כל אחד לוקח את המילה שניתנת ויוצר ממנה שיר\סיפור\קטע\כל מה שבא לו.

התוצאות לפנייך

פרחים

חושך,צלמוות
קור שחודר לו לאט
דמעות של אהובה
שנופלות אט אט

ריח אדמה חרוכה
נישא באוויר
פרחים מלמטה
למעלה מלחשים

פרח נקטף
וקמל לו ברגע
נעלם,אבד
ונבל גם הרגע

לאיש לא יחסר
דמעה לא תרד
רק שקט יזהר
באש האמת

הרדוף

פרח כה יפה

מדוע נבחרת אתה? 

אולי כי איתך נאה

לנחם בכיה

מי קבע אותך

להיות סמל השחור

כשעליי כותרתך 

מבהיקים בצחור

קבוצת פרחים שוכבת

על האלונקות

בשטח הפינוי עובדת

מחלקת זיהוי גופות

הפרחים שלנו 

מועמסים כזר על הדרדר

את ההרדופים שלנו

אנו כבר נקבור מחר

מי קבע אותך

להיות סמל השחור

כשעליי כותרתך 

מבהיקים בצחור

קברנו אותך הרדוף

עם כנפ"צ ומדים

בכינו לך ולא נוחמנו

בזרי פרחים

אין נחמה לחבריך

גם לא בעדן מנוחה

הרי לאן שלא נלך

תמיד תוצב דמותך

מי קבע אותך

להיות סמל השחור

כשעליי כותרתך

מבהיקים בצחור

פרח כה נאה

מדוע נבחרת אתה?

להיקטף מבין 

שורות פרחי המחלקה

למי שלא הבין יש פה משחק עם נדב"ר -  http://he.wikipedia.org/wiki/%D7%A0%D7%93%D7%91%22%D7%A8

בקצרה, בנדב"ר

פרח = פצוע

הרדוף = הרוג

אגב, בנוגע לשאלה שמועלת בשיר- עד כמה שידוע לי, הפרח נבחר לסמל את המוות בנצרות.

אצל יהודים השתמשו בנרות (נר ה' נשמת אדם), שמו אבן. לא פרחים.

שני דברים-

הרבה זמן יש לי בראש את הרעיון שלשחק עם נדב"ר בשירה, זה מוסיף רובד נוסף 

ולפני שבוע נהרג אחד מחברי בעזה תובב"א, הי"ד... 

ככה שברגע שראיתי את המילה "פרח" זה פשוט התחייב לכתוב.

התלבטתי עם לכתוב על פריחה בגוף, אבל ויתרתי  (למרות שאהבתי את הרעיון הזה)...
זה מה שיצא

פרח מעלה לי פריחה ולבלוב,
של משהו שעד לא מזמן היה די עלוב.
היה היפראקטיבי ובכלל לא שלוב.
לא כ''כ אהבו אותו, עדיף אם היה נכנס לתוך כלוב.

אך הגיע רגע והגיע התקופה,
אותה אחת הגיע כסופה.
הרימה אותו עד לשחקים,
הוא הגיע איתה לגובהי מרומים.

היא חישלה אותו ושינתה פניו,
עכשיו הוא יכול להתמודד גם עם שרב.
גם עם סטיגמות ועם לחץ החברה,
ואפילו עם מחבל איום ונורא.

היא עשתה ממנו גבר שכל אחד רוצה להיות,
כולם תמהו על זה, איך זה יכל לקרות?
אפילו הוריו הסתכלו זה על זה בשאלה,
איך גדל ונהיה לו איש מעלה.
האם זה בננו שכמעט ברח?
תראו תראו כמה שהוא - פָּרַח.

אהבתי את ההקדמה שכתבת....היא עצמה אומנותית ומיוחדת.

נכון כ"כ...אהבתי את הפשטות של השיר

ובמיוחד את השתי שורות האחרונות!!

תודה רבה

הפרח שלי,
שהעניק לי כשנפגשנו לראשונה
בבסיס, בין גדרות והגדרות

הפרח שלי,
אהבה שלנו
שהניצו גבעוליה בקרן שמש חדשה

הפרח שלי,
זר שהונח על השולחן
כשחתרו וקרבו שורשינו

הפרח שלי,
יהלום זעיר על טבעת
כשהצעת לי בדמעות את עתידנו

הפרח שלי,
היפה, הצבעוני, החי כל כך
אל האינסוף

נקטף





--------------
בניה שראל, ה' ייקום דמו.
מאורס לגלי.

את מכירה אותה\אותו?

היה לי פרח קטן ומושלם בערוגה בגני. עלי זהב וריח עדין שלא היה לאף פרח אחר. אהב הפרח את שמי החופש הכחולים ואת טיפות הטל שנצצו בבקרים על עלי הכותרת.

אהבתי את הפרח בכל ליבי ודאגתי לו כל כך.

והשמים השחירו והטל הרעיל אבל אהבה לא נשכחת מהר.

ורדף הוא הפרח אחר טל ושמים ואהבתי אותו בכל יום מחדש. וגזמתי אותו וכלאתי אותו כדי שלא ישיג את מבוקשו.

בגינה, פרח זהוב ובודד ושנינו בוכים בדמעות של אהבה.

יואו פשוט לבכות...

כנראה בגלל המצב כולנו כמעט לקחנו את המילה למקום הזה של פציעה והרג לא עלינו.

אני לא נוהגת לקרוא את השירשור לפנ ישאני כותבת.

ועכשיו ראיתי שכתבתי משו דומה למתן קצת...

אגב-מתן-איזה שיר איזה שיר!!!!!!!

אתה כישרון לא רגיל איזה עוצמה יש במילי םשאתה כותב הן פשוט חיות.

השיר שלי-

הזרעים שנזרעו לפני כשני עשורים

כבר הנצו ניצניהם בססגוניות צבעונית.

המשובחים שבהם נבחרו בקפידה על פי סגולתם

לקשט ולפאר גינת ביתן המלך בחזית הארמון.

היו אלו ניצנים חסונים,

עמידים בפני פגעי מזג האויר,

חוד החנית של הבוטניקה כולה.

וגאה לב המלך ביופיים ובהדרם הנאה

ניצני החזית-מפארים את הבית כולו, את הממלכה כולה.

ובזכותם יכול היה המלך לעשות עבודתו נאמנה ולדאוג לצרכי הממלכה;

ובליל אפלה ניגש שועל אל הקודש

ובמחי יד תלש עלי כותרתם,

גדע חיי הפרחים וזרע במקומם הרדופים חסרי חיות וססגון.

לשמע הבשורה, קרע המלך את בגדיו,

אסף עלי כותרתם ושמר בקופסא של זהב,

יקרים הם הפרחים, יקרים לליבו,

לססגון של כל פרח אין תחליף

כל עלה מיוחד,

כל ניצן,

כל קוץ מחוספס,

פגיעה שכזו היא פגיעה בנשמת הפרחים כולם.

ומה נותר מכל אותם ניצני פרחים שנפלו והיו להרדופים?!

ריחם הקסום שמגן עדן יסודו,

נותר הוא לנצח צרוב באף נשמת הממלכה.

אשמח לתגובות...

שם, בעפר ותכלת 

סוכת שלום ישנה

נומי פרח, נומי

נומי ילדה קטנה.

את החיים לקחו לך

מלחמות קדושות

מלאכים בכו לך

בעניים יבשות.

את חיוכך תינוקת

קברו באדמה.

איך צומח שקט 

מתוך המהומה.

מי שלחץ על הדק

דם את ליבו מכתים

במלחמות בצדק

גם ילדים מתים.

את החיים לקחו לך

מלחמות קדושות

מלאכים בכו לך

 בעניים יבשות.

את חלומך ברוח

חרוז במנגינה

נומי פרח, נומי

נומי, ילדה קטנה.

פרח.

ועוד פרח,

ועוד פרח ועוד.

מסודרים הם בשורות,

לבנים, דוממים, ולא מספרים

מה קרה פה לפני שהכל התפוצץ.

הם לא מגלים מדוע פרחי הגן הכי יפים

נבלו.

---

למי שלא הבין, מדובר בחללי המלחמה, ה' ייקום דמם.

פרח ראיתי בגן,

פרח קטן, לא מוגן.

אין מי שישמור על הקט,

עוד רגע יהפוך לפלקט.

1. אידיאולוגים - לצורך העניין הם אנשים שהיו רוצים להיות טובים או אפילו מאמינים בעצמם בשכל שהם טובים, ומכוח זה הם פוגעים באחר ומגלמים את הרע. אם תשכנעי אותם בשכל שמה שהם עושים הוא רע הם יחזרו בהם

2. קונפליקט פסיכולוגי - מהדוגמאות הקלות, של ילדה שמציקה לילדה אחרת מתוך רגשי קנאה, ועד לדברים פתולוגיים, כמו למשל אדם שפוגע באחרים כי הוא משחזר טראומת ילדות שהיו פוגעים בו (קפטן קניט למשל, מהספרים של רובין הוב).

3. https://he.wikipedia.org/wiki/%D7%94%D7%A9%D7%99%D7%9C%D7%95%D7%A9_%D7%94%D7%90%D7%A4%D7%9C?wprov=sfla1 - בעיניי אולי לזה התכוונת, ובאמת קשה קצת לכתוב דמויות כאלה כי הן מאוד לא מעוררות הזדהות. הרוע שבהם מגיע מתוך משהו באמת לא אנושי. (פסיכופתיה נרקיסיזם ומקיוואליזם).

4. חולשת אופי - בעיניי זה הכי מעניין. נרקומן שבשביל המנה הבאה מוכר את אמא שלו;

אדם תאוותן שעושה דברים אסורים בידיעה שהם אסורים כי הוא לא מצליח להשתלט על עצמו;

בעל מכה שמרגיש רגשות אשם נוראיים אחרי כל פעם שהוא מכה ולכן הולך לשתות בשביל להעניש את עצמו...

זה מעגלים של הרס עצמי, אבל שם יש יכולת לעורר הזדהות, גם אם לדעת עדיין להוקיע את זה.  

הסוג הראשון לא בטוחה שהבנתי  למה אתה מתכוון.. לאנשים שבאמת מחפשים את הטוב אבל פשוט טועים? או לאנשים שזה לדעתי רוב ה''רעים'' (חוץ מהפתולוגיים שהם אין להם בעיה לייצג את הרע ורע בעיניהם זה ממש סבבה) שמחפשים לעצמם תירוצים.. ואז זה יכול להיראות אדם שמחפש הכי להיות צדיק ופשוט טועה בדרך.. אגב רוב הפעמים זה גם מה שהאדם יחשוב, כדי לא לחיות בדיסוננס קוגניטיבי..

ולגבי סוג 4 כשמדובר בהתמכרויות זה מסתדר לי- נגיד מעגל של בעל שמכה מתוך שכרות או סמים, מתפקח, מתייסר ברגשות אשמה ואז הולך לשתות שוב כדי לשכוח.. אדם כזה באיזשהו מקום אין לו שליטה על עצמו..

בעל מכה כשהוא פיקח לדעתי פחות ירגיש רגשות אשם.. לא כי הוא רע מוחלט אלא שוב כי קשה מאד לחיות עם כזה דיסוננס קוגניטיבי בין המעשים לערכים.. לדעתי עם הזמן אדם כזה מצדיק במידת מה את המעשים שלו.. או כי הוא מסכן ואין לו ברירה או כי היא אשמה וכאלה..

במובן הכי פשוט - כל הספרות השוביניסטית / פטריארכלית, שבה משדכים אישה לגבר ממעמד עשיר חרף רצונה - אם זה ספר פמיניסטי (נניח "גאווה ודעה קדומה") - הדמות ה"רשעה" שם פועלת פשוט מהצדק תרבותי.

אבא פטריארכלי ששולח את הילד שלו לפנימייה כי הוא לא נוהג לפי חוקי נימוס או משהו - פשוט מתנהג כמו שנהוג תרבותית.

אגב, דמויות כאלו יכולות להיות מעניינות במיוחד, כי יש להן פער שהן לא מצליחות לגשר בין המוסכמות לבין המצפון שלהן. הם כל הזמן ישכנעו את עצמם שזה בסדר, שכך צודק, "מה, הם לא יקבלו חינוך?"

-

עולים לי עוד נבלים מהסוג הראשון... בהרבה סדרות וסרטים שראיתי או ספרים שקראתי הרשעות שלהם מתבססת גם על זה

(דוגמה מובהקת - רסקולניקוב מהחטא ועונשו רוצח אישה זקנה כי הוא מגיע למסקנה אידיאולוגית שמותר להרוג אותה, אבל דוסטוייבסקי הגדיר את קווי הדמות שלו כ"אדם שיכול היה להיות צדיק גמור")

אני חושבת שדיברתי על השלישי או הרביעי... כאילו בשלישי אין לאדם ממש בחירה כי זו פשוט מחלת נפש ואני ברוך ה' לא ממש מכירה את זה...

ברביעי כאילו זה משהו שאני מזדהה איתו מלכתחילה רק ביותר קיצוני נקרא לזה...

"כיפה אדומה - הסיפור האמיתי"

רוב הספרים העלילתיים והסרטים שאני מכירה באמת לא מציגים את הדמות הרעה כדמות שאפשר להבין אותה איכשהו, שלא לדבר על הזדהות.. בהרבה סרטי דיסני דומים יש את דמות הנבל שזה דמות באמת שהיא פשוט רוע טהור..

הרבה יותר קל לכתוב ככה, קשה לכתוב על רע אנושי כמשהו קרוב ללב, כי הוא לא.. יותר קל לעשות את זה דיכוטומי ומוחלט, יש אותנו הטובים, ויש את הם הרעים וזה סוג אנשים אחר...

במציאות מעבר לדיסני, חושבת שיש מקרים פתולוגיים של הפרעות אישיות (מרקסיזם, אנטי חברתית..) ואז באמת זה רוע מוחלט ואנשים שהתפיסה שלהם את הרע והטוב היא אחרת משלנו.. שם יותר אפשר לראות ''רוע מוחלט'' ז''א אנשים שיודעים שהם הרע ולא אכפת להם מזה והם לא מתחרטים.. זה מיעוט של אנשים, רוב האנשים שעושים דברים רעים אם לחשוב איך הם נראים בפנים, לדעתי אין שם תחושה של זדוניות או דווקא כדרך חיים (במקרים ספציפיים אולי כן, כמו כולנו) בבחירה להיות גנב נגיד זה לא כי אני רוצה להיות רע ולא אכפת לי, זה כי למה לא, והרבה להפוך חיסרון לאידיאל..

אם לחשוב על הספרים שקראתי שדמות הרע שם כן היתה אנושית, חושבת שבאמת זה התנהלות רגילה של אדם שחי את חייו וזה הרגילות.. יש את מי שנולד לזה (שכונות מצוקה וכאלה), יש את מי שנפגע ונוצרה טראומה, יש את מי שזו הדרך היעילה שהוא מצא להתמודד (לא להתמודד) עם החולשות שלו.. אבל בסה''כ אני חושבת שכולם חיים עם עצמם די כמו אנשים רגילים, מקבלים החלטות כמו אנשים רגילים, רק שאיכשהו בדרך היתה סטיה בכיוון של קבלת ההחלטות..

נקודה חשובה בעיני היא זה שלדעתי רוב האנשים חיים יחסית בטוב עם המצפון שלהם. אבל לא כי הם רעים במקור אלא כי הנפש לא יכולה לשאת את זה שהאדם פועל בניגוד מוחלט לערכים ולאמונות שלו על החיים, מה שנקרא- דיסוננס קוגניטיבי. ברגע שיש כזה דיסוננס האדם מתאים או את המעשים לערכים, או את הערכים למעשים.. באיזשהו מידה כן? יכול להיות רגעים שאדם עם מצפון, קורה לכולם.. אבל שהדרך חיים מנוגדת לאמונה זה לא אפשרי לשאת את זה בשפיות..

2. חדמ"ש.

3. לא ממש...

1. ברור, מאוד. מחשבות מה מי שאני כותבת עליו היה עושה בסיטואציה מסויימת שקוראת או איך הוא היה מגיב אם היה רואה אותי עושה את זה... וגם הסתכלות יותר רחבה על דברים, הבנה שלא הכל שחור או לבן ויש עוד צדדים לכל דבר...

2. אני כותבת כבר בערך ארבע שנים על אותן דמויות אז הן גדלות יחד איתי כזה... יש דברים שכתבתי לפני שלוש שנים שאני לא מסוגלת לקרוא כי זה ממש לא אני עכשיו אבל זה כן אני של פעם...

כששואלים אותי על מה אני כותבת אני עונה שעל עצמי כי גם אם זה לא השם שלי שם-עדיין אני כותבת את החיים שלי, הרצונות, החוויות, הפחדים... לכן אני לא מסיימת סיפורים, סוג של כל עוד החיים שלי ברוך ה' ממשיכים-גם הדמויות ימשיכו לחיות...

3. האמת שלא לגמרי הבנתי את השאלה אז כאילו, כנראה שלא...😅

מה שמלווה אותי הוא מה שמלווה את הכתיבה שלי. הכאב ממנו אני ניזון בשביל המשמעות.

המילים השונות כמו כן המסקנות - מתחלפות כל הזמן.

קודם כל המשך בבקשה...

נוגע ומרתק.

תמשיך לכתוב.

מעניין.

מרגיש עמוק

מנסה לרדת לעומק