שם יסוד התורה והפסיקה. אנחנו באים אחרי ששיטותיהם כבר ערוכות.

ומן הסתם רב נחמן בר יצחק עשה את כל החישובים שך ה"התחשבות" והגיע למסקנה שזה לא אפשרי [ואני גם לא חושב שבימינו אומרים את זה כ"חבילה אוטומאטית" על כל דבר. זו הגזמה. לקרב ולא לרחק לא קשור לזה. שיטה מקלה גם היום לא תמיד לוקחים, תלוי בענין. להחמיר או להקל גם היום מתחשבים בכללי הפסיקה. "יש רבנים" , תלוי מי. ואז זה "התחלת הרבנים".. "קיצוני" תלוי במה, לפעמים באמת לא צריכים להיות.. "בשעת הדחק" אכן נכון; ודנים כל מקרה לגופו.  ו"ברכי נועם" בוודאי נכון - וזה לא בהכרח אומר מה הפסק...  גם היום אם יהיה משהו שרב נחמן אמר שכך ההלכה דווקא - זה משקל גדול. אז היה רב נחמן בעצמו.. דוגמה לדבר: בדברי סופרים הלוך אחר המיקל לא פעם. אז למה אז ה"מחמיר" לא הלך כמיקל?.. כי זה עצמו ההתחלה של הדברי סופרים... הקיצור" הקצנת...  דרכי נועם]

באתי לתקוף שיטה שתמיד מחפשים להקל, ואין דבר כזה שיהיה משקל לאסור

אתה אומר שרנב"י שקל את הדברים? אתה צודק!

רציתי רק להראות שלפעמים המסקנה היא לאסור, עם כל הכאב והצער, ועם זה שיש מי שסבר להקל - לפעמים ההכרעה היא להחמיר. וזהו - יקוב הדין את ההר!

לא תמיד זה כך, לפעמים ההכרעה היא להקל, ולפעמים מתחשבים בשעה"ד, אבל לפעמים לא!

משמע מהגמרא שנפסק הדין כמו רב נחמן?

אבל גם ריב"ל לא סותר מה שאני אומר - ברור שלפעמים מכריעים לקולא, אבל לפעמים לא!

זו קצת הכללה...

לא התכוונתי לפורום כאן

סליחה מכל מי שנפגע מההשמצה

שלא נכון להכליל ש"כך היו אומרים היום"....

מעולם לא ראיתי רב ש"רק מקל ואין דבר כזה שיהיה משקל לאסור"

ונפגשתי בעצמי עם מקרים שבהם רבנים שנחשבים מקלים מאד בתחום מסויים אבל במקרים ספציפיים הם ידעו לאסור כמובן.

אין רב שלא מקל ואין רב שלא אוסר.

אין רב שאומר על הכל "מותר".

וגם לרבנים הכי חרדים -יש תחומים שבהם הם מקלים.

(סתם דוגמא- בדיני ממונות, פגשתי לא מעט רבנים חרדיים או על גבול החרדי שראיתי במו עייני היתרים למה שהרב שלי היה מכנה גזל גמור...)

כל רב יש לו את השיטה שלו ואת מה שנראה לו חשוב יותר.

לבוא ולהגיד שיש רבנים שמתירים לשם ההיתר ורק מחפשים איך ומתי להתיר ולא אוסרים אפעם- זה הוצאת שם רע. 

את לא ראית - אני ראיתי

ואי אפשר להוציא שם רע בלי לומר שמות

יש גישה כזאת.

צריך לזכור שאני יודע ללמוד הלכה, ויש פסיקות שאתה רואה שהוא מחפש מתחת לאדמה להתיר בלי משקל בכלל

 להגיד שיש- זה גם לא ראיה. 

אתה מוזמן לתת לי שמות או מקרים באישי.

אני מסכימה שיש רבנים שמחפשים דרכים להקל- אבל כי יש להם סיבה אחרת.

(לדוג'- משהו שראיתי לא מזמן- מאמר על איפה ועד כמה אפשר להקל בכשרות כשחוזר בתשובה אוכל אצל הוריו החילונים- יש פה 2 ערכים, כשרות וכיבוד הורים. והרב הזה נותן את כל קשת המקרים שבהם אפשר להקל בכשרות בשביל כיבוד הורים.. והוא בהחלט חפר מתחת לאדמה כדי למצוא קולות)

כמעט תמיד שיש שאלה הלכתית- זה בגלל שיש 2 ערכים סותרים.

ואז הרב בא ומכריע מה עדיף.

אבל בנושא שלי - הרבה פעמים רבנים שמחמירים לא עושים את זה כי זה המשקל הנכון

אלא הם לא בטוחים בעצמם, ומספק צריך להחמיר

כי כל זמן שאני לא בטוח, אני לא יכול להתיר. כמו שרופא שלא מרגיש בטוח בעצמו לא יכול לומר לקחת תרופה - הוא מסכן את האנשים!

(והדברים מבוארים ברש"י ביצה ב: )

אז ברור שזה לא אידאלי, והכי טוב שאדם יצליח לחתוך דברים, אבל אי אפשר לבוא בטענות למי שלא מוצא בנפשו את העוז להתיר

במקום שבוא הוא נמצא, שהוא לא בטוח בעצמו -  זה מה שהוא צריך להורות

ואת טענת שצריך שיהיה איזון, ואם יש כאלה מרחיקים מדי, יהיו כאלה שיקרבו מדי

אז העתקתי את הדברים שלך לנושא שלי - פסיקת הלכה

ואמרתי שאלה שמרחיקים (=מחמירים) לא עושים את זה כי זה כיף להם, אלא כי אין להם ברירה - וזה מה שנכון לעשות לפי מה שיצא להם

כך שאי אפשר לבוא אליהם בטענות שהם מחמירים מדי

אני דיברתי על הנושא שלי - פסיקת הלכה

את לא דיברת עליו? מצוין, אז עברת נושא

רק איך זה הזכיר לך את בית שמאי ובית הלל? הרי שם זה היה מחלוקות הלכתיות לגמרי

אין בהם שום דבר השקפתי

זה שבמקרה בית הלל ברוב הזמן יותר מקילים, זה רק כי כך הם למדו מרבותיהם, לא כי הם רצו לקרב מישהו

(אוי ואבוי למי שמיקל כי הוא רוצה לקרב)

הסיבה שבית הלל למעשה מקילים ברוב המקרים קשורה לשורש נשמתם, שהיא יותר מצד הרחמים, אבל זה לא האופי שלהם, אלא השורש הנשמתי שלהם

והסיבה שהם "ינצחו" היא כי הקב"ה ראה שהם ענווים ומקדימים את דברי ב"ש לדבריהם, לא בגלל הבדי גישה

גם הלל ושמאי עצמם לא היו עם אופי אחר, אלא עם גישה אחרת בעבודת ה'

אנחנו גולשים לדברים שאני לא טוב בהם, אני לא דרשן

אבל ידוע לי בוודאות שיש כמה אנשים שעיוותו לגמרי את המח' הזאת של ב"ש וב"ה, וחבל שאני לא יכול להסביר יותר טוב

תודה שאת צוחקת על משהו שכתבתי בעמל!

ואת חוזרת על עצמך ולא ממוקדת, ויש לי תחושה שלא קראת את דברי בעיון

אני לא ראיתי את זה בגמרא

בגמרא מבואר רק שרוב הרבנים היו מבית הלל, ובית שמאי היו יותר מחודדים

ולכן היה ספק איך לפסוק למעשה

עד שיצאה בת קול והכריעה לפסוק כמו בית הלל כי הם ענווים

והם לא היו "בית מדרש שמיקל" היה נידון בבית המדרש - בית הלל אמרו "אנחנו קיבלנו מרבותינו שמותר" ובית שמאי אמרו "אנחנו קיבלנו שאסור" - אז נהיה מחלוקת

רוב המחלוקות בזמן התנאים אינן מחלוקות בסברא, אלא מחלוקות איך ללמוד את הפסוקים

לזה אני קורא "מחלוקת טכנית", זה מחלוקת עם המון עומק, אבל היא לא קשורה לאופי האדם

היא כן קשורה לשורש נשמתו

כותב שהוא הלך על הגישה של ימין מקרבת כי ראה שכולם עוסקים בשמאל דוחה.

היום זה בדיוק ההיפך...

כמה רבנים יש שמדברים על "דרכי נעם" וכמה יש שמדברים שמי שעובר עבירות ישרף בגינהם?

ושמי שפרק עול תורה ומצוות לא מתאבלים עליו ושמחים כשהוא מת?

היא שכל אחד מודע לרבנים אחרים. ולחברה אחרת, באופן כללי.

כמו בהרבה נושאים יש מטוטלת חברתית - הדגשת צד אחד, בדור הבא הדגשת הצד הנגדי כדי לתקן אותה, בדור הבא הדגשת הצד הראשון... אבל זה התחיל להיות יותר מסובך כשעם התקשורת והטכנולוגיה פתאום כולם מודעים לכולם.

יש קיצוניות לצד השני.

לצערנו, מחרחרי מחלוקות יש הרבה גם היום.

מלבד זה, אי אפשר לקחת חצי משפט של הרב שגם שם כתוב "אולי", ונכתב במגמה מסויימת - 

ולהתעלם מהשאר.

אצל הרב זו שיטה עקרונית. והוא כותב מפורש: "ואם יבוא אדם לחדש דברים עליונים בעסקי התשובה בזמן הזה ואל דיברת קץ המגולה ואור הישועה הזרוחה לא יביט - לא יכול לכווין שום דבר לאור תורת אמת.. העתידים להיות כולם שבי פשע" וכו'. זה בדיוק אומר שמי שחושב ש"יחזיר בתשובה" ע"י שיכתוב על "יישרף בגיהינום" - לא יועיל בכלום.

אצל הרב זה לא היה וורט. ומה שציטטת על הפורשים מדרכי ציבור, הרי הרב התייחס לכך במאמר על במותינו חללים, ובאגרותיו, ורואים שכתב למישהו שבניו התרחקו ל"ע שהיום רק בדרכי נועם, כי ה"שפחה בישא" של הכפירה משדלתם. ומה שייך לומר על מי שבוודאי אינם מזידים ש"שמחים". לא בונים דברים ב"עצבנות".

אתה נותן פה מקרה שבו בתקופה שבה היחס לכהנים היה כמו שהיום מתיחסים לרבנים- תנא אמר משהו ספציפי לכהן.

נניח וראש ישיבה יראה ר"מ שלו עושה משהו שיש היתר בדחק לעשות- הוא לא יתנהג איתו ולא יפסוק לו מה שהוא היה עושה עם מישהו לא שומר תו"מ, נכון?

גם האמירה של לדעת להקל ולדעת לקרב- היא לא כוללנית ולא מוחלטת. מעולם לא שמעתי שום רב- מקרב ככל שיהיה שיבוא ויגיד "קולות לכולם בכל דבר" (מה גם שכמעט תמיד כשאתה מקל בתחום מסויים- זה נובע פשוט מזה שאתה מחמיר בתחום אחר..)

או שנניח יש רב שיש לו לא מעט פסיקות שבהן הוא נותן מקום לפוסקים מאד מקילים- אבל כל מי שלומד אצלו ספציפית בישיבה- הולך אחרת. (כלומר- הוא מורה לי שמסוגל להחמיר- שיחמיר. אבל נותן פתח גם למי שגדל אחרת והמקום שלו שונה ואחר)

מה גם שבדור ההוא היה באמת יותר דין בנושא, כי המקום של האנשים היה שונה.

היום אין מה לעשות- אנשים יותר חלשים באופי שלהם, וגדלים במציאות מבולבלת. ורבנים שרואים שבשיטת "הכל או כלום" אנשים מעדיפים את הכלום- אז הם באים ומנסים לפחות ליצור מקום חלקי ואת הרע במיעטו.

הכהן הזה לא היה רב, הוא היה סתם אדם

ואני מזכיר - הוא איים עליו בנידוי, הוא לא סתם הורה לו הוראה

והרבנים שאת מדברת עליהם אינם השיטה שיצאתי נגדה

בתקופת בית המקדש, מעמד הכהנים היה שונה ממה שהוא היום.

אין דבר כזה כהן שהוא "סתם אדם"

לכהנים היה תפקיד רוחני מעבר לעבודת ביהמ"ק. (נניח- הם היו פוסקים בטומאה וטהרה, תחשוב מה המעמד כיום של מי שפוסק בטומאה וטהרה..)

היחס של העם לכהנים- היה אחר לחלוטין ממה שהוא היום.

אז גם כהן פשוט- היחס כלפיו היה שונה. הוא היה שייך למעמד שונה- רוחנית.

ואיום בנידוי- היה אז דבר שמשתמשים בו גם כשראו שמישהו יכול לקרוע קרע בהלכה- רואים את זה כאשר גדולים פסקו אחרת מרבותיהם או לא קיבלו עליהם הלכות ופחדו שילכו אחריהם ויהיה קרע. 

(כמו עם רבן גמליאל ורבי יהושוע ביו"כ, ואם אני זוכרת נכון- גם בתנורו של עכנאי היה שם איום בנידוי, לא?)

והרבנים שאני מדברת עליהם- זה כל הרבנים שאני מכירה. וכל הרבנים ששמעתי עליהם. מעולם לא ראיתי אף רב שמתנהל אחרת..

בשאלות כאלה הייתי פוסק כמעט רק לקולא

אם לא הייתי מצליח להתיר פשוט הייתי שולח לשאול מישהו אחר

רק במקרה שברור לי שאסור בלי שום ספק הייתי לוקח אחריות להרוס חיים של בן אדם

רק מוגי לב ממעטים בעיסוק בדברים שאין להם מושג מה לקת מהם... 

מי שיש לו אומץ- 

נכנס בדוך, ולומד ולומד ולומד ולומד ונשאר עם הרבה יותר שאלות ותהיות וקושיות וקשיים--- ממה שהוא יודע

אבל בסוף מצטברת לו הבנה חדשה

אופציה ב' היא ללמוד באינטנסיביות עם מפרשי אגדתות רבים ככל האפשר... 

אופציה ג- 

לכתוב פה דרשה ארוכה ביותר (שאין לי באמת כוח לכתוב) למה אגדתות הן המאפיין של תורת ארץ ישראל, למה בעידן גאולה חייבים ללמוד אותן ומהן תצמח ישועתנו וכולי וכולי 

דרשה ארוכה פי כמה על חשיבות לימוד ההלכה בדורנו וכמה שהדור שלנו לא מבין בכלל הלכה בצורה הבסיסית ביותר,

שלא לדבר על זה שהופכים חומרות להלכה פסוקה וקולות לעיקר הדין... ההלכה אצלנו צריכה חזרה רצינית והבנה

מעמיקה, כי רוב הציבור לא מבין בכלל בהלכה ובדרכי הפסיקה, וכמה מזה תצמח ישועה גדולה לעם.

ואז הייתי כותב דרשה ארוכה פי כמה וכמה על זה שלימוד אגדתות הוא חשוב, בבחינת הוצאה מן ההסתר אבל לימוד טעמי

המצוות, "האגדתיות של ההלכות" חשוב פי אלף כי ההלכה היא בחינת הסתר פנים בתוך הסתר פנים, שהוא עוד יותר חמור

כי מוסתרת מהאדם העובדה שהוא נמצא בהסתר - וזה בדיוק העניין של ההלכה, שאנשים חושבים שהם מבינים את הדיון

ההלכתי אבל הדיון הרבה יותר עמוק מזה והוא הסתר בתוך הסתר ואותו צריך לגלות- ומזה באמת תצמח ישעותנו.

אבל אין לי כוח כרגע, והספרים בישיבה, אז אני אוותר.

זה גמרא הלכתית בעליל

והראיה רק כמו שכתבתי לעיל שלפעמים המסקנה היא לאסור, עם כל הכאב והצער, ועם זה שיש מי שסבר להקל - לפעמים ההכרעה היא להחמיר. וזהו - יקוב הדין את ההר!

הרי הוא היה יכול למצוא לו היתר - ר"ש מתיר, ריב"ל פסק כמותו, ואותו אדם סמך על פסיקה של ת"ח עצום

ואעפ"כ כיון שרנב"י היה ברור לו לאסור - הוא לא חיפש איך להקל. והוא אסר בנחרצות

לא מפחד לדבר בשם עצמו

וכנראה לא פותח פצלש

אבל היום אני כבר רק מפה כמעט

ולא כ"כ משתמש במקורי

היה לי כינוי בלי הנקודה ושכחתי את הסיסמא אליו

לפני הרבה שנים

מלבד אחד כמו מבולבלת, לא זוכר מה הפצלש

אין לי "מקום" בעולם... אני כאן כל רגע שה' מחליט שאהיה כאן, כל רגע מחדש. 

שליחה, כל מה שיש לי זה מה', ממה שהוא נותן לי משתדלת לתת.

אחרים רואים את מה שאני באמת מכוונת. כשאני מצליחה באמת לכוון ולהיות בתודעה של מה שכתבתי לפני- אנשים רואים את זה, זה ממש כאילו "שם ה' נקרא עליך ויראו ממך". יראת כבוד כזו.

אבל לא תמיד אני ככה, וכשאני פועלת ממניעים אגואיסטים זה ניכר.

אין לנו תפקיד אחד בעולם חוץ מלעשות את רצון ה' ולהתקרב אליו.

וזה כן בא ביחד עם מודעות עצמית, לראות מה הכלים שה' שם לך.

אם זה יכולת לשמח אנשים, אם זה לימוד שאתה צריך להפיץ... מבינים את זה לפי מה שקורה איתך, אתה יודע במה אתה טוב, ועדיין כל פעם ה' שם אותך בסיטואציה אחרת, כל רגע בפני עצמו. 

יכול להיות שאתה אדם תוסס ואתה יודע איך להשתמש בזה לטוב אבל עכשיו ה' רוצה אותך בפקק ולראות איך אתה מגיב ואם תתעצבן. זה מלא דברים. המגמה היא אחת.

שם קוד,

אליאס,

דיקסיט,

עידן האבן,

טיקט טו רייד,

Robo rally,

The crew,

Avalon,

Shadows over Camelot,

Nefarious,

Colloretto,

סושי גו,

אזול,

Draftasorus

מה זה השמות האלה אתה בטוח שזה בישראל?😂

ממש תודה!

מה ה3 הכי מומלצים בעיניך? (חוץ משם קוד ואליאס)

כלומר שנאה עצמית היא לא הפרעה בפני עצמה, אלא תסמין של הפרעות ומחלות שונות, בעיקר דיכאון מג'ורי והפרעות חרדה למיניהן.

מכמה היבטים לגבי קנאה וכעס שמבלבלים את הדעת.

מקומות מהיבטים שונים.

בכללי הוא כותב עמוק עם המון מקורות והסברים קצרים, וכדי להבין את השפה שלו ואת הרעיונות שהוא מנסה להעביר, צריך הרבה יגיעה. גם צריך להשוות בין כמה וכמה מקומות.

אתן לך דוגמית מהפרשה שהייתה:

"שענין הפגם שהוצרך לתקן הוא בחינת חטא עץ הדעת כמבואר אצלינו בהרבה מקומות, ופגם עץ הדעת הוא בג' בחינות קנאה ותאוה וכבוד המוציאין את האדם מן העולם [אבות פ"ד מכ"א], והוא נתקן ע"י ג' אבות שהם בבחינת אהבת ה' ויראתו ותפארתו כמש"ה [ישעיהו מט, ג] ישראל אשר בך אתפאר שהוא תיקון ג' בחינות אלו, והרמז לזה כי ג' אבות עם הכולל כמספר עץ הדעת".

כלל וכלל ושצריך להתגבר על זה, רק הוא מציין תופעה. הוא אומר בלשונו שדווקא צריך להפוך את המחשבות עלמא דחירות.

הרבה פעמים (לרוב) לאדם יש דימוי עצמי נמוך

זה גורם לו לשנאה עצמית, תיעוב עצמי מוסתר או יותר גלוי.

וזה הרבה ממה שהורס לאדם בחיים, זה התעללות עצמית.

בלי מודע האדם בעצמו מחבל לעצמו בחיים. 

אבל רוצה להרים לך על המאמץ לחפש פיתרון!

עברת שנתיים מטלטלות וברור שלנפש זה לא קל.

מאמינה שטיפול כזה או אחר יוכלו לעזור.

בהצלחה רבה!!

בס"ד

מאמינה שבעזרת השם (תמיד לבקש מהקב"ה! -  ובמקרה הזה, שהרופא יהיה שליח טוב) תרופות לזמן מסויים בהחלט עשויות לעזור.

מה עם נסיעה קטנה (או גדולה) לאיזו מדינה שקטה, רגועה, שהדבר המסעיר ביותר בחדשות זו הידיעה שהליגה המקומית זכתה

בגביע כסף ב...טניס שולחן? - כדאי ללוות בשביל זה. אבל זה באמת מאוד אינדיבידואלי.  מה עוד, שיש עכשיו בעיה עם כל מיני

מדינות למיניהן.  אבל אולי אפשר למצוא כזו; פינלנד אולי? אמנם קר שם ומן הסתם יש גם אי אלו דובים, אבל יש שם איים

קטנים נחמדים בים, ליד הלסינקי.....באמת. אפילו אנחנו חשבנו על זה.

סתם, מן בטן גב כזה של חורף.... בהחלט אפשר להינות. תגיד שאתה מבהוטן, או מקפריסין - מהחלק התורכי אם  מישהו יפרוץ

במלל יווני ולהיפך - מהחלק היווני, אם מישהו...  בקיצור של ידעו שאתה יהודי.....

ובהוטנית - מאה אחוז שאף אחד לא מבין!

אגב, זו הצעה רצינית (לנסוע מכאן קצת, כדי להשתחרר).

עדיף, לענ"ד, או לבד, או עם האשה, אבל בלי הילדים. רק אתה, או אתה והיא. יש לכם היכן להשאיר את הילדים לזמן מה?

אבל הכי חשוב, אנו חושבים, כן לקחת תרופות לזמן מה.  מכירה אנשים נורמטיבים, אינטליגנטים מאוד, מוכשרים, טובים ונפלאים, שלקחו תרופות בזמנים קשים.

השם חנן את הדעת כדי להמציא רפואה, לנו, כשהנפש שלנו מתערערת. זו מתנה. כן, מתנה!  משהו השתבש, בעקבות מה שעברת ועובר, משהו שנורמלי וטבעי

לחלוטין שיתערער. אז למה לא לתת לה קצת שלווה, קצת רוגע, קצת שמחת חיים, בינתיים? עד שהיא תשוב לעצמה? למה להתאכזר ולהתעלם ממנה?

כל הכבוד שאתם שוקלים אפשרות כזו. הכרתי מישהו (הלום קרב) שלא רצה אפילו לשמוע על כך.  כשהסכים, היה כבר קצת מאוחר...

יש דיעה קדומה נגד תרופות כאלה. מכירה גם מישהו שהיה צריך לקחת תקופה, ואחר החליט שזהו, הוא לא רוצה יותר,  היה מר ועצוב אחר כך.

וגם, שיחות שיחות שיחות עם מישהו שאתה מרגיש אמון כלפיו. ואם זה פסיכולוג, שיעלה כמה שיעלה.

הכי חשוב לחזור להיות באיזון. ו...שמח!

אולי יש דבר מה נוסף שאתה יכול להוסיף למערכת הבריאות שלך? שהיא נפלאה כל מה שאתה עושה (הלוואי עלינו), ואין ספק שהיא מועילה גם לנפש,

אבל כולה טיפול מסור מאוד בבריאות גופנית, בעיקר. אז אולי....

משהו באמנות, למשל?

מה עם לרכוש כן ציור , בד, או נייר, צבעים למיניהם (אקריליק, פנדה עדין, צבעי פסטל, שמן, פחם) ולזרוק הכל על הנייר?

רגע, מה עם לזרוק את המרירות על נייר, פשוט לכתוב, מה שבא, בלי ביקורת, בלי צנזורה, בלי שזה יצטרך לצאת טוב,

פשוט לשרבט  מה שבא?

ויש מיני תראפיות, כמו גשטאלט, תראפיה באמנות, תראפיה בדרמה וכל הסגנונות (NLP ועוד. תלוי למה אתה

מתחבר. יש אנשים שמתחברים דווקא לתראפיה הנושנה והותיקה - לדבר עם מישהו, לדבר, לבכות, לזעוק.)

בני אדם  חווים תקופות קשות מאוד לעתים. מאוד קשות.  מכל מיני סיבות. העיקר - אין יאוש כלל! לא להתייאש!

רב נחמן  ל  א    מ ר  ש   ה!!!

ואם הוא לא הרשה, אז הקב"ה, על אחת כמה וכמה!

רוצים לשמוע ממך עוד. בבקשה.

סבלנות. קודם כל, לעצמך!

תהיה בקשר. בבקשה!

במידה ולא התייאשת לחלוטין מהטיפולים למיניהם, יש מקום בירושלים, ברח' חירם (ליד שמגר, ליד רח' ירמיהו) הנקרא "למרחב".

רק כרטיס קופת חולים.

שמעתי שהם עושים עבודה טובה מאוד. 

אבל יש תורים ארוכים. אלא ש.....הכל מהקב"ה. הוא כבר יסדר לך תור מהר. תבקש ממנו. לא לדאוג.

לא. בכלל לא. לכל מי שמתקשה ורוצה להעזר , כמו שנעזרים בחברותא, כשלומדים. "

אין אסיר מתיר עצמו מבית האסורים..."   לפעמים כן, יש אנשים אולי שיכולים, אבל איש את רעהו יאמרו חזק!

זה גם מקום דיסקרטי וצנוע.

בהחלט.  מקסימום יש מטפל/מטפלת כמה חודשים לפני הרשיון.

מכירה מישהי שהיתה שם והמטפלת היתה מצויינת, למרות

שאת ההסמכה הרשמית קבלה חודשים מספר אחר כך.

למיטב זכרוני, יש לה כבר קליניקה משלה.

אבל, קחי בחשבון תור ארוך. תבקשי מהשם שיקדימו לך.

מתארת לעצמי במצבים אקוטים (את לא נשמעת לי כזו),

הם מקדימים.

טיפול זו מתנה נפלאה שאדם מפרגן לעצמו.

(כל אחד וסוג הטיפול שמתאים לו, שמדבר אליו).

לא מכירה את התכנית הזו. אבל חשבת גם על משרד הביטחון.

אולי גם הוא יוכל לסייע? הם מודעים ל"מצבי הרוח" האלה.

אתה לא היחיד, אבל אפשר לצאת מזה. אם לא היית מושפע

ממה שעברת, א ז   היה מקום לפקפק בשפיותך..... מחילה.

לענ"ד,  א  ס  ו  ר   לך  לצאת למילואים שוב. בשום אופן!

אל תחשוש, לא יעשו לך שום דבר. אל תצא שוב למילואים.

היית......די והותר.  מספיק!

אמיתי על הלום קרב, שהיה משכיל , אינטליגנטי ורגיש בצורה יוצאת מן הכלל.

הבעיה היתה שלא רצה להעזר בשום פנים ואופן, וגם הכחיש את מצבו.

אז מודעות למצב, זה   א ב   ויש לך את זה, ב"ה!

לא לשאול אותי בבקשה מה שם הספר, כי לא אומר. 

אחרי שתרגיש טוב יותר, בעזרת השם, אגלה...

כך לשאר המגיבים: נא לא לשאול.

בתקופה שעליה מדובר בספר, משרד הבטחון התנהל והתנהג איום ונורא.

חוסר מודעות...פחד!

עכשיו, זה אחרת (לצערנו).  אבל זה נסיון. הנשמה שלך גדולה מכל ההרגשות האלה,

לא משנה לה מילואים, כלום, והיא בתוכך. 

רק סבלנות. בראש ובראשונה, לעצמך!

ער"ן - לשיחות טלפוניות כשמרגישים "על הפנים".....

1201

לפעמים הבחירה שלנו, היא כנראה במינימום שבמינימום. בחוט דק יותר מקור עכביש.

והבחירה בחוט הכמעט שקוף הזה, היא הנצחון הגדול; זו טפיחת השכם שלנו. זו

הנחת שאנו עושים בכך לקב"ה....

נמאס לנו, חושך ויגון, די, לא יכולים יותר.....הי, יש חוט שקוף ודק שלנו שממתין

שנראה אותו. שנבטח בו.

יודעת שלא שייך להביא את השואה עכשיו - דור דור והנסיונות שלו, אבל בכל זאת,

אמי ע"ה, שהיתה בת יחידה ומפונקת, הגיעה למחנה ההשמדה וכשחיפשה את

אמה, סבתי ע"ה, הצביעו לה על הארובה....

בסוף המלחמה שוחררה על ידי הרוסים, אם איני טועה ועשתה את המסע המתיש

והארוך לביתה, בהונגריה, בכפר ושם שהתה אצל שכנים גויים 7 חודשים לבית

שלה, לא העזרה להיכנס. בין כך לא היה שם דבר, הגויים השכנים, בזזו את הכל)

פעם, ישבנו יחד, אמי, חברתה (גם ניצולת שואה, אלא מה) ואני. היא הרימה

עיניים ואמרה בפליאה: אני לא מאמינה! אני בירושלים! נולדו לי ילדים!

אני לא מאמינה.

כן. היינו כחולמים. ולכל אחד מאיתנו, שלא נשכח, יש את היינו כחולמים

שלו. בתוך הביצה השחורה, המסריחה (סליחה) הכי נוראית.

יש תקווה. יש חוט של כסף הקושר אותנו לנצח. עכשיו אנו מרגישים

שאין מוצא, אבל "מן המיצר קראתי קה, ענני במרחב ..."

לפעמים מגיעות מחשבות שחורות, מרות, אין לנו שמץ של חיותף

אבל האדם הוא דינאמי!  המצב ישתנה. ללא ספק. כל עוד הקב"ה

קיים (הוא לא יצא למילואים...), יש תקווה. הרי אנו חלק ממנו.

מהנצח.

ובכלל, לקרוא חדשות רעות וקשות, זה לא מוסיף.

אבל מה לעשות, המדיה לא תספר איך פתאום

נולד עוד ילד לאחר שראינו כל כך הרבה מוות,

איך חיבקנו, חובקנו, ליטפנו ולוטפנו, אפילו אם

זה פחות מפעם, איך הצלחנו לחייך למרות שבפנים

היו דמעות....

הלחם שלהם, זה פרסום הקשה, הרע. לא ללמוד מזה

ולא להידבק מזה. אתה, את, אנחנו - קצת יותר חכמים ממנה. לא?

מתארת לעצמי איזה "שפכטל" אקבל אחרי התגובה הזו. אולי

אפילו ימחקו.

הזורעים בדמעה (אוהו, איזו דמעה!), ברינה יקצורו.

איך אומרים באנגלית?

CHEAR UP!  (אולי זה כתוב עם שגיאות. מילא)

רוצה להוסיף כאן פריחה, מעוף של ציפור, שבלול עושה דרכו בכבדות אבל בנחישות

נרקיסים ועוד - אבל לא יודעת איך.

יש לנו חברים, חברה, שבאחת השבתות הרגישה.....רע. רע. רע.

היא הרימה טלפון כדי לשוחח , לדבר. כן. בשבת. 

כשהמצב בתוכנו פנימה אקוטי, חושבת שזה בגדר

פיקוח נפש דוחה שבת. אין ספק שהשם מבין את זה,

מאוד.

מתפלל להצלחתך והצלחת המשפחה, אתם גיבורים וכך הכבוד על מה שעשיתם עד כה.

לא יודע מה לומר מעבר

אחרי כחצי שנה מסבב אחרון התחלנו להרגיש רגיעה.

ועם הזמן רואים שיפור.

לא ידעתי שזה הפיך על הקרובים לי.

כותבת כי יש סיכוי לאור.

זה תהליך ארוך מאוד. מאוד.

כנראה של כמה שנים.

עם תמיכה טובה וסבלנות יש תקווה. 

חיזקתם אותי!

קראתי כל מילה

@נחלת תודה לך במיוחד על ההשקעה. 

לא לשכוח.....לבכות. מאוד חשוב. לבכות. חושבת שזה ירכך את הסינדול של הנפש, שלא יודעת מה. חושבת שההתייפחות, המירור בבכי

יעשו לה משהו טוב... זה ילחלח אותה...

יש לך קבנ של היחידה?

לוקח זמן וזמן ... לא פשוט

תצ'פר את עצמך, תרשה לעצמך להתפרק - אבל לא על המשפחה וחברים

נשמע לי שאתה בטווח הנורמה 

אפשר לפעמים לבכות על הכתף של אשתך. למה לא? היא אמורה להיות האדם הכי קרוב אליך..

לא התכוונו כאן שתשחק בבית את הגיבור, את איך שחיית לפני המלחמה, אלא שבכל זאת, אנשי

מקצוע טובים זה מומלץ.

לא, לא "בכל זאת"; יחד עם זאת. כמה שהיא יכולה להכיל. מרגישים את זה. וזה גם מקרב. אני חושבת.

זו תגובה טבעית למלחמה אבל עשית צעד חכם מאד שפנית לפסיכיאטר. ככל שמטפלים מוקדם יותר סיכויי ההחלמה המלאה עולים מאד.

אין מה לפחד מהכדורים, יאפשרו לך לישון ולא לצאת מאיזון והפעילות הגופנית תעזור מאד, כל הכבוד על המצווה הענקית ועל המודעות.

חנוכה מלא אור וניסים

דבר שני, מה שעזר לי מעבר למה שכתבת בעניין השינה והכושר והתזונה, מה שעזר לי לעבור את החודשים הראשונים אחרי השבעה באוקטובר זה המון המון המון סטנדאפ ומוזיקה ביוטיוב.

בהצלחה

יש דברים שאפשר לראות ולהקשיב. סומכים עליך. מחכים לשמוע ממך , לא חשוב מתי. מאמינה שזה מהר יותר ממה שאתה חושב.

ר' נחמן אמר שבראש ובראשונה האדם צריך להיות סבלני ל....עצמו!

"תעיתי כשה אובד בקש עבדך" 

למה רבנו המאומן, חזר לגלות אחרי 

שהיה חצי שנה 

בארץ הקדושה

לנו עשו שיחת חוסן לקראת סיום המילואים, ואמרו שמי שהוא בתהליך הכרה של פוסט-טראומה, ברגע שהגיש חוות דעת מומחה אז כבר הוא זכאי למימון (מלא, נראה לי) במשך שנה עד לועדה הרפואית שתקבע נכות. הוא אמר שמבחינת משרד הביטחון, אין בעיה שבסוף לא תיגש לועדה - כלומר, האינטרס שלהם הוא לתת לך טיפולים כך שתצליח לצאת מזה בלי צורך בנכות. זה לכתחילה, כך אמר הקבן.

תברר על זה. אולי תבקש לדבר על אחראי חוסן ביחידה שלך. או בקבוצות פייסבוק שהגיוני שמעבירות מידע על זה.

גם מי שלא בטראומה, נורמלי לחלוטין להתקשות לחזור לשגרה אחרי חוויות מטלטלות כאלו בשנתיים... אתה מתאר משבר שקורה להרבה מילאימניקים. יצאתי עם כמה והרגשתי כמה הם מושפעים.. אחד בכלל לא היה במצב לדייט, כי היה באבל על חברים והלחימה הממושכת התישה אותו נפשית.

יש הרבה סדנאות, טיפול רגשי וכד' למילואימניקים בדיוק בגלל הצורך הזה, גם אם אתה מרגיש בסה"כ בסדר ורק מדי פעם צץ קושי..

שווה לך לבדוק בעיני. יש גם קבוצות שיח ע"י אנשי מקצוע וכד'..

ושה' שילח לך רפואה שלימה.

אין לי דברי חכמה לומר לך,

רק להחזיק לך אצבעות להצדיע לך,

ולהתפפל עליך .

למען האומה, למען המשפחה, למען התורה והעבודה

אין לשער דרגת צידקותך במעשיך בצבא

דוד המלך שאתה חייל חשוב בשורותיו, מעלה אותך בדרגה

גם אברהם שלחם ב 4 מלכים, מברך אותך באופן אישי

ויהושע כובש הארץ

ויהודה המכבי

ורב אלוף שמעון בר כוכבא

הכל לצידך ולימינך

עלה והצלח 

מצרפת את הקישור.

הסדנא מיועדת לחיילים שמתמודדים עם הקושי בחזרה לשיגרה, ללא תסמינים של פוסט טראומה.

ממליצה לדבר איתם ולבדוק התאמה

Inheal סדנת מתחילים מחדש לחיילי וחיילות מילואים בשיטת

כותבת לך בתור מטפלת. פוגשת בתקופה הזו הרבה מאוד מילואימניקים שחווים משהו דומה מאוד למה שאתה מתאר.

חשוב לי להגיד בצורה ברורה: מה שקורה לך הוא תגובה אנושית, טבעית ושכיחה מאוד לחשיפה ממושכת לעומס קיצוני, סכנה, ניתוקים חוזרים מהבית וממעגל החיים הרגיל. זה לא סימן ש“נדפקת”, ולא עדות לכך שמשהו אצלך בלתי הפיך.

כ־300 ימי מילואים, בחמישה סבבים, בכל הגזרות – זה עומס שהנפש והמערכת העצבית פשוט לא נועדו לשאת בלי מחיר. הרבה אנשים מתפקדים “על אדרנלין” בזמן עצמו, ואז דווקא כשנגמרת הסכנה המיידית – המערכת קורסת. התנודות שאתה מתאר בין אנרגיה גבוהה לדיכאון, בין כעס לאדישות, הן סימן קלאסי למערכת עצבים שנמצאת עדיין במצב הישרדותי ולא מצליחה להתייצב.

העובדה שאתה:

מודע למה שקורה לך

מנסה לשמור על שינה, תזונה ותנועה

פונה לטיפול ו/או קובע תור לפסיכאטר

כל אלה מעידים על כוחות, לא על חולשה !

חשוב לדעת: טיפול פסיכיאטרי לא אומר בהכרח תרופות לכל החיים, ולעיתים מדובר בהתערבות זמנית שמאפשרת למערכת להירגע ולנפש להתחיל לעבד. בהרבה מקרים, כשהעומס יורד והוויסות חוזר, גם הצורך בהתערבות תרופתית משתנה.

כמה המלצות כלליות חשובות :

1. להתייחס למצב כאל פציעה נפשית, לא כאל כשל אופי. כמו שלא מצפים מאדם עם שבר לרוץ , כך גם כאן

2. להמשיך טיפול  - אפשר לפנות למרכזי החוסן באיזורך. מצורף קישור: סיוע לנפגעי חרדה - נפגעי חרדה | ביטוח לאומי

3 . לבדוק את הסדנא הייעודית ללוחמים שחוזרים לשיגרה , בקישור הבא:

Inheal סדנת מתחילים מחדש לחיילי וחיילות מילואים בשיטת

3. לזכור: מצבים כאלה כן משתפרים. ראיתי את זה שוב ושוב, גם אצל אנשים שפחדו שהם “לא יחזרו לעצמם”.

והכי חשוב-

אתה לא לבד, אתה לא מקולקל, ואתה כן בדרך הנכונה גם אם עכשיו זה מרגיש מריר ומבלבל..

עצם זה שכתבת וההסכמה לטפל בעצמך– זה כבר סימן של חיים שרוצים לחזור לאיזון , וסימן לאהבה והאחריות שלך כלפי המשפחה שלך.

הרבה כוחות !

שלום לך,

קראנו את הדברים בכובד ראש ובהרבה כבוד.

החוויה שאתה מתאר מוכרת לנו מאוד. לצערנו, אנחנו פוגשים מילואימניקים רבים שחוו שירות ממושך ואינטנסיבי, וחוזרים הביתה עם תחושת חוסר איזון, תנודות חדות במצב הרוח, כעס, אדישות ועייפות נפשית עמוקה. זה לא סימן לחולשה, ולא אומר ש"נדפק אצלך משהו" או שזה בלתי הפיך. ברוב המקרים מדובר בתגובה אנושית ונורמלית לעומס חריג ומתמשך.

העובדה שאתה מודע למצב, פונה לטיפולים, שומר על שגרות בריאות, וקבעת תור לפסיכיאטר – מעידה על אחריות, ולא על כשל. גם הפחד שאתה מתאר הוא פחד מוכר מאוד, והוא עצמו חלק מהעומס הנפשי, לא הוכחה שמשהו אבוד.

במיזם חיבור אנו מלווים חיילים ומילואימניקים שחווים בדיוק את המתח הזה בין תפקוד חיצוני לבין קריסה פנימית. החיבור הנכון למטפל מתאים, בזמן נכון ובקצב נכון, עושה הבדל משמעותי.

אם תרצה – נשמח לשוחח איתך באופן אישי, לשמוע, ולהתאים עבורך מטפל או מטפלת מנוסים בליווי מילואימניקים, בדיסקרטיות מלאה וללא התחייבות.

אבירן – מיזם חיבור

טלפון: 052-305-1783

אתה לא לבד, והמצב שאתה מתאר הוא בר־טיפול.

יותר בפוקוס על מה נכון לך (גם רגשית וגם נשמתית) ופחות על מה העולם חושב על זה. רצית לעזור לו? אתה שמח בלעזור לו? הגוף שלך מרגיש טוב אחרי שאתה עוזר לו? מעולה.

אתה מרגיש מרוקן? זה סיפור אחר.

ביחס נותן ומקבל והסובבים, והם מסתכלים על הנתינה שלך בצורה מוזרה, אז פתאום אתה מעלה ספקות בעצמך האם הנתינה שלך היתה נכונה או לא, או שחרגת.

אתן דוגמא שהיה לי בעבר, לא מה שקרה לי בימים האחרונים. פעם הייתי בדייט ונתתי טיפ נדיב, והבחורה אחרי זה התלוננה שלא הייתי צריך לתת את הטיפ ולא ככה עושים בישראל. הייתי בהלם, כי ברור שאנחנו הלכנו לחתוך. אבל זה כן העלה אצלי שאלות באותו זמן אם נהגתי נכון, ואז עם הזמן זה פשוט התיישב על הלב שעשיתי את הדבר הנכון וצחקתי על זה, אבל באותו זמן זה כן העלה אצלי ספקות.

זה עוד יותר מעלה ספקות כשהמקבל אומר לך שזה לא מקובל ומוזר, אבל לוקח את מה שנתת בסופו של דבר.

זה אומר שפשוט ספגת אליך (אדם רגיש? אני טועה) את התגובה שלה. כלומר בעצם במקום השיפוט שלך אז לקחת את השיפוט שלה על המערכת שלך.

זה בסדר לדעת שזה מה שהיא חושבת, בשכל אולי היא צודקת אבל בלב שלך אתה מרגיש פה מתכווץ.

עזוב אותך, תעשה מה שטוב לך ומה שאתה חושב לנכון... אם למדתי משהו בחיים זה לא להתייחס לכל יציאה של מישהו.

עם עצמך. אתה נותן בלב שלם וטוב לך עם זה באמת, אז זה מה שחשוב.

אם זה לחפות, כמו שכתבת, על משהו שאתה לא אוהב בעצמך, הרי אין

זו נתינה אמיתית, ולעתים הזולת מרגיש את זה.

הכי חשוב זה לבדוק עם עצמך, למה, ואיך, וכמה - וממה זה נובע,

ולתת ממקום אמיתי באמת, אפילו אם הוא פיצי פיצי - כי זו האמ

שלך (כרגע, מחר, ויותר...). כי הסתירה בין איך שאנחנו, וכמה

אנו רוצים באמת ( כי בדוגמא הזו, לתת) לבין מה שאנו עושים

בפועל, כתוצאה מהרגשה לא טובה עם עצמנו וחוסר רצון

ויכולת לקבל את עצמנו כך! אז אנו מזייפים ולא כל כך חשוב

ובכלל לא חשוב, מה השני חושב; חשוב איך אנו מרגישים

עם עצמנו, בכנות. 

לפעמים הולכים לשיעורים שמדברים על חסד ו מידות

נעלות ו"נדבקים" בזה לזמן מה. אבל אחר כך, לפעמים

ההתלהבות הזו נושרת, כי אנחנו עדיין לא שם ולא עובדים

על זה נכון.

מאוד קשה לקבל את עצמנו כמות שאנחנו. מאוד.

לפעמים זה מתוך ביקורת שיפוטית וקשה שספגנו

ולפעמים, אולי, אנחנו בעצמנו לא מכירים את עצמנו

כל כך טוב וחיים קצת בדמיונות.

חושבת שדיבור על זה, לא רק בפורום (לא מספיק לדעתי)

אלא עם חבר או מישהו/י קרובים שיכולים לשקף את המצב.

גם אז, לצערי, התכונה הזו לא עוברת כל כך מהר...

צריך לדבר עוד, לקרוא דברים בסגנון (ולא דברים

שמעיפים אותנו למעלה ואחר כך גורמים לנו ליפול

בחבטה קשה על האדמה).

הדרך של ר' אושר, כך שמעתי, מאוד יכולה לעזור,

כך שמעתי. אבל עם הדרכה, אחרת, אם אנו נוטים

להלקות את עצמנו (למשל), נמצא גם שם את

המקום הזה...

הוא מדגיש שכל אדם הוא בעל גאווה, בעל תאווה,

וכו' וכו', ואם יש משהו שאנו עושים טוב, זה כי

הקב"ה עוזר ומרחם עלינו.  אבל זה בקיצור

נמרץ, כי אני לא מכירה היטב את הדרך,

למרות שמכירה אנשים שזה הפך להם את החשיבה

ב350 מעלות. וגם הרגיע.

יש אנשים רבים (כולל אני) שסובלים מהדיסוננס

הזה (אמרתי נכון את הדיסוננס הזה?), וזו

חתיכת עבודה וחתיכת כאב.

וחושבת לקרוא חומר שמדבר על זה.

כמובן ששכחתי, כרגיל, לאמר, שהשאיפה

הזו להיות טוב, לכשעצמה, מראה שאתה

באמת טוב.

אגב, ד"ר יחיאל הררי באתר "התבוננות

פנימית", לבטח מדבר על זה.

ויש עוד, כנראה פוסטים, וזומים וכאלה.

החיים הם גשר צר, כמו שאמר ר' נחמן,

והעיקר, לא להתפחד כלל.... (לא להפחיד את עצמנו...)

זהו זה. שבת שלום לכולכם.

זה נכון, אבל לא לכולם זה כל כך קל. בכלל לא.

תודה

האמת שאני כתבתי טוב לא התכוונתי דווקא לטוב במובן של נכון מוסרית אלא גם לטוב במובן הנעים והמועיל

כלומר גם מסעדה טעימה היא מסעדה טובה למרות שאין בה שום דבר מוסרי

אבל ברור שהמוסריות היא גם חלק מהטוב הזה

כשחיים את האדם שאנחנו בכל המובנים. כשמחים בחלקנו אבל משתדלים

לדייק יותר במה שממלא אותנו סיפוק. בנתינה לעצמנו ולאחרים בצורה מאוזנת,

כשמצליחים להתגבר על משהו אצלנו, ולו אחת ליום ומבחינים בזה.

כשמצליחים לגרום למישהו (במיוחד במשפחה) שמחה. כשמצליחיףם

לבטא את הכשרונות שבנו, כשבסוף היום, כשמתבוננים אחורה, מרגישים

שהיום מוצה. היטב ולא בוזבז. מוצה נכון. כשזוכרים שהשם מלווה אותנו

תמיד בכל זמן ובכל מקום.

מותר לשאול ולתהות כפי שהיא תוהה (בליל סערה...). בטוחה שיש הרבה ספרי קודש שמדברים על זה והוגים בזה.

צריך למצוא אותם.  אולי תנסי לשמוע שיעורים של הרב אהרן לוי בהידברות. מאוד מתקבל על הדעת שגם הנושא

הזה עולה באחד השיעורים, או ביותר.  אפשר גם לשאול אותו בתגובות. הוא עונה, אמנם בקצרה, אבל זה יתן

כיוון מחשבה...

מה עם הרב נויגרשל? אם לא טועה, בימי שלישי בערב (22.00?). שואלים אותו כל מה שמעניין, מטריד,

מעלה תהיות....מאוד ממליצה. הוא גם יכול להפנות לשיעורים ו/או ספרים העוסקים בזה.

הוא עמוק וירא שמים ויודע ה מ ו ן.  

אולי אפשר לחפש גם באינטרנט , כמובן, עם ביקורת ולא לקבל כל דבר  - עם ביקורת ומחשבה.

להשוות לחכמינו, לדרך התורה.

בצורה שטחית אולי, שהטוב הוא הקב"ה. הוא מקור הטוב וכל מה שנובע ממנו הוא טוב.

מו"נ נחשב לספר פילוסופיה, לא?

במשפט אחד, למצוא חן בעיני אלוקים ואדם.

אולי, זה הטוב.

אני מציע לך לקרוא את הדיאלוג האפלטוני הידוע "אותיפרון", או למצער לקרוא את "פרוטגורס". הם עוסקים ממש בנושא הזה.

אני לא בטוח שתצא מהם תשובה חד משמעית, אבל אני בטוח שתירדם די מהר