לדעתך כדאי לי לדבר עם אימא שלי על כך או להשאיר את זה ככה? וסתם מעניין אותי הגיסה שלך שיתפה אתכם במה שהיא מרגישה? היה על זה שיח משאר בני משפחתך(אמא, הגיסה השניה,שאר אחים)?

מבינה מאד את ההרגשה..

אל תשכחי את בעלך והילד. הם אוהבים אותך ואת כל עולמם. הם העוגן של חייך, וזה הכי חשוב.

באופן אישי הייתי מנסה לדבר עם אמא שלי על הנושא בארבע עיניים, אפילו רק כדי לאוורר את הרגשות, לשחרר את הכעס שהצטבר.
במקביל תמיד טוב לנסות לחזק את הקשר המשפחתי, להזמין את האחים הרווקים שבת וכו'.

ובע"ה שתצליחי במהרה ליישר את ההדורים!

קרוב!

הרי אין חכם כבעל הנסיון( למרות שכל התגובות יתקבלו בברכה!)

התחלתי לקרוא והיה לי קשה להמשיך בגלל שהטקסט רצוף, בלי ירידות שורה.

אמנם יש סימני פיסוק, אבל מאוד יקל לקרוא אם השורות עצמן (לא המשפטים, רק השורות) יהיו קצרות יותר.

סליחה ותודה.

אם תוכלי להסביר לי אשמח.

זה היה ממש חושך בעיניים... לקח לי כמה ימים להשתכנע לקרוא...

את אחיינית שלי (בת ביתה) מאשר את ביתי (בת בנה), למשל- היא רצתה שנלך למסעדה- אבל רק המבוגרים, בלי ילדים, אבל אותה גיסתי אמרה שכנראה תביא כי היא רק ילדה אחת...ולאח של בעלי ולנו יש שלושה ומעלה

או שגיסתי ילדה כמה שבועות לפניי וחמותי כולה זרחה בשבת אחרי הלידה, וכשאנו היינו אצלה שבת ראשונה אחרי הלידה- היה נראה שפחות מתלהבת.

תראי יקרה,

נכון שזה קשה, מעציב וכואב.

עלינו להבין 2 דברים- א. אנחנו רק בני אדם, ולפעמים יש סיבות לאנשים להיקשר זה לזה ופחות לאחרים, 

הפרטים שלא ציינתי הם א. גיסתי היא ביתה של חמותי ואני "רק" כלתה, ואני רואה זאת גם אצל הוריי קשורים יותר לילדיי מאשר לילדי אחי,

ב. אנו גרים רחוק ומתראים פעם בכמה חודשים בעוד ביתה, גיסתי, גרה לא רחוק כך שנקשרה לנכדה הזאת יותר, מוציאה אותה מהגן וכו'.

דבר שני- אני אמרתי לעצמי- לי לא אכפת מה היא חושבת- לנו נולדה בת ואנו שמחים בה ואוהבים אותה וזה מה שחשוב.

עם כל הכבוד לחמותי-ויש כבוד- היא "רק" הסבתא, אני ובעלי לא תלויים בה, אנחנו זה עם זה, זה התא המשפחתי שהקמנו לנו ויש לנו את ההרגלים והאמונות שלנו,ושכל השאר- יקפצו. לא לזלזל חלילה אלא לעבוד עבודה פנימית כך שנתחזק בינינו כמשפחה ופחות ניקח ללב את המשפחה המורחבת, כמה שזה קשה וכואב.

אגב- חשבת לדבר על זה עם אימך פעם? אתם בקשר שמאפשר זאת?

אני לא חושבת שאני אדם שדורש יותר תשומת לב. אני כמו כל אדם נורמלי רוצה להרגיש אהובה ושהוריי גאים בי ושמחים בי. אני גדלתי בצל אחותי ממש ותמיד  הרגשתי מושווית אליה-יכול להיות שזה דבר שאני עצמי עשיתי. הסתכלתי איך הדודים מתייחסים אליי מולה וכו' השתמשתי בחושים הכי עדינים. ומזלי היה שהייתי ב"ה ילדה מוצלחת שהמורים תמיד שיבחו והתפעלו והיו פעמים שהיא היתה ה"אחות של". זה גם דבר ששיגע אותי כשהיו קוראים לי האחות של, כאילו אין לי אישיות משל עצמי.

אני צריכה לחשוב באמת האם שייך לדבר עם אימי על כך.

מבינה ממש (לא חוויתי אבל יכולה לנסות להבין...) אבל עלה לי בפרטים שכתבת שבאמת יכול להיות

שבגלל שאחותך נותנת לאחרים לטפל בילדים שלה ו"מזניחה" אותם-היא בעצם פותחת פתח של קשר בין המשפחה לאחיינים.

ככה זה בקשרים- ככל שנמצאים יותר עם מישהו -נקשרים אליו יותר ומשחקים איתו יותר ונהנים ממנו יותר.

אני יכולה לתת דוגמה מאצלי- אני דודה לאחיינים, 2 משפחות. ואח אחד שהייתי באה אליהם הרבה בשביל לעזור, לשמור או סתם להיות איתם כי גרתי קרוב - הם נקשרו אלי וכשבאו אלינו לבית (בתור רווקה, לבית ההורים) הם כבר הכירו אותי יותר וכך היה להם קל יותר לבוא אלי בהתחלה ולא רק באמצע השבת עד שהם מתרגלים לסביבה שלהם...

ובמשפחה השניה של האחיינים שלי- כשהם היו צריכים עזרה והייתי באה אליהם לעזור להם -נקשרתי לאחיינים האלה.

כל פעם מישהו אחר לפי התדירות של הביקורים.

זה מאד מאד משפיע!

הילד גם בעצמו נקשר לדודים לפי התדירות של הביקורים וההתראות.

תחשבי על זה.

אולי תיזמו ביקורים באמצע שבוע ולא רק שבתות

אולי תבואו בזמן שאחותך לא נמצאת כדי שיהיה רק לכם את התשומת לב המיוחדת.

(יש לי חברה שאמא שלה ביקשה מהם שכל פעם יבוא מישהו אחד כדי שיוכלו להתייחס לכל הנכדים בכיף).

בהצלחה!

עה לעזור המון בתור רווקה. אנחנו מגיעים לבית ההורים פעם בחודש בערך ומתאמים את זה עם אחותי ככה שיצא לנו להיפגש- אנחנו גרים בקצווות שונים בארץ וזו ההזדמנות להיפגש.  האלו רעיונות טובים אבל אין לנו רכב וזה אומר להיסחב באוטובוס..השבתות מספיקות לנו..ואת צודקת לגבי ההתקשרות ע"י נתינה. זה גם מה שאמרתי לאחותי וישר לאחר השיחה התחילה לשנות ולהתייחס אליו ותר..

קראתי את הדברים שלך וחזרתי וקראתי שוב ושוב. נגעת לליבי מאד.

אני מתחילה מהסוף: הכעסים על אמא שלך זה הדבר הכי צפוי שקורה כאן. כשהיית ילדה כל הזמן הדחקת את זה שאוהבים יותר את אחותך מאשר אותך. עכשיו כשאת אמא לילד, ולפי ראות עיניך,המצב הזה שאוהבים יותר אחרים מאשר את הילד שלך חוזר על עצמו, את חוזרת לכעוס על אמא שלך והפעם ביתר שאת.

וזה שאת לא צריכה את האהבה של אף אחד, זה גם סוג של הדחקה, ואת יודעת את זה, כי כולנו צריכים אהבה.

לא חושבת שזה יעזור שתדברי עם אמא שלך, כי היא כזאת ולא תצליחי לשנות אותה, גם אם תתחילי לדבר איתה שיא הפתוח, באוירה נעימה ומשוחררת, איכשהוא, נשמע לי שהיא לא בדיוק בקטע. ואם סבתא שלך גם כזו, אז בכלל... יש כאן ירושה שעוברת מהסבתא לאמא, ואת זו שתעצרי את הירושה מלהתגלגל הלאה.

הרבה פעמים אמרנו לעצמנו בתור ילדים - אנחנו לא נעשה את זה לילדים שלנו אף פעם, ואנחנו חוזרים על אותם טעויות בדיוק! נכון?

מה שאת צריכה, זה מאד מאד לחזק את עצמך. את אהובה, גם אם אמא שלך פחות מראה את זה, את מיוחדת ונפלאה בזכות עצמך. אל תתני לאחרים להפיל אותך ואת ההרגשה שלך.

זה נשמע קשה, וזה קשה מאד ליישום, (מנסיון אישי ומר שלי עצמי, הסיפור שלך הוא העתק הדבק של הסיפור שלי). אבל אם תעבדי על זה וכל פעם כשתגיעי לאמא שלך, וגם סתם, כל פעם כשתחשבי על זה תכניסי לך טוב טוב לראש, יתכן שזה יעזור: את נפלאה, מיוחדת, "שווה" מספיק בעיני עצמך והמשפחה הקטנה שלך (בעלך והילד).

ובקשר לעזרה - יש אנשים שבמודע או בתת מודע הופכים את עצמם לנזקקים. איפה שהם לא יהיו, איפה שלא יסתובבו, תמיד הם יתנו הרגשה שצריך לרצות אותם, לעזור להם, לפנק, לפייס וכו'. אחותך כנראה כזו. היא לא אומרת שום דבר וכבר רצים לעזור לה. למה? כי ככה שפת הגוף שלה אומרת. ככה היא משדרת, והעולם רוקד סביב השדר הזה.

כתבת שאתם מסתדרים לבד ולא מראים שאתם צריכים עזרה. אמא שלך והאחים שלך, פשוט לא שמו לב אף פעם שאת צריכה עזרה, כי תמיד הראית את עצמך חזקה ויכולה ולא צריכה את העזרה של אף אחד. ככה שדרת להם תמיד, ומאז ומעולם כל המשפחה יודעת שאחותך היא הנזקקת, ואת המסוגלת ויכולה.

יכול להיות שאם תבקשי מאחותך/אחיך הקטנים: תטפלו בבקשה בילד שלי בשבת בין השעות 4-6 נניח, הם יסכימו בשמחה? הרי לפי הבנתי לא מדובר פה ברוע לב. אוהבים את הילד שלך, רק פחות שמים לב שגם את צריכה עזרה.

ודבר נוסף ואולי אחרון, בקשר להחצנה - אז כן. כדאי מאד לשבח את הילד לפני הסבתא ולספר בהתלהבות את החכמות שלו. וגיל שנה זה גיל מצוין להרים טלפון כל יום: אמא, אל תשאלי, הוא עשה כך וכך וכך... תעשי את זה בהתחלה מתוך הכרח, אח"כ תראי שזה כיף ונחמד לייחצן אותו.

בהצלחה.

כך אמיתיות ונכונות. תודה על החיזוקים זה מאוד עוזר.

האמת שבימים האחרונים יותר קשה לי לדבר עם אמא שלי בגלל כל הקטע הזה והביקורתיות שלה.

אם עד עכשיו תמיד הגנתי עליה והסברתי אותה מול שאר האחים בזמנים שהיו ביניהם אי הבנות עכשיו כל הדברים השליליים מציפים אותי וקשה לי להיות נחמדה אליה כרגיל. כל היחס שקיבלתי כל כך השפיע עליי ועיצב את אישיותי ( ההורים שלי עלו ממדינה מסוימת ומאמינה שנהגו באותה צורה שבה הוריהם נהגו עימם, לא מתוך כוונה רעה).

ולפני שאשכח אני רוצה להעביר כאן מסר להורים. חשוב מאוד מאוד שלא תעדיפו ילד אחד על פני אחר.

הילדים בחושיהם הרגישים קולטים את זה ואני דוגמא חיה להשפעה של זה על כך החייים שלהם(אני בת  24ומקווה שאצליח להגבר על זה מתישהו).

תעשו השתדלות ענקית עד שתצליחו לצאת מההעדפה ולאהוב את כולם בצורה שווה.

ואותך, היקרה שענתה לי כל כך מדויק רציתי לשאול: תוכלי לספר לי על החוויה שלך? ואיך יצאת ממנה?

לא  בקטע של חטטנות זה פשוט מאוד עוזר לדעת שיש עוד אנשים שעברו את אותו הדבר. מישהו שמזדהה ומבין לגמרי.. אחות לקושי.

ועדיין קשה לי לייחצן ואני חושבת שזה גם משהו שנטבע בי מתוך המקום הזה שאני אומרת" מה אכפת לי, מי שרוצה יאהב אותי" אך כשבעצם בפניןם יש כאב בלב. עכשיו זה מתבטא עם בני ומרגיש לי לא שייך ליחצן אותו. מקווה שאצליח.

שוב תודה גדולה!!

מאד הגיוני שיהיה לך קשה לדבר עם אמא שלך, ואין מצב להתגבר על זה בלי עבודה מאד חזקה.

זה נכון "שמי שירצה יאהב אותך", כמו שכתבת, אבל זה גם דוחק אותך עוד יותר לתוך עצמך, וכך את מסתגרת יותר ויותר בתוכך. ומרגישה עוד יותר את הטעם המלוח של ההפליה וההשפלה. אז קחי את עצמך הכי חזק שאפשר, תאמיני שאת אהובה, מקסימה, יכולה, והכי הכי שיש. את שווה בזכות עצמך ולא שווה ליד אחותך.

תפרגני על הילד שלך על כל שטות: (אין שטות בילדים שלנו, הם הכי מדהימים בעולם!)

תראו, יש לו תלתל חדש, צמחה לו שן חדשה, קניתי לו בגד מדהים, סה"כ הוא הנכד של הסבתא שלו, והיא בטוח תשמח לשמוע עליו דברים חמודים.

לאט לאט תרגישי יותר בנוח לספר עליו, וגם סתם לספר דברים על עצמך ועל בעלך.

אחרי המעשים נמשכים הלבבות.

על החוויה שלי אני אספר לך, אבל במסר, בסדר?

מכירה את הסיפור מקרוב.

נסיבות שונות ואופן שונה אבל מכירה את תחושת ההפליה. כואב מאד.

האשמתי הרבה את אמא כשהייתי בת 16 17, הרבה מתוך תסכול.

כאב לי שאני מרגישה מופלית.

בגיל הבגרות המאוחר פתחתי את הנושא עם אמא שלי. 

היא היתה די מופתעת שכך אני מרגישה אך אכן הודתה שהיא מבינה את תחושותי ולמה אני מרגישה כך.

היום דברים די השתנו. אני ואחי שנינו נשואים ואמא שלי דווקא יותר מרגישה קרובה אלי, בכללי.

עדיין, אם אחי ואני נהייה בבית, נניח בחגים, רוב הסכויים שעדיין תהיה הפליה מסוימת. ככה זה.

למדתי להשלים עם זה.

בעלי יודע כמה זה כואב לי ואני מצידי מתחלקת בכאבי איתו.

הוא מצליח להרגיע אותי ולהסביר שחס ושלום אין לאמא שלי שום כוונה רעה.

ולאו דווקא היא אוהבת את אחי יותר אבל כך החיים סובבו את הדברים וזו המציאות.

בקשר לילדים שלכם.

מצד אחד אני אכן מבינה את הענין של הסיפורים.

זה לא שאת ח"ו צריכה לשווק את הילד המהמם שלך אבל זו עובדה שכששומעים על מישהו/משהו יותר, נקשרים יותר.

(אתן לך דוגמא. יש לי כמה גיסות עם ילדים ואני עם ילד אחד. ב"ה יש לי קשר די טוב עם חמתי אבל לא ברמה שמתקשרת כל יום. ממש לא. יותר סגנון פעם בשבועיים. גיסות שלי כמעט כל יום מדברות איתה. יש לנו חתונה בעוד חודש ולפני כמה זמן כשדיברתי עם חמתי אמרתי שאנחנו עוד צריכים למצוא חליפה ל-X [הבן שלי, היה אז בן חודשיים]. היא שואלת אותי: מי זה X? שכחה שיש לה נכד שככה קוראים לו. שוין.)

ואולי באמת כדאי לך להראות למשפחה שגם את זקוקה לעזרה, אם בזה את חפצה.

מצד שני אני גם מבינה אותך. משפחה זו משפחה ללא תנאים וללא השוואות וללא הפליות. (הלוואי!)

אני בתקופות שבאמת כאב לי על ההפליה ולא יכולתי לעשות הרבה פשוט ניסיתי להרפות.

להבין שאמא אוהבת את כל הילדים שלה אבל לפעמים יש סיבות שלא יודעים.

הורים, אלא אם כן הם רעים, לא מפלים בכוונה. זה בדר"כ מחוסר מודעות או כי הם חושבים שילד מסוים צריך יותר אהבה או הגנה או התיחסות. יכול להיות שאמא שלך הרגישה שאחותך הגדולה כביכול קצת הפסידה אמא כי נולדה תינוקת קטנה ממש מהר, תינוקת שדרשה אותה המון. יכול להיות שבתת מודע היא מנסה לפצות את אחותך.

אולי הגדולה באמת דורשת יותר תשומת לב ואם לא תקבל היא תעשה בלגנים.

יכול להיות.

זה לא מצדיק אבל זה מסביר.

זה עדיין כואב.

לא יודעת אם כדאי לך לדבר איתה על זה. תלוי איזה טיפוס היא, לדעתי.

ממליצה לך להשקיע הרבה במשפחה שלך ולמנוע תחושות כאלה מילדייך שלך.

ואולי כן לשנות גישה עם המשפחה שלך. להיות יותר מעורה, יותר בקשר. לשתף.

בהצלחה מתוקה

כזאת תמיכה למרות שזה מאנשים שלא מכירה, זה עוזר מאוד. כל כך כואב לי שבגלל טעויות של ההורים נותרת לילד צלקת. עכשיו שנכנסתי שוב להרגשות האלו לאחר הרבה שנים של הדחקה אני מבינה עד כמה אני מצולקת. עד כמה החוויות האלו גרמו לי להיסגר ( שלא תביני לא נכון, אני בחורה שמחה ויכולה ליצור קשרים ולאהוב וכו') ולעמוד מול קשיים שנגרמים לי כשאני עומדת מול סיטואציות מסוימות. לדוגמא כשאני מרגישה שאני צריכה לשווק את עצמי ולהידחף וכו' אני מעדיפה לא לעשות זאת כביכול מתוך מקום של שמירה על כבודי אבל אולי זה מתוך פחד להיפגע, שלא יבחרו בי.

וכשאני רואה בנות שכן מיוחצנות ומייחצנות את עצמן במקומות שגם אני הייתי רוצה אני מרגישה קצת קנאה וכעס ותסכול מעצמי וזה גורם לי להרגיש כל כך רעע.. איך מתגברים  על זה?? סליחה שאני ככה שופכת עליכם פשוט אני בימים שהכל צף ורוצה לפתור אתזה סופית

אחותי באמת הייתה יותר בלאגאניסטית ודרשה את תשומת הלב שלה ואני הייתי ילדה ממש טובה ואולי זה היה בעוכרי..סתם ,מאמינה שזה היה מכוון מאת ה'.

גם אצלנו הקשר שלי עם אימי התהדק ובעיקר בשנה שלפני החתונה היינו בקשר ממש טוב- צחוקים ושיחות וה לא. גם כשהייתי חוזרת מפגישות עם בעלי  היא היייתה מחכה והיינו מדברות הרבה ובזמן האחרון קצת התרחקנו.

אם גם את מאלה שמספרות על הילד או שהתחלת להיות כזאת- מה היית מספרת?

שאמא שלך דווקא מאד אוהבת אותך.

יכול להיות שבאמת כשאת ואחותך ביחד-אחותך דורשת יותר תשומת לב. זה אופי.

קשה לעמוד מול זה- מי שדורש תשומת לב בד"כ נותנים לו את זה.

ואילו את, טיפוס יותר שקט ועצמאי-פחות דורשת תשומת לב לעומתה.

אבל שימי לב שבשנה שלפני החתונה היה לך את אמא שלך רק בשבילך, וקיבלת המון.

יש לכם קשר טוב, רק שהתרחקתם קצת.

אולי שיחות וטלפונים יותר לאמא יעזרו לקשר הזה לחזור שוב.

התייעצות קטנה, אפילו על דברים של מה בכך, או שאת יודעת מה לעשות, אבל לא יזיק לשאול את אמא מה היא הייתה עושה למשל...

(אני מתקשרת לאמא שלי בערך כל יום שישי כשאנחנו בבית שבת כדי לשאול איך מבשלים כל מיני דברים ונראה לי שהיא נהנית מזה...או לספר לה על בדיקות שעשיתי וכד' )

ובתוך זה תספרי גם על הילד שלך-נכד שלה, מה הוא עשה היום, איזה דבר חמוד או חכמה כלשהי. אפילו שבעיניך זה נראה מוגזם והחצנה- זה לא באמת ככה, כי זאת רק סבתא- לא כל העולם, לא כמו לכתוב בפייסבוק- "הילד המתוק שלי..."

ולא כי אני הרגשתי אי פעם מופלית על ידי ההורים שלי, להיפך אני הבכורה הדומיננטית ולא מכירה את ההרגשה של האחים האחרים שלי, אבל עוררת אצלי את הנקודה שבתוך כמעט כל משפחה יש את הילדים היותר מתבלטים ויותר דומיננטים ויש את הפחות. אני רואה את זה גם על הילדות שלי. יש לי שתי בנות שביניהן בהחלט קיימת סוג של תחרות סמויה שאני קולטת אותה אפילו בגילן הקטן. לדוגמא: הגדולה יותר סגורה וביישנית, למרות שהיא ילדה מדהימה וכובשת, אבל הקטנה היא מהסוג שישר מתבלט, שישר קופצים עליה "וואו איזה חמודה", כי היא משתפת פעולה, צוחקת ישר, לא מתביישת, ככה אוטומטית ישר ומבלי להתכוון הסבתות והדודות "קופצות" עליה ומתלהבות ממנה ואחרי זה פונים לגדולה שמסתכלת קצת בקנאה וכמובן מחבקים גם אותה ומתייחסים אליה אבל לא באופן כזה טבעי ומיידי כמו עם הקטנה. ואני יכולה להגיד לך שלפעמים כואב לי קצת לראות את זה אפילו שאני יודעת שאין כאן כוונה רעה, ומאמינה באמת ובתמים שאוהבים את שתיהן באותה מידה, אבל אני יודעת שהגדולה שלי ביישנית, וככה ה' ברא אותה. אני ובעלי מודעים מאוד לעניין הזה ומאוד מנסים תמיד לתת לה הכל, ועדיין, אי אפשר לשלוט לגמרי על הטבע של הילדה ואיך שה' ברא אותה, וכנראה שככה זה משמיים הכי טוב בשבילה. 

מאוד נגעת לי ללב עם הדברים ועוררת אצלי את הנקודה שאולי הילדה תיקח את זה איתה גם הלאה כמו שקרה לך, אבל אני באמת מאמינה שאם ההורים שהם האנשים הכי קרובים לילד, מקרינים לו בכל עת כמה הוא מיוחד ומקסים וטוב, הוא באמת יאמין בזה, אז מה שבינך לבין אמא שלך אולי לא הכי בשליטתך, אבל מה שבינכם לבין הילד שלכם בהחלט כן. לדעתי את לא חייבת לשווק אותו. תאהבי אותו מכל הלב ותקרינו לו ובעיקר לו כמה הוא מתוק ויחיד ומיוחד ואני בטוחה שהוא באמת באמת יאמין בזה

המון הצלחה!

ואני באמת חושבת שאנחנו כהורים צריכים לשים לב ולחזק  ולייחד כל ילד שלנו. כמה שהעבודה קשה, אנחנו לא רוצים להשאיר אותם פצועים בנפשם במהלך החיים כי זה משפיע על הכל!

שנזכה באמת לגדל את ילדינו בצורה הטובה ביותר עם הרבה סיעתא דשמיא. אוהבת את כולכן! תודה רבה

דעי לך, שהרבה פעמים הנכדים הראשונים מקבלים הרבה יותר תשומת לב בגלל שהם הראשונים. אח"כ הנכדים הבאים כבר קצת פחות מלהיבים..

חוץ מזה יותר קל לשחק עם פעוטות מאשר עם תינוק קטן.

אני מניחה שהבנות של אחותך גדולות יותר- מדברות וכו', וייתכן שמבחינת המשפחה הן יותר "כיפיות" מאשר תינוק שעוד צריך לחתל וכו'. זאת אומרת ייתכן שזה בכלל לא קשור אליך- אלא לעובדה ששם יש ילדים שכבר מתקשריןם, ככה שמבחינת המשפחה הם יותר כיפים. ..

אבל את לא צריכה לוותר- גם לילדון שלך מגיע סבא וסבתא. נסי ליזום מפגשים איתם ללא נוכחות אחותך...

אמרת שפתחת איתה חלק מהענין....

האם סיפרת לה רק את ענין בנך או שפתחת איתה את ההרגשה במשפחה ושאלת אותה מה היא חושבת על כך...

לי יש קשר טוב אם אמא שלי ואמא שלי סופר אמא לכל אחי ואחיותי כך שכל אדם שוראה מבחוץ(וגם כל המשפחה הקרובה מבפנים) רואה שהיא אמא שלא מכירים כזו מסירות לכל הילדים ,

אבל מה, בינינו בטווח המשפחה היה קצת שוני ביחס ביני לבין אחותי הגדולה בד"כ האשימו אותה על מכל מיני דברים והיו עוד מערכות משפחתיות שהראו גישה שונה איתה (והכול דק שבדקים אפילו היא אומרת שאמא שלי היא הכי הכי ואחרי שהתחתנו עוד יותר הבנו עד כמה !)

וראיתי שזה ממש פגע בה... ויצר הרבה מרמור וכעסים במשפחה ואף אחד לא הבין למה .....

אבל אני בתור אחות קטנה יותר תמיד גיבתי את אחותי הגדולה אם ראיתי חוסר צדק

דיברתי התעקשתי בשבילה ושמתי דברים על השולחן!

דברים השתפרו המודעות במשפחה נהיתה חזקה יותר ועכשיו הרבה יותר נעים לכולנו , וכן לפעמים אני אפילו מרגישה שקצת נפגעתי מזה שהפנתי את הזרקורים אליה אבל זה טוב ושווה לכולנו!

מענין מאוד!!!! מה הצד של אחותך בענין! וגם מה רמת הקשר שיש והיתה בניכם!

אולי דווקא הפעולה צריכה לבוא ממנה ....

וסתם כך ממש נגעת לליבי אז - חיבוק....

אז ככה אני ואחותי אולי בגלל הקרבה בגיל והעובדה שהיינו לבדינו עד גיל 9 בערך( רק כשאני הייתי בת 9 נולדה אחותנו השלישית-כנראה אמא שלי היתה צריכה זמן להתאושש) היינו חברות מאוד טובות. עד היום זה כך.

כשהתחלנו יותר להתבגר היינו רבות המווןן ונהפכות לאויבות אבל כל פעם משלימות וחוזרות להיות  החברות הכי טובות.

כיום אנחנו חברות טובות, משתפות אחת את השניה בדברים שעוברים עלינו אבל מאז שהתחתנו לא חושבת שפתחתי איתה את הדברים.

האמת שזה גם לא הטריד אותי הרבה זמן רק עכשיו מתוך המקום הכועס על היחס לנכדים התעמקתי ברגשות שלי יותר ויותר וניסיתי לברר מאיפה זה בעצם מגיע ואז הגעתי לנקודות שהעליתי.

פתחתי איתה רק את הנקודה שהפריעה לי עם היחס לבן שלי וגם זה לא היה כל כך בתכנון ,זה פשוט עלה איכשהו.

אני לא חושבת שבמשך השנים הרביתי להגיד שאני מופלית לרעה וייכול ללהיות שזה מוך הפחד שיאשרו את דבריי ואף יתנו לי את ההרגשה שבאמת אני פחות. פחות מוצלחת פחות מעניינת פחות נחמדה  וזה לא משנה כמה שאני כן כל הדברים שציינתי.

זה תחושה שאת סוחבת איתך מהילדות ובתור אחת שגדלה במשפחה שלא כל כך מבטים רגשות ומדברים עליהם, זאת התוצאה.

אני דווקא ביחס למשפחה כן הייתי כזאת שמתעקשת להגיד ושישמעו מה שאני מרגישה אבל יש את המקומות הכואבים האלו

שקשה לפתוח בפני אנשים שאת בספק איך הם יגיבו. המקומות האישיים, הכואבים והכי שלי.

ולגבי זה שזה יבוא ממנה, אני לא רוצה להרגיש נזקקת. ברגע שאני מרגישה שאני גורמת לאנשים לעשות פעולה חיצונית עבורי

-לא  כי זה בא מהם, כי אוהבים אותי בדרגה מס' 2 ומנסים לגרום לי להרגיש שאני מס' 1. זה מלאכותי ולא בא מהלב וזה הכי קשה בעיניי. כשזה נוגע להתנהגות אחרת שהייתי רוצה לשפר כמו לומר יותר מחמאות וכו' אז  במקרה כזה אפילו שזה מלאכותי

 הייתי מסכימה. אבל לאהוב אותי בצורה מלאכותית לזה אני לא מסכימה. אם לזה התכוונת (שהפעולה תבוא מאחותי)

אצלנו זה פשוט יותר היה חוסר שימת לב

לא הבינו כמה זה גורם צער לשני

ולא הפנמו שיחס X לאחת ויחס Y לשניה

זה יכול לפגוע למרות הכוונות הטובות

לא יודעת איך זה אצלכם אבל אלצנו אמא שלי חשבה שאני כנראה חלשה יותר ולכן היו דחיפות לצד של אחותי מעלי

בפועל זה פגע בה הרבה בלי ששמו לב וכשאני מהמקום "החזק"(זה בכאילו..) באתי ואמרתי את הדברים אז הם יותר התקבלו על לב השומעים....

ואז היה שיפור משמעותי איטי קודם תודעתי להבין שטעו ולהיבן שזה פגע ופוגע ...

אני חושבת שכמעט בטוח שאמא שלך אוהבת אותך רוצה בטובתך ושתרגישי טוב עם המשפחה ולכן אני כן חושבת שאם אחותך תאומר את הדברים היה יותר מקום לקבל אותם ...

במיוחד שזה טווח של שנים אולי בהתחלה זה יראה מלאכותי אבל עם הזמן לדעתי

אחרי הפעולות נמשכים הלבבות (כמו שצינת עצם הנתינה תביא לקשר הרבה יותר טוב עמוק ושמח)

למרות שמאוד סביר להניח שהם פשוט לא הבינו עד כמה זה משפיע עליך והם כן רוצים בטובתך ועדיף שתתני להם עכשיו את הצ'אנס לתקן (עדיף מאוחר מאשר אף פעם לו )

תקחי את זה בחשבון אולי זו דרך לקידום מה של הפתרון...

אני רוצה להתייחס לסוף דברייך.

כתבת שאת לא רוצה שזה יהיה מלאכותי האהבה שלהם אליך.

אני חושבת שתגלי דווקא שהמשפחה שלך מאד מאד אוהבת אותך, ואולי זה כ"כ מובן מאליו שהם לא שמים לב שהם מתייחסים פחות, או בצורה אחרת.

יכול להיות שזה פשוט חוסר מודעות למעשים, זה יכול לקרות לכולם.

וכדאי לעורר את זה קצת למחשבה אצלם ואולי זה יועיל.

זה לא אומר שזה דרגה 2 שהופכת ל 1, זה דרגה 1 מלכתחילה שפשוט לא באה לידי ביטוי בצורה שאת מקבלת, בצורה שאת מבינה אותה כ-1.

והגדולים כבר יותר עצמאיים, משחקים בכוחות עצמם. אבל כנראה זה תלוי באופי האנשים..

אחותי הגדולה ילדה תאומות ראשונות לפני 3 שנים.

(חד הורית, חילוניה. אני נתחתנתי לפני 15 שנה)

מתחילת ההריון ועד עצם הים הזה - אני וילדי כבא קיימים. ממש כך.

אנחנו בקשרים טוכים, ב"ה וזה לא קל לי בכלל.

אמא שלי גרה ליד אחותי, ואני בדרום.

במשך פעמים רבות אימי הייתה באה אלי לשבת עם אחותי ובנותיה והיתה עסוקה כל הזמן להעיר לילדיי שהם מציקים לתאומות (כי סרבו לתת להן משחק שלהם. כי אכלו עוגיה-ולא הציעו להן או סתם כי התחשק לתאומות לצרוח פתאום).

בשלב מסויים החלטתי  - או אמא שלי, או אחותי ובנותיה - לא ביחד בשבת.

אבל עד היום לאימי כבר אין שיח עם ילדיי, חוץ מהערות וגערות (לפני שנולדו התאומות היתה יושבת לשחק איתם, לספר סיפורים).

כואב לי על כך, אך אני לא רואה איך אפשר לפתור את זה.

אחותי תמיד היתה מתאמללת וזקוקה לסיוע sos.

כואב, אבל לא מושך אותי למטה.

האם היית כועסת עליו אם הוא היה שובר צלחת בטעות? הרי זה אותו דבר. הוא בטח מיהר בבוקר, ועם ארגון ופיזור הילדים וגילוי התקלה זה התפספס.

לא יתקנו את הטעות

וגם לא יעזרו לכעס ולתסכול

הפסד כספי זה כאב לב

חוסר לגיטימציה לטעות זה גם כאב לב

כנראה גדול יותר

מה לעשות?

ללמוד לנהל כעסים בצורה טובה יותר

להכניס למודעות שבני אדם יכולים לטעות

לא להתקשר כדי לצעוק

ואם מנתקים לכבד את הספייס של הבנאדם 

וזה באמת מלחיץ ומטלטל,

איני טוב בניסוחים אך אגיד את דעתי האובייקטיבית נוקבת ככל שתהיה.

אבל

– לא רוצה להטיף מוסר דתי אבל זה באמת מסוג הדברים שהם ניסיון באמונה. הנזק כבר נעשה אין פה כבר מה לתקן. גם מפתח הפרנסה וגם מפתחות החיים נתונים בידי הקב"ה ברצונו נתן וברצונו לקח כי הנה כהגה ביד המלח. או שאנחנו אומרים את זה ומאמינים בזה או שאנחנו אומרים את זה ולא מאמינים בזה. זה ניסיון מטורף אבל זאת ההשקפה שאנחנו צריכים לגבש לעצמנו בסופו־של־דבר. ואחת הסיבות שאנחנו מצווים באמונה הזאת היא כדי שלא נאשים את האנשים מסביבנו. איני מאמין שהדבר נעשה בכוונת מכוון הרי זה כסף (ואינטרס) משותף לשניכם. אני מניח שגם הוא בעצמו החוויר כששמע את זה, ויודע כמה זה חשוב לך אישית.

– איך את היית רוצה שיתנהגו אלייך אם היית עושה טעות כזאת? אם היית נניח קמה עם כאב ראש פיצוצים ושוכחת לעשות משהו מרוב שמיהרת? ואז מתקשרים לצעוק עלייך בטלפון? שיחות בטלפון לא נועדו כדי לספוג צעקות (וגם שיחות בכלל). אם מתקשרים לצעוק אז עדיף שלא להתקשר בכלל ולצעוק אל הקיר, זאת דעתי. מה בדיוק מרוויחים מזה? הרי, אם הוא מבין את חומרת העניין וכמה זה חשוב לך, אז גם ככה הוא מבין ויתמוך בך כשיחזור מהעבודה. אם זה לא מזיז לו, אז מה טוב בכך ש"תכריחי" אותו ש"יזיז" לו?

– בית בסופו־של־דבר הוא מקום המבטח של האדם, המצודה היחידה שלו בעולם רועש גועש ועוין, ספינה בלב ים. בערך כל האנשים סופגים דברים לא נעימים בעבודה, ומה לעשות סופגים כי על זה (בין השאר) משלמים. בית לא יכול להפוך למקום לא בטוח, גם אם קורות פשלות וטעויות. הוא אמור להיות רשת שתופשת את המקומות האלה והפוך מקנה ביטחון. טוב, לא לתת לו פרס על פיזור הדעת שלו... אבל העיקרון מובן. אין שום עניין להפוך את הבית לשדה קרב נוסף בשם הצדק.

תהיה בעל נהדר! בעזרת השם!

ראשית אינני אלא חתול זמני. תרתי לגריעותא.

שנית נקודת החוזקה שלי שהיא דעותיי האובייקטיביות היא גם נקודת התורפה כי אנשים לא אוהבים אותן.

אלא שבתחילה אומרים שצריך להכיל את הרגש של הזולת

לא משנה כמה הוא רואה/לא רואה את האמת ואחר כך,

כשהוא נרגע אפשר וכדאי לאמר לו את דעתנו.

גם הח"ח מדבר על כך (שלפעמים מותר לשמוע

לשון הרע מהזולת אם זה מרגיע אותו, בבחינת

"דאגה בליבו ...)

אם אתה יכול להתחבר לרגש הראשוני

של המשיח ולנסות להכיל את מצוקתו

זה מצויין.

אובייקטיביות זה דבר נפלא!

בעיקר המשפט האחרון. עזר קצת להבין מה קורה.

קודם כל קבלי חיבוק ממני

זה ממש ממש מחרפן

אלפי שקלים או יותר שהלכו לפח כבר מוציא מהדעת,

להוסיף לזה את הצורך להשיג שוב, ואת כל עוגמת הנפש שיוצאת מזה זה באמת מוציא מהדעת

ממש הגיוני שהגבת ככה

העניין הוא שזה קרה. ואין מה לעשות עם זה.

ובעלך לא עשה את זה בכוונה, כי למרבה הצער הגברים לא באמת חווים את הטיפולים, כמה שזה מתסכל.

לא הם אלו שצריכים להשכים לבדיקות ולאחר לעבודה, לא הם אלו שצריכים לקחת מיליון תרופות ולהזריק לעצמם, לא הם אלו שעוברים את החשיפה לפרטיות והם לא אלו שצריכים להיות זמינים לטלפון של האחיות בזמן הכי תקוע שיש. לכן הם לא מספיק מודעים בד"כ ולא מספיק חושבים על זה.

העניין הוא שעכשיו הוא כבר מבין את ההשלכות אוכל את הלב על מה שהוא עשה, ואז הצעקות (ההכי הגיוניות בעולם!) מחסלות אותו סופית..

הוא פשוט לא מסוגל להתמודד עם זה שהוא גרם לכל זה.

אז ממש כדאי לך לנסות להוציא את העצבים (הסופר מוצדקים) במקום אחר, ולחוס על בעלך שסה"כ מניחה שאת אוהבת אותו ורוצה בטובתו ולא רוצה להוסיף על יסורי המצפון שהוא עשה לעצמו.

מניחה שהוא למד את הלקח ולא יעשה את זה שוב..

(ואת עוגמת הנפש קחי לתפילות שהטיפולים יצליחו, בסוף כל הזריקות האלו יכלו גם להיזרק כי הטיפול לא צלח, לא כל הטיפולים הרי מצליחים למרבה הצער, תפילות הכי נצרך)

מי שגרם לכל זה הייתה התקלה במקרר. סביר להניח שבעת הגילוי שלה (סביר להניח - בוקר לחוץ שנוגעים באוכל במקרר והוא לא קר) התרופות כבר היו מקולקלות.

השאר. נכון.

אגב, אני חושב שנכון שהוא הגיב "לא צועקים עליי" כהצבת גבול. לא בטוח שנכון היה לנתק את השיחה. גם במצב של התפרקות רגשית זה לא סיבה להתנפל על בן זוג. זה גם לא מקדם שום דבר. אנשים שמגיבים לצעקות (גם אם הם עושים מה שמבקשים מהם) מתייחסים לבית כאל מקום-לא-בטוח וממילא הלב שלהם ישאר בחוץ כדי להתגונן.

ממש בלי כוונה. נכון שלגבי הקוטג', הייתי מגלה יותר רגישות

אבל מה לעשות שלא רגילה לתרופות פוריות בפריג'ידר?.......

הוא לא אמר: עזבי אותי במנוחה אין לי כוח  לזה....

ואולי האיפוק שלנו הוא שיגרום לברכה שתבוא ותשרה? אולי זה הנסיון?

קשה. בטח. אבל אולי שווה?

לא כל אחד היה שם לב לדבר כזה!

כמה צריך ללמד זכות. להשתדל לראות את מחצית הכוס המלאה, להבין.....וכמה זה קשה לפעמים.

אף אחד לא נכנס לפורום כדי לכתוב ''איזה יום נפלא היה לי היום, אשתי האהובה נתנה לי חיבוק נעים, אני בישלתי עבורה את האוכל האהוב עליה, והלכנו לישון כשאנחנו מחזיקים ידיים''.
 

האמת היא שהסיטואציה *הזאת* מאוד מאוד שכיחה, אבל מי יכתוב עליה בפורום?

מי שכותב כאן זה מי שצריך עזרה, ייעוץ, לפרוק... אז ממילא אתה לא מקבל כאן מדגם מייצג של זוגיות אלא מדגם של אנשים שצריכים עזרה.

הטעות הזאת נקראת ''הטיית דגימה'', אתה יכול לגגל על זה.
 

אני רוצה להתחתן וחושב שזוגיות היא דבר טוב, וברור לי שעיקר הזוגיות הוא הקשר וההדדיות.

שאלתי לגבי שכיחות הדברים הרעים והמצוקות, שעולים פה המון ובווליום גבוה.

1) האמנם הם כל כך שכיחים [= שכל זוג עובר דברים כאלה / = בתדירות כזו או אחרת]

2) האמנם הם כל כך רעים [להיות בריב או באי הבנה או בהסתרה מבן / בת הזוג]

חשדות והסתרות זה שונה בעיני ומראה על בעיה עמוקה בקשר. מאמינה שזה הרבה יותר נדיר.

2. כן, הם רעים, הם יכולים להרוס לך את החיים שלך, של משפחתך וגם של הפרטנרית עצמה, מצד שני נישואים מוצלחים יביאו אותך לחיים של אושר, יש אחוז גבוה של גירושין אני לא זוכר נתונים נדמה לי כשליש, שזה לא המון בכלל ביחס למדינה מערבית אבל צריך לקחת את הנתון הזה ברצינות כדי להיות רציני בבחירה הכי חשובה בחייך.

(אגב זוכר לפני כמה חודשים פרצתי ללנ"ו והתפוצצת עלי בעניין זה? לא נורא, דיברנו באישי מאז)

הצד המרגיע בכל הסיפור הזה הוא שבין כך ובין כך בדרך כלל יש מה לעבוד והאינטרס לגרום אושר אחד לשני ולא לאמלל אחד את השני היא משותפת כך שאם לא נפלת על פרטנרית מטומטמת/ מרשעת אז אפשר יהיה לפתור בעיות ביחד, יש אינספור סוגים של מטפלים ומחיר הטיפול שלהם (לרוב) זול מאוד ביחס לתמורה.

ותשובה ותפילה וצדקה מעבירים את רוע הגזירה.

בהצלחה.

זה שיש דברים קשים במערכות יחסים זה לא מעיד את זה שמערכת יחסים זה לא דבר טוב.

אדרבה, להיפך, בגלל שזה מרחב כל חשוב אז כל דבר שקורה בו הוא משמעותי שהוא יכול ממש לפגוע ויכול ממש להעלות.

והחיים הם קשים, זה לא אומרים שהם לא טובים, החיים קשים וטובים ;)

אומרים שרק נישואין הוא הקרקע הנכונה ו האמיתית לתיקון המידות...שלנו.

שני אנשים שונים: הוא איש היא אשה. מנטליות שונה, הרגלים שונים.....

הרי גם עם חברים לחדר יכולים להיות "תקלים". אלא שבמסגרת של נישואין

זה יכול להיות הרבה יותר נוגע וחריף; לטוב  ולמוטב.

אם לא טועה, נדמה לי שהאור החיים הקדוש אומר שהטוב ביותר

שאדם ישא את בת עירו: מנטליות דומה, הרגלים דו מים, זכרונות

דומים - פחות הרגלים שונים.....

שמעתי פעם: כל אחד הוא חצי. אבל החצי הזה צריך  להיות...שלם.

וזו עבודה בפני עצמה; חושבת שככל האדם יותר שלם עם עצמו

בשלום עם עצמו, חי את עצמו באמת - הוא יותר רגוע ואז יש פחות

קונפליקטים פנימיים שעלולים להקשות על ראייה אובייקטיבית.

יש שיעורים רבים ביוטיוב על יחסי זוגיות: הרב אבנר קוואס למשל,

ומי שמבין אנגלית: הרב מניס פרידמן. ועוד.

שאלתי על שכיחות ודרמטיות הדברים הרעים...

ולכן אתה יכול להפריד בין רע לטוב

אבל אם מסתכלים על נישואין כמכלול זה הכל מעורבב ביחד וגם הדברים הקשים יכולים להתרש אח"כ לטובה.

מריבה ומשילימים ומגיעים לרמה יותר גבוה אח"כ, הכל תהליך אחד.

שונה מאוד מאוד מהסתרות וחשדות

ריבים ואי הבנה זה שכיח 

זה חלק מהעבודה בזוגיות

ואם יש תקשורת טובה אז הכל בסדר

הסתרות וחשדות זה פחות שכיח

אני אישית לא חווויתי דברים כאלה ב"ה 

לא יודעת מה קורה אצל אחרים

אבל כשיש תקשורת טובה אז גם כשקשה הכל בסדר זה לא מועקות בלתי נסבלות והסתרות ודברים כאלה

זה הדבר הכי חשוב ששכחתי  לציין:

תקשורת פתוחה. לא לברוח מדיון, משיחה משמעותית.

שיעופו צלחות אבל שתהיה התייחסות וכובד ראש לכל

ויכוח....

שמעתי בשיעור שחייבת להיות  מריבה כדי להגיע לשלום בית אמיתי.....

לא לצפות לנישואין נוסח הוליבוד. זה תעתוע ושקר ודמיון....

אחרים, של חברים, שכנים - אבל בהחלט נורמלי שיש לכל זוג אירועים של ויכוחים קשים, מועקות ומריבות.  

זה קורה ונפוץ בשנה הראשונה לנישואים - כאשר כל צד מביא את ההרגלים והחינוך והאופי, את היחס לכסף ולחיסכון ולהוצאות כספיות, וזה מתנגש עם השקפה וראייה והתייחסות אחרת לגמרי של הצד השני.

על התנהלות כלכלית יכולים להיות בתחילת הדרך הרבה מריבות קשות, עד שלומדים להכיל ולהסתגל ולהתפשר.

טריגר אחר למשברים בתחילת הנישואים - הולדת הילד הראשון. העייפות הקיצונית של האישה בשבועות הראשונים אחרי הלידה, תופעות של דיכאון אחרי לידה, צורך לסגל חלוקת אחריות חדשה בין בין הזוג בהתנהלות היומיומית, התנגשות בין צרכי הבית וקריירה ועבודה.

חלק מהותי בזוגיות, באינטימיות - זה שהקשר, הקירבה היא סוד רק של בני הזוג. ממילא, בד"כ אנשים לא ישתפו מציאויות נעימות וטובות, שבהתנהלות נכונה היא ההתנהלות רוב הזמן. אגב, בעיני גם מאוד עצוב כשמשתפים יותר מידי אפילו בדברים שאינם עניינים צנועים כלעצמם - אין הברכה שורה אלא בדבר הסמוי מן העין.

ממילא, רוב ההתיעצויות כאן יהיו כשכלים הקיצים. ממילא, גם כשמישהו מתייעץ, בד"כ לא יענו לו "אנחנו עושים כך וכך", אלא בצורה הרבה יותר כללית, מה שמביא לתחושה מוטעית - שכל ה'סיפורים' הם מורכבים.

פחות שנים מהיום היו תקופות שקצב שירשורי חוסר האמון פה בין בני זוג הכניסו בי חרדות והזיות על בעלי האהוב.

כמו שאתה מתאר שזה מפחיד אותך, אז לי כשאני בזוגיות.

התבדתי והבנתי ב"ה שאכן המקרים האלה הם שכיחים והם צפים פה יותר מהרגיל בחיים מהסיבות שפירטו מעלי.

בנוסף,

לא אומרת שלא היו לי כל מיני התמודדויות מול בעלי או לו מולי, אבל זה אחר לגמרי בחיים מאיך שזה נראה פה,

ואם השאלה שלך היא האם זה פחות מפחיד או נורא אז לדעתי האישית כן.

ודבר נוסף, תסמוך על הקב"ה. שיודע מה טוב לך ועוקב אחרי כל פיפס שאתה או כל אחד אחר שכתב פה עובר בחיים.

מכל מה שכתבת, ההסתרות, חשדות, חוסר האמון הם הכי בעייתיים, את זה ממש לא כל זוג חווה.

או שמישהו מהצדדים מגיע עם פצעי ילדות של אמון, או שהצד השני עשה מעשים שפגעו באמון.

שאר הדברים כל זוג חווה, עליות ומורדות, מועקות, ריחוק, זה כן יותר נפוץ, אבל אם בוגרים מספיק כדי לטפל בזה באמת באמת שגדולים להיות זוג טוב יותר.

רגשות קשים, מועקה, ריבים, קונפליקטים - 

קיימים ומוכרחים להיות קיימים במערכת זוגית אמיתית. אני מניחה שלאורך כל החיים, אבל עם הזמן לגמרי לומדים להתנהל עם זה, ומקביל יש גם רגשות טובים ומשמחים כמו אהבה, הערכה, אמון, שמחה, צחוק, התפתחות.
במקרים רגילים, הקושי הוא ממש המפתח להתפתחות, ההתנגשות מלמדת אותנו לחיות בהרמוניה אמיתית, בהתחשבות, בשותפות תוך כדי הפרדה. כמובן שיש מקרים שהם כבר לא נורמטיביים, אם המערכת הזוגית הופכת להיות סיוט של מריבות והתנגשויות.

חשדות, חוסר אמון, הסתרות - 

לא אמור להיות בזוגיות כי זוגיות חייבת להיות מבוססת על אמון.

מניחה שבכל זאת זה קיים גם אצל זוגות נורמטיביים בזוגיות טובה, אבל במינון מאד מאד קטן, והזוג שמים לב לכך שיש משהו לא תקין ומטפלים בדרך כלשהי.

יש מקרי קיצון הזויים מוגזמים.

זה לא אומר שכל זוגיות כזו חלילה, ולא אומר שכל זוג ייתקל המשברים כ"כ עמוקים במהלך חייו.

עם זאת כדאי להגיע לנישואין עם הבנה של מורכבויות, מוכנות לאתגרים, קבלה של קשיים מאוד לא נעימים שמרגישים כל אחד עם עצמו ועם בחיר/ת ליבו מול צמתים שדורשים מהם לשאול שאלות כואבות, לגעת העצבים חשופים ולהתמודד מול מציאות לא פשוטה.

זה לא חייב להיות דרמטי, טרגי נוראי,

זו כן עבודה, יש מורכבות. כשמתחתנים תמיד מגלים דברים חדשים על בני הזוג שלנו על עצמו ועל הדינמיקה שלנו.

זוגיות בנישואין הם עבודה עצמית גדולה.

יש לה הרבה פולסים,

יש הרבה דברים נעימים, נפלאים ונהדרים, ובע"ה הם הרוב המכריע.

אתה תבנה בית אחד ותשקיע בו

מה משנה לך מה קורה אצל שכניך

לא ממקום של סקרנות, אלא מרצון להכיר גם את הדברים, שמדברים עליהם בפורומים, שמציגים אירועים פחות נעימים בחיי הנישואים.  לומר "מה זה משנה מה קורה אצל שכניך" מתעלם ממציאות החיים. 

הנימה שלך היתה מעצבנת יקירי, אני אופטימי לגבי הבית שיהיה לי בעתיד אבל בהחלט קיבלתי רשמים רבים מקרוב ומרחוק לכך שיש התמודדויות לא פשוטות מאוד ושכיחות מאוד בזוגיות, ותהיתי האם אני הוזה או מטפח הדהוד סלקטיבי של המגרעות לשם העצמת החרדה, או שאני דווקא התרשמתי נכון בנוגע לנושאים הלא פשוטים ועדיין הם מתכללים בצורה טובה בתוך הקשר.

קיבלתי תשובות טובות, ואני נעזר בזה בתור רושם כללי.

עובדות:

– בישראל אנו עומדים על 40% גירושין בערך (פחות מזה במגזר הדתי אך גם לא מבוטל בכלל)

– מתוך אלה שאינם מתגרשים אני מניח שיש המון שפשוט סוחבים את זה מכל־מיני סיבות

– רוב הגירושים נגרמים בגלל: בגידות, בעיות כסף, אלכוהוליזם/שימוש בסמים, התעללות (רגשית או פיזית)

מחשבותיי:

– רוב הזוגות שראיתי או גרושים או גרועים

– אבל גם רוב האנשים שראיתי הם מטומטמים למדי (בלי להעליב)

– כמעט לכל האנשים החכמים (לא בידע כללי אלא חכמת החיים) שראיתי זוגיות מצוינת 

דעותיי האובייקטיביות:

– תאר לעצמך חניון תת־קרקעי גדול וסבוך עם הרבה קומות ועמודים. עכשיו תאר לעצמך שתי מכוניות שצריכות לצאת משם. בתוך שתי המכוניות האלה תאר לעצמך נהג ונהגת. עכשיו אומרים לך שהנהג והנהגת האלה מעולם לא למדו נהיגה, אין לזה מושג מה זה רכב, בנוסף לזה העיניים שלהם קשורות במטפחת עבה, ויש להם אובססיה גלויה להתנגש בדברים. אה, ויש גם מכוניות אחרות שנוסעות בחופשיות, וכל־מיני חלקים נעים ושערים נפתחים ונסגרים אוטומטית. זאת לדעתי נקודת המוצא של זוג נשוי בימינו, סבבה לאורך המטר הראשון, איזה כיף אני נוסע באוטו! .......

– עכשיו במקום זה, תאר לעצמך שכל־אחד מהם למד קצת נהיגה. תיאוריה לפחות. ותאר לעצמך שאמנם העיניים שלהם עדיין קשורות, אבל יש להם חבר שעוזר להם קצת ואומר להם קדימה קדימה אחורה אחורה סטופ. או, תאר לעצמך שהעיניים שלהם לא קשורות, אבל הראייה שלהם בערך -8 ואין להם משקפיים. אז הם רואים קצת אבל הרוב מטושטש מאוד. עכשיו תאר לעצמך שהם מרכיבים משקפיים, רואים גם אחד את המכונית של השני, ומשתדלים לא להתנגש.

=> אם יודעים מה עושים, יוצאים מנקודת מוצא של אמונה למידה שיפור סבלנות מתייעצים הרבה עם רב קרוב כו' כו' כו' אין שום סיבה שזה יהיה כל־כך גרוע.

=> אם עושים מה רוצים ומחזיקים בהשקפות גרועות (מגיע לי / אני מצפה / תאוות / חוסר אחריות / חוסר אמונה) אין מה להתפלא. השתייכות למגזר מסוים אינה אינדיקציה לכך שמחזיקים בכל הקלפים.

=> כן יכולות להיות התנגשויות שריטות שאלות ובעיות אבל יש הבדל בין מי שנע בעדינות ואחריות לבין מי שחושב שהוא מכייף במסלול מכוניות מתנגשות (למרבה הצער רוב האנושות. אבל: רבים בני שוממה מבני בעולה דלא ילדה בנים לגיהנם כוותייכו. רוב העולם צועד על עיוור ונתקל בפחים ופחתות מי שתורה בידו נר בידו).

=> לפעמים יש מקרי קיצון beyond our control כמו מחלות קשות כיו"ב זה באמת אין מה לעשות אבל באותה מידה יכול היה לקרות אם היית לבד בבית. אם הקב"ה רוצה שתסבול אל תדאג אתה תסבול.

זה אותו עיקרון

יכול להיות גם שפשוט פחות מקובל תרבותית להתגרש לאו דווקא שהנישואין יותר מאושרים

או כאמור, הסיבות המרכזיות לגירושין פחות נפוצות בקרב הציבור הדתי/חרדי וזה מאזן

ורובו המוחלט של העולם לא כולל יראי ה' נחשבים לשוטים

מישהו שאף פעם אין לו תקופות קשות/מאתגרות?

אני לא מכירה. כי החיים, באופן טבעי, מזמנים קשיים שונים והתמודדויות שונות.

בנישואים, שבע"ה מחזיקים עד 120, זה מאוד אינטנסיבי. אתה חי עם אישה ובעצם בוחר לחיות את חייך איתה.

אז כפי שבכללי בחיים יש קשיים, כך גם בזוגיות. השאלה היא האם כמכלול היחסים טובים או שכמכלול הם רצופים מריבות והסתרות.

אמרו לפניי ביושר, יש הבדל גדול בין ויכוחים ותקופות של ריחוק, ובין הסתרות וחוסר אמון.

תקופות מאתגרות ומבאסות מניחה שלכל זוג יש.

חוסר אמון והסתרות זה כבר שונה לגמרי. וזה לא קיים אצל כל הזוגות, אבל כמובן לא יודעת להגיד לך סטטיסטיקה. מניחה שיותר נפוץ אמון ופתיחות, אבל לא עשיתי מחקר אמפירי בנושא

באמת הפורום לא משקף את שכיחות המקרים בזוגיות נורמלית.

יש קשרים זוגיים שיש בהם יותר קושי ויש שפחות.

לכן חשוב מאוד לשים לב מראש במי אתה בוחר, ואיך אתה בונה בעצמך יכולת לעבוד על מידותיך.

אני חושבת שהדבר שיותר משקף הוא מבט למציאות סביבך.

אתה מכיר זוגות, נכון?

לפעמים קשה, לפעמים קל, לחלק קשה בתדירות גבוהה יותר, ולחלק פחות.

יכולה לומר ממקום אישי- אני כמעט ולא כותבת כאן בפורום. את כמות הפעמים שהיה לנו קשה אחד עם השניה בשנות נישואינו אפשר לספור על יד אחת.

כשקשה אז קשה, אין ספק.

אבל זה זניח ממש לעומת כמות הכח והעוצמה שזה נותן, גם מול התמודדויות מורכבות מול המציאות. והיכולת ליצור יחד ולהתקדם יחד ולהשתפר כל הזמן היא ממש מתנה.

לצורך העניין- גם עם אחים יש לפעמים ריבים ועצבים, ועדיין הם עוגן מאוד משמעותי בחיים.

ככה זה יחסים קרובים בין אנשים. 

שנזכור ונזכיר לעצמינו כל הזמן שזוגיות היא לימוד. כמו כל דבר.

באמת באמת שאף אחד מאיתנו בני האדם לא נולד יודע זוגיות.

תורה היא ולימוד היא צריכה.

וככל שיותר נעמיק בלימוד הזה, זה ישפיע עלינו ויקדם אותנו גם במצבי חיכוך וקונפליקט.

וזה באמת כ"כ חשוב לזכור זאת ולחזק את עצמינו שזה לא שמשהו בנו או בשני/ה "דפוק" ו"למה כולם מצליחים ואנחנו לא", אלא שאנחנו פשוט צריכים ללמוד ולהתקדם.

ריבים או ויכוחים / חילוקי דעות / קונפליקטים / רגשות קשים / מועקות / מנגנוני הגנה שפועלים וכן הלאה הם נחלתם של כל הזוגות באשר הם.

הרי כולנו בני אדם, ובכל מערכת יחסים שהיא, אפילו אדם עם עצמו, לא יתכן לעבור חיים שלמים ללא חיכוך.

קרה לך לפחות פעם אחת בחייך שאתה עם עצמך לא היית בשלווה ושלום?

עם הוריך?

עם אחיך?

עם חברך?

ודאי.

אין שום מערכת סטרילית לחלטין כיוון שאנו כאן בעולם להשתלמות, לגדול, לצמוח.

ובמערכת הנישואין הקב"ה יצר באמת פלא עצום שדרך כולה בכלל ודרך חילוקי הדעות והקונפליקטים בפרט נוכל להתקדם בתנועה שתוביל אותנו גם לעומק וגם למעלה וקדימה, 

עוד לגדול בעצמינו, באדם שאנחנו, וגם בזוג שאנחנו

ועוד לצמוח ולהתפתח.

ובאמת השמים הם הגבול.

אז לא רק שלא צריך להיבהל ולפחד מהריבים, אלא להבין ששורשם עם פוטנציאל עצום לגדילה אישית וזוגית,

וללמוד איך "לריב נכון", 

ללמוד את השורש של הדברים. מה מניע אותנו, מה מטרגט אותנו, מה מכאיב ופוצע אותנו, איך אנחנו פועלים, למה זה הכאיב לנו, איך עוד אנחנו מחווטים, איך פועלים מנגנוני ההגנה שלנו, מהם הצרכים שלנו, מהם הקשיים שלנו, איפה זה פוגש את השני/ה, וכל השאלות הללו כנ"ל גם לצד השני ובעיקר בנקודת המפגש בין שנינו.

אז בעיקר ללמוד את עצמינו לעומק

וללמוד את בן הזוג שלנו לעומק

וללמוד את הזוגיות שלנו לעומק

ואת ניהול הקונפליקטים לעומק

ללמוד מה זה בכלל קשר ואיך עושים קשר טוב ואיך שומרים על קשר ואיך מעמיקים בקשר.

ובתוך הדבר הזה, ממש כמו ספירלה, ניתן לעלות ולהעמיק עוד ועוד.

גם להינות ולשמוח בכל הטוב הגדול שבביחד ב"ה, וגם לצמוח מהאתגרים.

ואותם אתגרים יכולים להיות מגוונים, כתבו לך נפלא כאן, שלרוב מה שאתה פוגש בפורום הם מקרי קצה ולא בהכרח מייצגים.

ונכון גם שיש חלוקה בין אתגרים שכיחים לבין אתגרים פחות שכיחים כדוגמת חוסר אמון והסתרות,

אבל שוב חשוב לזכור שכך או כך יש לנו מה לעשות עם זה, זה המון בידיים שלנו ובלימוד שלנו של הזוגיות.

אפשר להגיע לקירבה גדולה גם לאחר ריחוק גדול, אפשר להגיע לריפוי ב"ה, לתיקון ולצמיחה גם במקרים קשים.

וכמובן שבכל האתגרים השכיחים ניתן לגדול מהם, להתקדם, להעצים את מה שיש לנו.

אז מה בתכל'ס?

לדייק בחיפוש בן//בת הזוג בעיקר את הלב הטוב, המידות הטובות, האישיות והאדם שנמצא מולנו. שיהיה אדם טוב.

בנוסף, לצאת יחד שנינו מנקודת מוצא שזוגיות היא לימוד ואנחנו כאן כדי ללמוד אותה ולא לקחת אותה לעולם כמובן מאליו או כמשהו ש"או שיש לנו או שאין לנו", כי כמו כל דבר בטבע זה לא עובד ככה בלי השקעת אנרגיה אקטיבית במשהו שרוצים שיצא ממנו פירות.

וכמובן להשקיע ספציפית בלימוד ניהול נכון של קונפליקטים / ריבים / חילוקי דעות וגם בתקשורת מקרבת.

ואז כרגע יש איש ואישה שהלב שלהם במקום הנכון, אוהבים ומכבדים אחד את השנייה, לא לוקחים כמובן מאליו גם לא לאחר שנים רבות, לומדים זוגיות, עם רצון ומוכנות ללמוד ולהשקיע אקטיבית, לומדים גם על חיכוכים וחילוקי דעות ונמצאים כל הזמן בתנועה מתמדת של צמיחה והתפתחות.

זה תקופה מאתגרת

תזכרו שלא לנצח יהיה כך

הבהרת יפה את ההבדלים ביניכם,  בין כהבדלי המינים,  בין כנגזרת של הבתים בהם גדלתם, או סיבה אחרת

לא פשוט להתחיל בתוך צבא.

הקשר חשוב לך, הלב שלך לגמרי שם וזה מקסים.

טבעי שאתה רוצה להרגיש שגם היא מתגעגעת.

מה קורה בהודעות וכשכן מדברים? היא חמה? מביעה רגש?

בדרך כלל יותר טכניות אבל מידי פעם יש הודעה חמה וזה ממש יפה

אני חושב שאני יותר חם בהודעות אבל בסוף אני מבין ורואה שזה לא אותו דבר כמו לדבר

כשאנחנו כן מדברים אז הכול בסדר 

אשריך שאתה משרת ומגן עלינו, למלחמת מצווה יש השלכות רבות. המציאות היא שאתה צריך קצת לשחרר, אי אפשר בלימודים אינטנסיביים להיות זמינים כל הזמן.

שאתה מפתח תלות לא בריאה בהתכתבויות ובשיחות. וזה לא קשור אליך. זה שלך לגמרי. היא שם והיא נשואה לך גם כשהיא לא מגיבה כשהיא עמוסה. זה שאתה מרגיש רחוק זה כי אתה מרגיש רחוק.

שווה לבודד איפה אתה מול דברים אחרים מהבחינה הזו. יש לך עוד אובססיות? דברים שממש שואבים לך את המוח בלי קשר אליה?

זה לא במקום קשר זוגי תקין. זה רק קריאה לראות עוד זווית על ההתנהגות שלך.  רק שלך. והשחרור משם יהיה לך גן עדן.

ממש שואב אותי לקרוא או ללמוד משהו שאני אוהב או לשמוע שירים

לא הבנתי את המשפט האחרון מה במקום קשר זוגי תקין?

ומה לדעתך הדרך הנכונה לטפל באובססיה הזו אם בכלל?

תודה

קודם כל תדע שזה מאוד נפוץ אצל כמה סוגי אנשים. תקרא על זה קצת. זה תופעה שכל המוח ממוקד במשהו אחד והוא "הכי חשוב" ואין בלתו.  כשזה בעבודה למשל זה ממש עוזר. כשזה על משהו משני אז פחות.

שב תקרא קצת. 

עוד שאלה - אתה אדם יחסית רגיש?

עוד לפני  לטפל. קודם כל לדעת שזה קיים. וזה בסדר. לדעת שאני קצת נמשך לשם וזה לא "האמת". כלומר האמת זה לא המחשבה שרצה לי בראש שהיא לא הגיבה לי כמה שעות ולכן אנחנו נפרדים או משהו אחר שאתה מרגיש שם  בגלל הפצע שלך ולא מעיז להגיד. וזה בסדר להרגיש הכל. כלומר, אל תרגיש לא בסדר עם הרגשות שלך. רק להתייחס אליהם כאל מה שהם: רגשות. אמצעי תקשורת בין המערכת התת מודעת למודע בחוץ.

"לא במקום קשר זוגי תקין" - היחס  למנגנון שלך שנשאב לשם ומרגיש לא טוב כשאין קשר.

מה שאתה מרגיש. שמתי לב שיש אנשים/נשים שפחות אוהבים לשוחח בטלפון ומגיבים מאוד טכנית.

עובדה שבשיחות הכל בסדר.

לא לשכוח שהמצב בו אתה נמצא גם יוצר מתח ואולי חרדה ואתה נכסף לקשר חם וטוב ומכיל.

ויתכן גם שהיא אדם פחות רגשי ממך. זה בסדר גמור. זה טוב לאיזון!

למה שלא תאמר לה מה אתה מרגיש? שאתה מרגיש כמו.....?

אולי היא תבין ותעשה מאמץ.

כל כך כיף לשמוע על אהבה וכמיהה כמו שלך. זה נותן תקווה. באמת!

המון אושר ביניכם. עד 120, בעזרת השם!

לא נשמע ממש כמו מה שיש לי

אני לא מאוד ננעל לחלוטין ולא רואה כלום

אני כן אדם יחסית רגיש

תודה על השאר, נשמע נכון להתמקד בלתת מקום לרגשות האלה ולא לחשוב שהם האמת 

כבר הגעתם יחד להבנות ותובנות.

ממליצה להמשיך לפתוח ולדבר ביניכם על הדברים.

וכך כל פעם תוכלו לגלות עוד רובד ולהגיע לעוד איזה דיוק.

אז הנתונים בינתיים שאתם כבר במודעות אליהם ולוקחים אותם בחשבון:

- גם נשואים טריים ב"ה - והידיעה שצריך כמה שניתן להשקיע בבסיס היציב הזה של הביחד שלכם, על כל המשתמע מכך.

- גם אתה בצבא וחוזר בעיקר סופ"שים - כלומר להבין את המורכבות המובנית כאן ולמצוא עוגנים במהלך השבוע שיהיו מותאמים ונכונים לכל אחד מכם ובסופי השבוע לחזק עוד ועוד את הביחד.

- גם אשתך בלימודים מאוד אינטנסיביים ועוד בתקופת מבחנים - כנ"ל, להבין את המורכבות המובנית שיוצרת פחות פניות וליצור לעצמכם כמה שיותר עוגנים בשיגרה הנוכחית + חיזוק הטוב והקשר בזמנים שכן אפשר.

ובתוך כל זה -

מה שיוצא בפועל שהתקשורת לא יכולה להיות פנים מול פנים כל ערב. נכון שזה הכי עדיף והכי אפקטיבי ומקדם, אבל המציאות מורכבת ולא מאפשרת זאת.

כל זמן שכן תוכלו - תעמיקו וכן תדברו פנים מול פנים.

ומתי שלא - אתם כבר יודעים ששיחות טלפון, בהן לפחות שומעים את הטון וכו' הן יותר אפקטיביות, ואתם שומרים על כל ערב לשוחח שזה חשוב.

לגבי ההודעות - כאן יש גם סוג תקשורת פחות אפקטיבי כי גם לא רואים וגם לא שומעים אחד את השנייה, אז נלקחו לכם כבר שני חושים כאן,

אז קודם כל להבין זאת, 

ואז גם לקחת בחשבון שוב את המציאות המורכבת של לימודים אינטנסיביים + תקופת מבחנים + צבא רוב השבוע = יצא פחות ופחות פניות,

ואז גם לקחת בחשבון את ההבדלים ביניכם בתור בני אדם שונים, "כשם שפרצופיהם שונים כן דעותיהם שונות", והכוונה כאן באיך כל אחד מתייחס להודעות בוואטסאפ,

מאוד יכול להיות שלאשתך אין צורך בהודעות רבות ותכופות ואילו לך יש. הכל בסדר. זה לא אומר עליכם שום דבר רע, אלא רק שאתם שני בני אדם שונים, איזה כיף שלא התחתנת עם עצמך

ובתוך הדיוק הזה של ההודעות (שהוא כבר מחולק ל3 הבנות - שאין כאן ראייה ושמיעה + שיש מציאות נוכחית מורכבת ומובנית עם פחות פניות + שיש הבדלים ביניכם שם והכל בסדר) -

יש דיוק נוסף אפילו שכבר הגעתם אליו - שבו אמרת שלא מפריע לך ספציפית שהיא לא עונה אלא כי זו הדרך תקשורת היחידה שלכם וכאשר אתם לא מדברים הרבה שעות זה מרגיש לך רחוק, ויוצר הרגשה של בדידות.

אז קודם כל זה הכי טבעי והגיוני ואנושי שיש שאתה מחכה לדבר עם אשתך!

וזה אפילו מרגש ונפלא עד כמה אתה אוהב את אשתך, עד כמה אתה רוצה בקרבתה, עד כמה הביחד שלכם יקר לך, עד כמה אתה חושב עליה במהלך היום ואוהב לדבר איתה, זה פשוט מרחיב את הלב לקרוא אותך, זכות עצומה ב"ה!

ממש את הלב הזה שלך, את המילים הללו שלך, תאמר לאשתך היקרה. ככה בפשטות ומכל הלב.

דרך כך תגיעו לעוד יותר הבנות ודיוקים ותיצרו את המתכון הייחודי והמותאם לכם ספציפית גם למצב הנוכחי והאינטנסיבי.

תוכלו למשל עוד לדייק:

* בעיקר כדאי לשנות אצלך בראש את המשוואה שאומרת "אם אשתי לא זמינה כמוני סימן שפחות אכפת לה" או מילים דומות כאלה,

ולשנות את המשוואה ל- "אשתי פחות זמינה כי היא בלימודים אינטנסיביים ותקופת מבחנים. + מאוד יכול להיות שעבורה הודעות הן לא כ"כ אפקטיביות להרגשת הקירבה לכן לא רואה בהם חשיבות עליונה מדי + ברור ברור לי שהיא אוהבת אותי ואכפת לה ממני כ"כ! זה שהיא פחות זמינה לא סותר את זה כלל וכלל אלא רק אומר שהיא כאמור פחות זמינה עכשיו"

* שזה אף פעם לא אני נגדך אשתי או אני נגדך בעלי, וזה אף פעם כי אנחנו לא אוהבים או לא אכפת, אלא זה רק כי המציאות אינטנסיבית ולא מאפשרת את הפניות שהיינו רוצים. השורש הוא תמיד האהבה והביחד שלנו. משם יוצאים ולשם חוזרים. זה הבסיס. ולא לשכוח זאת.

* לחשוב ולמצוא יחד עוד דרכים בהם ניתן להרגיש את הקירבה ולא הריחוק גם בתקופה הזו.

בין אם בשיחות והודעות, בין אם זה להסתכל בתמונות שלכם יחד כשהשני לא זמין כרגע, לשמוע שיר מקרב שמזכיר, לחשוב אחד על השניה עם חיוך ונשימה עמוקה כמה טוב שיש אותו/ה, להחביא פתקים בתחילת השבוע לכל השבוע אחד לשניה, אפילו פתק קטן של "אני אוהב אותך" ואז לקרוא גם בזמנים שאי אפשר לדבר עכשיו, להחביא כנ"ל הפתעות קטנות כמו שוקולד, תמונה, חפץ שמזכיר וכו', לחשוב על תיאום זמנים תחומים כמו תחנות יציבות ביום בהם יודעים שיש פניות וניתן לשוחח/להתכתב ואז אפשר לחכות להם ויש למה לצפות וכן הלאה.

ובעיקר - להשמיע לאשתך את הלב שלך. ולתת לה לשמוע אותו לעומק.

ולה להשמיע את הלב שלה ומה היא מרגישה וחושבת בנושא.

ויחד כאמור למצוא את מה שהכי מדויק לכם.

עורכת לעוד כמה נקודות ששכחתי לכתוב:

* לא הייתי ממהרת להדביק כותרת והגדרה של "תלותיות בקשר".

כי על פניו נשמע שמדובר כאן פשוט באיש שאוהב כ"כ את אשתו

ואין בכך שום פשע, להיפך זה כ"כ מדהים לקרוא את זה!

איך שכתבת "אני מאוד מאוד אוהב אותה

ואין הרבה דברים שאני אוהב כמו להיות איתה

ולדבר איתה

אז ברור שאני רוצה מזה הרבה יותר"

נכון!

ככה פשוט!

לא תלותיות ולא נעליים מה שנקרא אלא רק אהבה גדולה ושלמה וזכות עצומה!

התחנת עם אשת בריתך, אהבת חייך, אתם נשואים טריים ואתה פשוט רוצה לאהוב אותה ולהיות כמה שיותר קרוב אליה!

אין יותר טבעי, מקסים ומרגש מזה

(כל זה כאמור רק בצורה שטחית ומקריאה של הודעה ולא בא כמובן להחליף היכרות מעמיקה ולא בא להחליף איבחון כזה או אחר.

ואם כן יש עניין של תלותיות שיבוא לידי ביטוי בדברים נוספים, רבים ועמוקים, עכשיו או בהמשך, אפשר לבחון זאת בנפרד וללמוד ולעבוד על נפרדות בתוך הביחד, על מובחנות, על עצמאות רגשית גם בתוך קשר וכן הלאה.

וזה לימוד בפני עצמו שחשוב לכל איש ולכל אישה באשר הם במערכת זוגית.

אז אם יש או יהיה צורך - מצוין. אפשר ללמוד את זה. (וגם בלי תלותיות בקשר חשוב לכולנו ללמוד את זה).

אבל שוב לא הייתי ממהרת להדביק תוויות על עצמך ולהכניס אותך למשבצת של "תלותיות בקשר", בעוד אתה בסה"כ איש יקר שאוהב את אשתו היקרה...)

* כתבת בהודעתך שמבחינת אשתך "הודעות זה ממש לא כמו שיחה אלא משמעותית גרוע יותר כי אי אפשר לדעת בדיוק מה השני מתכוון"

בהמשך למה שכתבתי בתחילת ההודעה, כדאי גם כאן להעמיק יחד ולראות עוד מה זה ההודעות עבור אשתך.

כי אם מבחינתה אי אפשר לדעת למה השני, אתה, מתכוון בהודעות, יכול להיות שזה זולל לה אנרגיות שאין לה כרגע עם כל האינטנסיביות והמבחנים וכו' והיא רק רוצה לדבר נורמלי עם בעלה האהוב פנים מול פנים או לפחות בטלפון ולשמוע אותו...

ואז כל ההלבשה של החששות של המוח שאומר "הנה היא לא אוהבת אותי. לפחות לא כמוני. היא שולחת 3 נקודות אז זה מה שהיא חושבת עליי רק 3 נקודות" - כל הפרשנות הזו כלל לא רלוונטית ולא נכונה ואפשר ממש לשחרר אותה ולהיות בנחת הזו שאשתי אוהבת אותי! מאוד! וחושבת עליי ולא רק 3 נקודות, אלא פשוט היא לא מסתדרת עם הפלטפורמה של ההודעות בוואסאפ כ"כ, היא לא כ"כ מצליחה להבין מתוך התכתבות, היא צריכה ישירות, תקשורת ישירה, טון, מילים, הקול שלי, אני. היא צריכה אותי! והודעות זה רק חלק פצפון של מילים שאני מקליד לה בלי הקול שלי, בלי הטון שלי, בלי החיוך שלי וכו' אז היא פחות מצליחה להבין ככה ולכן, בתוספת האינטנסיביות הגדולה שהיא נמצאית בה, היא פחות שולחת הודעות וגם כשכן זה יותר בקצרה.

אבל הכל בסדר כי אני יודע עד כמה היא אוהבת אותי ואדרבא, עד כמה אני כאדם, כאני, כמכלול, יקר לה שהיא רוצה את הדבר האמיתי ולא הקלדה יבשה של מילים בלי הקול שלי שהיא שומעת.

עד כאן מה שעלה לי מהקריאה.

איזו נחת אתם!

תמשיכו ככה

לבנות את בניין עדי עד שלכם 

והמון המון ברכה והצלחה בכל ב"ה

וכמובן תודה רבה מכל העם שלנו על שירותך בצבא 🙏💪

לפני הכל לומר שאני קוראת אותך וזו ממש מתיקות, ההתרגשות הזו מבן הזוג.
אני רוצה להתייחס לשני דברים עיקריים בתגובה:
1. עצם קיום הקשר שלכם
2. אופן התקשורת בינכם

בעיה מורכבת מאוד בציבור שלנו, שכשרוצים זוגיות מלאה על כל המשתמע מכך, אהבה, אינטימיות רגשית ופיזית, מתחתנים. למה זו בעיה?
בגלל שהחיים איך שהם מתנהלים הרבה פעמים לא מאפשרים בניה יציבה ורצופה של הקשר הזוגי- חברה דתיים בגיל של חתונה לומדים לימודים תובעניים ומתגייסים לפעמים במקביל.
ואז מה שקורה שצריך להשקיע בכמה "פרוייקטים" גדולים בו זמנית וזה מתנגש. כי ברגש- רוצים להיות אחד עם השניה, להשקיע זמן קריטי חשוב וטוב בבניה זוגית, אבל החיים קורים מסביב באינטנסיביות. הרבה פעמים תוך תקופה קצרה נכנסים להריון ואז בכלל החגיגה מכופלת.
אז קודם כל להבין את המורכבות שאתם נמצאים בה- הריחוק הפיזי שלכם במהלך השבוע, אתם לא נפגשים בסוף כל יום, לא ישנים יחד, זה לא טבעי בבניית זוגיות, בטח שלא בהתחלה. זה מייצר נדבח של קושי.
מה שאני רוצה לחדד פה זה גם אם שניכם הייתם זמינים אחת לשניה ימים שלמים- תקשורת דיגיטלית זה עדיין לא האידיאל, לכן הקושי מורגש.
מכאן מגיעה לנקודה השניה-
2. אופן התקשורת. אנחנו שונים. גברים ונשים, חייל וסטודנטית ועוד אינספור הבדלים. שפת תקשורת זה משהו שלומדים, הרבה זמן, משתנים ומשתדרגים.
השלב הראשון זה להבין- שאם אנחנו מתקשרים שונה זה לא אומר שיש בעיה ביננו. ברגע שאתה מקבל את עצם העובדה הזו אפשר להתקדם לשלב הבא- לא להסיק מסקנות על מה שהיא מרגישה כלפייך והרצון שלה. עכשיו כאן זה טריקי בגלל שבמערכת יחסית מרגישים הרבה פעמים דרך המעשים הרבה יותר מהמילים שאומרים, אבל כאן בגלל המוגבלות של המרחק חשוב לזכור, ממש לשנן מנטרה מודגשת בראש- היא אוהבת אותי וחושבת עליי גם אם היא לא עונה על כל הודעה מיד!
זה יכול להיות שבאמת יש אצלה עומס, ויכול להיות שהיא מרגישה שהיא לא מצליחה לתקשר נורמלי בהודעות ויכול להיות עוד מליון דבריפ אחרים. אבל זה לא שבגלל זה משהו לא תקין בינכם.
זה שאתה כ"כ משתוקק אליה, זה מרחיב את הלב, באמת. אבל בשבילך- על מנת לא לכאוב ולהתאכזב, כדאי לתרגל התנהלות וציפיות שונות ממה שאתה רגיל.
מה למשל?
זמנים שאתה לא ליד הטלפון בכלל- גם אם אתה ממש רוצה. אין ציפיה= אין אכזבה. (דרך אגב, אולי היא יותר נונשלנטית כי היא יודעת שלא משנה מתי היא תכתוב לך אתה תענה? אולי כדאי לייצר אצלה ציפיה? לא בכוונה אלא איזון בריא במערכת התקשורתית..)
אני מבינה שעיקר התקשורת הוא בהודעות אז אולי להוריד בכמות ולהעלות באיכות? לא כל פיפס לרשום בשניה שעולה, לרכז הכל פעם בכמה שעות?
אולי לנסות להבין מתי יותר נוח לה להתכתב? נגיד בבוקר היא רעננה ללמידה והודעות מוציאות אותה מריכוז, אז אולי בזמנים שהיא עושה הפסקה או מנוחה?

אולי למצוא עוד זמן ביום  לשיחת טלפון של כמה דקות ששומעים אחד את השניה?

ואם הצלחת לשרוד את כל האורך עד לכאן, מחזקת אתכם, בניה של בית זה הדבר הכי מתוק ומרגש שקיים במישור הפרטי, וודאי מקרב את הגאולה בפן הלאומי. עם זאת, לא להתרגש ולהיכנס לטלטלה, לוקח זמן להכיר אחד את השניה, לטוב ולמוטב, יש לכם בע"ה עד 120.
העיקר שיהיה בבריאות, בשמחה, בנחת ואהבה!
 

אם הוא עצמו עם מידות טובות מה הבעיה?

אם האבא סובל מתסמונת טורט עם  קופרולליה זה אולי צריך לשקול להזהיר כי יש גם מרכיב של נטיה תורשתית, לא בטוח שצריך להזהיר בשלב ההצעה.

סביר שעל רוב החברים (אם הם לא מהשכונה הקרובה) אינך יודע איך אבא שלהם מתנהג.

מה זה אומר 

מצד שני מותר לבחור הזה להתחתן.

אישית לא הייתי מציע בחור כזה אם הוא צעיר ובקשר רציף עם בית הוריו. מצד שני אם אתה יכול לחשוב איך לתווך דברים שיהיה ברור, אולי כן אםשר להציע ושהבחורה תבחן בעצמה את הדברים.

סביר להניח שהיא תגלה את אופי האבא מתישהו (תמיד יש שכנים וחברים או מגיעים לביקור וכדו)

1) אבא של אברהם היה תרח... ואבא של רחל ולאה היה לבן... אם יש בחורה רגישה שזה יכול להפריע לה אולי כדאי להציף את זה. או לבדוק מ־1 עד 10 כמה הבן יכול להתמודד עם זה מבחינת להתרחק מהאווירה הזאת או להיות קונטרה/מגן משמעותי מספיק כדי להגן על אשתו.

2) לא אבל זה יכול לשמש כאינדיקציה הוא צריך בעצמו לדעת מה הוא רוצה ומה הוא יכול או לא יכול לעשות.

יכולים להיות הורים קשים אבל יכולים להיות גם ילדים חזקים שפשוט פחות בקשר או יודעים להציב גבולות ברורים מאוד (או כאלה שלא מזיז להם).

3) שילמד להתמודד איתם או להתרחק מהם לא חושב שזה רעיון טוב להכניס בחורה לתוך קושי.

אז אני לא רואה בעיה לשדך לו

אם הוא עמוק בתוך הקשר בלי מודעות אז זו קצת בעיה

אולי כדאי לדבר איתו על זה שישתף את הבחורה בנושא הזה

יהיה גס רוח ובוטה....כל אחד מאיתנו מכיר לפני ולפנים את ההורים של הצד השני?! תמהני.

השמות של הקהילות?

באיזה שכונות בערך?

הידועה בשם הפחות פופולרי לוד

אם תשאלי אותי

נחלת יצחק

רמה גבוהה אומר מראש

אבל גן עדן בשנה הראשונה

לדעתי

המפרקים שהיה אפשר באינטרנט.

לא הבנתי - למה היא מתארת כאילו זו בעיה

שהיא ניקתה את הבית / הפעילה מכונות כביסה וכו'?

זה מתואר כאילו זה בעייתי

וזה שהיא משתפת את בעלה במה שהיא עשתה בבית

מה הבעיה בזה?

הספר הזה חשוד שיש בו בעצם רעיון וניסיון לפרק בתים.

לתת לאשה תחושה שהיא אוכלת  אותה בגלל שהיא עקרת בית.

בגלל שהיא עושה את התפקידים של אמא.

מנקה מסדרת מבשלת מכבסת.

מה הבעיה בזה?

דרך אגב אם כבר רוצים לעזור לדמות בסיפור

הבעיה העיקרית היא- זה שהיא מרצה

היא מפחדת

היא מרצה.

אם היא לא היתה מרצה

גם הבעל שלה לא היה משתלט עליה כמו שמתואר

** ואני מסייגת שלא קראתי הכל.

רק מה שהיה אפשר באינטרנט.

אז אני ממליצה למי שהשתכנע מהספר הזה

לעקוב דווקא אחרי מישהי בשם:

חני בצון

---------------------

תמר כותבת לעצמה בהערות שוליים

שמותר לה גם לתת מקום לעצמה

כל פעם במילים אחרות

ברור שזה מרכיב מאוד משמעותי בקשר שלה עם בעלה

ועם כל הסביבה שלה

לאותה תמר (כן אני יודעת שזו דמות מספר)

הייתי ממליצה ללכת לטיפול רגשי

שיעזור לה לעמוד על שלה

לתת לעצמה מקום.

וממילא היא היתה מקבלת גם יותר מקום מהסביבה.

ואל תשכחו- זה עוד ניסיון להסביר לנשים כמה זה לא טוב להיות עקרת בית. להיות בתפקיד האשה.

כן זה לא פסול שהיא ניקתה וסידרה ושוב ניקתה חשוב הפעילה מייבש.

מאוד הפריע לי האופן שבו מתואר שהיא הפעילה שוב חשוב מיבש!

זו הדיעה שלי אני בטוחה שיש לכם דיעות משלכם

מוזמנים להגיב. (יהונתן גרובר עיין שם שם)

וגם ממליצה לצפות קצת במיכל לויטין

האמת, חוברות כמו "המקום", חשודות בעיניי באופן מיידי בדברים שאת אומרת. מדובר בביטאון של חרדים סופר מודרניים, מניח שאחוסי הגירושין שם גדולים מאוד וכמעט כל הנשים שמעורבות בפרוייקטים האלה לא נשואות.

הטענה היא תמיד, שמצד שני זה גם פותח את העיניים לאלו שען נמצאים במצב של אלימות וסכנה (לצערי הכרתי לא מעט גברים - בעיקר חרדיים - שנמצאים במקום הזה. גבר חרדי שמתחתן הוא מאוד נאיבי וחסר ניסיון. יש נשים, בעיקר אלימות או מטורפות, שמנצלות את זה והגבר לרוב לא יגיב וינסה לרצות. אצל גברים המודעות נמוכה מאוד, ולהיפך החינוך הוא תמיד ל"מכבדה כגופו" וכו וכו, וכאנשים חסרי ניסיון וגםחסרי השכלה ומשענת כלכלית, הם מאוד בקלות נכנסים ללופ הזה של ריצוי וכניעה. יש לי כמה חברים שהתגרשו אחרי שנים רבות, ומהסיפורים שלהם אין לי מושג איך החזיקו יום אחד. אחד מהם היה נשוי לחולת נפש רשמית, שאפילו את העובדה הזו היא הצליחה החליק לו ולגרום לו להתחתן איתה).

אז מה טוב, קשה להגיד. ככלל זה תלוי באיזו אוכלוסייה אני נמצא/ת. אם אני נערה שמוקפת בפמיניסטיות קלאפטעס, עדיף לקחת איזון עם ספרי בגן השלום. אם אני מנשות השאלים, כדאי לקרוא המקום.

והעי חשוב זה לקוות ולהתפלל שיהיו לנו עיניים טובות וחדות, לראות כל הזמן את מה שטוב, ולדעת אם זה באמת טוב

מדוייק

ושיהיה ברור שלא תקין לא אשה מוכה ולא גבר מוכה