לדעתך כדאי לי לדבר עם אימא שלי על כך או להשאיר את זה ככה? וסתם מעניין אותי הגיסה שלך שיתפה אתכם במה שהיא מרגישה? היה על זה שיח משאר בני משפחתך(אמא, הגיסה השניה,שאר אחים)?

מבינה מאד את ההרגשה..

אל תשכחי את בעלך והילד. הם אוהבים אותך ואת כל עולמם. הם העוגן של חייך, וזה הכי חשוב.

באופן אישי הייתי מנסה לדבר עם אמא שלי על הנושא בארבע עיניים, אפילו רק כדי לאוורר את הרגשות, לשחרר את הכעס שהצטבר.
במקביל תמיד טוב לנסות לחזק את הקשר המשפחתי, להזמין את האחים הרווקים שבת וכו'.

ובע"ה שתצליחי במהרה ליישר את ההדורים!

קרוב!

הרי אין חכם כבעל הנסיון( למרות שכל התגובות יתקבלו בברכה!)

התחלתי לקרוא והיה לי קשה להמשיך בגלל שהטקסט רצוף, בלי ירידות שורה.

אמנם יש סימני פיסוק, אבל מאוד יקל לקרוא אם השורות עצמן (לא המשפטים, רק השורות) יהיו קצרות יותר.

סליחה ותודה.

אם תוכלי להסביר לי אשמח.

זה היה ממש חושך בעיניים... לקח לי כמה ימים להשתכנע לקרוא...

את אחיינית שלי (בת ביתה) מאשר את ביתי (בת בנה), למשל- היא רצתה שנלך למסעדה- אבל רק המבוגרים, בלי ילדים, אבל אותה גיסתי אמרה שכנראה תביא כי היא רק ילדה אחת...ולאח של בעלי ולנו יש שלושה ומעלה

או שגיסתי ילדה כמה שבועות לפניי וחמותי כולה זרחה בשבת אחרי הלידה, וכשאנו היינו אצלה שבת ראשונה אחרי הלידה- היה נראה שפחות מתלהבת.

תראי יקרה,

נכון שזה קשה, מעציב וכואב.

עלינו להבין 2 דברים- א. אנחנו רק בני אדם, ולפעמים יש סיבות לאנשים להיקשר זה לזה ופחות לאחרים, 

הפרטים שלא ציינתי הם א. גיסתי היא ביתה של חמותי ואני "רק" כלתה, ואני רואה זאת גם אצל הוריי קשורים יותר לילדיי מאשר לילדי אחי,

ב. אנו גרים רחוק ומתראים פעם בכמה חודשים בעוד ביתה, גיסתי, גרה לא רחוק כך שנקשרה לנכדה הזאת יותר, מוציאה אותה מהגן וכו'.

דבר שני- אני אמרתי לעצמי- לי לא אכפת מה היא חושבת- לנו נולדה בת ואנו שמחים בה ואוהבים אותה וזה מה שחשוב.

עם כל הכבוד לחמותי-ויש כבוד- היא "רק" הסבתא, אני ובעלי לא תלויים בה, אנחנו זה עם זה, זה התא המשפחתי שהקמנו לנו ויש לנו את ההרגלים והאמונות שלנו,ושכל השאר- יקפצו. לא לזלזל חלילה אלא לעבוד עבודה פנימית כך שנתחזק בינינו כמשפחה ופחות ניקח ללב את המשפחה המורחבת, כמה שזה קשה וכואב.

אגב- חשבת לדבר על זה עם אימך פעם? אתם בקשר שמאפשר זאת?

אני לא חושבת שאני אדם שדורש יותר תשומת לב. אני כמו כל אדם נורמלי רוצה להרגיש אהובה ושהוריי גאים בי ושמחים בי. אני גדלתי בצל אחותי ממש ותמיד  הרגשתי מושווית אליה-יכול להיות שזה דבר שאני עצמי עשיתי. הסתכלתי איך הדודים מתייחסים אליי מולה וכו' השתמשתי בחושים הכי עדינים. ומזלי היה שהייתי ב"ה ילדה מוצלחת שהמורים תמיד שיבחו והתפעלו והיו פעמים שהיא היתה ה"אחות של". זה גם דבר ששיגע אותי כשהיו קוראים לי האחות של, כאילו אין לי אישיות משל עצמי.

אני צריכה לחשוב באמת האם שייך לדבר עם אימי על כך.

מבינה ממש (לא חוויתי אבל יכולה לנסות להבין...) אבל עלה לי בפרטים שכתבת שבאמת יכול להיות

שבגלל שאחותך נותנת לאחרים לטפל בילדים שלה ו"מזניחה" אותם-היא בעצם פותחת פתח של קשר בין המשפחה לאחיינים.

ככה זה בקשרים- ככל שנמצאים יותר עם מישהו -נקשרים אליו יותר ומשחקים איתו יותר ונהנים ממנו יותר.

אני יכולה לתת דוגמה מאצלי- אני דודה לאחיינים, 2 משפחות. ואח אחד שהייתי באה אליהם הרבה בשביל לעזור, לשמור או סתם להיות איתם כי גרתי קרוב - הם נקשרו אלי וכשבאו אלינו לבית (בתור רווקה, לבית ההורים) הם כבר הכירו אותי יותר וכך היה להם קל יותר לבוא אלי בהתחלה ולא רק באמצע השבת עד שהם מתרגלים לסביבה שלהם...

ובמשפחה השניה של האחיינים שלי- כשהם היו צריכים עזרה והייתי באה אליהם לעזור להם -נקשרתי לאחיינים האלה.

כל פעם מישהו אחר לפי התדירות של הביקורים.

זה מאד מאד משפיע!

הילד גם בעצמו נקשר לדודים לפי התדירות של הביקורים וההתראות.

תחשבי על זה.

אולי תיזמו ביקורים באמצע שבוע ולא רק שבתות

אולי תבואו בזמן שאחותך לא נמצאת כדי שיהיה רק לכם את התשומת לב המיוחדת.

(יש לי חברה שאמא שלה ביקשה מהם שכל פעם יבוא מישהו אחד כדי שיוכלו להתייחס לכל הנכדים בכיף).

בהצלחה!

עה לעזור המון בתור רווקה. אנחנו מגיעים לבית ההורים פעם בחודש בערך ומתאמים את זה עם אחותי ככה שיצא לנו להיפגש- אנחנו גרים בקצווות שונים בארץ וזו ההזדמנות להיפגש.  האלו רעיונות טובים אבל אין לנו רכב וזה אומר להיסחב באוטובוס..השבתות מספיקות לנו..ואת צודקת לגבי ההתקשרות ע"י נתינה. זה גם מה שאמרתי לאחותי וישר לאחר השיחה התחילה לשנות ולהתייחס אליו ותר..

קראתי את הדברים שלך וחזרתי וקראתי שוב ושוב. נגעת לליבי מאד.

אני מתחילה מהסוף: הכעסים על אמא שלך זה הדבר הכי צפוי שקורה כאן. כשהיית ילדה כל הזמן הדחקת את זה שאוהבים יותר את אחותך מאשר אותך. עכשיו כשאת אמא לילד, ולפי ראות עיניך,המצב הזה שאוהבים יותר אחרים מאשר את הילד שלך חוזר על עצמו, את חוזרת לכעוס על אמא שלך והפעם ביתר שאת.

וזה שאת לא צריכה את האהבה של אף אחד, זה גם סוג של הדחקה, ואת יודעת את זה, כי כולנו צריכים אהבה.

לא חושבת שזה יעזור שתדברי עם אמא שלך, כי היא כזאת ולא תצליחי לשנות אותה, גם אם תתחילי לדבר איתה שיא הפתוח, באוירה נעימה ומשוחררת, איכשהוא, נשמע לי שהיא לא בדיוק בקטע. ואם סבתא שלך גם כזו, אז בכלל... יש כאן ירושה שעוברת מהסבתא לאמא, ואת זו שתעצרי את הירושה מלהתגלגל הלאה.

הרבה פעמים אמרנו לעצמנו בתור ילדים - אנחנו לא נעשה את זה לילדים שלנו אף פעם, ואנחנו חוזרים על אותם טעויות בדיוק! נכון?

מה שאת צריכה, זה מאד מאד לחזק את עצמך. את אהובה, גם אם אמא שלך פחות מראה את זה, את מיוחדת ונפלאה בזכות עצמך. אל תתני לאחרים להפיל אותך ואת ההרגשה שלך.

זה נשמע קשה, וזה קשה מאד ליישום, (מנסיון אישי ומר שלי עצמי, הסיפור שלך הוא העתק הדבק של הסיפור שלי). אבל אם תעבדי על זה וכל פעם כשתגיעי לאמא שלך, וגם סתם, כל פעם כשתחשבי על זה תכניסי לך טוב טוב לראש, יתכן שזה יעזור: את נפלאה, מיוחדת, "שווה" מספיק בעיני עצמך והמשפחה הקטנה שלך (בעלך והילד).

ובקשר לעזרה - יש אנשים שבמודע או בתת מודע הופכים את עצמם לנזקקים. איפה שהם לא יהיו, איפה שלא יסתובבו, תמיד הם יתנו הרגשה שצריך לרצות אותם, לעזור להם, לפנק, לפייס וכו'. אחותך כנראה כזו. היא לא אומרת שום דבר וכבר רצים לעזור לה. למה? כי ככה שפת הגוף שלה אומרת. ככה היא משדרת, והעולם רוקד סביב השדר הזה.

כתבת שאתם מסתדרים לבד ולא מראים שאתם צריכים עזרה. אמא שלך והאחים שלך, פשוט לא שמו לב אף פעם שאת צריכה עזרה, כי תמיד הראית את עצמך חזקה ויכולה ולא צריכה את העזרה של אף אחד. ככה שדרת להם תמיד, ומאז ומעולם כל המשפחה יודעת שאחותך היא הנזקקת, ואת המסוגלת ויכולה.

יכול להיות שאם תבקשי מאחותך/אחיך הקטנים: תטפלו בבקשה בילד שלי בשבת בין השעות 4-6 נניח, הם יסכימו בשמחה? הרי לפי הבנתי לא מדובר פה ברוע לב. אוהבים את הילד שלך, רק פחות שמים לב שגם את צריכה עזרה.

ודבר נוסף ואולי אחרון, בקשר להחצנה - אז כן. כדאי מאד לשבח את הילד לפני הסבתא ולספר בהתלהבות את החכמות שלו. וגיל שנה זה גיל מצוין להרים טלפון כל יום: אמא, אל תשאלי, הוא עשה כך וכך וכך... תעשי את זה בהתחלה מתוך הכרח, אח"כ תראי שזה כיף ונחמד לייחצן אותו.

בהצלחה.

כך אמיתיות ונכונות. תודה על החיזוקים זה מאוד עוזר.

האמת שבימים האחרונים יותר קשה לי לדבר עם אמא שלי בגלל כל הקטע הזה והביקורתיות שלה.

אם עד עכשיו תמיד הגנתי עליה והסברתי אותה מול שאר האחים בזמנים שהיו ביניהם אי הבנות עכשיו כל הדברים השליליים מציפים אותי וקשה לי להיות נחמדה אליה כרגיל. כל היחס שקיבלתי כל כך השפיע עליי ועיצב את אישיותי ( ההורים שלי עלו ממדינה מסוימת ומאמינה שנהגו באותה צורה שבה הוריהם נהגו עימם, לא מתוך כוונה רעה).

ולפני שאשכח אני רוצה להעביר כאן מסר להורים. חשוב מאוד מאוד שלא תעדיפו ילד אחד על פני אחר.

הילדים בחושיהם הרגישים קולטים את זה ואני דוגמא חיה להשפעה של זה על כך החייים שלהם(אני בת  24ומקווה שאצליח להגבר על זה מתישהו).

תעשו השתדלות ענקית עד שתצליחו לצאת מההעדפה ולאהוב את כולם בצורה שווה.

ואותך, היקרה שענתה לי כל כך מדויק רציתי לשאול: תוכלי לספר לי על החוויה שלך? ואיך יצאת ממנה?

לא  בקטע של חטטנות זה פשוט מאוד עוזר לדעת שיש עוד אנשים שעברו את אותו הדבר. מישהו שמזדהה ומבין לגמרי.. אחות לקושי.

ועדיין קשה לי לייחצן ואני חושבת שזה גם משהו שנטבע בי מתוך המקום הזה שאני אומרת" מה אכפת לי, מי שרוצה יאהב אותי" אך כשבעצם בפניןם יש כאב בלב. עכשיו זה מתבטא עם בני ומרגיש לי לא שייך ליחצן אותו. מקווה שאצליח.

שוב תודה גדולה!!

מאד הגיוני שיהיה לך קשה לדבר עם אמא שלך, ואין מצב להתגבר על זה בלי עבודה מאד חזקה.

זה נכון "שמי שירצה יאהב אותך", כמו שכתבת, אבל זה גם דוחק אותך עוד יותר לתוך עצמך, וכך את מסתגרת יותר ויותר בתוכך. ומרגישה עוד יותר את הטעם המלוח של ההפליה וההשפלה. אז קחי את עצמך הכי חזק שאפשר, תאמיני שאת אהובה, מקסימה, יכולה, והכי הכי שיש. את שווה בזכות עצמך ולא שווה ליד אחותך.

תפרגני על הילד שלך על כל שטות: (אין שטות בילדים שלנו, הם הכי מדהימים בעולם!)

תראו, יש לו תלתל חדש, צמחה לו שן חדשה, קניתי לו בגד מדהים, סה"כ הוא הנכד של הסבתא שלו, והיא בטוח תשמח לשמוע עליו דברים חמודים.

לאט לאט תרגישי יותר בנוח לספר עליו, וגם סתם לספר דברים על עצמך ועל בעלך.

אחרי המעשים נמשכים הלבבות.

על החוויה שלי אני אספר לך, אבל במסר, בסדר?

מכירה את הסיפור מקרוב.

נסיבות שונות ואופן שונה אבל מכירה את תחושת ההפליה. כואב מאד.

האשמתי הרבה את אמא כשהייתי בת 16 17, הרבה מתוך תסכול.

כאב לי שאני מרגישה מופלית.

בגיל הבגרות המאוחר פתחתי את הנושא עם אמא שלי. 

היא היתה די מופתעת שכך אני מרגישה אך אכן הודתה שהיא מבינה את תחושותי ולמה אני מרגישה כך.

היום דברים די השתנו. אני ואחי שנינו נשואים ואמא שלי דווקא יותר מרגישה קרובה אלי, בכללי.

עדיין, אם אחי ואני נהייה בבית, נניח בחגים, רוב הסכויים שעדיין תהיה הפליה מסוימת. ככה זה.

למדתי להשלים עם זה.

בעלי יודע כמה זה כואב לי ואני מצידי מתחלקת בכאבי איתו.

הוא מצליח להרגיע אותי ולהסביר שחס ושלום אין לאמא שלי שום כוונה רעה.

ולאו דווקא היא אוהבת את אחי יותר אבל כך החיים סובבו את הדברים וזו המציאות.

בקשר לילדים שלכם.

מצד אחד אני אכן מבינה את הענין של הסיפורים.

זה לא שאת ח"ו צריכה לשווק את הילד המהמם שלך אבל זו עובדה שכששומעים על מישהו/משהו יותר, נקשרים יותר.

(אתן לך דוגמא. יש לי כמה גיסות עם ילדים ואני עם ילד אחד. ב"ה יש לי קשר די טוב עם חמתי אבל לא ברמה שמתקשרת כל יום. ממש לא. יותר סגנון פעם בשבועיים. גיסות שלי כמעט כל יום מדברות איתה. יש לנו חתונה בעוד חודש ולפני כמה זמן כשדיברתי עם חמתי אמרתי שאנחנו עוד צריכים למצוא חליפה ל-X [הבן שלי, היה אז בן חודשיים]. היא שואלת אותי: מי זה X? שכחה שיש לה נכד שככה קוראים לו. שוין.)

ואולי באמת כדאי לך להראות למשפחה שגם את זקוקה לעזרה, אם בזה את חפצה.

מצד שני אני גם מבינה אותך. משפחה זו משפחה ללא תנאים וללא השוואות וללא הפליות. (הלוואי!)

אני בתקופות שבאמת כאב לי על ההפליה ולא יכולתי לעשות הרבה פשוט ניסיתי להרפות.

להבין שאמא אוהבת את כל הילדים שלה אבל לפעמים יש סיבות שלא יודעים.

הורים, אלא אם כן הם רעים, לא מפלים בכוונה. זה בדר"כ מחוסר מודעות או כי הם חושבים שילד מסוים צריך יותר אהבה או הגנה או התיחסות. יכול להיות שאמא שלך הרגישה שאחותך הגדולה כביכול קצת הפסידה אמא כי נולדה תינוקת קטנה ממש מהר, תינוקת שדרשה אותה המון. יכול להיות שבתת מודע היא מנסה לפצות את אחותך.

אולי הגדולה באמת דורשת יותר תשומת לב ואם לא תקבל היא תעשה בלגנים.

יכול להיות.

זה לא מצדיק אבל זה מסביר.

זה עדיין כואב.

לא יודעת אם כדאי לך לדבר איתה על זה. תלוי איזה טיפוס היא, לדעתי.

ממליצה לך להשקיע הרבה במשפחה שלך ולמנוע תחושות כאלה מילדייך שלך.

ואולי כן לשנות גישה עם המשפחה שלך. להיות יותר מעורה, יותר בקשר. לשתף.

בהצלחה מתוקה

כזאת תמיכה למרות שזה מאנשים שלא מכירה, זה עוזר מאוד. כל כך כואב לי שבגלל טעויות של ההורים נותרת לילד צלקת. עכשיו שנכנסתי שוב להרגשות האלו לאחר הרבה שנים של הדחקה אני מבינה עד כמה אני מצולקת. עד כמה החוויות האלו גרמו לי להיסגר ( שלא תביני לא נכון, אני בחורה שמחה ויכולה ליצור קשרים ולאהוב וכו') ולעמוד מול קשיים שנגרמים לי כשאני עומדת מול סיטואציות מסוימות. לדוגמא כשאני מרגישה שאני צריכה לשווק את עצמי ולהידחף וכו' אני מעדיפה לא לעשות זאת כביכול מתוך מקום של שמירה על כבודי אבל אולי זה מתוך פחד להיפגע, שלא יבחרו בי.

וכשאני רואה בנות שכן מיוחצנות ומייחצנות את עצמן במקומות שגם אני הייתי רוצה אני מרגישה קצת קנאה וכעס ותסכול מעצמי וזה גורם לי להרגיש כל כך רעע.. איך מתגברים  על זה?? סליחה שאני ככה שופכת עליכם פשוט אני בימים שהכל צף ורוצה לפתור אתזה סופית

אחותי באמת הייתה יותר בלאגאניסטית ודרשה את תשומת הלב שלה ואני הייתי ילדה ממש טובה ואולי זה היה בעוכרי..סתם ,מאמינה שזה היה מכוון מאת ה'.

גם אצלנו הקשר שלי עם אימי התהדק ובעיקר בשנה שלפני החתונה היינו בקשר ממש טוב- צחוקים ושיחות וה לא. גם כשהייתי חוזרת מפגישות עם בעלי  היא היייתה מחכה והיינו מדברות הרבה ובזמן האחרון קצת התרחקנו.

אם גם את מאלה שמספרות על הילד או שהתחלת להיות כזאת- מה היית מספרת?

שאמא שלך דווקא מאד אוהבת אותך.

יכול להיות שבאמת כשאת ואחותך ביחד-אחותך דורשת יותר תשומת לב. זה אופי.

קשה לעמוד מול זה- מי שדורש תשומת לב בד"כ נותנים לו את זה.

ואילו את, טיפוס יותר שקט ועצמאי-פחות דורשת תשומת לב לעומתה.

אבל שימי לב שבשנה שלפני החתונה היה לך את אמא שלך רק בשבילך, וקיבלת המון.

יש לכם קשר טוב, רק שהתרחקתם קצת.

אולי שיחות וטלפונים יותר לאמא יעזרו לקשר הזה לחזור שוב.

התייעצות קטנה, אפילו על דברים של מה בכך, או שאת יודעת מה לעשות, אבל לא יזיק לשאול את אמא מה היא הייתה עושה למשל...

(אני מתקשרת לאמא שלי בערך כל יום שישי כשאנחנו בבית שבת כדי לשאול איך מבשלים כל מיני דברים ונראה לי שהיא נהנית מזה...או לספר לה על בדיקות שעשיתי וכד' )

ובתוך זה תספרי גם על הילד שלך-נכד שלה, מה הוא עשה היום, איזה דבר חמוד או חכמה כלשהי. אפילו שבעיניך זה נראה מוגזם והחצנה- זה לא באמת ככה, כי זאת רק סבתא- לא כל העולם, לא כמו לכתוב בפייסבוק- "הילד המתוק שלי..."

ולא כי אני הרגשתי אי פעם מופלית על ידי ההורים שלי, להיפך אני הבכורה הדומיננטית ולא מכירה את ההרגשה של האחים האחרים שלי, אבל עוררת אצלי את הנקודה שבתוך כמעט כל משפחה יש את הילדים היותר מתבלטים ויותר דומיננטים ויש את הפחות. אני רואה את זה גם על הילדות שלי. יש לי שתי בנות שביניהן בהחלט קיימת סוג של תחרות סמויה שאני קולטת אותה אפילו בגילן הקטן. לדוגמא: הגדולה יותר סגורה וביישנית, למרות שהיא ילדה מדהימה וכובשת, אבל הקטנה היא מהסוג שישר מתבלט, שישר קופצים עליה "וואו איזה חמודה", כי היא משתפת פעולה, צוחקת ישר, לא מתביישת, ככה אוטומטית ישר ומבלי להתכוון הסבתות והדודות "קופצות" עליה ומתלהבות ממנה ואחרי זה פונים לגדולה שמסתכלת קצת בקנאה וכמובן מחבקים גם אותה ומתייחסים אליה אבל לא באופן כזה טבעי ומיידי כמו עם הקטנה. ואני יכולה להגיד לך שלפעמים כואב לי קצת לראות את זה אפילו שאני יודעת שאין כאן כוונה רעה, ומאמינה באמת ובתמים שאוהבים את שתיהן באותה מידה, אבל אני יודעת שהגדולה שלי ביישנית, וככה ה' ברא אותה. אני ובעלי מודעים מאוד לעניין הזה ומאוד מנסים תמיד לתת לה הכל, ועדיין, אי אפשר לשלוט לגמרי על הטבע של הילדה ואיך שה' ברא אותה, וכנראה שככה זה משמיים הכי טוב בשבילה. 

מאוד נגעת לי ללב עם הדברים ועוררת אצלי את הנקודה שאולי הילדה תיקח את זה איתה גם הלאה כמו שקרה לך, אבל אני באמת מאמינה שאם ההורים שהם האנשים הכי קרובים לילד, מקרינים לו בכל עת כמה הוא מיוחד ומקסים וטוב, הוא באמת יאמין בזה, אז מה שבינך לבין אמא שלך אולי לא הכי בשליטתך, אבל מה שבינכם לבין הילד שלכם בהחלט כן. לדעתי את לא חייבת לשווק אותו. תאהבי אותו מכל הלב ותקרינו לו ובעיקר לו כמה הוא מתוק ויחיד ומיוחד ואני בטוחה שהוא באמת באמת יאמין בזה

המון הצלחה!

ואני באמת חושבת שאנחנו כהורים צריכים לשים לב ולחזק  ולייחד כל ילד שלנו. כמה שהעבודה קשה, אנחנו לא רוצים להשאיר אותם פצועים בנפשם במהלך החיים כי זה משפיע על הכל!

שנזכה באמת לגדל את ילדינו בצורה הטובה ביותר עם הרבה סיעתא דשמיא. אוהבת את כולכן! תודה רבה

דעי לך, שהרבה פעמים הנכדים הראשונים מקבלים הרבה יותר תשומת לב בגלל שהם הראשונים. אח"כ הנכדים הבאים כבר קצת פחות מלהיבים..

חוץ מזה יותר קל לשחק עם פעוטות מאשר עם תינוק קטן.

אני מניחה שהבנות של אחותך גדולות יותר- מדברות וכו', וייתכן שמבחינת המשפחה הן יותר "כיפיות" מאשר תינוק שעוד צריך לחתל וכו'. זאת אומרת ייתכן שזה בכלל לא קשור אליך- אלא לעובדה ששם יש ילדים שכבר מתקשריןם, ככה שמבחינת המשפחה הם יותר כיפים. ..

אבל את לא צריכה לוותר- גם לילדון שלך מגיע סבא וסבתא. נסי ליזום מפגשים איתם ללא נוכחות אחותך...

אמרת שפתחת איתה חלק מהענין....

האם סיפרת לה רק את ענין בנך או שפתחת איתה את ההרגשה במשפחה ושאלת אותה מה היא חושבת על כך...

לי יש קשר טוב אם אמא שלי ואמא שלי סופר אמא לכל אחי ואחיותי כך שכל אדם שוראה מבחוץ(וגם כל המשפחה הקרובה מבפנים) רואה שהיא אמא שלא מכירים כזו מסירות לכל הילדים ,

אבל מה, בינינו בטווח המשפחה היה קצת שוני ביחס ביני לבין אחותי הגדולה בד"כ האשימו אותה על מכל מיני דברים והיו עוד מערכות משפחתיות שהראו גישה שונה איתה (והכול דק שבדקים אפילו היא אומרת שאמא שלי היא הכי הכי ואחרי שהתחתנו עוד יותר הבנו עד כמה !)

וראיתי שזה ממש פגע בה... ויצר הרבה מרמור וכעסים במשפחה ואף אחד לא הבין למה .....

אבל אני בתור אחות קטנה יותר תמיד גיבתי את אחותי הגדולה אם ראיתי חוסר צדק

דיברתי התעקשתי בשבילה ושמתי דברים על השולחן!

דברים השתפרו המודעות במשפחה נהיתה חזקה יותר ועכשיו הרבה יותר נעים לכולנו , וכן לפעמים אני אפילו מרגישה שקצת נפגעתי מזה שהפנתי את הזרקורים אליה אבל זה טוב ושווה לכולנו!

מענין מאוד!!!! מה הצד של אחותך בענין! וגם מה רמת הקשר שיש והיתה בניכם!

אולי דווקא הפעולה צריכה לבוא ממנה ....

וסתם כך ממש נגעת לליבי אז - חיבוק....

אז ככה אני ואחותי אולי בגלל הקרבה בגיל והעובדה שהיינו לבדינו עד גיל 9 בערך( רק כשאני הייתי בת 9 נולדה אחותנו השלישית-כנראה אמא שלי היתה צריכה זמן להתאושש) היינו חברות מאוד טובות. עד היום זה כך.

כשהתחלנו יותר להתבגר היינו רבות המווןן ונהפכות לאויבות אבל כל פעם משלימות וחוזרות להיות  החברות הכי טובות.

כיום אנחנו חברות טובות, משתפות אחת את השניה בדברים שעוברים עלינו אבל מאז שהתחתנו לא חושבת שפתחתי איתה את הדברים.

האמת שזה גם לא הטריד אותי הרבה זמן רק עכשיו מתוך המקום הכועס על היחס לנכדים התעמקתי ברגשות שלי יותר ויותר וניסיתי לברר מאיפה זה בעצם מגיע ואז הגעתי לנקודות שהעליתי.

פתחתי איתה רק את הנקודה שהפריעה לי עם היחס לבן שלי וגם זה לא היה כל כך בתכנון ,זה פשוט עלה איכשהו.

אני לא חושבת שבמשך השנים הרביתי להגיד שאני מופלית לרעה וייכול ללהיות שזה מוך הפחד שיאשרו את דבריי ואף יתנו לי את ההרגשה שבאמת אני פחות. פחות מוצלחת פחות מעניינת פחות נחמדה  וזה לא משנה כמה שאני כן כל הדברים שציינתי.

זה תחושה שאת סוחבת איתך מהילדות ובתור אחת שגדלה במשפחה שלא כל כך מבטים רגשות ומדברים עליהם, זאת התוצאה.

אני דווקא ביחס למשפחה כן הייתי כזאת שמתעקשת להגיד ושישמעו מה שאני מרגישה אבל יש את המקומות הכואבים האלו

שקשה לפתוח בפני אנשים שאת בספק איך הם יגיבו. המקומות האישיים, הכואבים והכי שלי.

ולגבי זה שזה יבוא ממנה, אני לא רוצה להרגיש נזקקת. ברגע שאני מרגישה שאני גורמת לאנשים לעשות פעולה חיצונית עבורי

-לא  כי זה בא מהם, כי אוהבים אותי בדרגה מס' 2 ומנסים לגרום לי להרגיש שאני מס' 1. זה מלאכותי ולא בא מהלב וזה הכי קשה בעיניי. כשזה נוגע להתנהגות אחרת שהייתי רוצה לשפר כמו לומר יותר מחמאות וכו' אז  במקרה כזה אפילו שזה מלאכותי

 הייתי מסכימה. אבל לאהוב אותי בצורה מלאכותית לזה אני לא מסכימה. אם לזה התכוונת (שהפעולה תבוא מאחותי)

אצלנו זה פשוט יותר היה חוסר שימת לב

לא הבינו כמה זה גורם צער לשני

ולא הפנמו שיחס X לאחת ויחס Y לשניה

זה יכול לפגוע למרות הכוונות הטובות

לא יודעת איך זה אצלכם אבל אלצנו אמא שלי חשבה שאני כנראה חלשה יותר ולכן היו דחיפות לצד של אחותי מעלי

בפועל זה פגע בה הרבה בלי ששמו לב וכשאני מהמקום "החזק"(זה בכאילו..) באתי ואמרתי את הדברים אז הם יותר התקבלו על לב השומעים....

ואז היה שיפור משמעותי איטי קודם תודעתי להבין שטעו ולהיבן שזה פגע ופוגע ...

אני חושבת שכמעט בטוח שאמא שלך אוהבת אותך רוצה בטובתך ושתרגישי טוב עם המשפחה ולכן אני כן חושבת שאם אחותך תאומר את הדברים היה יותר מקום לקבל אותם ...

במיוחד שזה טווח של שנים אולי בהתחלה זה יראה מלאכותי אבל עם הזמן לדעתי

אחרי הפעולות נמשכים הלבבות (כמו שצינת עצם הנתינה תביא לקשר הרבה יותר טוב עמוק ושמח)

למרות שמאוד סביר להניח שהם פשוט לא הבינו עד כמה זה משפיע עליך והם כן רוצים בטובתך ועדיף שתתני להם עכשיו את הצ'אנס לתקן (עדיף מאוחר מאשר אף פעם לו )

תקחי את זה בחשבון אולי זו דרך לקידום מה של הפתרון...

אני רוצה להתייחס לסוף דברייך.

כתבת שאת לא רוצה שזה יהיה מלאכותי האהבה שלהם אליך.

אני חושבת שתגלי דווקא שהמשפחה שלך מאד מאד אוהבת אותך, ואולי זה כ"כ מובן מאליו שהם לא שמים לב שהם מתייחסים פחות, או בצורה אחרת.

יכול להיות שזה פשוט חוסר מודעות למעשים, זה יכול לקרות לכולם.

וכדאי לעורר את זה קצת למחשבה אצלם ואולי זה יועיל.

זה לא אומר שזה דרגה 2 שהופכת ל 1, זה דרגה 1 מלכתחילה שפשוט לא באה לידי ביטוי בצורה שאת מקבלת, בצורה שאת מבינה אותה כ-1.

והגדולים כבר יותר עצמאיים, משחקים בכוחות עצמם. אבל כנראה זה תלוי באופי האנשים..

אחותי הגדולה ילדה תאומות ראשונות לפני 3 שנים.

(חד הורית, חילוניה. אני נתחתנתי לפני 15 שנה)

מתחילת ההריון ועד עצם הים הזה - אני וילדי כבא קיימים. ממש כך.

אנחנו בקשרים טוכים, ב"ה וזה לא קל לי בכלל.

אמא שלי גרה ליד אחותי, ואני בדרום.

במשך פעמים רבות אימי הייתה באה אלי לשבת עם אחותי ובנותיה והיתה עסוקה כל הזמן להעיר לילדיי שהם מציקים לתאומות (כי סרבו לתת להן משחק שלהם. כי אכלו עוגיה-ולא הציעו להן או סתם כי התחשק לתאומות לצרוח פתאום).

בשלב מסויים החלטתי  - או אמא שלי, או אחותי ובנותיה - לא ביחד בשבת.

אבל עד היום לאימי כבר אין שיח עם ילדיי, חוץ מהערות וגערות (לפני שנולדו התאומות היתה יושבת לשחק איתם, לספר סיפורים).

כואב לי על כך, אך אני לא רואה איך אפשר לפתור את זה.

אחותי תמיד היתה מתאמללת וזקוקה לסיוע sos.

כואב, אבל לא מושך אותי למטה.

א. העזרה של בעלך לאדם בודד

ב. חוסר בגבולות בעזרה

ג. חוסר בתקשורת בינך ובין בעלך ותחושה שהוא לא רואה אותך ואת הצרכים שלך, או אולי לא נפל לו האסימון שהוא בזוגיות וצריך לשנות פאזה

ד. מעורבות גבוהה של המשפחה שלך ושלו

אתחיל מההתחלה.

בעלך עוזר לאדם בודד, זה מאוד יפה. הוא עושה איתו חסד.

גם אמא שלך עשתה חסד דומה וזה מקסים. חיובי, ומעיד על נפש טובה.

הבעיה מתחילה במינונים... כאשר זה נמשך המון שעות, חוזר הביתה בשעות לא שעות, מצפה גם ממך להיות שותפה למרות שזה לא מתאים לך, זה כבר הופך להיות עוול ולא חסד.

כי זה חסד על חשבונך וגם חוסר הגבולות הזה מטריד, גם אצל בעלך כלפי עצמו זה ברמה חריגה ומשהו בקשר הזה מאוד מוזר.

ברור לי שאת מנסה להסביר לו את זה והוא לא מבין.

השאלה היא מה יש לכם בזוגיות מעבר לדינמיקה הזו, האם יש לכם מכנה משותף? שיחות? מחוות הדדיות?

למשל, האם את חושבת מה יפנק אותו ומה חשוב לו?

האם את מרגישה שאכפת לו ממך?

האם אתם יוצאים מדי פעם, מפטפטים, מתחבקים וכל מה שמעבר?

ומה היה לפני החתונה, היה לו את הקשר עם האיש הזה?

האם דיברת איתו על זה פעם בנחת או רק בעצבים או רק דרך קרובי משפחה?

תקשורת זוגית אמיתית לא אמורה לעבור דרך חמותך או האחיות שלך או שלו, אם הוא מדבר עם אמא שלו על להתגרש ממך וגם את פונה אליה ככתובת "קחי אותו תחנכי אותו" שניכם צריכים לעשות איזה סוויצ' בראש.

להפנים שהקשר הזה הוא אך ורק שלכם ולא קשור לסביבה, אתם שני אנשים בוגרים שנחליטו להתחתן וזה שלכם.

שימי גבול מאוד ברור מה את מוכנה ולא מוכנה לעשות בשותפות שלך במצווה הגדולה שבעלך עושה.

למשל - שיעזור לו רק בשעות שהוא לא בעבודה ואת כן בעבודה (אם יש כאלה). או רק יום בשבוע. או רק לבשל לו אבל לא להסתובב איתו. וכו'.

מה שמתאים לך, מתוך ראיית הטוב.

יכול להיות שכמה מפגשים בודדים עם יועצ/ת זוגי/ת יעשו לכם טוב ויאפשרו לכם לדבר על זה בנחת כי נשמע שמשהו בתקשורת ביניכם לא 100%, לפחות ממה שאת כותבת.

מהניסיון שלי זה ממש יכול לעזור להציל את הנישואים.

בהצלחה יקרה!

מציע לנסות ללכת ביחד לטיפול זוגי ופשוט להעזר במטפל/ת לתקשר. תשמעי איך בעלך רואה את הדברים ואת חלוקת המשימות, הוא ישמע אותך ותראו ביחד איך מסדרים את החיים עם פרופורציות.

לוקח כסף על הבישול כי... חשמל ומים?

אלה שני הרכיבים הכי זולים בבישול.

החלקים העיקריים זה זמן עבודה וחומרי גלם. 

או שהוא מצא חבר שהוא נהנה איתו והוא יכול להתנהג כמו רווק

או ללכת למחוזות רחוקים יותר כמו קשר של ניצול.

הקשר עם המשפחה שלך לא רלוונטי למקרה הספציפי אבל רלוונטי לתקשורת ביניכם, גם איתך אין תקשורת?

לחזור כל הזמן ב3-4 זה לא תקין.

שיש כל מיני מורכבויות,

מה שלי בלט זה שאת מדברת עם הרבה אנשים אבל ביניכם שיח כן וקרוב שראוי לבני זוג.

ממליצה לך מאד לא להסתפק בעצה של המקובל, כבודו במקומו מונח. (גם כי יש כל מיני שרלטנים,

וגם כי לא מבינה איך המידע הזה מקדם את המצב)

אלא ללכת לקבל עזרה אמיתית: ללכת יחד שניכם לטיפול זוגי, או לחילופין אם זה לא מצליח ללכת בעצמך לטיפול ולקבל מענה מה לעשות ואיך.

קורה שיש מצבים מורכבים או קשרים בתקשורת.

יש דברים בסיפור שתיארת שיכולים להתפרש בכל מיני אופנים.

בשורה התחתונה לא ניתן להבין דרך הודעה את המצב לאשורו, וודאי שכדאי לנסות לתקן מה שאפשר

(בזוגיות או אצל כל אחד מכם בפני עצמו, זה אף פעם לא רק "הצד השני").

מאחלת לכם שתמצאו שליחים טובים.

ברור שהוא אמור להפנות אותו אלייך

ובפרט כשאת בהריון

תעצרי אותו לשיחה

ותגיד לו שאת רוצה שהוא יהיה איתך.

בצורה ברורה.

אולי אפילו כדאי לדבר עם רב סביר

לא מקובל וכאלה

רב הלכתי, רב שכונה או מי שיכול להשפיע

ולא לדפדף את המקרה

כי ברור שהסדר עדיפויות הנכון

הוא להיות עם האשה שלו, ובפרט כשהיא בהריון.

זו טעות שיכולה לקרות להרבה, ובפרט כשמגיע אדם

מבוגר, אולי אפילו חולה, ומצווה ענקית לעזור לו.

 הכל טוב ואושר לעזור לבן אדם,

ולהאכיל אותו זה מצוה רצינית וטוב שעשית

לפעמים האנשים האלה סבירים

יודעים לא להפריע.

ולפעמים הם חסרי גבולות וטקט או לא מודעים לנזק שהם גורמים, כי נותנים להם את התחושה שבכיף והכל סבבה.

ואולי זה מה שהולך מרגיש שזה דיי בכיף מבחינתי

תפקידך להבהיר לבעלך, שאת מעוניינת ביחס שלו עכשיו, ושיתעדף אותך ביחס ובזמן.

אפשר לעזור לו, אבל מהצד כזה בלי לתת לו

נתח מהזמן, שישים לב.

בכולן את כותבת שאת לא יודעת מה לעשות, את רוצה להתגרש. עוד לפני שהתחתנת איתו! ורגע אחרי החתונה! ושנה אחרי, ושנה וחצי אחרי!

למה את עדיין איתו בכלל? אני שואלת באמת, זה לא שאלה רטורית. לא מכירה אותך.

את יודעת מה את רוצה בחיים? זה נכון הילד וכו'... אבל עדיף ילד שגדל עם הורים שטוב להם בנפרד מאשר ילד שנמצא בבית אחד מפורק ורואה ריבים ותסכולים כל הזמן, ואמא שלא פנויה אליו רגשית כי היא מתעסקת בזה שלא טוב לה בזוגיות.

תעצרי שנייה את הכול. תחשבי על עצמך- טוב לך עכשיו? יהיה לך טוב בשנה הבאה ובעוד כמה שנים? מה יעשה לך טוב? מה את יכולה לעשות שיעשה לך טוב? לא לצפות שאחרים יעשו דברים שאולי ישפיעו עלייך. תשני דברים בעצמך.

הטקסט מדגיש את רעיון “נר איש וביתו”: חנוכה הוא זמן לחזור לבסיס הזוגי – איש ואשתו, פנימה אל הבית והקשר. מתוך חיזוק השלום, הקרבה והתקשורת בבית, ניתן להשפיע גם החוצה. הוא קורא לראות את בן/בת הזוג במבט על, מתוך הכרה בטוהר הנשמה והכוונות, גם כשיש פגיעה או משבר, ולזכור שדווקא הקושי הוא הזדמנות לצמיחה, תיקון והעמקת האהבה.

עוד מודגשת החשיבות של בלעדיות, נאמנות והשקעה רגשית בקשר הזוגי: לראות חיים רק עם בן/בת הזוג, להשקיע בהם את כל הטוב, החיבה, העזרה והשמחה, ולא לפזר את הכוחות החוצה. אהבה זוגית מתוקנת מביאה טוב לשני בני הזוג, לילדים, ולעולם כולו – והיא האור האמיתי שנדליק, במיוחד בימי חנוכה.

(GPT)

אז מן הסתם הם יצחקו, ידברו, יקשקשו... 

אם הוא לא לומד הוראה והוא לא מתכוון לעבוד בישיבה,

אז זה לא כל-כך שונה מאינספור פגישות שיהיו לו גם בעבודה.

(אני יודע שלא עניתי לשאלה שלך, רק הרחבתי אותה...)

אין נכון או לא נכון.

לאחת זה יפריע-וזה בסדר.

ולאחרת זה לא יפריע-וגם זה בסדר.

אבל אם זה מפריע לך,פשוט תגידי לו.

תשתפי אותו בתחושות שלך.

אצלה בבית או במקום ציבורי, כמו בספריה?

זה  טבעי שדברים כאלה מעוררים מחשבות ורגשות, במיוחד כשאתם זוג טרי והקשר עוד בבנייה והתגבשות. זה ממש לא משהו לחוש עליו אשמה או לחשוב שאת "מגזימה".

אבל כיוון שההקשר הוא נטו לימודים ולא בילוי חברתי נניח של קולגות מהעבודה ,  לצורך השלמת חומר חיוני שהוא הפסיד עקב המילואים – זוהי מטרה פרקטית, ברורה ומקצועית. זה לא "בילוי" או "יציאה".

אם הם אכן ישבו בספריה - זו התנהלות שגרתית ונורמלית של חבורות סטודנטים.  

אם בפעם הזו נפגשו בבית שלה, לגיטימי לבקש שלהבא ישבו במקום ציבורי  

יש הרבה חברויות בלימודים ובעבודה שלא מתפתחות למקומות שהפנטזיות של כבודו הולכיהם אליהם.

זה לא הופך את זה לטוב או לרע, אלא בעיקר שצריך לדעת לשים דברים בפרופורציות ולהבא להציב גבולות (נניח, שבפעם הבאה ייפגשו אצלכם בבית, או שייפגש עם אחר/ת).

מחשבה פסימית מיידית או תגובה קיצונית יכולים להזיק מאוד, בין אם החשש מוצדק ובין אם לא.

השאלה אם יש לו ברירה.

אבל כמה נקודות ציון

א האם יש איסור ייחוד. אם כן אז זה פשוט אסור .

ב האם חד פעמי/ פעמים בודדות/ סדרה של שיעורים

ג האם יש רעשי רקע שיגבירו צניעות או שיגבירו קלות דעת

ד מה הסגנון של הסטודנטית המדוברת

הצלחה רבה 

לק"י

לא קשור לאם סומכים על בן הזוג או לא.

ובעיני, אם לך זה מפריע, הכי לגיטימי שתבקשי ממנו ללמוד עם גבר.

אולי לא הייתי באה בדרישה, אלא מבקשת ומקווה שייענה לי.

עדיף ללמוד בזום ביחד ולא פיזית ועוד יותר עדיף ללמוד עם גבר..

זה די פשוט ובסיסי

שיפריע לך

כדאי לשתף בזה❤️

אפשר להזמין ללמוד אצלכם אם אין אופציה טובה יותר עם מי להשלים..  או שילמדו בזום.

יחד עם זאת, ראוי לסמוך עליו

ואם ממש קשה (לאו דווקא קשה לסמוך אלא קשה הסיטואציה)

אפשר להזמין אותה ללמוד אצלכם

שצריל זהירות גדולה ב"לתת עצות" שחלילה לא יפגע בצורה כלשהי בשלום והאהבה בין איש לאישתו.

אז כל המטרה היא רק לתיקון ולכוונה טובה.

גמו שכתבו זה חייב להיות ברור שהגבולות ההלכתיים חייבים להישאר אחרת אין לזה שום היצר בלי קשר לנישואין בכלל.

והדבר השני והקריטי זו לא הנהגה טובה אני מאמין שהוא עושה את זה בתום לב וגם אותה סטודנטית שעוזרת לו.

אבל זה לא מומלץ כלל וכלל גם כשאין  שום ייחוד ומבחינת הלכתית יבשה הכל נעשה לפי ההלכה.

מהסיבה שזה יוצר קירבה בטח אם משובר במשהו של כמה פעמים.אי אפשר להיות לא אנושיים אי אפשר לשבת עם אדם ולא קצת לצחוק איתו להביע נחמדות וזה לא דבר רע אבל בהקשר הזה זה עלול חלילה להגיע למקומות שליילים ואיני מדבר מדמיונות אלא מסיםורים ששמעתי ומתלמידי חכמים מאוד מתונים ומחוברים לחיים שגם הם אומרים את הדברים הללו.

זה מעבר להרגשה האישית זו הנהגה לא נכונה...

העולם היום הפך להיות מכיל וכל דבר כמו מה שכתבתי נשמע שמפגש בים איש לאישה הוא מלא ביצרים ותאוות.

אבל זו בכלל לא הכוונה שלי.

אנחנו בני אדם בריאים עם רגשות וכל פגישה מסוג כזו היא סוג של חוויה וחוויה היא דבר מקרב.

וזה לא משנה עבודה לימודעם וכד' צריל שיהיו גבולות ברורים

בסגנון הדיבור והתוכן.גם במקום של עבודה זה לא דבר נכון שאיש או אישה ידברו על אה ועל דא או יצחקו אחד עם השני...

זו האמת וזו דרכה של תורה

ברור לי שהרבה מאיתנו לא עושים את זה ממקום רע פשוט העולם הפך להיות מכיל כביכול ונותן לגיטמציה לערבוב הזה.

*אני ממש לא חושב שצריך שלא יהיה שום מפגש בין נשים לגברים.

אבל אני כן מתנגד שבתוך המפגשים האלו יכנסו ערכים,אמונות,תחביבים, חווית וכד' בין גברים לנשים(אא"כ המטרה שלהם להכיר ולהתחתן).

ודרך אגב אני בטוח שהוא ממש צדיק וטוב וממש אוהב את אשתו ובכלל לא חושב על הנ"ל.

אבל כמו שכתבתי זה לא דבר טוב ונכון.

ככל שהעיקרון הדתי חזק בבית אז זה פחות אופציה, ונשארים עם ה"פיתו בסלו", כלומר יודעים שיגיע ליל הטבילה וזה נשמר עד אז.

לכן השאלה היא כמה ההלכה נוכחת אצלכם בשאיפה הזוגית.

ברור שכל זה לא מזילזול בדחפים וברצונות הטבעיים שזה דבר משמח בפני עצמו וטוב מאד שקיים אצלכם.

שלישית - ללמוד ביחד, לחזור ביחד על ההלכות הללו, שהן חדשות לכם ואולי לא מספיק במודעות ובכלל - ללמוד משהו ביחד מחזק את היחס המשותף שלכם לתורה.

בהצלחה רבה וברכה גדולה בביתכם

אתם רוצים קשר טוב ומגע וחיבה, וזה מדהים.

מה שצריך לשים לב, זה לשני דברים שפחות קל לראות מהמקום שלכם:

1. ככל שיש יותר מגע אסור ונקיפות מצפון, אתם תחוו את המגע כמשהו שמוביל לתחושות אשם, או שצד א מעיר לצד ב ומנסה למנוע אותו מהחטא. התוצאה היא כמובן בעייתית (ואפילו הרסנית, בטווח הארוך).

2. ככל שיש יותר שמירה, ככה ימי הטהרה הרבה יותר מרגשים ועוצמתיים. שוב, זה מתחיל בקטן אבל ככל שחולף הזמן זה מקבע את ליל הטבילה ובכלל את תקופת הטהרה כזמן של קשר מאוד מרגש ועוצמתי.

עצה פשוטה שלי: זמן הנדה הוא הזמן העי חשוב באמת לבניית הזוגיות, ואם מנהלים אותו נכון, מרוויחים בגדול. תקופת הטהרה, בעיקר כזוג צעיר, גולשת כמעט במישרין למגע וחיבור פיזי וזה מדהים. אבל אם מנהלים נכון את זמן הנדה, בונים את הרובד של קשר בשיחה משותפת, דיבור וסיפור על עצמי. זה מאוד מאוד חשוב, כי תוך כמה שנים שני התחומים האלה יהיו פחות לחוצים לכם, וככל ששניהם ייבנו טוב (מגע נעים מתוך קרבה ולא מתוך תחושות אשם, לצד שיחה נעימה ומקרבת) - צלחתם את החלק הכי בסיסי בזוגיות, ואתם במועדון הטוב של אלו שבונים את עצמם.

כדי ליישם את זה, תפנימו ביחד כמה חשוב גם זמן בלי מגע פיזי ואיך כדאי לנהל אותו בחכמה. תחשבו להעמיס על ימי הנדה שלכם מפגשים של שיח וקרבה שמצד שני לא מאפשרים ככ מגע. יותר יציאות בערב להליכה משותפת, לרכז אז נסיעות להורים ולאירועים וכדו'.

אני חושב שאתם נמצאים בשלב מרגש ויש לכם את הכלים לפתח זוגיות מהממת. מכיר הרבה אנשים שהיו שמחים לחזור לתקופה הזו ולעשות את זה שוב, בצורה נבונה ובונה.

מלא הצלחה יקרים!

ומזל טוב 🍷

פתרונות טכניים כבר כתבו לפניי טוב ממני.

קודם כל הכל תקין אצלכם ואתם לגמרי נורמליים ומצויינים ברוך השם.
זו מתנה וברכה גדולה, המשיכה הבלתי ניתנת למעצור הזו...
מבחינת עזרה טכנית- צעדי תינוק.
כל פעם להחליט על משהו קטן, לא ישר הכל או כלום כי זה קשה.
כל פעם שאתם מצליחים לשמור על הריחוק- לשמוח בזה.

אולי לעזור לעצמכם, לא להיות יחד המון זמן במצב של קרבה,
לצאת יחד למקומות ציבוריים אולי אפילו ליד אנשים אם ממש ממש קשה,
וכמובן להתפלל על זה להשם...
לשים לעצכם גבולוצ קטנים יותר- מה אתם בטוח לא עושים. צעדים קטנים. זה לא המקום לפרט אם באלך בפרטי בשמחה רבה...

מרגש לשמוע את זה,באמת.. מתיקות
 

הפעמים הראשונות היו לנו סיוט ממש

אבל באמת מפעם לפעם זה נהיה יותר טוב ב"ה

ושנה-שנה וחצי אחרי החתונה זה היה לנו הבדל של שמיים וארץ מהחודשים הראשונים...

שולחת חיבוק, בע"ה שה' ישלח לכם כוחות לניסיון הזה, ואם זה מעודד- בע"ה זה ילך וישתפר...;)

ברור שקשה מאד מאד. ברוווור.

אבל זה עניין של החלטה, שרק אתם יכולים לקבל לעצמכם. יחד.

מה שהקל עלינו זה לצאת מהבית יחד כמה שיותר. 

שאין הכוונה שכל היום תשהו בחברת אנשים, כמו להתארח הרבה אצל ההורים וכדו. זה יהרוס לכם את הכיף של הביחד.

אני הייתי ממליץ לטייל ברחוב או בקניון וכדו, שיש אנשים אז המגע תמיד עדין (או לא קיים - עניין של הנורמות שלכם), או לנסוע למקומות ואירועים אבל יש לכם את הביחד של הדרך לשם ברכב וכדו.

מאוד חשוב להתרגל להנות מלשבת לפטפט ולספר על עצמינו ולשתף ביחד, בלי אנשים נוספים ובלי יותר מדי מגע. זה הרגל מאוד כדאי להמשך הזוגיות (יש גם רובד של להעמיק את השיח המשותף, אבל זה לא נשאל כאן ולא כאן המקום לדבר על זה).

באמת יכול להועיל חלק מהזמן לצאת מהבית, מסכים שזו עצה טובה לחלק מהזמן או אפילו להרבה זמן, למי שבאמת לא מסוגל.

אבל, חשוב מאוד באופן כללי לשלוט בעצמנו וחשוב באופן ספציפי שתהיה זוגיות עמוקה ואוהבת גם בלי המגע. לא אומר בהכרח שהייתי מנדב לזה בלי שהתרה חייבה, אבל אחרי שיש את המצווה והאיסור - כדאי לקחת זאת כהזדמנות להעמקה.

הזדמנות לברר שהקשר שלנו הוא קודם כל קשר של נשמות, מתוך כך קשר של אנשים שיש להם ערכים משותפים ועולם ידע משמעותי ועשיר. מתוך כל הקומות הללו ועל גביהן מגיעה, בזמנים המתאימים, גם הקומה החשובה של המגע- שהיא מאוד מיוחד ונעימה ומביאה את היחד שלנו לקומות מדהימות. אבל היחד קיים הרבה לפני המגע.

כמדומני שאצלינו כזוג צעיר (אי אז...), הרבה מהשיחות הארוכות שביססו את היחד התודעתי שלנו - היו דווקא בשבתות שהיינו לבד בבית ואסורים.

ובמהות שמירת התורה והמצוות כולה.

ובפן הפרקטי, אכן מנסים קודם כל להיות בזה *יחד* מתוך הבנה שזה מה שאנו בוחרים וכי זה מה שחשוב לנו,

ומתוך החיזוק הזה כל אחד לעצמו וגם לשני/ה לעשות בפועל דברים שיעזרו - כגון דיני ההרחקות שבאים בדיוק כדי לשים את הגדרות הללו.

כתבו עוד על הפן הפרקטי ומצטרפת לכל דברי החוכמה שנאמרו כאן,

ורוצה גם להוסיף על הפן הרעיוני וההבנתי של הדברים בהרחבה:

בהחלט הזמנים השונים במעגלי החיים (כדוגמת הזמן שאסורים) מזמנים לנו הזדמנות מופלאה ללמוד ולהעמיק בכך יחד, ולגדול בתור הזוג שאנחנו לעוד ועוד רבדים עמוקים.

זו ממש עבודת חיים. 

בהחלט אפשרות של עבודה על רמת קירבה נפשית-רגשית בעוצמה גבוהה בזמנים אלו יכולה לתרום,

גם התכנסות והתמקדות אישית חשובים בפני עצמם

ולשניהם יש מקום, הכל תלוי באיזון העדין והנכון לכם כיחידים וכזוג.

ויש גם נקודה שחוזרת על עצמה הרבה פעמים בתקופה הזו, שהיא נקודת הרגשת הבדידות בזמנים אלו שאסורים. כתבתי עליה בהרחבה בעבר ומצרפת את הדברים גם כאן:

לפעמים עולה אצל האישה, ואולי גם אצל האיש, מן תחושה של "בדידות" כאשר אסורים.

וזו אכן נקודה מאוד עמוקה שלדעתי יושבת איפשהו שם-בנבכי הנפש של הרבה מאוד נשים (וגם גברים) בזמן שאסורים.

וזה ממש לא סתם.

הרי יש שפה שלמה של אהבה (בין היתר, יש 8 שפות של אהבה) שהיא שפת המגע -

שבעצם מי ש"מדבר" בה - אומר ע"י כל סוג של מגע - חיבוק, נשיקה, ליטוף, יחסי אישות וכו' - אומר ע"י כך "אני אוהב/ת אותך"

וגם מרגיש אהוב/ה ע"י מגע שנותנים לו/לה.

עכשיו,

בתקופה שאסורים,

ועוד אחרי החיבור הגדול שהיה שמותרים,

ועוד אחרי הרבה זמן שהייתם מותרים -

פתאום נלקחה מכם השפה הזו!

משניכם!

אז גם בעלך - זה קשה לו

כי הוא אוהב אותך

ורוצה להגיד את זה

להגיד את זה גם במגע

והוא לא יכול!!!

ואת, אוהבת אותו כל כך

ורוצה להיות קרובה אליו

אבל לא יכולה לומר לו זאת בשפת המגע!

ואז מה קורה?

למי שממש קשה, כי הוא ממש "ספץ'"- ממש מדבר חזק ורהוט בשפה הזו של האהבה - הוא לגמרי מרגיש כמו נכה חלילה שלקחו לו את הקביים והוא לא יכול ללכת... כאילו איבר ממשי מתוכו חסר...

ואז מתוך קושי הוא ממש מרגיש חסר אונים!

ומהחוסר אונים הזה באמת לפעמים נוצר ריחוק גם ברגש/בנפש -

*כי* כל כך אוהבים

*כי* כל כך קשה בלי המגע

ולעיתים אפילו מעדיפים "להתרחק" לגמרי כדי שלא יהיה קשה מדי עד בלתי אפשרי

וגם כדי לא ליפול.

 השורש החיובי של זה כמובן מראה עד כמה אהבה ענקית וקירבה ענקית *כן* יש ביניכם!

שעד כדי כך אתם מפחדים לא ליפול מרוב שהתשוקה והאהבה ביניכם חזקה!

שעד כדי כך אתם מרגישים חסרי אונים בלי יכולת המגע הזו

שעד כדי כך לפעמים הנפש ומנגנוני ההגנה מעדיפים להתרחק כי פשוט לא יכולים ככה בלי המגע!

אם מבינים את השורש של זה,

את המקום ממנו הכל קורה -

זה מאוד יכול להרגיע את הנפש.

כי דווקא כאשר אסורים יכול לעלות רצון יותר חזק לקירבה נפשית ומילולית

אך לעיתים מרגישים, כמו שפירטתי קודם, בדיוק להיפך

ואז התסכול גדול שבעתיים

גם אין שפת המגע

וגם אין את שפת המילים

אז כאילו מה? אז מה כן יש?

מה? כל מה שאנחנו זה רק מגע?

מה, למה אנחנו כ"כ רחוקים?

מה, הוא כבר לא אוהב אותי?

מה, הוא רק רוצה אותי כשמותר לגעת? ואני אותו?

מה יש לנו?!

אז על כל השאלות האלה לענות - ממש ממש לא!

יש ביניכם קשר שלם!

אהבה שלמה ואמיתית

אתם פשוט אנושיים!

פשוט לקחו לכם שפה! קביים, איבר, פה, יכולת התבטאות!

והריחוק הוא לא אמיתי אלא רק כמו מסכה לתסכול וחוסר האונים שהנפש מרגישה *כי* היא רוצה להיות כל כך קרובה!

עכשיו זה חשוב חשוב חשוב

אני כותבת את זה לך, לעצמי, לכולן

וכ"כ למה?

כי דווקא בימים האלו,

הימים שאיש ואישתו אסורים,

הם ימים שחלילה "מועדים לפורענות".

הכוונה שחלילה חלילה בגלל אותה הרגשה בנפש

אותו איש

או אותה אישה

יכולים "להאמין" ו"ללכת שבי" אחרי הרגש המתעתע והשקרי הזה של ה"ריחוק" לכאורה

ולחשוב שהאישה שלהם/האיש שלהן רחוק מהם

ואז זה כר פורה לחלילה ריחוק אמיתי

ע"י קשרים אסורים ל"ע

או מריבות

ויכוחים

צעקות

חוסר הבנה

רצון למלא את ה"חלל" הזה בהתכתבויות או דיבור עם גבר אחר חלילה,

או לצחוק ממישהו אחר חלילה,

או כל דבר שמכניס גורם זר בקשר המקודש בינינו

וכל דבר שהוא לא מקרב בינינו אלא מרחיק

כיוון שאין ואקום בעולם.

איפה שלא נכניס את הטוב - ישר יש בור פעור לרע.

וישר צריך למלא אותו!

כמו שכתוב בתורה "הבור ריק"

ומפרש רש"י מים אין בו

אבל נחשים ועקרבים יש בו!

ז"א, אם אין את הקירבה

אז חלילה הפוטנציאל לרע ולריחוק עוד יותר גדול!

וצריך להיזהר שבעתיים!

צריך ל"סור מרע" שבעתיים!

ואז "לעשות טוב" שבעתיים

לא לדבר עם מישהו שאסור (תמיד כמובן!)

לא לריב מריבות מכוערות

להמשיך להבין אחד את השני

כן להסתכל בעיניים (אם מתאים לכם, אני חושבת שזה חשוב)

כן לצאת יחד דווקא כשאסורים לבילוי רק בלי מגע

כן ליצור זמן ומרחב לזוגיות - זמן, פניות ומקום לזוגיות,

כן לדבר על הדברים

כן לומר במילים "אני אוהבת אותך"

או בפתקים

או מחוות

או חיוך

כן להתמלא במה שכן יש

במה שכן היה

להיזכר בזה

לזכור את זה

להפנים את זה

להסניף את זה עמוק לתוכנו

ובשאר הזמן?

בשאר הזמן להבין את המקום בנפש של זה.

ולשחרר.

להרפות.

ככה זה.

אי אפשר תמיד מושלם.

אז להכניס גם דברים טובים *אחרים* אבל שיהיו *טובים*

זמן למרחב *האישי* של כל אחת ואחד מאיתנו

זמן יותר לפיתוח תחביבים

זמן יותר ליציאות עם אחות/חברה/אמא/אחר

זמן יותר לפתח דברים בעצמך ובעולם האישי שלי ולהשקיע בזה יותר

זמן יותר לבקר הורים ומשפחה

זמן יותר לישון

זמן יותר לראות סדרות אולי, או כל דברים שאוהבים וזה דורש רק אחד ולא זוג

וכמובן גם אישך אותו דבר - יקדיש את הזמן להתמלא ב*אני* שלו

זמן יותר לעצמו

לעבודה/לימוד תורה

לחברים

ליציאות עם משפחה וחברים

לפיתוח עצמו ותחביבים שלו ויצירתיות שלו

ואז

כאשר המקום של זה בנפש קצת נרגע

אפשר לאט לאט לראות גם את הברכה בזה -

שזה באמת באמת מאםפשר גם זמן לגדול בתור יחידם ולא רק בתור זוג,

ואז אותם שני היחידים האלה יגיעו לטבילה ולמפגש המחודש עוד יותר מלאים

עוד יותר שמחים

עוד יותר *הם*

ומתוך המקום האישי השלם הזה - גם הזוגיות תהיה שלמה יותר

כי כאשר כל אחד מרגיש *עם עצמו* ועם *עצמה* טוב ושלם - הזוגיות היא הראשונה להרוויח מכך! (וגם להיפך כמובן!)

ואז יש גם את הגעגוע

והציפייה

והכמיהה

והתשוקה

ואת החיבור המחודש שהוא ממש יכול להיות עם פרפרים בבטן ממש כמו ואפילו עוד יותר מיום החופה!

ולהכניס עוד עומק וגיוון וטוב שלם בתוך המרחב הזוגי שלכם בתחום האישות ובכל התחומים.

אני קוראת לזה (לתקופה שאסורים) "שעת האפס"

שכאילו אנחנו, הנפש שלנו, כמו שעון,

שצריך מדי פעם להתאפס

לאפס אותו.

כי אם לא הוא משתגע ולא מראה את השעה הנכונה

אבל כאשר מאפסים אותו

ונותנים לו את היחס הראוי לו - הוא ימשיך להתאפס על עצמו ולהרואת את השעה הנכונה

ממש "אם תעירו ואם תעוררו את האהבה עד שתחפץ" -

שיש כמו שטח אפור כזה שהוא הזמן שאסורים בו, תקופת הריחוק בנידה,

שמה שיכול לתרום ולעזור לאפס אותו זה מה שכתבתי קודם - להכניס טוב ולא רע,

למשל סרט, שיר שכותבים או שרים עליכם עם תמונות שלכם מכל הזמנים, ממש להקדיש באופן *אקטיבי* זמן ב"להעיר ולעורר" את האהבה עד שתחפץ בזמן הזה שזה דורש יותר אנרגיה,

אז כן, לעשות קליפ מכל הסרטונים והתמונות שלכם,

לדבר על הילדים החמודים

להקדיש יותר זמן לילדים החמודים

לשמוע שירים שמקרבים ומחזקים

לרקוד

לראות סרט שיכול לקרב (לאו דווקא ביחד, הכוונה לקרבב את הלב שלכן בנפרד לשני ולתחושת הקירבה)

בילוי יזום יחד

שיחה טובה

מבט בעיניים א ר ו ך

ממש להעיר את הקירבה הזו

כמו שעון מעורר

ואז,

במקום ללכת ולהיות בשטח האפור - שיכול לזמן את כל הרע והריחוק והדברים הרעים חלילה שפירטתי למעלה -

ללכת לשטח הלבן, או הורוד - ששם הכל טוב, ומקרב, ונכון, ואמיתי ולא מזויף, גם בטווח הקצר וגם בטווח הארוך.

למשל להוסיף עוד פגישה עם אחות

עם חברה

לצאת לאוויר עם מוזיקה

לישון

להסניף את הילדים

להתפלל על זה ולהתפלל בכלל

להתחזק

לראות סרט טוב

לראות תמונה שלכם יחד

ליצור משהו

לעזור למישהו - בטוב

ממש להתכוונן לזה!

לדבר את זה.

לשהות לבקש מהשם את זה.

במילים פשוטות.

כל יום.

ואם קשה אז יותר חזק לבקש.

ותמיד תמיד לחשוב

מהי מטרת העל שלי? למשל זוגיות טובה לנצח ובית שלם ושמח לנצח -

אז מה מקרב אותי למטרת העל הזו שלי?

ומה מרחיק אותי ממטרת העל הזו שלי?

וכ-ל מה שמקרב אותי למטרה - לעשות!

וכ-ל מה שמרחיק אותי מהמטרה - להתרחק!

ב"הצלחה רבה, מאחלת לכם שתזכו לצמוח ולמצוא המון מתנות דווקא בתוך התקופות שאסורים, ומתוכן להעמיק ולשמוח עוד יותר גם בתקופות שמותרים 🙏🌹

מחילה, עניתי לך אתמול (לא גילית סוד, זה ידוע בפורום) כי הייתי בטוח שמי שבפורום נשואים מחפש מטפל - מחפש לעצמו מטפל זוגי. אבל אם אתה בסה"כ רוצה לברר משהו כללי - אין צורך לאסוף כאן מידע.

מה ההכשרה שלכם?
כמה שנים אתם במקצוע?

מה היקף העבודה?

מנסה להשיג.

המושג 'מטפלים' הוא עולם מאוד רחב והתשובה לשאלותיך תהיה שונה מאוד מאחד לשני. אם אתה רוצה ללכת למישהו לטיפול, הגיוני לשאול אותו את השאלות הללו באופן אישי, אבל לא חושב שדרך הפורום.

גם מה גובה המשכורת וכמה יש להם ביו''ש.

המטרה שלך לא ברורה, (ואם כבר נראית כחשודה) ולכן אין רצון לעזור לך.

אתה שוקל ללכת לטיפול? אתה שוקל ללמוד טיפול? או שאתה סתם רוצה להסביר שהכל חארטה?

תסביר מה אתה צריך, תקבל תשובות למה שאתה צריך.

למרות שהן לא היו מעוניינות בכך.

מניחה שיש במגוון מחירים, ואולי אפשר להכין ערכות ולהכין בלי הדרכה.

הכיף מבחינתי בזה שאפשר לפטפט תוך כדי.

כמה אתן מוכנות להשקיע פר משתתפת?
ואם לא דחוף לכן מפעילה מבחוץ אפשר סדנת DIY פשוטה יש מלא אופציות

עיצוב שוקולד לפרלינים

ציור בקפה

יש לי המלצות..