לדעתך כדאי לי לדבר עם אימא שלי על כך או להשאיר את זה ככה? וסתם מעניין אותי הגיסה שלך שיתפה אתכם במה שהיא מרגישה? היה על זה שיח משאר בני משפחתך(אמא, הגיסה השניה,שאר אחים)?

מבינה מאד את ההרגשה..

אל תשכחי את בעלך והילד. הם אוהבים אותך ואת כל עולמם. הם העוגן של חייך, וזה הכי חשוב.

באופן אישי הייתי מנסה לדבר עם אמא שלי על הנושא בארבע עיניים, אפילו רק כדי לאוורר את הרגשות, לשחרר את הכעס שהצטבר.
במקביל תמיד טוב לנסות לחזק את הקשר המשפחתי, להזמין את האחים הרווקים שבת וכו'.

ובע"ה שתצליחי במהרה ליישר את ההדורים!

קרוב!

הרי אין חכם כבעל הנסיון( למרות שכל התגובות יתקבלו בברכה!)

התחלתי לקרוא והיה לי קשה להמשיך בגלל שהטקסט רצוף, בלי ירידות שורה.

אמנם יש סימני פיסוק, אבל מאוד יקל לקרוא אם השורות עצמן (לא המשפטים, רק השורות) יהיו קצרות יותר.

סליחה ותודה.

אם תוכלי להסביר לי אשמח.

זה היה ממש חושך בעיניים... לקח לי כמה ימים להשתכנע לקרוא...

את אחיינית שלי (בת ביתה) מאשר את ביתי (בת בנה), למשל- היא רצתה שנלך למסעדה- אבל רק המבוגרים, בלי ילדים, אבל אותה גיסתי אמרה שכנראה תביא כי היא רק ילדה אחת...ולאח של בעלי ולנו יש שלושה ומעלה

או שגיסתי ילדה כמה שבועות לפניי וחמותי כולה זרחה בשבת אחרי הלידה, וכשאנו היינו אצלה שבת ראשונה אחרי הלידה- היה נראה שפחות מתלהבת.

תראי יקרה,

נכון שזה קשה, מעציב וכואב.

עלינו להבין 2 דברים- א. אנחנו רק בני אדם, ולפעמים יש סיבות לאנשים להיקשר זה לזה ופחות לאחרים, 

הפרטים שלא ציינתי הם א. גיסתי היא ביתה של חמותי ואני "רק" כלתה, ואני רואה זאת גם אצל הוריי קשורים יותר לילדיי מאשר לילדי אחי,

ב. אנו גרים רחוק ומתראים פעם בכמה חודשים בעוד ביתה, גיסתי, גרה לא רחוק כך שנקשרה לנכדה הזאת יותר, מוציאה אותה מהגן וכו'.

דבר שני- אני אמרתי לעצמי- לי לא אכפת מה היא חושבת- לנו נולדה בת ואנו שמחים בה ואוהבים אותה וזה מה שחשוב.

עם כל הכבוד לחמותי-ויש כבוד- היא "רק" הסבתא, אני ובעלי לא תלויים בה, אנחנו זה עם זה, זה התא המשפחתי שהקמנו לנו ויש לנו את ההרגלים והאמונות שלנו,ושכל השאר- יקפצו. לא לזלזל חלילה אלא לעבוד עבודה פנימית כך שנתחזק בינינו כמשפחה ופחות ניקח ללב את המשפחה המורחבת, כמה שזה קשה וכואב.

אגב- חשבת לדבר על זה עם אימך פעם? אתם בקשר שמאפשר זאת?

אני לא חושבת שאני אדם שדורש יותר תשומת לב. אני כמו כל אדם נורמלי רוצה להרגיש אהובה ושהוריי גאים בי ושמחים בי. אני גדלתי בצל אחותי ממש ותמיד  הרגשתי מושווית אליה-יכול להיות שזה דבר שאני עצמי עשיתי. הסתכלתי איך הדודים מתייחסים אליי מולה וכו' השתמשתי בחושים הכי עדינים. ומזלי היה שהייתי ב"ה ילדה מוצלחת שהמורים תמיד שיבחו והתפעלו והיו פעמים שהיא היתה ה"אחות של". זה גם דבר ששיגע אותי כשהיו קוראים לי האחות של, כאילו אין לי אישיות משל עצמי.

אני צריכה לחשוב באמת האם שייך לדבר עם אימי על כך.

מבינה ממש (לא חוויתי אבל יכולה לנסות להבין...) אבל עלה לי בפרטים שכתבת שבאמת יכול להיות

שבגלל שאחותך נותנת לאחרים לטפל בילדים שלה ו"מזניחה" אותם-היא בעצם פותחת פתח של קשר בין המשפחה לאחיינים.

ככה זה בקשרים- ככל שנמצאים יותר עם מישהו -נקשרים אליו יותר ומשחקים איתו יותר ונהנים ממנו יותר.

אני יכולה לתת דוגמה מאצלי- אני דודה לאחיינים, 2 משפחות. ואח אחד שהייתי באה אליהם הרבה בשביל לעזור, לשמור או סתם להיות איתם כי גרתי קרוב - הם נקשרו אלי וכשבאו אלינו לבית (בתור רווקה, לבית ההורים) הם כבר הכירו אותי יותר וכך היה להם קל יותר לבוא אלי בהתחלה ולא רק באמצע השבת עד שהם מתרגלים לסביבה שלהם...

ובמשפחה השניה של האחיינים שלי- כשהם היו צריכים עזרה והייתי באה אליהם לעזור להם -נקשרתי לאחיינים האלה.

כל פעם מישהו אחר לפי התדירות של הביקורים.

זה מאד מאד משפיע!

הילד גם בעצמו נקשר לדודים לפי התדירות של הביקורים וההתראות.

תחשבי על זה.

אולי תיזמו ביקורים באמצע שבוע ולא רק שבתות

אולי תבואו בזמן שאחותך לא נמצאת כדי שיהיה רק לכם את התשומת לב המיוחדת.

(יש לי חברה שאמא שלה ביקשה מהם שכל פעם יבוא מישהו אחד כדי שיוכלו להתייחס לכל הנכדים בכיף).

בהצלחה!

עה לעזור המון בתור רווקה. אנחנו מגיעים לבית ההורים פעם בחודש בערך ומתאמים את זה עם אחותי ככה שיצא לנו להיפגש- אנחנו גרים בקצווות שונים בארץ וזו ההזדמנות להיפגש.  האלו רעיונות טובים אבל אין לנו רכב וזה אומר להיסחב באוטובוס..השבתות מספיקות לנו..ואת צודקת לגבי ההתקשרות ע"י נתינה. זה גם מה שאמרתי לאחותי וישר לאחר השיחה התחילה לשנות ולהתייחס אליו ותר..

קראתי את הדברים שלך וחזרתי וקראתי שוב ושוב. נגעת לליבי מאד.

אני מתחילה מהסוף: הכעסים על אמא שלך זה הדבר הכי צפוי שקורה כאן. כשהיית ילדה כל הזמן הדחקת את זה שאוהבים יותר את אחותך מאשר אותך. עכשיו כשאת אמא לילד, ולפי ראות עיניך,המצב הזה שאוהבים יותר אחרים מאשר את הילד שלך חוזר על עצמו, את חוזרת לכעוס על אמא שלך והפעם ביתר שאת.

וזה שאת לא צריכה את האהבה של אף אחד, זה גם סוג של הדחקה, ואת יודעת את זה, כי כולנו צריכים אהבה.

לא חושבת שזה יעזור שתדברי עם אמא שלך, כי היא כזאת ולא תצליחי לשנות אותה, גם אם תתחילי לדבר איתה שיא הפתוח, באוירה נעימה ומשוחררת, איכשהוא, נשמע לי שהיא לא בדיוק בקטע. ואם סבתא שלך גם כזו, אז בכלל... יש כאן ירושה שעוברת מהסבתא לאמא, ואת זו שתעצרי את הירושה מלהתגלגל הלאה.

הרבה פעמים אמרנו לעצמנו בתור ילדים - אנחנו לא נעשה את זה לילדים שלנו אף פעם, ואנחנו חוזרים על אותם טעויות בדיוק! נכון?

מה שאת צריכה, זה מאד מאד לחזק את עצמך. את אהובה, גם אם אמא שלך פחות מראה את זה, את מיוחדת ונפלאה בזכות עצמך. אל תתני לאחרים להפיל אותך ואת ההרגשה שלך.

זה נשמע קשה, וזה קשה מאד ליישום, (מנסיון אישי ומר שלי עצמי, הסיפור שלך הוא העתק הדבק של הסיפור שלי). אבל אם תעבדי על זה וכל פעם כשתגיעי לאמא שלך, וגם סתם, כל פעם כשתחשבי על זה תכניסי לך טוב טוב לראש, יתכן שזה יעזור: את נפלאה, מיוחדת, "שווה" מספיק בעיני עצמך והמשפחה הקטנה שלך (בעלך והילד).

ובקשר לעזרה - יש אנשים שבמודע או בתת מודע הופכים את עצמם לנזקקים. איפה שהם לא יהיו, איפה שלא יסתובבו, תמיד הם יתנו הרגשה שצריך לרצות אותם, לעזור להם, לפנק, לפייס וכו'. אחותך כנראה כזו. היא לא אומרת שום דבר וכבר רצים לעזור לה. למה? כי ככה שפת הגוף שלה אומרת. ככה היא משדרת, והעולם רוקד סביב השדר הזה.

כתבת שאתם מסתדרים לבד ולא מראים שאתם צריכים עזרה. אמא שלך והאחים שלך, פשוט לא שמו לב אף פעם שאת צריכה עזרה, כי תמיד הראית את עצמך חזקה ויכולה ולא צריכה את העזרה של אף אחד. ככה שדרת להם תמיד, ומאז ומעולם כל המשפחה יודעת שאחותך היא הנזקקת, ואת המסוגלת ויכולה.

יכול להיות שאם תבקשי מאחותך/אחיך הקטנים: תטפלו בבקשה בילד שלי בשבת בין השעות 4-6 נניח, הם יסכימו בשמחה? הרי לפי הבנתי לא מדובר פה ברוע לב. אוהבים את הילד שלך, רק פחות שמים לב שגם את צריכה עזרה.

ודבר נוסף ואולי אחרון, בקשר להחצנה - אז כן. כדאי מאד לשבח את הילד לפני הסבתא ולספר בהתלהבות את החכמות שלו. וגיל שנה זה גיל מצוין להרים טלפון כל יום: אמא, אל תשאלי, הוא עשה כך וכך וכך... תעשי את זה בהתחלה מתוך הכרח, אח"כ תראי שזה כיף ונחמד לייחצן אותו.

בהצלחה.

כך אמיתיות ונכונות. תודה על החיזוקים זה מאוד עוזר.

האמת שבימים האחרונים יותר קשה לי לדבר עם אמא שלי בגלל כל הקטע הזה והביקורתיות שלה.

אם עד עכשיו תמיד הגנתי עליה והסברתי אותה מול שאר האחים בזמנים שהיו ביניהם אי הבנות עכשיו כל הדברים השליליים מציפים אותי וקשה לי להיות נחמדה אליה כרגיל. כל היחס שקיבלתי כל כך השפיע עליי ועיצב את אישיותי ( ההורים שלי עלו ממדינה מסוימת ומאמינה שנהגו באותה צורה שבה הוריהם נהגו עימם, לא מתוך כוונה רעה).

ולפני שאשכח אני רוצה להעביר כאן מסר להורים. חשוב מאוד מאוד שלא תעדיפו ילד אחד על פני אחר.

הילדים בחושיהם הרגישים קולטים את זה ואני דוגמא חיה להשפעה של זה על כך החייים שלהם(אני בת  24ומקווה שאצליח להגבר על זה מתישהו).

תעשו השתדלות ענקית עד שתצליחו לצאת מההעדפה ולאהוב את כולם בצורה שווה.

ואותך, היקרה שענתה לי כל כך מדויק רציתי לשאול: תוכלי לספר לי על החוויה שלך? ואיך יצאת ממנה?

לא  בקטע של חטטנות זה פשוט מאוד עוזר לדעת שיש עוד אנשים שעברו את אותו הדבר. מישהו שמזדהה ומבין לגמרי.. אחות לקושי.

ועדיין קשה לי לייחצן ואני חושבת שזה גם משהו שנטבע בי מתוך המקום הזה שאני אומרת" מה אכפת לי, מי שרוצה יאהב אותי" אך כשבעצם בפניןם יש כאב בלב. עכשיו זה מתבטא עם בני ומרגיש לי לא שייך ליחצן אותו. מקווה שאצליח.

שוב תודה גדולה!!

מאד הגיוני שיהיה לך קשה לדבר עם אמא שלך, ואין מצב להתגבר על זה בלי עבודה מאד חזקה.

זה נכון "שמי שירצה יאהב אותך", כמו שכתבת, אבל זה גם דוחק אותך עוד יותר לתוך עצמך, וכך את מסתגרת יותר ויותר בתוכך. ומרגישה עוד יותר את הטעם המלוח של ההפליה וההשפלה. אז קחי את עצמך הכי חזק שאפשר, תאמיני שאת אהובה, מקסימה, יכולה, והכי הכי שיש. את שווה בזכות עצמך ולא שווה ליד אחותך.

תפרגני על הילד שלך על כל שטות: (אין שטות בילדים שלנו, הם הכי מדהימים בעולם!)

תראו, יש לו תלתל חדש, צמחה לו שן חדשה, קניתי לו בגד מדהים, סה"כ הוא הנכד של הסבתא שלו, והיא בטוח תשמח לשמוע עליו דברים חמודים.

לאט לאט תרגישי יותר בנוח לספר עליו, וגם סתם לספר דברים על עצמך ועל בעלך.

אחרי המעשים נמשכים הלבבות.

על החוויה שלי אני אספר לך, אבל במסר, בסדר?

מכירה את הסיפור מקרוב.

נסיבות שונות ואופן שונה אבל מכירה את תחושת ההפליה. כואב מאד.

האשמתי הרבה את אמא כשהייתי בת 16 17, הרבה מתוך תסכול.

כאב לי שאני מרגישה מופלית.

בגיל הבגרות המאוחר פתחתי את הנושא עם אמא שלי. 

היא היתה די מופתעת שכך אני מרגישה אך אכן הודתה שהיא מבינה את תחושותי ולמה אני מרגישה כך.

היום דברים די השתנו. אני ואחי שנינו נשואים ואמא שלי דווקא יותר מרגישה קרובה אלי, בכללי.

עדיין, אם אחי ואני נהייה בבית, נניח בחגים, רוב הסכויים שעדיין תהיה הפליה מסוימת. ככה זה.

למדתי להשלים עם זה.

בעלי יודע כמה זה כואב לי ואני מצידי מתחלקת בכאבי איתו.

הוא מצליח להרגיע אותי ולהסביר שחס ושלום אין לאמא שלי שום כוונה רעה.

ולאו דווקא היא אוהבת את אחי יותר אבל כך החיים סובבו את הדברים וזו המציאות.

בקשר לילדים שלכם.

מצד אחד אני אכן מבינה את הענין של הסיפורים.

זה לא שאת ח"ו צריכה לשווק את הילד המהמם שלך אבל זו עובדה שכששומעים על מישהו/משהו יותר, נקשרים יותר.

(אתן לך דוגמא. יש לי כמה גיסות עם ילדים ואני עם ילד אחד. ב"ה יש לי קשר די טוב עם חמתי אבל לא ברמה שמתקשרת כל יום. ממש לא. יותר סגנון פעם בשבועיים. גיסות שלי כמעט כל יום מדברות איתה. יש לנו חתונה בעוד חודש ולפני כמה זמן כשדיברתי עם חמתי אמרתי שאנחנו עוד צריכים למצוא חליפה ל-X [הבן שלי, היה אז בן חודשיים]. היא שואלת אותי: מי זה X? שכחה שיש לה נכד שככה קוראים לו. שוין.)

ואולי באמת כדאי לך להראות למשפחה שגם את זקוקה לעזרה, אם בזה את חפצה.

מצד שני אני גם מבינה אותך. משפחה זו משפחה ללא תנאים וללא השוואות וללא הפליות. (הלוואי!)

אני בתקופות שבאמת כאב לי על ההפליה ולא יכולתי לעשות הרבה פשוט ניסיתי להרפות.

להבין שאמא אוהבת את כל הילדים שלה אבל לפעמים יש סיבות שלא יודעים.

הורים, אלא אם כן הם רעים, לא מפלים בכוונה. זה בדר"כ מחוסר מודעות או כי הם חושבים שילד מסוים צריך יותר אהבה או הגנה או התיחסות. יכול להיות שאמא שלך הרגישה שאחותך הגדולה כביכול קצת הפסידה אמא כי נולדה תינוקת קטנה ממש מהר, תינוקת שדרשה אותה המון. יכול להיות שבתת מודע היא מנסה לפצות את אחותך.

אולי הגדולה באמת דורשת יותר תשומת לב ואם לא תקבל היא תעשה בלגנים.

יכול להיות.

זה לא מצדיק אבל זה מסביר.

זה עדיין כואב.

לא יודעת אם כדאי לך לדבר איתה על זה. תלוי איזה טיפוס היא, לדעתי.

ממליצה לך להשקיע הרבה במשפחה שלך ולמנוע תחושות כאלה מילדייך שלך.

ואולי כן לשנות גישה עם המשפחה שלך. להיות יותר מעורה, יותר בקשר. לשתף.

בהצלחה מתוקה

כזאת תמיכה למרות שזה מאנשים שלא מכירה, זה עוזר מאוד. כל כך כואב לי שבגלל טעויות של ההורים נותרת לילד צלקת. עכשיו שנכנסתי שוב להרגשות האלו לאחר הרבה שנים של הדחקה אני מבינה עד כמה אני מצולקת. עד כמה החוויות האלו גרמו לי להיסגר ( שלא תביני לא נכון, אני בחורה שמחה ויכולה ליצור קשרים ולאהוב וכו') ולעמוד מול קשיים שנגרמים לי כשאני עומדת מול סיטואציות מסוימות. לדוגמא כשאני מרגישה שאני צריכה לשווק את עצמי ולהידחף וכו' אני מעדיפה לא לעשות זאת כביכול מתוך מקום של שמירה על כבודי אבל אולי זה מתוך פחד להיפגע, שלא יבחרו בי.

וכשאני רואה בנות שכן מיוחצנות ומייחצנות את עצמן במקומות שגם אני הייתי רוצה אני מרגישה קצת קנאה וכעס ותסכול מעצמי וזה גורם לי להרגיש כל כך רעע.. איך מתגברים  על זה?? סליחה שאני ככה שופכת עליכם פשוט אני בימים שהכל צף ורוצה לפתור אתזה סופית

אחותי באמת הייתה יותר בלאגאניסטית ודרשה את תשומת הלב שלה ואני הייתי ילדה ממש טובה ואולי זה היה בעוכרי..סתם ,מאמינה שזה היה מכוון מאת ה'.

גם אצלנו הקשר שלי עם אימי התהדק ובעיקר בשנה שלפני החתונה היינו בקשר ממש טוב- צחוקים ושיחות וה לא. גם כשהייתי חוזרת מפגישות עם בעלי  היא היייתה מחכה והיינו מדברות הרבה ובזמן האחרון קצת התרחקנו.

אם גם את מאלה שמספרות על הילד או שהתחלת להיות כזאת- מה היית מספרת?

שאמא שלך דווקא מאד אוהבת אותך.

יכול להיות שבאמת כשאת ואחותך ביחד-אחותך דורשת יותר תשומת לב. זה אופי.

קשה לעמוד מול זה- מי שדורש תשומת לב בד"כ נותנים לו את זה.

ואילו את, טיפוס יותר שקט ועצמאי-פחות דורשת תשומת לב לעומתה.

אבל שימי לב שבשנה שלפני החתונה היה לך את אמא שלך רק בשבילך, וקיבלת המון.

יש לכם קשר טוב, רק שהתרחקתם קצת.

אולי שיחות וטלפונים יותר לאמא יעזרו לקשר הזה לחזור שוב.

התייעצות קטנה, אפילו על דברים של מה בכך, או שאת יודעת מה לעשות, אבל לא יזיק לשאול את אמא מה היא הייתה עושה למשל...

(אני מתקשרת לאמא שלי בערך כל יום שישי כשאנחנו בבית שבת כדי לשאול איך מבשלים כל מיני דברים ונראה לי שהיא נהנית מזה...או לספר לה על בדיקות שעשיתי וכד' )

ובתוך זה תספרי גם על הילד שלך-נכד שלה, מה הוא עשה היום, איזה דבר חמוד או חכמה כלשהי. אפילו שבעיניך זה נראה מוגזם והחצנה- זה לא באמת ככה, כי זאת רק סבתא- לא כל העולם, לא כמו לכתוב בפייסבוק- "הילד המתוק שלי..."

ולא כי אני הרגשתי אי פעם מופלית על ידי ההורים שלי, להיפך אני הבכורה הדומיננטית ולא מכירה את ההרגשה של האחים האחרים שלי, אבל עוררת אצלי את הנקודה שבתוך כמעט כל משפחה יש את הילדים היותר מתבלטים ויותר דומיננטים ויש את הפחות. אני רואה את זה גם על הילדות שלי. יש לי שתי בנות שביניהן בהחלט קיימת סוג של תחרות סמויה שאני קולטת אותה אפילו בגילן הקטן. לדוגמא: הגדולה יותר סגורה וביישנית, למרות שהיא ילדה מדהימה וכובשת, אבל הקטנה היא מהסוג שישר מתבלט, שישר קופצים עליה "וואו איזה חמודה", כי היא משתפת פעולה, צוחקת ישר, לא מתביישת, ככה אוטומטית ישר ומבלי להתכוון הסבתות והדודות "קופצות" עליה ומתלהבות ממנה ואחרי זה פונים לגדולה שמסתכלת קצת בקנאה וכמובן מחבקים גם אותה ומתייחסים אליה אבל לא באופן כזה טבעי ומיידי כמו עם הקטנה. ואני יכולה להגיד לך שלפעמים כואב לי קצת לראות את זה אפילו שאני יודעת שאין כאן כוונה רעה, ומאמינה באמת ובתמים שאוהבים את שתיהן באותה מידה, אבל אני יודעת שהגדולה שלי ביישנית, וככה ה' ברא אותה. אני ובעלי מודעים מאוד לעניין הזה ומאוד מנסים תמיד לתת לה הכל, ועדיין, אי אפשר לשלוט לגמרי על הטבע של הילדה ואיך שה' ברא אותה, וכנראה שככה זה משמיים הכי טוב בשבילה. 

מאוד נגעת לי ללב עם הדברים ועוררת אצלי את הנקודה שאולי הילדה תיקח את זה איתה גם הלאה כמו שקרה לך, אבל אני באמת מאמינה שאם ההורים שהם האנשים הכי קרובים לילד, מקרינים לו בכל עת כמה הוא מיוחד ומקסים וטוב, הוא באמת יאמין בזה, אז מה שבינך לבין אמא שלך אולי לא הכי בשליטתך, אבל מה שבינכם לבין הילד שלכם בהחלט כן. לדעתי את לא חייבת לשווק אותו. תאהבי אותו מכל הלב ותקרינו לו ובעיקר לו כמה הוא מתוק ויחיד ומיוחד ואני בטוחה שהוא באמת באמת יאמין בזה

המון הצלחה!

ואני באמת חושבת שאנחנו כהורים צריכים לשים לב ולחזק  ולייחד כל ילד שלנו. כמה שהעבודה קשה, אנחנו לא רוצים להשאיר אותם פצועים בנפשם במהלך החיים כי זה משפיע על הכל!

שנזכה באמת לגדל את ילדינו בצורה הטובה ביותר עם הרבה סיעתא דשמיא. אוהבת את כולכן! תודה רבה

דעי לך, שהרבה פעמים הנכדים הראשונים מקבלים הרבה יותר תשומת לב בגלל שהם הראשונים. אח"כ הנכדים הבאים כבר קצת פחות מלהיבים..

חוץ מזה יותר קל לשחק עם פעוטות מאשר עם תינוק קטן.

אני מניחה שהבנות של אחותך גדולות יותר- מדברות וכו', וייתכן שמבחינת המשפחה הן יותר "כיפיות" מאשר תינוק שעוד צריך לחתל וכו'. זאת אומרת ייתכן שזה בכלל לא קשור אליך- אלא לעובדה ששם יש ילדים שכבר מתקשריןם, ככה שמבחינת המשפחה הם יותר כיפים. ..

אבל את לא צריכה לוותר- גם לילדון שלך מגיע סבא וסבתא. נסי ליזום מפגשים איתם ללא נוכחות אחותך...

אמרת שפתחת איתה חלק מהענין....

האם סיפרת לה רק את ענין בנך או שפתחת איתה את ההרגשה במשפחה ושאלת אותה מה היא חושבת על כך...

לי יש קשר טוב אם אמא שלי ואמא שלי סופר אמא לכל אחי ואחיותי כך שכל אדם שוראה מבחוץ(וגם כל המשפחה הקרובה מבפנים) רואה שהיא אמא שלא מכירים כזו מסירות לכל הילדים ,

אבל מה, בינינו בטווח המשפחה היה קצת שוני ביחס ביני לבין אחותי הגדולה בד"כ האשימו אותה על מכל מיני דברים והיו עוד מערכות משפחתיות שהראו גישה שונה איתה (והכול דק שבדקים אפילו היא אומרת שאמא שלי היא הכי הכי ואחרי שהתחתנו עוד יותר הבנו עד כמה !)

וראיתי שזה ממש פגע בה... ויצר הרבה מרמור וכעסים במשפחה ואף אחד לא הבין למה .....

אבל אני בתור אחות קטנה יותר תמיד גיבתי את אחותי הגדולה אם ראיתי חוסר צדק

דיברתי התעקשתי בשבילה ושמתי דברים על השולחן!

דברים השתפרו המודעות במשפחה נהיתה חזקה יותר ועכשיו הרבה יותר נעים לכולנו , וכן לפעמים אני אפילו מרגישה שקצת נפגעתי מזה שהפנתי את הזרקורים אליה אבל זה טוב ושווה לכולנו!

מענין מאוד!!!! מה הצד של אחותך בענין! וגם מה רמת הקשר שיש והיתה בניכם!

אולי דווקא הפעולה צריכה לבוא ממנה ....

וסתם כך ממש נגעת לליבי אז - חיבוק....

אז ככה אני ואחותי אולי בגלל הקרבה בגיל והעובדה שהיינו לבדינו עד גיל 9 בערך( רק כשאני הייתי בת 9 נולדה אחותנו השלישית-כנראה אמא שלי היתה צריכה זמן להתאושש) היינו חברות מאוד טובות. עד היום זה כך.

כשהתחלנו יותר להתבגר היינו רבות המווןן ונהפכות לאויבות אבל כל פעם משלימות וחוזרות להיות  החברות הכי טובות.

כיום אנחנו חברות טובות, משתפות אחת את השניה בדברים שעוברים עלינו אבל מאז שהתחתנו לא חושבת שפתחתי איתה את הדברים.

האמת שזה גם לא הטריד אותי הרבה זמן רק עכשיו מתוך המקום הכועס על היחס לנכדים התעמקתי ברגשות שלי יותר ויותר וניסיתי לברר מאיפה זה בעצם מגיע ואז הגעתי לנקודות שהעליתי.

פתחתי איתה רק את הנקודה שהפריעה לי עם היחס לבן שלי וגם זה לא היה כל כך בתכנון ,זה פשוט עלה איכשהו.

אני לא חושבת שבמשך השנים הרביתי להגיד שאני מופלית לרעה וייכול ללהיות שזה מוך הפחד שיאשרו את דבריי ואף יתנו לי את ההרגשה שבאמת אני פחות. פחות מוצלחת פחות מעניינת פחות נחמדה  וזה לא משנה כמה שאני כן כל הדברים שציינתי.

זה תחושה שאת סוחבת איתך מהילדות ובתור אחת שגדלה במשפחה שלא כל כך מבטים רגשות ומדברים עליהם, זאת התוצאה.

אני דווקא ביחס למשפחה כן הייתי כזאת שמתעקשת להגיד ושישמעו מה שאני מרגישה אבל יש את המקומות הכואבים האלו

שקשה לפתוח בפני אנשים שאת בספק איך הם יגיבו. המקומות האישיים, הכואבים והכי שלי.

ולגבי זה שזה יבוא ממנה, אני לא רוצה להרגיש נזקקת. ברגע שאני מרגישה שאני גורמת לאנשים לעשות פעולה חיצונית עבורי

-לא  כי זה בא מהם, כי אוהבים אותי בדרגה מס' 2 ומנסים לגרום לי להרגיש שאני מס' 1. זה מלאכותי ולא בא מהלב וזה הכי קשה בעיניי. כשזה נוגע להתנהגות אחרת שהייתי רוצה לשפר כמו לומר יותר מחמאות וכו' אז  במקרה כזה אפילו שזה מלאכותי

 הייתי מסכימה. אבל לאהוב אותי בצורה מלאכותית לזה אני לא מסכימה. אם לזה התכוונת (שהפעולה תבוא מאחותי)

אצלנו זה פשוט יותר היה חוסר שימת לב

לא הבינו כמה זה גורם צער לשני

ולא הפנמו שיחס X לאחת ויחס Y לשניה

זה יכול לפגוע למרות הכוונות הטובות

לא יודעת איך זה אצלכם אבל אלצנו אמא שלי חשבה שאני כנראה חלשה יותר ולכן היו דחיפות לצד של אחותי מעלי

בפועל זה פגע בה הרבה בלי ששמו לב וכשאני מהמקום "החזק"(זה בכאילו..) באתי ואמרתי את הדברים אז הם יותר התקבלו על לב השומעים....

ואז היה שיפור משמעותי איטי קודם תודעתי להבין שטעו ולהיבן שזה פגע ופוגע ...

אני חושבת שכמעט בטוח שאמא שלך אוהבת אותך רוצה בטובתך ושתרגישי טוב עם המשפחה ולכן אני כן חושבת שאם אחותך תאומר את הדברים היה יותר מקום לקבל אותם ...

במיוחד שזה טווח של שנים אולי בהתחלה זה יראה מלאכותי אבל עם הזמן לדעתי

אחרי הפעולות נמשכים הלבבות (כמו שצינת עצם הנתינה תביא לקשר הרבה יותר טוב עמוק ושמח)

למרות שמאוד סביר להניח שהם פשוט לא הבינו עד כמה זה משפיע עליך והם כן רוצים בטובתך ועדיף שתתני להם עכשיו את הצ'אנס לתקן (עדיף מאוחר מאשר אף פעם לו )

תקחי את זה בחשבון אולי זו דרך לקידום מה של הפתרון...

אני רוצה להתייחס לסוף דברייך.

כתבת שאת לא רוצה שזה יהיה מלאכותי האהבה שלהם אליך.

אני חושבת שתגלי דווקא שהמשפחה שלך מאד מאד אוהבת אותך, ואולי זה כ"כ מובן מאליו שהם לא שמים לב שהם מתייחסים פחות, או בצורה אחרת.

יכול להיות שזה פשוט חוסר מודעות למעשים, זה יכול לקרות לכולם.

וכדאי לעורר את זה קצת למחשבה אצלם ואולי זה יועיל.

זה לא אומר שזה דרגה 2 שהופכת ל 1, זה דרגה 1 מלכתחילה שפשוט לא באה לידי ביטוי בצורה שאת מקבלת, בצורה שאת מבינה אותה כ-1.

והגדולים כבר יותר עצמאיים, משחקים בכוחות עצמם. אבל כנראה זה תלוי באופי האנשים..

אחותי הגדולה ילדה תאומות ראשונות לפני 3 שנים.

(חד הורית, חילוניה. אני נתחתנתי לפני 15 שנה)

מתחילת ההריון ועד עצם הים הזה - אני וילדי כבא קיימים. ממש כך.

אנחנו בקשרים טוכים, ב"ה וזה לא קל לי בכלל.

אמא שלי גרה ליד אחותי, ואני בדרום.

במשך פעמים רבות אימי הייתה באה אלי לשבת עם אחותי ובנותיה והיתה עסוקה כל הזמן להעיר לילדיי שהם מציקים לתאומות (כי סרבו לתת להן משחק שלהם. כי אכלו עוגיה-ולא הציעו להן או סתם כי התחשק לתאומות לצרוח פתאום).

בשלב מסויים החלטתי  - או אמא שלי, או אחותי ובנותיה - לא ביחד בשבת.

אבל עד היום לאימי כבר אין שיח עם ילדיי, חוץ מהערות וגערות (לפני שנולדו התאומות היתה יושבת לשחק איתם, לספר סיפורים).

כואב לי על כך, אך אני לא רואה איך אפשר לפתור את זה.

אחותי תמיד היתה מתאמללת וזקוקה לסיוע sos.

כואב, אבל לא מושך אותי למטה.

אני אישית אוהב את הבוקסרים הארוכים של פוקס (יש לי מבנה גוף רזה־בינוני בערך L)

לגזרה רחבה הרבה אוהבים רפויים

אין נוסחא מנצחת, לכל אחד נח משהו אחר,

זה פשוט לקנות אחד ולבדוק.

אולי לנסות לשנות אווירה, מקום.

לצאת סתם לסיבוב ולדבר

לשבת במקום שהוא לא הבית, כדי להתנתק ממנו לזמן האישי הזוגי שלכם.

אל תתייאשי, כי נשמע שזה בוער בך, ואת לגמרי צודקת.

ואם את אומרת שגם את כמוהו בקושי לקלף קליפות אז תנסי לחשוב מה עובד עלייך ועם זה תקלפי לאט לאט ממנו. זה בשלבים, בתהליך.

הלוואי ותצליחי

מדי פעם, כי הילדים כבר גדלו ועד שמפנים ואת האזור ומאפשרים שיחה שקטה לוקח זמן.

אז הוא מסכים ברעיון ואפילו תומך בו, אבל הביצוע בעייתי, הוא לא יזכור או יציע בשעת אמת ואני כן רוצה לראות ממנו איזה בדל של יוזמה.

זה באמת מאתגר בטח אם רוצים לשבת בבית ולכן יציאה החוצה מאפשרת יותר שקט וזמן זוגי נטול הפרעות. אם צריך אפילו לומר לילדים (אם הם עוד ערים), עכשיו אמא ואבא יוצאים לזמן לעצמם.

אפשר סיבוב, אפשר לקפוץ לפינת טבע (אם יש בסביבה), אפשר להוסיף משהו קטן לאכול (מאפה?).

מבין מאוד את הרצון שהוא יזום. אמרת שהוא לא כזה אז גם אם יתחיל ממך אותי מתוך זה הוא יראה שזה טוב, יבין (אולי ישמע ממך) את הצורך בזה וזה יבוא גם ממנו.

הלוואי

אף פעם הוא לא יזם? איך היה לפני החתונה או בשנים הראשונות?

זה נס שנשארנו יחד כשאני חושבת על זה לעומק

הבעיה שגם לי קשה הביצוע ובאופי של כן תמיד מעדיפה להצטרף מאשר להחליט וליזום

כבר עובד יפה מאוד מעל עשור עם הצלחות רבות מהרבה תחומים.

ברוך ה

כל הכבוד לשניכם

ואולי היה שווה לרשום את כל מה שרשמת כדי להגיע לנקודת העומק הזאת שאמרת. לא?

גם בתקופת החברות/אירוסין הוא לא יזם כלום?

אני לגמרי מבין את הרצון שהוא יזום. ואם את דומה לו אז כנראה שאת יכולה להבין למה הוא לא יוזם את זה, ועדיין אם בך זה יותר בוער תנסי את ליזום משהו, אפילו התחלתי, אולי רק להציע סיבוב שכזה או לשבת באיזה פינת חמד ושהוא יעזור לך ליצוק תוכן. זה יכול לעזור? אולי אחרי פעם פעמיים כאלה זה יביא אותו מעצמו ליזום כאלה דברים, יכול להיות? 

כלומר לתפוס את כל ה"מה כן" (ולא רק כל המה לא) ולעבור דרכו, לא לוותר עליו.

נכון, זה לא אידיאלי אם הוא לא יוזם.

ונכון, זה לא מושלם שאת זו שצריכה להזכיר בשעת אמת את ההליכה.

וזה באמת באמת היה משמח אותך אם הוא היה עושה זאת.

אבל יש בתוך כל הדבר הזה גם הדרגתיות שנכונה ויכולה להיות מאוד מועילה ומקדמת לשניכם גם יחד.

כלומר לא לחתור רק ל0 או 100, אלא ממש לעשות צעד צעד.

אז בתור צעד ראשון -

שאת הצעת שתעשו סיבוב בחוץ - מעולה!

והוא הסכים - מעולה!

ואפילו תמך ברעיון - מעולה!

ועכשיו נשאר את שלב הביצוע,

אז אם כרגע את זו עם החוזקה של לזכור ולהזכיר - גם מעולה! לא נורא בכלל כרגע, העיקר שתצאו, זה מה שחשוב עכשיו, ההתקדמות, הצעדים, הכיוון.

לא המושלם, לא סוף הדרך, לא בבת אחת.

צעד אחר צעד.

התקרבות אחר התקרבות.

לאט לאט ובהדרגתיות.

אז לבינתיים אם תנטרלי את המשוואה בראש שאומרת לך ש"אם בעלי לא יוזם = לא אכפת לו ממני אז כבר לא שווה כלום" (או משהו דומה )

וממש לשנות אותה בראש ל: "בעלי מסכים ואפילו תומך מאוד ביציאה זוגית להליכה = ככה הוא מראה לי שאכפת לו ממני, מהקשר, מהביחד ואני רואה את זה".

או לעוד משוואה מקדמת של "בעלי מסכים ואף תומך ביציאה זוגית וכרגע החוזקה שלי היא לזכור - אז אני אשתמש בחוזקה שלי ואראה את ההסכמה והתמיכה של בעלי ברצון ובביצוע עצמו לאחר התזכורת כחוזקות שלו".

כי באמת שכולנו רק בני אדם, עם חוזקות ועם חולשות.

אף אחד מאיתנו לצערנו לא מושלם, רק הקב"ה לבדו מושלם.

ואם אפילו נאמר על צדיקי יסוד עולם "אין צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא" אז מי אנחנו הנמלים לידם...

לכן כדאי מאוד לקחת בזוגיות את החוזקות של כל אחד, ולהתברך מהם.

וממה שהם אינם חזקים בו, לפחות לא כרגע - לשים בפרופורציה של האנושיות שלהם.

אז כרגע לך יש חוזקה של יוזמה - מעולה! תשתמשו בה! גם בהצעה וגם בתזכורת.

ולבעלך אולי יש חוזקה של הביצוע עצמו (להסכים, לתמוך, לעשות), אילו עוד חוזקות אחרות יש לו?

אולי יש לו אפילו מקומות בהם דווקא הוא יותר חזק ממך בדברים אחרים?

ממש לראות איך ניתן להתברך מהחוזקות של השני

וכמובן להביא לקדמת הבמה גם את החוזקות שלנו

והכי חשוב - לא להלביש על חיסרון של השני/ה שזה אומר שלא אכפת לו או הוא לא אוהב או אני לא חשובה, אלא להבין שפשוט כרגע הוא לא חזק בזה,

ודווקא לנסות ולראות את כל ה*מה כן*, במקרה הזה את ההסכמה והתמיכה הגדולה, ובטוחה שיש עוד.

כמובן שבהמשך אפשר לדבר על החשיבות של היוזמה גם מצידו, עד כמה זה ישמח אותך, מה זה יתן לך להרגיש שהוא יזום וכן הלאה,

אבל זה בהמשך הדרך, בצעד או בצעדים הבאים, ולא הכל בבת אחת

אז עכשיו ממש תתפסו חזק את הצעד הנוכחי הזה - וצאו להליכה ותהנו!

מגיע לכם את זה כ"כ!

בהצלחה רבה

אם גם את באופי טיפוס פחות יוזם, והרצון שלך הוא באמת להצטרף, אפשר בהחלט לנסות לדבר על זה בצורה ישירה (כמובן לא בהאשמה אלא כשיתוף של הלב שלך) ולשתף אותו למשל שכאשר את צריכה כל פעם ליזום או להזכיר - משהו חסר לך בחוויה הרגשית של להרגיש נחשקת/מחוזרת/אהובה/חשובה וכו', או שפשוט גם לך קשה לזכור ואת צריכה אותו איתך כאן

ולכן היית שמחה אם היה זוכר מעצמו לפחות בחלק מהפעמים.

ועל גבי הרצון הכה חשוב, חשוב גם לנעוץ עוגנים במציאות שיעזרו לכם בתכל'ס. 

והצעד הראשון לשם כך הוא באמת יצירה וקביעה של מרחב זוגי.

קודם כל לפנות ביומן מקום למרחב של הביחד שלנו.

זה יכול להיות שעה בשבוע, זה יכול להיות חצי שעה בשבת, זה יכול להיות פעם בשבועיים, זה יכול להיות 10 דקות בסוף היום וכן הלאה.

אבל לקבוע.

לשריין.

להכניס זאת בצורה אקטיבית ויוזמה ללו"ז וליצור קודם כל את המרחב הזה.

ועל גבי המרחב - ניתן לראות מה הלאה לצעדים הבאים.

לראות מה הלאה עוד יכול לעזור לשנינו, בהינתן ששנינו באמת לא טיפוסים יוזמים כ"כ.

למשל:

אחרי שקבענו מרחב זוגי

* אפשר לקבוע את הסיבוב בחוץ ביום קבוע בשבוע בשעה קבועה - וכך זה גם בתוך היומן וגם מוריד כל שבוע מחדש מאיתנו את עניין ה"מי יזם ומי לא".

* אפשר גם לשים תזכורות לשניכם ביומן לכך.

* אפשר להמשיך בתוך המסגרת הקבועה של המרחב הזוגי שקבענו מראש ולהוסיף לתוכה עוד דברים שמעניינים אותנו, ממש אפילו לעשות רשימה של כל מה שעולה לכם לראש שיכול לעניין אתכם ואז לראות את הרשימות של כל אחד ומה יכול להתאים ולהסתדר לשניכם גם יחד.

כך יש לכם "סל" של אפשרויות מוכנות מראש וכל פעם תוכלו לבחור אחת מהן.

* אפשר ואף מומלץ להצמיד לכל זמן זוגי כזה חיזוק חיובי - ממש להצמיד לו משהו מפנק ומשמח שמיוחד לכך אם הצלחנו, זה עוזר לקבע הרגלים חדשים.

לדוג: אם את אוהבת אייס קפה ואת מפרדנת לך אחרי כל פעם שיצאתם אייס קפה זה חיזוק חיובי

וכל דבר דומה שאוהבים.

* להתחיל מדבר קטן וקל ולא לצפות ולחכות רק ל"מושלם" הזה, אלא פשוט עצם הזמן ביחד הוא חשוב ובונה. לכן לא לחכות לאיזו "מוזה" או להרגשה המושלמת כדי להתחיל, אלא עצם הקירבה נוצרת שמאפשרים פניות אחד לשניה ולא לפני.

אז רק להתחיל. רק משהו אחד. קטן.

* מתוך הסעיף הקודם חשוב גם לזכור שלפעמים מה שעוצר אותנו זה לא חוסר רצון אלא שזה פשוט מרגיש משימה גדולה מדי או כבדה מדי או מורכבת מדי עלינו עכשיו, ואז ככל שהצעד יותר קטן ופשוט כך הסיכוי שזה באמת יקרה עולה.

למשל אם נחליט ש"נצא לסיבוב סביב הבניין לאחר ארוחת הערב" - זה משהו מוגדר ונקודתי ויכול לקדם גם את המוטיבציה.

* אפשר להחליט שעושים תורנות וכל שבוע מישהו אחר אחראי להביא רעיון ויוזמה (ואז הוא שם לעצמו תזכורת או עזרים אחרים שיעזרו לו לזכור וגם את כמובן בתורך )

* אפשר להצמיד את המרחב הזוגי לפעולה קבועה שממילא עושים כדי שנזכור - למשל אם מחליטים שכל שלישי בערב עושים הליכה אחרי ארוחת הערב או ההשכבות - זה משהו צמוד שעוזר לזכור.

* אפשר גם להחליט מראש על סימן היכר חמוד שאיתו נזכיר אחד לשניה את הזמן שלנו: כמו לעשות פרצוף מצחיק / מילת קוד / סימן מוסכם / שאלה פשוטה וחביבה של "מתאפשר לך עכשיו את הזמן שלנו?"

* אפשר לשים פתקים שיזכירו במקומות חמודים, כמו הקומודה, המראה, המקרר, הכרית וכן הלאה.

חשוב גם לזכור שהמוח שלנו בנוי מתבניות תבניות, וכאשר באים לעשות שינוי ישר יש את הקושי המובנה שהתת מודע שלנו מזדעק ואומר: אל תזיזו לי את המוכר והידוע! לא אוהב שינויים! לא רוצה שינויים! ובהחלט יש את החשש והרתיעה ממשהו חדש, שונה.

לכן כדי לשנות דפוס, כדי ליצור הרגל חדש - אנו נדרשים גם לסבלנות, גם להתמדה וגם לאורך רוח. 

לוקחים בחשבון שיהיו גם טעויות או נפילות בדרך,

לוקחים בחשבון שזה תהליך וצריך זמן וסבלנות על לקביעת ההרגל החדש בתוכנו,

מעצימים את כל הפעמים שאנו כן מצליחים (גם בפני עצמנו וגם לשני/ה),

מזכירים בסימן היכר כאשר שכחנו,

מביאים איתנו הרבה חמלה ונשימה עמוקה

ומתחילים.

באמת צעד צעד.

ולאחר כמה וכמה פעמים וחזרות כאלה - זה יהיה יותר קל ב"ה וכבר יתקבע להרגל החדש והטוב שלנו.

אז בתוך כל העומס המטורף של החיים והשיגרה השוחקת - כאשר אנו מכניסים בצורה *אקטיבית* זמן יזום ויוצרים ומאפשרים מרחב זוגי, כך צעד אחר צעד אנחנו מתקדמים ומעמיקים.

לא מצפים ל"זבנג וגמרנו", אלא בהתמדה פעם אחר פעם ושלב אחר שלב, לאט לאט.

על הקורס של יוני אנטמן.

זה קורס שמיועד לצד הנשי (יוני היא אישה, למרות השם). הנחת העבודה היא שאת עושה את הצד שלך, והוא כבר יגיב לזה (לא מצופה ממנו להשתתף או לצפות בשום דבר).

הרעיון הוא קודם כל ללמוד להכיר את עצמנו, מה הרצונות שלנו, הרגשות העמוקים, הכאבים שחוזרים על עצמם.

היא נותנת גם כלים של איך לתת לעצמנו מקום לכאב וקודם כל להתמודד בעצמנו עם הכאב, ואחר כך גם איך לתקשר אותם בצורה מקרבת, בלי לגרום לגבר להרגיש אשמה.

בדיוק היא מתחילה מחזור חדש (מה שלא קרה כבר שנה וחצי...).

לי אישית זה היה משנה חיים, יותר מכמה וכמה טיפולים שהייתי בהם.

אם תרצי פרטי יצירת קשר וכו'- בפרטי.

קודם כל ב"ה הקמתם בית, משפחה, ביססתם את החיים שלכם וזו קרקע יציבה לזוגיות פורחת.

אז עכשיו, אתם נמצאים בתוך שגרה טובה ורק רוצים להוסיף לה זוגיות טובה.

בהתחשב במצב של שניכם את יכולה לקחת דבר שלישי קבוע ומתחדש שדרכו תוכלו לבנות מסלול זוגיות.

כלומר -

לקבוע עיתים לדבר מסויים ששיוביל להתפתחות בקשר.

לדוגמה:

-אם אתם אנשים עיוניים: לקנות ספר מעניין, משהו לא שגרתי, בנושא שמעניין אתכם ולקבוע עיתים לקרוא בו / לשוחח על סוגיה מיוחדת שבו.

(הספר "גברים ממאדים נשים מנוגה" הוא ספר מדהים שמדבר על ההבדלים והמכנה המשותף בין גברים לנשים).

- אם אתם אנשים של חוויות: לקבוע "דייט שבועי" יום / ערב מסויים בשבוע שאתם יוצאים למקום שבחרתם מראש.

(אפשר לחלק את התפקידים - תכנון מסלול / ציוד / אוכל / וכו'...)

- אם אין לכם יותר מדי זמן לחשוב: ללכת לשיעור קבוע בנושא זוגיות - אם יש בקהילה / באיזור שלכם. 

(עצם ההליכה של שניכם מכניסה למודעות את החשיבות שיש לשניכם בזוגיות אחד עם השני)

ואז ליצור מציאות קבועה ומתחדשת שמוקדשת רק לזוגיות שלכם.

ומשם לאט ובסבלנות, השגרה הכללית גם תהיה מושפעת.

אנשים כבדים זה לא כמו אנשים קטועי גפיים.
אני בטוחה שלכל אחד מכם יש  נושאים שהשיחה עליהם קלילה נעימה וזורמת.
אפילו אם זה משהו "טפשי" או ילדותי. ז"א שזה לא היכולת או הכישרון, אלא התפיסה של הנושא.
יכולה לומר לך על עצמי, במשך שנים נמנעתי ופחדתי לעשות צעדים ממחסומים פנימיים של פאדיחה ואיזה מביך ובושות.
מה אני אגיד שאני אוהבת x.y.z?
מה אני אשתף שבא לי כך וכך?
איך זה ייתפס, איך זה נראה מבחוץ?


את מתארת קושי, מתארת מציאות של נתונים טכניים- ששניכם כבדים ואולי קצת סגורים. יש לזה סיבה, בד"כ אנשים כבדים או סגורים לדבר או לעשות דברים מסויימים כי מפחדים מהשלכה. שווה לעצור ולשאול- מה ההשלכה שממנה מפחדים? האם יש מקום מהותי עצמוני לפחד או שזה רק פחד שמתפתח ומתעצם בראש אבל בפועל אין שם איזה משהו נורא?

למשל, ללכת שניכם לבאולינג.
אם אני מסתכלת מהצד על הסיטואציה שאת מתארת- הייתי חושבת שאת לא תרגישי בנוח והוא בכלל יבטל את הרעיון.
אבל אם תפרקי את זה לעצמך ולו-
יש בינכם בסיס טוב. הוא לא מבין מה צריך לשדרג בזוגיות- סבבה. את רוצה. הוא מוכן בלי להבין לעשות בשבילך כי אוהב אותך?
יופי.
אם כן בוא איתי לבאולינג.
יגיד לא? למה?
על כל סיבה שיביא אפשר לפרק אותה שכלית ולהבין שאין שם מהות, אלא איזה פחד כללי לא מוסבר, מחסום שהוא לא מחזיק בעצמו.
ולאט ככה לפתור את המחסום וללכת, ולהינות אחד מחברת השני.
שינוי אווירה וחוויות משותפות פותחות מרחב שאינו תלוי בילדים, כסף, בית, מחוייבות- ומזכיר לכם למה בחרתם אחד בשניה- כיף לכם יחד.
זה פותח את התיאבון להרחיב את התחושה הזו, לשדרג אותה ולעבוד עליה.
אחרי כמה חוויות חיוביות מקרבות כאלה הוא ירצה בעצמו.
ברגע שיש רצון הדדי ופתיחות מחשבתית אפשר לעבוד בצורה יותר אפקטיבית...
 

מבחינתו אני עדיין חושבת שהוא סוג של טיפוס כזה של שגרה שגרתית לחלוטין, וגם בתור ילד, מתבגר ואדם בוגר כמעט ולא הרגיש צורך במענה חברתי רגשי, לא מחפש חופשות או יציאה מהשגרה, ומבחינתו סוף היום לשבת ללמוד או להתעדכן קצת בחדשות מספק לו את האוורור שהוא צריך.

את צודקת שיכול להיות שזה נהיה הרגל ואפשר לנסות לשאול אם זה חייב להמשיך להיות ככה או אפשר לנסות דברים אחרים.  

זה שונה מהמחשבה שלי כרגע כי אני בעצמי מקובעת אבל נתת כיוון יפה 

זה קצת בידיים שלנו.

זו תורה שלמה, אבל על קצה המזלג

זו ה'נשמה' של הקשר.

הוא לא מבין למה צריך

אבל כשתעשו תהליך ותגיעו למקום מחבר, מקרב ומרגש בקשר, הוא יודה לך על זה בדיעבד, בטוח.

וכאן את נכנסת לתמונה. עצם ההבנה שחבר משהו והרצון לשנות, למרות שאת מתארת שגם את לא 100 אחוז שם, זה צעד ענק בדרך לשינוי חיובי.

את מתארת שהוא לא טיפוס כזה, אבל אולי זה משהו שגרם לו 'לא להיות כזה'? גם מילדות? פחד מכישלון, אכזבה, מבוכה וכו'? את לא צריכה להפוך להיות המטפלת שלו, למרות שממציאות החיים והנסיון בסביבתי הקרובה אני יכולה לומר לך שהרבה מאוד גברים עוברים שינוי נפשי חיובי ומעצים בעקבות הקשר הזוגי עם האשה שלהם.

אני מתכוונת, יש גברים יותר עמוקים, שיחות נפש, יש כאלה שאוהבים ריגוש, אקסטרים, יש מי שנהנה לטייל ולצאת ויש 'מקובעים'

גם אם הטבע שלו 'מקובע'- חוויות חיוביות מקשרות ומעצימות עם בן זוג אהוב, תמיד תהיינה משהו כיף.

הוא התרגל לשגרה, כי היא נוחה וצפויה מראש. פחות ציפיות פחות אכזבות.

אבל אילו חיים אלו?

אפשר לעורר אצלו את הנקודה הזו למחשבה וממש ללכת לכיוון- למה זה ככה, ממה אתה מפחד?

ואפשר להתחיל מצעדים, ואחרי המעשים נמשכים הלבבות.

וכמובן כמובן, תפילות אינסוף על זה, וזה ממש בר שינוי, וזה ממש בידיים שלנו ובסיעתא דשמיא, ואם מישהו יכול - זו את, האשה, הלב והרגש של הקשר🤍

בכלל אני חושב שעזרה במשפחה בסכומים מאוד מאוד גבוהים היא מתכון למרירות מניסיון.

אל תעשה משהו שיגרום לך להתבאס.

באופן כללי לדעתי - אם החלטת לתת את הכסף, אז תן אותו בלב שלם בלי לחפור. אולי רק בליווי תפילות שלא תהיה פה נפילה גדולה מדי...

כל עוד לא מדובר במשהו שהוא סכנת חיים או נפש - נראה לי שלא נכון "לחנך" את האחות...

הייתי מפרידה בין שני הדברים.

העצות שלך לגבי הנכס לא קשורות להלוואה, גם אם לא היית נותן חלק, בתור אח שמבין בזה אתה רשאי לייעץ, אולי כדאי לדבר על זה שוב דרך בעלה.

ואם אתה רוצה לעזור, תעזור.

בלי קשר למה יעשו עם הכסף כל עוד ההחזר שלך מובטח.

אל תחנך אותה בעזרת הכסף שלך.

בטח לא להחזיק אותה בתנאים.

(שוב כל עוד אין פגיעה בהחזר)

ממילא הבנק דורש להביא שמאי, אם באמת יש פער עצום בין המחיר המבוקש לבין שווי הנכס, אז הבעיה תהיה עצומה: הבנק יעמיד משכנתא בהתאם לשווי שקבע השמאי, ולא בהתאם למחיר בחוזה. 

ומה שיפגע ראשון זה ההון העצמי שהוא נתן לה

אני לא הייתי נותן במקרה כזה

אתה מקבל אישור עקרוני מהבנק

אין סיבה שלא יקבלו. כי זה לא קשור לנכס.

מוצא נכס

חותם עסקה ומשלם סכום התחלתי כלשהו

לאחר מכן מתחיל תהליך של הלוואת משכנתא. שחלק ממנה מגיע השמאי של הבנק

אם הדירה לא שווה את המחיר שחתמת עליו. השמאי יתמחר אותה לפי הערך האמיתי שלה ולפי הערך הזה הבנק יסכים לתת הלוואות משכנתא

ואז אין לך די כסף להשלים את העסקה ורוצים לבטל את החוזה. בדרך כלל זה יהיה כרוך בדמי פיצוי כלשהם למוכרים. הכסף הזה יצא מההון העצמי.

אפשרות נוספת.

לפנות לגופים חוץ בנקאיים כדי להשלים את היתרה.

הבעיות עם זה

1. אם הבנק ידע על כך. יכול להיות שהוא יצמצם עוד יותר את הסכום שהוא מוכן לתת.

2. הלוואה חוץ בנקאית בדרך כלל נתנת בריביות גבוהות יותר. כך שיכולות להכניס לסיבוך כלכלי

אתה לא מקבל בכלל אישור עקרוני.

ואתה לא חותם עיסקה.

ולא משלם כלום.

באמצע תהליך לקיחת הלוואות המשכנתא.

כי רוצים להביא דווקא שמאי שעובד ספציפית עם הבנק שהחלטת לקחת ממנו את המשכנתא

וכדי לקבל הצעה קונקרטית למשכנתא כדי להשוות בין בנקים. בדרך כלל הבנק ידרוש חוזה רכישה ונסח טאבו (ועוד כמה דברים)

ואין שום קשר לאישור עקוני.

אישור עקרוני לא קשור לנכס ספציפי

אלא בדיקה פרטנית של הזוג ולאיזה גודל הלוואה הם יכולים לקחת

יתרה מזו ידעתי בעת חתימת החוזה שזו טעות אבל בעל הדירה הלחיץ אותי שיש לו קונה אחר, אבל מכיוון שידעתי פלוס מינוס שאני בטווח המחירים באזור אז חתמנו.

ועדיין הלכו 20 אלף שקל, זו טעות וזו לא ההמלצה לעשות זאת, תלמדו ממני מה לא לעשות.

והמוכר מוכן לרדת עד 1.02 סופי סופי

לא היית מבצע את העסקה?

קשה לדבר על מה היה קורה אילו, בפועל אני ידעתי שאני לא אמור לחתום על חוזה לפני הערכת שמאי ובכל זאת עשיתי את הטעות הזאת במועד החתימה.

אני כאן כדי להתריע לאחרים לא לעשות זאת ובכלל זה את פותח השרשור.

לדוג' אצלי בבית. השמאי כתב מחיר עגול עגול. שהיה כ20+ אלף מתחת למחיר חוזה.

הלכתי אליו למשרד.

אמרתי לו שהוא מוזמן למצוא לי דירה דומה במחיר שהוא כתב.

ואם הוא מוצא דירה כזאת, אני נותן לו שכר כפול (בחצי בדיחה כן....)

אז הוא תיקן את המחיר שמאות למחיר שכתוב בחוזה

שהוא ממש ממש לא עגול ואין סיכוי שזה השמאות מדויקת. כי אם כן. אני יוכל למלא לוטו שהצלחתי לקנות במחיר המדויק של השמאות

לימים הכרתי שמאי אחר.

הוא סיפר לי שההנחיה של הבנקים היא לתת מחיר שמאות גג כמחיר החוזה, ואם אפשר. להוריד קצת

למרות שברור להם שזה לא המחיר הראלי של הדירה.

יש עדיין שמאים שכתובים מחיר מעל מחיר חוזה. אבל צריך להיות סיבה טובה למה הם כתבו את זה.

כך שזה שאתה נתת מחיר חוזה. יכול להיות שזאת התרנגולת שהטילה את הביצה של מחיר השמאות 

עצה שלי: אל תחתמו על חוזה לפני הערכת שמאי.

כלל לחיים.

כי היא (אחותו של פותח השרשור) כנראה לא תקח שמאות מוקדמת.

אבל מסכים איתך

אם אפשר. עדיף לקחת שמאות מוקדמת

ובגלל שהרוכשים שמים חלק מהכסף כבר במעמד החתימה, המוכרים יכולים פשוט לא להחזיר את הכסף הזה כדי לקבל את דמי הביטול שמגיעים להם בהתאם לחוזה.

אם הרוכש לא מצליח לקבל משכנתא, זה לא ''כוח עליון''. זאת בעיה שלו, והוא יצטרך כאמור לשלם הרבה כסף על הפרת החוזה

ופעמים שלא לעזור זו העזרה הכי גדולה שאתה יכול לעשות לבן אדם.

ועצה אישית-לטובת אחותך ולטובתך. במידה ואתה מלווה לה כעת או בעסקאות אחרות. תתנהל מבחיינה משפטית עיסקית כאילו היא אדם זר. הכול לכתוב,תנאים ברורים. זה ישמור עליכם בקשרים טובים

בסיכון גבוה שלא יוחזר

כי מי שיש לו להחזיר

אין לו בעיה להלוות מבנק

אני לא מלווה סכומים שאני לא יכולה לוותר עליהם

לא רק בגלל ההפסד הכספי

אלא גם בגלל הרס היחסים שיתלווה אליו

בכל מקרה, אני הייתי נותנת רק אם המחיר קרוב להערכת שמאי (עדיף לשלם מראש על שמאי מאשר להפסיד ככ הרבה אחרי)

תתן הגדרה מראש איזה פער הגיוני. ולפי השמאי.

זה נותן פחות משקל לכמה *אתה* מחבב את הדירה או לא, ולכן בעיניי מפחית את החיכוך הפוטנציאלי.

אם זו הלוואה זה משהו אחר, לא חושבת שהייתי מלווה אם אין באמת יכולת להחזיר. 

כי הלוואה מהמשפחה זה ללא ריבית.

וזה ממש משמעותי.

שאתה לוקח משכנתא, 60-70% מהחחזרים החודשיים בתחילת חיי המשכנתא זה ריבית.

בהלוואה מהמשפחה זה 100% החזר

כמובן שלא מלווים לכל אחד.

רק לאחד שאתה סומך שיוכל להחזיר

תודה לכל העונים

כמה הבהרות:

1. מבחינתי, מדובר במתנה, ואמרתי לה את זה גם שמבחינתי זו מתנה.

2. הערכת שמאי של משכנתא היא רק לוודא שגובה המשכנתא נמוך מערך הנכס וזה יהיה נכון בכל מקרה (מדובר על כ-65 אחוז מערך הנכס). העניין הוא שערך הנכס לא שווה את הסכום המבוקש לדעתי וגם לדעת שומה חיצונית (שאינה עבור משכנתא)

3. דברתי גם עם גיסי, והוא גם תומך (יחסית פסיבי) בעסקה

לעזור ככה לאחים.

חלום!

זה בנוסף לכל מה שכתבו לפניי.

זה השקעה שאתה מבצע מכספך,

זכותך להחליט הם לתת או לא.

וזכותך להחליט להשקיע בדברים אותם אתה רואה ויודע שהם השקעה טובה.

נניח שאת קונה לילד שלך מתנה ליומולדת- את תגידי לו - יש לך x כסף תבחר פה בחנות מה שאתה רוצה?

הגיוני שכן

אבל אם הוא יבחר משחק שבעינייך בעייתי חינוכית?

או אפילו- משחק שפה עולה 100 אבל בכל בזאר עולה 15 והוא רוצה לקנות דווקא פה?

קצת כמו שאפשר לעזור כלכלית ברמה החודשית למשפחה ולהגביל את הייעוד של הכסף- סופר כן, מסעדות לא.

במקרה הזה- נשמע שהוא עוזר לה כלכלית, אבל חלק גדול מהכסף סוג של הולך לפח, כי הנכס שווה פחות…

והוא רוצה לעזור לאחותו, לא לשרוף כסף…

קצת כמו להגיד - קחי 1000 שח לקניות לשבת. אבל תקני בסופר גדול, לא בסופר הפינתי שפתוח 24/7 ויקר בטירוף. 

את אחותך בסוף, או, שהיא קנתה במחיר יקר נכס שהיא אהבה.

דירה למגורים, בעיני, אם אוהבים, שווה פער.

אין מה לעשות. היא צריכה לגור שם.

אבל אם היא תיקח משכנתא ותתמוטט באמצע הדרך, לא הייתי נותנת לזה עזרה.

גם אם הדירה מוצאת חן בעיניה. כי היא לא תהיה שלה, בסוף, אז למה להטביע כסף?

אם זה ברור שהיא יכולה לעמוד בתשלומי המשכנתא, ואתה חושב שהיית משיג עסקה יותר מוצלחת, אז כאן הייתי אומרת שלא הכל רציונלי כשקונים דירה.

אני נגיד הייתי שמחה לגור בסגנון באו האוס וכמובן שזה מאד טעם אישי. אז אולי בשבילך לא שווה לשים חמישים אלף שקל יותר, ובשבילה כן.

אם זה פער של מאות אלפים, זה סיפור אחר. לא הייתי מסכימה.

יש עוד דירות בעולם, זה נשמע ממש ניצול שלה. ושמאי בעיני זאת לא הדרך היחידה,  מפני שיש גם טעם אישי

אם אתה נותן לה מאה אלף או כמה אלפים..

באמת חושבת שאם נותנים עשר אלף עדיף לא להתערב יותר מידי..

שנותנים עצה צריך לשזור את זה בעדינות ולא להתווכח.. בטח לא עם אישה .

תנסה להבין למה היא כל-כך מחובר לנכס כזה שלא מוליד רווח אבל בעדינות ..

קטע שכתבתי בעבר שמדבר בדיוק על המקום הזה, של כל הטוב שמגיע דווקא אחרי שדבקים, דווקא אחרי שעוברים אתגרים בחיים, אז רוצה לצרף גם אותו לכאן:

אשתי, תודה שחיכית.

היום חגגתי איתך ועם המשפחה המדהימה שבנינו יום הולדת 80.

זה משהו לחגוג יום הולדת 80.

לא בא ברגל...

וחשבתי קצת. או בעצם הרבה.

ומתוך כל המחשבות שלי על חיי, את יודעת איזו מחשבה קפצה כל הזמן בראש ועלתה על כולנה?

המחשבה עלייך.

המחשבה על כך שחיכית לי.

את חיכית.

חשבתי על כל אותם הצמתים בחיים שלנו, מגיל 20+ ועד היום.

וואו, 60 שנים, זה פשוט לא להאמין!

חשבתי על איך בכל צומת יכולת לבחור - להאמין בי, להאמין בנו

או לא להאמין.

לבחור

אם להישאר

או להיפרד

אם לקחת את עסקת החבילה, הלא פשוטה בכלל לפעמים, שקוראים לה "אני",

או פשוט לוותר על הכל, לקום וללכת.

ואת, אשתי היקרה, תמיד בחרת, וחזרת ובחרת בי.

את בחרת בנו.

כל פעם מחדש.

את בחרת לחכות.

את ידעת והיית כל כך חכמה כבר אז,

את ידעת מבפנים, שזה יגיע,

שאנחנו נעבור את זה.

וגם את זה, וגם את המכשול ההוא שחשבנו שזהו הגענו לסוף ולעולם לא נצליח להתגבר? גם אז היה בתוכך את הקול הפנימי שאמר לך לא לוותר,

שאמר לך להילחם

שאמר לך לחכות.

זמן.

כמה כמה שהוא משאב חשוב.

ומי כמוני בגיל 80 יודע זאת

כמה הזמן הוא המרפא הכי גדול

כמה הזמן הוא הקוסם הכי גדול 

כמה הזמן הוא המאפשר הכי גדול

כמובן שהקב"ה! אבל בורא העולם שברא את הזמן וגילם בתוכו כ"כ הרבה אוצרות,

שמי היה חולם לאן הם יובילו אותי, אותנו?

ומה היה קורה אם לא היית מחכה לי?

ומה היה קורה אם לא היית, היינו, נותנים לזמן לעזור לנו ולרפא בנו דברים?

ומה היה קורה אם לא היינו בוחרים לעבוד?

ומה היה קורה אם היינו נפרדים?

בצומת ההיא? וההיא? ובמשבר הגדול ההוא?

אני אפילו לא רוצה לחשוב על זה.

על מה הייתי יכול לפספס

על חיים שלמים ומתוקים וטובים איתך יקרה שלי

על המשפחה המדהימה שבנינו

על כל האוצרות הללו שעכשיו מביטים בנו בעיניים נוצצות

ושרים לנו שירים

ומחברים לנו ברכות

וכולם חוזרים על דבר אחד - אתם הדוגמא שלנו לזוגיות טובה סבא וסבתא!

אתם!

אנחנו יקרה שלי! אנחנו! שמעת?

אנחנו, הזוג שעבר והתמודד ונילחם וקם ונפל

ושוב נפל

ושוב קם

ושוב 

ושוב

אנחנו מודל להערצה!

ממנו שואבים!

והאמת? אני מבין אותם.

תראי יקרה שלי מה יצא מאיתנו!

תראי כמה אהבה יש בינינו

כמה עוצמות

כמה חוויות

כמה טוב. טוב צרוף. טוב שלם. חיים שלמים.

כמה נהיינו אחד, במלוא מובן המילה.

ואיזה מזל שחיכית לי

ואיזה מזל שהאמנת בי

ואיזה מזל שלא וויתרת

ואיזה מזל שגרמת גם לי לא לוותר

ואיזה מזל שלקחת את כל הפניות הנכונות בדרך

ואיזה מזל שהשכלת להבין שזו *דרך*,

ושגם כשאנחנו למטה, הכי הכי למטה -

אנחנו עדיין בדרך!

וכמה בהמשכה השמים צלולים

והשמש מאירה

והחיים מחייכים

וכמה טוב ואור ושפע וברכה יש מעבר לפינה, 

במורד הגבעה,

בהמשך הדרך הזו.

ואת, שחיכית,

וידעת

והאמנת

ובחרת

ואהבת

ללא תנאים 

לך אני עומד היום ומוקיר תודה ונושק לראשך על שהבאת לי את החיים המתוקים והנפלאים הללו לצידך ויחד איתך.

תודה.

את לא יודעת עד כמה תודה.

תודה שחיכית.

בעקבות בלת"ם שמיד צץ,

אז חוזרת עכשיו רק לציין הבהרה:

@oo היקרה רק למען הסר ספק היה חשוב לי לכתוב שאת הקטע הנ"ל רציתי לכתוב כבר מחג השבועות שאז חשבתי על הדברים ופשוט חיכיתי לזמן פנוי לנסח ולכתוב אותו.

וכמובן שאין באמור שום התייחסות ספציפית למקרה ספציפי כזה או אחר או שום ביטול חלילה לדברים שנאמרו בשרשור אחר.

אלא רק התבוננות אישית שעלתה לי מקריאה במגילה וכל מה שפירטתי כאן. 

ואם יש מקרים שיתחברו וזה יהיה מתאים להם - מצוין, ואם יש מקרים אחרים שלא יתחברו או שלא יהיה שייך אליהם - זה גם כמובן בסדר גמור ואין הדברים מתיימרים להתאים לכל המצבים ולכל האנשים ולכל המקרים באשר הם כמובן, אלא רק לאלה שכן ).

ובכלל רוצה להודות לך גם כאן על הדיון המכבד, המפרה, המדייק והמחכים שם 🙏❤

כבר זמן רב כאן בפורומים אפשר ללמוד ממך המון מתוך המודעות הגדולה שלך, העבודה העצמית מעוררת ההערכה שלך, הגמישות המחשבתית שלך, החתירה למען מיקסום האושר בכל התחומים בחיים ועוד

מתכון לכריך אחיות:

מצרכים:

שתי פרוסות לחם גדולות

2 כפות ממרח תמרים

אחות חסרת טאקט

6 דמעות של אבא מתוסכל להמלחה

הכנה:

לוקחים אחות חסרת טאקט

ממלאים את נחיריה בשתי כפות ממרח תמרים

מטפטפים דמעות לתוך עיניה

עוטפים בלחם

לוחצים חזק חזק עד שהטאקט יישפך מכל הצדדים

עוטפים בניילון נצמד כדי שלא תוציא עוד מילים מיותרות 

חזק ביותר!

אז מבינים שזה מביא אותו לסף תסכול גדול.

אבל מי שלא מכיר (וכנראה שאותה אחות לא מכירה) לא יבין ששאלה כל כך תמימה תביא אותו לכזאת התפרצות.

מניח שיש עוד דברים דומים שמביאים אותו להתפרצות כזאת. אבל לא הייתי שופט לחומרה את האחות, השאלה הזאת בסך הכל לגטימית ל99% מהמקרים.

זה לא מוריד לרגע מהתסכול שלך על שאלה חסרת טאקט לגמרי מול הבן שלך.

ואני לא בטוח שהוא ישמח לאכול כריך אחיות

ואני לא בטוח שכדאי לשאול אותו אם הוא רוצה לאכול כריך כזה 🫣

מדובר על ילד בן 3, שלפני 10 דקות התעורר מהרדמה.

גם ילד במצב רגיל בגיל 3, לא תמיד יגיב באדיבות כשישאלו אותו למה הוא אוכל תמרים ולא שוקולד.

קל וחומר אחרי התעוררות מהרדמה, כשהוא עדיין לגמרי לגמרי מעוך.

חוץ מזה, שאחות לא צריכה להתערב בבחירות התזונתיות שלי, בטח כאשר ההצעה שלה עוד פחות טובה ופחות בריאה ממה שאני הבאתי.

וגם אם כן, אז לא מול הילד עצמו, כשהוא בן 3 ואחרי הרדמה 👿👿👿

זה כל-כך בסיסי, באמת. אתה תבוא לילד שמשחק בטרקטור קטן בזמן שהוא נהנה לשחק בו, ותשאל אותו ''למה ההורים לא קנו לך טרקטור גדול יותר''?

זה כל-כך חריג, עד שאני בכלל לא בטוח אם היא לא ניסתה בכוונה לעורר מהומה.

אני לא מבין איך לדעתך זאת שאלה לגיטמית ב99% מהמקרים... 

זאת לא השאלה עם טקאט

אבל זה לא היה מביא את הילד לסף תסכול כמו הילד שלך.

ממה שאני מכיר. מקסימום זה היה גורם לילד לא להסכים לאכול את התמרים.

לילד בן 3 ממוצע זה היה "עובר" אחרי 5 דקות

אז נכון.

זאת לא שאלה עם טאקט

מצד שני. זאת לא שאלה של סוף העולם

לגיטימית הכוונה שאלה רגילה עם קצת חוסר טאקט.

אם אותה אחות היתה אומרת לו איזה פיג'מה יפה יש לך. לבן שלי יש משהו דומה עם סטיץ'

זאת שאלה לגטימית?

הוא יהיה מבולבל לחלוטין, לא יבין איפה הוא נמצא, הרבה פעמים יהיו לו סחרחורות ובחילות ועייפות קיצונית. אם זה יהיה אחרי ניתוח, אז השפעת ההרדמה על העצבים תתחיל לפוג והוא יתחיל לחוש כאב. 
 

אז קח את כל זה, ותשים על ילד בן 3.

וכן, הרבה ילדים יבכו אם ישאלו אותם ''למה אבא לא הביא לך שוקולד'', גם בלי כל ההשפעות של הרדמה. אז קל וחומר.

לא חוויתי ב"ה התעוררות מהרדמה לילדות שלי.

אבל אף פעם לא היה מקרה כזה, גם בתסכול הכי גדול.

זה אכן חסר טאקט..

אבל לא בעוצמות שאתה מתאר

אולי אחרי הרדמה זה אחרת

את התמרים,

זה לא להבין בכלל את הסיטואציה ושזו בדיוק המטרה עכשיו, שהוא יאכל.

וגם אם זו לא המטרה, הילד לגמרי לא במרחב הבטוח והמוכר שלו, לא בגיל שדיבורים בהיגיון בהכרח משכנעים, פלוס קם הרגע מטושטש מהרדמה. כל סעיף כאן הוא סיבה ממש מעולה לאחות לנצור את לשונה מההערה המיותרת שבהחלט יכולה לגרום לילד רגוע תיסכול שיהיה קשה להתגבר עליו עכשיו דקות ארוכות,  ומטופשת ברמות אחרות היתה ההתערבות הזו.

רפואה שלמה והתאוששות קלה ומהירה!

בין לא יאכל

לבין לא יאכל. ימרר בבכי. יצעק. ישכב על הרצפה וירביץ לקיר.

שבכל המקרים זו הערה מיותרת

וברובם היא תגרור את ההתנהגות המוגזמת.

חד משמעית הערה מיותרת

אבל לא יוצאת מגדר הרגיל.

לצענו נפוץ מאוד חוסר הטאקט אצל אחיות ועוד יותר אצל רופאים

זה כמו שתשאל ילד בן 3

למה תפוח ולא סוכריה?

בטח שזה יגרור התקף במיוחד בבית חולים ילד מותש

על אותו ילד או אותו סיפור כולל עליו אתה מדבר (התכוונת לסיפור הכולל שבעבר @פשוט אני.. שיתף כאן על אחד מילדיו?)

וגם אם אכן מדובר באותו ילד - עדיין האמירה של האחות חסרת טאקט ומזמנת תסכול באמת לכל ילד, בטח במצב כה רגיש לאחר הרדמה.

שרק יהיו לנו בריאים כולם 🙏

למה היא מתערבת?
האבא הביא כריך שהילד שלו אוהב מה אכפת לה מה יש שם?

זה היה לפני שקרה את התגובות האחרות,

וזה אחרי

חצי+ מהאחיות והרופאים שפגשתי היו חסרי טקאט

ושאני מקבל הערה חסרת טקאט מצוות רפואי זה לא מזעזע אותי כמו שזה זעזע את פותח השרשור

אפשר לעשות שרשור אמירות חסרות טאקט של צוותים רפואיים. אבל זה יהיה שרשורפלצת

האם היא צריכה להאמר? לא

האם נפלתי בגללה מהכסא? גם לא

לא משנה מה הרקע.

ובטח בתור אחות שקצת בעינייני הבריאות אמורה להבין שאם הילד אוכל את זה בכיף אין צורך להתערב.

אלא רק לחייך ולקוות שגם הילדים שלה יעדיפו ככה תמרים ולא שוקולד.

אבל אין שמץ של ספק שמדובר פה בשיח לגיטימי ובשאלה תמימה לחלוטין. לא חוסר טאקט ולא דומה לזה. אני מניח שהיא ראתה יותר ילדים שמתעוררים מהרדמה מאשר אתה רואה, ולכן אני מניח שהיא בהחלט סברה שזה דווקא נחמד לילד שמפתחים איתו שיחה ומתייחסים אליו...
 

זה אמנם התפוצץ לא כמו לפי התיכנון, אבל עדיין לא הייתי שם אותה בתוך הכריך. הילד כנראה היה אוהב סנדוויץ' כזה עוד פחות.. איך אוכלים את כל הבשר הזה..

למה הוא אוכל x ולא y,

כאשר ברור ש-y טעים יותר אבל הרבה פחות בריא,

זה לא לגיטימי בשום צורה ובאף סיטואציה.

כאמור, ההרדמה והסיטואציה רק מוסיפים למורכבות. 

ואני חש התנשאות לא נעימה... 

בכל מקרה כתבתי פוסט הומוריסטי על סיטואציה הזויה, לא חשבתי שזה יהפוך להיות ויכוח יסודי בהלכות התנהגות לפעוטות ..

כאילו לא עשתה מספיק נזק

שאלה מטופשת גם לשאול את הילד האישי שלך

ב"ה שתהיה רפואה שלמה במהרה ורק בשורות טובות 🙏