץ אותי שיש לו קונה אחר, אבל מכיוון שידעתי פלוס מינוס שאני בטווח המחירים באזור אז חתמנו.

ועדיין הלכו 20 אלף שקל, זו טעות וזו לא ההמלצה לעשות זאת, תלמדו ממני מה לא לעשות.

והמוכר מוכן לרדת עד 1.02 סופי סופי

לא היית מבצע את העסקה?

קשה לדבר על מה היה קורה אילו, בפועל אני ידעתי שאני לא אמור לחתום על חוזה לפני הערכת שמאי ובכל זאת עשיתי את הטעות הזאת במועד החתימה.

אני כאן כדי להתריע לאחרים לא לעשות זאת ובכלל זה את פותח השרשור.

לדוג' אצלי בבית. השמאי כתב מחיר עגול עגול. שהיה כ20+ אלף מתחת למחיר חוזה.

הלכתי אליו למשרד.

אמרתי לו שהוא מוזמן למצוא לי דירה דומה במחיר שהוא כתב.

ואם הוא מוצא דירה כזאת, אני נותן לו שכר כפול (בחצי בדיחה כן....)

אז הוא תיקן את המחיר שמאות למחיר שכתוב בחוזה

שהוא ממש ממש לא עגול ואין סיכוי שזה השמאות מדויקת. כי אם כן. אני יוכל למלא לוטו שהצלחתי לקנות במחיר המדויק של השמאות

לימים הכרתי שמאי אחר.

הוא סיפר לי שההנחיה של הבנקים היא לתת מחיר שמאות גג כמחיר החוזה, ואם אפשר. להוריד קצת

למרות שברור להם שזה לא המחיר הראלי של הדירה.

יש עדיין שמאים שכתובים מחיר מעל מחיר חוזה. אבל צריך להיות סיבה טובה למה הם כתבו את זה.

כך שזה שאתה נתת מחיר חוזה. יכול להיות שזאת התרנגולת שהטילה את הביצה של מחיר השמאות 

עצה שלי: אל תחתמו על חוזה לפני הערכת שמאי.

כלל לחיים.

כי היא (אחותו של פותח השרשור) כנראה לא תקח שמאות מוקדמת.

אבל מסכים איתך

אם אפשר. עדיף לקחת שמאות מוקדמת

ובגלל שהרוכשים שמים חלק מהכסף כבר במעמד החתימה, המוכרים יכולים פשוט לא להחזיר את הכסף הזה כדי לקבל את דמי הביטול שמגיעים להם בהתאם לחוזה.

אם הרוכש לא מצליח לקבל משכנתא, זה לא ''כוח עליון''. זאת בעיה שלו, והוא יצטרך כאמור לשלם הרבה כסף על הפרת החוזה

ופעמים שלא לעזור זו העזרה הכי גדולה שאתה יכול לעשות לבן אדם.

ועצה אישית-לטובת אחותך ולטובתך. במידה ואתה מלווה לה כעת או בעסקאות אחרות. תתנהל מבחיינה משפטית עיסקית כאילו היא אדם זר. הכול לכתוב,תנאים ברורים. זה ישמור עליכם בקשרים טובים

בסיכון גבוה שלא יוחזר

כי מי שיש לו להחזיר

אין לו בעיה להלוות מבנק

אני לא מלווה סכומים שאני לא יכולה לוותר עליהם

לא רק בגלל ההפסד הכספי

אלא גם בגלל הרס היחסים שיתלווה אליו

בכל מקרה, אני הייתי נותנת רק אם המחיר קרוב להערכת שמאי (עדיף לשלם מראש על שמאי מאשר להפסיד ככ הרבה אחרי)

תתן הגדרה מראש איזה פער הגיוני. ולפי השמאי.

זה נותן פחות משקל לכמה *אתה* מחבב את הדירה או לא, ולכן בעיניי מפחית את החיכוך הפוטנציאלי.

אם זו הלוואה זה משהו אחר, לא חושבת שהייתי מלווה אם אין באמת יכולת להחזיר. 

כי הלוואה מהמשפחה זה ללא ריבית.

וזה ממש משמעותי.

שאתה לוקח משכנתא, 60-70% מהחחזרים החודשיים בתחילת חיי המשכנתא זה ריבית.

בהלוואה מהמשפחה זה 100% החזר

כמובן שלא מלווים לכל אחד.

רק לאחד שאתה סומך שיוכל להחזיר

תודה לכל העונים

כמה הבהרות:

1. מבחינתי, מדובר במתנה, ואמרתי לה את זה גם שמבחינתי זו מתנה.

2. הערכת שמאי של משכנתא היא רק לוודא שגובה המשכנתא נמוך מערך הנכס וזה יהיה נכון בכל מקרה (מדובר על כ-65 אחוז מערך הנכס). העניין הוא שערך הנכס לא שווה את הסכום המבוקש לדעתי וגם לדעת שומה חיצונית (שאינה עבור משכנתא)

3. דברתי גם עם גיסי, והוא גם תומך (יחסית פסיבי) בעסקה

לעזור ככה לאחים.

חלום!

זה בנוסף לכל מה שכתבו לפניי.

זה השקעה שאתה מבצע מכספך,

זכותך להחליט הם לתת או לא.

וזכותך להחליט להשקיע בדברים אותם אתה רואה ויודע שהם השקעה טובה.

נניח שאת קונה לילד שלך מתנה ליומולדת- את תגידי לו - יש לך x כסף תבחר פה בחנות מה שאתה רוצה?

הגיוני שכן

אבל אם הוא יבחר משחק שבעינייך בעייתי חינוכית?

או אפילו- משחק שפה עולה 100 אבל בכל בזאר עולה 15 והוא רוצה לקנות דווקא פה?

קצת כמו שאפשר לעזור כלכלית ברמה החודשית למשפחה ולהגביל את הייעוד של הכסף- סופר כן, מסעדות לא.

במקרה הזה- נשמע שהוא עוזר לה כלכלית, אבל חלק גדול מהכסף סוג של הולך לפח, כי הנכס שווה פחות…

והוא רוצה לעזור לאחותו, לא לשרוף כסף…

קצת כמו להגיד - קחי 1000 שח לקניות לשבת. אבל תקני בסופר גדול, לא בסופר הפינתי שפתוח 24/7 ויקר בטירוף. 

את אחותך בסוף, או, שהיא קנתה במחיר יקר נכס שהיא אהבה.

דירה למגורים, בעיני, אם אוהבים, שווה פער.

אין מה לעשות. היא צריכה לגור שם.

אבל אם היא תיקח משכנתא ותתמוטט באמצע הדרך, לא הייתי נותנת לזה עזרה.

גם אם הדירה מוצאת חן בעיניה. כי היא לא תהיה שלה, בסוף, אז למה להטביע כסף?

אם זה ברור שהיא יכולה לעמוד בתשלומי המשכנתא, ואתה חושב שהיית משיג עסקה יותר מוצלחת, אז כאן הייתי אומרת שלא הכל רציונלי כשקונים דירה.

אני נגיד הייתי שמחה לגור בסגנון באו האוס וכמובן שזה מאד טעם אישי. אז אולי בשבילך לא שווה לשים חמישים אלף שקל יותר, ובשבילה כן.

אם זה פער של מאות אלפים, זה סיפור אחר. לא הייתי מסכימה.

יש עוד דירות בעולם, זה נשמע ממש ניצול שלה. ושמאי בעיני זאת לא הדרך היחידה,  מפני שיש גם טעם אישי

אם אתה נותן לה מאה אלף או כמה אלפים..

באמת חושבת שאם נותנים עשר אלף עדיף לא להתערב יותר מידי..

שנותנים עצה צריך לשזור את זה בעדינות ולא להתווכח.. בטח לא עם אישה .

תנסה להבין למה היא כל-כך מחובר לנכס כזה שלא מוליד רווח אבל בעדינות ..

קטע שכתבתי בעבר שמדבר בדיוק על המקום הזה, של כל הטוב שמגיע דווקא אחרי שדבקים, דווקא אחרי שעוברים אתגרים בחיים, אז רוצה לצרף גם אותו לכאן:

אשתי, תודה שחיכית.

היום חגגתי איתך ועם המשפחה המדהימה שבנינו יום הולדת 80.

זה משהו לחגוג יום הולדת 80.

לא בא ברגל...

וחשבתי קצת. או בעצם הרבה.

ומתוך כל המחשבות שלי על חיי, את יודעת איזו מחשבה קפצה כל הזמן בראש ועלתה על כולנה?

המחשבה עלייך.

המחשבה על כך שחיכית לי.

את חיכית.

חשבתי על כל אותם הצמתים בחיים שלנו, מגיל 20+ ועד היום.

וואו, 60 שנים, זה פשוט לא להאמין!

חשבתי על איך בכל צומת יכולת לבחור - להאמין בי, להאמין בנו

או לא להאמין.

לבחור

אם להישאר

או להיפרד

אם לקחת את עסקת החבילה, הלא פשוטה בכלל לפעמים, שקוראים לה "אני",

או פשוט לוותר על הכל, לקום וללכת.

ואת, אשתי היקרה, תמיד בחרת, וחזרת ובחרת בי.

את בחרת בנו.

כל פעם מחדש.

את בחרת לחכות.

את ידעת והיית כל כך חכמה כבר אז,

את ידעת מבפנים, שזה יגיע,

שאנחנו נעבור את זה.

וגם את זה, וגם את המכשול ההוא שחשבנו שזהו הגענו לסוף ולעולם לא נצליח להתגבר? גם אז היה בתוכך את הקול הפנימי שאמר לך לא לוותר,

שאמר לך להילחם

שאמר לך לחכות.

זמן.

כמה כמה שהוא משאב חשוב.

ומי כמוני בגיל 80 יודע זאת

כמה הזמן הוא המרפא הכי גדול

כמה הזמן הוא הקוסם הכי גדול 

כמה הזמן הוא המאפשר הכי גדול

כמובן שהקב"ה! אבל בורא העולם שברא את הזמן וגילם בתוכו כ"כ הרבה אוצרות,

שמי היה חולם לאן הם יובילו אותי, אותנו?

ומה היה קורה אם לא היית מחכה לי?

ומה היה קורה אם לא היית, היינו, נותנים לזמן לעזור לנו ולרפא בנו דברים?

ומה היה קורה אם לא היינו בוחרים לעבוד?

ומה היה קורה אם היינו נפרדים?

בצומת ההיא? וההיא? ובמשבר הגדול ההוא?

אני אפילו לא רוצה לחשוב על זה.

על מה הייתי יכול לפספס

על חיים שלמים ומתוקים וטובים איתך יקרה שלי

על המשפחה המדהימה שבנינו

על כל האוצרות הללו שעכשיו מביטים בנו בעיניים נוצצות

ושרים לנו שירים

ומחברים לנו ברכות

וכולם חוזרים על דבר אחד - אתם הדוגמא שלנו לזוגיות טובה סבא וסבתא!

אתם!

אנחנו יקרה שלי! אנחנו! שמעת?

אנחנו, הזוג שעבר והתמודד ונילחם וקם ונפל

ושוב נפל

ושוב קם

ושוב 

ושוב

אנחנו מודל להערצה!

ממנו שואבים!

והאמת? אני מבין אותם.

תראי יקרה שלי מה יצא מאיתנו!

תראי כמה אהבה יש בינינו

כמה עוצמות

כמה חוויות

כמה טוב. טוב צרוף. טוב שלם. חיים שלמים.

כמה נהיינו אחד, במלוא מובן המילה.

ואיזה מזל שחיכית לי

ואיזה מזל שהאמנת בי

ואיזה מזל שלא וויתרת

ואיזה מזל שגרמת גם לי לא לוותר

ואיזה מזל שלקחת את כל הפניות הנכונות בדרך

ואיזה מזל שהשכלת להבין שזו *דרך*,

ושגם כשאנחנו למטה, הכי הכי למטה -

אנחנו עדיין בדרך!

וכמה בהמשכה השמים צלולים

והשמש מאירה

והחיים מחייכים

וכמה טוב ואור ושפע וברכה יש מעבר לפינה, 

במורד הגבעה,

בהמשך הדרך הזו.

ואת, שחיכית,

וידעת

והאמנת

ובחרת

ואהבת

ללא תנאים 

לך אני עומד היום ומוקיר תודה ונושק לראשך על שהבאת לי את החיים המתוקים והנפלאים הללו לצידך ויחד איתך.

תודה.

את לא יודעת עד כמה תודה.

תודה שחיכית.

בעקבות בלת"ם שמיד צץ,

אז חוזרת עכשיו רק לציין הבהרה:

@oo היקרה רק למען הסר ספק היה חשוב לי לכתוב שאת הקטע הנ"ל רציתי לכתוב כבר מחג השבועות שאז חשבתי על הדברים ופשוט חיכיתי לזמן פנוי לנסח ולכתוב אותו.

וכמובן שאין באמור שום התייחסות ספציפית למקרה ספציפי כזה או אחר או שום ביטול חלילה לדברים שנאמרו בשרשור אחר.

אלא רק התבוננות אישית שעלתה לי מקריאה במגילה וכל מה שפירטתי כאן. 

ואם יש מקרים שיתחברו וזה יהיה מתאים להם - מצוין, ואם יש מקרים אחרים שלא יתחברו או שלא יהיה שייך אליהם - זה גם כמובן בסדר גמור ואין הדברים מתיימרים להתאים לכל המצבים ולכל האנשים ולכל המקרים באשר הם כמובן, אלא רק לאלה שכן ).

ובכלל רוצה להודות לך גם כאן על הדיון המכבד, המפרה, המדייק והמחכים שם 🙏❤

כבר זמן רב כאן בפורומים אפשר ללמוד ממך המון מתוך המודעות הגדולה שלך, העבודה העצמית מעוררת ההערכה שלך, הגמישות המחשבתית שלך, החתירה למען מיקסום האושר בכל התחומים בחיים ועוד

מתכון לכריך אחיות:

מצרכים:

שתי פרוסות לחם גדולות

2 כפות ממרח תמרים

אחות חסרת טאקט

6 דמעות של אבא מתוסכל להמלחה

הכנה:

לוקחים אחות חסרת טאקט

ממלאים את נחיריה בשתי כפות ממרח תמרים

מטפטפים דמעות לתוך עיניה

עוטפים בלחם

לוחצים חזק חזק עד שהטאקט יישפך מכל הצדדים

עוטפים בניילון נצמד כדי שלא תוציא עוד מילים מיותרות 

חזק ביותר!

אז מבינים שזה מביא אותו לסף תסכול גדול.

אבל מי שלא מכיר (וכנראה שאותה אחות לא מכירה) לא יבין ששאלה כל כך תמימה תביא אותו לכזאת התפרצות.

מניח שיש עוד דברים דומים שמביאים אותו להתפרצות כזאת. אבל לא הייתי שופט לחומרה את האחות, השאלה הזאת בסך הכל לגטימית ל99% מהמקרים.

זה לא מוריד לרגע מהתסכול שלך על שאלה חסרת טאקט לגמרי מול הבן שלך.

ואני לא בטוח שהוא ישמח לאכול כריך אחיות

ואני לא בטוח שכדאי לשאול אותו אם הוא רוצה לאכול כריך כזה 🫣

מדובר על ילד בן 3, שלפני 10 דקות התעורר מהרדמה.

גם ילד במצב רגיל בגיל 3, לא תמיד יגיב באדיבות כשישאלו אותו למה הוא אוכל תמרים ולא שוקולד.

קל וחומר אחרי התעוררות מהרדמה, כשהוא עדיין לגמרי לגמרי מעוך.

חוץ מזה, שאחות לא צריכה להתערב בבחירות התזונתיות שלי, בטח כאשר ההצעה שלה עוד פחות טובה ופחות בריאה ממה שאני הבאתי.

וגם אם כן, אז לא מול הילד עצמו, כשהוא בן 3 ואחרי הרדמה 👿👿👿

זה כל-כך בסיסי, באמת. אתה תבוא לילד שמשחק בטרקטור קטן בזמן שהוא נהנה לשחק בו, ותשאל אותו ''למה ההורים לא קנו לך טרקטור גדול יותר''?

זה כל-כך חריג, עד שאני בכלל לא בטוח אם היא לא ניסתה בכוונה לעורר מהומה.

אני לא מבין איך לדעתך זאת שאלה לגיטמית ב99% מהמקרים... 

זאת לא השאלה עם טקאט

אבל זה לא היה מביא את הילד לסף תסכול כמו הילד שלך.

ממה שאני מכיר. מקסימום זה היה גורם לילד לא להסכים לאכול את התמרים.

לילד בן 3 ממוצע זה היה "עובר" אחרי 5 דקות

אז נכון.

זאת לא שאלה עם טאקט

מצד שני. זאת לא שאלה של סוף העולם

לגיטימית הכוונה שאלה רגילה עם קצת חוסר טאקט.

אם אותה אחות היתה אומרת לו איזה פיג'מה יפה יש לך. לבן שלי יש משהו דומה עם סטיץ'

זאת שאלה לגטימית?

הוא יהיה מבולבל לחלוטין, לא יבין איפה הוא נמצא, הרבה פעמים יהיו לו סחרחורות ובחילות ועייפות קיצונית. אם זה יהיה אחרי ניתוח, אז השפעת ההרדמה על העצבים תתחיל לפוג והוא יתחיל לחוש כאב. 
 

אז קח את כל זה, ותשים על ילד בן 3.

וכן, הרבה ילדים יבכו אם ישאלו אותם ''למה אבא לא הביא לך שוקולד'', גם בלי כל ההשפעות של הרדמה. אז קל וחומר.

לא חוויתי ב"ה התעוררות מהרדמה לילדות שלי.

אבל אף פעם לא היה מקרה כזה, גם בתסכול הכי גדול.

זה אכן חסר טאקט..

אבל לא בעוצמות שאתה מתאר

אולי אחרי הרדמה זה אחרת

את התמרים,

זה לא להבין בכלל את הסיטואציה ושזו בדיוק המטרה עכשיו, שהוא יאכל.

וגם אם זו לא המטרה, הילד לגמרי לא במרחב הבטוח והמוכר שלו, לא בגיל שדיבורים בהיגיון בהכרח משכנעים, פלוס קם הרגע מטושטש מהרדמה. כל סעיף כאן הוא סיבה ממש מעולה לאחות לנצור את לשונה מההערה המיותרת שבהחלט יכולה לגרום לילד רגוע תיסכול שיהיה קשה להתגבר עליו עכשיו דקות ארוכות,  ומטופשת ברמות אחרות היתה ההתערבות הזו.

רפואה שלמה והתאוששות קלה ומהירה!

בין לא יאכל

לבין לא יאכל. ימרר בבכי. יצעק. ישכב על הרצפה וירביץ לקיר.

שבכל המקרים זו הערה מיותרת

וברובם היא תגרור את ההתנהגות המוגזמת.

חד משמעית הערה מיותרת

אבל לא יוצאת מגדר הרגיל.

לצענו נפוץ מאוד חוסר הטאקט אצל אחיות ועוד יותר אצל רופאים

זה כמו שתשאל ילד בן 3

למה תפוח ולא סוכריה?

בטח שזה יגרור התקף במיוחד בבית חולים ילד מותש

על אותו ילד או אותו סיפור כולל עליו אתה מדבר (התכוונת לסיפור הכולל שבעבר @פשוט אני.. שיתף כאן על אחד מילדיו?)

וגם אם אכן מדובר באותו ילד - עדיין האמירה של האחות חסרת טאקט ומזמנת תסכול באמת לכל ילד, בטח במצב כה רגיש לאחר הרדמה.

שרק יהיו לנו בריאים כולם 🙏

למה היא מתערבת?
האבא הביא כריך שהילד שלו אוהב מה אכפת לה מה יש שם?

זה היה לפני שקרה את התגובות האחרות,

וזה אחרי

חצי+ מהאחיות והרופאים שפגשתי היו חסרי טקאט

ושאני מקבל הערה חסרת טקאט מצוות רפואי זה לא מזעזע אותי כמו שזה זעזע את פותח השרשור

אפשר לעשות שרשור אמירות חסרות טאקט של צוותים רפואיים. אבל זה יהיה שרשורפלצת

האם היא צריכה להאמר? לא

האם נפלתי בגללה מהכסא? גם לא

לא משנה מה הרקע.

ובטח בתור אחות שקצת בעינייני הבריאות אמורה להבין שאם הילד אוכל את זה בכיף אין צורך להתערב.

אלא רק לחייך ולקוות שגם הילדים שלה יעדיפו ככה תמרים ולא שוקולד.

אבל אין שמץ של ספק שמדובר פה בשיח לגיטימי ובשאלה תמימה לחלוטין. לא חוסר טאקט ולא דומה לזה. אני מניח שהיא ראתה יותר ילדים שמתעוררים מהרדמה מאשר אתה רואה, ולכן אני מניח שהיא בהחלט סברה שזה דווקא נחמד לילד שמפתחים איתו שיחה ומתייחסים אליו...
 

זה אמנם התפוצץ לא כמו לפי התיכנון, אבל עדיין לא הייתי שם אותה בתוך הכריך. הילד כנראה היה אוהב סנדוויץ' כזה עוד פחות.. איך אוכלים את כל הבשר הזה..

למה הוא אוכל x ולא y,

כאשר ברור ש-y טעים יותר אבל הרבה פחות בריא,

זה לא לגיטימי בשום צורה ובאף סיטואציה.

כאמור, ההרדמה והסיטואציה רק מוסיפים למורכבות. 

ואני חש התנשאות לא נעימה... 

בכל מקרה כתבתי פוסט הומוריסטי על סיטואציה הזויה, לא חשבתי שזה יהפוך להיות ויכוח יסודי בהלכות התנהגות לפעוטות ..

כאילו לא עשתה מספיק נזק

שאלה מטופשת גם לשאול את הילד האישי שלך

ב"ה שתהיה רפואה שלמה במהרה ורק בשורות טובות 🙏