כל אחד לוקח את המילה שניתנת ויוצר ממנה שיר\סיפור\קטע\כל מה שבא לו.

התוצאות לפנייך

פרחים

חושך,צלמוות
קור שחודר לו לאט
דמעות של אהובה
שנופלות אט אט

ריח אדמה חרוכה
נישא באוויר
פרחים מלמטה
למעלה מלחשים

פרח נקטף
וקמל לו ברגע
נעלם,אבד
ונבל גם הרגע

לאיש לא יחסר
דמעה לא תרד
רק שקט יזהר
באש האמת

הרדוף

פרח כה יפה

מדוע נבחרת אתה? 

אולי כי איתך נאה

לנחם בכיה

מי קבע אותך

להיות סמל השחור

כשעליי כותרתך 

מבהיקים בצחור

קבוצת פרחים שוכבת

על האלונקות

בשטח הפינוי עובדת

מחלקת זיהוי גופות

הפרחים שלנו 

מועמסים כזר על הדרדר

את ההרדופים שלנו

אנו כבר נקבור מחר

מי קבע אותך

להיות סמל השחור

כשעליי כותרתך 

מבהיקים בצחור

קברנו אותך הרדוף

עם כנפ"צ ומדים

בכינו לך ולא נוחמנו

בזרי פרחים

אין נחמה לחבריך

גם לא בעדן מנוחה

הרי לאן שלא נלך

תמיד תוצב דמותך

מי קבע אותך

להיות סמל השחור

כשעליי כותרתך

מבהיקים בצחור

פרח כה נאה

מדוע נבחרת אתה?

להיקטף מבין 

שורות פרחי המחלקה

למי שלא הבין יש פה משחק עם נדב"ר -  http://he.wikipedia.org/wiki/%D7%A0%D7%93%D7%91%22%D7%A8

בקצרה, בנדב"ר

פרח = פצוע

הרדוף = הרוג

אגב, בנוגע לשאלה שמועלת בשיר- עד כמה שידוע לי, הפרח נבחר לסמל את המוות בנצרות.

אצל יהודים השתמשו בנרות (נר ה' נשמת אדם), שמו אבן. לא פרחים.

שני דברים-

הרבה זמן יש לי בראש את הרעיון שלשחק עם נדב"ר בשירה, זה מוסיף רובד נוסף 

ולפני שבוע נהרג אחד מחברי בעזה תובב"א, הי"ד... 

ככה שברגע שראיתי את המילה "פרח" זה פשוט התחייב לכתוב.

התלבטתי עם לכתוב על פריחה בגוף, אבל ויתרתי  (למרות שאהבתי את הרעיון הזה)...
זה מה שיצא

פרח מעלה לי פריחה ולבלוב,
של משהו שעד לא מזמן היה די עלוב.
היה היפראקטיבי ובכלל לא שלוב.
לא כ''כ אהבו אותו, עדיף אם היה נכנס לתוך כלוב.

אך הגיע רגע והגיע התקופה,
אותה אחת הגיע כסופה.
הרימה אותו עד לשחקים,
הוא הגיע איתה לגובהי מרומים.

היא חישלה אותו ושינתה פניו,
עכשיו הוא יכול להתמודד גם עם שרב.
גם עם סטיגמות ועם לחץ החברה,
ואפילו עם מחבל איום ונורא.

היא עשתה ממנו גבר שכל אחד רוצה להיות,
כולם תמהו על זה, איך זה יכל לקרות?
אפילו הוריו הסתכלו זה על זה בשאלה,
איך גדל ונהיה לו איש מעלה.
האם זה בננו שכמעט ברח?
תראו תראו כמה שהוא - פָּרַח.

אהבתי את ההקדמה שכתבת....היא עצמה אומנותית ומיוחדת.

נכון כ"כ...אהבתי את הפשטות של השיר

ובמיוחד את השתי שורות האחרונות!!

תודה רבה

הפרח שלי,
שהעניק לי כשנפגשנו לראשונה
בבסיס, בין גדרות והגדרות

הפרח שלי,
אהבה שלנו
שהניצו גבעוליה בקרן שמש חדשה

הפרח שלי,
זר שהונח על השולחן
כשחתרו וקרבו שורשינו

הפרח שלי,
יהלום זעיר על טבעת
כשהצעת לי בדמעות את עתידנו

הפרח שלי,
היפה, הצבעוני, החי כל כך
אל האינסוף

נקטף





--------------
בניה שראל, ה' ייקום דמו.
מאורס לגלי.

את מכירה אותה\אותו?

היה לי פרח קטן ומושלם בערוגה בגני. עלי זהב וריח עדין שלא היה לאף פרח אחר. אהב הפרח את שמי החופש הכחולים ואת טיפות הטל שנצצו בבקרים על עלי הכותרת.

אהבתי את הפרח בכל ליבי ודאגתי לו כל כך.

והשמים השחירו והטל הרעיל אבל אהבה לא נשכחת מהר.

ורדף הוא הפרח אחר טל ושמים ואהבתי אותו בכל יום מחדש. וגזמתי אותו וכלאתי אותו כדי שלא ישיג את מבוקשו.

בגינה, פרח זהוב ובודד ושנינו בוכים בדמעות של אהבה.

יואו פשוט לבכות...

כנראה בגלל המצב כולנו כמעט לקחנו את המילה למקום הזה של פציעה והרג לא עלינו.

אני לא נוהגת לקרוא את השירשור לפנ ישאני כותבת.

ועכשיו ראיתי שכתבתי משו דומה למתן קצת...

אגב-מתן-איזה שיר איזה שיר!!!!!!!

אתה כישרון לא רגיל איזה עוצמה יש במילי םשאתה כותב הן פשוט חיות.

השיר שלי-

הזרעים שנזרעו לפני כשני עשורים

כבר הנצו ניצניהם בססגוניות צבעונית.

המשובחים שבהם נבחרו בקפידה על פי סגולתם

לקשט ולפאר גינת ביתן המלך בחזית הארמון.

היו אלו ניצנים חסונים,

עמידים בפני פגעי מזג האויר,

חוד החנית של הבוטניקה כולה.

וגאה לב המלך ביופיים ובהדרם הנאה

ניצני החזית-מפארים את הבית כולו, את הממלכה כולה.

ובזכותם יכול היה המלך לעשות עבודתו נאמנה ולדאוג לצרכי הממלכה;

ובליל אפלה ניגש שועל אל הקודש

ובמחי יד תלש עלי כותרתם,

גדע חיי הפרחים וזרע במקומם הרדופים חסרי חיות וססגון.

לשמע הבשורה, קרע המלך את בגדיו,

אסף עלי כותרתם ושמר בקופסא של זהב,

יקרים הם הפרחים, יקרים לליבו,

לססגון של כל פרח אין תחליף

כל עלה מיוחד,

כל ניצן,

כל קוץ מחוספס,

פגיעה שכזו היא פגיעה בנשמת הפרחים כולם.

ומה נותר מכל אותם ניצני פרחים שנפלו והיו להרדופים?!

ריחם הקסום שמגן עדן יסודו,

נותר הוא לנצח צרוב באף נשמת הממלכה.

אשמח לתגובות...

שם, בעפר ותכלת 

סוכת שלום ישנה

נומי פרח, נומי

נומי ילדה קטנה.

את החיים לקחו לך

מלחמות קדושות

מלאכים בכו לך

בעניים יבשות.

את חיוכך תינוקת

קברו באדמה.

איך צומח שקט 

מתוך המהומה.

מי שלחץ על הדק

דם את ליבו מכתים

במלחמות בצדק

גם ילדים מתים.

את החיים לקחו לך

מלחמות קדושות

מלאכים בכו לך

 בעניים יבשות.

את חלומך ברוח

חרוז במנגינה

נומי פרח, נומי

נומי, ילדה קטנה.

פרח.

ועוד פרח,

ועוד פרח ועוד.

מסודרים הם בשורות,

לבנים, דוממים, ולא מספרים

מה קרה פה לפני שהכל התפוצץ.

הם לא מגלים מדוע פרחי הגן הכי יפים

נבלו.

---

למי שלא הבין, מדובר בחללי המלחמה, ה' ייקום דמם.

פרח ראיתי בגן,

פרח קטן, לא מוגן.

אין מי שישמור על הקט,

עוד רגע יהפוך לפלקט.

ו(בהנחה שזו לא סתם פרוזה מנותקת ממציאות)

כדאי מאוד למצוא כתובת תומכת בעולם האמיתי.

אני מדברת עם עובדת סוציאלית

תודה 🙏🏽

וכן, לגיטימי לתפוס מרחק, לא להגיע למקום שלא טוב לו בך, גם אם הוזמנת וגם אם זה הורים.

שיהיה חג שמח

5.

יום ראשון בערב

אני שוכבת על הרצפה, הכל מטושטש לי, באמת לא יכולה להפסיק לבכות ולהתנשם

והבן אדם לוקח ממני כל טיפת חיות ששייכת לי, את כל הבחירה החופשית שלי. צווח עלי ולא נותן לי לצאת לחופש שלי. ואמא עומדת ליידו והכל בסדר

כי ככה זה. אם זה לא קשור אליה אז הכל בסדר

והוא אומר "אני מתאבל עלייך. כבר התחלתי"

ושקט.

6.

פיקמי, פולניות, ומשיכה לגברים של פעם

אז זאת אמא

לא מפסיקה להתלונן על זה שהיא קמה ב4 וחצי אז כמובן כולנו צריכים להשתחוות להוד רוממותה שלא מסוגלת לישון כמו בנאדם נורמלי

היא גם האדם הכי טוב עלי אדמות, אשת אמת בכל רמח איבריה

על הזין שלי

מתמסכנת עד דלא ידע, ואנחנו רק מכילים אבל בסדר

אולי היא כזאת

אולי היא אחראית על הכל ונותנת לאבא להתעלל בי, כזו היא.

"אשת אמת" עד שזה מגיע להתאמת

ושלא נדבר על הגרוש שלה, שהיה סרבן גט שנים ארוכות. היא פשוט נמשכת לטיפוסים כאלה. רעים.

ואולי היא רוצה להתגרש מאבא והיא פשוט מפחדת. אבל אם כן מגיע לה

סעמק

הכי הכי חשוב בעולם במצבים כגון זה זה לשמור על השפיות. ההורים הם האמונים בעיקרון על סדר העולם, אבל כשהם מחריבים אותו בידיים אנחנו נקראים לסדר את העולם בעצמנו:

כל מה שגורם לשפיות שלך להתערער יוצא מהמשחק.

לגבי מה שכתבת בסעיף 4 - "גברת למה הטרדת אותי סתם? הם נראים הורים מדהימים":

א) אנשי מקצוע מודעים למצבים מורכבים כגון זה, ויודעים שגם גזלייט, פולשנות ושליטה הם התעללות נפשית. 

ב) כאן מוכרחים להכריע שאת מצודדת רק בשפיות. שאת צודקת ולא משוגעת, ולכן תופסים מרחק, מציבים גבול...

יש לי ניסיון מועט בתחום וגם עכשיו נמצא במאבק מסוים על השפיות בעצמי. בהצלחה!

הנימה המינורית האופיינית לכתיבה שלך. איזה קטע עדין!

מלך המשיח נושא על גבו שני מיתוסים - מלך בעל גלימה, ועני הרוכב על חמור לבן. הגיבור בשיר (אתה, אך נימוסים) לא רוצה את דמות הגואל הגדול, כמו שהוא גם לא רוצה גאולה שלמה ובומבסטית. "בלי גלימה בלי יומרה". הגיבור מדגיש ומבליט כל הזמן: "די בזה, רק בזה". יש כאן קול רך בתוך המון משולהב, שרוצה גאולה עדינה. זה שיר מאוד גלותי להרגשתי, by all means, ואולי זה אפילו מכוון, כלומר שיר אנטי-אתוס ציוני ואנו באנו ארצה. גם אין כאן בית מקדש, ותחיית המתים תקרה מתוך איזו גחמת לב "ואז כולם יקומו לתחייה", כמו פנטזיה רכה של ילד קטן שמשרטט את מהלך העניינים כפי רצונו השרירותי.

הגמרא כאן משחקת אלמנט מופלא, יחד עם העדינות. מלך המשיח שכל העולם מחכה לו יבוא רק אל הגיבור, ויחד הם ישבו וילמדו גמרא. הכותב מכביר ועובר את המימרא "מה יותר מתוק מדף גמרא" ואומר: "אין שום דבר בעולם הזה מלבד עוד דף גמרא". זה מאוד גלותי, זה מאוד מסוגר, "אהבתי את אדוני את אשתי ואת בניי", אבל מעורר המון חמלה וכבוד למקום הזה. "נאכל אותם נלעס אותם נבלע אותם" - כריפרור לאווירה המיליטנטית של ההמון המשולהב סביב, אבל ביטול האלימות בהסבר: דפים בטעם דבש. 

"נהיה אנחנו דף גמרא" - יש כאן משהו באווירה הזו שהולך ומאבד היגיון, שמתמסר כל כך לפנטזיה הזו של המתיקות הזכורה והיקרה, שמבליט הלך רוח קשה ושבור מאוד. יש הפרש שנבנה בצורה מהלכית בין "נשב נלמד יחדיו גמרא" לבין "נהיה אנחנו דף גמרא", יש כאן תיאור של התמזגות מוחלטת וחזרה לרחם...

זה מזכיר לי מושג שנקרא "פנטזיית הזהב":

"נשמע תורה ממי שאמרה, אשב לי בשורה האחרונה" - זה משעשע, כי משה רבנו הוא מוסר התורה שיקום בתחיית המתים והוא זה שישב בשורה האחרונה בשיעורו של ר' עקיבא ולא הבין כלום. מי יישמע את מי? 

אבל שוב - די לי בזה, רק בזה. העולם מבטא מהלכים גלובליים דרמטיים, מלחמות גוג מגוג מהדהדות בכל עבר, אבל את הגאולה הגיבור מבקש להביא מתוך פנטזיית הגלות. הוא דוחה את אתוס התקומה, הוא דוחה את זקיפות הקומה, הוא דוחה את החלומות הגדולים "ממלכת כהנים וגוי קדוש" ואת ימות המשיח שבינם לביננו אין אלא שיעבוד מלכויות, ורוצה את המתיקות, את השטיבלאך, את הגמרא... העולם הזה מאוד מפחיד והגמרא באמת מאוד מתוקה.

תודה! שיר מתוק מדבש ועדין כתולעת

מתוק כל כך

אהבתי מאוד את האטמוספרה והתנועה והרעיון מתוק כל־כך.

כהערה פיצפונת, הקריאה הייתה קצת רוויה תארים לטעמי, זה קצת מאט את ה־flow (המוח תופש המון תיאורים במשפט אחד) אם יש אפשרות לבזר קצת או להעביר בדרך יותר מרומזת? זאת דעתי האישית הפעם (לאו דווקא האובייקטיבית)

היי רות
מה יהיה לי להציע לה
אני רואה את עמוס שלך עומד איתן
ואני כל-כך רחוק מלהיות סלע
אולי בקצה הכביש הראשי הזה
אוכל גם אני להיות למישהי מישהו כזה

עננת אבק מיתמרת
טופר פוצע פרווה עבה
שאגה נוראית מחזה מיוסר
קילוחי דם על זרועות
ניב ננעץ בעומק רעמה
לסת מטלטלת
גניחה ונהמה רוטטת
יש לנו מנצח

אלפא נס אל המרחק
מוכה וצולע
גיבור חדש עולה אל הבמה
רעמתו דבלול ודבק
גיבנתו בולטת
זנבו שבור
עיניו קהות
הוא שואג שאגה צרודה אל שמיים מאפירים
מכה רעם ולביאות זוקפות מבט
הוא פוסע בגאון מוזר הן צועדות אחריו
מערכה

הן יוצאות לצוד הרבה
הוא מתבונן בשקט

ומשנה תנוחה, קשה לשבת על ענף
הן חוזרות עם דם על השפתיים
"לא מצאנו טרף"

מתלקקות ונוהמהות בינן לבינן

כשהוא מגרגר לקראת אחת היא מתגלגלת על הצד
אני צריכה לקום מחר מוקדם, תירגע
זכר אלפא הולך לישון לבד

בחלומו הוא גור ואביו גדול
הוא פוסע ופוסע ולא נגמר לכל האופק
הוא מיילל ומצייץ ואביו נמתח עוד אל האופק
עובר ועובר ועובר
הוא מתעורר בבעתה 
בפרוותו סבוכים קוצים
נקבה נוהמת מגרשת אותו בטפריה
הן חוזרות אל הגורים הבהירים ומיניקות
מלקקות דם מהשפתיים

הם מביטים בו באיבה כשהוא עובר
גור אחד לוחש: "הבנת בכלל מי זה?"
הוא נוהם נהמה צרודה וזוקף זנב שבור
כשהוא עובר הוא שומע בקושי צחקוקים

מסע של כמה קילומטרים 
בצהוב סוואנה שמים בוהקים
הוא מוצא אותו כמו מלך
מלקק פצעים משחר לטרף
"יש לך כמה דקות?"
יושבים

הוא חוזר מן הגלות
רעמתו אין בה דופי
הגורים מזנקים על כפותיו החזקות
הלביאות מתחככות ברעמתו ואומרות
חיכינו לך, ידענו שתשוב
הוא מהורהר והוא נוגס בטרף שהובא
האוכל לא טעים לו והוא לועס בשקט
זה היה מוזר, חבל שלא היית פה
היא אומרת מגרגרת ומניחה עליו ראש

גיבנת מזדקרת
זנב שבור רחוק
נהמה צרודה מאוד
רעמה דבוקה וקוץ
הכל נכון, הוא מתבונן על שקיעת סוואנה נהדרת
ומלקק פצעים ממאנים להיסגר
 

(תרתי־משמע)

אה וסליחה שלא יצא לי להעמיק אני מנסה לחסל את מלאי הבירות לפני הפסח ורמת הריכוז בהתאם

שתה לשוכרה

זה רק אומר שעליך לקרוא את "נמר השלג" של צ'ינגיס אייטמטוב ברגע זה ממש

ליריקס בתיאור

אהבתי מאוד את התיאור האידילי־טבעי־משוחרר־מחוברלרגשות של הבחורה זה trope חזק.

אלא שתמיד יש סוף עצוב אני רוצה גם סופים שמחים ממך.

השונה ביניהם (המתבטא גם בדמות הנשית) זה שבקטע הראשון של "אשת-הקצין" הגיבור לרגע לא התיימר לחשוב שהוא מתאים לה. רגעי החסד שלהם ביחד בנחל הם עם טון מינורי ומסוייג וכשהם עולים "היא נושאת עיניים למרחק" וגם הגיבור "משתומם ומחכה לו". כלומר לרגע הוא לא מתיימר לכבוש אישה שהיא מראש "אשת-קצין", גם אם היא רווקה ובתולה.

אריה דינן מסכן יותר, כי הוא טבוע עמוק יותר בטבע. בטבע הטבעי אין גברים רגישים או גברים עם סיפורים מסובכים. יש רק אלפא. ההרגשה הקשה מנשוא בקטע של האריות היא שכולם מרגישים שהאריה עשה משהו לא בסדר, שהוא לא היה אמור לנצח, שאי אפשר לשאת את הכאב שלו בתוך המערכת הטבעית של אלפא Provider טבעי ("קצין") ונקבות מגרגרות. הוא היה צריך לדעת אבל הוא ניסה לכבוש פסגה שלא שלו ולכן כזו זרות וצרות עין ונבזיות כלפיו וכזו בדידות וחלומות רעים.

שני קטעים תאומים (ולא במקרה) ששניהם מבררים את ההשתלבות בעולם סואן בתור אדם עם גוון אחר.

לגבי עצוב - יהיו סופים שמחים כשיהיו הבנות שמחות. אני לא אוהב לזייף בכתיבה שלי. (יש לפעמים סופים יותר נעימים או רכים).

מאיפה שלפת אותו? ובאיזה שפה הוא בכלל?

הייתה תקופה שהתעניינתי בשפות אז היו לי בפלייליסט כל־מיני קלסיקות שונות ומשונות

זאת להקה מגניבה, יש להם גם אלבום שלם בגרמנית. מרגישים את שנות ה־60 לטוב ולרע.

קבל עוד שיר ממש ממש חמוד שלהם בדוק תאהב

המילים לקוחות מהגירסה הגרמנית שעדיפה מילולית לדעתי

It's hard to walk through the dark

Please, feet, don't run so fast

Despite all, you'll see the distance

Breathless, it will quickly already become light

Be without haste

Haste only consumes you

Enjoy the rest

Then all'l be good

Close your eyes, count sheep

Tired streets yawn empty

Tired, you only feel the stone

And then they don't disturb you at all anymore

Be without haste

Haste only consumes you

Enjoy the rest

Then all'l be good

תודה רבה!

מותר להרגיש

מותר לחשוב

מותר להרגיש הכל

מותר לרצות הכל (עזבי ביצוע)

מותר לרצות למות (כנקודת מוצא).

אנחנו זה לא המחשבות שלנו.