הייתה לנו שיחה שנקראת "מפגשים מהסוג המשפטי"
עו"ד שבמשך שעתיים וחצי לא עשתה כלום חוץ מלהפחיד אותנו על תאונות דרכים, אלכובהול וסמים
וזה הציף הכל...
3 חברים מהישיבה נסעו לטיול בגולן של 4 ימים
שהם חזרו הם היו עייפים
אז הם עצרו להתרעננות קנו קפה ומשקאות אנרגיה והמשיכו בנסיעה
במחלף שורק הנהג נרדם
יותר מ100 קמש
הם עפו לתעלה במחלף
הנהג נהרג במקום
החבר שיש לידו ראה הכל
ולחבר מאחורה עפו המשקפיים ונכרתו כמה אצבעות.
בתחילה בכי עצור, מאופק
ואז בכי סוחף, מטלטל
כזה בלי התחלה ובלי סוף
שאין לו שום שליטה עליו.
ולעיני המפקד שלי והסגל הבכיר
בכיתי כמו ילד.
אומרים שהזמן מקהה את הכאב,
מרפא הכל.
מישו מוכן לומר לי מה למען ה' פגום בי???
אור בחשיכה אני רואה אותך
געגועים צפים קרוב אליך
אתה לא כאן אבל אני תמיד איתך
חי את החיים פה בלעדיך
אני יודע שנגמר
ולעולם כבר לא יחזור
אני אוסף פתקים תמונות שטויות
רק כדי לזכור
את האושר שנשבר שחי בי כל הזמן
זיכרון נשאר קטוף לתוך יומן
מה שלא יהיה יותר שלך שלי שלנו
החיבוק המגונן שלא יהיה לנו
על החלון יונות הבר מקשקשות שיחה
תל אביב מול העיניים עיר בלי מנוחה
בתי קפה ומגדלים גורדים שחקים
למה הכאב הזה חוזר ומאשים
את האושר שנשבר שחי בי כל הזמן
זיכרון נשאר קטוף לתוך יומן
מה שלא יהיה יותר שלך שלי שלנו
החיבוק המגונן שלא יהיה לנו
אפי אריאל ז"ל:

