רק זוכרת שהוא עשה לי ממש ממש רע 

במיוחד הסוף.

הבחור עובר הרבה דברים במהלך הסרט והסוף הוא מן "בוּם" מפתיע ולא ממש ברור מה קרה ואיך.

זה נראה מהצד כאילו הרב ´מורם מעם´ ולמרות שהבחור אפילו לא ממש דיבר איתו (אלא רק הושיט לו יד?) זה כבר השפיע עליו (שוב, לא ממש אמין, לענ"ד).

אני גם לא חובב את סוף ה"בום". הוא מרגיש לי חסר מאוד.

הוא לא משקף באמת את תהליך היציאה, כי אין פתרונות קסם
 

אבל - יש משהו שאי אפשר להסביר ביציאה ממשבר.

אני חושב שהסצינה עצמה, הצורה שבה זה עומד, מבקשת לתת תשובה יותר עמוקה.

רה"י(שהוא במעמד מיוחד) מסמל את המטרה, התורה שמשולבת בשמחה, והוא נמצא בתוך מעגל שלא מאפשר להגיע

אליו. אז הוא נלחם ונאבק במעגל, מנסה לגעת במשהו ממשהו בזה. בקושי מצליח לשמוע את הדברים.

ואז הרגע של הנגיעה- הוא בעצם שבירה של המעגל הזה. 

כשכל זה קורה בפורים, שזה חג מאוד עוצמתי בישיבה(וזר לא יבין זאת. צריך להשתכר, להיות אחרי חצי זמן חורף של לימוד,

וביניי"ש בשביל להבין...) שהוא "הדור קיבלוה", בחינת קבלה בשמחה.

הוא מתאר משהו שאני עוד יכול להבין.

שהתקופה שלו (לפי הקלישאות ) היא שיא זמן חורף של שיעור א´.

הקטע עם הרב שרגא בסוף יכול להתפרש כמיסטי ושחרור פתאומי (למרות שהרב מצטייר כדמות מסוגרת ולא משתתף במה שעובר על התלמידים, כמו מעגל הריקוד מסביבו, שלא נתן לבחור להיכנס),

או שבפורים "התגלה הרצון האמיתי שלו" אחרי עמל של חודשים שבהם הוא רצה ולא היה יכול.

אישית, עלתה לי מחשבה שאולי הסוף ציני.

הוא מראה את המגוחכות של "לך לדבר עם הרב שרגא" בלי מענה אמיתי וזו גם התחושה שעוברת. נראה שהסוף עשוי בצורה לא אמינה במיוחד.

*אם כי החיוך הזהיר על פניו בסוף הסרט עשוי להטעות*

אין לי ספק שפורים היה זמן השיא שלי. בטח בשיעור א'. זה לא משהו שאפשר להסביר.

אני לא חושב שזה שיחרור מיסטי פתאומי. אני חושב שזה מבטא את העובדה שבפורים הוא הצליח להגיע לרב(ששולח אליו

יד, בסצינה). בהשוואה לתקופה הקודמת שבה בשביל לדבר עם הרב הוא מחכה בתור ארוך מאוד שעוסק בשאלות "לא רלוונטיות" אליו.

אם נקביל את הרב למטרה שלו - תורה משמחת, במהלך התקופה הרגילה התורה שלו מוקפת בהרבה

פרטים, משמעויות, אפילו סוגיות, אבל הוא לא מצליח לגשת אליה בגללם. בפורים הוא כן מצליח, בקושי, אבל מצליח.

וזה השחרור שלו, לא מיסטי, אלא מאבק עיקש, שבסוף מצליח לחדור..

ונכון- חסר משהו, כי גם אח"כ יש עוד הרבה עבודה, וזה לא פשוט.

אבל אני לא חושב שהוא ציני. אני רואה איך עצם המפגש עם דמויות קודש כאלו מעוררות ומחזקות, אותי ואחרים.

רק לשבת ליד, רק לפגוש יכול לגרום לחיוך גדול לעלות על הפנים. רק לשמוע אמירונת כזו. הייתי אתמול אצל חבר

שסיפר לי שמישהו מהישיבה התחתן ונשיא הישיבה שלנו חיתן אותם. רק לדמיין את הרב הדרי שליט"א עומד ומחתן

זוג היה מספיקה בשביל לגעת בי. לפעמים רק התחושה שיש לך מקום אצל רה"י משאירה אנשים. זה לא מיסטי.

משקף? כל אחד והסיפור שלו. לכל בייני"ש יש משברים. הצורה שבה הוא יוצא מהם שונה לחלוטין בין אדם לאדם.

ובין משבר למשבר. שיעור א' הוא שיעור לא פשוט לרוב החבר'ה. המסגרת פתוחה- אף אחד לא מכריח אותך. הלימוד

צריך לנבוע ממך, אבל הלימוד לא פשוט, הדרישה שלך מעצמך לא פשוטה. יש משברים קבועים כמעט "משבר חנוכה" לדוגמא.
יש הרבה דרכים לצאת ממשבר, אני לא חסיד של הדרך שהסרט מציג. 

"זר לא יבין זאת" אני חושב שזה מסכם במילה אחת את ההתמודדות הזו, שמישהו מבחוץ באמת לא יכול לגעת בה.

ואני לא יודע מה הגירסא הנשית. אבל אצל בינייש"ים זה מאוד ברור- אם אתה לא לומד, מה אתה עושה? למה אתה לא בצבא?

וזו שאלה מאוד לא פשוטה שנותנת קול משמעותי, כי חבר'ה מרגישים רע, שהם מנצלים את המסגרת כביכול.

מעניין לשמוע. תודה על התגובות והשיתוף.

למוטיבציה- אני חושבת שהסיבה שהם בחרו דווקא את המסיבה של פורים כאירוע שבעצם בו קורה "השינוי" היא מכיוון שבפורים, אחרי ששותים מתגלה הרצון האמיתי של האדם. ואני חושבת שהוא הצליח להתחבר לאותה נקודה פנימית שהוא ניסה לאורך כל הזמן הזה בשיעור א'. 

לבבושקה- אני יכולה לומר שאני מתחברת לחלק מהדברים שאת אומרת.

אני יכולה לומר שהרגשתי בהתחלה שעם החברות במדרשה השיח שלי שונה מאשר עם החברות שלא הכרתי דרך המדרשה אלא דרך מסגרות אחרות. אבל אני חושבת שזה הפריע לי רק בזמן שעדיין הדברים לא היו שייכים לי. 

ברגע שהדברים (דברים שלמדתי במדרשה) התיישבו לי על הלב ולא היו זרים לי, הרגשתי שהשיח שלי עם אנשים הופך להיות איכותי יותר, וגם עם המשפחה אותו דין..

הסרט הזכיר לי את 'איש האמונה הבודד'! 

ומה זה בכלל "נקודה פנימית"?

אני לא קונה את זה.

אבל לענייננו. בשביל להראות איך הוא יוצא מה'משבר' קצת קשה לעשות את זה בסרט של כמה דק'. במיוחד שזה גם משתנה מבחור לבחור..

ואת צודקת שאולי לא הייתי ברורה ב'נקודה הפנימית'. כוונתי הייתה, שהוא רוצה להרגיש שייכות לדברים שהוא לומד. ע"כ.

איך את מרגישה שמצאת את האיזון?

אני שנתיים אחרי שנת מדרשה, ובנוסף, משלבת עם הלימודים האקדמיים שלי מדרשה..

לא הבנתי את שאלתך אם הבאתי את הצד הזה, איזה צד?

מעניין לשמוע, איזה דרכים בנים יוצאים ממשבר? 

אני מניחה שזה תהליכי ולכן לא מצפה לתשובה מפוצצת, אבל מסקרן לשמוע מהצד הגברי.

זה שלב מאוד לא פשוט. שלב הזיהוי.

איך יוצאים, זה ממש תלוי.

זה כבר מאוד תלוי איפה הנקודה, מה השורש.

יש פעמים שלימוד משותף של נקודה אמונית מוציאה ממשבר.

יש פעמים שזה באמת נגמר ב"בום" שאף אחד לא מבין.

יש פעמים שמשהו שלא קשור לישיבה עוזר - טיול לאיזה מעיין, או שיחה עם מישהו ברחוב... מכיר גם כאלה.

אני מכיר אפילו סיפור של מישהו ש"גלות" הוציאה אותו.(גלות זה ללכת ללמוד בישיבה אחרת לכמה זמן מבחירה)

אני חושב שהעיקר הוא שאדם יודע שהוא במשבר. אח"כ הכול כבר בתהליך של עלייה.

ככה ראיתי אצלי ואצל חברים.

אמנם זה לא מהוקצע כמו שאתה מצייר את זה, עם גרפים ומדדי הצלחה

אבל יש קו של ישיבות ש"חונקים" את הבחורים, ומי שלא עומד באתגרים מוצא את עצמו במצב לא נעים

זה ויכוח גדול מאד בשיטות חינוך, שאני אישית לא מבין בו, האם יותר חשוב שהתלמיד יתפתח עם עצמו מבחירה, או שהכי חשוב שילמד בפועל

צריך לזכור שבעבודת ה' הרי אין מי שצועק עליך, ואתה חייב להיות אחראי על עצמך, וכשתצא מהישיבה - מי יהיה השוטר? 

אני קצת מתפלא שאתה כל כך בטוח בעצמך, בדרך כלל זה נפוץ אצל בחורים צעירים הביטחון הזה במשהו שאתה לא מומחה בו. אתה עוסק בחינוך במקצועך?

מאידיאל...

ואם אתה רוצה לשמוע אז אני בטוח שאם תקפוץ לישיבה רה"י או הרב המשגיח יסכימו להסביר לך את העניין.

באופן טבעי, אני מסכים עם שיטת הישיבה שלי.

אני מניח שאתה למדת במסגרת אחרת ואתה מסכים עם שיטתה.

למדתי בישיבה "פתוחה", ואח"כ עברתי לישיבה "הפקר"

(בראשונה יש משגיח והוא מעלים עין, בשניה אין בכלל משגיח ועושים מה שרוצים)

אני לא הבעתי עמדה, אני פשוט טוען שזה ויכוח גדול בין מחנכים מהשורה הראשונה

אני אישית הייתי סובל מאד בישיבה שחונקים אותך

אבל זה סתם ענין של חוסר קבלת מרות - דפקט שלי!

ממש לא הפקר... 

אני מביע עמדה, בריש גלי. מכל צורה שאני מסתכל ותופס את משמעות לימוד התורה אני מבין יותר כמה לא ניתן 

להגיע לעומק התורה ללא בחירה אמיתית ומתמשכת. אני לא שולל את העמדה השנייה, אני מכיר בה, אע"פ שהיא

עומדת כנגד כל תפיסת התורה שלי.

מבחינתי - אדם יכול ללמוד את כל הש"ס עשר פעמים, אם הוא לא עשה את זה מבחירה, בגלל שהייתה לו אפשרות

לצאת, הדלת הייתה פתוחה, והוא ידע שזה בסדר, ובכל זאת הוא בחר בתורה, אז העיקר חסר מן הספר. ככה אותי

חינכו, "חמור נושא ספרים" הראשונים מכנים את מי שיודע הרבה אבל קשור מעט. קשר מחייב בחירה אמיתית,

כמו חתונה, לא חובה וכפייה. אנשים יכולים לחיות זה לצד זה ובפרקטיקה לחיות כזוג ולעולם לא להפוך לזוג עד שיבחרו

בכך. אצלנו ביקשו ש"נתחתן" עם התורה. שיהיה אכפת לנו מהתורה. ברור שזה לוקח זמן ומאמץ ובדרך יש נפילות

והתרחקות. אבל יש גם קשר. יש השתוקקות שמובילה למשבר כשהיא לא מתמלאת.

אז אני מצהיר בריש גלי - זו שיטתי. ואם יש לך שיטה אחרת, שיבושם לך, אשמח לשמוע ולהחכים, אולי אפילו

אמליץ עליה לאדם מסויים במקרה מסויים - כי לו מתאימה שיטתך. 

אבל מביע עמדה.

ועם העיקרון אני לא כל כך מסכים

בחיים יהודיים מתוקנים - עבודת ה' צריכה להיות ע"י כפיה ציבורית

יש על מצוה מפורשת בתורה - שופטים ושוטרים תתן לך בכל שעריך

התפקיד של ה"שוטרים" הוא להכריח את העם לא לעשות עבירות, ועי' בחינוך שם שצריך שהשוטרים לא ישאירו "חופש בחירה" לאנשים!

אז ברור הנסתרות לה' אלוקינו, ורק הנגלות לנו ולבנינו עד עולם, ואנחנו ערבים רק על מה שגלוי, ועדיין יש לכל אדם בחירה מה לעשות בסתר

אבל אנחנו לא אומרים - תעשו מתוך בחירה ואנחנ לא כופים

נכון שעשייה מתוך בחירה היא יותר מעולה, אתה יותר מקושר עם התורה, וגם על זה יש מצוה בתורה - ושמתם את דברי אלה על לבבכם ועל נפשכם - לפי הספורנו שם כוונת הפסוק שם שנעשה את הרצון בנפש חפיצה, ולא מתוך כפיה (אפי' לא כפיה פנימית! פשוט לעשות מרצון)

אבל זה נאמר על האדם עצמו, שהוא צריך לעבוד לעשות בלי הכפיה, אבל הציבור בכללותו מצווה לעשות כפיה, כדי שעכ"פ יעשו - בין בכפיה ובין שלא

ואני חושב שהסטורית אם תבדוק איך היה בישיבות בוולוזין היה משטר, והבחורים לא עשו מה שהם רצו

מה שהשתנה בימינו זה שמצות כפיה כמעט בטלה מן העולם, כי היום אי אפשר לכפות על שום דבר "דור החופש והדרור" כלשון הרב עובדיה, ואם אתה כופה אתה מביא להתמרמרות שתגרום לאדם להתמרד, וכיון שהכח שלך מאד מוגבל - יצא שכרך בהפסדך

אז יש ישיבות כדור האחרון שהחליטו שבדור שלנו שהדורות חלשים - לא יועיל כפיה, ומנסים לכוין את הבחור שישאף בעצמו, ומלמדים אותו את מה שאתה אומר עכשיו - שהעבודה מתוך בחירה היא המעלה שצריך לשאוף אליה, וזה הכי טוב

אבל אף אחד לא אמר שזה מצב לכתחילה בעם ישראל!

ויש הבדך נוסף בין לימוד תורה בישיבה לבין קיום מצוות מעשיות. 

אע"פ שלימד תורה הוא מצווה, יש הבדל בין מי שמבקש לקנות תורה, למי שלא...

אין ספק שבמצב חיים מתוקן יש שוטרים ושופטים שאחראים על העם. מצד הערבות ההדדית אנחנו מחוייבים,

לעזור ולתמוך ואף להוכיח(כשיש לזה מקום וזה לא בחינת "ישא עליו חטא").

חיים מתוקנים הם חיים ללא כפייה. אלא שבמצב מקולקל צריך גם כפייה, צריך שוטרים- אבל לא צריך שהם יעבדו.

זה מצב מתוקן.

מה לעשות שאנחנו לא במצב מתוקן? אז צריך גם להקשיב לדור, כי מה שהדור דורש הוא להצליח להגיע למקום

הגבוהה יותר - תורה מתוך בחירה ולא כפייה. חוק ידוע בפנימיות הוא "אין כפייה ברוחניות" וכפייה אולי תצליח לבנות

מסגרת אבל לא לב. וגם אם נגיד "אחר המעשים נמשכים הלבבות" זה לא כשיש התנגדות נחרצת.

ויש לזכור שיש הבדל בין מקום שאמור לגדל ת"ח, מי שהמהר"ל כותב עליו שהוא "כולו שכלי", מי שעליו חז"ל קוראים

את הפסוק "כי מלאך ה' אלוקים צבקות הוא". מי ששונה מאה ואחת פעם ולא מאה, כי הוא עובד אלוקים, והוא לא

במסגרת, הוא מבקש יותר ממנה. שבו כל כפייה היא הרחקה מהמקום הזה. אלא אם כן הכפייה מגיעה מבחירה,

גם התלמידים עצמם כופים את יצרם ללמוד, אחת מהשיחות היותר חזקות שזכורות לי היא שיחה מאמצע זמן חורף

של שיעור א', כביכול שיחה שגרתית לפני סדר בוקר. הרב דיבר על המדרש שאומר שיצחק אמר לאברהם לעקוד אותו. וביקש מאיתנו שמי שמרגיש שהוא צריך עזרה- אין בושה לבקש ממישהו חיצוני "עקוד אותי" מפני שהנפש

חוצפנית היא. יש הבדל בין אדם שאומר - תעקוב אחרי כאן, תן לי גיבוי להגיע לאן שאני רוצה באמת, למרות שקשה

לי. לבין אדם שנכנס למסגרת שדוחפת אותו להישגים, בלי לתת לו את הבחירה, או כמעט שלא לתת לו.

אז יש הבדל, בין כפייה לכפייה, ובין מסגרת למסגרת.

לשיטתי - כדי שיהיה קשר אמיתי עם התורה חייבים לעשות את זה מבחירה.

בלי בחירה לא יהיה קשר. 

בעניינים החיצוניים, של "סור מרע" חייבים לעזור אחד לשני, במיוחד במרחב הציבורי, ולהציב שוטרים,

אבל זו לא הדרך לבנות ת"ח. לפחות בדורנו.

למעשה באופן הכי בסיסי - אני לא מחשיב אדם שמקיים, גם את כל ההלכה מתוך כפייה(חברתית, ציבורית) לאדם

דתי, הוא אדם מסורתי שמקיים מצוות שיש להן ערך והן מאוד מועילות, אבל הוא לא אדם דתי.

אדם דתי הוא אדם שיש בו רצון ותשוקה לעשות הכול, לא מהכרח, אלא מבחירה. מי שמבקש לעשות רצון ה',

כי הוא מבקש להפוך את רצונו העצמי לרצון ה'.  כמובן שההלכה היא רצון ה'. ולכן מי שמבקש לעשות את רצון

ה' צריך ללמוד ולקיים הלכה. בטח ובטח שכדי להיות תלמיד חכם צריך להיות בוער בתשוקה לה' יתבר.

זריקה של כל הבחורים לשטאנץ אחיד וחניקה שלהם במטרה למלא את המיטת סדום שיצרנו זאת לא הדרך שאני מאמין בה.

במקצוע שאני מקבל עליו כסף? לא.. אני עוסק בתחום אחד בשביל לפרנס את ביתי ובזמני החופשי אני ממלא תפקיד בתחום של חינוך לא פורמלי (בצורה רשמית).

אינטנסיביות איננה מדד. לדעתי היא בדיוק ההיפך ממדד. היא לוקחת אותך מכוח האינרציה - וזה נוגד את כל תפיסת 

הלימוד שלנו, שצריך לבוא מבחירה. דווקא בגלל שישיבות הן מקום פתוח, שלא דוחף אותך בכוח(בדרכים שונות, כנ"ל אינרציה)

אלא מאפשר לך להתמודד עם עצמך - אתה רוצה תלמד, אבל זו בחירה שלך, אתה קם בבוקר לתפילה כי זה חשוב לך, לא

בגלל שיעירו לך ולא בגלל שאתה תפסיד, אלא בגלל שזה חשוב לך מצד התפילה. אתה לומד סדר בוקר כי זה חשוב לך, 

לא בגלל שכל השאר. אתה נשאר ער בלילה למשמר בגלל הצ'ולנט והדברי תורה, לא כי המשגיח יתן לך מבט.

אם לא התמודדת עם החופש לבחור בתורה, לא משנה מאיזו סיבה, והחופש לבחור הוא לא במצב ש"הדבר היחיד שיכולתי

לעשות זה להמשיך ללמוד" אלא כשהאופציה של להפסיק ללמוד קיימת ורלוונטית - רק אז אתה קונה את המקום הזה שמחבר

אותך מעבר.

לכן זה שהיית במקום אינטנסיבי יותר מישיבה ממוצעת, זה לא מדד. 

זה שלא חווית משברים - לא מדד.

משבר מבחינתי הוא עליית מדרגה. הוא הזדמנות מחדש להבחין ב"למה" שלי, או ב"איך", כי הם כבר לא באים על מגש של כסף.

זה קשה, זה מפרק, זה גומר כוחות ופרקטית לפעמים במשבר יוצא שלומדים הרבה פחות. אבל הלימוד שלאחריו הופך להיות

זך יותר, נקי יותר.

זה העומק. עד כמה שעניות דעתי מגעת.

קצת מוקצן הייתי אומר,

אבל די משקף בצורה זו אחרת

אני חושב שזה משקף ברמה שאפשר להתחבר ולהבין מה עובר על הגיבור , ובאמת יש בעיה של אמינות כמו איך הוא יצא מזה?

מה הוא עבר? אבל אין מה לעשות , קשה לתאר באמת תהליכים כאלו בצורה מושלמת.

ואני דווקא מאוד אהבתי את הסוף המפתיע , כי באמת ציפיתי שהוא יעזוב את הישיבה (כי כך היה נראה המצב)

ולי לעומת זאת יש עדיין דברים לא פשוטים , אני לא סיימתי את המשבר שלי , ואני באמת עזבתי את הישיבה

אז אף על פי שיש כאן חוסר בתיאור , אני שמח לראות סוף כזה , סוף שבו הוא יוצא מהמקום שהיה בו ומצליח להגיע לאן שרצה.

והלוואי שיתעוררו מחשבות

אם הוא סיים את התיכונית לפני 7-8 שנים ולא כל כלך שמר על קשרים משם, יכול להיות שזו התדלדלות טבעית של חברויות מהתיכון.

היינו פעם בחתונה של חבר של בעלי, ובעלי הרגיש צורך מיוחד שנבוא למרות שזה היה באיזה כרם נידח על איזו גבעה, כי הבחור הזה לא מאוד חברותי במיוחד וצריך לשמח. בסוף היו חוץ ממנו עוד 2 חברים, ושלושתם היו היחידים שרקדו לחתן. לכלה היו בערך 4-5 חברות. אחרי החופה בשעה 9 וחצי בערך הם עוד לא יצאו מהחדר ייחוד, ובעלי ממש התלבט כי הוא הרגיש שהוא חייב לשמח בריקודים, אבל הטרמפ שלנו (הרב שקידש בחופה) רצה לצאת, וידענו שיש לנו נסיעה של שעתיים וחצי לפחות, ושום טרמפ אחר כי אנחנו לא מכירים אף אחד שם, ומתוך אולי 50 האנשים שהיו שם חצי כבר יצאו. בסוף נסענו עם הרב.

זה כנראה אחד האירועים הכי מוזרים שהייתי בהם, ובאמת הרגיש מאוד לא נעים שלא היו חברים.

סיימנו תיכון לפני 3 שנים

ואני יודע שהוא שמר על קשר עם כמה מהקרובים אליו ואפילו הציע להם שידוכים

אני הייתי אחראי על ההרשמה פרסמתי בקבוצה של הכיתה שלחתי לקרובים שלו תזכורות ונאדה אפחד לא בא או אפילו נרשם

יכול להיות שכעת אין לו קשר עם אף אחד מהישיבה התיכונית ולכן מיותר מבחינתו להזמין משם

כלומר בלי גטאות ומחנות השמדה?

וגם, למה מכנים את מה שזה לא יהיה, כך.

אבל אני לא דוגמא...

עוגייה (אינטרנט) – ויקיפדיה

עוגיות זה משמין (את בקשת ה http)

ונועד להיות כזה.

אני לא מסוגל להיות בהם. הרעש הורג אותי.

אבל כשאני צריכה כמה דברים מכמה חנויות אז זה המקום המתאים. פשוט להיות ממוקדת, להגדיר מראש מה אני צריכה

נתתי את ההקבלה כי יש על הקניון פרק של חיות כיס אאלט. וזה אחד המאפיינים שהם מונים שם

אני מבין שלאנשים נוירו-טיפיקלים המקום הזה הוא מקום בילוי.

אצלנו באמת יש חנות לבעלי חיים, עם בעלי חיים מקסימים וזה משמח להיכנס לשם,

לדבר עם התוכונים , להנות מהארנבות הגמדיות הפרוותיות והרכות, מהאוגרים הסיביריים

הרצים כמטורפים על הגלגלת....

ואאלט זה "אם אני לא טועה".

התכוונתי לומר שבפודקאסט חיות כיס יש פרק על קניונים ועל המחשבה שעומדת מאחוריהם, אם אני לא טועה במה שאני זוכרת.

בני אדם לא כל כך שונים מזה כפי שלפעמים חושבים...

סביב life style, סטיילינג, אופנה, שופינג, טיפוח

מנשים מצפים יותר

ומכאן הקניון כמודל אופנה וסטייל וכמקום שבו "הופכים" אישה להיות "אישה לפי הציפיות" עם כל מה שפ.א כתב

אני מבין בין המילים שאת לא בדיוק מנסה להיצמד אליהן.

(גם אני לא, בצד הגברי של העניין).

מה יש באינטרנט שגורם לך לשרוף זמן ?

(אלא אם כן התכוונת אינסטגרם טיקטוק וכזה ואזיותר מובן)

– המוח האנושי לא אוהב להתמקד כל־כך במשהו אחד לאורך זמן רב. זה מאוד קשה לשבת במשך כמה שעות ולהתעסק במשהו רצוף כמו ציור או כתיבה, למי שלא רגיל לזה. באינטרנט יש הרבה גירויים קצרים והמוח שלנו מת על זה (זפזופ בין אתרים, חדשות).

פעם הייתי אוהב לשחק במשחק מחשב מסוים אבל זה היה קשה לשבת עליו הרבה זמן בלי הפסקות של דברים אחרים (כמו קריאת מאמר).

– אני חושב שהאור במסך מרגיע/ממכר. המחשב/אינטרנט/UI בנוי בצורה מאוד מאוד כיפית ונוחה לעין והמוח די נרגע מזה.

– אתה תמיד יכול לעבור לטלפון בלי דפדפן או למחוק את הדפדפן מהטלפון שלך (אפשר לחפש מדריך), אם הבעיה שם.

להגביר שליטה ע"י

צמצום טריגרים

(לשים את הטלפון בחדר אחר/ לצאת החוצה בלי טלפון)

מציאת חלופות

(תחביבים/ לדבר עם אנשים/ לצאת לטייל)

אימון

(לשים יעד ריאלי ולהוסיף עליו כשמצליחים להשיג אותו)

אגב זה לא קשור רק לגלישה אלא לכל שליטה עצמית אחרת

(אוכל/ כעסים/ זמנים/ תקשורת תקינה/ גבולות)

כשמשפרים שליטה בנושא אחד

הוא יכול להשפיע על עוד נושאים

אבל להערכתי בגלישה באינטרנט דרושה הרבה הרבה יותר שליטה עצמית, לא יודעת לפעמים דברים גשמייח יותר קל. וקל גם כשיש איסור חיצוני - למשל שבת, לחכות בין בשר לחלב

שבשליטה עצמית יש מרכיבים:

רצון

טריגרים

מודעות

יישום

התמדה

בגלישה יש

רצון-

1. כמה מעניינת הגלישה (חדשות/ רשתות חברתיות/ ווצאפ)

2. מה התעסוקות החילופיות (עבודה/ תחביבים/ אנשים)

טריגרים-

1. מיקום הטלפון במהלך היום (כיס/ מול העיניים/ מונח בצד/ בחדר)

2. כמות התראות וצלילים (אצלי הכל מכובה, אין התראות/ צלילים למעט צלצול של שיחה ולפעמים גם זה על שקט)

מודעות

יישום

התמדה

דומים בכל נושא של שליטה עצמית

אחרת היו לך עיסוקים אחרים שהיו יותר חשובים לך, מעניינים אותך, התחייבת לעשות אותם כי אחרת תיפגע…

והוא קשוח בעיקר בגלל שהתוכן שיש בו הוא תוכן באיכות טובה ממש. כלומר, אני יכול לצרוך זבל (ואז לי אישית יותר קל להפסיק, רילס למינהם).

ואז מגיע איזה מישהו שאני מעריך עם סרטון שיש בו חכמה שאולי אני צריך לחיים שלי. ועוד אחד. ועוד פוסט עם טקסט מעניין, ועוד שרשור בפורום רגישים שאני מתעניין בו כי הוא באמת מקדם אותי בחיים.

והופס, עברו שעתיים.

אם אני לא אצרוך שעה ביום מדיה חברתית אני אבוד והמקצוע שלי מת ובעוד 3 שנים לא יהיה לי במה לפרנס משפחה.

אם אני נכנס לטוויטר כדי לקרוא חדשות AI כי זה מקור המידע הנכון אני נסחף לרעל של החדשות הרגילות ומבזבז עליהן את הזמן.

שעה טוויטר צריך.

שעתיים?

שלוש שעות?

ארבע?

אולי בשעה השלישית או הרביעית אני אמצא כתבה שתשנה לי את החיים (קרה במוצ"ש לפני שבועיים, עם Laguna AI)?

ובדורות קודמים, וגם היום למי שרלוונטי, יש הרבה שמבלים זמנים מאוד ממושכים בספריות וארכיונים לצרכי עבודתם.

גם בצורה הזו הרבה מהזמן "מתבזבז" עד להגעה למידע הרלוונטי.

שכחת לכבות את האור יערית, ונרדמת עם הספר ביד יערית...

ובכל זאת, ממכר פחות מאשר הדבר הויזואלי

רק לקריאה.

להגדיר זמן מסך ואז הוא יכול להגביל אותך בזמן.

אפשר גם להגדיר מצב ריכוז בשעות מסוימות שתצטרך אקטיבית ללחוץ על פסק זמן כדי להיכנס והוא יעיף אותך אחרי זמן קצוב.

תהיני בכייף משעות הפנאי שלך.

אני מכיר רק בפלאפון.

תחפשי איכות חיים או זמן מסך או ריכוז בהגדרות במחשב, אולי יש.