סיפור הלידה של מנחם מענדל
בשבת בבוקר הרגשתי מין דקירות קלות בבטן ובשעה 12 בערך, ראיתי בתחתונים מן נוזל שקוף עם גרגירים לבנים, הנחתי שזו ירידת מים והתחלתי להתרגש . חיכיתי שבעלי יחזור מבית הכנסת, ובינתיים ארגנתי תיק קטן. למזלי, באותה שבת התארחנו אצל הוריי, כך שהם יכלו לשמור על הקטנים. ובנוסף, הם גרים 10 דקות הליכה מבית הרפואה "וולפסון".
בערך בשתיים הגענו למיון יולדות, שם נבדקתי והתוצאה- פתיחה 1 , ללא שום ירידת מים. קצת התאכזבתי אבל גם שמחתי שאני ובעלי לא אסורים. הרופא הבהיר לי שמדיניות המחלקה היא לזרז לידה משבוע 41, אך מאחר ולא נמצאו ממצאים חריגים ב"ה בבדיקת הרופא, ביקשתי ממנו לחכות למוצאי השבת כדי שאוכל לשאול את הרב שלי (בספר הנהגות חב"ד מובא שזירוז ללא סכנה ליילוד או היולדת מצריך שאלת רב). הרופא הסכים (אם כי לא בשמחה) והחליט לאשפז אותי במחלקת נשים עד מוצא"ש.
במוצאי השבת שאלנו את הרב, והוא אמר שלא לזרז. הרופאים כיבדו את ההחלטה שלנו אבל הבהירו לנו ש"מחקרים מראים שלעוברים בשבועות מאוחרים קיים סיכון גבוה יותר להיות בעלי מומים" ל"ע. הם החליטו להשאיר אותי במחלקת נשים לראות אם יש התפתחויות – אני מניחה שהם ציפו שאשנה את דעתי.
במהלך הלילה התחילו לי צירים כל 10 דקות, אבל משום מה - בבוקר הם נעלמו! לאחר בדיקת רופא, גיליתי לאכזבתי שאני רק בפתיחה 1וחצי. כבר הייתי קצת מיואשת וממש לא עזר שבכל החלפת משמרות של רופאים או אחיות, כשהם הגיעו אליי הם דיברו (על ידי!) על "מאושפזת בשבוע 42 המסרבת להשראת לידה, בפתיחה של 1 ס"מ", העניין חזר על עצמו כמה וכמה פעמים וזה כבר די עצבן.
במהלך יום ראשון התהלכתי בהרגשה שפופה ואפילו בכיתי.. הריחוק מבעלי ומהבנים היה קשה מאד. בעלי הגיע שוב ב8 בערב וממש גרר אותי בכוח לצאת קצת מהבית רפואה (למרות שאסור), הלכנו לסופר מרקט הקרוב והוא קנה לי שוקולד , ואני התחלתי להרגיש צירים כואבים מדי פעם. התחלנו לעלות ולרדת קצת במדרגות של בית הרפואה.
בערך ב10 בלילה חזרתי לחדר שלי. הרגשתי הרבה יותר טוב, התקלחתי ולאחר מכן כתבתי במחברת כל מה שעבר עליי בבית הרפואה. פעולת הכתיבה הזכירה לי שלא כתבתי לרבי על המצב. הוצאתי את האגרות קודש שארזתי לי בתיק, נטלתי ידיים ואמרתי פרק תהילים ואז הנחתי את הדפים שבהם כתבתי על מה שקורה איתי באקראי בספר, וכשפתחתי- נדהמתי. אני ממש מתרגשת כשאני חושבת על זה. יצא לי מכתב ארוך יחסית שהיה כתוב באידיש, כאשר שלוש השורות האחרונות נכתבו בעברית בערך כך: "השי"ת ימלא ימי היריון זוגתו תחי' כשורה ובנקל ותלד זחו"ק בעתה ובזמנה כשורה ובנקל". התשובה של הרבי שימחה אותי ונתנה לי תקווה. הרגשתי הרגשת רוממות. התקשרתי לבעלי וסיפרתי לו והוא שמח מאד, ושלחתי אס אם אסים לאמא ולדודה שלי. הן ענו שעם כזאת תשובה אני בטח אלד במהרה...
החלטתי להתחיל להזיז את עצמי. ביקשתי מהאחות כדור פיז'ו והתחלתי לקפץ לי בערך שעה. לאחר מכן הייתי כבר די עייפה ושכבתי לישון. ב4 בבוקר התעוררתי לצירים כואבים שתיזמנתי כל 5-8 דקות. ב6 כבר לא יכולתי יותר וביקשתי מהרופא שיבוא לבדוק אותי. הוא בדק ומצא שאני בפתיחה 2. אפילו שזו פתיחה 'חלשה' שמחתי על ההתקדמות שלי, שהצירים "שווים משהו".. שלא סתם אני סובלת. אחרי חצי שעה הרופא בדק אותי שוב ומצא שאני בפתיחה 2 וחצי. הוא שאל אותי אם אני רוצה אפידורל וכמעט צעקתי "כן!"... הוא החליט להוריד אותי לחדר לידה . הוא אמר לי שזה יקח זמן עד שהם יהיו מוכנים שם. התקשרתי לבעלי והבהרתי לו שזה יקח זמן ושיתפלל שחרית בנחת. סימסתי לאמא שלי שעוד מעט יורידו אותי לחדר לידה ושאני אודיע לה כשתהיה פתיחה יותר רצינית. אבל היא עשתה לי הפתעה והגיעה אליי ב7 בבוקר... ב8 עדיין לא הורידו אותי לחדר לידה ואני ואמא שלי החלטנו שיש לנו כנראה איזו שהיא שליחות במחלקה. פתחנו בשיחה עם שכנתי לחדר, אישה מקסימה שעמדה לפני ניתוח קיסרי שלישי. דיברנו איתה על טהרת המשפחה ובאמת היא החליטה שהיא תתחיל לשמור. כשסיימנו את השליחות, הסניטר הגיע והעביר אותנו לחדר לידה (אני חושבת לעצמי שאולי הייתי שם משבת עד יום שני, רק בשביל לדבר עם האישה הזאת על טהרת המשפחה...).
בחדר לידה קיבלה אותי מיילדת מקסימה, שהבדיקה שלה הצביעה על פתיחה עדיין של 2 וחצי ומחיקה של 80%. היא עשתה לי חוקן והלכתי להתקלח. תחת המים החמים הצירים כבר ממש הכאיבו לי וחיכיתי בקוצר רוח למרדים. כשיצאתי מהמקלחת, הגיעה למחלקה רפסולוגית מתנדבת והיא הציעה לעסות אותי. הסכמתי בשמחה וזה היה מדהים! היא הסבירה לי איך לנשום כמו שצריך בין ובזמן הצירים. כך עברה לה עוד שעה עם צירים כואבים ואני כבר מתחננת לאפידורל.
ב11 המרדים הגיע סוף סוף והזריק את מה שאני קוראת לו "כמעט גאולה" 
סוף סוף יכולתי להירגע באמת. הרפסולוגית המהממת לא עזבה אותי והמשיכה לעסות אותי ברגליים בידיים ובגב. הפתיחה הגיע ל3 ס"מ. הרגליים התחילו להרגיש לי כבדות ובקושי יכולתי להזיז את רגל ימין. הרפסולוגית אמרה לי שהיא צריכה ללכת אך לפני זה היא הדריכה אותי איך לנשום בזמן צירי הלחץ.
בשעה 14:00 המיילדת בדקה אותי לפתיחה של 4 ס"מ. שלחתי את בעלי למנחה ולמבצע תפילין. ב14:20 המיילדת בדקה אותי שוב, היא נראתה המומה ואמרה לי "את בלידה!", הייתי בשוק! הרי רק לפני כמה דקות הייתי בפתיחה 4!! התרגשתי כל כך, ואמא שלי גם. המיילדת אמרה לי שמתי שאני מרגישה צורך, אז אלחץ ובינתיים היא ארגנה את החדר ללידה. צירי הלחץ לא היו כואבים בכלל, רק הרגשתי כמו שצריך לשירותים (צירי הלחץ מהלידות הקודמות היו מורגשים וכואבים ומהם בעיקר חששתי). סיפרתי למיילדת שבשתי הלידות הקודמות לא חתכו אותי וביקשתי להימנע מזה גם עכשיו והיא אמרה "נראה". ולכן החלטתי להשקיע בצירי לחץ ולא לנוח, כדי שהיא לא תחתוך.
בשעה 14:31 אחרי לחיצה חזקה במיוחד נולד לנו בננו השלישי ביום שני, א' מנחם אב. בעלי עדיין היה במבצע תפילין והוא שכח את הטלפון שלו בחדר לידה. כשהוא חזר לחדר, בעשרה ל3, לברכת "מזל טוב- נולד בן" שלי, הוא היה בשוק.
בעלי סיפר שבדיוק באותו הזמן הוא הציע למישהו להניח תפילין, שסירב. אבל אחרי כמה דקות הוא ניגש לבעלי והסכים. זה היה בדיוק באותו זמן של הלידה!
הברית התקיימה בח' מנחם -אב, ערב תשעה באב, וקראנו לו מנחם מענדל.
