אבל מאוד נפוץ...

זה נכון שכדאי לעורר אנשים שיחשבו פעמיים, לפני שהם עושים צעד כזה גדול בחיים. אבל גם להפחיד יותר מדי זה לא טוב כי אז האדם כבר מאבד את הביטחון העצמי וכל הזמן קול פנימי ילחש לו 'אולי אתה מהופנט?' 'אולי אתה סתם חולם שהיא מתאימה לך?' ואז גם בחורה שמתאימה לו הוא יפסול...

פשוט צריך להיות אמיתי עם עצמך ולבטוח על השי"ת בתמימות שאתה עושה מה שאתה יכול והשאר הוא ידריך אותך כי 'שומר פתאים ה' '

בס"ד

לא בטוחה שזה ימנע ממני להתחתן בגיל כזה, אבל הסיפור בהחלט עצוב..

לא תמיד הגיל קשור..אני יכולה להעיד מהצד השני של זאת שהתחתנה בגיל צעיר ומכירה עוד כמה חברות כאלה שב"ה הכל מעולה!

לפעמים זה גם בכלל לא קשור לגיל,יש לי חברה שהתחתנה צעירה והתגרשה בגלל בעיה שהיתה לבעלה.

בקיצור חבל להלחיץ.

כדאי כשנפגשים כמו שהזכירו לפני להתיייעץ עם אדם מבוגר ולא ללכת רק אחרי הרגש.

בהצלחה לכולם!

תמיד יש שני צדדים יש אלה ויש את השניים...השמחים והעצובים.

מאוד.

וזה באמת כן מייצג, פשוט על זה אפח'ד לא מדבר.

פעם לא האמנתי שזה כך,

אחרי שראיתי חברות צעירות שמתגרשות מכל מיני סיבות,

הבנתי שזה בכלל בכלל לא פשוט העניין הזה,

ולא ממולץ לכולם בגיל כל כך צעיר.

וגם בגיל אחר,

צריך לשים לב לעוד דברים חות מאשר הרגש,

כי לפעמים הרגש עובד חזק,

אבל אם חושבים קצת- זה לא קשר שיהיה טוב לאורך זמן.

ואחרי כל ההשתדלויות צריך המון המון סיעתא דשמיא.

(ואפילו 16.5) והשואים באושר.

יותר מי שאני מכיר מקרים הפוכים.

(ודרך אגב המקרה שאני מכיר של משהי שהתחתנה בסוף שמינית,דווקא זה היה אחרי קשר ארוך של כשנתיים,והמקרים שהתחתנו בשידוך וקשר קצר החזיקו מעמד)בקיצור זה לא אומר כלום.

וזה קשור לבאיזה חבר'ה גדלים,יש מקומות שבגיל 20 עדיין ילדים ויש מקומות שעצמאיים בגיל 16.

לצערנו המגמה היא לא לכיוון הנכון,ומשם הבעיות והסיפורים העצובים האלה.

אבל אינלי זמן עכשיו...

איזו תנאים חברתיים מבגרים את האנשים, ואיך זה מתבטא בפועל בחיי הנישואין?

רוב האנשים חיים על חשבון ההורים (גם אם לא אצלם)

כשבן אדם בגיל 14 הלומד לדאוג (במידה מה) לעצמו הוא מתבגר הרבה יותר מהר.

(יש לי חבר שאמא של אשתו,לפני החתונה רצתה לקנות לו ציצית,היא שאלה את אמא שלו מה המידה שלו,והיא אמרה לה שהיא לא יודעת,פעם אחרונה שהיא קנתה לו בגדים הייתה בכיתה ח....)

יקבל החלטה על בחירת בת זוג בצורה יותר שקולה?

תהיה לו יותר מוכנות להתאים את עצמו לאשתו?

איך זה בדיוק קורה?

[לא שהטענה שלך נשמעת לי מוזרה, אבל הייתי רוצה להבין יותר].

יש את האתגרים הכלכליים של חיי נשואין, שבהם יותר ברור שאדם שגם עד היום התמודד עם משימות כאלה, ולא לקבל הכל מן המוכן מגיע במצב בשל יותר, אבל, ברור שזה לא הנושא היחיד שדורש בשלות, ואולי גם לא הנושא העיקרי שיש בו קשיים של חוסר בשלות.

איך אתה חושב שבוחרים בן זוג?

מה צריך כדי לבחור בן זוג?

מה זה "מוכנות" לזוגיות?

אענה מעט על שתי השאלות האחרונות.

מה צריך כדי לבחור - אינטואצייה אנושית, סדרי עדיפויות בחיים,  היכרות עצמית, שיקול דעת אחראי [חשיבה הגיונית ולא פזיזה].

המוכנות היא בהרבה תחומים [אני לא נכנס לתחומים טכניים] -

אחריות - לחשוב על התוצאות של מה שהאדם עושה. במקרה של בעיות, לחפש פתרונות ולא אשמים, את היכולת של האדם לעשות דברים שלא נעימים לו, אבל צריך לעשות אותם.

תקשורת - להפתח רגשית, לשתף ברצונות, לנהל חילוקי דיעות. 

את היכולת להתחשב בשני, לא להיות מקובע למה שהאדם רוצה בעצמו.

(מסתבר ששכחתי דברים חשובים).

וזה קשור גם לחלק ממה שאמרת.

כשהוא לומד לדאוג לחיים שלו,הוא מקבל (אחראי שהוא גם עושה טעויות) שיקול דעת אחראי,סדרי עדיפויות וכד'.,

*זהירות, כל המעוניין מוזמן לוותר על החפירה*

"לטובת על אלה שברור להם שגיל 19 הוא הגיל האידאלי לחתונה,

ושקשר של חודשיים נשמע להם ארוך מאוד."

מאיפה למדת בסיפור שגיל 19 הוא גיל לא אידאלי לחתונה?

נכון, יש בעיה של חוסר בשלות בסיפור, בעיה מאוד גדולה של אדם לא בנוי וצעיר.

הבעיה פה היא לא החתונה- הבעיה היא שבגיל 19 אין לו מושג מיהו ומה משמעות הדברים והפעולות שהוא מבצע.

זו בעיה חברתית אמיתית- ילדים בגיל 19 שכל מה שמבדיל ביניהן לבני 9 זה שהם מתעסקים בנושאים משמעותיים יותר,

שמשפיעים יותר על חייהם וחיי אחרים. חלק מהתרבות שלנו מכריח זאת, אבל לתת לילד בן 9 להתעסק בזוגיות זה מסוכן,

לכל הצדדים.

שאלת גיל הנישואים אכן מטרידה רבים, במיוחד ב"ציבור שלנו" שמצד אחד חי חיים שבהם הבשלות החברתית לנישואין מגיעה

מאוחר(וזה כולל בשלות רוחנית, בשלות של דעות, של משמעות ואחריות, וגם ביסוס כלכלי.) ומצד שני הבשלות הגופנית מגיעה

בלי להתחשב, והפער הזו מאוד בעייתי. בתוך הפער הזה אנשים פוצעים את עצמם- מי בכך שהוא מחכה יותר מדי מי בכך שהוא

לא מחכה כלל, הפער הזה גורם לרבים ליפול והופך את כל עולם הזוגיות שלנו לעדין ושברירי, מתוק ומר. 

נשארנו בשאלה קשה מאוד - מה עדיף?

להתמודדות עם הצורך הכל-כך בסיסי הזה שמתעורר באדם, למצוא את חציו השני, יש מחיר - היא מגיעה לעיתים למלחמות,

כאשר הצורך מתעורר הוא נמצא שם- מי שמרגיש שהוא חסר, החיסרון לא נעלם, "תהום אל תהום קורא" וכאשר לא ממלאים את

הצורך הוא מנסה למצוא דרכים חלופיות שרק מזיקות, ומלחמה נוספת להילחם ב"דרכים החלופיות" נפתחת. כוחות הנפש והגוף

נצרכים כדי להתגבר במלחמה וכמו במלחמה יש מערכות מוצלחות ויש שלא. המצב לא פשוט.

מצד שני - אדם לא בשל יזיק לעצמו ולכל מי שיבוא איתו במגע. כפי שתיארת- ומקרים רבים ומצערים כמוהו. זוגות צעירים שלא

מבינים בכלל מה משמעות הקשר והזוגיות, הם מגיעים למקומות קשים, "עינוי נפשי", ברור ששניהם לא מאושרים ובטח שלא

מגיעים למה שאנו מבקשים ורוצים בשבילם ובשביל עצמנו - "שכינה ביניהם", ואין אפשרויות ביניים, האפשרות השנייה היא "אש

אוכלתם". 

אז מה עושים? הדבר הראשון הוא להבין שהבעיה היא לא הגיל- הגיל צריך להיות מותאם לאנשים לא לרעיונות, מי שמסוגל 

שיתחתן מוקדם- מי שלא, שלא. אין חובה להתחתן בגיל 18, זה רצוי ועדיף, לכל שיטות חז"ל ורז"ל- אבל מי שלא בשל עדיין

צריך לחכות, כי הנזק גדול יותר אם יתחתן לפני שהוא מסוגל מאשר אם יחכה. מי שמגיע לגיל מאוחר בלי תחושת צורך בחתונה

אולי רצוי שיבדוק מול עצמו, כמו בכל התפתחות מאוחרת, מה מעכב. אבל השיח לא צריך להתמקד במספר אלא בבשלות

האישית, יש מי שבגיל 17 כבר בשל לכך ויש מי שגם בגיל 25 לא בשל.

הדבר השני הוא לבדוק למה אנשים נשארים ילדים עד גילאים מאוחרים מאוד- ילד בן 13 נחשב לבוגר לפי חז"ל, לא השתננו

ביולוגית בצורה כל-כך מהפכנית שאנשים כבר לא יכולים להחשב כבוגרים בגיל 13, לפחות עד כמה שאני מבין. אלא השינוי הוא

בעיקרו חברתי תרבותי. מי שלא צריך להתבגר עד גיל 20(חיים עם ההורים, על חשבון ההורים, ללא אחריות, ללא מחוייבות

אמיתית...) לא מתבגר, אבל המערכת הביולוגית מתקתקת, לא מוכתבת לתכתיבים חברתיים תרבותיים.

עד שלא נגדל, כחברה, בוגרים אמיתיים(ולא ניפול לתופעות כמו "המבוגר הילד"), נשאר עם הבעיה הזו.

השאלה היא לא בני כמה הם התחתנו בסיפור, אפשר לספר את אותו סיפור על אנשים בני 28 וזה עדיין יהיה רלוונטי.

שנזכה שלא יהיו סיפורים כאלו, שנזכה כולנו להגיע ממקום הרבה יותר אמיתי לעניין הזה.

אבל זה לא סותר את זה שיש כאלה שכן.

נראה לי אפשר לפתוח מועדון למי שסובלת מבחילות כל ההיריון

נראה לי אפשר לפתוח מועדון למי שסובלת מבחילות כל ההיריון

ועל נשואים שאיכשהו מתנהלים אבל הזוגיות שלהם רחוקה מלהיות מאושרת,

בכלל כמעט ולא יודעים.

למי שזה מתאים לו- אחלה.

לרוב האנשים זה ממש לא מתאים. אבל ממש לא.

אם המציאות מעוותת או לא, אני לא יודעת, אב גם בהנחה שאתה צודק- אנחנו עובדים עם המציאות העכשווית,

ומנסים להעלות אותה בצורה מתאימה, ושלא פוגעת בנו.

ילדים בני 18 לא באמת יודעים מה הם רוצים, גם אם הם חושבים ככה.

אני מכירה היטב את החברה עליה אתה מדבר, חייתי בה כמה שנים טובות בחיי,

והסביבה גורמת לאנשים לרצות להינשא מהר- כסוג של לחץ חברתי וכך נכון לעשות וכולי,

כשהחברה די משתיקה את הסיפורים שלא נגמרים בטוב.

אז אנשים נפגשים, לפעמים יותר מתאהבים ברעיון של להתחתן מאשר בבן אדם, ואז מתחתנים.

והם גם נפגשים לרוב לא הרבה זמן, שלא לומר מעט מאוד.

ואז הם נקלעים למערכתזוגית שהיא בכלל לא המודל שלו הם ציפו, כי איך אפשר לבדוק את זה בשבוע או בשבועיים,

ומי בכלל אמר להם שכדאי לבדוק את הדברים האלה לפני. העיקר זה להתחתן.

ואז חלקם מתייעצים עם מבוגרים שאומרים להם שכל בסדר, אבל להם בכלל לא בסדר.

והם פיתאום מתחילים לגבש להם כיוון בחיים, והבן/בת הזוג שלהם מתנגדים בכל תוקף.

ואז הן מוצאים את עצמם בגיל 20, גרושים + ילד.

או שהם מוצאים את עצמם, בני 25, נשואים לא באושר בכלל, נשואים+4.

ואז חלקם עושים מפנה רציני מאוד בזוגיות שלהם, כי שניהם מוכנים לעבוד, וחלקם לא.

חלקם מתגרשים, חלקם מוכנים להשתנות בצורה רצינית, וחלקם סוחבים ת'חיים ביחד.

ולחלקם טוב.

ותשעים אחוז מכל אלה, גם מהאלו שבסופו של דבר כן טוב להם, לא ממליצים להתחתן כל כך מוקדם.

וחלקם מספיק אמיצים לומר את זה לא רק למי שקרוב אליהם, אלא למי שפותח איתם שיחה על זה.

אבל אף אחד לא מאמין להם, ואומרים שזה סתם, והכי טוב להם. והנשים קושרות תמטפחת יפה, והאיש

מחייך בתפילת שחרית בביכ"נ, והילדים שלהם יפים מטופחים וחייכנים.

ואז מגיע עוד דור כזה.

ותאמין לי, שפעם דיברתי אחרת. אבל יש לי יותר מידי חברות שעשו את הצעד הזה בגיל כזה,

בשביל שאני לא אשנה את עמדתי...

ובאמת, שרק מי שזה מתאים לו יכול לעשות את זה, אבל זה אחוזים בודדים מהציבור.

אז אולי זה לא האידיאל, אבל אנחנו חיים במציאות כזו, ולא חושבת שרצון ה' זה שנבנה ככה בית.

ואני יכולה לשים כאן בשרשור לפחות 6חתימות שעולות לי כרגע לראש, של אנשים מאוד צעירים,

שלא ממליצים בכלל.

במקום לדבר על "גיל הנישואים" לדבר על בשלות ומוכנות. במקום לתת לאנשים לפתח רעיונות לא מציאותיים בקשר

לחיים הזוגיים שלהם, שמובססים בד"כ על אגדות, ספרים, סרטים וסדרות, אולי קצת ממה שהם ראו אצל ההורים

והמשפחה(וגם זה מאוד חלקי) - ללמד ולהעמיק בנושא הזה, כי הרבה יותר חשוב ומשמעותי שהם יתפתחו ויבינו

מה זה זוגיות לפני שהם מגיעים לשם מאשר שהם ידעו לפרק משפט מורכב ולדעת את סוג הפסוקית שלו.

וחשוב שהמבוגרים יהיו אחראיים וידעו להוביל ולכוון ולייעץ, ויהיו חלק, בין אם זה רב, הורים, חבר בוגר ונשוי

שנוח להתייעץ איתו. ולהתייעץ על איך ומתי ואם זה מתאים. וגם בהתחלה לא לחשוב שאנחנו יודעים הכול ולנסות

להמציא את הגלגל - יש מספיק טעויות שאפשר להימנע מהן בעזרת עצה טובה.

במקום שהחברה תדחוף ילדים בני 18 שלא יודעים מה זו אחריות להתחתן בגלל שבגיל 20 כבר צריך להיות נשואים,

היא תדבר על מוכנות לנישואים, מוכנות לקשר, לא בגיל 18, אלא לפני זה.

וכן- הכי נכון וטבעי זה להתחתן מוקדם, אבל היום החברה מקולקלת וגם בנושא הזה צריך להיות חכמים ולא לחפש

מתכון "פלא" לנישואים אלא להבין שזו עבודה גדולה וחשובה מאוד, ויש לה השפעות גדולות ומשמעותיות לכל החיים.

לענ"ד הקטנה זה בהחלט עלול לעזור להתייעץ עם דמות חיצונית, אבל בסופו של יום, רק האדם עצמו יכול להעיד האם הוא בשל או לא. אדם קרוב אל עצמו, ויודע נבכי ליבו, ולכן לפעמים דמות חיצונית עלולה להטעות ולהגיד דברים שאינם בהכרח תואמים את המצב.

ככה שהחשש לכיוון הזה הוא יותר גדול.

מי שחי בתוך חברה שיש בה לחץ מובנה להתחתן בגיל מסויים, או שבמשך רוב חייו הוא אסף דוגמות

של זוגיות ממקורות מאוד מקולקלים, לא בטוח ידע ויבין בכלל מה הוא מחפש והנזק הוא גדול.

מי שמכיר את חיי הנישואים, מי שמבין מהי זוגיות יהודית יכול לייעץ לו. ברור שבסופו של דבר זו החלטה שלו

כמו כל דבר אחר. אבל "אדם קרוב אצל עצמו" זה לא לשבח, אלא לגנאי, להגיד שאדם עיוור בענייני עצמו...

את רוצה להגיד "יודע צדיק נפש בהמתו" - זה מתאים לאמירה שאדם מכיר את עצמו וכוחותיו, אבל בשביל 

זה צריך להיות צדיקים...

עליה אני מדבר.

ואני אכן מסכים שגיל 17-16 לצערנו רוב האנשים היום לא מוכנים במבט לאחור אני שמח מאוד שלא התחתני אז)

אבל ב18-19 רוב האנשים מוכנים,או יכולים להיות מוכנים.

איפה שאני חי ממש אין לחץ חברתי להתחתן בגיל צעיר (טוב אולי לא 25,אבל אין לחץ על 18) ונכון שרוב החברים שלי מתחתנים לפני 20,אבל מי שמרגיש שזה לא מתאים לו אז לא.

אני חושב שרוב האנשים יכולים להתחתן לפני גיל 20 וזוהי גם דרכה של תורה (כל ההיתר לדחות מעבר לכך הוא בשביל ללמוד תורה וגם זה רק אם אין יצרו גובר עליו)

אני מכירה את החברה הזו מצוין, וחייתי בה אישית מספר שנים נכבד משנותיי

.

אתה אולי לא קורא לזה כך,

אבל עובדה היא שאנשים מבוגרים ייעצו לחברות שלי להתחתן בגיל כזה,

ובוודאי שהן מוכנות וכבר בשלות לכך (???),

אז לחלקן זה עבד, ולחלקן לא.

אני ממש לא חושבת שכיום רוב האנשים יכולים להתחתן לפני גיל 20 ולחיות בזוגיות בריאה ומאושרת,

בכלל לא.

ויש הרבה פרטים שרוב הציבור לא יודע,

וזה רק עצוב לראות איך חיים של אנשים נהרסים ככה.

הקביעההזו שזו דרכה של תורה מצטרפת לעוד כמה קביעות מהסוג הזה בקשר לאיך בית נבנה,

שאלו קביעות שעצוב לשמוע אותם,

ולא כאן המקום לפרטם.

אני בהחלט חושבת שמי שמעודד את הציבור לדברים האלו לוקח ע עצמו אחריות שלעיתים הוא לא יודע מה 

השלכותיה.

כיום לא.

וממילא לא מקבלים את כל פסקיו של הרמב"ם כיום,

ככה שאני לא רואה את זה דווקא כהוכחה..

זה בדיוק מה שאני שואל!

את צריכה לתת ביסוס לטענה הזאת הזאת שאנשים לא מוכנים נפשית בגיל 20 וזה עלול לגרום להם נזק.

מה לדעתך היא המוכנות הנפשית שצריך שאין בגיל 20?

ואת לא יכולה לצאת מנקודת הנחה ש"לא מקבלים את כל פסקיו של הרמב"ם" הנקודת הנחה היא שאין מחלוקת לא ההיפך (חוץ מזה שלא חסר מקורות שצריך להתחתן לפני20 חוץ מהרמב"ם).

ברמב"ם כתוב שאסור לבשל בשבת,אבל בסדר לא מקבלים את כל פסקיו של הרמב"ם.....

הנקודה שדי"מ הדגיש שלדעתו היא שהופכת אנשים למוכנים להתחתן זו העצמאות, שאנשים מגיל צעיר דואגים לעצמם, ולא חיים על חשבון ההורים.

זו החברה שאת מדברת עליה?

נראה לי אפשר לפתוח מועדון למי שסובלת מבחילות כל ההיריון

נראה לי אפשר לפתוח מועדון למי שסובלת מבחילות כל ההיריון

זה נכון שבאופן כללי - כולם עומדים על סקאלת הפעמון של שכבת הגיל שלהם, ולכן המקסימום בגרות משתנה, לכל שכבת

גיל.

חז"ל מעמידים את גיל הנישואין על 18, כך היה בחברה שלהם וככל הנראה הבשלות הייתה בהתאם. לכן סביר להניח שגם

היו כאלו שהתחתנו בגיל 17(ואחד מחכמי הגמרא התחתן בגיל 16 ואמר שהוא מצטער שלא התחתן קודם). אין שום סיבה מלבד

סיבה חברתית ותרבותית שאדם לא יהיה בשל לכך בגיל 17, ולכן אם הוא מגיע מרקע מיוחד אכן אפשר למצוא כאלו.

רוב בני ה17 שאני מכיר לא מבינים בכלל מה המשמעות של בשלות לנישואין שלא לדבר על להיות בשלים, אבל זה לא מוכיח,

כי אין הוכחה לוגית על דרך ה"לא מצאנו", אפשר להגיד שזה לא סביר בצורה קיצונית.

אני באמת חושב שכל הדיבור על "גיל הנישואים" גורם נזק. מי שלא מוכן ב"גיל הנכון" מזיק לעצמו ומרגיש לא בסדר, וזה גורם

למה שפותח השירשור הביא. ומי שמוכן לפני זה חונק בעצמו צורך טבעי שעצם החניקה שלו מזיקה לו ועלולה להפריע לו בהמשך.

לכן אני מדבר על בשלות- ובעניין זה- "אין הנחתום מעיד על עיסתו", שכל אחד יעשה לו רב שייעץ לו וידריך אותו אם הוא מוכן,

ואני יודע שיש כאלו שיתנגדו לרעיון שמישהו צריך עזרה חיצונית בעניינים כאלו, אבל אני חושב שאדם קרוב אצל עצמו והנזק גדול

מהתועלת. לא הייתי אומר לאדם "תתחיל לצאת, מה כבר יכול לקרות?" כי הוא עלול לגרום הרבה מאוד נזק לעצמו ולאחרים.

זה בגלל שהמוכנות שלהם יותר מהירה מהבוחרים לחכות עם עניין החתונה.

ממש ממש לא.

אם כבר אולי הייתי אומרת שזה נובע מהבדלים מציפיות מקשר ומחתונה -גם זה קשה להגדיר.

בכ"ז אולי הבדלים בין סגננות, המצב החברתי (אנשים קרובים לבחור שמתחתנים) שזה נראה לי אחד ה-גורמים ושוב מצטטת מתגובתי הקודמת : הבדלים מציפיות מקשר ומחתונה

בכל מיקרה, בלי להכליל וח"ו לא לפגוע אבל ישנם מקרים שבחור/ה בני 17-18 שאומרים שהם כבר בשלים לחתונה זה דווקא קצת מחוסר בגרות ומחוסר הבנה של מה זה דורש ממך.

לפעמים כשלאדם צצה בעיה והוא רוצה לברוח ממנה לחתונה (דבר שלצערי רואים הרבה) צריך להיות חכמים ולפתור אותה נקודתית וזו בגרות גדולה יותר..

מכיר אישית אדם בן 61 שמתנהג כמו ילד בן 3

ומצד שני בנים (ובנות) בגילאי העשרה עם בגרות שהיא הרבה מעבר לאדם בגילאים

מבוגרים יותר...

או כמו שאמרה לי פעם ילדה חכמה: "ילד זה לא גיל, זה אופי"

מכירה את הטיעון.

כנראה פשוט באתי מתרבות קצת שונה בעניין וסתם עשיתי פה בלאגן כשאני היחידה שקשה לה עם זה.

אותי קשה ומיותר לשכנע עברתי כבר את גיל 17

ממש לא התכוונתי להשמע בעד!!!! 

שמדברות על הקשר שבין גיל הנישואין לבין הגירושין (כלומר - שהמתגרשים, יהיה כתוב גם באיזה גיל הם התחתנו).

זה יהיה כלי הדד הכי יעיל כדי לבחון את האמירה הלא מבוססת שלך.

אתה לא יכול לדעת מה באמת מייצג וגם אני לא, אז אני לא רואה טעם להתייחס למשהו כמקרה מייצג אם אין נתונים רשמיים של המדינה לגבי זה.

אם הייתי יודע ש56 אחוז מאלו שמתחתנים עד גיל 21, מתגרשים, לעומת 30 אחוז בלבד מכלל המתחתנים בארץ, בכל הגילאים, שמתגרשים - היה לי סיבה טובה להאמין שאתה צודק ואכן זה שכיח הרבה יותר אצל אלו שמתחתנים צעירים.

עד שאין לי מידע כזה, זה לא רלוונטי.

אולי אחפש בקרוב, נראה.

ועם רבנות ראשית שעקרונית יודעת על כל נישואין ועל כל גירושין (ומה שלא - זניח לגמרי לגמרי...)  - שיהיה משהו לא ידוע? אני בספק.

הכל רשום איפה שהוא, השאלה היא אם מישהו סידר את זה בצורת גרפים של ממצאים ונתונים ופרסם את זה לציבור...

מעיון קל שעשיתי היום לא מצאתי השוואה כזאת של גיל הגירושין לעומת גיל הנישואין של אותם זוגות זה כנראה דבר שלא חשוב לאנשי הלמ"ס לבדוק...או שפשוט לא פירסמו, ואולי זה גם קצת מסובך לבדוק את זה במדויק...

אפשרית - אם כבר עשו גרף כזה. אבל זה גם לא בטוח הכרחי - אם רוצים רק להגדיר בגדול שנישואין בגיל צעיר באחוז גבוה יותר נגמרים בגירושין - בהתחשב בעובדה שככל הנראה רוב הנישואין בגיל צעיר בקרב היהודים בישראל, הם נישואין של דתיים וחרדיים - מספר החילונים שמתחתן, נניח, עד גיל 20/21 - הוא די קטן. אין בידי עכשיו נתונים על כך אבל עברתי על זה בעבר...

ב. זה גם נכון - אבל זה יכול להצביע על מגמות כלליות - וזה המדד הכי טוב שיש, חוץ מאשר לעבור זוג זוג ולתחקר אותו למה התגרש בגיל צעיר...

לגבי ג' - טוב, מקרים כאלו אין באמת דרך לבדוק - ומי שלא התגרש, על פי ההלכה, הוא נשוי - אז זה לא משנה לעצם הטענה שעלתה כאן בשרשור לגבי גירושין מחתונה בגיל צעיר...

"חרדים".

אני ממש לא בטוח שהמסקנות שלך הן הנכונות,

וגם אני לא בטוח שההשערות שאביא להלן הן גם נכונות,

אבל נראה לי שהן יותר קרובות לאמת...

הגיל האידיאלי הוא סובייקטיבי לכל אחד ואחת,

וגם אורך הקשר האידיאלי לפני החתונה הוא גם סובייקטיבי לכל זוג וזוג.

כל אחד מגדיר בגרות ובשלות בצורה שונה, אחד יגדיר בגרות = רצינות ואחריות,

ואחר יגדיר בגרות = יכולת הכלה והבנה של האחר, והשלישי יגדיר בגרות = יכולת לחיות ללא תלות באחר.

ולכן זה לא נראה לי נכון להשתמש במונחים האלו בלי להבהיר למה מתכוונים.

באופן כללי, אני חושב שאחת הבעיות הנפוצות בקרב אלה שמתחתנים בגיל צעיר,

זה שההחלטה לרצות להתחתן נובעת מאיזה דחף אימפולסיבי ולא מהרגשה אמיתית פנימית של "לא טוב היות האדם לבדו".

והדחף הזה מפריע הרבה פעמים לבחון בצורה מפוכחת האם באמת הקשר הזה באמת מתאים.

הצורך בקשר ארוך כיום נובע מזה שחלוקת התפקידים בבית בין האיש והאישה אינה ברורה מאליה,

ולכן הרבה זוגות צריכים להתחיל את הבנייה של הזוגיות כמעט מאפס - וזה לוקח יותר זמן.

אבל אם כבר ברור לזוג איך הכימיה ביניהם אמורה לפעול (האישה - נמצאת בבית, והבעל - מביא את הכסף.), אז יש פחות צורך בקשר ארוך.

אָמַר לָהֶם, צְאוּ וּרְאוּ אֵיזוֹהִי דֶרֶךְ יְשָׁרָה שֶׁיִּדְבַּק בָּהּ הָאָדָם. (- "על כן יעזוב איש את אביו ואת אמו ודבק באשתו והיו לבשר אחד")

רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר, עַיִן טוֹבָה. (- הסתכלות חיובית אחד על השני)

רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ אוֹמֵר, חָבֵר טוֹב. (- אינטרסים רוחניים משותפים)

רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר, שָׁכֵן טוֹב. (- אינטרסים חומריים משותפים)

רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר, הָרוֹאֶה אֶת הַנּוֹלָד. (- הסתכלות לעתיד, ומתוך כך להבין מה באמת נכון לעשות)

רַבִּי אֶלְעָזָר אוֹמֵר, לֵב טוֹב. (- שילוב של הכל יחדיו)

אָמַר לָהֶם, רוֹאֶה אֲנִי אֶת דִּבְרֵי אֶלְעָזָר בֶּן עֲרָךְ מִדִּבְרֵיכֶם, שֶׁבִּכְלַל דְּבָרָיו דִּבְרֵיכֶם.

אם זה ספק שיכול להתברר ולהתיישב במציאות אז לחכות.

גם צריך תמיד לשאול האם בקשר יש את כל מה שמחפשים ונכון כדי להקים בית

איך יודעים מה צריכים כדי להקים בית?

יש לי הרבה רצונות ושאיפות וכו', אבל אף פעם לא באמת הייתי נשואה כדי להבין מה אני צריכה בבעל..

זה תהליך שמתחיל בזהות שלי ובערכים שחשובים לי ואיך יראה הבית שאני רוצה להקים, ואז מתוך זה בפגישה מבררים האם יש מכנים משותפים, האם יש מציאת חן

לא באמת אפשר לדעת בלי ניסיון

וגם כשיש ניסיון אנשים יכולים לטעות בבחירה שוב

בשלב מסוים, המשך הציפייה אינו מוסיף נתונים חדשים על הפרטנר אלא רק מעכב את הנכונות לקבל החלטה, לחתוך או להחליט שזה זה.

כנראה שאת מכירה אותו מספיק זמן, מכירה את הערכים המרכזיים שלו, ראיתם אחד את השניה ברגעי כעס או לחץ, אתם יודעים מה שואפים לבנות – ואין באמת מידע חדש וקריטי שעומד להתגלות שבוע הבא.

אין ודאות של 100% בשום דבר. בחירה זוגית אינה "גילוי" של משהו שקיים במאה אחוז, אלא החלטה ליצור את הוודאות הזו יחד.

את צריכה להבדיל בין ספק מוצדק לחשש מטבעי: אם יש דברים שהם מהותיים - חוסר התאמה בערכים, תקשורת לקויה, אורח חיים והשקפה שונים, ראייה שונה של מציאות החיים והתכנון לעתיד- זו סיבה מוצדקת לעצור.

לעומת זאת, פחד מהחמצה או פחד מהתחייבות הם תגובה אנושית טבעית למעבר בין שלב ההססנות לשלב ההשקעה.

יכול להביא מעצמי - הכרנו והחלטנו להתחתן עוד לפני שהיה לי תואר. אנחנו לא דוסים ולא מסוג המשפחות שמסתמכות על פרנסת האישה.

תודה לאל שמי שהיום אשתי האמינה בי, נענתה להצעת הנישואין (אחרי 3 חודשי היכרות ביננו), התחתנו, בתחילה הייתי סטודנט והיא פרנסה, חיינו בצמצום רב, ואח"כ סיימתי את הלימודים, השתלבתי בעולם הייטק, נולדו לנו ילדים, גרים בבית מרווח, וב"ה חיים באושר

אבל איך אני יכולה לדעת מה מהספקות באמת מוצדק?

מתמודדת איתן 🤔

ודאות היא לא שהכל מושלם, אלא שאני שמח בעיקר שפגשתי ומוכן לעבוד איתו ולגדול איתו. ברגע שבו פוגשים את זה יש ודאות ואין מקום להכניס ספקות

יראה את הטוב במי שמולו, יבחר בו,

ובעצם יתחרט אח"כ על החבילה שהוא לקח על עצמו?

לא ודאות שאני כרכע בשיא הקשר ואנחנו תמיד בעננים, שברור לי שהוא הכי טוב.

פשוט הבנה שיש בסיס לקשר, בסיס משותף בשיח וערכים, ואמונה שעם הקשר הנוכחי ועם האישיות שלך ושלו אפשר להצמיח ולהפריח את הקשר מעלה-מעלה.

בסיס זה טוב

טוב.. תודה!

1. שנעים איתו וכיף ונחמד

2. שהוא מודע לחסרונות שלו ולא נרקיסיסט

3. שאין דברים שהם ווטו (לא כדאי להתחתן עם חילוני כי זה מורכב, זה בסדר להטיל ווטו על חסרונות אובייקטיביים)

לכולם תמיד יש חסרונות ובתוך הקשר מתגלים עוד חסרונות, ככה זה באופן טבעי. המטרה היא למצוא דבר עיקרי - הלב שלו, המילה שלו, המידות שלו, האמיתיות שלו, הרצון שלו - ועל זה לשים את הכסף

אבל מה הקשר לבדידות

ולמה שזה יפריע

ניסיתי לשכנע מישהי שתפסיק ושהוא סתם מבלבל אותה עם שטויות, לא מקשיבה...

בעיניי הכול עניין של מינון. הבעיה מתחילה כשנוצרת תלות- כשהוא הופך לכתובת הרגשית הקבועה או מחליף קשר אנושי.

הבעיה היא בין היתר שהוא מתחנף ומרצה ולא מאתגר.

להבנתי הוא נותן עצות לא רעות בכלל לנשים, והרבה פעמים לא מתאימות בכלל לגברים.

נתתי פעם תאור של קשר חצי רעיל (לא כזה שמרעילים בכוונה, אבל כזה שלא בריא לצד הגברי שבעניין).

GPT הציע להמשיך

ג'מיני ממש צעק שזה קשר רעיל ושנכון להפסיק אותו. אבל רק לאחר עוד קצת התכתבות.

גרוק לא זוכר מה הייתה התשובה. אבל יהיה מעניין לנסות. אני אחפש אם יש לי את השאלה.

ראיתי פה ושם התייעצויות עם GPT של נשים עם שאלות נשיות (וגם ניסיתי לבדיקה) והיה ניכר ממש שהוא מוטה לכיוון הזה.

מקום אחד שהיה בו מענה לא רע לגבר: מודלים סיניים לא מצונזרים. המצונזרים עושים את מה ש"נכון" ופמיניסטי.

GPT ודומיו מעולים בצורך לקחת משהו שאדם כותב ולעשות לו שיקוף. זה נותן תועלת בערך כמו לכתוב בשביל עצמך (תרגיל ידוע לניקוי הנפש מעומסים שעובד יפה) וגם קצת כמו המנגנון המקובל באחת החסידויות לכתוב ליהודי שכבר לא איתנו.

זה שהוא יכול לשנות את דעתו תוך כדי תנועה מאות פעמים אם זה מתיישר עם דעת השואל.

אז אני לא יודע כמה נכון לשפוט אותו כמישהו עם מערכת מוטה לצד כזה או אחר...

הוא פשוט נותן עצות לא נכונות. גם אם הוא "נוטה לכיוון".

אין לה באמת אינטילגנציה רגשית ויכולת חשיבה מורכבת זה ניתוח שכלתני של מה שאתה כותב לו. מעבר לזה יש סכנה שכשפורקים רגשית לבינה המלאכותית הוא גורם לנו לפתח אליו מעין מערכת יחסים שהיא מסוכנת בקלות היא יכולה לנתק אותנו מהחברים שלנו.

אבל, נראה לי שגרוק פחות מפחדים מהשטויות האלו

נסה גם את ג'מיני.

התלבטתי אם לנסות את deepseek ובסוף וויתרתי.

לא תקין, לא בריא, לא בעד

אבל כן...

לא צריך להיות בת בשביל זה... מסוכן ביותר.

למה זה רע?

וגם מבזבז זמן ותנסי לחשוב כמה זה מנתק אותך מהיום יום וחוסם את היכולת להיפתח רגשית לבני אדם

תלוי איזה שימוש עושים בו

אפשר לתעל אותו ואפשר להתבזבז איתו

ובAI זה בריבוע

כי בשימוש נכון הוא מתאים את עצמו והתועלת עולה

ובשימוש גרוע להיפך

קשרים פרונטליים...

העולם הולך לשם בכל מקרה, צריך לחשוב מה עושים ואיך לוקחים את זה לטוב, אם זה אפשרי...

והוא לא משאיר את הנעליים בסלון

בסוף הבינה המלאכותית חשופה לכל המידע שקיים ברשת, חשופה להרבה מאמרים פסיכולוגיים וידע מקצועי. למה לא לנצל את זה?

בנוסף יש לה מוח גדול, אמנם מלאכותי אך עדיין מתפקד והיא יכולה לעשות סדר במחשבות ולעזור ולהעלות נקודות.

כמובן שצריך להשתמש בה בגבול הטעם הטוב. אני מכירה מישהי שכשבחור מסוים נפרד ממנה אמר לה שזה בעצת הצ'אט. זה מוגזם בהחלט.

אבל אם סתם מתבכיינים לו, בעיני סבבה.

*ולמה הדגשת שהן תורניות? אם זה בעיה זה בעיה לכולן בכל המגזרים.

אבל הוא לא גאון רגשית, חוץ מזה תחשבי גם על ניצול הזמן שלך מולו

לא ממש הבנתי איך הוא עובד ולא ענו לי מהתמיכה הטכנית של האתר

ובאתר שלהם יש רשימת שדכנים עם מספרי טלפון. תחפש את מי שהכי קרוב אליך ולנסות ליצור קשר ישירות.

אולי המיזם לא התרומם, ורק נשאר אתר...?

אישית, לא מעמיק בהלכות, שמח שלשנינו זה אתגר כי זה סימן שאוהבים ומקיימים את ההלכה כי צריך למרות הקושי ויודעים שזה זמני (מאורסים)

קיבלתי החלטה, ואני יכול לעמוד בה.

הרי בשבת לא היית מדליק חשמל בגלל רצון רגעי או דחף עז להכין משהו

בגמרא בסוף מסכת עבודה זרה מובא מקרה בנוגע ליין נסך של יהודים שיושבים עם פרוצה גויה, שהיין לא נאסר. והסיבה: שאמנם גובר על היהודים יצר העריות, אך עדיין לא מוכנים לשתות יין נסך (ולכן לא סביר שהם נתנו לגויה לגעת ביין). עיין סט:

או כמו שאמרו במקום אחר, גזל ועריות - נפשו של אדם מתאוה להן ומחמדתן.

זה לא קשה

והאם יש לכם שיעורים שאתם אוהבים לשמוע בנושא ובנושא זוגיות בכללי?

מחפש בסגנון הרב שרקי כזה רציונלי פשוט ובהיר

פשוט לו אין הרבה

סדרה יפה. עוסקת בעיקר בדייטים כפי הזכור לי אבל לא רק

מרב המוגדר חרדי, ממליצה מאוד על הרב אבנר קבאס (הרבה הומור....)

ורבנים נוספים העוסקים ומרצים בנושא. לצערי איני זוכרת את

שמותיהם, אבל שמעתי ברדיו וכן ראיתי ביוטיוב.

ישנם ביניהם כאלה שממש מפרטים מהפגישה הראשונה. באתר "הידברות". מצויינים.

אגב, באתרי השידוכים השונים ביוטיוב יש טיפים טובים מאוד

ומאמרים טובים מאוד בנושא.

בהצלחה!

"מגע הקסם" לא יודע אם אפשר להשיג אותה בחנויות אולי באינטרנט אפשר.

אם לא היה קושי זה היה נורה אדומה. כדאי שתתרגלו, זה הולך לחזור בראונדים כל חודש

ועכשיו ברצינות - אין פתרון קסם. רק אני יכול לומר שזה קשה וצריך להסתכל קדימה. לזכור שזה תחום בזמן ושיש ודאות מתי נגמר. ותכלס חזרתי על מה שארץ השוקולד אמר

לק"י

זו הערה לגבי מי שלא מרגיש קושי, שלא ייבהל שמא משהו לא בסדר בקשר.

וגם נראה לי שיש קצת הבדל בתחושות לפני החתונה ואחריה.

האם אתם מנהלים את הזמן שלכם, או שהוא מנהל אתכם?

כולנו רצים סביב השעון, מודדים דקות ומנסים להספיק כמה שיותר. אבל האמת היא שמהירות היא לא הסיפור – האיכות היא הסיפור.

ספר הזוהר חושף סוד שמימי מדהים על כוחה של הבחירה לעצור את השלילי:

"כַּד אִתְכַּפְיָא סִטְרָא אַחְרָא לְתַתָּא, אִסְתַּלַּק יְקָרָא דְקֻדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא לְעֵילָא עַל כֹּלָּא, יַתִּיר מִשְּׁבָחָא אַחְרָא"

ובתרגום פשוט לעברית: כאשר כוחות הסיטרא אחרא (הצד האחר, השלילי) נכנעים ומכופפים למטה, כבודו של הקדוש ברוך הוא מתעלה למעלה מעל הכל, יותר מכל שבח אחר.

המשמעות היא עצומה: בכל פעם שאנחנו מונעים מעצמנו מעשה שלילי, אנחנו לא רק נמנעים מרע – אנחנו אקטיבית ממשיכים ומגלים את אור האינסוף של הבורא בכל העולמות כולם.

זהו עומק כוונת שלמה המלך בפסוק: "מָוֶת וְחַיִּים בְּיַד לָשׁוֹן" (משלי י"ח, כ"א). הבחירה לעצור, לבלום את הדחף ולבחור בטוב הופכת את ההווה החולף למציאות נצחית שמאירה את הקוסמוס כולו באור אלוקי בלתי מוגבל.

אל תתנו לזמן פשוט לעבור – חברו אותו לאינסוף על ידי הבחירות שלכם בכל רגע מחדש.

מה התנועה האיכותית הבאה שאתם בוחרים לעשות כבר עכשיו

אולי נגיד שכשאתם הולכים

אם זה לא מציק

אז שיהיה לך חפץ אחר ביד שאתה משחק איתו

כדור כזה של התרמות דם או מפתחות

קנס של מאה שקלים, אם לא עומדים בהחלטה. אתה תעמוד בהחלטה. הכי טוב לא להיפגש. לא תהיה לך שום בעיה.

צריך להכיר טובה לה' שהפגיש ביניכם, זה ממש לא מובן מאליו, ולשמור את מה שהוא מצווה.

לזכור שלצד השני גם יש אח שלא רוצה שמישהו יגע באחותו בלי מחוייבות.

לצאת מהפרספקטיבה המצומצמת של מה אני מרגיש, להסתכל מלמעלה על העניין ולהתחבר לאמת המוסרית והתורנית שלא נוגעים לפני חתונה.

לזכור שמטרת האיסור היא לא רק סור מרע אלא גם עשה טוב - זה הזמן הכי טוב להתחבר לצד של "וארשתיך לי לעולם" ושל "אחותי כלה". לקשר הפנימי השורשי שהוא הרבה מעל הגוף והמגע. עכשיו אתם באורות הגבוהים המיוחדים שבהמשך החיים אתם תכניסו אותם לכלים, ואם עכשיו אתם מצמצמים את האורות, זה יכול להשפיע על כל העתיד שלכם.

האם אתם מנהלים את הזמן שלכם, או שהוא מנהל אתכם?

כולנו רצים סביב השעון, מודדים דקות ומנסים להספיק כמה שיותר. אבל האמת היא שמהירות היא לא הסיפור – האיכות היא הסיפור.

ספר הזוהר חושף סוד שמימי מדהים על כוחה של הבחירה לעצור את השלילי:

"כַּד אִתְכַּפְיָא סִטְרָא אַחְרָא לְתַתָּא, אִסְתַּלַּק יְקָרָא דְקֻדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא לְעֵילָא עַל כֹּלָּא, יַתִּיר מִשְּׁבָחָא אַחְרָא"

ובתרגום פשוט לעברית: כאשר כוחות הסיטרא אחרא (הצד האחר, השלילי) נכנעים ומכופפים למטה, כבודו של הקדוש ברוך הוא מתעלה למעלה מעל הכל, יותר מכל שבח אחר.

המשמעות היא עצומה: בכל פעם שאנחנו מונעים מעצמנו מעשה שלילי, אנחנו לא רק נמנעים מרע – אנחנו אקטיבית ממשיכים ומגלים את אור האינסוף של הבורא בכל העולמות כולם.

זהו עומק כוונת שלמה המלך בפסוק: "מָוֶת וְחַיִּים בְּיַד לָשׁוֹן" (משלי י"ח, כ"א). הבחירה לעצור, לבלום את הדחף ולבחור בטוב הופכת את ההווה החולף למציאות נצחית שמאירה את הקוסמוס כולו באור אלוקי בלתי מוגבל.

אל תתנו לזמן פשוט לעבור – חברו אותו לאינסוף על ידי הבחירות שלכם בכל רגע מחדש.

מה התנועה האיכותית הבאה שאתם בוחרים לעשות כבר עכשיו

מזכיר את התפיסה כאילו מי ש"אחראי" על "טוהר האישה" זה לא היא אלא הגברים בחייה..

או כמו הקטע הדפוק שיש לחלק מהגברים לכבד אישה רק כתלות בהאם יש גבר בסביבתה שאותו צריך לכבד.

הרבה פעמים אם מישהו מתחיל עם מישהי והיא לא בעניין, היא יודעת שהוא לא יפסיק לנדנד עד שהיא תגיד "יש לי חבר". כי אז יש פה גבר שהוא צריך לכבד, אם סתם האישה בעצמה לא רוצה זה לא מספיק

אני לא מאשימה אותך ברעות החולות האלה, אבל צריך לשים לב שלא נגררים לשם בטעות

זה לא משנה אם בפועל יש לה אח או לא, זה בא לשקף לבחור תחושה מצד מה ששנוא עליך.

אז אם כבר מתאים יותר לשאול- ומה אם אין לבחור אחות (למרות שלך תוכיח שאין לו)

למה שמישהו ירצה "שלא יגעו באחותו" כאילו היא איזה אובייקט שברשותו, מילא היית אומר "שרוצה שאחותו תשמור מצוות" וגם על זה היו לי קושיות

הרגזתי אותך? מצויין.

חלילה לוותר.

קח את הכעס הזה שקפץ לך הרגע, ותחשוב מאיפה הוא מגיע.

זה פשוט לא שייך. 'נישט שייך'.

להשקיע את זה עמוק בנפש.

זה פשוט לא שייך.

בנוסף, מבחן המרשמלו.

תחזיק חזק. הגעגוע בונה את הקשר.

כ "תקופת אימון לעתיד"

ואז כשקשה לנו לשמור (גם אנחנו שומרים) אנחנו זוכרים רגע שאנחנו לא כאן בשביל הרגע.. אלא בשביל להתכונן למשהו גדול יותר שיבוא אחרי החתונה.

וגם לזכור את החומרה של זה וללמוד (כל אחד לבד) על החשיבות של זה עוזר מאוד.

כל כך יפה ונכון! תודה!

כך פסק החפץ חיים. (מצד איסור קריבה לנידה). אמנם ברמת ההתפרטות ההלכתית יש מקום לדון לגבי סוגים שונים של נגיעת חיבה, אך הגבול דק מאד. רגב זה רלוונטי גם לקשיים אחרי החתונה כשאסורים. ומחומרת העוון נלמד על שכר הנזהר ממנו.

האינסופי, המפרק, הלא הגיוני, של הרווקות -

לזכור שה' נוכח שם, ולא רק כמלווה, אלא כמי ששם אותנו בתוך זה ומעביר אותנו תהליך שנבחרנו לעבור.

דבר שני, עם כל ההתרגלות להרגל, בסופו של דבר יגיע השלב שההרגל כנראה יקרוס מעצמו מרוב קושי, אז עדיף להקדים את המאוחר ולהפיל אותו באופן יזום.

לגבי האינטואיציה - זה באמת לא פשוט, אני חושב שיש שתי שאלות משלימות שיכולות לתת תשובה אינטואיטיבית יחסית בהירה - מה היית עושה לפני עשר שנים ובעוד עשר שנים אם היית נפגשת איתו אז?

אם נניח-

בגיל עשרים (בהנחה שבגיל הזה היה פשוט יותר) הייתי רוצה להתחתן איתו. ואז עולה החשש- אבל אולי זה כי לא הייתי מספיק מודעת.

ובגיל ארבעים גם הייתי רוצה להתחתן איתו כי גם אחרי כל המודעות יש התאמה טובה וכמה אפשר לבד.

אז יוצא שאת מכוסה גם מצד המודעות וגם מצד החיבור הטבעי.

על המודעות העצמית.

פחד זה רגש לגיטימי.

לא מצופה שתבטלי אותו.

השאלה היא אם את יודעת לנהל אותו? תהיי מסוגלת?

איזו מודעות, איזו רגישות, איזו תבונה.

את נשמעת אישה פשוט מקסימה!

ובאמת נשמע שבתוכך הכל, שאת יודעת הכל, וכמו הניק שלך – כאשר את פורחת מבפנים ויש לך את השלווה הזו מבפנים אז הכל ממש ממש בסדר 😊

כמו בפעמים שהקשבת פנימה כאן בכתיבה שלך והיו "הבלחות" כאלו של רוגע ושלווה ויציבות וטוב פשוט ושלם.

כמו במילים שכתבת עליו: "ככל שאני כותבת אני מבינה שהשאלה לא ממש קשורה אליו, כפרה עליו. לאיש הזה שעומד מולי". נכון שזה כאילו "קצת" מילים אבל נשמע שהן מבטאות כ"כ הרבה. ונשמע שטוב לך איתו, ואפילו טוב מאוד, כמו שכתבת "אם טוב ברמה כזו עכשיו".

אז טוב מאוד שכתבת את כל ההודעה הזו, זה ממש עושה סדר (או לפחות מתחיל לעשות) לכל מה שמתחולל בפנים, והייתי ממליצה לך פשוט להמשיך – להמשיך ולכתוב כאן או רק לעצמך וממש לפרוט דבר דבר.

לכתוב ולפרט – מה מפחיד?

ומה עוד?

מה מפחיד בלהתחתן דווקא איתו?

מה קשור דווקא בו שמפחיד אותך?

באילו פעמים את לא סומכת עליו (אם יש כאלו) ספציפית?

באילו פעמים את מפחדת לא לסמוך עליו ספציפית?

ממש להסתכל לפחד בלבן של העיניים, לא להתעלם או להדחיק אלא להיפך – לכתוב ולפרוט ולפרט את כל הפחדים. פחד פחד.

ואז גם להתחיל לענות לו. אחד אחד ולעומק.

קודם לכתוב ואז להבין, כי כאשר כותבים יש לדברים התחלה ואמצע וסוף ולא הכל נמצא לנו במוח (ובלב) בבליל בלתי נגמר של מחשבות ולופים שבאמת אי אפשר למצוא ידיים ורגליים שם...

וככל שאת כותבת את מזהה באמת קולות של פחד דווקא מההחלטה להתחתן, מעצם השינוי, מעצם הלא מוכר והלא יודע, שזה הכי הכי טבעי והגיוני שיש בעולם יקרה!

ובטח אחרי שכתבת שיש לך סיבות לפחד מעצם הנישואים ואפילו התחלת לפרט אותן: כאלה שקשורות ברקע שלך, שנוגעות באופי, ולהיכרות שלך את עצמך בלבד עד עכשיו.

ובאמת שהמוכר והחזק זה הלבד במה שסיגלת עד עכשיו כל השנים אז בטח שזה מפחיד, אפילו מפחיד נורא להניע לשינוי!

המוח שלנו מורכב מתבניות ואוהב באמת את המוכר והידוע ואל תזיזו לי את הגבינה שלי, ככה אנו מתוכנתים. וכשבאים לעשות שינוי, גם שהוא שינוי לטובה, זה מפחיד! לעיתים משתק מפחד! לכן כ"כ חשוב להקשיב לפחדים האלה, כמה שצריך, ובעיקר – לענות להם. בכנות ועד הסוף.

ואת מקסימה שכתבת שאת רגילה לפחד ולעשות. זה באמת מדהים איך שלמדת ולימדת את עצמך להתמודד עם דרכי החשיבה של המוח שמייצר לך קטסטרופות ובעצם רוצה רק לשמור עלייך משינוי בכל מחיר. ואת מתמודדת, ואת עושה, ואת לא נמנעת, ואת ממש מצליחה! אלופה שאת!

ואולי תקראי לאינטואיציה הזו שלך שדיברת עליה גם "הקול הפנימי שלי", ובעצם תחזקי את עצמך בכך שיש בתוכך נשמה, חלק אלוק ממעל ממש, אלוקות! והרבה פעמים הקול הפנימי הזה שלנו הוא הוא הביטוי של הנשמה ושל החלק אלוק ממעל שלנו. ודווקא הקשבה לקול הזה זה המפתח.

ודאי שלא אפשרי להעביר כאן על הכתב את העומק של הדברים, וודאי שיש כאן דיוקים רבים שצריך להעביר ולעבור, אבל זה באופן שטחי וכללי – להקשיב לקול הפנימי שבך.

כמובן בליווי של ההקשבה גם לפחדים, הפירוט שלהם והמענה להם דבר דבר ולעומק כאמור. ותמיד תמיד כדאי גם להתפלל על זה לקב"ה שבידו הכל, להתפלל לבהירות, ולשלווה, ולהחלטות הכי טובות ונכונות.

ואפשר גם לכתוב את כל הטוב שאת כן רואה בו, באיש הזה שעומד מולך 😊

ואיפה את כן סומכת עליו, ואיפה את כן רוצה להתחתן דווקא איתו.

וכנ"ל איפה מפחיד לך דווקא בו, איפה מפחיד שאת לא סומכת דווקא עליו?

ואז בטבלה נפרדת את יכולה לכתוב את הפחדים מעצם ההחלטה להתחתן ומעצם הנישואים, בצורה נפרדת ממנו ספציפית, וככה לראות יותר בבהירות איפה זה הפחד מעצם השינוי ואיפה זה הפחד מהבחירה דווקא בו ספציפית. זה יעשה לך עוד יותר סדר. ואת גם ממש ממש טובה בזה אז פשוט להמשיך ולפרוט לעצמך הכל 😊

ולגבי מה שכתבת בסוף של מה אם יש איפשהו שם מישהו אפילו טוב יותר וכו',

אז בדיוק כמו שכתבת, חשוב לזכור שאין באמת אף אדם אפילו אחד מושלם. לא גבר ולא אישה.

רק רק הקב"ה לבדו מושלם.

אנחנו כולנו בני אדם.

ו"אין צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא". אין.

כלומר לכולנו יש יתרונות, לצד חסרונות.

וכדאי לראות את האדם שמולנו כמכלול.

האם את המכלול הזה אני רוצה?

האם במכלול הזה אני בוחרת?

(והאם הוא/היא רוצים אותי ואת המכלול שאני? האם הוא/היא בוחרים בי ובמכלול שלי?)

עוד דבר מהותי מאוד מאוד הוא ה*עבודה תוך כדי תנועה* כלומר ההבנה שנישואין, זוגיות, הוא דבר של תחזוקה מתמדת והשקעת אנרגיה מתמדת. לכן שני בני זוג שמגיעים גם עם שלמות בבחירה, גם עם רצון אמיתי להיות יחד ולעבוד על כך כל הזמן, גם בוחרים אחד בשנייה כל יום מחדש ומבינים שהשקעה תמיד תמיד צריכה להיות - הסיכויים שלהם להצלחה וחיי נישואין מאושרים עולים בצורה ענקית.

ולגבי החששות והספקות:

קודם כל חשוב להפריד האם הספקות הן מ*הבחור עצמו*

או האם הספקות הם מ*ההחלטה עצמה להתחתן* ומהמעבר המפחיד והגדול מרווקות לנישואין.

אם התשובה היא המקרה הראשון - צריך להמשיך בנחת להיפגש עם הבחור ולראות האם באמת זה זה.

ורק את יכולה באמת לענות לעצמך ולהחליט מה הכי נכון עבורך

(כמובן שתמיד טוב להתייעץ כמו שאת עושה פה, אבל חשוב להבין שבסוף רק את יכולה להחליט את ההחלטה ולא אף אחד אחר).

כדי לדעת אם זה זה או בדרך להיות זה,

תוכלי לשאול את עצמך מספר שאלות:

האם את מעריכה את בן זוגך הנוכחי?

האם את רואה בו אבא טוב לילדייך?

האם כיף לך איתו בזמן הפגישות ונעים לך איתו?

איך התקשורת ביניכם?

איך מתנהלים חילוקי הדעות ביניכם?

האם את מרגישה שאת יכולה להיות את כאשר את לידו?

האם בין לבין הפגישות את מתגעגעת אליו או חושבת עליו?

האם הוא מכבד אותך?

האם יש לך חיבה אליו?

האם יש לך משיכה אליו?

אחרי שתעני לעצמך על השאלות הללו,

אפשר לעבור לרגש של הבילבול. בתוך הבילבול הזה נמצא (ואולי בעצם מסתתר) הפחד.

פחד עמוק וגדול מאוד.

פחד לטעות.

פחד לחיות חיים שלמים ללא אהבה, כזו טובה ואיכותית

פחד להיכשל בבחירת בן הזוג

זה חשוב שאחרי שתביני את עצמך תיתני גם לו מקום, לפחד.

תביני מה בדיוק מפחיד אותך?

מה התסריט הכי גרוע שיכול להיות אם כן תתחתני לבסוף עם הבחור?

מה התסריט הכי גרוע שיכול להיות אם לא תתחתנו בסוף?

מה יקרה?

ומה עוד יכול לקרות?

ואיך את תהיי?

ומה יקרה לך?

ואיך את תרגישי?

ומה זה אומר עלייך לדעתך?

ותני לעצמך להרגיש גם בגוף את התחושות שתרגישי כאשר תעבדי על המקום הזה של הפחד.

האם יש כיווץ בגוף?

איפה בדיוק? בבטן? ברגליים? בראש?

האם הגרון נחנק? יש דמעות?

אולי אין בכלל כלום?

תני לעצמך להרגיש.

תהיי שם.

אחרי שתעברי את כל השלבים האלה עם עצמך,

תוכלי להיות יותר חכמה כלפי עצמך.

תוכלי לראות יותר בבהירות דברים.

וזה תהליך, כמובן, לא תוך שניה הכל מסתדר ומתבהר.

אבל זה תהליך חיוני שחשוב לעבור עם עצמך.

חשוב גם לזכור שהפחד הוא באמת רגש טבעי.

זה באמת מפחיד.

זה באמת דבר בעל משמעות עצומה לחיים - עם מי לחלוק אותם, לנצח

ההחלטה הזו בהחלט מפחידה.

ואם נקשרים ואוהבים - גם אז הפחד הוא לעיתים בלתי נמנע

כי מה יקרה אם חלילה נאבד את זה?

גם פחד מאובדן ממשי ח"ו של האדם האהוב

וגם פחד מאובדן של הקשר שמתבטא בדמות גירושין בפועל או גירושין רגשיים וחיים ללא אהבה.

זה באמת מאוד מאוד מפחיד.

עם כל אהבה גדולה בא גם פחד גדול.

עם כל אהבה גדולה בא גם סיכון לאבד אותה

עם כל סיכוי גדול בא גם סיכון גדול

אבל אם לא מסתכנים לעולם - גם לא אוהבים עד הסוף לעולם.

את את מוכנה לוותר על אהבה שלמה ולהיות רגועה שלעולם לא תטעי ולעולם לא תיפגעי?

או שאולי את מוכנה לפחד לפעמים ולהרגיש בלבול ולא כל-יודעת לפעמים ולקחת את הסיכוי שאולי משהו יקרה - אבל מצד שני לקחת בשתי ידיים את הסיכוי לאהבה גדולה ושלמה?

זו בחירה רק שלך. ❤

דבר נוסף שעוזר לבהירות בהחלטה -

קודם כל - בדיוק כמו שכתבת בהודעתך, אנחנו יודעים שבכל אדם יש יתרונות וחסרונות.

ז"א, שכל אותן תכונות מאוד טובות שכן יש בבחור הנ"ל, בכלל לא בטוח שיהיה בהבא בתור שלו יהיו או שלא את התכונות שמהותיות לך.

לכן צריך גם את זה לקחת בחשבון.

תמיד צוחקים שאם כל גבר וכל אישה יכלו לעשות "מיקס" של כל התכונות הטובות+הפיזיות הטובה בכל מי שיצאו איתם לאורך כל השנים - הם היו מגיעים לנוסחה של גבר/אשת החלומות.

קצת מההוא,

את זה מההוא,

את זה מההיא -

ויוצא מר/גברת מושלם/ת

ובכן,

לצערנו זה לא קיים.

ולא רק שזה לא קיים,

כל ההשוואות האלה שיש לנו מקשרים קודמים,

יוצרים אצלנו מעין "תרמיל" שהולך ונהיה מאוד כבד על הגב...

בתרמיל הזה נמצאות ההשוואות.

וככל שיוצאים עם יותר מדויטים - כך התרמיל הזה גדל וגדל

ואותו בחור שכרגע נמצא איתך בקשר - נמצא איתך בקשר + עם כל התרמיל שלך וכל מי שאי פעם יצאת איתו.

הוא אפילו בלי לדעת נמצא בתחרות סמויה (או גלויה) עם כל אותם מספר הבחורים עמם יצאת בעבר.

עם כל תכונה ותכונה טובה של מי מהם,

עם כל פרט גופני של מי מהם,

עם כל כימיה, רגש של אהבה, תשוקה ומשיכה שהרגשת לכל מי מהם,

עם כל חוויה וחוויה שעברת איתם

וזה בנוסף לכל מה שאת סוחבת על עצמך עוד מינקות וילדות - וכל הדפוסים והמשפחה הגרעינית וכו' וכו' -

ו...

זה הרבה.

זה לא קל.

צריך באמת להיות כמעט מלאך ומושלם כדי להצליח לנצח בתחרות הזו.

ולעמים נראה שלתחרות הזו פשוט לא יכול להיות מנצח.

אז אם אפשר לבוא לפגישות איתו ולראות רק אותו כפי שהוא,

ורק אותך כפי שאת,

בלי כל המטענים של האחרים ובלי כל ההשוואות - 

זה יכול לעשות הרבה טוב.

אפשרות לבחון רגע את הדברים בנקיות, בלי כל ההפרעות וההסחות שיש ברקע.

ואז לשאול את עצמך אז מה כן יש בו?

במה הוא טוב?

מה את אוהבת בו?

מה את מעריכה בו?

וכן הלאה.

---

ואם הפחד והחשש הוא מ*עצם ההחלטה להינשא* ולא מהבחור עצמו-

ישנם כמה דברים שיוכלו לעזור:

1. נסי לברר בתוכך את החלק ההססן הזה.

ממה הוא מפחד בעצם?

האם הוא נתקל בעבר (אולי בילדות? אולי מודל ההורים? אולי חוויה קשה שבה הוא ראה איך נישואין מתפרקים או לא מתפרקים אבל גורמים לאדם סבל? משהו אחר?) במשהו שיכול לגרום לו לפחד ולהסס?

מה התרחיש הכי מפחיד שממנו הוא הכי מפחד?

מה קורה בתרחיש הזה?

מדוע הוא פיתח את חוסר הודאות הזה?

האם זה תרם/תורם לו באיזשהו אופן במשך השנים?

האם בעבר הוא גם היה שם? מה הוא גרם לך להרוויח/להפסיד?

מה כן עשית או לא עשית בגללו?

מה יקרה אם תקשיבי לו ולא תלכי על זה? מה תרוויחי? ומה תפסידי?

ומה יקרה אם לא תקשיבי לו, תתמלאי בחלק הבטוח שלך ותלכי עלך זה - מה תרוויחי אז? ומה תפסידי אז?

תנסי להיות רגע עם עצמך בשלמות - ממש להרפות את הגוף, לעצום עיניים, לנשום לתוכך פנימה ולהיזכר ברגע אחד בחייך שבו הרגשת ביטחון. ממש רגע שבו הביטחון עטף את כל כולך והלכת איתו בראש ובלב ופעלת לפיו.

מה את רואה שם?

מה היה שם באירוע הזה?

איך הרגשת שם?

איפה בגוף הרגשת את הביטחון הזה?

נסי להיות שם רגע ולקחת את הביטחון הזה, שהוא גם חלק ממך, ולנסות לתת לו יותר ויותר את הבמה - ממש לדמיין אותו גדל וגדל בתוכך עד שהוא ממלא את כל כולך.

מי את שאת מלאה בביטחון עצמי?

מי זאת שואלת ושואלת שהיא בטוחה?

מי את שאת לרגע נפרדת מחוסר הודאות?

2. ישנה טכניקה מוכרת לקבלת החלטות,

שבה אומרים להפוך את ההחלטה ממצב אקטיבי (אני בוחר) למצב פסיבי (בוחרים בשבילי) - ולפי זה לראות מהו באמת הרצון האמיתי יותר של האדם.

במקרה שלך,

אם אני אשאל אותך מה יקרה אם תיפרדו מחר, בן זוגך יהפך לבן זוגה של אישה אחרת - ינשא לה ויהיו להם יחד ילדים משותפים.

ז"א, אם הוא יחליט זאת מחר ויחתוך ממך וילך לאחרת -

מה תרגישי אז?

שהרווחת?

או שהפסדת?

את התשובה הזו תיקחי ותדעי את ההחלטה שלך יותר בשלמות.

3. הדבר העיקרי, ואולי היחידי יש יאמרו שיקבע האם זה יהיה זה או לא יהיה זה

זה אך ורק *את ובן זוגך* והבחירה שלכם אחד בשנייה בכל יום מחדש!

אם תבחרי להיות שם,

אם תאמיני בעצמך ובבן זוגך ובמה שיש ביניכם,

ותקחי את האמונה והבחירה והביטחון הזה יום יום שעה שעה - *זה* מה שיגרום לכם להצליח!

*זה* מה שיגרום לנישואים שלכם לעבוד לנצח,

*זה* מה שיהפוך את זה ל*זה*!

וכמה שזה חשוב לומר זאת,

כי לצערנו בדור הזה הבלבול כל כך כל כך גדול, אנשים הולדים ומסתובבים בעולם הזה פשוט מבולבלים וגם אחרי שהתחתנו, כבר לא יודעים מה ואיך והאם ומדוע

בטוחים שרק אם ימצאו את האחד הזה שעוד יותר טוב מההוא,

ואת האחת הזאת שעוד יותר מוצלחת מההיא - אז הם באמת יהיו מאושרים!

וזה פשוט לא נכון!

מה שהם באמת צריכים זה לבחור בו/בה! בשלמות!

להביט לו בעיניים ולראות בו את האחד *שלך*, כי הוא *שלך*,

להביט לו לתוך הנשמה ולראות בו את השותף לכל חייך,

ולא רק עכשיו, ולא רק באירוסין, ולא רק החתונה, ולא רק בשנה הראשונה והשנייה, ולא רק בשנה ה20, אלא כל יום מחדש!

ההבחירה הזו,

האמירה הברורה הזו,

תגרום לך כל יום לבחור בו מחדש,

להפוך את הנישואים שלכם ללא מובנים מאליהם,

להשקיע ולתת,

להקדיש זמן ומרחב זוגי לכל אורך הדרך

וזה, באמת באמת זה מה שיגרום לך לאושר נצחי ולנישואים חזקים, טובים ומטיבים ב"ה.

4. הייתי מציעה לך להקשיב יותר לגוף שלך, לרגש שלך,

ולא רק לשכל.

שהוא שם, והוא חריף וחכם וחזק - ואת זה את יודעת ואף אחד לא יקח לך.

אבל אל תתני לו להעיב על השמחה שלך ועל כל מה שיכול להיות לך טוב בחיים האלה רק כי הוא אוהב לנתח ולשאול אלף פעמים ומכל זווית על כל אירוע שקורה לו בחיים.

אני לא אומרת חלילה להתעלם ממנו,

הוא שם ויש לו תפקיד חשוב,

אבל מאז שסיים את תפקידו ובחן רציונאלית האם הבחור טוב לך או לא, מתאים לך או לא,

*שם*, תני יותר מקום לגוף ולרגש שלך.

שאלי את עצמך

מה אני מרגישה כשאני לידו?

איזה רגש עולה בי כשאני חושבת עליו?

ועלינו יחד?

ועלינו מגדלים ילדים?

ואיפה אני מרגישה בגוף שלי את כל זה?

מה החוויה הגופנית/פיזית שלי כשאני נמצאת לידו?

איזו תחושה הוא מעלה בי?

תהיי שם רגע ותשהי בתחושות האלה.

גם הגופניות וגם הרגשיות.

ותני להן רגע למלא את כל כולך.

את יכולה אפילו לתת להם שם או לדמיין אותן בצורה מסוימת עם צבע מסוים - ואז בכל פעם כשיעלו החששות - תביאי את הצורה המוחשית הזו שדמיינת לאותן החששות שיענו להן,

שיהיו שם לעשות סדר בדברים.

תני להם את המקום שלהן ואת הזמן שלהן ותרגישי אותן, ותשהי ברגש ובחוויה הגופנית הזו.

בצורה הזו, תהיי בטוחה גם שכלית, גם רגשית וגם גופנית,

ובצורה הזו תוכלי קצת להרגיע את החלק ההססן והחושש שבך כשתצטרכי.

5. לגבי החשש "מה אם יש יותר טוב?"

אז כמובן שאפשר לדעת רק את מה שיש כרגע.

ואם כרגע יש מישהו שאת אוהבת, מעריכה, טוב לך איתו,

ואת חושבת שיש כיוון ויש דרך לעבור איתו גם מכשולים וקשיים – אז הכיוון מאוד חיובי.

ואחרי כל השאלות והבירורים האלו תאמיני בעצמך שיש לך ותהיה לך את התשובה הנכונה עבורך.

ואז אחרי שמחליטים החלטה - שכמובן חשוב מאוד שתהיה בשלמות ובבהירות -

כל מה שישאר לך לעשות זה להיות שלמה איתה

שזה אומר - לשים רגע את הפחדים בצד ולחיות, ולהשקיע באופן אקטיבי כוונה ורגש ומחשבה ומאמץ לטובת הקשר, ואם וכאשר הקשר שלכם יגיע לחתונה - גם אז - לזנוח את כל ה"מה היה אילו" ולחיות בכאן ועכשיו.

ויותר חשוב - להשקיע בכאן ועכשיו.

להחיות את הכאן ועכשיו כל יום מחדש.

לכוונן את כל האנרגיות שלך - במקום לבלבול ולספקות שיכרסמו - לבנייה. לביחד שלכם. 

להחליט החלטה ברורה ש*כך החלטתי ואני עכשיו נותנת את כל כולי לנצח למען זה*-

ואז אפשר לנתב את כל הבלבולים והפחדים ולתעל אותם לצורך עשייה חיובית.

לכמה שיותר אהבה, וזמן ביחד, ונתינה, והשקעה, וחיבור, ושיחות, ואיכות.

הנישואין מעניקים לבני זוג שייכות אמיתית זו לזה.

התחתנו. אני האישה שלו. הוא האיש שלי. כמו שהילדים שלי הם שלי ואני אמא שלהם, וזו לא שאלה בכלל.

וזה הופך את הזוגיות שלנו למשהו חי וקיים, יציב ובטוח, ומתוך המקום הזה בניית הזוגיות נראית שונה לגמרי.

אז החתונה בעצם מעבירה אותנו ממוד של 'האם' למוד של 'איך'.

זו החלטה חד פעמית וגורפת (שהיא קפיצה למים בעיניים עצומות, לא משנה כמה זמן וכמה לעומק מכירים), שמעבירה את הקשר משאלת ההאם הקשר הזה טוב לשאלת האיך נגרום לקשר הזה להיות טוב.

ויש בידינו המון המון איך!

כלומר יש בידינו היכולת להגיע לטוב שלם, גדול, עצום ומקיף ב"ה.

6. ואם יש גם חשש ופחד שאומר לך: "מה אם אחרי החתונה "פתאום" פוגשים מישהו אחר"?

אז את עונה לו -

מתחתנים כאשר יש שלמות בהחלטה ורצון אמיתי לחיות יחד כל החיים.

מה יקרה אחרי החתונה?

אם תכירי מישהו אחר?

זה בכלל לא נכנס למשוואה כאשר יש שלמות, כי אם את אוהבת אותו ובחרת בו - אז בחרת *בו*. וזהו.

אז הוא שלך.

וזהו.

אין עוד אחרים.

אין.

עושים ניתוק במוח - וכל הגוף והנפש מכווננים למצב הזה ש*כבר מצאתי*

ולא למצב של *אני עדיין מחפשת*

כאשר את במצב של כבר מצאתי,

אז אפילו יהיו מיליון בחורים טובים - זה לא אמור להזיז לך - כי יש לך את בעלך שלך.

הוא שלך, ודי.

אז את לא תהיי ביחידות עם אחרים, ולא תשחנשי עם אחרים, ולא תגעי באחרים וכו' - וכך יהיה יותר קל לא "לפול" בפניהם, אם יש גבולות ברורים גם טכניים וגם נפשיים בעמדה הנפשית - זה בכלל לא אמור לקרות.

וכדי לחזק את ה"לא אמור לקרות" הזה - ממשיכים לעבוד על עצמנו ועל הזוגיות שלנו יום יום גם אחרי החתונה -

ממשיכים להשקיע אחד בשני ובעצמנו,

ממשיכים לצאת לדייטים קבועים גם כשנשואים,

ממשיכים לקחת אחד את השנייה כלא מובן מאליו בכלל,

ממשיכים לתת, להשקיע, לאהוב, להתרכז פנימה ולכוון את כל האנרגיות והאהבה לבית פנימה בכל התחומים שיש - וממילא מה שיש בחוץ בכלל לא מעניין כבר.

7. ומה עונים לחששות או פחדים שאומרים לנו שאם נתחתן הכל יהיה "דפוק"?

למשל, שלא תישמר האהבה והתשוקה שלנו?

קודם כל לענות להם את האמת - שהדבר המרכזי שיקבע האם זוגיות הכוללת נישואין תשמר -

הוא בני הזוג עצמם.

והמודעות והמאמצים שלהם עצמם.

הכל תלוי איך מתייחסים לנישואין ואיך רואים אותם.

האם ההתייחסות אליהם היא כ"מזהמים" את כל הדברים הטובים הנ"ל,

או ההאם ההתייחסות היא כמעצימים, מרחיבים ומעמיקים את כל הנ"ל.

איך אומרים? הכל תלוי בעיני המתבונן.

כל מה שנחשוב שיכול "לזהם" את הנישואין  - יכול להיכנס באותה מידה גם למערכת זוגית ללא נישואין, וגם לאדם רווק ללא כל זוגיות.

ואתן מספר דוגמאות -

קודם אכתוב את ה"חשש" (שיופיע בגרשיים) ואז את התשובה אליו:

- לדוגמא "עול הפרנסה":

עול הפרנסה יכול לדכא, לבאס, להכביד ולהעיק גם על רווק,

גם על רווקה,

גם על זוג ללא נישואין

וגם על זוג במסגרת הנישואין.

אנשים צריכים לעבוד כדי להתקיים, זו המציאות בימינו,

ויוקר המחיה שעולה וכל מה שקשור בזה לא תורם, אבל זה לא שייך לנישואין או לא נישואין,

אפשר לראות זאת אצל כל אדם באשר הוא.

-"גידול-חינוך- טיפול והשקעה בלתי פוסקת מכל היבט אפשרי בילדים":

גם כאן

אם אדם רוצה ילדים,

ולא משנה אם זה רווק או אם זו רווקה שמחליטה לקחת תרומת זרע/הורות משותפת/כל דרך אחרת - היא תצטרך להתמודד עם עול גידול הילדים.

אא"כ אדם לא רוצה ילדים כלל - ואז אמנם אין לו את "עול הילדים", אבל באותה מידה גם אין לו את "הילדים עצמם", האושר שבהם, ההמשכיות שבהם, החיים עצמם שבהם וכל היתר.

- כל מורכבות נוספת אצל הילדים כמו טמפרמנט, נכות ל"ע וכו' - כל זה רק קל יותר להתמודדות במסגרת יציבה של משפחה עם שני הורים מתפקדים, מאשר אצל אם חד הורית או אב חד הורי.

- "מערכת היחסים עם המשפחה המורחבת/סביבה- מתערבת/מעורבת/מגוננת מדי/מתעלמת/מפלה" - 

גם כאן - אם אדם רוצה להיות לבד כל חייו, ללא שום זוגיות באשר היא - אז את המשפחתולוגיה של הצד השני הוא אכןן לא יחווה.

כי בכל דרך אחרת - זוגיות ללא נישואין גם היא כוללת בתוכה משפחתולוגיה לא מעטה של הצד השני.

אז גם כאן - שוב תלוי בעיני המתבונן - מהם היתרונות ומהם החסרונות,

מה אני מרוויח/ה ומה אני מפסיד/ה ומה יותר כדאי לי.

אני מאמינה שאנשים שבוחרים בנישואין מעדיפים להרוויח את כל הטוב שבהם גם אם יצטרכו "להפסיד" ולהתמודד פעם בחודש עם חמות לא מי יודע מה...

וכמובן גם בתוך הקושי/הקשיים עצמם ללמוד להשתכלל ולמצוא כלים נכונים ומתאימים לנו גם בעת הקושי עצמו.

- "שינויים ומעברים בחיים" -

- גם כאן רוצה לומר לפחות על עצמי,

בתור אישה שעברה תוך כדי נישואים גם אובדן של אב בגיל צעיר,

גם חזרה בשאלה של בעלי,

גם דיכאון אחרי לידה,

גם משברים אחרי הלידות

גם מחלות של הורים 

ועוד הרבה דברים -

ובכולם, עם יד על הלב, המציאות שה' זיכה אותי שיהיה לי את אישי לידי - רק העלתה אותה, עשתה לי טוב, ובהרבה מובנים אפשר לומר שהצילה אותי.

מערכת הנישואין הייתה שם כדבר הטוב, המנחם, המרפא, העוזר, התומך והטוב שבחיים.

לא חלילה המפריע לכל זה.

אינני יודעת כיצד אדם לבד יכול לעבור דברים כאלה, זה נורא גם ככה, ולא מאחלת את זה לאף אחד בעולם.

והרבה אנשים, רואים את המציאות המשותפת שלהם ובני/בנות זוגם אליהם הם נשואים, כברכה גדולה.

ועם הברכה הזו הם מתמודדים עם שלל אתגרי החיים,

ששוב, גם ללא הנישואין כל אדם עובר או יעבור אי אילו משברים בחייו, כל אחד וה"שק" שלו איך שאומרים.

לא הנישואין הם אלו שגורמים לכל ה"לכלוך"/"זיהום"/"קשיים"/"משברים"- הם יכולים להיות קיימים ללא שום תלות בהם,

ואם משכילים ומתאמצים לדעת איך לשמר ולהתמודד עם הכל בצורה נכונה ובריאה - רק צומחים מזה.

- "קושי לשמר תשוקה" -

לימוד נכון של כל נושא האישות והשקעה בו -  גורמים גם לפן הזה להתעמק, להתעצם ולהתרחב עם השנים.

גם כאן - צריך להתאמץ, צריך לעבוד, צריך לשמר, צריך להשקיע, צריך לדבר, להיפתח, גם בתוך מערכת של נישואין אפשר וצריך להשקיע וללמוד עוד ועוד גם בנושא זה, ובשניים זה נותן הרבה יותר.

לכן, אם נחרוט על לוח ליבנו שני "סטיקרים" אולי הכי חשובים -

1.  בן זוג זה המשפחה שכן בוחרים - שייכות אמיתית ושורשית.

2. ההצלחה של הזוגיות לא קשורה בהכרח רק לנתוני הפתיחה/האדם, אלא להחלטה - אני שלו והוא שלי, אני אוהבת אותו, אנחנו ביחד.

ומי שיקבע אם נצליח או לא - זה רק או בעיקר אני והוא,

ההחלטה שלנו לאהוב, כל יום מחדש, גם אחרי 20 ו50 שנות נישואין,

הבחירה שלנו אחד בשנייה, כל יום מחדש, גם אחרי 20 ו50 שנות נישואין

המודעות שלנו לכך

וההשקעה שלנו בפועל לכך.

- וכמובן כמובן *ללמוד* על הנישואין

מהי המהות של הנישואין,

תמיד להיות במודעות, למידה, הקשבה, נתינה והשקעה.

ועוד דבר חשוב על אהבה בכללותה ובמהותה:

אהבה -

היא התחייבות ללא תנאים כלפי אדם לא מושלם

לאהוב זו לא רק הרגשה חזקה,

זו החלטה.

זו בחירה.

והבטחה.

מי שאיתי – בעלי/אשתי הוא/היא הכי מושלם *לי*.

וואו יצא ממש ארוך,

המון המון ברכה והצלחה יקרה

ב"ה שתראי בחוש ובמתיקות בשלווה ובבהירות את כל הטוב שיש

מאמנת טובה תעזור לך לארגן את הראש.