http://www.doresh-tzion.co.il/QAShowAnswer.aspx?qaid=368

ב. נגד

אהבתי לרבי נחמן [ויש לי אהבה מיוחדת אליו] אני לא בעד לצאת מהארץ בכלל, גם לא לאומן, למרות שיש היתרים.

קברות צדיקים.. בארץ לא חסר ב"ה

מה עם דברי הזוהר בעניין? ודברי בעל ספר חסידים? וכל זה אם נצליח ל"התעלם" מדברי הגמרא בכתובות קיא., הרמב"ם, השו"ע והבאים אחריהם.

לא זו הדרך ולא זו העיר.

בא"י אינך מקבל כוחות לעבודת ה'

כפי שאתה מקבל בארצות לא לנו...

אם מישהו מצא דרך לחזק את עצמו - ברוך ה', תשמחי!

מה הבעיה שלך?

מישהו מתחזק ממשהו שאת לא מחזיקה ממנו? (בסוד אני אגלה שגם אני) אז מה?

מה הבעיה הגדולה להתחזק ממשהו שאת חושבת שאין בו תוכן?

;אצלך כתוב

מין:לא צוין

ואין לך שם של ניק ברור, אדרבה, יש ה' בסוף, וזה יותר נשמע נקבה

לעניננו

השיטה של ברסלב אינה שיטה חדשה כלל

זה לא חבורת שוטים שהמציאו לעצמם דרך, אלא שיטה לגיטימית, שבהתחלה יצאו נגדה, אבל למעשה היא התקבלה כשיטה אפשרית בעבודת ה'

ור' נתן מברסלב לא היה שוטה, ולא דרש את המתים, ובכל זאת הוא הלך לאומן

אז נכון, הוא לא היה בא"י, אבל השדה חמד מתיר לצאת מהארץ בשביל ללכת לקברי צדיקים

הוא לא מחו"ל, הוא מרבי נחמן.

יש נשמות שזה מתאים להם יותר.

שמגיעים לשם ובאמת מקבלים המון כוחות להתקדם בעבודת ה'.

את אולי לא כזאת, אבל לא יזיק לנסות להבין שהנשמות שונות זו מזו,

ומה שמרים אותם, לאו דווקא מרים אותך (וההפך) וזה הגיוני.

כמו שבתוך היהדות יש שמתחברים לעבודת ה' בדרך שכלית יותר,

יש שדרך הרגש, קוונינקים, גושניקים, חסידים וכו וכו.. דרכים רבות וטובות לעבוד אותו.

יש כאלה שהחיבור דרך צדיקים הוא מאוד משמעותי עבורם.

לא רק ללמוד מהתורות שלהם, אלא גם להשתטח על קבריהם, להתפלל אצלם וכו.

(אישית גם אני לא מחוברת לדרך הזאת, אבל מבינה אותה)

ואם זה מותר הלכתית לטוס או לא, זה כבר נושא אחר, לא נכנסתי אליו.

לאשתי אסר רב חרדי לצאת מהארץ

זה שו"ע מפורש!

יש מקרים שיש היתר. אתה חושב שרבנים דת"לים יאסרו לעולם?!

יש לי קרובי משפחה דת"לים שיצאו לטיול אחרי הצבא לקניה, ואני זוכר שהתפלאתי - מה עם מצות ישוב א"י, ומי התיר להם?

להתיר ללכת לטיול לא שמעתי ולא ראיתי מי שיתיר, אלא אם כן יש צורך מיוחד, ואז נדון לפי הענין

יתירו ללכת לצורך איסוף כסף\לצורך עבודה\לצורך שידוך, ונראה לי שמתירים גם לצורך תפילה בקברי צדיקים

אני מצאתי היתר במשנה ברורה (בהלכות חוה"מ ששם מדובר על האיסור הזה) לצאת לחו"ל בשביל לפגוש חבר, שגם זה נחשב מצוה!

אבל מישהו אמר לי שהמשנה ברורה הזה לא מוסכם, והספרדים לא יפסקו כך. 

לא למדתי בעיון.

שנפסק במשנה ברורה שם

ועיין כאן מאמר בנושא

אם לא אז לסיני וללבנון כן מותר?

בכל אופן דעתי היא שבראש השנה צריך להיות אצל רבו.

אם זה בארץ אם זה בחו"ל.

אם כבר הבעיה היא שזה שיש רב מובהק למישהו והוא עדיין נוסע לחו"ל לרב לא שלו

א"י היא לא בגבולות מדינת ישראל, היא יותר נוטה צפונה

עד כמה זכיור לי יש מצוה יותר במה שכיבשו עולי בבל

אבל זה ברור שגבולות מדינת ישראל לא מעלים ולא מורידים, והגבול של א"H הוא יותר צפוני מזה, (אע"פ שמצד שני לגבי עולי בבל - אפי' עכו היא חצי חצי)

לצערי אין לי ידע ברור בנושא. זה נושא מעורפל עם מיליון שיטות, וקשה לומר דברים מוחלטים כי הרי אי אפשר היה לכתוב במהלך הדורות כמעט כלום. ולא עוזר לכתוב שמות של מקומות, כי זה גופא הנושא- על איזה מקום מדובר

את מתכוונת שהיא לא בגבולות הארץ שניתנה לעולי מצרים

ועל סוריא עצמה יש נידון גדול אם מותר ללכת לשם כי כיבוש יחיד הוא כיבוש רק מדרבנן, ואת סוריא כבשו בכיבוש יחיד

כאן במדינה זה גם כן לא כיבוש רבים, הרי אין כאן את רוב ישראל אבל למעשה לא נוהגים כך, ומביאים פירות וירקות מהערבה בלי לעשר אותם

כך שכנראה אנחנו סוברים שאין כח למדינת ישראל לקדש שטח שיחשב ארץ ישראל

וכבר לפני שנים תמהתי למה באמת לא יהיה חייב במעשר מדרבנן כמו כיבוש יחיד

וענה לי רב בישיבה שאין אפשרות לעשות כיבוש יחיד כשאין רוב ישראל בא"י, שהרי כל המצוות התלויות בארץ לא נוהגות בכלל בזה"ז מדאו' כיון שאין רוב ישראל על אדמתם, אז לא תיקנו רבנן שיוכלו להוסיף קדושה בזמן שהקדושה לא קיימת מדאורייתא

(זה ממש לא מבוסס, וזה סברא בעלמא, אבל אולי!)

אולי יש כאן צירוף שאין שלטון מלא של המדינה, והם לא יכולים לעשות מה שהם רוצים

ואולי מצרפים שיש כאן הרבה מאד גויים, והשילטון הוא של כולם יחד, ואולי לא הולכים אחרי הרוב

ואולי החילונים לא מצטרפים לרוב, כי גם אם הם תינוקות שנשבו הם לא ישראל מתוקן

ואולי ואולי

אני יכול להעלות הרבה ספקולציות, למעשה המנהג פשוט שאין כיבוש המדינה הציונית נחשב כיבוש להחשיבו כארץ ישראל, וכולנו אוכלים אוכל משם בלי לעשר

אתה טוען שעצם זה שמדינת ישראל כבשה את זה נותן לזה קדושת א"י

ואני מנסה להוכיח ממעשרות שאפילו כיבוש יחיד זה לא נחשב

ולגבי סוריא זכור לי אחרת, אני בל"נ אנסה לבדוק

http://www.yeshiva.org.il/wiki/index.php?title=%D7%A1%D7%95%D7%A8%D7%99%D7%90

כאן לפחות חושבים כמוני

http://www.tevuot.org/aretz/1a.html#3

שכתוב שבימי דוד ושלמה (שכבשו את סוריא) הגיעה המלכות עד נהר פרת, ולא הזכיר יותר מזה

של המדינה. (כמדומני שהוא נוקט שיש לו תוקף הלכתי, אבל צריך לבדוק).

וכמדומני ששמעתי משהו בשם הרב יעקב אריאל, [אולי שהכיבוש לא מחיל קדושה, מאיזו סיבה שקשורה בכוונה] אבל צריך לבדוק בספריו.

http://n2.inn.co.il/Forum/Forum.aspx/t668098#7410851

שיש דעה כזאת, וכוונתי לציץ אליעזר

ע"ש בתשובה של הרב ליאור שמביא גם את הרב אריאל

הוא הזכיר את הרב ישראל אריאל, אני דיברתי על אחיו, הרב יעקב אריאל.

[העפתי בינתיים מבט בשו"ת של הרב יעקב אריאל, (באהלה של תורה, ח"ג, איני זוכר איזה סימן), הוא העלה שם קצת סברות לגבי השאלה האם הכיבוש יקדש, נדמה שלא הייתה לו מסקנה ברורה).

הגבולות שקבעו לעניין היו של עולי בבל, ובכל זאת לא ראיתי אף אחד שאוסר לעבור את עכו ואשקלון וגם לא אף אחד שאומר שהמקומות האלו קדושים לעיין תו"מ.

מה אפשר להסיק מזה? שלמדינת ישראל יש יכולת להרחיב את א"י לעניין ישוב אבל לא לעניין מצוות התלויות בארץ.

ודיברו אצלינו בישיבה בשם ר"ח קנייבסקי שאסור ללכת לחרמון בגלל זה

החידוש שלך שלגבי זה כן ולגבי זה לא צריך מקור\סברא כלשהי

כי על פניו לא רואה הגיון בחילוק הזה

והנה תשובה של הרב ליאור בנושא

ונראה מדבריו שבאמת יש דעה שמדינת ישראל נותנת קדושת א"י - גם לגבי מעשרות

והוא אומר שדברו לא נתקבלו

זאת גישה שולית.

סברות אפשר להביא הרבה, המציאות היא שככה נוהגים.

אני מכיר הרבה אנשים שלא יסעו לאילת בגלל זה

(בחרמון זה יותר מחודש, כי זה סוריא, וזה לא ממש חו"ל)

(ואגב, תיקון טעות שלי. מעשרות חייבים גם במצרים מדרבנן, אז ק"ו באילת, הנפ"מ היא לגבי שמיטה)

זה בדיוק מה שאמרתי, שזה גישה רווחת, וכך אני רואה סביבי

(ולמה הדגשת את האורטודוקסים? הרפורמים חושבים שיש בעיה ללכת לאילת?)

אין שום איסור הלכתי לאכול אבטיח

לעזוב את הארץ למי שנמצא בה למעלה מ30 יום - זה ענין הלכתי מובהק.

כמובן שאפש להגמיש את ההלכה לצרכים בקלות (לטייל כל הדרך אל הדיט וכו') כמו עוד נושאים הלכתיים שונים

אבל עדיין זה ענין הלכתי

בסיס להנהגה כזו יש

אם תזלזל יזלזלו בשלך

שצריך לצאת בשביל סיבה זו או אחרת שמחויבת על פ תורה (כיבוד אב ואם למשל)

הוא מעלה סברא להתיר במקרה של אבותיו ורבותיו, וכותב שמכל מקום אין הדבר ברור כלל.

(לעניין של חיזוק גדול הוא לא התייחס, (אפשר אולי לדון בזה לפי הסברות שלו).

(עיי"ש משפט כהן קמ"ז).

[אני לא בא בטענות על מי שסומך על פוסקים אחרים, ויוצא לחו"ל לקבר של רב שיש לו קשר מיוחד אליו].

http://asif.co.il/?wpfb_dl=2440

גם מידי פעם אוכלים לא כשר- נו אז מה..

גם מידי פעם לא מקפידים לברך- נו אז מה..

לפני שתאמרו שזה איסור תורה וזה דרבנן וכו' וכו'... דעו שלא זו כוונתי. ניסיתי להבהיר רעיון כללי

חו"ל..

ועוד יותר העניין של לעשות מזה טרנד, שכל שנה בראש השנה, נוסעים..

ועוד להגיד ששם מקבלים כוחות יותר גדולים לעבודת ה' מאשר בא"י זו בעיה

ועוד להגיד שהולכים לשם בשביל להשטח על קברות צדיקים-  

ההנחה שלי היא שיש בזה בעיה. והנה אתה אפילו מחדד אותה ביתר שאת- שם מרגישים קדושה,

ובארץ- גלות...

וא"י עדיפה מכל בחינה שהיא... לא קשור מצבה כעת גלות או לא גלות.

אני מאמינה לכם, אתם דוברי אמת.

אתם באמת מרגישים שחו"ל זה יותר קדוש מהארץ

שחו"ל זה יותר גאולה מהארץ

ממש למה לא אוגנדה 

מה יהיה על אומן? 

איך קונים כרטיסים?

בערך 1000 ק"מ משפ

אבל גם השנה המניעות גברו עלי

שבארץ ישראל העוד יותר קדושה.

וב"ה לא יצאתי מהארץ מעולם.

ואני גם לא ממש בקטע של קברי צדיקים- עליה רוחנית באה מבפנים. מעבודה קשה ותפילות. 

ובעלי עוד פחות- כל ימי חייו הוא לא השתטח על קברי צדיקים (או על קברים בכלל..) (כהן..)

אם אני אצא מהארץ- זה יהיה בעז"ה רק לשליחות, לעזור להעלות לפה יהודים ולקרב אותם ליהדות. 

לא מזלזלת ח"ו!! אבל קצת חסר ציבור 

למרות ששנה שעברה ביום כיפור חצי תפילה בכיתי רק מלראות אישה מבוגרת ניצולת שואה שמהבוקר ישבה במקום כשהסידור שלה היה פתוח על "יזכור"... לא עמדתי בזה, זה היה קורע לב.

אנחנו בר"ה אצל סבא וסבתא

ברוך השם שיש סבא וסבתא , חיים, בריאים, שמחים, ובארץ ישראל, ודתיים- שאפשר ללכת אליהם בחג, ושהם עוזרים עם הילד ואוהבים לראות אותו

ברוך השם 

(גם אם הם מתפללים בבית כנסת שיש בו כמעט רק זקנות שבאות ליזכור, וזקנים שלא בקטע שלהם לשיר רק למלמל כמו שאשכנזים יודעים למלמל תפילות...

עדיין הזכות של סבא וסבתא עם נכד- זה זכות גדולה, ברוך השם שזיכנו) 

זו עוד התמכרות כמו סמים ואלכוהול שמי שעושה את זה בטוח שזה טוב לו לנפש.

ההבדל בין הנצרות ליהדות

אבל זה נושא לשרשור חדש

החסידות ופנימות התורה הבהירו את הקשר שבין אדם לקונו שצריך להיות ע"י צדיק - משה שבדור  - צדק שבטל לקונו ולכן יכול לחבר את מקושריו אילו כצינור ולא כאמצעי - ממוצע המפסיק, בן אדם שהוא מציאות לעצמו שעומד בין ה' לאדם כביכול (שע"ז מתבססת הנצרות)

"אנכי עומד בינכם ובין ה'"

וממשה רבינו והלאה יש את המשה של הדור שהוא מחבר בין עם ישראל לבים ה'

שלא יהיה קטרוג על עם ישראל שהם לא מקשיבים לדברי משה והסלע כן

התורה היא הרבה יותר מתלת ממדית ויש הבר לכל דבר - גם אם ההסבר שתוק כך עלה במחשבה

אפשר לבנות עוד קומות מעבר לזה.

שמגיעים לנקודה הזו כולם יודעים פתאום מהי נצרות...

מענין מאיפה יודעים את זה

וזה החידוש של תורת החסידות - פנימיות התורה, להסביר את הנקודה הזו.

אם משה אמר 'ונתתי גשמיכם בעיתם' זה בגלל ביטולו לה', ולביטול כזה כל אחד צריך לשאוף.

ברגע שהצדיק הוא עבד ה' לא יכולה לבוא  כזו מחשבה בכלל

הבעיה מתחילה כשמתחילים להוסיף עוד מצוות כמו שיש"ו עשה בנצרות וכמו שעשו בחסידות.

הנצרות כפי שהיא היום עוצבה בידי יוחנן פאולוס שביטל את ברית המילה.

זה חבל דק, לא סתם יש מצווה בתורה הנקראת "בל תוסיף".

[אותו מאמר שהבאתי אליו קודם קישור, "איסור יציאה מהארץ", ר' שלמה הירש]

"ולפי זה ישנם שלשה דעות בגדר מצות ישוב ארץ ישראל: 

לדעת השלטי גיבורים ומהרי"ט ושדה הארץ המצוה היא לקבוע דירתו בארץ ואז גם כשיוצא 
ממנה מקיים המצוה. 
לדעת המנחת אברהם המצוה היא להימצא בתדירות בארץ, אבל אם יש לו צורך לצאת פטור כיון 
שאין דרך דירה בכך, ויש תנאי במצוה שרק אם יכול לדור כדרך דירה מחוייב בזה. 
לדעת המשפט כהן והתפארת ישראל יש חיוב להימצא בתדירות בארץ ובכל אופן שיוצא מבטל 
המצוה. "

אבל גם אם זה לא ביטול של מצוות ישוב הארץ, זה לא אומר שאין כאן איסור אחר, עיין כל זה במאמר הנ"ל.

אבל עצם הרעיון של ראש השנה. היום הכי גדול בשנה לא בארץ ישראל הוא אבסורד. זה מן עיוות שאולי אין בו בעיה הלכתית אבל מי שמצדד בו הוא סוג של דביל

אותה בעיה כל שנה

אבא ר"מ בהסדר,

ואני לא רוצה להיות שם ולאכול עם כל הבחורים

אז אין לי איפה להיות.

ואומן? לא. 

לא יוצאת מהארץ, משום סיבה. בעז"ה שלא תהיה סיבה.

קברות צדיקים- ב"ה יש מספיק בארץ הקודש.

אז הולכים ליוסף ולרבי שמעון, זה הכי קרוב לאומן- מבחינתי.

אבל לא בר"ה.

שאלול ר"ת אני לאומן ואשתי לחמותי

אז אמרתי לו שקשה לסמוך על ראשי תיבות

כי אפשר לעשות איתם מה שרוצים

אלול זה גם ר"ת אני לבית ואשתי לעזאזל

ואפשר גם להיפך אני לעזאזל ואשתי לבית

לא מפחד לדבר בשם עצמו

וכנראה לא פותח פצלש

אבל היום אני כבר רק מפה כמעט

ולא כ"כ משתמש במקורי

היה לי כינוי בלי הנקודה ושכחתי את הסיסמא אליו

לפני הרבה שנים

כלומר שנאה עצמית היא לא הפרעה בפני עצמה, אלא תסמין של הפרעות ומחלות שונות, בעיקר דיכאון מג'ורי והפרעות חרדה למיניהן.

מכמה היבטים לגבי קנאה וכעס שמבלבלים את הדעת.

מקומות מהיבטים שונים.

בכללי הוא כותב עמוק עם המון מקורות והסברים קצרים, וכדי להבין את השפה שלו ואת הרעיונות שהוא מנסה להעביר, צריך הרבה יגיעה. גם צריך להשוות בין כמה וכמה מקומות.

אתן לך דוגמית מהפרשה שהייתה:

"שענין הפגם שהוצרך לתקן הוא בחינת חטא עץ הדעת כמבואר אצלינו בהרבה מקומות, ופגם עץ הדעת הוא בג' בחינות קנאה ותאוה וכבוד המוציאין את האדם מן העולם [אבות פ"ד מכ"א], והוא נתקן ע"י ג' אבות שהם בבחינת אהבת ה' ויראתו ותפארתו כמש"ה [ישעיהו מט, ג] ישראל אשר בך אתפאר שהוא תיקון ג' בחינות אלו, והרמז לזה כי ג' אבות עם הכולל כמספר עץ הדעת".

כלל וכלל ושצריך להתגבר על זה, רק הוא מציין תופעה. הוא אומר בלשונו שדווקא צריך להפוך את המחשבות עלמא דחירות.

הרבה פעמים (לרוב) לאדם יש דימוי עצמי נמוך

זה גורם לו לשנאה עצמית, תיעוב עצמי מוסתר או יותר גלוי.

וזה הרבה ממה שהורס לאדם בחיים, זה התעללות עצמית.

בלי מודע האדם בעצמו מחבל לעצמו בחיים. 

יותר בפוקוס על מה נכון לך (גם רגשית וגם נשמתית) ופחות על מה העולם חושב על זה. רצית לעזור לו? אתה שמח בלעזור לו? הגוף שלך מרגיש טוב אחרי שאתה עוזר לו? מעולה.

אתה מרגיש מרוקן? זה סיפור אחר.

ביחס נותן ומקבל והסובבים, והם מסתכלים על הנתינה שלך בצורה מוזרה, אז פתאום אתה מעלה ספקות בעצמך האם הנתינה שלך היתה נכונה או לא, או שחרגת.

אתן דוגמא שהיה לי בעבר, לא מה שקרה לי בימים האחרונים. פעם הייתי בדייט ונתתי טיפ נדיב, והבחורה אחרי זה התלוננה שלא הייתי צריך לתת את הטיפ ולא ככה עושים בישראל. הייתי בהלם, כי ברור שאנחנו הלכנו לחתוך. אבל זה כן העלה אצלי שאלות באותו זמן אם נהגתי נכון, ואז עם הזמן זה פשוט התיישב על הלב שעשיתי את הדבר הנכון וצחקתי על זה, אבל באותו זמן זה כן העלה אצלי ספקות.

זה עוד יותר מעלה ספקות כשהמקבל אומר לך שזה לא מקובל ומוזר, אבל לוקח את מה שנתת בסופו של דבר.

זה אומר שפשוט ספגת אליך (אדם רגיש? אני טועה) את התגובה שלה. כלומר בעצם במקום השיפוט שלך אז לקחת את השיפוט שלה על המערכת שלך.

זה בסדר לדעת שזה מה שהיא חושבת, בשכל אולי היא צודקת אבל בלב שלך אתה מרגיש פה מתכווץ.

עזוב אותך, תעשה מה שטוב לך ומה שאתה חושב לנכון... אם למדתי משהו בחיים זה לא להתייחס לכל יציאה של מישהו.

עם עצמך. אתה נותן בלב שלם וטוב לך עם זה באמת, אז זה מה שחשוב.

אם זה לחפות, כמו שכתבת, על משהו שאתה לא אוהב בעצמך, הרי אין

זו נתינה אמיתית, ולעתים הזולת מרגיש את זה.

הכי חשוב זה לבדוק עם עצמך, למה, ואיך, וכמה - וממה זה נובע,

ולתת ממקום אמיתי באמת, אפילו אם הוא פיצי פיצי - כי זו האמ

שלך (כרגע, מחר, ויותר...). כי הסתירה בין איך שאנחנו, וכמה

אנו רוצים באמת ( כי בדוגמא הזו, לתת) לבין מה שאנו עושים

בפועל, כתוצאה מהרגשה לא טובה עם עצמנו וחוסר רצון

ויכולת לקבל את עצמנו כך! אז אנו מזייפים ולא כל כך חשוב

ובכלל לא חשוב, מה השני חושב; חשוב איך אנו מרגישים

עם עצמנו, בכנות. 

לפעמים הולכים לשיעורים שמדברים על חסד ו מידות

נעלות ו"נדבקים" בזה לזמן מה. אבל אחר כך, לפעמים

ההתלהבות הזו נושרת, כי אנחנו עדיין לא שם ולא עובדים

על זה נכון.

מאוד קשה לקבל את עצמנו כמות שאנחנו. מאוד.

לפעמים זה מתוך ביקורת שיפוטית וקשה שספגנו

ולפעמים, אולי, אנחנו בעצמנו לא מכירים את עצמנו

כל כך טוב וחיים קצת בדמיונות.

חושבת שדיבור על זה, לא רק בפורום (לא מספיק לדעתי)

אלא עם חבר או מישהו/י קרובים שיכולים לשקף את המצב.

גם אז, לצערי, התכונה הזו לא עוברת כל כך מהר...

צריך לדבר עוד, לקרוא דברים בסגנון (ולא דברים

שמעיפים אותנו למעלה ואחר כך גורמים לנו ליפול

בחבטה קשה על האדמה).

הדרך של ר' אושר, כך שמעתי, מאוד יכולה לעזור,

כך שמעתי. אבל עם הדרכה, אחרת, אם אנו נוטים

להלקות את עצמנו (למשל), נמצא גם שם את

המקום הזה...

הוא מדגיש שכל אדם הוא בעל גאווה, בעל תאווה,

וכו' וכו', ואם יש משהו שאנו עושים טוב, זה כי

הקב"ה עוזר ומרחם עלינו.  אבל זה בקיצור

נמרץ, כי אני לא מכירה היטב את הדרך,

למרות שמכירה אנשים שזה הפך להם את החשיבה

ב350 מעלות. וגם הרגיע.

יש אנשים רבים (כולל אני) שסובלים מהדיסוננס

הזה (אמרתי נכון את הדיסוננס הזה?), וזו

חתיכת עבודה וחתיכת כאב.

וחושבת לקרוא חומר שמדבר על זה.

כמובן ששכחתי, כרגיל, לאמר, שהשאיפה

הזו להיות טוב, לכשעצמה, מראה שאתה

באמת טוב.

אגב, ד"ר יחיאל הררי באתר "התבוננות

פנימית", לבטח מדבר על זה.

ויש עוד, כנראה פוסטים, וזומים וכאלה.

החיים הם גשר צר, כמו שאמר ר' נחמן,

והעיקר, לא להתפחד כלל.... (לא להפחיד את עצמנו...)

זהו זה. שבת שלום לכולכם.

זה נכון, אבל לא לכולם זה כל כך קל. בכלל לא.

תודה

האמת שאני כתבתי טוב לא התכוונתי דווקא לטוב במובן של נכון מוסרית אלא גם לטוב במובן הנעים והמועיל

כלומר גם מסעדה טעימה היא מסעדה טובה למרות שאין בה שום דבר מוסרי

אבל ברור שהמוסריות היא גם חלק מהטוב הזה

כשחיים את האדם שאנחנו בכל המובנים. כשמחים בחלקנו אבל משתדלים

לדייק יותר במה שממלא אותנו סיפוק. בנתינה לעצמנו ולאחרים בצורה מאוזנת,

כשמצליחים להתגבר על משהו אצלנו, ולו אחת ליום ומבחינים בזה.

כשמצליחים לגרום למישהו (במיוחד במשפחה) שמחה. כשמצליחיףם

לבטא את הכשרונות שבנו, כשבסוף היום, כשמתבוננים אחורה, מרגישים

שהיום מוצה. היטב ולא בוזבז. מוצה נכון. כשזוכרים שהשם מלווה אותנו

תמיד בכל זמן ובכל מקום.

מותר לשאול ולתהות כפי שהיא תוהה (בליל סערה...). בטוחה שיש הרבה ספרי קודש שמדברים על זה והוגים בזה.

צריך למצוא אותם.  אולי תנסי לשמוע שיעורים של הרב אהרן לוי בהידברות. מאוד מתקבל על הדעת שגם הנושא

הזה עולה באחד השיעורים, או ביותר.  אפשר גם לשאול אותו בתגובות. הוא עונה, אמנם בקצרה, אבל זה יתן

כיוון מחשבה...

מה עם הרב נויגרשל? אם לא טועה, בימי שלישי בערב (22.00?). שואלים אותו כל מה שמעניין, מטריד,

מעלה תהיות....מאוד ממליצה. הוא גם יכול להפנות לשיעורים ו/או ספרים העוסקים בזה.

הוא עמוק וירא שמים ויודע ה מ ו ן.  

אולי אפשר לחפש גם באינטרנט , כמובן, עם ביקורת ולא לקבל כל דבר  - עם ביקורת ומחשבה.

להשוות לחכמינו, לדרך התורה.

בצורה שטחית אולי, שהטוב הוא הקב"ה. הוא מקור הטוב וכל מה שנובע ממנו הוא טוב.

מו"נ נחשב לספר פילוסופיה, לא?

במשפט אחד, למצוא חן בעיני אלוקים ואדם.

אולי, זה הטוב.

אני מציע לך לקרוא את הדיאלוג האפלטוני הידוע "אותיפרון", או למצער לקרוא את "פרוטגורס". הם עוסקים ממש בנושא הזה.

אני לא בטוח שתצא מהם תשובה חד משמעית, אבל אני בטוח שתירדם די מהר

אבל רוצה להרים לך על המאמץ לחפש פיתרון!

עברת שנתיים מטלטלות וברור שלנפש זה לא קל.

מאמינה שטיפול כזה או אחר יוכלו לעזור.

בהצלחה רבה!!

בס"ד

מאמינה שבעזרת השם (תמיד לבקש מהקב"ה! -  ובמקרה הזה, שהרופא יהיה שליח טוב) תרופות לזמן מסויים בהחלט עשויות לעזור.

מה עם נסיעה קטנה (או גדולה) לאיזו מדינה שקטה, רגועה, שהדבר המסעיר ביותר בחדשות זו הידיעה שהליגה המקומית זכתה

בגביע כסף ב...טניס שולחן? - כדאי ללוות בשביל זה. אבל זה באמת מאוד אינדיבידואלי.  מה עוד, שיש עכשיו בעיה עם כל מיני

מדינות למיניהן.  אבל אולי אפשר למצוא כזו; פינלנד אולי? אמנם קר שם ומן הסתם יש גם אי אלו דובים, אבל יש שם איים

קטנים נחמדים בים, ליד הלסינקי.....באמת. אפילו אנחנו חשבנו על זה.

סתם, מן בטן גב כזה של חורף.... בהחלט אפשר להינות. תגיד שאתה מבהוטן, או מקפריסין - מהחלק התורכי אם  מישהו יפרוץ

במלל יווני ולהיפך - מהחלק היווני, אם מישהו...  בקיצור של ידעו שאתה יהודי.....

ובהוטנית - מאה אחוז שאף אחד לא מבין!

אגב, זו הצעה רצינית (לנסוע מכאן קצת, כדי להשתחרר).

עדיף, לענ"ד, או לבד, או עם האשה, אבל בלי הילדים. רק אתה, או אתה והיא. יש לכם היכן להשאיר את הילדים לזמן מה?

אבל הכי חשוב, אנו חושבים, כן לקחת תרופות לזמן מה.  מכירה אנשים נורמטיבים, אינטליגנטים מאוד, מוכשרים, טובים ונפלאים, שלקחו תרופות בזמנים קשים.

השם חנן את הדעת כדי להמציא רפואה, לנו, כשהנפש שלנו מתערערת. זו מתנה. כן, מתנה!  משהו השתבש, בעקבות מה שעברת ועובר, משהו שנורמלי וטבעי

לחלוטין שיתערער. אז למה לא לתת לה קצת שלווה, קצת רוגע, קצת שמחת חיים, בינתיים? עד שהיא תשוב לעצמה? למה להתאכזר ולהתעלם ממנה?

כל הכבוד שאתם שוקלים אפשרות כזו. הכרתי מישהו (הלום קרב) שלא רצה אפילו לשמוע על כך.  כשהסכים, היה כבר קצת מאוחר...

יש דיעה קדומה נגד תרופות כאלה. מכירה גם מישהו שהיה צריך לקחת תקופה, ואחר החליט שזהו, הוא לא רוצה יותר,  היה מר ועצוב אחר כך.

וגם, שיחות שיחות שיחות עם מישהו שאתה מרגיש אמון כלפיו. ואם זה פסיכולוג, שיעלה כמה שיעלה.

הכי חשוב לחזור להיות באיזון. ו...שמח!

אולי יש דבר מה נוסף שאתה יכול להוסיף למערכת הבריאות שלך? שהיא נפלאה כל מה שאתה עושה (הלוואי עלינו), ואין ספק שהיא מועילה גם לנפש,

אבל כולה טיפול מסור מאוד בבריאות גופנית, בעיקר. אז אולי....

משהו באמנות, למשל?

מה עם לרכוש כן ציור , בד, או נייר, צבעים למיניהם (אקריליק, פנדה עדין, צבעי פסטל, שמן, פחם) ולזרוק הכל על הנייר?

רגע, מה עם לזרוק את המרירות על נייר, פשוט לכתוב, מה שבא, בלי ביקורת, בלי צנזורה, בלי שזה יצטרך לצאת טוב,

פשוט לשרבט  מה שבא?

ויש מיני תראפיות, כמו גשטאלט, תראפיה באמנות, תראפיה בדרמה וכל הסגנונות (NLP ועוד. תלוי למה אתה

מתחבר. יש אנשים שמתחברים דווקא לתראפיה הנושנה והותיקה - לדבר עם מישהו, לדבר, לבכות, לזעוק.)

בני אדם  חווים תקופות קשות מאוד לעתים. מאוד קשות.  מכל מיני סיבות. העיקר - אין יאוש כלל! לא להתייאש!

רב נחמן  ל  א    מ ר  ש   ה!!!

ואם הוא לא הרשה, אז הקב"ה, על אחת כמה וכמה!

רוצים לשמוע ממך עוד. בבקשה.

סבלנות. קודם כל, לעצמך!

תהיה בקשר. בבקשה!

במידה ולא התייאשת לחלוטין מהטיפולים למיניהם, יש מקום בירושלים, ברח' חירם (ליד שמגר, ליד רח' ירמיהו) הנקרא "למרחב".

רק כרטיס קופת חולים.

שמעתי שהם עושים עבודה טובה מאוד. 

אבל יש תורים ארוכים. אלא ש.....הכל מהקב"ה. הוא כבר יסדר לך תור מהר. תבקש ממנו. לא לדאוג.

לא. בכלל לא. לכל מי שמתקשה ורוצה להעזר , כמו שנעזרים בחברותא, כשלומדים. "

אין אסיר מתיר עצמו מבית האסורים..."   לפעמים כן, יש אנשים אולי שיכולים, אבל איש את רעהו יאמרו חזק!

זה גם מקום דיסקרטי וצנוע.

בהחלט.  מקסימום יש מטפל/מטפלת כמה חודשים לפני הרשיון.

מכירה מישהי שהיתה שם והמטפלת היתה מצויינת, למרות

שאת ההסמכה הרשמית קבלה חודשים מספר אחר כך.

למיטב זכרוני, יש לה כבר קליניקה משלה.

אבל, קחי בחשבון תור ארוך. תבקשי מהשם שיקדימו לך.

מתארת לעצמי במצבים אקוטים (את לא נשמעת לי כזו),

הם מקדימים.

טיפול זו מתנה נפלאה שאדם מפרגן לעצמו.

(כל אחד וסוג הטיפול שמתאים לו, שמדבר אליו).

לא מכירה את התכנית הזו. אבל חשבת גם על משרד הביטחון.

אולי גם הוא יוכל לסייע? הם מודעים ל"מצבי הרוח" האלה.

אתה לא היחיד, אבל אפשר לצאת מזה. אם לא היית מושפע

ממה שעברת, א ז   היה מקום לפקפק בשפיותך..... מחילה.

לענ"ד,  א  ס  ו  ר   לך  לצאת למילואים שוב. בשום אופן!

אל תחשוש, לא יעשו לך שום דבר. אל תצא שוב למילואים.

היית......די והותר.  מספיק!

אמיתי על הלום קרב, שהיה משכיל , אינטליגנטי ורגיש בצורה יוצאת מן הכלל.

הבעיה היתה שלא רצה להעזר בשום פנים ואופן, וגם הכחיש את מצבו.

אז מודעות למצב, זה   א ב   ויש לך את זה, ב"ה!

לא לשאול אותי בבקשה מה שם הספר, כי לא אומר. 

אחרי שתרגיש טוב יותר, בעזרת השם, אגלה...

כך לשאר המגיבים: נא לא לשאול.

בתקופה שעליה מדובר בספר, משרד הבטחון התנהל והתנהג איום ונורא.

חוסר מודעות...פחד!

עכשיו, זה אחרת (לצערנו).  אבל זה נסיון. הנשמה שלך גדולה מכל ההרגשות האלה,

לא משנה לה מילואים, כלום, והיא בתוכך. 

רק סבלנות. בראש ובראשונה, לעצמך!

ער"ן - לשיחות טלפוניות כשמרגישים "על הפנים".....

1201

לפעמים הבחירה שלנו, היא כנראה במינימום שבמינימום. בחוט דק יותר מקור עכביש.

והבחירה בחוט הכמעט שקוף הזה, היא הנצחון הגדול; זו טפיחת השכם שלנו. זו

הנחת שאנו עושים בכך לקב"ה....

נמאס לנו, חושך ויגון, די, לא יכולים יותר.....הי, יש חוט שקוף ודק שלנו שממתין

שנראה אותו. שנבטח בו.

יודעת שלא שייך להביא את השואה עכשיו - דור דור והנסיונות שלו, אבל בכל זאת,

אמי ע"ה, שהיתה בת יחידה ומפונקת, הגיעה למחנה ההשמדה וכשחיפשה את

אמה, סבתי ע"ה, הצביעו לה על הארובה....

בסוף המלחמה שוחררה על ידי הרוסים, אם איני טועה ועשתה את המסע המתיש

והארוך לביתה, בהונגריה, בכפר ושם שהתה אצל שכנים גויים 7 חודשים לבית

שלה, לא העזרה להיכנס. בין כך לא היה שם דבר, הגויים השכנים, בזזו את הכל)

פעם, ישבנו יחד, אמי, חברתה (גם ניצולת שואה, אלא מה) ואני. היא הרימה

עיניים ואמרה בפליאה: אני לא מאמינה! אני בירושלים! נולדו לי ילדים!

אני לא מאמינה.

כן. היינו כחולמים. ולכל אחד מאיתנו, שלא נשכח, יש את היינו כחולמים

שלו. בתוך הביצה השחורה, המסריחה (סליחה) הכי נוראית.

יש תקווה. יש חוט של כסף הקושר אותנו לנצח. עכשיו אנו מרגישים

שאין מוצא, אבל "מן המיצר קראתי קה, ענני במרחב ..."

לפעמים מגיעות מחשבות שחורות, מרות, אין לנו שמץ של חיותף

אבל האדם הוא דינאמי!  המצב ישתנה. ללא ספק. כל עוד הקב"ה

קיים (הוא לא יצא למילואים...), יש תקווה. הרי אנו חלק ממנו.

מהנצח.

ובכלל, לקרוא חדשות רעות וקשות, זה לא מוסיף.

אבל מה לעשות, המדיה לא תספר איך פתאום

נולד עוד ילד לאחר שראינו כל כך הרבה מוות,

איך חיבקנו, חובקנו, ליטפנו ולוטפנו, אפילו אם

זה פחות מפעם, איך הצלחנו לחייך למרות שבפנים

היו דמעות....

הלחם שלהם, זה פרסום הקשה, הרע. לא ללמוד מזה

ולא להידבק מזה. אתה, את, אנחנו - קצת יותר חכמים ממנה. לא?

מתארת לעצמי איזה "שפכטל" אקבל אחרי התגובה הזו. אולי

אפילו ימחקו.

הזורעים בדמעה (אוהו, איזו דמעה!), ברינה יקצורו.

איך אומרים באנגלית?

CHEAR UP!  (אולי זה כתוב עם שגיאות. מילא)

רוצה להוסיף כאן פריחה, מעוף של ציפור, שבלול עושה דרכו בכבדות אבל בנחישות

נרקיסים ועוד - אבל לא יודעת איך.

יש לנו חברים, חברה, שבאחת השבתות הרגישה.....רע. רע. רע.

היא הרימה טלפון כדי לשוחח , לדבר. כן. בשבת. 

כשהמצב בתוכנו פנימה אקוטי, חושבת שזה בגדר

פיקוח נפש דוחה שבת. אין ספק שהשם מבין את זה,

מאוד.

מתפלל להצלחתך והצלחת המשפחה, אתם גיבורים וכך הכבוד על מה שעשיתם עד כה.

לא יודע מה לומר מעבר

אחרי כחצי שנה מסבב אחרון התחלנו להרגיש רגיעה.

ועם הזמן רואים שיפור.

לא ידעתי שזה הפיך על הקרובים לי.

כותבת כי יש סיכוי לאור.

זה תהליך ארוך מאוד. מאוד.

כנראה של כמה שנים.

עם תמיכה טובה וסבלנות יש תקווה. 

חיזקתם אותי!

קראתי כל מילה

@נחלת תודה לך במיוחד על ההשקעה. 

לא לשכוח.....לבכות. מאוד חשוב. לבכות. חושבת שזה ירכך את הסינדול של הנפש, שלא יודעת מה. חושבת שההתייפחות, המירור בבכי

יעשו לה משהו טוב... זה ילחלח אותה...

יש לך קבנ של היחידה?

לוקח זמן וזמן ... לא פשוט

תצ'פר את עצמך, תרשה לעצמך להתפרק - אבל לא על המשפחה וחברים

נשמע לי שאתה בטווח הנורמה 

אפשר לפעמים לבכות על הכתף של אשתך. למה לא? היא אמורה להיות האדם הכי קרוב אליך..

לא התכוונו כאן שתשחק בבית את הגיבור, את איך שחיית לפני המלחמה, אלא שבכל זאת, אנשי

מקצוע טובים זה מומלץ.

לא, לא "בכל זאת"; יחד עם זאת. כמה שהיא יכולה להכיל. מרגישים את זה. וזה גם מקרב. אני חושבת.

זו תגובה טבעית למלחמה אבל עשית צעד חכם מאד שפנית לפסיכיאטר. ככל שמטפלים מוקדם יותר סיכויי ההחלמה המלאה עולים מאד.

אין מה לפחד מהכדורים, יאפשרו לך לישון ולא לצאת מאיזון והפעילות הגופנית תעזור מאד, כל הכבוד על המצווה הענקית ועל המודעות.

חנוכה מלא אור וניסים

דבר שני, מה שעזר לי מעבר למה שכתבת בעניין השינה והכושר והתזונה, מה שעזר לי לעבור את החודשים הראשונים אחרי השבעה באוקטובר זה המון המון המון סטנדאפ ומוזיקה ביוטיוב.

בהצלחה

יש דברים שאפשר לראות ולהקשיב. סומכים עליך. מחכים לשמוע ממך , לא חשוב מתי. מאמינה שזה מהר יותר ממה שאתה חושב.

ר' נחמן אמר שבראש ובראשונה האדם צריך להיות סבלני ל....עצמו!

"תעיתי כשה אובד בקש עבדך" 

למה רבנו המאומן, חזר לגלות אחרי 

שהיה חצי שנה 

בארץ הקדושה

לנו עשו שיחת חוסן לקראת סיום המילואים, ואמרו שמי שהוא בתהליך הכרה של פוסט-טראומה, ברגע שהגיש חוות דעת מומחה אז כבר הוא זכאי למימון (מלא, נראה לי) במשך שנה עד לועדה הרפואית שתקבע נכות. הוא אמר שמבחינת משרד הביטחון, אין בעיה שבסוף לא תיגש לועדה - כלומר, האינטרס שלהם הוא לתת לך טיפולים כך שתצליח לצאת מזה בלי צורך בנכות. זה לכתחילה, כך אמר הקבן.

תברר על זה. אולי תבקש לדבר על אחראי חוסן ביחידה שלך. או בקבוצות פייסבוק שהגיוני שמעבירות מידע על זה.

גם מי שלא בטראומה, נורמלי לחלוטין להתקשות לחזור לשגרה אחרי חוויות מטלטלות כאלו בשנתיים... אתה מתאר משבר שקורה להרבה מילאימניקים. יצאתי עם כמה והרגשתי כמה הם מושפעים.. אחד בכלל לא היה במצב לדייט, כי היה באבל על חברים והלחימה הממושכת התישה אותו נפשית.

יש הרבה סדנאות, טיפול רגשי וכד' למילואימניקים בדיוק בגלל הצורך הזה, גם אם אתה מרגיש בסה"כ בסדר ורק מדי פעם צץ קושי..

שווה לך לבדוק בעיני. יש גם קבוצות שיח ע"י אנשי מקצוע וכד'..

ושה' שילח לך רפואה שלימה.

אין לי דברי חכמה לומר לך,

רק להחזיק לך אצבעות להצדיע לך,

ולהתפפל עליך .

למען האומה, למען המשפחה, למען התורה והעבודה

אין לשער דרגת צידקותך במעשיך בצבא

דוד המלך שאתה חייל חשוב בשורותיו, מעלה אותך בדרגה

גם אברהם שלחם ב 4 מלכים, מברך אותך באופן אישי

ויהושע כובש הארץ

ויהודה המכבי

ורב אלוף שמעון בר כוכבא

הכל לצידך ולימינך

עלה והצלח 

מצרפת את הקישור.

הסדנא מיועדת לחיילים שמתמודדים עם הקושי בחזרה לשיגרה, ללא תסמינים של פוסט טראומה.

ממליצה לדבר איתם ולבדוק התאמה

Inheal סדנת מתחילים מחדש לחיילי וחיילות מילואים בשיטת

כותבת לך בתור מטפלת. פוגשת בתקופה הזו הרבה מאוד מילואימניקים שחווים משהו דומה מאוד למה שאתה מתאר.

חשוב לי להגיד בצורה ברורה: מה שקורה לך הוא תגובה אנושית, טבעית ושכיחה מאוד לחשיפה ממושכת לעומס קיצוני, סכנה, ניתוקים חוזרים מהבית וממעגל החיים הרגיל. זה לא סימן ש“נדפקת”, ולא עדות לכך שמשהו אצלך בלתי הפיך.

כ־300 ימי מילואים, בחמישה סבבים, בכל הגזרות – זה עומס שהנפש והמערכת העצבית פשוט לא נועדו לשאת בלי מחיר. הרבה אנשים מתפקדים “על אדרנלין” בזמן עצמו, ואז דווקא כשנגמרת הסכנה המיידית – המערכת קורסת. התנודות שאתה מתאר בין אנרגיה גבוהה לדיכאון, בין כעס לאדישות, הן סימן קלאסי למערכת עצבים שנמצאת עדיין במצב הישרדותי ולא מצליחה להתייצב.

העובדה שאתה:

מודע למה שקורה לך

מנסה לשמור על שינה, תזונה ותנועה

פונה לטיפול ו/או קובע תור לפסיכאטר

כל אלה מעידים על כוחות, לא על חולשה !

חשוב לדעת: טיפול פסיכיאטרי לא אומר בהכרח תרופות לכל החיים, ולעיתים מדובר בהתערבות זמנית שמאפשרת למערכת להירגע ולנפש להתחיל לעבד. בהרבה מקרים, כשהעומס יורד והוויסות חוזר, גם הצורך בהתערבות תרופתית משתנה.

כמה המלצות כלליות חשובות :

1. להתייחס למצב כאל פציעה נפשית, לא כאל כשל אופי. כמו שלא מצפים מאדם עם שבר לרוץ , כך גם כאן

2. להמשיך טיפול  - אפשר לפנות למרכזי החוסן באיזורך. מצורף קישור: סיוע לנפגעי חרדה - נפגעי חרדה | ביטוח לאומי

3 . לבדוק את הסדנא הייעודית ללוחמים שחוזרים לשיגרה , בקישור הבא:

Inheal סדנת מתחילים מחדש לחיילי וחיילות מילואים בשיטת

3. לזכור: מצבים כאלה כן משתפרים. ראיתי את זה שוב ושוב, גם אצל אנשים שפחדו שהם “לא יחזרו לעצמם”.

והכי חשוב-

אתה לא לבד, אתה לא מקולקל, ואתה כן בדרך הנכונה גם אם עכשיו זה מרגיש מריר ומבלבל..

עצם זה שכתבת וההסכמה לטפל בעצמך– זה כבר סימן של חיים שרוצים לחזור לאיזון , וסימן לאהבה והאחריות שלך כלפי המשפחה שלך.

הרבה כוחות !

יש לי כזה. אבל כשניסיתי להציע דבר כזה פעם ראשונה היא חשבה שאני קריפ והוציאה לי צו מעצר. 

בתחילה לא תפשתי.......מפחיד!

(מגזין מוצאש, עמ' 18, מקור ראשון, מיום שישי) 

זה כאילו הוא הלך לצאט גיפיטי והכניס בקשה "כתוב לי מניפסט שנאה נגד הרב טאו והר המור. כתיב בסגנון רעיל".

איזה גועל נפש.

מאיפה הוא הביא את השטויות האלו?

אני מכירה את הישיבה מקרוב כולל תלמידים שלומדים שם ובוגרים וזו ישיבה שממש מצמיחה את התלמידים שלה, עושה להם כל כך טוב נפשית ומכל הבחינות.

נכון שהתנאים הפיזיים לא מושלמים (בסוף כסף זה מרכיב מאתגר בציבור שלנו, ותנאים טובים זה עניין של כסף) אבל מכאן ועד ההגזמות שהוא כתב הדרך רחוקה מאד מאד.

היא כל כך קיצונית וחדה, עד שבעייני היא כלל לא מתיימרת לייצג אמת. כלומר ברור שמדובר בשטויות שנובעות יותר מהמצב הנפשי שלו כשהוא כתב זאת, מאשר מהמציאות בישיבה.

זה לגבי הרבה תחומים:

אם למשל אני ארצה לתת ביקורת על המנחה שלי בעבודה, אוכל לכתוב:

קשוחה מאוד, לא מתחברת לעובדים שלה, לא מתחשבת בצרכים האישיים שלהם. לצד זאת היא מקצועית לעילא ובעלת ידע עצום בתחום התמחותה.

אך אם אני אכתוב:

היא נוראית, צורחת כל היום, מסריחה, מתקלחת פעם בשבועיים, האוכל שלה מריח כמו צואה, השיער שלה נראה כאילו לא חפפה אותו מאז התיכון, היא לא מבינה מה זה בני אדם והאף שלה ממש ענק" - אז ברור שהביקורת אפילו לא מתיימרת להיות עניינית, אלא אני סתם שופך רפש בגלל המון זעם שטמון בי.

במילים אחרות:

אני אוהב את הביקורת כי מבחינתי יש בה הרבה כנות. הוא בעצם אומר בכנות, בין השורות, "אל תסמכו עלי. אני פשוט שונא את הישיבה הזאת ואת כל מה שהיא מייצגת". הקיצוניות מעידה על מצבו הנפשי ולא על הישיבה. 

אם הוא היה כותב בצורה עניינית, אז עוד היינו עלולים לחשוב שהביקורת שלו כנה ואמיתית.

(מהמצאותיו של פרופסור שפריץ)