לדעתך כדאי לי לדבר עם אימא שלי על כך או להשאיר את זה ככה? וסתם מעניין אותי הגיסה שלך שיתפה אתכם במה שהיא מרגישה? היה על זה שיח משאר בני משפחתך(אמא, הגיסה השניה,שאר אחים)?

מבינה מאד את ההרגשה..

אל תשכחי את בעלך והילד. הם אוהבים אותך ואת כל עולמם. הם העוגן של חייך, וזה הכי חשוב.

באופן אישי הייתי מנסה לדבר עם אמא שלי על הנושא בארבע עיניים, אפילו רק כדי לאוורר את הרגשות, לשחרר את הכעס שהצטבר.
במקביל תמיד טוב לנסות לחזק את הקשר המשפחתי, להזמין את האחים הרווקים שבת וכו'.

ובע"ה שתצליחי במהרה ליישר את ההדורים!

קרוב!

הרי אין חכם כבעל הנסיון( למרות שכל התגובות יתקבלו בברכה!)

התחלתי לקרוא והיה לי קשה להמשיך בגלל שהטקסט רצוף, בלי ירידות שורה.

אמנם יש סימני פיסוק, אבל מאוד יקל לקרוא אם השורות עצמן (לא המשפטים, רק השורות) יהיו קצרות יותר.

סליחה ותודה.

אם תוכלי להסביר לי אשמח.

זה היה ממש חושך בעיניים... לקח לי כמה ימים להשתכנע לקרוא...

את אחיינית שלי (בת ביתה) מאשר את ביתי (בת בנה), למשל- היא רצתה שנלך למסעדה- אבל רק המבוגרים, בלי ילדים, אבל אותה גיסתי אמרה שכנראה תביא כי היא רק ילדה אחת...ולאח של בעלי ולנו יש שלושה ומעלה

או שגיסתי ילדה כמה שבועות לפניי וחמותי כולה זרחה בשבת אחרי הלידה, וכשאנו היינו אצלה שבת ראשונה אחרי הלידה- היה נראה שפחות מתלהבת.

תראי יקרה,

נכון שזה קשה, מעציב וכואב.

עלינו להבין 2 דברים- א. אנחנו רק בני אדם, ולפעמים יש סיבות לאנשים להיקשר זה לזה ופחות לאחרים, 

הפרטים שלא ציינתי הם א. גיסתי היא ביתה של חמותי ואני "רק" כלתה, ואני רואה זאת גם אצל הוריי קשורים יותר לילדיי מאשר לילדי אחי,

ב. אנו גרים רחוק ומתראים פעם בכמה חודשים בעוד ביתה, גיסתי, גרה לא רחוק כך שנקשרה לנכדה הזאת יותר, מוציאה אותה מהגן וכו'.

דבר שני- אני אמרתי לעצמי- לי לא אכפת מה היא חושבת- לנו נולדה בת ואנו שמחים בה ואוהבים אותה וזה מה שחשוב.

עם כל הכבוד לחמותי-ויש כבוד- היא "רק" הסבתא, אני ובעלי לא תלויים בה, אנחנו זה עם זה, זה התא המשפחתי שהקמנו לנו ויש לנו את ההרגלים והאמונות שלנו,ושכל השאר- יקפצו. לא לזלזל חלילה אלא לעבוד עבודה פנימית כך שנתחזק בינינו כמשפחה ופחות ניקח ללב את המשפחה המורחבת, כמה שזה קשה וכואב.

אגב- חשבת לדבר על זה עם אימך פעם? אתם בקשר שמאפשר זאת?

אני לא חושבת שאני אדם שדורש יותר תשומת לב. אני כמו כל אדם נורמלי רוצה להרגיש אהובה ושהוריי גאים בי ושמחים בי. אני גדלתי בצל אחותי ממש ותמיד  הרגשתי מושווית אליה-יכול להיות שזה דבר שאני עצמי עשיתי. הסתכלתי איך הדודים מתייחסים אליי מולה וכו' השתמשתי בחושים הכי עדינים. ומזלי היה שהייתי ב"ה ילדה מוצלחת שהמורים תמיד שיבחו והתפעלו והיו פעמים שהיא היתה ה"אחות של". זה גם דבר ששיגע אותי כשהיו קוראים לי האחות של, כאילו אין לי אישיות משל עצמי.

אני צריכה לחשוב באמת האם שייך לדבר עם אימי על כך.

מבינה ממש (לא חוויתי אבל יכולה לנסות להבין...) אבל עלה לי בפרטים שכתבת שבאמת יכול להיות

שבגלל שאחותך נותנת לאחרים לטפל בילדים שלה ו"מזניחה" אותם-היא בעצם פותחת פתח של קשר בין המשפחה לאחיינים.

ככה זה בקשרים- ככל שנמצאים יותר עם מישהו -נקשרים אליו יותר ומשחקים איתו יותר ונהנים ממנו יותר.

אני יכולה לתת דוגמה מאצלי- אני דודה לאחיינים, 2 משפחות. ואח אחד שהייתי באה אליהם הרבה בשביל לעזור, לשמור או סתם להיות איתם כי גרתי קרוב - הם נקשרו אלי וכשבאו אלינו לבית (בתור רווקה, לבית ההורים) הם כבר הכירו אותי יותר וכך היה להם קל יותר לבוא אלי בהתחלה ולא רק באמצע השבת עד שהם מתרגלים לסביבה שלהם...

ובמשפחה השניה של האחיינים שלי- כשהם היו צריכים עזרה והייתי באה אליהם לעזור להם -נקשרתי לאחיינים האלה.

כל פעם מישהו אחר לפי התדירות של הביקורים.

זה מאד מאד משפיע!

הילד גם בעצמו נקשר לדודים לפי התדירות של הביקורים וההתראות.

תחשבי על זה.

אולי תיזמו ביקורים באמצע שבוע ולא רק שבתות

אולי תבואו בזמן שאחותך לא נמצאת כדי שיהיה רק לכם את התשומת לב המיוחדת.

(יש לי חברה שאמא שלה ביקשה מהם שכל פעם יבוא מישהו אחד כדי שיוכלו להתייחס לכל הנכדים בכיף).

בהצלחה!

עה לעזור המון בתור רווקה. אנחנו מגיעים לבית ההורים פעם בחודש בערך ומתאמים את זה עם אחותי ככה שיצא לנו להיפגש- אנחנו גרים בקצווות שונים בארץ וזו ההזדמנות להיפגש.  האלו רעיונות טובים אבל אין לנו רכב וזה אומר להיסחב באוטובוס..השבתות מספיקות לנו..ואת צודקת לגבי ההתקשרות ע"י נתינה. זה גם מה שאמרתי לאחותי וישר לאחר השיחה התחילה לשנות ולהתייחס אליו ותר..

קראתי את הדברים שלך וחזרתי וקראתי שוב ושוב. נגעת לליבי מאד.

אני מתחילה מהסוף: הכעסים על אמא שלך זה הדבר הכי צפוי שקורה כאן. כשהיית ילדה כל הזמן הדחקת את זה שאוהבים יותר את אחותך מאשר אותך. עכשיו כשאת אמא לילד, ולפי ראות עיניך,המצב הזה שאוהבים יותר אחרים מאשר את הילד שלך חוזר על עצמו, את חוזרת לכעוס על אמא שלך והפעם ביתר שאת.

וזה שאת לא צריכה את האהבה של אף אחד, זה גם סוג של הדחקה, ואת יודעת את זה, כי כולנו צריכים אהבה.

לא חושבת שזה יעזור שתדברי עם אמא שלך, כי היא כזאת ולא תצליחי לשנות אותה, גם אם תתחילי לדבר איתה שיא הפתוח, באוירה נעימה ומשוחררת, איכשהוא, נשמע לי שהיא לא בדיוק בקטע. ואם סבתא שלך גם כזו, אז בכלל... יש כאן ירושה שעוברת מהסבתא לאמא, ואת זו שתעצרי את הירושה מלהתגלגל הלאה.

הרבה פעמים אמרנו לעצמנו בתור ילדים - אנחנו לא נעשה את זה לילדים שלנו אף פעם, ואנחנו חוזרים על אותם טעויות בדיוק! נכון?

מה שאת צריכה, זה מאד מאד לחזק את עצמך. את אהובה, גם אם אמא שלך פחות מראה את זה, את מיוחדת ונפלאה בזכות עצמך. אל תתני לאחרים להפיל אותך ואת ההרגשה שלך.

זה נשמע קשה, וזה קשה מאד ליישום, (מנסיון אישי ומר שלי עצמי, הסיפור שלך הוא העתק הדבק של הסיפור שלי). אבל אם תעבדי על זה וכל פעם כשתגיעי לאמא שלך, וגם סתם, כל פעם כשתחשבי על זה תכניסי לך טוב טוב לראש, יתכן שזה יעזור: את נפלאה, מיוחדת, "שווה" מספיק בעיני עצמך והמשפחה הקטנה שלך (בעלך והילד).

ובקשר לעזרה - יש אנשים שבמודע או בתת מודע הופכים את עצמם לנזקקים. איפה שהם לא יהיו, איפה שלא יסתובבו, תמיד הם יתנו הרגשה שצריך לרצות אותם, לעזור להם, לפנק, לפייס וכו'. אחותך כנראה כזו. היא לא אומרת שום דבר וכבר רצים לעזור לה. למה? כי ככה שפת הגוף שלה אומרת. ככה היא משדרת, והעולם רוקד סביב השדר הזה.

כתבת שאתם מסתדרים לבד ולא מראים שאתם צריכים עזרה. אמא שלך והאחים שלך, פשוט לא שמו לב אף פעם שאת צריכה עזרה, כי תמיד הראית את עצמך חזקה ויכולה ולא צריכה את העזרה של אף אחד. ככה שדרת להם תמיד, ומאז ומעולם כל המשפחה יודעת שאחותך היא הנזקקת, ואת המסוגלת ויכולה.

יכול להיות שאם תבקשי מאחותך/אחיך הקטנים: תטפלו בבקשה בילד שלי בשבת בין השעות 4-6 נניח, הם יסכימו בשמחה? הרי לפי הבנתי לא מדובר פה ברוע לב. אוהבים את הילד שלך, רק פחות שמים לב שגם את צריכה עזרה.

ודבר נוסף ואולי אחרון, בקשר להחצנה - אז כן. כדאי מאד לשבח את הילד לפני הסבתא ולספר בהתלהבות את החכמות שלו. וגיל שנה זה גיל מצוין להרים טלפון כל יום: אמא, אל תשאלי, הוא עשה כך וכך וכך... תעשי את זה בהתחלה מתוך הכרח, אח"כ תראי שזה כיף ונחמד לייחצן אותו.

בהצלחה.

כך אמיתיות ונכונות. תודה על החיזוקים זה מאוד עוזר.

האמת שבימים האחרונים יותר קשה לי לדבר עם אמא שלי בגלל כל הקטע הזה והביקורתיות שלה.

אם עד עכשיו תמיד הגנתי עליה והסברתי אותה מול שאר האחים בזמנים שהיו ביניהם אי הבנות עכשיו כל הדברים השליליים מציפים אותי וקשה לי להיות נחמדה אליה כרגיל. כל היחס שקיבלתי כל כך השפיע עליי ועיצב את אישיותי ( ההורים שלי עלו ממדינה מסוימת ומאמינה שנהגו באותה צורה שבה הוריהם נהגו עימם, לא מתוך כוונה רעה).

ולפני שאשכח אני רוצה להעביר כאן מסר להורים. חשוב מאוד מאוד שלא תעדיפו ילד אחד על פני אחר.

הילדים בחושיהם הרגישים קולטים את זה ואני דוגמא חיה להשפעה של זה על כך החייים שלהם(אני בת  24ומקווה שאצליח להגבר על זה מתישהו).

תעשו השתדלות ענקית עד שתצליחו לצאת מההעדפה ולאהוב את כולם בצורה שווה.

ואותך, היקרה שענתה לי כל כך מדויק רציתי לשאול: תוכלי לספר לי על החוויה שלך? ואיך יצאת ממנה?

לא  בקטע של חטטנות זה פשוט מאוד עוזר לדעת שיש עוד אנשים שעברו את אותו הדבר. מישהו שמזדהה ומבין לגמרי.. אחות לקושי.

ועדיין קשה לי לייחצן ואני חושבת שזה גם משהו שנטבע בי מתוך המקום הזה שאני אומרת" מה אכפת לי, מי שרוצה יאהב אותי" אך כשבעצם בפניןם יש כאב בלב. עכשיו זה מתבטא עם בני ומרגיש לי לא שייך ליחצן אותו. מקווה שאצליח.

שוב תודה גדולה!!

מאד הגיוני שיהיה לך קשה לדבר עם אמא שלך, ואין מצב להתגבר על זה בלי עבודה מאד חזקה.

זה נכון "שמי שירצה יאהב אותך", כמו שכתבת, אבל זה גם דוחק אותך עוד יותר לתוך עצמך, וכך את מסתגרת יותר ויותר בתוכך. ומרגישה עוד יותר את הטעם המלוח של ההפליה וההשפלה. אז קחי את עצמך הכי חזק שאפשר, תאמיני שאת אהובה, מקסימה, יכולה, והכי הכי שיש. את שווה בזכות עצמך ולא שווה ליד אחותך.

תפרגני על הילד שלך על כל שטות: (אין שטות בילדים שלנו, הם הכי מדהימים בעולם!)

תראו, יש לו תלתל חדש, צמחה לו שן חדשה, קניתי לו בגד מדהים, סה"כ הוא הנכד של הסבתא שלו, והיא בטוח תשמח לשמוע עליו דברים חמודים.

לאט לאט תרגישי יותר בנוח לספר עליו, וגם סתם לספר דברים על עצמך ועל בעלך.

אחרי המעשים נמשכים הלבבות.

על החוויה שלי אני אספר לך, אבל במסר, בסדר?

מכירה את הסיפור מקרוב.

נסיבות שונות ואופן שונה אבל מכירה את תחושת ההפליה. כואב מאד.

האשמתי הרבה את אמא כשהייתי בת 16 17, הרבה מתוך תסכול.

כאב לי שאני מרגישה מופלית.

בגיל הבגרות המאוחר פתחתי את הנושא עם אמא שלי. 

היא היתה די מופתעת שכך אני מרגישה אך אכן הודתה שהיא מבינה את תחושותי ולמה אני מרגישה כך.

היום דברים די השתנו. אני ואחי שנינו נשואים ואמא שלי דווקא יותר מרגישה קרובה אלי, בכללי.

עדיין, אם אחי ואני נהייה בבית, נניח בחגים, רוב הסכויים שעדיין תהיה הפליה מסוימת. ככה זה.

למדתי להשלים עם זה.

בעלי יודע כמה זה כואב לי ואני מצידי מתחלקת בכאבי איתו.

הוא מצליח להרגיע אותי ולהסביר שחס ושלום אין לאמא שלי שום כוונה רעה.

ולאו דווקא היא אוהבת את אחי יותר אבל כך החיים סובבו את הדברים וזו המציאות.

בקשר לילדים שלכם.

מצד אחד אני אכן מבינה את הענין של הסיפורים.

זה לא שאת ח"ו צריכה לשווק את הילד המהמם שלך אבל זו עובדה שכששומעים על מישהו/משהו יותר, נקשרים יותר.

(אתן לך דוגמא. יש לי כמה גיסות עם ילדים ואני עם ילד אחד. ב"ה יש לי קשר די טוב עם חמתי אבל לא ברמה שמתקשרת כל יום. ממש לא. יותר סגנון פעם בשבועיים. גיסות שלי כמעט כל יום מדברות איתה. יש לנו חתונה בעוד חודש ולפני כמה זמן כשדיברתי עם חמתי אמרתי שאנחנו עוד צריכים למצוא חליפה ל-X [הבן שלי, היה אז בן חודשיים]. היא שואלת אותי: מי זה X? שכחה שיש לה נכד שככה קוראים לו. שוין.)

ואולי באמת כדאי לך להראות למשפחה שגם את זקוקה לעזרה, אם בזה את חפצה.

מצד שני אני גם מבינה אותך. משפחה זו משפחה ללא תנאים וללא השוואות וללא הפליות. (הלוואי!)

אני בתקופות שבאמת כאב לי על ההפליה ולא יכולתי לעשות הרבה פשוט ניסיתי להרפות.

להבין שאמא אוהבת את כל הילדים שלה אבל לפעמים יש סיבות שלא יודעים.

הורים, אלא אם כן הם רעים, לא מפלים בכוונה. זה בדר"כ מחוסר מודעות או כי הם חושבים שילד מסוים צריך יותר אהבה או הגנה או התיחסות. יכול להיות שאמא שלך הרגישה שאחותך הגדולה כביכול קצת הפסידה אמא כי נולדה תינוקת קטנה ממש מהר, תינוקת שדרשה אותה המון. יכול להיות שבתת מודע היא מנסה לפצות את אחותך.

אולי הגדולה באמת דורשת יותר תשומת לב ואם לא תקבל היא תעשה בלגנים.

יכול להיות.

זה לא מצדיק אבל זה מסביר.

זה עדיין כואב.

לא יודעת אם כדאי לך לדבר איתה על זה. תלוי איזה טיפוס היא, לדעתי.

ממליצה לך להשקיע הרבה במשפחה שלך ולמנוע תחושות כאלה מילדייך שלך.

ואולי כן לשנות גישה עם המשפחה שלך. להיות יותר מעורה, יותר בקשר. לשתף.

בהצלחה מתוקה

כזאת תמיכה למרות שזה מאנשים שלא מכירה, זה עוזר מאוד. כל כך כואב לי שבגלל טעויות של ההורים נותרת לילד צלקת. עכשיו שנכנסתי שוב להרגשות האלו לאחר הרבה שנים של הדחקה אני מבינה עד כמה אני מצולקת. עד כמה החוויות האלו גרמו לי להיסגר ( שלא תביני לא נכון, אני בחורה שמחה ויכולה ליצור קשרים ולאהוב וכו') ולעמוד מול קשיים שנגרמים לי כשאני עומדת מול סיטואציות מסוימות. לדוגמא כשאני מרגישה שאני צריכה לשווק את עצמי ולהידחף וכו' אני מעדיפה לא לעשות זאת כביכול מתוך מקום של שמירה על כבודי אבל אולי זה מתוך פחד להיפגע, שלא יבחרו בי.

וכשאני רואה בנות שכן מיוחצנות ומייחצנות את עצמן במקומות שגם אני הייתי רוצה אני מרגישה קצת קנאה וכעס ותסכול מעצמי וזה גורם לי להרגיש כל כך רעע.. איך מתגברים  על זה?? סליחה שאני ככה שופכת עליכם פשוט אני בימים שהכל צף ורוצה לפתור אתזה סופית

אחותי באמת הייתה יותר בלאגאניסטית ודרשה את תשומת הלב שלה ואני הייתי ילדה ממש טובה ואולי זה היה בעוכרי..סתם ,מאמינה שזה היה מכוון מאת ה'.

גם אצלנו הקשר שלי עם אימי התהדק ובעיקר בשנה שלפני החתונה היינו בקשר ממש טוב- צחוקים ושיחות וה לא. גם כשהייתי חוזרת מפגישות עם בעלי  היא היייתה מחכה והיינו מדברות הרבה ובזמן האחרון קצת התרחקנו.

אם גם את מאלה שמספרות על הילד או שהתחלת להיות כזאת- מה היית מספרת?

שאמא שלך דווקא מאד אוהבת אותך.

יכול להיות שבאמת כשאת ואחותך ביחד-אחותך דורשת יותר תשומת לב. זה אופי.

קשה לעמוד מול זה- מי שדורש תשומת לב בד"כ נותנים לו את זה.

ואילו את, טיפוס יותר שקט ועצמאי-פחות דורשת תשומת לב לעומתה.

אבל שימי לב שבשנה שלפני החתונה היה לך את אמא שלך רק בשבילך, וקיבלת המון.

יש לכם קשר טוב, רק שהתרחקתם קצת.

אולי שיחות וטלפונים יותר לאמא יעזרו לקשר הזה לחזור שוב.

התייעצות קטנה, אפילו על דברים של מה בכך, או שאת יודעת מה לעשות, אבל לא יזיק לשאול את אמא מה היא הייתה עושה למשל...

(אני מתקשרת לאמא שלי בערך כל יום שישי כשאנחנו בבית שבת כדי לשאול איך מבשלים כל מיני דברים ונראה לי שהיא נהנית מזה...או לספר לה על בדיקות שעשיתי וכד' )

ובתוך זה תספרי גם על הילד שלך-נכד שלה, מה הוא עשה היום, איזה דבר חמוד או חכמה כלשהי. אפילו שבעיניך זה נראה מוגזם והחצנה- זה לא באמת ככה, כי זאת רק סבתא- לא כל העולם, לא כמו לכתוב בפייסבוק- "הילד המתוק שלי..."

ולא כי אני הרגשתי אי פעם מופלית על ידי ההורים שלי, להיפך אני הבכורה הדומיננטית ולא מכירה את ההרגשה של האחים האחרים שלי, אבל עוררת אצלי את הנקודה שבתוך כמעט כל משפחה יש את הילדים היותר מתבלטים ויותר דומיננטים ויש את הפחות. אני רואה את זה גם על הילדות שלי. יש לי שתי בנות שביניהן בהחלט קיימת סוג של תחרות סמויה שאני קולטת אותה אפילו בגילן הקטן. לדוגמא: הגדולה יותר סגורה וביישנית, למרות שהיא ילדה מדהימה וכובשת, אבל הקטנה היא מהסוג שישר מתבלט, שישר קופצים עליה "וואו איזה חמודה", כי היא משתפת פעולה, צוחקת ישר, לא מתביישת, ככה אוטומטית ישר ומבלי להתכוון הסבתות והדודות "קופצות" עליה ומתלהבות ממנה ואחרי זה פונים לגדולה שמסתכלת קצת בקנאה וכמובן מחבקים גם אותה ומתייחסים אליה אבל לא באופן כזה טבעי ומיידי כמו עם הקטנה. ואני יכולה להגיד לך שלפעמים כואב לי קצת לראות את זה אפילו שאני יודעת שאין כאן כוונה רעה, ומאמינה באמת ובתמים שאוהבים את שתיהן באותה מידה, אבל אני יודעת שהגדולה שלי ביישנית, וככה ה' ברא אותה. אני ובעלי מודעים מאוד לעניין הזה ומאוד מנסים תמיד לתת לה הכל, ועדיין, אי אפשר לשלוט לגמרי על הטבע של הילדה ואיך שה' ברא אותה, וכנראה שככה זה משמיים הכי טוב בשבילה. 

מאוד נגעת לי ללב עם הדברים ועוררת אצלי את הנקודה שאולי הילדה תיקח את זה איתה גם הלאה כמו שקרה לך, אבל אני באמת מאמינה שאם ההורים שהם האנשים הכי קרובים לילד, מקרינים לו בכל עת כמה הוא מיוחד ומקסים וטוב, הוא באמת יאמין בזה, אז מה שבינך לבין אמא שלך אולי לא הכי בשליטתך, אבל מה שבינכם לבין הילד שלכם בהחלט כן. לדעתי את לא חייבת לשווק אותו. תאהבי אותו מכל הלב ותקרינו לו ובעיקר לו כמה הוא מתוק ויחיד ומיוחד ואני בטוחה שהוא באמת באמת יאמין בזה

המון הצלחה!

ואני באמת חושבת שאנחנו כהורים צריכים לשים לב ולחזק  ולייחד כל ילד שלנו. כמה שהעבודה קשה, אנחנו לא רוצים להשאיר אותם פצועים בנפשם במהלך החיים כי זה משפיע על הכל!

שנזכה באמת לגדל את ילדינו בצורה הטובה ביותר עם הרבה סיעתא דשמיא. אוהבת את כולכן! תודה רבה

דעי לך, שהרבה פעמים הנכדים הראשונים מקבלים הרבה יותר תשומת לב בגלל שהם הראשונים. אח"כ הנכדים הבאים כבר קצת פחות מלהיבים..

חוץ מזה יותר קל לשחק עם פעוטות מאשר עם תינוק קטן.

אני מניחה שהבנות של אחותך גדולות יותר- מדברות וכו', וייתכן שמבחינת המשפחה הן יותר "כיפיות" מאשר תינוק שעוד צריך לחתל וכו'. זאת אומרת ייתכן שזה בכלל לא קשור אליך- אלא לעובדה ששם יש ילדים שכבר מתקשריןם, ככה שמבחינת המשפחה הם יותר כיפים. ..

אבל את לא צריכה לוותר- גם לילדון שלך מגיע סבא וסבתא. נסי ליזום מפגשים איתם ללא נוכחות אחותך...

אמרת שפתחת איתה חלק מהענין....

האם סיפרת לה רק את ענין בנך או שפתחת איתה את ההרגשה במשפחה ושאלת אותה מה היא חושבת על כך...

לי יש קשר טוב אם אמא שלי ואמא שלי סופר אמא לכל אחי ואחיותי כך שכל אדם שוראה מבחוץ(וגם כל המשפחה הקרובה מבפנים) רואה שהיא אמא שלא מכירים כזו מסירות לכל הילדים ,

אבל מה, בינינו בטווח המשפחה היה קצת שוני ביחס ביני לבין אחותי הגדולה בד"כ האשימו אותה על מכל מיני דברים והיו עוד מערכות משפחתיות שהראו גישה שונה איתה (והכול דק שבדקים אפילו היא אומרת שאמא שלי היא הכי הכי ואחרי שהתחתנו עוד יותר הבנו עד כמה !)

וראיתי שזה ממש פגע בה... ויצר הרבה מרמור וכעסים במשפחה ואף אחד לא הבין למה .....

אבל אני בתור אחות קטנה יותר תמיד גיבתי את אחותי הגדולה אם ראיתי חוסר צדק

דיברתי התעקשתי בשבילה ושמתי דברים על השולחן!

דברים השתפרו המודעות במשפחה נהיתה חזקה יותר ועכשיו הרבה יותר נעים לכולנו , וכן לפעמים אני אפילו מרגישה שקצת נפגעתי מזה שהפנתי את הזרקורים אליה אבל זה טוב ושווה לכולנו!

מענין מאוד!!!! מה הצד של אחותך בענין! וגם מה רמת הקשר שיש והיתה בניכם!

אולי דווקא הפעולה צריכה לבוא ממנה ....

וסתם כך ממש נגעת לליבי אז - חיבוק....

אז ככה אני ואחותי אולי בגלל הקרבה בגיל והעובדה שהיינו לבדינו עד גיל 9 בערך( רק כשאני הייתי בת 9 נולדה אחותנו השלישית-כנראה אמא שלי היתה צריכה זמן להתאושש) היינו חברות מאוד טובות. עד היום זה כך.

כשהתחלנו יותר להתבגר היינו רבות המווןן ונהפכות לאויבות אבל כל פעם משלימות וחוזרות להיות  החברות הכי טובות.

כיום אנחנו חברות טובות, משתפות אחת את השניה בדברים שעוברים עלינו אבל מאז שהתחתנו לא חושבת שפתחתי איתה את הדברים.

האמת שזה גם לא הטריד אותי הרבה זמן רק עכשיו מתוך המקום הכועס על היחס לנכדים התעמקתי ברגשות שלי יותר ויותר וניסיתי לברר מאיפה זה בעצם מגיע ואז הגעתי לנקודות שהעליתי.

פתחתי איתה רק את הנקודה שהפריעה לי עם היחס לבן שלי וגם זה לא היה כל כך בתכנון ,זה פשוט עלה איכשהו.

אני לא חושבת שבמשך השנים הרביתי להגיד שאני מופלית לרעה וייכול ללהיות שזה מוך הפחד שיאשרו את דבריי ואף יתנו לי את ההרגשה שבאמת אני פחות. פחות מוצלחת פחות מעניינת פחות נחמדה  וזה לא משנה כמה שאני כן כל הדברים שציינתי.

זה תחושה שאת סוחבת איתך מהילדות ובתור אחת שגדלה במשפחה שלא כל כך מבטים רגשות ומדברים עליהם, זאת התוצאה.

אני דווקא ביחס למשפחה כן הייתי כזאת שמתעקשת להגיד ושישמעו מה שאני מרגישה אבל יש את המקומות הכואבים האלו

שקשה לפתוח בפני אנשים שאת בספק איך הם יגיבו. המקומות האישיים, הכואבים והכי שלי.

ולגבי זה שזה יבוא ממנה, אני לא רוצה להרגיש נזקקת. ברגע שאני מרגישה שאני גורמת לאנשים לעשות פעולה חיצונית עבורי

-לא  כי זה בא מהם, כי אוהבים אותי בדרגה מס' 2 ומנסים לגרום לי להרגיש שאני מס' 1. זה מלאכותי ולא בא מהלב וזה הכי קשה בעיניי. כשזה נוגע להתנהגות אחרת שהייתי רוצה לשפר כמו לומר יותר מחמאות וכו' אז  במקרה כזה אפילו שזה מלאכותי

 הייתי מסכימה. אבל לאהוב אותי בצורה מלאכותית לזה אני לא מסכימה. אם לזה התכוונת (שהפעולה תבוא מאחותי)

אצלנו זה פשוט יותר היה חוסר שימת לב

לא הבינו כמה זה גורם צער לשני

ולא הפנמו שיחס X לאחת ויחס Y לשניה

זה יכול לפגוע למרות הכוונות הטובות

לא יודעת איך זה אצלכם אבל אלצנו אמא שלי חשבה שאני כנראה חלשה יותר ולכן היו דחיפות לצד של אחותי מעלי

בפועל זה פגע בה הרבה בלי ששמו לב וכשאני מהמקום "החזק"(זה בכאילו..) באתי ואמרתי את הדברים אז הם יותר התקבלו על לב השומעים....

ואז היה שיפור משמעותי איטי קודם תודעתי להבין שטעו ולהיבן שזה פגע ופוגע ...

אני חושבת שכמעט בטוח שאמא שלך אוהבת אותך רוצה בטובתך ושתרגישי טוב עם המשפחה ולכן אני כן חושבת שאם אחותך תאומר את הדברים היה יותר מקום לקבל אותם ...

במיוחד שזה טווח של שנים אולי בהתחלה זה יראה מלאכותי אבל עם הזמן לדעתי

אחרי הפעולות נמשכים הלבבות (כמו שצינת עצם הנתינה תביא לקשר הרבה יותר טוב עמוק ושמח)

למרות שמאוד סביר להניח שהם פשוט לא הבינו עד כמה זה משפיע עליך והם כן רוצים בטובתך ועדיף שתתני להם עכשיו את הצ'אנס לתקן (עדיף מאוחר מאשר אף פעם לו )

תקחי את זה בחשבון אולי זו דרך לקידום מה של הפתרון...

אני רוצה להתייחס לסוף דברייך.

כתבת שאת לא רוצה שזה יהיה מלאכותי האהבה שלהם אליך.

אני חושבת שתגלי דווקא שהמשפחה שלך מאד מאד אוהבת אותך, ואולי זה כ"כ מובן מאליו שהם לא שמים לב שהם מתייחסים פחות, או בצורה אחרת.

יכול להיות שזה פשוט חוסר מודעות למעשים, זה יכול לקרות לכולם.

וכדאי לעורר את זה קצת למחשבה אצלם ואולי זה יועיל.

זה לא אומר שזה דרגה 2 שהופכת ל 1, זה דרגה 1 מלכתחילה שפשוט לא באה לידי ביטוי בצורה שאת מקבלת, בצורה שאת מבינה אותה כ-1.

והגדולים כבר יותר עצמאיים, משחקים בכוחות עצמם. אבל כנראה זה תלוי באופי האנשים..

אחותי הגדולה ילדה תאומות ראשונות לפני 3 שנים.

(חד הורית, חילוניה. אני נתחתנתי לפני 15 שנה)

מתחילת ההריון ועד עצם הים הזה - אני וילדי כבא קיימים. ממש כך.

אנחנו בקשרים טוכים, ב"ה וזה לא קל לי בכלל.

אמא שלי גרה ליד אחותי, ואני בדרום.

במשך פעמים רבות אימי הייתה באה אלי לשבת עם אחותי ובנותיה והיתה עסוקה כל הזמן להעיר לילדיי שהם מציקים לתאומות (כי סרבו לתת להן משחק שלהם. כי אכלו עוגיה-ולא הציעו להן או סתם כי התחשק לתאומות לצרוח פתאום).

בשלב מסויים החלטתי  - או אמא שלי, או אחותי ובנותיה - לא ביחד בשבת.

אבל עד היום לאימי כבר אין שיח עם ילדיי, חוץ מהערות וגערות (לפני שנולדו התאומות היתה יושבת לשחק איתם, לספר סיפורים).

כואב לי על כך, אך אני לא רואה איך אפשר לפתור את זה.

אחותי תמיד היתה מתאמללת וזקוקה לסיוע sos.

כואב, אבל לא מושך אותי למטה.

אני מחלק דירוג

כי מן הסתם תרצי שמישהו

יתן לך דירוג

ואף אחד לא יתן כי את שאלת ומצפים

לפידבק ממך.

שמצמיחה ולא מכבה/ מוחקת

מכילה ומקבלת ולא שיפוטית

מבוססת על דעות/ אמונות/ רצונות משותפים ולא מלאה בקונפליקטים בלתי נגמרים

ראיתי תכונות, ראיתי יעדים בזוגיות.

החכמתם אותי.

תנו עוד.

לפרק הבא כבר אגיע מצוייד בע"ה.

אני חושב שגם צריך להיות אמון,תמיכה הדדית ותחושת ביטחון. ויחד עם זאת, שהזוגיות תעזור לכל אחד לפתח את עצמו בפני עצמו.

זה הבסיס לדעתי.

בלי זה קשה לנהל זוגיות תקינה

מכאן זה עולם ומלואו.

לפי תפיסת עולם שלו והמסגרת שבה הוא נמצא.

תכלס, מה שנכתב זה מאוד כללי. זה כמו לכתוב שיהיה החבר הכי טוב שלי

ברור שכל אחד מההשקעה שלו

וכן למרות שזה כללי

זה יכול לעזור למי ששואל את עצמו

מה זה זוגיות תקינה

מצד שני

עולה לי חשש עכשיו

שמי שיקרא את זה יתחיל לחשוב שלא תקין אצלו

בזמן שכן תקין אצלו

בקיצר אין בשרשור הזה לקיחת אחריות

כל אחד מחליט לעצמו מה ההגדרה שלו לזוגיות תקינה.

בדר"כ אלה שיש להם בעיות בבית נניח יגדירו את זה אחרת ממישהו אחר

לק"י

מוזמנת לשאול גם בפורום הריון ולידה (אפשר לשאול שם גם דברים נשיים, לא רק שקשורים להריון ולידה).

מובן בפורום פתוח.

ממליץ:

1. למצוא עזרה מאיש מקצוע בעולם האמיתי. אם צריך הכוונה לאיש מקצוע - אפשר להתייעץ באנונימיות עם הקו הנשי של מכון פוע"ה בשעות הערב.

2. לך ולכולם - להזהר מאוד מכל מיני 'נשמות טובות', שהשאלה שלך תביא אותם לשיח בפרטי...

בפורום פתוח שקוראים בו נשים וגברים וניער גם כשחלק גם מכירים אחד את השני אישית.

פשוט אני קצת נואש, זה מציק לי כבר הרבה זמן.

אולי יהיה מישהו אנונימי שיוכל לשתף

שניהם כתבו ספרים בנושא.

הרבנית נעמי שפירא אשתו של הרב שפירא גם כתבה ספר מקביל לנשים בעניין זה.

ולצורת הסתכלות על הנושא.

מחפש רב עם רוח יותר צעירה

יש לו שיעור ביוטיוב עם עבודת סאונד לא מוצלחת אבל אפשר להתאמץ להקשיב.

יותר מידי בשבילי

טוב

אבל ביקשת תגובה נשית - לא מעניין אותי איך בעלי מתמודד ואני לא רוצה לדעת

זה שלו עם עצמו ועם בורא עולם ושיהיה לו בהצלחה

בעיניי לא נכון ולא צריך להכניס אותה להתמודדות הזו, זה יכול מאוד לאתגר אותה נפשית מולך ומול עצמה ובשביל מה בעצם? מה אתה מצפה שיקרה אחרי? שהיא תתמוך בך? לא יקרה. זה יחליש אותה

שהיא תהיה אוזן קשבת? היא לא המטםלת שלך ואל תיצור בה תלות כזו, זו ציפייה לא הוגנת

חוץ מזה שזה מאוד לא גברי בעיניי לשתף את אשתף בדבר כזה. שמור על פאסון גם אם זה רק כלפי חוץ

ואין פה בגידה בעיניי

אשתך נושאת אליך עיניים וסומכת עליך. אם היא מציאותית היא יודעת שיש לך התמודדות

אם לא - למה לפרק לה את האשליה?

גם בעלי לא יודע כל מה שאני חושבת ועובר עליי

לא על כל דבר צריך לדבר לדעתי

למה אם היא אוזן קשבת זה הופך אותה למטפלת?

כלומר האם אין איזה אלמנט של כנות בנישואין גם בלי מטרה לפתור את הבעיה בה משתפים?

האם אין חשיבות לשיתוף (גם בדברים קשים והתמודדויות בין השאר) בפני עצמו?

באמת שואל מתוך רצון לשמוע עוד דעות ולא מתכוון חס ושלום לתקוף אם זה נשמע ככה

1. כי זה לא שיתוף בעלמא, זה שיתוף על קושי שגם משפיע על ההסתכלות שלה עליו הרבה פעמים, וכמו שכתבתי יכול לגרום לה לסיבוכים עם עצמה. היית רוצה שאשתך תשתף אותך בזה שיש לה קושי דומה מול גברים אם היה לה כזה? היית מסתכל על זה כשיתוף בעלמא ולא היה פוגע לך בתחושת הבלעדיות מולה?

   אצל אישה זה קריטי להיות הכי חשובה בעולם לבעלה, הכי יפה, הכי טובה, הכי הכי בהכל. שיתוף כזה יכול להכניס אותה בעיניה לתחרות מול כל הנשים בחוץ על בעלה ובכנות - תמיד יש מישהי שהיא יותר. אז למה?

2. כי בהרבה מערכות יחסים יש דינמיקת אמא ילד שגורמת לאישה לרצות לפתור לבעלה את הבעיות. אף גבר לא רוצה שאשתו תיזום לו פתרונות בעניין

3. בטח שיש עניין של שיתוף.

   גם גברים נופלים בזה אגב, שאישה משתפת לשם השיתוף והפריקה והגבר רץ למצוא לה פתרונות במקום לתת לה אמפתיה ולהכיל

   תלוי מה משתפים ואיך.

   אולי אחרים יענו לך אחרת, שיתפתי את דעתי בעניין

לשאלתך אין תשובה אחת שמתאימה לכל אחד או ליתר דיוק לכל זוג,

זוג שלכל אחד מהם יש את החוסן, ההכלה, האמון והביטחון בקשר ומצליחים לשתף דברים כאלה בצורה טובה, זה נפלא, ויכול גם לעזור בהתמודדות.

אך אני מתאר לעצמי שאצל רוב הזוגות זה לא ככה.

וזה גם בסדר.

אם אתה מרגיש שהיא לא תוכל להכיל - מציע שלא תכניס אותה לזה. מדובר באתגרים שמטבע הדברים אמורים להתמודד איתם כעיקרון לבד.

אבל - זה לא אומר שאשתך לא יכולה לעזור לך בהתמודדות. היא יכולה לעזור גם מבלי לדעת כלום.

מבלי לעשות כלום.

עצם זה שאתה אוהב אותה ומרגיש שהיא היתה לוקחת מידע על כשלונות בצורה קשה - יכול להוות כלי נשק עוצמתי במלחמה זו.

בפרט לפי תיאורך שאתה מרגיש שיש בזה מימד של בגידה בה.

בכל התמודדות, תזכיר לעצמך שאתה אוהב את אשתך יותר מאת עצת היצר השפל הז:

נשים אחרות? מה לך להן שה' כבר נתן לך את האשה הנפלאה בתבל עבורך?

להסתכל על מישהי ברחוב? מה זה רלוונטי כשאשתך היא האחת והיחידה שבה אתה באמת חושק? כל השאר זה שקר והבל.

אי שמירת הברית? איך תכניס את הפולש הזה למרחב הזוגי - מיני המקודש שאמור להתקיים רק בינך ובין אשתך?

יש מצבי קיצון, (אף אם אולי לא כל כך נדירים למרבה הצער), שבהם צד אחד (לרוב הבעל) ממש נזקק לתמיכה לפחות רגשית מהצד השני (לרוב האשה) על מנת לצאת מבור שהוא לא מצליח להיחלץ ממנו לבד, למרות שניסה שוב ושוב ושוב. אך הכאב והפגיעה עלולים להיות משמעותיים מאד, ולא תמיד הצד הפגוע יצליח באמת להתגבר על הכאב ולסייע.

בכל אופן, נשמע שאתה כעיקרון מתגבר ומצליח, ואם כן אתה אתה ראוי להערצה!

תחשוב כמה אשתך היתה מעריצה אותך על כל ההצלחות, לו רק היית יודעת ומבינה.

אז נכון, אולי היא לעולם לא תקלוט, ואילו היית מספר לה היתה אולי נתפסת לכשלונות או נגעלת מעצם זה שקיימת התמודדות (מתוך חוסר הבנה), אך לכן במקום לספר לה - תתחזק על ידה!

בהצלחה גיבור!

תתאר לך אדם שמן מאוד מאוד, שמגיע לדיאטנית.

נניח שהיא תגיד לו ''מה זה בורקס? סתם פחמימות ריקות עם שומן טראנס, פויה!

ומה זה שווארמה בלאפה? אתה לא צריך את זה! אתה יכול להיות שבע ומאושר גם עם אוכל בריא!'' וכיוצ''ב.

עובדתית, היא צודקת בכל מילה שהיא אומרת. אבל בפועל, זה יעזור לו אולי לכמה שעות, מקסימום ליומיים.

בסוף לגוף ולמוח יש רצונות, חשקים, מאוויים ויצרים, והם לא יושתקו על ידי החדרת משפטים מהסוג הזה.

אציין שגם אני עצמי חוויתי משפטים כאלה על נושא אחר כשהייתי נער, ולמעט תסכול, דיכאון והאשמה עצמית - הם לא הועילו בדבר.

בנוסף, יש לך כשלים שפשוט לא מסתדרים עם המציאות (להבדיל מהדיאטנית בדוגמה למעלה שאמרה אמת אבל זה לא מועיל ולא מוביל לשינוי התנהגות, אצלך חלק מהדברים פשוט לא מסתדרים עם המציאות):

''מה זה רלוונטי כשאשתך היא האחת והיחידה שבה אתה באמת חושק?'' - אשתו היא לא האחת והיחידה שבה הוא חושק, הוא בן אדם אנושי ולא רובוט, יצרים ומאויים לא נכבים ביום שבו אנחנו מתחתנים.

לתת לו הרגשה כאילו המצב הנורמלי זה להימשך רק לאשתך ואילו הוא יוצא דופן, זה רק מוריד ומשפיל ומכניס לעצב ולא מקדם כלום וגם לא אמת.

לא מנטרל את ההתמודדות.

אך גישה כזאת לדעתי מסייעת למי שרוצה להצליח בהתמודדות יותר מאשר הגישה ההפכית - יצירת ניתוק בין ההתמודדות עם היצר ובין המרחב הזוגי, ובחירה לראות בכשלונות כמשהו אישי שלא נוגע לבת הזוג. התפיסה הנכונה היא שההתמודדויות הדתיות שלנו הן לא רק אישיות אלא כל אחד הוא חלק מכלל, וההצלחה בכל התמודדות מזכה את הכלל, ונפילה פוגעת בכלל.

והכלל מורכב ממעגלים מעגלים, הזוג, המשפחה, הקהילה, האומה, והעולם. זו תפיסה שמעבר לכך שהיא צודקת - היא גם מעצימה, ומסייעת מאד בהתמודדות.

כשכתבתי ''מה זה רלוונטי כשאשתך היא האחת והיחידה שבה אתה באמת חושק?''

הדגש הוא על באמת. חבל שלא הדגשתי במקור.

כשבוחרים בשכל שהחשק לאשה הוא נפלא, מקודש, ואמיתי - וחשקים אחרים הם רעים, רדודים, מתעתעים ושקריים - קל יותר להתגבר.

לא שהם לא קיימים - אך אפשר לבחור להתייחס אליהם בביטול, עם כל הקושי שבדבר.

היא לא בזה שאתה לא מספר.

בכל מצב אתה לא אשם בהתמודדויות שלך, אבל אם משהו בהתמודדות שלך פוגע גם בה גם בלי שהיא יודעת, אתה אחראי לטפל בזה אצל מטפל. מסכימה עם מי שאמרה שהיא לא המטפלת שלך. אל תצפה ממנה שתחבק אותך עם סכין קצבים ביד.

זה אומנם לא קשור אליה ולא באשמתה בשום צורה, אבל ההשלכות של זה ושל השיח איתה על זה בהכרח קשור אליה.

מעריך מאוד שנתתם מעצמכם בנושא רגיש כזה.

@פינג פונג

אהבתי מאוד את המשפט הזה: תחשוב כמה אשתך היתה מעריצה אותך על כל ההצלחות, לו רק היית יודעת ומבינה.

אז נכון, אולי היא לעולם לא תקלוט, ואילו היית מספר לה היתה אולי נתפסת לכשלונות או נגעלת מעצם זה שקיימת התמודדות (מתוך חוסר הבנה).

לצערי מסכים עם @פשוט אני..

בפרקטיקה של החיים מרגיש שיש פה משהו גדול יותר מהרוח החיובית והסיסמאות האלו.

יש פה קושי עמוק של תחושת הסתרה ובגידה. אני הכי בעולם רוצה שהיא תגיד לי שהיא אוהבת אותי גם אם היתה יודעת...

מטריף אותי לחיות בצילה של מחשבה מאיימת שאם באמת אשתי תדע מה עובר עליי היא לא תרצה להמשיך...

מרגיש שקרן, בוגד, ולא ממצה כלום מהקשר שלנו.

אני כל כך מנסה להיכנס לראש שלה, לנסות להבין מה היא תחשוב אם תדע.

אשתי יותר פתוחה, יותר משתפת, גם בנושאים האלו. היא צדיקת עולם לעומתי, הדברים שהיא משתפת וזה מה שעובר עליה באמת אני מרגיש שהיא לא מסתירה, זה דברים קטנים ממש ובכל זאת ממש קשה לי להכיל את זה. אז מה היא תגיד כשהיא תשמע מה עובר עליי???

תודה ל@המקורית

על הזווית הנשית בעניין. לימד אותנו הרבה מאוד.

רק אשמח לשאול את כולכם, בסוף כולנו מודים שהדבר הזה קיים, יש משיכות בין שתי המינים גם בקשר הזוגי. האם נכון לטאטא את זה, להטיל וטו על הנושא הזה כביכול על זה לא מדברים.

הרי בסוף הרבה זוגות מאותגרים בזה. אולי הגיע הזמן לפתוח הכל, לחשוף, לעבור כמה ימים/שבועות/חודשים קשים ואז, אחרי המבול נראו ראשי ההרים - אולי אז הקשר בינינו יהיה טוב יותר? עמוק יותר, מודע יותר מכיל יותר נאמן יותר?

הרבה גברים מאותגרים בזה

צריך לעשות הפרדה בין הקשר שלך איתה לניסיון שלך

ולא, זה לא משבר שעובר אחרי כמה חודשים

זה עלול ליצור פצע עמוק של אי אמון לטווח ארוך

לדעתי לא חכם אבל תעשה מה שאתה חושב

אתה או היא?

שאתה תרגיש יותר טוב עם עצמך ופחות בוגד (מילים שלך)

שהיא תנחם ותכיל למרות שהיא במצב הנבגד? (לדבריך)

אם אתה מחפש מקום לפרוק ולהתנחם, תתחיל במישהו שהוא לא ה"נפגע", תטפל במה שאתה רוצה לטפל, וכשאתה בתהליך של טיפול, אפשר לשתף.

אצלנו זה נושא שכן מדובר, אבל לא נחשב כבגידה אלא יותר התמודדות אישית, אבל אתה כן רואה את זה כבגידה, אז מה מטרת השיתוף?

עצם המציאות שאני לא מספר מרגישה לי כבגידה.

זה מה שכתבתי

אלא בזה שיש לך משהו להסתיר.

לא כל דבר נכון לומר לבן הזוג. יש דברים שהשתיקה יפה להם.

תפתור את ההתמודדות בדרך אחרת. היא צריכה להיפתר, אבל לא זו הדרך.

אישתך ממש לא צריכה לשמוע ממך שאתה נמשך לנשים אחרות. זה הדבר הגרוע ביותר שאתה יכול לעשות.

זה שיתוף שיכול לפגוע בה, אל תשתמש בה רק כדי להרגיש יותר טוב עם עצמך.

אני לא נגד שיתוף, אנחנו דווקא כן מדברים על זה ואני מאמינה שככל שיש פחות הסתרות בזוגיות הקשר יותר עמוק, אבל לא ממקום כזה שרואה יותר אותך ופחות אותה.

אגיד רק שאחרי 20 שנה, וכשכבר יש לנו ביטחון מאוד עמוק בקשר, אנחנו בהחלט משתפים אחד את השני, וזה בעיקר עוזר להבין יותר איך השני עובד (למרות שלעולם לא נבין באמת), ויוצר אצלי יותר ויותר הערכה על המלחמה היומיומית שהוא נלחם בה עבורנו.

ושתי עצות בשבילך-

1. לשתף בצורה כללית יותר (נגיד- 'איזה קשה זה ללכת ליד הים בקיץ'). גם יתן לך קצת אפשרות לפרוק, וגם לגלות איך היא מגיבה לשיתוף כזה כללי (אני מניחה שזה לא משהו שיפיל אותה מהכיסא).

2. להבהיר בשיתוף שאתה נלחם. מתאמץ. בשבילה ובשבילכם. כי היא זו שבאמת באמת חשובה לך, וכל הפיתויים שמסביב הם רק רגעים חולפים- מול הטוב הנכון, הנצחי והאינסופי שיש ביניכם.

3. להחמיא לה בלי סוף. להתפעל ממנה. לבנות אצלה את הביטחון שהיא שלך ולא משנה מה. זאת התשתית שבעזרתה תוכל יום אחד לשתף באמת ולקבל את התגובה שאתה רוצה.

אישה שיודעת ומרגישה שהיא ה דבר מבחינת בעלה, יש לה הרבה יותר כח וחוסן להתמודד עם דברים שקורים ושיתופים מורכבים

כי הרבה מהקושי הוא סביב הרגשה שאולי היא לא מספיק שווה או שיש מישהי יותר ממנה. ברגע שהיא רגועה מהבחינה הזו יכולה להיות לה הרבה יותר פניות להקשבה ותמיכה

אז תלך בדרכי הצדיקים ותדבק בהם!

העיצה על הכל היא תפילה!

תקפיד מאוד על תפילות בזמנן זה מגן ומציל חיים.

השכמת הבוקר ותפילת שחרית בזמנה,

כי ללא זה אין טעם לתפילה, וזו ההתחלה ממש.

מקווה כל יום ותיקון הכללי מציל חיים, הטומאה נעלמת.

לגביי שיתוף עם האישה -

היא לא תבין כי אין לה!!!

תשתף את בורא עולם ואת הצדיקים,

רק הם יעזרו לך.

כל אדם הוא בבחינת רצוא ושוב עליות וירידות -

עד שזוכה לחזור בתשובה שלימה ואין לו נפילות.

גם אין יום ללא פגע אז זה מלחמת נצח.

אבל תמיד מנצחים.

כרגע, בלי קשר לשאלתך. בהמשך אולי אצליח להתייחס.

"

מטריף אותי לחיות בצילה של מחשבה מאיימת שאם באמת אשתי תדע מה עובר עליי היא לא תרצה להמשיך..

"

"

אצל אישה זה קריטי להיות הכי חשובה בעולם לבעלה, הכי יפה, הכי טובה, הכי הכי בהכל. שיתוף כזה יכול להכניס אותה בעיניה לתחרות מול כל הנשים בחוץ על בעלה ובכנות - תמיד יש מישהי שהיא יותר. אז למה?

"

זה דוגמאות מבחינתי לשני הצדדים. לשני הקצוות שאתה מעלה פה.

מניסיון שלי נשים אינן יכולות להבין את מורכבות ההתמודדות ואת האופי שלה. מצד שני, אנחנו הגברים לא מסוגלים להבין את המורכבות אצלן.

בין אם אנחנו מבינים ובין אם לא, יש משהו שצריך להיות לנגד עיננו תמיד. גם הגבר וגם האישה צריכים לדעת דבר אחד עקרוני. התתמודדות שלך היא לא ההתמודדות שלי.

על ההבנה הזו אפשר לבנות עוד קומה.

הקומה השניה היא - אסביר לאור דברים שלמדתי בספר התניא (אלו הדברים שלי ולא של בעל התניא - לכן אם יש שגיאה או חוסר דיוק זה לא מה שהמחבר התכוון). שאם יש לאדם הרהור עבירה והוא הסיח אותה - הוא צריך 1. לשמוח שהוא בינוני. כלומר, שהצליח בהתמודדות. 2. אם הוא עצוב זה גלל שהוא גס רוח (גאוותו) שהוא חושב שהוא צדיק ולא מגיע לו שייפלו לו מחשבות רעות. (פרק כז בליקוטי אמרים).

הקומה השלישית היא - אמון.

אם בעל בחר לאשתו על התמדדות שלו - היא צריכה לשמוח. שהוא לא מסתיר. שהיא העוגן שלו. הכי יפה בעולם היא לא תהיה - הכי יפה בעיניו - היא כן.

אישית -

כן אספר ואשתף הכל. הכל.

אם אני צריך עזרה. ואם הצלחתי. ואם נפלתי. וכשקמתי. ואני הייתי רוצה לשמוע ממנה באותה מטבע.

נכון - היא לא מבינה. ואני לא מבין. אבל אנחנו שם אחד בשביל השני.

כי

1. אנחנו לא מבינים את התמודדות

2. אם נפלה מחשבה רעה זה כי אני בינוני

3. יש בנינו אמון .

אם באיזה אופן המחשבה שנפלה לא נשארה רק בגדר מחשבה. והיא התגלגלה - למעשה, מחשבה, דיבור.. יש פה משנו אחר.. חציו בגידה בה' חציו בגידה באישה.

.וגם אז יש לדון באופי וברמת השיתןף.

זה מקום מעולה, במובנים מסויימים הרבה יותר טוב מהצאט'.......

נשמע שבלי קשר טיפול יעשה טוב, אבל ככלל, בהרבה מקרים אישה זו לא הכתובת לפרוק אצלה חולשות.

בפרט כשהמצב בינכם הוא כזה.

טיפול.

בן אדם שחי מהחולשות שלך

אתה לא רוצה להיות נשוי לו.

דרך אגב גם להיות גרוש ממנו זה לא הכי נחמד.

או מפציצים אותו באהבה ובחמלה

בתקווה שהוא יצליח להתיישר

כמו שיש לך ילדה שמתחילה להרביץ

ולהתנהג לא יפה

ואז אתה בבת אחת מתעלם מכל זה

ואומר איזה ילדה טובה

ומזכיר את כל הדברים הטובים שהיא עשתה

ואז מרוב הלם היא מוחמאת

וחוזרת לתלם.

אבל ללא ספק יש פה בעיה אצלה

שהיא רואה שלילי וחותרת לפירוד.

שמישהו יעשה לזה סוף!!!!!!

באמת חצה גבולות

הבן אדם בבעיה.

האשה משפילה אותו מול הילדים.

הוא סופג ניכור הורי.

וניכור אישי.

לא נשאר לו תמיכה מלבד הגיפיטי.

מה אתה מציע לו לעשות?

הכי קל להגיד טיפול טיפול טיפול

מבחינתי זו אמירה ריקה

כי אשה כזו ברור לה שהיא מעליו

וכל הבעיה אצלו, והיא משפילה אותו

השכם והערב

אשה כזו לא תלך לטיפול בשום אופן

והיא אולי אולי תשלח אותו לטיפול

לכן תרגיעו.

יש לבן אדם בעיה

תנסו לעזור לו עם עצות אמיתיות

לא עם דיקלומים.

ובטח לו להוציא את התסכול עלי.

בלי קשר. נכון יותר נעים לקרוא

דברים נחמדים על אנשים שטוב

להם בחיים

והם נהנים.

בשביל זה יש פורום גרושים גרושות

שם מכיייפים (:

בחרת להכנס לפורום הקשוח

של נישואין טריים.

אז מה ציפית לקרוא שם על פרחים

ופרפרים. בן אדם מספר לך על בעיה.

תביעה אמפתיה תעזור תייעץ מנסיונך.

מה קשור להתקומם נגדי?

נראלי זה פחות מתאים.

זה רק שובר אנשים, ולא מביא אותם לתיקון.

אדם פרו

מגיב ממש טוב

(:

אני מגיב סבבה

עיינו ב200 תגובות

אחרונות (:

תודה ממש הייתי צריך את העידוד

מידי פעם נוהגים לחבוט בי

בפורום זה או אחר.

הבעיה היחידה שיש בי,

שאני לא סוגד למילה "טיפול" ו"מקצועי"

אני חושב שחבר טוב

שנמצא ועבר דברים דומים,

אם כי לא זהים.

הוא הכתובת לתמיכה.

כי הוא יבין אותך

יודע לתת לך עצה מהזוית שלך

וזה שאין לו אינטרס כלכלי קצת מוסיף בעיני

אם כי לא איכפת לי שיהודים נוספים יתפרנסו

הבעיה עם כל הרבנים והמושלמים

שהם יכולים רק לעשות בכאילו אנחנו מבינים

אותך.

אופס, התחתנת בגיל 20 ואני 30

אבל לא נורא אני אתעודד ממך

אם אתה מתעקש

אנשים כותבים בפורום

לא כדי שיגידו להם: טיפול.

אגב אני בטיפול רגשי

ועדיין

השיחה עם אנשים על בסיס חופשי

כמו בפורום או עם חברות

יש להם איכות אחרת

טיפול רגשי הוא חשוב מאוד

יחד עם זאת

זה לא הדבר היחיד שעוזר.

הם חסרי תקנה והמוצא היחיד הוא גירושים.

אגב להתגרש מאדם שמזלזל ומקטין, אם יש ילדים, יהיה כואב ויתחום קצת את הפגיעה אבל לא יכחיד אותה.

ולפעמים הקטנות וזלזול נובעים מממרמור שנובע מתחושה דלא רואים אותי, מטינה הדדית, מדפוסים כאלה מהבית, דברים שהם ברי טיפול.

אם לא הולך מתגרשים, זו גם אופציה.

אבל כדאי להביא בחשבון שלפעמים יש עוד אופציות.

טיפול זוגי יכול להציל חיים, או לכל הפחות ליצור פרידה סבירה.

והמסקנה שלי

באופן מכליל

ואני ממש לא מומחית

בהכללה גסה מאוד

אני משערת

שכמו שאנחנו מתאהבים ולא יודעים לתת הסבר

ככה גם מתרחקים

וקשה להסביר איך הריחוק התחיל

זה יושב על הרבה דברים

זה נכון שאנחנו לא תמיד מודעים למה מישהו מוצא חן או מרתיע אותנו אבל זה בדרך כלל לא מיסטיקה אלא סיבות שניתן להתחקות אחריהן.

למשל זה אדם שנוהג בהתאם לדפוסים שאנחנו רגילים אליהם ומוכרים לנו. אדם שמשלים משהו שחסר לנו. אדם שדומה לנו מאוד בצורה מסוימת (מנטליות, אופי, הרגלים, צורת חשיבה וכו') ימצא חן בעינינו יותר.

יכול להיות שבהמשך נגלה שהוא עושה לנו רע בדיוק בגלל זה (לא כל הדפוסים חיוביים...)

בטח כאלה שחיים בזוגיות טובה, יש לא מעט תכונות ואופי של הפכים זה מזה.

רק עצם העובדה שגבר ואישה מתאחדים לבית אחד זה כבר נס ענק כי מדובר על שני בני אדם שונים זה מזה במהות

אבל אני לא כאן כדי להתווכח

וכמובן אנחנו שונים מעצם היותנו גבר ואישה אבל לרוב הדומה רב על השונה.

ולא עשיתי מחקר אז בהחלט יכול להיות שאני טועה.

מה שהתכוונתי שגם בזוגות שיש בהם הרבה דמיון יש בינהם לא מעט תכונות/תחומי התעניינות/דפוסי התנהגות ועוד שיהיו הפכים זה לזה.

ואחרי שאמרתי את זה אני מקבל את התיקון שלך

על כל האופציות שאפשר וצריך וגם על גירושין. לצערנו לא מעטים המקרים שהגירושין מאוד מכוערים. מתלווה להם, לפני, תוך כדי וגם אחרי משקעים גדולים, מריבות קשות מאוד, לא מעט על חשבון ועל גב הילדים וזה נורא ביותר.

וכמובן שיש גם מקרים של ניכור הורי/ילדים.

כאב עצום ממש

תודה על הארת העיניים

מלהגיד טיפול טיפול טיפול

קודם כל - תשים גבול, אין דבר כזה לדבר בצורה מזלזלת כלפיך, בוודאי שלא מול הילדים.

אחרי זה - תלך לטיפול אישי, שיעזור לך לעמוד על שלך ולזקוף את קומתך.

כדאי גם לקרוא חומרים על 'הקוטביות הבריאה' באתר של יהונתן ומרים קליין. גם הקורס האינטרנטי שלו - 'יצאת גבר', יכול לעזור לך.

בהצלחה רבה, תתאמץ ותצליח לחזור לשאוג

יש לך מנגנון כנראה שמתכווץ מולה ומזמין עוד מהרעל הזה. תתעלם ממנה ותתמקד רק בעצמך. במנגנון שלך.

במה מפעיל אותך.

היא דורכת על משהו שהיה שם לפניה. כשהוא יעלם, אתה תהיה אחר.

תאמין, ותלך בצדקת דרכך.

האנשים הגדולים ביותר בעולם הלכו נגד כולם,

סללו דרך חדשה שהמציאו והאמינו שאפשר אחרת.

ואם הייתה לך אמונה בצדקת דרכך - לא היה לך שום בלבול.

תמשיך לחפש ולבקש את הדרך הישרה לך ללכת בה.

• אישה וילדים הם בני אדם רגילים כמו כולם, לא שונים מאף אחד בעולם. ויכול להיות שאשתך גם פחות חכמה מהממוצע... האחריות היא עליך להוביל את משפחתך למקום טוב יותר. דאג למשפחתך לא רק בפרנסה אלא גם ברוח ללמד מה טוב ונכון.

ותזכור ש'טוב' אמיתי זה לב טוב נתינה חסד יושרה שמחה. גם להיות אדם טוב זה צדקת הדרך.

בטח בה' הכל ממנו והוא ינחילך למקום טוב.

והחליטה לשים רגל על רגל

ולתת לבעלה לג'נגל את החזקת הבית עליו.

החולשה של הדור.

המפרקת את רוב הבתים.

פינקו אותן, כל הזמן אמרו לה את יפה את שווה.

אני בתור גרוש שמחפש שידוך באתרים האלה

ולא מהיום אומר לך.

הפינוק הזה וההגזמות האלה מוביל אותם לחיי בדידות.

גרושה+6 מקצה הארץ, בת 40

בטוחה שיבוא כבר מבוגר שכבר לא רוצה

ילדים ויקבל אותה ואת ילדיה ויממן אותה.

ואני שואל

אם הוא לא מעוניין בילד משותף,

למה שהוא יעזוב את כל הרווקות 45

שאתרי ההיכרות מלאים מוצפים מהן.

ואת כל הרווקות חוזרות בתשובה 42

גם שמציפות את אתרי ההיכרות.

ויגיע לקצה הארץ בשביל לממן גרושה וילדיה

שכל מה שהיא עשתה זה לריב עם בעלה.

וכל זה בלי ציפייה שיהיה להם ילד משותף.

ואפילו אם תאמר שהיא תמצא את אותו

אדם שיממן בשביל בדל יופי שנותר בה

והולך להעלם בשנים האחרונות.

זה ממש דוחה אותי.

זהו כסף שקונה יופי.??

על זה את מתבססת?

הכל מבוסס על גאווה מטופשת שהביאה את החורבן

המביאה עוד הרבה חורבנות עד היום.

ומי שאחראי לזה הוא מי שנתן לה את התחושה

שהיא שווה והיא שווה, והוא לא שווה אותה.

הביא אותה לחיי בדידות נצחיים.

באלגנט.

חברה אמיתית

שרואה חברה שלה מתקרבת לגיל 36

גיל שממנו אפשר רק לרדת.

בגלל החוסר ביכולת לסיכויי לילדים משותפים.

נותנת לחברה שלה ניעור אמיתי

אומרת לה "תתחתני עם עמוד חשמל ברחוב

מבחינתי" את לא יפה, ולא שווה כלום,

המשפחה שאת עדיין יכולה להקים שווה יותר!!

כאילו שהיופי נועד למטרות מסחר ואגו.

זה נראה כניצול פרצה, בסוף היא תישאר לבד.

באחריות ומנסיון.

ברגע שאתם נשואים, אתה ערב אוטומטית לכל חוב שלה, וגם להפך כמובן.

כלומר אם היא תיכנס לחוב בחשבון בנק שהוא רק שלה, זה לא ימנע מהבנק לעקל חשבון בנק שהוא רק שלך.

גרים באותו הבית, חיים מאותה המשכורת.

הפרדת חשבונות תיראה כצעד מלאכותי ולכן לא תמנע מהבנק או מכל נושה אחר לגעת בכל החשבונות.

אפילו זוגות פרודים עם בתים נפרדים מתקשים להוכיח שההפרדה לא מלאכותית, כדי שיהיה אסור לעקל להם נכסים בגלל החוב של השני

פה לא נראה לי המקום לפתור בעיות כלכליות ושלום בית

יש ברוך ה' כיום מלא גורמים מקצועיים שיטפלו בבעיות מהסוג הזה, מציע לך לגבי הנושא הכלכלי לפנות ל'פעמונים', זו עמותה, היא בחינם, ממש בחינם, תנסו! הם קצת (הרבה) יעזרו לכם לצאת מהברוך הזה (אולי גם אם אשתך לא עובדת)

לגבי שלום הבית כמובן שיועצים\מטפלים זוגיים הם המקום לנושא הזה, מאמין ששווה כל שקל.

@אדם פרו+

אתה שופך את כל הלכלוך הזה על בן אדם שעוד יכול לעשות הרבה עבודה עם עצמו כי אתה מחפש חברים לצרה...

אני משתתף בצערך ובקושי, אבל אל תזיק לאנשים אחרים.

איך אני יודע את זה - זה שקוף! אתה מפיל עליו דברים שהוא לא אמר.. דברים שאתה פגשת בזוגיות שלך.. הוא לא דיבר בכלל על היופי של אשתו ועל כל השאר שכתבת.. כל כך לא יפה לדבר ככה... זה יכול ממש להזיק

אני הייתי מוחק את התגובה המזעזת הזו. באמת.

ועכשיו בקשר אליך,

דבר ראשון מצטער שהיית צריך לקרוא כזאת תגובה,

מקווה שלא נגרם לך נזק, ושתתקן אותו, כי זה באמת היה תגובה לא לעניין.

אני שואל אותך, למה אתה כל כך מהר מתייאש. אני במצב שלך בדיוק, הלכנו למקימי, באמצע תהליך, וזה מדהים. מכל מצב אפשר לצאת. בפרט שאתם לא נשמעים במצב הכי גרוע...

הרבה פעמים אנחנו מנסים לגלגל את כל האשמה על נשותנו, זה הכי קל בעולם. אבל תמיד תמיד אם תחשוב יותר טוב תראה איפה אתה גם קשור למצב הזה.

לפעמים הסיבה הכלכלית זה טריגר. יש דברים אחרים שמפריעים ואז גם זה.

תנסה רגע להתנתק, לחזור לרגעים הראשונים של הנישואין. כמה אתם אוהבים, כמה אתם באמת זוג משמיים. לפני שהחיים התחילו לבלוע אותכם.

בסוף האהבה הזאת זה הכי חשוב.

מכאן תתקדמו ביחד לליווי כלכלי. כי מלווה כלכלי הוא לא יועץ זוגי... ולא נעים שזה יתפרץ מולו.. גם לא יהיה לו יותר מידי מה לומר. לכן תיישבו את זה ביניכם SOS ותלכו מהר לייעוץ כלכלי.

כל יום שעובר זה הפסד.

נשמע שאתה סוחב את זה הרבה זמן.

בהנחה שכל מה שאתה כותב פה לאורך השנים נכון ואמת, מדובר בסיפור שמתגלגל הרבה זמן.

קודם כל, זה ממש יפה שאתם עוד על זה, זה מראה שיש לך ולה הרבה מאוד כוחות, ואתם עושים עבודה ממש מדהימה.

קטונתי מלייעץ לך, אבל היה משפט אחד שתפס אותי, משהו שכתבת לפני כמה שנים טובות.

"אנחנו זוג נשוי כמה חודשים, אני מאד אוהב אותה"

אתה גם מתאר שם פער בסגנון ובכל זאת התחתנתם מאהבה.

תראה, כשאנחנו מתחתנים זה כי אהבנו, קליק של נשמות.

וזה האמת לעולם.

רק מה, החיים בולעים.

חיים אכזריים שכבר אין אוויר לנשימה.

כל נשוי, בהבטחה, לפעמים חושב - עדיף לי להתגרש, הרבה יותר קל...

כולם ככה.

הלוואי שנצליח להזכיר לעצמנו אהבה ישנה, איך אהבנו פעם עד השמיים, איך אמרנו על הכל עוד נתגבר ביחד, איך הבטחנו לעצמנו שביחד שום דבר לא ישבור אותנו, את אהבתנו.

לפעמים בגלל מה שעברנו הכל כבר מכוסה, הכל חסום. מה שעברנו כיסה את האהבה בתהומות של יאוש, ונדמה לנו שהיא איננה עוד. לא שייך לעורר אותה, להחזיר אותה.

בפרט אתה אחרי כל כך הרבה זמן של התמודדות...

הלוואי שהשם יתן לכם את הכח להאמין שבוודאי ישנו. שעוד לא מאוחר. שבוודאי ישנה אהבה, והיא בבית שלכם, ביניכם, מחכה להתגלות שוב מבין רסיסי הלילה.

הלוואי.

בהרבה בתים הבעל הוא המפרנס העיקרי, בחלקם גם היחיד. בדורות קודמים זו היתה המציאות הנפוצה ברוב העולם, כשבמקביל כל או כמעט כל הטיפול בבית - הכנת אוכל, נקיון וכד' היו על האשה. כיום מכל מיני סיבות ונסיבות המציאות השתנתה, אבל כן, עד היום בהרבה בתים הבעל הוא המפרנס העיקרי.

יש סוגיא אחרת של התנהלות אחראית. לקחת הלוואה כשלא יודעים מאיפה מחזירים אותה, זה לא אחראי, להתנהל ככה באופן קבוע זו הפקרות.

צריך לשבת ביחד מול דף/טבלת אקסל, לעקוב אחרי ההכנסות ורק לפיהם להוציא הוצאות. זו א', ב' של התנהלות אחראית (ג' זה גם לחסוך, אבל זה שלב הבא).

אם יש מאזן שלילי - צריך לראות איפה מצמצמים הוצאות או מגדילים הכנסות.

בגדול, צריך ללמוד להתנהל בשיח ולא לעשות דברים מאחורי הגב.

נשמע שאתם צריכים טיפול זוגי, לא רק כלכלי.

לראות את הצורך אחד של השני, לקחת אחריות, לתקשר.

לפן הכלכלי יש עצות פרקטיות, למשל כרטיס דביט או הגבלה של האשראי,

אבל נשמע שזה הרבה יותר עמוק מ"אישה בזבזנית"

להפריד חשבונות לא יתן לך כלום, גם שם היא יכולה להיכנס לבור שלא תהיה מודע עליו והחובות של שניכם.

היא לא דואגת שתתגרשו? היא תצטרך להתמודד עם חצי מהחובות בעצמה.

היא לא עובדת כי יש ילדים קטנים? היא מבזבזת או קונה צרכים בסיסיים?

אתה מצליח לראות את המקום שלה בתוך כל זה?

אם תרצה שיתוף פעולה, השלב הראשון הוא לראות ולהכיר בצורך שלה (לא בהכרח לספק אותו מידית).

לא יודע אם פרודוקטיבית, אבל אהבתי את השאלות פה.

@יעל מהדרום

לק"י

אם יש לך שאלות, מוזמן לכתוב כאן.

בהצלחה!!

אז ככה אני בתוך קשר עם מישהי, והולך ממש טוב ונעים.

אני סוכב איתי מגיל קטן דיכאון, בשנים האחרונות לוקח כדורים.

לאחרונה זה עלה הסיפור הזה של הדיכאון ומה זה אומר לחיות ליד אדם כזה.

ואני די עומד נבוך מול זה, איך אפשר לבקש ממנה לבחור במשהו שכזה? אני יודע בעיקר איך זה משפיע אלי, לא איך לחיות לידי.

בכללי איך אתה מתפקד מבחינת מטלות בית? מתפרנס? אושפזת כבר פעם? כל כמה זמן יש לך משבר אם בכלל? או שזה בכלל דכדוך מתמשך? מוכר בביטוח לאומי?

התיפקוד שלי די גבוה, שאני בטוב אני מתפקד כמו 3 אנשים ביחד.

לקחתי משהו כמו 4 שנים כדורים שלא היו נכונים לי, שם היה יותר נפילות, בשנה האחרונה אני לוקח כדורים שהרבה יותר טובים לי בפער. אפשר לספור על יד אחת את כמות הימים שפספסתי בגלל זה עבודה.

מעולם לא התשפזתי, הנפילה הרצינית האחרונה היית בין הכדורים, בדיוק במלחמה הראשונה עם אירן.

ועכשיו חזרנו וזה עלה עכשיו, בעיקר מצד המשפחה שלה, וזה מאוד הפחיד אותי ואז גם אותה.

אני מאמינה שהיא תצליח לשדר את זה למשפחה שלה.

המלצה שאני מכירה היא לצאת תקופה, ולתת למשפחות של שניכם להכיר אתכם. שלא יחששו המילה 'דיכאון' אלא יכירו את האדם שמאחוריו.

נשמע שמצבך מצוין, אבל הדברים די טריים.

ממליצה גם לתת לבחורה תכנית גיבוי, למי היא פונה כשרואה שאתה לא בטוב, בהסכמתך כמובן.

תצליחו!!

לק"י

האמת שקשה לי לייעץ בנושא הזה.

אני רק חושבת שהיא לא חייבת לשתף את כל בני המשפחה שלה. אולי מישהו אחד ספציפי שיידע לכוון אותה.

ובנוסף אם אתה מטפל בעצמך, מאוזן, עובד/ לומד/ עושה משהו עם עצמך, זה מצב פחות מרתיע.

כן צריך לדעת, שלפעמים יש עליות וירידות במצב. אבל גם אדם שבריא לחלוטין לפני החתונה, עלול לחלות פתאום.

כשהתחתנו הוא היה ממש בתחילת שנת אבל, וחלק ממנה הוא היה בסוג של דיכאון

אני לא חושבת שאתה לא ראוי אני חושבת שכמו בכל נישואין צריך להכיר את הפלוסים והמינןסים של הבן זוג ולדעת שלפעמים היא תצטרך להתמודד עם ההשלכות של זה.

ושיהיה לשניכם נכונות לעבודה אישית וזוגית.

כן, הוא לא סבל מדיכאון כשהכרנו.

היא יודעת מראש חלק משמעותי מהמגבלות שלך, ויודעת שאתה מספיק אמיץ וחכם בשביל לטפל בזה.

לא כל אשה זוכה לדעת על זה מראש (וכמובן נכון גם בהיפוך המינים)

סה משהו זצריך לבחור.

אם סה רק המשפחה שלה מהססת , זה אולי פחות גרוע..

אבל עדיין יכולה להיות לזה השפעה עליכם.

לצערי המושג הזה דיכאון הוא שקוף ולא מספיק במודעות

בהצלחה.