כל אחד לוקח את המילה שניתנת ויוצר ממנה שיר\סיפור\קטע\כל מה שבא לו.

התוצאות לפנייך

פרחים

חושך,צלמוות
קור שחודר לו לאט
דמעות של אהובה
שנופלות אט אט

ריח אדמה חרוכה
נישא באוויר
פרחים מלמטה
למעלה מלחשים

פרח נקטף
וקמל לו ברגע
נעלם,אבד
ונבל גם הרגע

לאיש לא יחסר
דמעה לא תרד
רק שקט יזהר
באש האמת

הרדוף

פרח כה יפה

מדוע נבחרת אתה? 

אולי כי איתך נאה

לנחם בכיה

מי קבע אותך

להיות סמל השחור

כשעליי כותרתך 

מבהיקים בצחור

קבוצת פרחים שוכבת

על האלונקות

בשטח הפינוי עובדת

מחלקת זיהוי גופות

הפרחים שלנו 

מועמסים כזר על הדרדר

את ההרדופים שלנו

אנו כבר נקבור מחר

מי קבע אותך

להיות סמל השחור

כשעליי כותרתך 

מבהיקים בצחור

קברנו אותך הרדוף

עם כנפ"צ ומדים

בכינו לך ולא נוחמנו

בזרי פרחים

אין נחמה לחבריך

גם לא בעדן מנוחה

הרי לאן שלא נלך

תמיד תוצב דמותך

מי קבע אותך

להיות סמל השחור

כשעליי כותרתך

מבהיקים בצחור

פרח כה נאה

מדוע נבחרת אתה?

להיקטף מבין 

שורות פרחי המחלקה

למי שלא הבין יש פה משחק עם נדב"ר -  http://he.wikipedia.org/wiki/%D7%A0%D7%93%D7%91%22%D7%A8

בקצרה, בנדב"ר

פרח = פצוע

הרדוף = הרוג

אגב, בנוגע לשאלה שמועלת בשיר- עד כמה שידוע לי, הפרח נבחר לסמל את המוות בנצרות.

אצל יהודים השתמשו בנרות (נר ה' נשמת אדם), שמו אבן. לא פרחים.

שני דברים-

הרבה זמן יש לי בראש את הרעיון שלשחק עם נדב"ר בשירה, זה מוסיף רובד נוסף 

ולפני שבוע נהרג אחד מחברי בעזה תובב"א, הי"ד... 

ככה שברגע שראיתי את המילה "פרח" זה פשוט התחייב לכתוב.

התלבטתי עם לכתוב על פריחה בגוף, אבל ויתרתי  (למרות שאהבתי את הרעיון הזה)...
זה מה שיצא

פרח מעלה לי פריחה ולבלוב,
של משהו שעד לא מזמן היה די עלוב.
היה היפראקטיבי ובכלל לא שלוב.
לא כ''כ אהבו אותו, עדיף אם היה נכנס לתוך כלוב.

אך הגיע רגע והגיע התקופה,
אותה אחת הגיע כסופה.
הרימה אותו עד לשחקים,
הוא הגיע איתה לגובהי מרומים.

היא חישלה אותו ושינתה פניו,
עכשיו הוא יכול להתמודד גם עם שרב.
גם עם סטיגמות ועם לחץ החברה,
ואפילו עם מחבל איום ונורא.

היא עשתה ממנו גבר שכל אחד רוצה להיות,
כולם תמהו על זה, איך זה יכל לקרות?
אפילו הוריו הסתכלו זה על זה בשאלה,
איך גדל ונהיה לו איש מעלה.
האם זה בננו שכמעט ברח?
תראו תראו כמה שהוא - פָּרַח.

אהבתי את ההקדמה שכתבת....היא עצמה אומנותית ומיוחדת.

נכון כ"כ...אהבתי את הפשטות של השיר

ובמיוחד את השתי שורות האחרונות!!

תודה רבה

הפרח שלי,
שהעניק לי כשנפגשנו לראשונה
בבסיס, בין גדרות והגדרות

הפרח שלי,
אהבה שלנו
שהניצו גבעוליה בקרן שמש חדשה

הפרח שלי,
זר שהונח על השולחן
כשחתרו וקרבו שורשינו

הפרח שלי,
יהלום זעיר על טבעת
כשהצעת לי בדמעות את עתידנו

הפרח שלי,
היפה, הצבעוני, החי כל כך
אל האינסוף

נקטף





--------------
בניה שראל, ה' ייקום דמו.
מאורס לגלי.

את מכירה אותה\אותו?

היה לי פרח קטן ומושלם בערוגה בגני. עלי זהב וריח עדין שלא היה לאף פרח אחר. אהב הפרח את שמי החופש הכחולים ואת טיפות הטל שנצצו בבקרים על עלי הכותרת.

אהבתי את הפרח בכל ליבי ודאגתי לו כל כך.

והשמים השחירו והטל הרעיל אבל אהבה לא נשכחת מהר.

ורדף הוא הפרח אחר טל ושמים ואהבתי אותו בכל יום מחדש. וגזמתי אותו וכלאתי אותו כדי שלא ישיג את מבוקשו.

בגינה, פרח זהוב ובודד ושנינו בוכים בדמעות של אהבה.

יואו פשוט לבכות...

כנראה בגלל המצב כולנו כמעט לקחנו את המילה למקום הזה של פציעה והרג לא עלינו.

אני לא נוהגת לקרוא את השירשור לפנ ישאני כותבת.

ועכשיו ראיתי שכתבתי משו דומה למתן קצת...

אגב-מתן-איזה שיר איזה שיר!!!!!!!

אתה כישרון לא רגיל איזה עוצמה יש במילי םשאתה כותב הן פשוט חיות.

השיר שלי-

הזרעים שנזרעו לפני כשני עשורים

כבר הנצו ניצניהם בססגוניות צבעונית.

המשובחים שבהם נבחרו בקפידה על פי סגולתם

לקשט ולפאר גינת ביתן המלך בחזית הארמון.

היו אלו ניצנים חסונים,

עמידים בפני פגעי מזג האויר,

חוד החנית של הבוטניקה כולה.

וגאה לב המלך ביופיים ובהדרם הנאה

ניצני החזית-מפארים את הבית כולו, את הממלכה כולה.

ובזכותם יכול היה המלך לעשות עבודתו נאמנה ולדאוג לצרכי הממלכה;

ובליל אפלה ניגש שועל אל הקודש

ובמחי יד תלש עלי כותרתם,

גדע חיי הפרחים וזרע במקומם הרדופים חסרי חיות וססגון.

לשמע הבשורה, קרע המלך את בגדיו,

אסף עלי כותרתם ושמר בקופסא של זהב,

יקרים הם הפרחים, יקרים לליבו,

לססגון של כל פרח אין תחליף

כל עלה מיוחד,

כל ניצן,

כל קוץ מחוספס,

פגיעה שכזו היא פגיעה בנשמת הפרחים כולם.

ומה נותר מכל אותם ניצני פרחים שנפלו והיו להרדופים?!

ריחם הקסום שמגן עדן יסודו,

נותר הוא לנצח צרוב באף נשמת הממלכה.

אשמח לתגובות...

שם, בעפר ותכלת 

סוכת שלום ישנה

נומי פרח, נומי

נומי ילדה קטנה.

את החיים לקחו לך

מלחמות קדושות

מלאכים בכו לך

בעניים יבשות.

את חיוכך תינוקת

קברו באדמה.

איך צומח שקט 

מתוך המהומה.

מי שלחץ על הדק

דם את ליבו מכתים

במלחמות בצדק

גם ילדים מתים.

את החיים לקחו לך

מלחמות קדושות

מלאכים בכו לך

 בעניים יבשות.

את חלומך ברוח

חרוז במנגינה

נומי פרח, נומי

נומי, ילדה קטנה.

פרח.

ועוד פרח,

ועוד פרח ועוד.

מסודרים הם בשורות,

לבנים, דוממים, ולא מספרים

מה קרה פה לפני שהכל התפוצץ.

הם לא מגלים מדוע פרחי הגן הכי יפים

נבלו.

---

למי שלא הבין, מדובר בחללי המלחמה, ה' ייקום דמם.

פרח ראיתי בגן,

פרח קטן, לא מוגן.

אין מי שישמור על הקט,

עוד רגע יהפוך לפלקט.

פשוט בלתי צפוי.

כואב, עצוב.

לא קראתי הכל, רק ריפרפתי אבל זה ממש ממש עצוב🥺🥺

אולי תכתוב משו קצת יותר שמח?🙏🙏

תיקון...?

אולי קצת לצאת מהדיכאון של המצב...?

לגרום לחיוך במקום לדמעות...?

מונהג מלמעלה, וזה כנראה תלוי בנו אם לא תעבור חרב בארצנו. יש הבטחה כזו, נכון?

מה  יצא לנו מעצבים והתלהמות? (למרות שזה כל כך מובן ומתבקש, הרי אפשר לפעמים

לצאת מהדעת בכלל חוסר צדק, חוסר אונים....)

זה היה פריקה של לפנות בוקר.

אבל אם מסקרן אותך אשלח לך

תמונה שווה יותר מאלף מילים

היה שם 2 טקסטים.

1.

הלכתי לפארק הפיראטים

היתה שם ספינה גדולה מעץ

ולידה נדנדה יפה לשניים

נראתה כמו כרכרה של נסיכות

עליתי עליה ראשונה

ואז אתה הופעת

חשבת אתה פיטר פן

ואני וונדי

"נעוף ונברח לארץ לעולם לא " אמרת

נחיה בטבע בחופש, רחוק

בלי חוקים של אף אחד ומגבלת זמן

נעוף על החיים ונראה עולם.

בהתחלה זה היה נשמע קסום

אבל מהר מאד גיליתי

שלעוף לא אהבתי

אז מהנדנדה ירדתי

ואותך שם לבד השארתי

הרי עליה עליתי לחפש נסיך על סוס

שיקח את המושכות לאיזה ארמון על צוק

והרי פיטר פן אינו נסיך אז

נכנסתי כאן לתסביך.

2.

הנדנדה הזאת

עשתה לי בחילה

פעם כן.

פעם לא.

פעם אני דוחפת, פעם אתה.

פעם אני למעלה, פעם אתה.

פעם אתה עוצר באבחה אחת וגורם לי כמעט להתרסק,

ופעם אני גורמת לך להתנדנד על מקומך, היי שם למעלה.

​רצינו לשחק.

התיישבנו יחד על הנדנדה.

התכוונו ליהנות.

אבל –

התחילו משום מה משחקי כוחות.

​ניסיתי לרדת.

אולי גם אתה.

אבל –

היינו כבר בתנופה.

זה היה קשה ומלחיץ.

אבל –

קפצתי.

אתה המשכת להתנדנד לבד,

וכן, איבדת קצת את שיווי המשקל

ראיתי שחור ולא הצלחתי להמשיך ללכת

אז נשארתי שם לידה יושבת

ירדת מסוחרר, מבולבל

אמרת לי -

"היה כייף

בואי נמשיך".

"לא". עניתי

"את פחדנית?!" שאלת קבעת

"לא אני פשוט לא יודעת להקיא.

ראשית אני שואל את עצמי: על מה אני רוצה לכתוב? מה מפריע לי? מה הסיפור שאני רוצה לספר? האם יש לי כמה סצנות בראש (גם אם נפרדות)? איך אפשר לחבר ביניהן?

גם אני בוחר כמה מילים מנחות שתלווינה אותי במהלך השיר (אני כותב כמעט רק שירה אבל גם בסיפורים קצרים אני משתמש באותה שיטה), מין "עולם קטן" של מילים

ואז מנסה להתחיל לחבר ביניהן

אני גם אוהב לכתוב בצד את האלפבי"ת כדי שיהיה לי יותר קל לחרוז / למצוא מילים עם מצלול מתאים

כל מיני צירופים. אם יש משהו שמתחרז לי או רעיון שעולה בדעתי ואני חוששת לשכוח,

אני כותבת אותו על דף.  ולפעמים כותבת קודם על הדף, בוחנת, משנה פה ושם,

ומעלה אותו.

למשל, עכשיו יש לי, בס"ד, סיפור בחרוזים כמעט שלם אבל חלק ממנו פשוט לא

מסתדר לי. אז אני "הולכת" איתו עוד קצת, או כותבת את הסיפור לעצמי ומנסה

שוב...לפעמים כשזה לא הולך בשום פנים, אני מבינה שאני אולי צריכה פשוט

להשמיט את הרעיו, שבראש הוא נחמד, אבל המילים לא רוצות להתחבר, להתחרז,

בשום אופן...

וזה מביא אותי למסקנה שהכל מהקב"ה. הכל! בערב אחד, מזמן, עלו לי

פתאום כחמישה שירי ילדים, כך, לפני השינה. הם פשוט באו...

וכשהשם לא רוצה, לא יעזור שום דבר.

דיברתי כל כך הרבה על עצמי, סליחה. אני מציעה לך לכתוב את הרעיון

שלך, בצורה גולמית וגסה. פשוט לשפוך על הנייר מה שבא. ולאט לאט,

לעשות סדר בגולמיות הזו. מעט מעט. וסבלנות. לפעמים זה יכול לקחת

זמן. לא להתעקש . לא ללכת בכוח. לתת לדברים להסתדר בקצב שלהם;

לתת לקב"ה מקום להיכנס, להשתתף....לא לאנוס את זה...

כמו שמדוושים על אופניים ועוזבים - את זה שמעתי בקשר למאמץ

בלימוד תורה; אתה עושה ככל יכולתך, אבל לא בכוח, וזה, בעז"ה

יבוא מעצמו.

אגב, גם בציור , כך למדתי, זה כך: לא מתחילים בפרטים, אלא כמו

פסל שבתחילה לוקח גוש גולמי ומסתת אותו לאט לאט.

אולי כדאי לך לכתוב אנקדוטות קטנות. של יום יום. כמו שמשרבטים

בפנקס. משהו קל. לא צריך משהו גרנדיוזי.

בהצלחה!

גם קריאה של ספרות איכותית ולא "זבלית" - עוזר לפתח

מודעות וטעם טוב.

אני גם אשמח לשמוע טיפים😅

האמת שאני רואה את הכתיבה מאוד בתור תחביב, וזה גם מצליח לי רק כשאני לא מכריחה את עצמי לכתוב, סתם לדוגמא, אתמול היו בדיוק 12 שנה לאירוע של שלושת הנערים הי"ד ורציתי לכתוב משהו, ניסיתי ופשוט לא הלך לי, אז פשוט הרגעתי את עצמי, אמרתי שיש לי זמן ועכשיו אני הולכת עם זה בראש(קצת כמו ש@נחלת כתבה) ומקווה שאצליח לכתוב, וגם אם לא-לא נורא...

כשאני כן חייבת לכתוב משהו במיידי אני פשוט כותבת הרבה מאוד פעמים עד שיוצא משהו טוב, זה לא נחמד ואני לא נהנית מזה ולרוב זה גם לא יוצא טוב מאוד אבל אם חייבים ואין ברירה....

בקיצור, אני יודעת על עצמי שכשאומרים לי לכתוב על משהו מסויים-אני לא מצליחה וזה די תלוי רק במצב רוח הנכון וכזה...

ואם לא, אז לא. מנחש שאם הייתי עיתונאי או כותב אחר לפרנסתי אז הייתי פועל אחרת.

עיקר השימוש שלי בכתיבה זו כתיבה רגשית. ושם הצורך קצת אחר.

(כתבתי כתבה ש'התפוצצה' בסוף שבוע שעבר, אבל אם לא אז לא נורא).

פשוט לזרוק אותו על הנייר כמו איזה גוש בוץ (לא מהכיוון השלילי, אלא גולמי כזה לפני שצרים ממנו קציצות....)

עוד משהו קטן שמתקשר עם הרעיון ועוד אחד....לא צריך להיות מובנה לפי הסדר וכו', אפשר לכתוב סתם

כך, ואחר כך לעשות שם סדר. כשאפשר)

'כולם' - אמנם כתוב בלשון זכר אך מופנה לשני המינים ;)

להיות אותנטי. לא להשתמש במילים וביטויים גבוהים כי נראה לך שזה יפה.

להיות אמיתי. ממש. לא להתייפיף,  שיהיה סלנג אבל שיהיה אמיתי;

להוריד את כל המיותר ולכתוב פשוט. כמו שמתאים לך. ללא יומרות.

ואז, דברים היוצאים מן הלב, נכנסים ללב.

אפשר לראות כתיבה אמיתית אצל תמימה'לה (בפרוזה) ואצל

מגיבה נוספת שאיני מוצאת כרגע את תגובתה. סיפור פשוט

במובן הטוב של העניין. בלי התחכמויות לשוניות-ספרותיות.

כמובן, שאם הדרך שלך היא מילים של בית מרקחת וזה

לגמרי אתה, לאורך כל הכתיבה - זה בסדר.

הכוונה לא לכתוב למשל: תמהני במרום הייתי רוצה לדעת -

זה בסדר. בכל זאת, אנו כותבים ולא מדברים.

אלא יותר מכך. לעשות מאמץ מיוחד כדי שהדברים

ייראו יפה במיוחד, מילים גבוהות.

מקווה שהבנת.

בהצלחה רבה!

ממש מחמיא לקרוא את זה, ועוד שזה הגיע בעקיפין כזה😅

תודה רבה🙏🥰

זה פשוט וואו. שיר חזק מאוד, כואב מאוד

לאונפר לא שלי, אלא של סטרומאה הגאון (פאפאוטאיי, פורמידבלה ואחרים)

בעיני היוצר הכי גדול שחי כיום. שווה לחפש את השיר עם תרגום

התקשר לי מאוד למה שכתבתי. (לפעמים אני מעלה

את מה שכתבתי עם השיר של שלומי סרנגה "מקום אחר"

גם התחבר לי מאוד)