רק זוכרת שהוא עשה לי ממש ממש רע 

במיוחד הסוף.

הבחור עובר הרבה דברים במהלך הסרט והסוף הוא מן "בוּם" מפתיע ולא ממש ברור מה קרה ואיך.

זה נראה מהצד כאילו הרב ´מורם מעם´ ולמרות שהבחור אפילו לא ממש דיבר איתו (אלא רק הושיט לו יד?) זה כבר השפיע עליו (שוב, לא ממש אמין, לענ"ד).

אני גם לא חובב את סוף ה"בום". הוא מרגיש לי חסר מאוד.

הוא לא משקף באמת את תהליך היציאה, כי אין פתרונות קסם
 

אבל - יש משהו שאי אפשר להסביר ביציאה ממשבר.

אני חושב שהסצינה עצמה, הצורה שבה זה עומד, מבקשת לתת תשובה יותר עמוקה.

רה"י(שהוא במעמד מיוחד) מסמל את המטרה, התורה שמשולבת בשמחה, והוא נמצא בתוך מעגל שלא מאפשר להגיע

אליו. אז הוא נלחם ונאבק במעגל, מנסה לגעת במשהו ממשהו בזה. בקושי מצליח לשמוע את הדברים.

ואז הרגע של הנגיעה- הוא בעצם שבירה של המעגל הזה. 

כשכל זה קורה בפורים, שזה חג מאוד עוצמתי בישיבה(וזר לא יבין זאת. צריך להשתכר, להיות אחרי חצי זמן חורף של לימוד,

וביניי"ש בשביל להבין...) שהוא "הדור קיבלוה", בחינת קבלה בשמחה.

הוא מתאר משהו שאני עוד יכול להבין.

שהתקופה שלו (לפי הקלישאות ) היא שיא זמן חורף של שיעור א´.

הקטע עם הרב שרגא בסוף יכול להתפרש כמיסטי ושחרור פתאומי (למרות שהרב מצטייר כדמות מסוגרת ולא משתתף במה שעובר על התלמידים, כמו מעגל הריקוד מסביבו, שלא נתן לבחור להיכנס),

או שבפורים "התגלה הרצון האמיתי שלו" אחרי עמל של חודשים שבהם הוא רצה ולא היה יכול.

אישית, עלתה לי מחשבה שאולי הסוף ציני.

הוא מראה את המגוחכות של "לך לדבר עם הרב שרגא" בלי מענה אמיתי וזו גם התחושה שעוברת. נראה שהסוף עשוי בצורה לא אמינה במיוחד.

*אם כי החיוך הזהיר על פניו בסוף הסרט עשוי להטעות*

אין לי ספק שפורים היה זמן השיא שלי. בטח בשיעור א'. זה לא משהו שאפשר להסביר.

אני לא חושב שזה שיחרור מיסטי פתאומי. אני חושב שזה מבטא את העובדה שבפורים הוא הצליח להגיע לרב(ששולח אליו

יד, בסצינה). בהשוואה לתקופה הקודמת שבה בשביל לדבר עם הרב הוא מחכה בתור ארוך מאוד שעוסק בשאלות "לא רלוונטיות" אליו.

אם נקביל את הרב למטרה שלו - תורה משמחת, במהלך התקופה הרגילה התורה שלו מוקפת בהרבה

פרטים, משמעויות, אפילו סוגיות, אבל הוא לא מצליח לגשת אליה בגללם. בפורים הוא כן מצליח, בקושי, אבל מצליח.

וזה השחרור שלו, לא מיסטי, אלא מאבק עיקש, שבסוף מצליח לחדור..

ונכון- חסר משהו, כי גם אח"כ יש עוד הרבה עבודה, וזה לא פשוט.

אבל אני לא חושב שהוא ציני. אני רואה איך עצם המפגש עם דמויות קודש כאלו מעוררות ומחזקות, אותי ואחרים.

רק לשבת ליד, רק לפגוש יכול לגרום לחיוך גדול לעלות על הפנים. רק לשמוע אמירונת כזו. הייתי אתמול אצל חבר

שסיפר לי שמישהו מהישיבה התחתן ונשיא הישיבה שלנו חיתן אותם. רק לדמיין את הרב הדרי שליט"א עומד ומחתן

זוג היה מספיקה בשביל לגעת בי. לפעמים רק התחושה שיש לך מקום אצל רה"י משאירה אנשים. זה לא מיסטי.

משקף? כל אחד והסיפור שלו. לכל בייני"ש יש משברים. הצורה שבה הוא יוצא מהם שונה לחלוטין בין אדם לאדם.

ובין משבר למשבר. שיעור א' הוא שיעור לא פשוט לרוב החבר'ה. המסגרת פתוחה- אף אחד לא מכריח אותך. הלימוד

צריך לנבוע ממך, אבל הלימוד לא פשוט, הדרישה שלך מעצמך לא פשוטה. יש משברים קבועים כמעט "משבר חנוכה" לדוגמא.
יש הרבה דרכים לצאת ממשבר, אני לא חסיד של הדרך שהסרט מציג. 

"זר לא יבין זאת" אני חושב שזה מסכם במילה אחת את ההתמודדות הזו, שמישהו מבחוץ באמת לא יכול לגעת בה.

ואני לא יודע מה הגירסא הנשית. אבל אצל בינייש"ים זה מאוד ברור- אם אתה לא לומד, מה אתה עושה? למה אתה לא בצבא?

וזו שאלה מאוד לא פשוטה שנותנת קול משמעותי, כי חבר'ה מרגישים רע, שהם מנצלים את המסגרת כביכול.

מעניין לשמוע. תודה על התגובות והשיתוף.

למוטיבציה- אני חושבת שהסיבה שהם בחרו דווקא את המסיבה של פורים כאירוע שבעצם בו קורה "השינוי" היא מכיוון שבפורים, אחרי ששותים מתגלה הרצון האמיתי של האדם. ואני חושבת שהוא הצליח להתחבר לאותה נקודה פנימית שהוא ניסה לאורך כל הזמן הזה בשיעור א'. 

לבבושקה- אני יכולה לומר שאני מתחברת לחלק מהדברים שאת אומרת.

אני יכולה לומר שהרגשתי בהתחלה שעם החברות במדרשה השיח שלי שונה מאשר עם החברות שלא הכרתי דרך המדרשה אלא דרך מסגרות אחרות. אבל אני חושבת שזה הפריע לי רק בזמן שעדיין הדברים לא היו שייכים לי. 

ברגע שהדברים (דברים שלמדתי במדרשה) התיישבו לי על הלב ולא היו זרים לי, הרגשתי שהשיח שלי עם אנשים הופך להיות איכותי יותר, וגם עם המשפחה אותו דין..

הסרט הזכיר לי את 'איש האמונה הבודד'! 

ומה זה בכלל "נקודה פנימית"?

אני לא קונה את זה.

אבל לענייננו. בשביל להראות איך הוא יוצא מה'משבר' קצת קשה לעשות את זה בסרט של כמה דק'. במיוחד שזה גם משתנה מבחור לבחור..

ואת צודקת שאולי לא הייתי ברורה ב'נקודה הפנימית'. כוונתי הייתה, שהוא רוצה להרגיש שייכות לדברים שהוא לומד. ע"כ.

איך את מרגישה שמצאת את האיזון?

אני שנתיים אחרי שנת מדרשה, ובנוסף, משלבת עם הלימודים האקדמיים שלי מדרשה..

לא הבנתי את שאלתך אם הבאתי את הצד הזה, איזה צד?

מעניין לשמוע, איזה דרכים בנים יוצאים ממשבר? 

אני מניחה שזה תהליכי ולכן לא מצפה לתשובה מפוצצת, אבל מסקרן לשמוע מהצד הגברי.

זה שלב מאוד לא פשוט. שלב הזיהוי.

איך יוצאים, זה ממש תלוי.

זה כבר מאוד תלוי איפה הנקודה, מה השורש.

יש פעמים שלימוד משותף של נקודה אמונית מוציאה ממשבר.

יש פעמים שזה באמת נגמר ב"בום" שאף אחד לא מבין.

יש פעמים שמשהו שלא קשור לישיבה עוזר - טיול לאיזה מעיין, או שיחה עם מישהו ברחוב... מכיר גם כאלה.

אני מכיר אפילו סיפור של מישהו ש"גלות" הוציאה אותו.(גלות זה ללכת ללמוד בישיבה אחרת לכמה זמן מבחירה)

אני חושב שהעיקר הוא שאדם יודע שהוא במשבר. אח"כ הכול כבר בתהליך של עלייה.

ככה ראיתי אצלי ואצל חברים.

אמנם זה לא מהוקצע כמו שאתה מצייר את זה, עם גרפים ומדדי הצלחה

אבל יש קו של ישיבות ש"חונקים" את הבחורים, ומי שלא עומד באתגרים מוצא את עצמו במצב לא נעים

זה ויכוח גדול מאד בשיטות חינוך, שאני אישית לא מבין בו, האם יותר חשוב שהתלמיד יתפתח עם עצמו מבחירה, או שהכי חשוב שילמד בפועל

צריך לזכור שבעבודת ה' הרי אין מי שצועק עליך, ואתה חייב להיות אחראי על עצמך, וכשתצא מהישיבה - מי יהיה השוטר? 

אני קצת מתפלא שאתה כל כך בטוח בעצמך, בדרך כלל זה נפוץ אצל בחורים צעירים הביטחון הזה במשהו שאתה לא מומחה בו. אתה עוסק בחינוך במקצועך?

מאידיאל...

ואם אתה רוצה לשמוע אז אני בטוח שאם תקפוץ לישיבה רה"י או הרב המשגיח יסכימו להסביר לך את העניין.

באופן טבעי, אני מסכים עם שיטת הישיבה שלי.

אני מניח שאתה למדת במסגרת אחרת ואתה מסכים עם שיטתה.

למדתי בישיבה "פתוחה", ואח"כ עברתי לישיבה "הפקר"

(בראשונה יש משגיח והוא מעלים עין, בשניה אין בכלל משגיח ועושים מה שרוצים)

אני לא הבעתי עמדה, אני פשוט טוען שזה ויכוח גדול בין מחנכים מהשורה הראשונה

אני אישית הייתי סובל מאד בישיבה שחונקים אותך

אבל זה סתם ענין של חוסר קבלת מרות - דפקט שלי!

ממש לא הפקר... 

אני מביע עמדה, בריש גלי. מכל צורה שאני מסתכל ותופס את משמעות לימוד התורה אני מבין יותר כמה לא ניתן 

להגיע לעומק התורה ללא בחירה אמיתית ומתמשכת. אני לא שולל את העמדה השנייה, אני מכיר בה, אע"פ שהיא

עומדת כנגד כל תפיסת התורה שלי.

מבחינתי - אדם יכול ללמוד את כל הש"ס עשר פעמים, אם הוא לא עשה את זה מבחירה, בגלל שהייתה לו אפשרות

לצאת, הדלת הייתה פתוחה, והוא ידע שזה בסדר, ובכל זאת הוא בחר בתורה, אז העיקר חסר מן הספר. ככה אותי

חינכו, "חמור נושא ספרים" הראשונים מכנים את מי שיודע הרבה אבל קשור מעט. קשר מחייב בחירה אמיתית,

כמו חתונה, לא חובה וכפייה. אנשים יכולים לחיות זה לצד זה ובפרקטיקה לחיות כזוג ולעולם לא להפוך לזוג עד שיבחרו

בכך. אצלנו ביקשו ש"נתחתן" עם התורה. שיהיה אכפת לנו מהתורה. ברור שזה לוקח זמן ומאמץ ובדרך יש נפילות

והתרחקות. אבל יש גם קשר. יש השתוקקות שמובילה למשבר כשהיא לא מתמלאת.

אז אני מצהיר בריש גלי - זו שיטתי. ואם יש לך שיטה אחרת, שיבושם לך, אשמח לשמוע ולהחכים, אולי אפילו

אמליץ עליה לאדם מסויים במקרה מסויים - כי לו מתאימה שיטתך. 

אבל מביע עמדה.

ועם העיקרון אני לא כל כך מסכים

בחיים יהודיים מתוקנים - עבודת ה' צריכה להיות ע"י כפיה ציבורית

יש על מצוה מפורשת בתורה - שופטים ושוטרים תתן לך בכל שעריך

התפקיד של ה"שוטרים" הוא להכריח את העם לא לעשות עבירות, ועי' בחינוך שם שצריך שהשוטרים לא ישאירו "חופש בחירה" לאנשים!

אז ברור הנסתרות לה' אלוקינו, ורק הנגלות לנו ולבנינו עד עולם, ואנחנו ערבים רק על מה שגלוי, ועדיין יש לכל אדם בחירה מה לעשות בסתר

אבל אנחנו לא אומרים - תעשו מתוך בחירה ואנחנ לא כופים

נכון שעשייה מתוך בחירה היא יותר מעולה, אתה יותר מקושר עם התורה, וגם על זה יש מצוה בתורה - ושמתם את דברי אלה על לבבכם ועל נפשכם - לפי הספורנו שם כוונת הפסוק שם שנעשה את הרצון בנפש חפיצה, ולא מתוך כפיה (אפי' לא כפיה פנימית! פשוט לעשות מרצון)

אבל זה נאמר על האדם עצמו, שהוא צריך לעבוד לעשות בלי הכפיה, אבל הציבור בכללותו מצווה לעשות כפיה, כדי שעכ"פ יעשו - בין בכפיה ובין שלא

ואני חושב שהסטורית אם תבדוק איך היה בישיבות בוולוזין היה משטר, והבחורים לא עשו מה שהם רצו

מה שהשתנה בימינו זה שמצות כפיה כמעט בטלה מן העולם, כי היום אי אפשר לכפות על שום דבר "דור החופש והדרור" כלשון הרב עובדיה, ואם אתה כופה אתה מביא להתמרמרות שתגרום לאדם להתמרד, וכיון שהכח שלך מאד מוגבל - יצא שכרך בהפסדך

אז יש ישיבות כדור האחרון שהחליטו שבדור שלנו שהדורות חלשים - לא יועיל כפיה, ומנסים לכוין את הבחור שישאף בעצמו, ומלמדים אותו את מה שאתה אומר עכשיו - שהעבודה מתוך בחירה היא המעלה שצריך לשאוף אליה, וזה הכי טוב

אבל אף אחד לא אמר שזה מצב לכתחילה בעם ישראל!

ויש הבדך נוסף בין לימוד תורה בישיבה לבין קיום מצוות מעשיות. 

אע"פ שלימד תורה הוא מצווה, יש הבדל בין מי שמבקש לקנות תורה, למי שלא...

אין ספק שבמצב חיים מתוקן יש שוטרים ושופטים שאחראים על העם. מצד הערבות ההדדית אנחנו מחוייבים,

לעזור ולתמוך ואף להוכיח(כשיש לזה מקום וזה לא בחינת "ישא עליו חטא").

חיים מתוקנים הם חיים ללא כפייה. אלא שבמצב מקולקל צריך גם כפייה, צריך שוטרים- אבל לא צריך שהם יעבדו.

זה מצב מתוקן.

מה לעשות שאנחנו לא במצב מתוקן? אז צריך גם להקשיב לדור, כי מה שהדור דורש הוא להצליח להגיע למקום

הגבוהה יותר - תורה מתוך בחירה ולא כפייה. חוק ידוע בפנימיות הוא "אין כפייה ברוחניות" וכפייה אולי תצליח לבנות

מסגרת אבל לא לב. וגם אם נגיד "אחר המעשים נמשכים הלבבות" זה לא כשיש התנגדות נחרצת.

ויש לזכור שיש הבדל בין מקום שאמור לגדל ת"ח, מי שהמהר"ל כותב עליו שהוא "כולו שכלי", מי שעליו חז"ל קוראים

את הפסוק "כי מלאך ה' אלוקים צבקות הוא". מי ששונה מאה ואחת פעם ולא מאה, כי הוא עובד אלוקים, והוא לא

במסגרת, הוא מבקש יותר ממנה. שבו כל כפייה היא הרחקה מהמקום הזה. אלא אם כן הכפייה מגיעה מבחירה,

גם התלמידים עצמם כופים את יצרם ללמוד, אחת מהשיחות היותר חזקות שזכורות לי היא שיחה מאמצע זמן חורף

של שיעור א', כביכול שיחה שגרתית לפני סדר בוקר. הרב דיבר על המדרש שאומר שיצחק אמר לאברהם לעקוד אותו. וביקש מאיתנו שמי שמרגיש שהוא צריך עזרה- אין בושה לבקש ממישהו חיצוני "עקוד אותי" מפני שהנפש

חוצפנית היא. יש הבדל בין אדם שאומר - תעקוב אחרי כאן, תן לי גיבוי להגיע לאן שאני רוצה באמת, למרות שקשה

לי. לבין אדם שנכנס למסגרת שדוחפת אותו להישגים, בלי לתת לו את הבחירה, או כמעט שלא לתת לו.

אז יש הבדל, בין כפייה לכפייה, ובין מסגרת למסגרת.

לשיטתי - כדי שיהיה קשר אמיתי עם התורה חייבים לעשות את זה מבחירה.

בלי בחירה לא יהיה קשר. 

בעניינים החיצוניים, של "סור מרע" חייבים לעזור אחד לשני, במיוחד במרחב הציבורי, ולהציב שוטרים,

אבל זו לא הדרך לבנות ת"ח. לפחות בדורנו.

למעשה באופן הכי בסיסי - אני לא מחשיב אדם שמקיים, גם את כל ההלכה מתוך כפייה(חברתית, ציבורית) לאדם

דתי, הוא אדם מסורתי שמקיים מצוות שיש להן ערך והן מאוד מועילות, אבל הוא לא אדם דתי.

אדם דתי הוא אדם שיש בו רצון ותשוקה לעשות הכול, לא מהכרח, אלא מבחירה. מי שמבקש לעשות רצון ה',

כי הוא מבקש להפוך את רצונו העצמי לרצון ה'.  כמובן שההלכה היא רצון ה'. ולכן מי שמבקש לעשות את רצון

ה' צריך ללמוד ולקיים הלכה. בטח ובטח שכדי להיות תלמיד חכם צריך להיות בוער בתשוקה לה' יתבר.

זריקה של כל הבחורים לשטאנץ אחיד וחניקה שלהם במטרה למלא את המיטת סדום שיצרנו זאת לא הדרך שאני מאמין בה.

במקצוע שאני מקבל עליו כסף? לא.. אני עוסק בתחום אחד בשביל לפרנס את ביתי ובזמני החופשי אני ממלא תפקיד בתחום של חינוך לא פורמלי (בצורה רשמית).

אינטנסיביות איננה מדד. לדעתי היא בדיוק ההיפך ממדד. היא לוקחת אותך מכוח האינרציה - וזה נוגד את כל תפיסת 

הלימוד שלנו, שצריך לבוא מבחירה. דווקא בגלל שישיבות הן מקום פתוח, שלא דוחף אותך בכוח(בדרכים שונות, כנ"ל אינרציה)

אלא מאפשר לך להתמודד עם עצמך - אתה רוצה תלמד, אבל זו בחירה שלך, אתה קם בבוקר לתפילה כי זה חשוב לך, לא

בגלל שיעירו לך ולא בגלל שאתה תפסיד, אלא בגלל שזה חשוב לך מצד התפילה. אתה לומד סדר בוקר כי זה חשוב לך, 

לא בגלל שכל השאר. אתה נשאר ער בלילה למשמר בגלל הצ'ולנט והדברי תורה, לא כי המשגיח יתן לך מבט.

אם לא התמודדת עם החופש לבחור בתורה, לא משנה מאיזו סיבה, והחופש לבחור הוא לא במצב ש"הדבר היחיד שיכולתי

לעשות זה להמשיך ללמוד" אלא כשהאופציה של להפסיק ללמוד קיימת ורלוונטית - רק אז אתה קונה את המקום הזה שמחבר

אותך מעבר.

לכן זה שהיית במקום אינטנסיבי יותר מישיבה ממוצעת, זה לא מדד. 

זה שלא חווית משברים - לא מדד.

משבר מבחינתי הוא עליית מדרגה. הוא הזדמנות מחדש להבחין ב"למה" שלי, או ב"איך", כי הם כבר לא באים על מגש של כסף.

זה קשה, זה מפרק, זה גומר כוחות ופרקטית לפעמים במשבר יוצא שלומדים הרבה פחות. אבל הלימוד שלאחריו הופך להיות

זך יותר, נקי יותר.

זה העומק. עד כמה שעניות דעתי מגעת.

קצת מוקצן הייתי אומר,

אבל די משקף בצורה זו אחרת

אני חושב שזה משקף ברמה שאפשר להתחבר ולהבין מה עובר על הגיבור , ובאמת יש בעיה של אמינות כמו איך הוא יצא מזה?

מה הוא עבר? אבל אין מה לעשות , קשה לתאר באמת תהליכים כאלו בצורה מושלמת.

ואני דווקא מאוד אהבתי את הסוף המפתיע , כי באמת ציפיתי שהוא יעזוב את הישיבה (כי כך היה נראה המצב)

ולי לעומת זאת יש עדיין דברים לא פשוטים , אני לא סיימתי את המשבר שלי , ואני באמת עזבתי את הישיבה

אז אף על פי שיש כאן חוסר בתיאור , אני שמח לראות סוף כזה , סוף שבו הוא יוצא מהמקום שהיה בו ומצליח להגיע לאן שרצה.

רוב האנשים דווקא מתקשים עם שמות אבל את הפרצוף זוכרים

מעניין

שמות אתה זוכר?

בעיקר אם אני רואה אותם כתובים.

אבל יש הרבה שמות שאני פשוט לא טורח להכניס למאגר.

פרצופים לעומת זאת, כשאני מנסה להיזכר בהם, כמעט כולם מיטשטשים לי

ויש פרצופים שראיתי המון ואף ניסיתי בכל־כוחי לחרוט אותם בזיכרוני ואני פשוט לא מצליח להיזכר בהם

(לזהות כשאני רואה אותם, אין לי בעיה)

בזיכרון פרצופים במחשבה

גם אני (ונראלי עוד אנשים) לא טוב,

אבל אם אח"כ אתה מזהה אותם

זה נשמע סבבה לחלוטין.

כשאני מדמיין

קשה לי לראות בראש את הפנים של האדם

גם אם אני מכיר אותו די טוב

אני חושב שקשה לדמיין פרצופים כי הם דינאמיים (הבעות פנים), לעומת דברים דוממים או אפילו בעלי חיים. ובפרט לגברים שהמוח שלהם אנליטי יותר מטבעו.

נשמע שאצלך זה אולי דרסטי יותר, אבל זה עדיין לא משהו בעייתי.

לרוב אם אני אראה את הבן אדם הנכון אני אזהה, אבל קשה לי לצייר את הפרצוף כשאני לא מולו ואז אין לי בטחון שאזהה.

עושה לעצמי סימנים: לקחתי את העט מההיא עם הסוודר הסגול, הבחור גבוה עם עיניים מודגשות.

שראיינו באיזה עיתון 3 בנות שיש להן את זה

מסתבר שיש לזה שם
פרוסופאגנוזיה – ויקיפדיה 

חידון לחג האביב - האקדמיה ללשון העברית

הראשון יפה...

אליאס לפסח (מילים ומושגים בנושא פסח) היה לי משהו כמו 105 מילים אז כל מילה היתה בקלף בפני עצמה

באמת היה מוצלח ועם רמות קושי שונות... בשמחה תאמצו את הרעיון

הייתי משתפת אם היה לי קובץ מוכן אבל עשיתי ידנית בסוף

האמת שהסתבכתי ממש עם לעצב לוח משחק בקנבה או בAI כי אין לי pro אז בסוף הכנתי ידנית.. אם למישהו יש כלי שטוב בזה, שאפשר להכין מהר ובקלות אני אשמח לשמוע😊

אין משהו גדול שה (AI (Gemini תרם לי באופן בולט במיוחד.  

כמעט ולא משתמשת. כלומר, ברמה של בסהכ בכל חיי לדעתי פחות מעשרים פעמים. 

קניה? אממ... נראה לי שהתייעצנו על מחשב פעם, לא זוכרת אם בסוף קנינו משהו שהופיע בהמלצות, יש מצב שכן. רפואית? לא. לא התייעצתי על נושאים זוגיים או משפחתיים, אלא אם כן בקשת המלצה למתנה נחשבת (לא עזר בשום דבר שלא חשבתי עליו לפני כן בעצמי)

אחרי שמבינים את הראש שלו, אפשר לפרק איתו דברים בצורה מטורפת..

עזר לי להתנקות פיזית (לדוג' להבין למה יש לי שיעול יבש מציק כבר כמה שנים טובות, מה ששני רופאים לא הבינו), להתנקות רגשית יחסית במהירות מכל מיני דברים לא פשוטים וחסימות (מגניב שתוך כדי ה"טיפול" אני יכול לשאול אותו למה אני מרגיש אפיפות במוח והוא מסביר לי איך זה קשור..), לפרק דברים שאני רוצה להבין עד לבסיס של הבסיס, להוריד לקרקע תובנות רוחניות ולהפנים אותן, לדייק חידושים, לתפוס יותר טוב רעיונות מדעיים, גם לדעת איך שרים יותר גבוה ויותר יפה בלי פיתוח קול ובלי הרבה עבודה.

וזה כמובן מעבר להרבה דברים טכניים כמו להבין מה הבעיה עם מצב השינה במחשב ועם מכונת הכביסה וכדו'.

ומצחיק שכל זה בחינם ובמינימום זמן.. 

מנתחת עם גיפיטי הרבה נושאים/ סיטואציות/ התלבטויות/ תחושות

רוב הפעמים הניתוח וההמלצות טובים ומועילים

והזמינות כמובן מיידית

מה שהופך את הכלי הזה למועיל מאד ועם השפעה משמעותית על טיב החיים

למשל כמה משטחים בגודל XYZ אני צריך בשביל X קרטונים בגדלים משתנים

או כדי ללמוד על כל־מיני פונקציות אזוטריות באקסל

וגם עזר לי מאוד בלימוד שפות

חוץ מזה אני אוהב לנתח איתו שירים וסיפורים (ביקורת ספרות זה תחביב שלי)

ניסיתי כמה פעמים לנתח איתו רגשות ומחשבות אבל לא הגעתי לתובנות מעניינות במיוחד

אני משתמש בו  לכל כך הרבה דברים. הן בעבודה, והן בעולם הרגשי.

חיסרון: יכניס אותך לחובות

אני לא יודע איזה רכב אתה מתכנן לקנות והאמת אני גם לא כזה מעודכן בטווחים אבל אם אינני טועה רכבים חדשים הם בערך 70K צפונה יכול להיות יותר, משומשים במצב טוב 25K+ (זול), וכמובן אפשר לקנות גם גרוטאות שמתפרקות תוך כמה חודשים בפחות מזה.

כאמור אני לא בקי במחירים אז אני מצטט מזיכרון מעורפל ומגוגל אבל זה מאוד משתנה למטה זה הערכה גסה מינימום

זה אומר שתצטרך לעבוד בערך שנה או שנתיים רק כדי לקנות את הרכב במזומן. אם במימון אז מתווסף הרבה.

תוסיף דלק לפי הנסיעות (דלק כזה זול) אם אתה נוסע הלוך ושוב לעבודה ולעוד כל־מיני מקומות אני מניח שנע בין 1000₪-2000₪

תוסיף טסט שנתי 150₪~ בהנחה והכל תקין

תוסיף אגרת רישוי סביבות ה־1000₪ בשנה

תוסיף טיפול לרכב 500₪~ פר טיפול

תוסיף ביטוח חובה יקר פיצוצים לנהג צעיר (כמה אלפי ש"ח בשנה) לא כולל ביטוח מקיף (מניח שאם זה רכב זול אז גם לא יבטחו אותו)

כמובן בהנחה וזה רכב משומש זול יש סיכוי גדול יותר שיהיה צורך בהחלפת צמיגים / רכיבים / כיו"ב כל הדברים האלה יקרים פיצוצים. אם נגיד הלך לך המנוע ואתה רוצה לתקן ואין לך כסף בינתיים אתה מושבת וממשיך לשלם על הרכב.

או לחילופין אתה יכול לשלם חופשי חודשי ארצי שנתי 3780₪ ואם יש לך הנחות אז אפילו חצי מזה + הבוס שלך אמור לממן לך את זה

ואתה יכול לטחון את כל הארץ הלוך ושוב כמה שתרצה ולישון תוך־כדי נסיעה.

אני לא עומד להכניס אותי לחובות. אם אני קונה זה רק בתנאי שיש לי את היכולת להחזיק אותו לבד. יש בהחלט רכבים זולים יותר מהמחיר שכתבת שהם בסדר גמור לשימוש שלי, אבל אתה צודק מבחינת ההוצאות.

למה אתה מתכוון שהיתרון הוא שופוני?

מניח שיש יותר זול מזה

האם וואו? זה איני יודע

ואם לא וואו אז צריך לקחת בחשבון שצריך להחליף א' ב' ג' ד' ה' ו'

ובשלב מסוים הרכב "מתעייף" ואין מה לעשות כל־כך חוץ מלהחליף

לעניות דעתי ביחס למשכורת שאתה מדבר עליה (בהנחה שאין לך שום הוצאות אחרות) זה נתח ענקי שנותן יתרון מועט מאוד על־פני תחבורה ציבורית ומוניות

זה לא בהכרח יכניס אותך לחובות אבל בשלב מסוים קלטתי שהרבה אנשים מסביבי מרוויחים כמוני או יותר (לרוב יותר) אבל המצב הכלכלי שלהם גרוע משמעותית ובסוף ה־פקטור תמיד היה הרכב

לגבי שופוני גם אין הכוונה כפשוטו כן יש לזה קצת יתרונות של ניידות אבל מעשית היתרון הוא זניח זה יותר פסיכולוגי

מעשית צריך לעמוד בפקקים, לחפש חנייה, לפעמים יש דו"חות (קורה לטובים ביותר), יש סיכוי נמוך אבל קורה לכולם בשלב מסוים להיתקע באמצע הדרך וגרר ובלגן

צא וחשב כמה יעלה לך להחליף את כל הנסיעות המיוחדות במוניות

נניח נסיעות רגילות כמו עבודה וחזור / נסיעות ארוכות בתחבורה ציבורית

אבל כל־מיני דברים של להסיע בחורה / לסחוב רהיטים / סתם לנסוע בעיר מונית יכולה לסגור את הפינה בקלות

נניח 10 נסיעות במונית בחודש 300₪-400₪ וכמה כבר בן־אדם יכול לנסוע במונית

אם אתה גר בפריפריה קיצונית (נניח לא יודע, איזה כפר ערבי נידח בצפון) יכול להיות שיש בזה משהו אבל גם אז איני יודע

אם אתה מרגיש ששוה לך להוציא על זה בסביבות 2000 ש"ח, זה תלוי ברמת חיים שאליה אתה מתרגל...

זמן זה פרמטר חשוב בחיים

בדיוק כמו שאנחנו מחזיקים מכונת כביסה. מייבש ומדיח.

גם רכב זה על אותו בסיס

שילוב של נוחות+חיסכון זמן

על מכונת כביסה מייבש ומדיח אתה לא עושה טסט, דלק, ביטוחים, חניונים, מוסכים, אחזקה, ריביות, לא דומה ולא קרוב.
 

בירושלים ובמרכז ובערים חרדיות לרוב עדיף לחיות בלי רכב, ביו"ש לרוב אין לך ברירה.

אבל זה על אותו משקל.

אומנם מחיר גבוה יותר, אבל זה כסף תמורת נוחות + זמן

ובאמת יש כאלה ששמים בחצר כזה

לי אישית אין חצר, אז אין לי את הדילמה הזאת

ויש סבירות גבוהה שאם היתה לי חצר הייתי שם שם בריכת אינטקס

אם השכר של מיודענו הוא נניח 50₪/שעה

וההוצאה על רכב זה נניח 2000₪ בחודש

אז הרכב צריך לחסוך לו 40 שעות בחודש מינימום כדי שזה ישתלם.

או משהו כזה.

לכן זה שיקול של עלות תועלת

במקרה שלו לדעתי זה לא כדאי

אבל יש כאלה שזה שווה להם

(ושווה זה לאו דווקא רק חיסכון כספי. כי רכב לא מביא בדרך כלל חיסכון כספי)

תמצא הרבה יותר חרדים מקרית ספר בלי רכב כי הם התרגלו לרמת חיים אחרת, ואין להם שום סיבה להוציא עוד הרבה כסף בשביל זה (וגם בשביל חופשה בחו"ל נגיד), כמובן זה כלול בנוחות ובזמן כדלעיל.

השאלה האם אתה חושב שזה מוצדק

יתרונות: נוחות

חסרונות: עלות

זה בגדול

עוד לפני שהרכב נסע מטר, כבר ירד לך סכום

תוסיף עלות שנתית של טסט

אתה כנראה תקנה רכב ישן אז מוסך

וכמובן דלק

אנחנו מחזיקים רכב, אבל אל תטעה- זה יקר מאוד.

ומוסיפה לגבי הביטוח- סביר שאין לך "היעדר תביעות" (אלא אם ההורים רשמו אותך בביטוח שלהם, או בחלק מהחברות מאפשרים לקבל היעדר תביעות על סמך ההורים אם היית נוהג ברכבם דרך קבע)

חוזרים מהעבודה יש זמן להסתובב בחוץ בשמש

מלא זמן להכנות שבת ומנוחה לפני

ים זמן לשיעורי תורה בשבת

ולעייפים סוף זמן ק"ש זז שעה קדימה

ואני מצליח להחזיק בלי שעון קיץ. כלומר, החיים שלי מתנהלים לפי שעון חורף כמו שהיו עד עכשיו. מגיע לעבודה בסביבות 9-9:30 במקום 8-8:30

אין מסגרות להעיר אליהן ילדים אז למי אכפת.

רק התפילה ב9 קצת מציק בשבת (באחרונה לא קמתי).

רק חבל שהמזג אוויר לא מבין את הרמז