נראה לי אפשר לפתוח מועדון למי שסובלת מבחילות כל ההיריון

נראה לי אפשר לפתוח מועדון למי שסובלת מבחילות כל ההיריון

בנים לא כולם עם טבעות....

סתם דפיקה באופי שלי אבל זה המצב

אולי בפעם הראשונה מתפדחת לרגע. אולי גם בפתק

נראה לי אפשר לפתוח מועדון למי שסובלת מבחילות כל ההיריון

וברצינות - 

לא הייתי ניגשת סתם כך. לא נראה לי שזה צנוע...

עם בעלי, כשמצא חן בעיניי, פשוט מצאתי מישהי שתשדך בינינו, ועובדה - זה הצליח...

פתק שכתוב בו "אם באלך תיצור קשר " זה די צנוע כשמדובר בדתיים - כשהם יודעים להמשיך את זה בצורה נכונה

כמובן שוב רק אם זה לקשר רציני 
 

נראה לי אפשר לפתוח מועדון למי שסובלת מבחילות כל ההיריון

כי ניסיתי לחפש איפה כתוב שדבר כזה הוא לא צנוע ולא מצאתי...

בקיצור, אל תמציאו כאן הגדרות שהן לא נכונות ולא קיימות!!!

"לא צנוע" או "לא ראוי" אלו מונחים שלא שייכים לכאן!

בדקתי שוב בהודעה שלי האם רשמתי שיש עם זה בעיה הלכתית, וכפי ששיערתי - לא כך רשמתי.

רשמתי שאני אישית לא הייתי ניגשת, כי זה נראה לי לא צנוע.

בפעם האחרונה שבדקתי אנשים יכלו לחשוב דברים משל עצמם במדינה שלנוו.... אולי השתנו מאז דברים?!

לי זה לא נראה צנוע שבת תפנה לבן. יש אנשים שלהם זה כן נראה צנוע.

אני מניחה שמטרת השואל היתה לשמוע דיעות שונות, ואני הבעתי את דעתי.

לא אוהבת שמפעילים עלי משטרת מחשבות...

אם את רוצה, את יכולה להגיד שבאופן אישי לא נעים לך לעשות את זה או שזה לא לכבודך או משהו דומה..

כשאת אמרת שזה לדעתך לא צנוע, אני הבנתי שאת מתכוונת שלדעתך גם לאחרים לא ראוי לעשות זאת, ולכן אני תקפתי את מה שכתבת.

"לא צנוע" - זו הגדרה הלכתית מאד ברורה, וזה לא קשור לכאן!

זה כמו שאני אגיד לך שאסור לגנוב, אבל לא התכוונתי להלכה אלא למשהו אישי (שלדעתי זו גניבה)..

יש מילים שאם משתמשים בהם, לא צריך להגיד מפורשות שמדובר בהלכה, כי ברור שמדובר בזה.

יש הלכות ברורות,

ויש את "רוח ההלכה" ולכן יש מקום לומר "לא צנוע לדעתי".

שאלתי פעם את אבי אם זה צנוע שאלך בשבתות עם שיער פזור,

והוא ענה שאני צריכה להיות כנה עם עצמי האם זה גורם לי להרגיש פחות צנועה [וכל הזמן להתעסק בשיער..]

או שזה לא יעסיק אותי כ"כ וזה לא משדר מבחינתי משהו בעייתי.

לא כתוב בשום קיצו"ש שאסור ללכת עם שיער פזור,

ולכן זה תלוי הרגשה כנה, "האם זה פוגם בעבודת ה' שלי או שזה משתלב.."

צניעות זה גם בדיבור.

יש את המילים האסורות, ויש את "רוח ההלכה" [ושוב, זה סובייקטיבי ולכן יש מקום ל"לא צנוע לדעתי"].

לא כתוב באף סימן ובכ"ז יש מה שנקרא "לא צנוע" מבלי שתהיה הלכה פסוקה על זה..

א. יש דעה שאסור ללכת עם שיער פזור. אמנם הרבה פוקים מתירים, אבל אי אפשר לומר "באף קיצור שו"ע לא יהיה כתוב שאסור"

ב. הצניעות הסובייקטיבית שאת מדברת עליה לא נשמעת לי תלויה בהרגשה שלך, אלא בהרגשה שהסביבה מקבלת ממך

אז יש להרגשה שלך משקל בשדר שאת משדרת, אבל היא לא העיקר, לפעמים אנחנו משדרים דברים שאנחנו לא מתכוונים אליהם

א. אני יודעת שיש דעה שאוסרת, ואני גם הולכת לפיה באופן אישי.

אבל בכללי, זה לא כתוב בספרי ההלכה המצויים בבתים [או שאני טועה..?], ולזה התכוונתי.

ב. זה היינח מבחינתי. מה שאשדר, זה מה שהסביבה תקלוט.

והאמת, לא רק.. ישנם דברים שהסביבה תגיד שהם בסדר ואני ארגיש שזה לא נכון מבחינתי צניעותית.

ולא משנה לי שהסביבה מגיבה בחיובי. זה עסק שלי עם הקב"ה מה מתאים ומה לא.

את מכניסה את "רוח ההלכה" שלך לכל מיני מקומות..

כשמשהו נוגד את "רוח ההלכה" - אסור לחלוטין לעשות אותו ללא יוצא מן-הכלל!

אין ב"רוח ההלכה" מקום לסובייקטיביות אישית, אא"כ את/ה רב חשוב שמבין לעומק לאן ההלכה חותרת.

התורה נותנת מקום לביטוי להרגשות ותחושות סובייקטיביות, אבל זה לא קשור לצניעות ול"רוח ההלכה"!

ואני לא מדבר ספציפית למקרה שהבאת, שיש כאלה שפוסקים שאסור לבת ללכת עם שיער פזור.

ב"ה

התורה נותנת לך את האפשרות כמה שיותר לדבוק בשם ית'.

כלומר, היא נותנת לך את טווח התנועה שבה את מגלה את רמת הגילוי ו"ההכר" שאת מכירה בה' ית' בעולם ואיך הוא מחיה, מהווה ומקיים את העולם וכל זה איננו כלום ושום דבר בשבילו, ואלו הן דרגות ההלכה.

לדוגמת השיחה, שיער של בחורה היינו דבר שאין איתו שום בעיה, אך לאחר הנישואין הוא הופך לערווה וכל הסתכלות של גבר שאינו בעלך אפילו על קצוות השיער מהווה דרך של חיצונים לינוק מן השיער.

יש פוסקים המתירים, אך זה אינו הופך את הסיטואציה לכך שהדבר הינו מהווה ערווה.

ההקרבה קשה, להיות יהודי זוהי מסירות נפש אמיתית אך התכחשויות והניסיון ל"טייח" את האמת הוא מיותר.

הדבר הוא הנכון והטוב ביותר. בין אם כיסוי ראש כפול שמכסה לחלוטין ובין אם פאה, עניין הצניעות הוא איך משתמשים בעניין הנ"ל, אך להבין שהפסיקה עצמה היא דבר רוחני בלבד, האם הדבר "מותר" (ההיפך מ-אסור, כלוא, שאין אפשרות לעלותו לקדושה) או שמא הוא אסור, טמא (לשון אטום, שאין דרך להעלותו לקדושה).

לכן, עלינו לדעת, זה שהדבר נפסק כ"אפשרי" לא אומר שהוא בדרך הטובה ביותר של יראת השמיים, ו"עובר" את העניין הרוחני, למרות שהוא "עובר" את העניין הטכני.

בתור יהודים, שהמשפחה הינה "ערך עליון", או יותר נכון מצווה עקרונית וחשובה, כל כניסה של טומאה לתא המשפחתי מהווה בעיה, והלא היום הנישואין קשים ביותר ולצערנו הרב הטומאה מתגברת והגירושין ר"ל גדולים מאד בקרב ישראל, ולכן ללכת עם חשיפת שיער אפילו מועטה לאחר נישואין מהווה עבירה על מ"ל של "לפני עיוור לא תתן מכשול".

אבל, מבחינת ההלכה ה"מקלה", כלומר, שנותנת פחות מקום לביטוי השם ויותר ביטוי ל"אני", כלומר, לשקר, לפירוד (הרי השם אחד ואין עוד מלבדו, גם לא אני) - ולכן אני "מוריד" מן השם יתברך שמו למען השקר, שנקרא אני.

שהשם יברך אותנו בגילוי משיח תכף ומיד ממש ללא עיכוב התרות או כל דבר שנותן עילה להשאיר אותנו "בגלות" וללא גילוי מוחלט.

צניעות היא "מידה", היא אחת מהמידות הטובות, ומטבע הדברים אין לה הגדרות חתוכות

יש כמה דברים שהגדירו חז"ל בצניעות האשה שהפך להיות חלק מההלכה,

אבל מכאן ועד לומר שזה כל הצניעות?!

בפסיכומטרי יש את זה הרבה..

אז בוא נעמיד את הדברים על דיוקם.

אתה צודק, צניעות זו מידה שלא נמדדת במדדים הלכתיים ויש בצניעות הרבה מעבר להלכה.

אבל להגדיר דבר שהוא "לא צנוע" - זה כבר דבר שמודדים אותו בכללים הלכתיים.

כלומר, יש דברים שלא כתובים נטו בהלכה.

ובכ"ז.. "זה לא מתאים".

כנראה שלא הבנת את הלוגיקה של המילים.

כדי להגדיר שמשהו לא מתאים, צריך להכניס את זה לפרמטרים ההלכתיים.

עד אז.. זה מתאים, ראוי וצנוע, אבל אני מחליט/ה להחמיר על עצמי, או שזה לא לכבודי וכד'.

היא לא ל"רוח השרשור"..

כלומר, הדברים שכתבת הם נכונים, אבל הם לא קשורים לכאן..

"קדש עצמך במותר לך" - זה דבר שאני לא יכול להביע דעה בו.

זו החלטה של כל אדם באופן פרטי מה ראוי/מתאים בשבילו.

כשמשהו הוא "לא ראוי"/"לא מתאים" לכולם - אז הוא נאסר לחלוטין בפועל!

ומי שעובר על זה, הוא נקרא "נבל ברשות התורה!"

לסיכום:

כשאתה מחליט שמשהו באופן אישי ספציפית אליך הוא "לא מתאים"/"לא ראוי" בשבילך,

אל תצא בהכרזה שלדעתך המעשה הזה באופן כללי הוא "לא מתאים"/"לא ראוי"/"לא צנוע",

כי כשאתה אומר דבר כזה - זה בעצם לומר שמי שלא חושב כמוך הוא "נבל ברשות התורה!".

אני הבנתי מ'אדם נוף ומורשתו' שהיא טוענת שלדעתה המעשה הזה הוא באופן כללי לא צנוע,

ולכן יצאתי נגד מה שהיא אמרה.

אם היא הייתה אומרת, שלה באופן אישי זה לא מתאים או שזה לא לכבודה, לא הייתה לי שום בעייה במה שהיא אומרת.

ב. נכון שהיא לא פסקה לכלל, היא רק גורמת להבין מדבריה שמי שלא נוהג כמוה הוא לדעתה "נבל ברשות התורה!".

    ואותו דבר לגבייך כשאת כותבת את "רוח ההלכה" שלך.

אני הבנתי אותה אחרת לגמרי ממך..

וכבר סיכמנו שההגדרות שלך ושלי לאותו מושג שונות.

אז אני רק מבקש ממך שתשני את המושג שאת קוראת לו "רוח ההלכה",

כי כשמשתמשים בו, בד"כ מתכוונים לדברים אחרים.

"רוח ההלכה" זה דבר שהוא רלוונטי לכולם, וזה לא קשור לדברים פרטיים שאדם החליט באופן אישי לנהוג בעצמו.

אתה יכול להגיד על משהו שהוא לא לרוח ההלכה [ומבחינתך זה רלוונטי לכולם],

ומישהו אחר יאמר שזה ממש כן לרוח ההלכה. ומי קבע מי הצודק?

"רוח ההלכה" זה לא משהו שחור-לבן שניתן להגדירו.

אני מניחה שאותה ניקית, שאת כוונתה אנחנו מנסים לפרש, התכוונה לומר שלדעתה זה לא ראוי "לכלל".

יש פה שילוב של שני דברים:

"לדעתה"- כלומר מביעה תחושה אישית בנוגע לסיפור. רגשית. בלי קשר להלכה היבשה.

"לא ראוי"- שפיטת המציאות. לא רואה בעין יפה כשמתנהלים כך בעולם התורני.

זו בחירה שלך להכניס את דבריה לשבלונה מוכרת, ולחשוב שהיא באה להחזיר את כולם בתשובה.

בסה"כ מדובר פה בהבעת עמדה.

ואפילו לא הבעתי עמדה בנושא השרשור, אז את "רוח ההלכה שלי" נשאיר בצד.

   אלא רבנים גדולים וחשובים וצדיקים!

ב. כשאנשים חולקים על "רוח ההלכה" - הם טוענים שגם השני צריך לנהוג כמוהם.

   כשאני אומר למישהו שהוא עושה משהו שלא לפי "רוח ההלכה",

   אני למעשה אומר לו שהוא עושה משהו שהוא לא ראוי, ולדעתי גם הוא צריך לנהוג אחרת.

   זה אבסורדי לומר לו: אתה לא פועל לפי "רוח ההלכה" אבל תמשיך לנהוג את מה שאתה עושה,

   ואני ממשיך במנהג שלי...

ומפה אנסה להבין את ההמשך.

ישנם כ"כ הרבה סיטואציות בחיים התורניים שאחד יטען בתוקף שזה לא ראוי הלכתית

והשני יטען שזה "כן ועוד איך.." ולשניהם יהיו אסמכתאות.

ושוב, כשאומרים "לדעתי" גם התגובה אמורה להיות בהתאם.

אף אחד פה לא בא להגיד לך שאתה עושה "מעשה נבלות", אלא לומר שלדעתו זה לא נכון.

מה כ"כ מאיים בזה?

לדעתי, תנועה מעורבת כגון בנ"ע זה דבר לא ראוי מבחינה רוחנית [ויש לי אסמכתאות].

מישהו פה חושב שאני משמיצה אותו ואת דרכו?

זכותו לחשוב אחרת, כל עוד יש לו אסמכתאות מבוססות.

אדם השלם עם האמת שלו, לא נרתע מדעות שונות, ק"ו מ"לדעתי".

פריצת תוכנות

הורדת שירים מהאינטרנט ללא תשלום

מבחינה הלכתית - אין דבר כזה קניין רוחני, ולכן לכאורה מותר להתקין תוכנות פרוצות.

מבחינת "רוח ההלכה" - זה דבר לא מוסרי, ולכן יש הרבה רבנים שיאסרו לעשות זאת!

לפי הרבנים שאוסרים/מתירים - בפועל כולם צריכים לנהוג אותו הדבר!

אפשר עוד דוגמה?

כלומר, אדם פשוט לא יכול להבין לעומק את "רוח ההלכה", צריך ללמוד הרבה מאד תורה לעומק בשביל זה.

אני מנסה לחשוב על עוד דוגמה שהיא יותר גבולית..

(אבל יכול להיות שיקח לי זמן)

כי אנחנו כבר סוטים יותר מדי מנושא השרשור.

אם למשל אני אומר שלדעתי האישית זה לא צנוע שבנות כותבות כאן בפורום,

אז למעשה אני אומר שלדעתי הן נוהגות בחוסר צניעות.

כלומר, אני מכריז שלדעתי הבנות שכותבות כאן בפורום עושות מעשה נבלות!

כמובן, שאני לא מסכים עם מה שכתבתי לעיל,

אבל אני מראה לך איך אין אפשרות אחרת להבין את מה שהיא כתבה.

"מעשה נבלות"..

לא הבנתי על איזו נק' רגישה היא דרכה לך..?

זכותך לחשוב שכשאומרים "לדעתי" הכוונה לשלול בצורה קיצונית ובוטה את דעות האחרים.

ושוב, "רוח ההלכה" זה סובייקטיבי. לדעתי.

אפשר להמשיך "לדון" על זה ואפשר "להפרד" כ"ידידים", שלא מסכימים אחד עם השניה.

חוסר ההסכמה שלנו הוא יותר עקרוני!

אין לי שום בעיה בדעות של אחרים..

יש לי בעיה שאדם מציג את עצמו כאילו הוא יותר דוס מאחרים,

כשהוא למעשה לא עושה באמת מעשים שהם יותר דוסים מאחרים,

אלא סתם דברים שאינם קשורים להלכה, לא קשורים ל"רוח ההלכה", וזה אפילו לא מנהג חסידות!

אם למשל מישהי מקפידה ללכת עם שיער אסוף ולא פזור, אז אולי יש מקום להגיד עליה שהיא יותר צנועה.

אבל גם כאן, אני חושב שהרבה אנשים נוטים יותר מדי להסתכל על ביטויים חיצוניים לצניעות במקום להתמקד בפנים.

ל"רוח ההלכה"..

משערת שאז אבין על מה אתה כ"כ מתרעם..

אני רק כתבתי שהיא כותבת על עצמה שהיא כאילו יותר מחמירה מאחרים,

ובאמת, מי קבע שהיא אכן יותר מחמירה?

אני למשל מחליט שאני מחמיר על עצמי ומבחינה כשרותית אני לא אוכל מיונז..

אבל החומרה הזאת לא מבוססת על כלום, ולכן החומרה שלי לא באמת חומרה!

זו לא הגדרה הלכתית אלא הבעת דעה אישית.

ישנם פוסקי הלכה. אינני אחת מהם. זה לא אומר שאם אמרתי את דעתי זו פסיקת הלכה.

אני משערת שהויכוח בינינו נובע מטרימינולגיה נשית וגברית.

קיים אצל נשים הביטוי "לא צנוע בעיניי", כשאצל אחת זה מרגיש צנוע ואצל האחרת לא. אין פה עניין של פסיקת הלכה, זו תחושה סובייקטיבית. זה גם לא עניין של רוח ההלכה שבה ישנן הגדרות הלכתיות מסוימות.

יש לי הרגשה שאתה מצוי בעולם הישיבתי... כנראה שאתה חי קצת בעולם של שחור ולבן... סליחה... או שמשהו הוא על פי ההלכה או שלא.

אדם שקצת יותר בקי בשפת היום-יום לא רואה זאת כמוך.

בעלי למשל, שכבר התרחק כמה שנים מהעולם הישיבתי וכבר מכיר יותר את שפת הדיבור, גם הנשית (בכל זאת נשוי כבר הרבה שנים...) לא ראה מה הבעיה בהגדרה הזו, ולמה יש צורך להסתכל עליה כהלכה למשה מסיני.

שאת כאילו חושבת את עצמך יותר צנועה מאחרות,

כשלמעשה בפועל את לא נוהגת שום מנהג צניעות בדבר הספציפי הזה!

כשאת כותבת שזה לא צנוע בעינייך, זה אומר שלדעתך האחרות נוהגות פחות בצניעות ממך..

ומאיפה את יכולה להגיד את הדבר הזה??

יכול להיות שאת באמת צנועה יותר מאחרות, אבל ספציפית הדבר הזה ממש לא מעיד על זה.

וזה לא קשור להגדרות הלכתיות או לשפת יום-יום!

וזה גם תמיד נוח להגיד על אדם שלא חושב כמוך שהוא שחור-לבן,

זה כאילו להציג אותך בעמדת עליונות עליו!

אם בן אדם אומר שנראה לו על משהו שזה נראה לו לא צנוע, למה זה אמור להפוך אותו ליותר צנוע? או את האחרים לפחות?

או כמו בהגדרה הנוראית בעיניי שבה השתמשת - "מעשה נבלות".

אני חושבת שממש הגזמת...

לי נראה לא צנוע לעשות את זה. לאחרת זה נראה צנוע. 

לי נראה לא צנוע ללכת עם גרביונים עבים אבל חצאית עד הברך, וצנוע יותר ללכת עם חצאית שמטאטאת את הרצפה אבל בלי גרביים, ולאחרת זה ייראה הפוך.

יש אנשים שונים ודעות שונות.  כשם שפרצופיהם שונים כך דעותיהם שונות.

זה לא הופך אף אחד מהם ליותר טוב מהשני.

ובדברים שמתאימים לגבולות ההלכה, מחלוקות לא הופכות אחד ליותר צנוע מהשני, אלא פשוט דעות שונות.

ולגבי הקטע של האדם שלא חושב כמוני הוא שחור לבן - לא אני זו שיש לה בעיה עם אנשים שחושבים אחרת ממנה. לך יש את הבעיה הזו. וזו לא עליונות לכתוב כך, זה אפילו קצת עצוב...

אתה צריך ללמוד שמותר לכל אחד לכתוב את דעתו, גם אם זה לא בדיוק מתאים לדעתך. תתמודד. זה חלק מהחיים, וזה בדיוק הרעיון של הפורום.

תזרום...

אם תשימי-לב תראי שמכל הדעות שנכתבו כאן בחרתי לתקוף רק ספציפית את הדעה שלך..

אני אביא לך דוגמא זהה למה שכתבת אבל בנושא אחר, ואז אולי תביני למה תקפתי רק אותך.

נגיד שאני אומר:

"לדעתי, מיונז זה לא כשר- אז לכן אני לא אוכל מיונז!"

האימרה שלי גם לכאורה נמצא בגבולות ההלכה, כי מותר לאדם לא לאכול מיונז.

יפה מאד שזו דעתי, אבל אף-אחד לא שואל אותי אם מיונז זה כשר או לא כשר.

מותר לי לא לאכול מיונז כי זה לא טעים או לא בריא או מ-1000 סיבות אחרות, אבל למה להפוך את זה למשהו דתי?

אם מיונז כשר או לא כשר זה בכלל לא שייך לכאן!

החומרה שהחלטתי לעשות על עצמי - זה בכלל לא חומרה, זו סתם חשיבה טיפשית!

אותו הדבר גם כאן, צניעות זה מונח שהוא דתי, בין אם זה מידה שצריך לעבוד עליה ובין אם זה הלכה שצריך לעמוד בה.

ואת לקחת את המונח "צניעות" שלא קשור בכלל לעניינינו, והשלכת אותו למקרה שלנו..

אם לא היית הופכת את הרגש האישי שלך למשהו דתי, לא הייתה לי שום בעייה עם הגישה שלך.

אין קשר בין המונח "צניעות" (בין בשפה ההלכתית ובין בשפת היום-יום),

לשאלה אם ראוי שבת תפנה אל בן בענייני שידוכין או לא..

דרך אגב, אחת הבעיות הגדולות של הדור שלנו, זה שנותנים לרגש להחליט מה צנוע ומה לא.

היום, המון נשים שמגדירות את עצמן כדתיות, מרגישות שללכת עם כיסוי ראש חלקי או עם סרט על הראש זה מאד צנוע.

מה שקרה זה.. שהן לקחו את הרגש שאת איפשרת אותו.. אבל הן לקחו אותו לכיוון ההפוך!

ויש עוד הרבה בעיות שנפרצו בגלל שההגדרות למושגים ההלכתיים נפרצו..

וצריך לזכור שעל כל פירצה שאת פורצת לחומרה יש 10 אנשים שיפרצו את זה לכיוון השני.

אני חושבת שאי אפשר לתקוף שום דיעה של מישהו אחר. מקסימום אפשר לחשוב אחרת.

אתה חושב שלגיטימי לבזבז חצי מקום של הדיון על תקיפה של דיעה אחרת.

נסכם שאנחנו חולקים. אותי זה כבר משעמם.

כל טוב. 

 ר"ש אומר מפני מה אמרה תורה "כי יקח איש אישה" (דברים כב,כד) ולא כתב "כי תלקח אשה לאיש"? מפני שדרכו של איש לחזר על אשה ואין דרכה של אשה לחזר על איש, משל לאדם שאבדה לו אבידה - מי חוזר על מי? בעל האבידה מחזר על אבידתו.

(קידושין ב', ב').

אבל היא לא קשורה לכאן..

זה לא קשור לענייני צניעות.

הגמרא אומרת שהתורה כתבה את מה שקורה בד"כ במציאות,

כלומר שטבע האדם הוא שבד"כ בנים מחזרים אחרי בנות.

אבל זה לא אומר שזה לא יכול לקרות הפוך,

בייחוד במקרים שבהם "בעל האבידה" לא יודע שהאישה הזאת היא האבידה שלו.

כלומר, הגמרא רק מתארת מציאות, ואין לזה שום השלכות מעשיות.

זה כבר לא משהו אישי, זה משהו שכולנו אמורים לשאוף אליו..

ולכן, במקרה שלנו אין טעם לקשר את זה לסיבה תורנית אמיתית.

כי זה מדובר על משהו שהוא מתאים או לא מתאים נטו, ולא למשהו שכולנו צריכים בכלל לשאוף לשם.

לא נראה לי... סתם כי אני לא רגילה לזה.

אבל אולי הייתי מקדמת את זה בדרך אחרת..

נראה לי אפשר לפתוח מועדון למי שסובלת מבחילות כל ההיריון

כל עוד זה נעשה בצורה ראויה ולא רחובית

או אבידה שעוזרת למצוא אותה ולמיטב ידיעתי לא רק שאין איסור בדבר אלא מצווה תחשב בדומה לחיפוש 4 מינים אך יש להיזהר לא לבקש אתרוג תפוס ולא לבלבל הדס שנרכש כבר וגם את הפנויים יש לחפש באופן תואם הלכה לטובת 2 הצדדים.

רבנים יקרים נא לחבר הלכות חיזור ולא לשכוח לתת טיפים בסוף הספר , ועובדות משיטות החיזור של ת"ח ורבניות .

חחחחח אתרוג תפוס חח גמרת אותי 
 

מה פרוש לראות מישהו ולהציע לו להפגש על סמך מה? בגלל שהאף שלו נראה לי, בגלל התיק היפה שלו, ההליכה הנעימה? מה יכול לגרום לבן אדם שפוי לרצות להתחתן עם מישהו שהוא מכיר חיצונית בלבד??

ידוע שצבעי הבגד משפיעים על ההסתכלות שלנו על אנשים. אז אם הוא הולך עם חולצה ורודה, נראה לנו שהוא נעים הליכות ואם החולצה שלו שחורה הוא נראה בעיננו כעצבני (סתם דוגמאות, אבל באמת יש דבר כזה שבגדים משקפים במידה מסוימת את האופי שלנו, ואנשים שלא מכירים אותנו יכולים לסמן אותנו ככאלה או אחרים בגלל צבע הבגדים שלנו)

נראה לי פסול לחלוטין.

ואם תשאלו כל בחורה חרדית רגילה, מה היא היתה עושה אם בחור היה ניגש ומציע לה להפגש, מה היא היתה אומרת?

"הייתי יורדת בתחנה הקרובה, או בורחת לרחוב אחר."

נראה לי אפשר לפתוח מועדון למי שסובלת מבחילות כל ההיריון

נראה לי אפשר לפתוח מועדון למי שסובלת מבחילות כל ההיריון

זה להציב אותו במצב לא נעים במידה שהוא עונה לך שהוא מעוניין בהצעה,

כשהוא בעצם אולי לא מעוניין שזו תהי את...

ככה הוא לא יכול להתחמק.. חח מסכן....

קיצור, אומנם בד"כ כשאני חושבת שהבחור רוצה להציע את עצמו, אני נזהרת מראש..

אבל אולי אצל בחורים הראש עובד אחרת...

"עד היום אני לא יודע אם היא רצתה להתחיל אתי או לא."

חחחחחחחחח
 

"יש בחורים שלומדים של"ה ומעוניינים לצאת עם בנות בגיל...?"!

אדיר!

אבל מה הקשר לבדידות

ולמה שזה יפריע

ניסיתי לשכנע מישהי שתפסיק ושהוא סתם מבלבל אותה עם שטויות, לא מקשיבה...

בעיניי הכול עניין של מינון. הבעיה מתחילה כשנוצרת תלות- כשהוא הופך לכתובת הרגשית הקבועה או מחליף קשר אנושי.

הבעיה היא בין היתר שהוא מתחנף ומרצה ולא מאתגר.

להבנתי הוא נותן עצות לא רעות בכלל לנשים, והרבה פעמים לא מתאימות בכלל לגברים.

נתתי פעם תאור של קשר חצי רעיל (לא כזה שמרעילים בכוונה, אבל כזה שלא בריא לצד הגברי שבעניין).

GPT הציע להמשיך

ג'מיני ממש צעק שזה קשר רעיל ושנכון להפסיק אותו. אבל רק לאחר עוד קצת התכתבות.

גרוק לא זוכר מה הייתה התשובה. אבל יהיה מעניין לנסות. אני אחפש אם יש לי את השאלה.

ראיתי פה ושם התייעצויות עם GPT של נשים עם שאלות נשיות (וגם ניסיתי לבדיקה) והיה ניכר ממש שהוא מוטה לכיוון הזה.

מקום אחד שהיה בו מענה לא רע לגבר: מודלים סיניים לא מצונזרים. המצונזרים עושים את מה ש"נכון" ופמיניסטי.

GPT ודומיו מעולים בצורך לקחת משהו שאדם כותב ולעשות לו שיקוף. זה נותן תועלת בערך כמו לכתוב בשביל עצמך (תרגיל ידוע לניקוי הנפש מעומסים שעובד יפה) וגם קצת כמו המנגנון המקובל באחת החסידויות לכתוב ליהודי שכבר לא איתנו.

זה שהוא יכול לשנות את דעתו תוך כדי תנועה מאות פעמים אם זה מתיישר עם דעת השואל.

אז אני לא יודע כמה נכון לשפוט אותו כמישהו עם מערכת מוטה לצד כזה או אחר...

הוא פשוט נותן עצות לא נכונות. גם אם הוא "נוטה לכיוון".

אין לה באמת אינטילגנציה רגשית ויכולת חשיבה מורכבת זה ניתוח שכלתני של מה שאתה כותב לו. מעבר לזה יש סכנה שכשפורקים רגשית לבינה המלאכותית הוא גורם לנו לפתח אליו מעין מערכת יחסים שהיא מסוכנת בקלות היא יכולה לנתק אותנו מהחברים שלנו.

אבל, נראה לי שגרוק פחות מפחדים מהשטויות האלו

נסה גם את ג'מיני.

התלבטתי אם לנסות את deepseek ובסוף וויתרתי.

לא תקין, לא בריא, לא בעד

אבל כן...

אישית, לא מעמיק בהלכות, שמח שלשנינו זה אתגר כי זה סימן שאוהבים ומקיימים את ההלכה כי צריך למרות הקושי ויודעים שזה זמני (מאורסים)

קיבלתי החלטה, ואני יכול לעמוד בה.

הרי בשבת לא היית מדליק חשמל בגלל רצון רגעי או דחף עז להכין משהו

בגמרא בסוף מסכת עבודה זרה מובא מקרה בנוגע ליין נסך של יהודים שיושבים עם פרוצה גויה, שהיין לא נאסר. והסיבה: שאמנם גובר על היהודים יצר העריות, אך עדיין לא מוכנים לשתות יין נסך (ולכן לא סביר שהם נתנו לגויה לגעת ביין). עיין סט:

או כמו שאמרו במקום אחר, גזל ועריות - נפשו של אדם מתאוה להן ומחמדתן.

זה לא קשה

והאם יש לכם שיעורים שאתם אוהבים לשמוע בנושא ובנושא זוגיות בכללי?

מחפש בסגנון הרב שרקי כזה רציונלי פשוט ובהיר

פשוט לו אין הרבה

סדרה יפה. עוסקת בעיקר בדייטים כפי הזכור לי אבל לא רק

מרב המוגדר חרדי, ממליצה מאוד על הרב אבנר קבאס (הרבה הומור....)

ורבנים נוספים העוסקים ומרצים בנושא. לצערי איני זוכרת את

שמותיהם, אבל שמעתי ברדיו וכן ראיתי ביוטיוב.

ישנם ביניהם כאלה שממש מפרטים מהפגישה הראשונה. באתר "הידברות". מצויינים.

אגב, באתרי השידוכים השונים ביוטיוב יש טיפים טובים מאוד

ומאמרים טובים מאוד בנושא.

בהצלחה!

"מגע הקסם" לא יודע אם אפשר להשיג אותה בחנויות אולי באינטרנט אפשר.

אם לא היה קושי זה היה נורה אדומה. כדאי שתתרגלו, זה הולך לחזור בראונדים כל חודש

ועכשיו ברצינות - אין פתרון קסם. רק אני יכול לומר שזה קשה וצריך להסתכל קדימה. לזכור שזה תחום בזמן ושיש ודאות מתי נגמר. ותכלס חזרתי על מה שארץ השוקולד אמר

לק"י

זו הערה לגבי מי שלא מרגיש קושי, שלא ייבהל שמא משהו לא בסדר בקשר.

וגם נראה לי שיש קצת הבדל בתחושות לפני החתונה ואחריה.

אולי נגיד שכשאתם הולכים

אם זה לא מציק

אז שיהיה לך חפץ אחר ביד שאתה משחק איתו

כדור כזה של התרמות דם או מפתחות

קנס של מאה שקלים, אם לא עומדים בהחלטה. אתה תעמוד בהחלטה. הכי טוב לא להיפגש. לא תהיה לך שום בעיה.

צריך להכיר טובה לה' שהפגיש ביניכם, זה ממש לא מובן מאליו, ולשמור את מה שהוא מצווה.

לזכור שלצד השני גם יש אח שלא רוצה שמישהו יגע באחותו בלי מחוייבות.

לצאת מהפרספקטיבה המצומצמת של מה אני מרגיש, להסתכל מלמעלה על העניין ולהתחבר לאמת המוסרית והתורנית שלא נוגעים לפני חתונה.

לזכור שמטרת האיסור היא לא רק סור מרע אלא גם עשה טוב - זה הזמן הכי טוב להתחבר לצד של "וארשתיך לי לעולם" ושל "אחותי כלה". לקשר הפנימי השורשי שהוא הרבה מעל הגוף והמגע. עכשיו אתם באורות הגבוהים המיוחדים שבהמשך החיים אתם תכניסו אותם לכלים, ואם עכשיו אתם מצמצמים את האורות, זה יכול להשפיע על כל העתיד שלכם.

הרגזתי אותך? מצויין.

חלילה לוותר.

קח את הכעס הזה שקפץ לך הרגע, ותחשוב מאיפה הוא מגיע.

זה פשוט לא שייך. 'נישט שייך'.

להשקיע את זה עמוק בנפש.

זה פשוט לא שייך.

בנוסף, מבחן המרשמלו.

תחזיק חזק. הגעגוע בונה את הקשר.

כ "תקופת אימון לעתיד"

ואז כשקשה לנו לשמור (גם אנחנו שומרים) אנחנו זוכרים רגע שאנחנו לא כאן בשביל הרגע.. אלא בשביל להתכונן למשהו גדול יותר שיבוא אחרי החתונה.

וגם לזכור את החומרה של זה וללמוד (כל אחד לבד) על החשיבות של זה עוזר מאוד.

כל כך יפה ונכון! תודה!

כך פסק החפץ חיים. (מצד איסור קריבה לנידה). אמנם ברמת ההתפרטות ההלכתית יש מקום לדון לגבי סוגים שונים של נגיעת חיבה, אך הגבול דק מאד. רגב זה רלוונטי גם לקשיים אחרי החתונה כשאסורים. ומחומרת העוון נלמד על שכר הנזהר ממנו.

באמת תקופת החגים זאת תקופה קשוחה לרווקים.

תקשיב ללב שלך! איפה תרגיש הכי בנוח עם מי שאתה? איפה הסביבה הכי תומכת בשבילך? הכי מכילה..

ותגיד לעצמך שאתה צריך לנצל את תקופת הרווקות כי בעז"ה זאת השנה האחרונה שאתה לבד. תהנה מהחג, תהנה מעצמך! הרבה חמלה וחיבוק עצמי! תזכיר לעצמך את כל הדברים היפים שבך ותדע שמי שתתחתן איתה פשוט תזכה.

וכמובן הרבה אמונה! להאמין שהקב"ה שם אותנו במקום הזה כי באמת זה הדבר הכי טוב בשבילנו והוא מסדר לנו את החיים הכי טובים ומדוייקים עבורנו.

איזה כיף לנו שאנחנו אנשים מאמינים!

להאמין בטוב, להאמין שמגיע לנו!

האינסופי, המפרק, הלא הגיוני, של הרווקות -

לזכור שה' נוכח שם, ולא רק כמלווה, אלא כמי ששם אותנו בתוך זה ומעביר אותנו תהליך שנבחרנו לעבור.

דבר שני, עם כל ההתרגלות להרגל, בסופו של דבר יגיע השלב שההרגל כנראה יקרוס מעצמו מרוב קושי, אז עדיף להקדים את המאוחר ולהפיל אותו באופן יזום.

לגבי האינטואיציה - זה באמת לא פשוט, אני חושב שיש שתי שאלות משלימות שיכולות לתת תשובה אינטואיטיבית יחסית בהירה - מה היית עושה לפני עשר שנים ובעוד עשר שנים אם היית נפגשת איתו אז?

אם נניח-

בגיל עשרים (בהנחה שבגיל הזה היה פשוט יותר) הייתי רוצה להתחתן איתו. ואז עולה החשש- אבל אולי זה כי לא הייתי מספיק מודעת.

ובגיל ארבעים גם הייתי רוצה להתחתן איתו כי גם אחרי כל המודעות יש התאמה טובה וכמה אפשר לבד.

אז יוצא שאת מכוסה גם מצד המודעות וגם מצד החיבור הטבעי.

על המודעות העצמית.

פחד זה רגש לגיטימי.

לא מצופה שתבטלי אותו.

השאלה היא אם את יודעת לנהל אותו? תהיי מסוגלת?

איזו מודעות, איזו רגישות, איזו תבונה.

את נשמעת אישה פשוט מקסימה!

ובאמת נשמע שבתוכך הכל, שאת יודעת הכל, וכמו הניק שלך – כאשר את פורחת מבפנים ויש לך את השלווה הזו מבפנים אז הכל ממש ממש בסדר 😊

כמו בפעמים שהקשבת פנימה כאן בכתיבה שלך והיו "הבלחות" כאלו של רוגע ושלווה ויציבות וטוב פשוט ושלם.

כמו במילים שכתבת עליו: "ככל שאני כותבת אני מבינה שהשאלה לא ממש קשורה אליו, כפרה עליו. לאיש הזה שעומד מולי". נכון שזה כאילו "קצת" מילים אבל נשמע שהן מבטאות כ"כ הרבה. ונשמע שטוב לך איתו, ואפילו טוב מאוד, כמו שכתבת "אם טוב ברמה כזו עכשיו".

אז טוב מאוד שכתבת את כל ההודעה הזו, זה ממש עושה סדר (או לפחות מתחיל לעשות) לכל מה שמתחולל בפנים, והייתי ממליצה לך פשוט להמשיך – להמשיך ולכתוב כאן או רק לעצמך וממש לפרוט דבר דבר.

לכתוב ולפרט – מה מפחיד?

ומה עוד?

מה מפחיד בלהתחתן דווקא איתו?

מה קשור דווקא בו שמפחיד אותך?

באילו פעמים את לא סומכת עליו (אם יש כאלו) ספציפית?

באילו פעמים את מפחדת לא לסמוך עליו ספציפית?

ממש להסתכל לפחד בלבן של העיניים, לא להתעלם או להדחיק אלא להיפך – לכתוב ולפרוט ולפרט את כל הפחדים. פחד פחד.

ואז גם להתחיל לענות לו. אחד אחד ולעומק.

קודם לכתוב ואז להבין, כי כאשר כותבים יש לדברים התחלה ואמצע וסוף ולא הכל נמצא לנו במוח (ובלב) בבליל בלתי נגמר של מחשבות ולופים שבאמת אי אפשר למצוא ידיים ורגליים שם...

וככל שאת כותבת את מזהה באמת קולות של פחד דווקא מההחלטה להתחתן, מעצם השינוי, מעצם הלא מוכר והלא יודע, שזה הכי הכי טבעי והגיוני שיש בעולם יקרה!

ובטח אחרי שכתבת שיש לך סיבות לפחד מעצם הנישואים ואפילו התחלת לפרט אותן: כאלה שקשורות ברקע שלך, שנוגעות באופי, ולהיכרות שלך את עצמך בלבד עד עכשיו.

ובאמת שהמוכר והחזק זה הלבד במה שסיגלת עד עכשיו כל השנים אז בטח שזה מפחיד, אפילו מפחיד נורא להניע לשינוי!

המוח שלנו מורכב מתבניות ואוהב באמת את המוכר והידוע ואל תזיזו לי את הגבינה שלי, ככה אנו מתוכנתים. וכשבאים לעשות שינוי, גם שהוא שינוי לטובה, זה מפחיד! לעיתים משתק מפחד! לכן כ"כ חשוב להקשיב לפחדים האלה, כמה שצריך, ובעיקר – לענות להם. בכנות ועד הסוף.

ואת מקסימה שכתבת שאת רגילה לפחד ולעשות. זה באמת מדהים איך שלמדת ולימדת את עצמך להתמודד עם דרכי החשיבה של המוח שמייצר לך קטסטרופות ובעצם רוצה רק לשמור עלייך משינוי בכל מחיר. ואת מתמודדת, ואת עושה, ואת לא נמנעת, ואת ממש מצליחה! אלופה שאת!

ואולי תקראי לאינטואיציה הזו שלך שדיברת עליה גם "הקול הפנימי שלי", ובעצם תחזקי את עצמך בכך שיש בתוכך נשמה, חלק אלוק ממעל ממש, אלוקות! והרבה פעמים הקול הפנימי הזה שלנו הוא הוא הביטוי של הנשמה ושל החלק אלוק ממעל שלנו. ודווקא הקשבה לקול הזה זה המפתח.

ודאי שלא אפשרי להעביר כאן על הכתב את העומק של הדברים, וודאי שיש כאן דיוקים רבים שצריך להעביר ולעבור, אבל זה באופן שטחי וכללי – להקשיב לקול הפנימי שבך.

כמובן בליווי של ההקשבה גם לפחדים, הפירוט שלהם והמענה להם דבר דבר ולעומק כאמור. ותמיד תמיד כדאי גם להתפלל על זה לקב"ה שבידו הכל, להתפלל לבהירות, ולשלווה, ולהחלטות הכי טובות ונכונות.

ואפשר גם לכתוב את כל הטוב שאת כן רואה בו, באיש הזה שעומד מולך 😊

ואיפה את כן סומכת עליו, ואיפה את כן רוצה להתחתן דווקא איתו.

וכנ"ל איפה מפחיד לך דווקא בו, איפה מפחיד שאת לא סומכת דווקא עליו?

ואז בטבלה נפרדת את יכולה לכתוב את הפחדים מעצם ההחלטה להתחתן ומעצם הנישואים, בצורה נפרדת ממנו ספציפית, וככה לראות יותר בבהירות איפה זה הפחד מעצם השינוי ואיפה זה הפחד מהבחירה דווקא בו ספציפית. זה יעשה לך עוד יותר סדר. ואת גם ממש ממש טובה בזה אז פשוט להמשיך ולפרוט לעצמך הכל 😊

ולגבי מה שכתבת בסוף של מה אם יש איפשהו שם מישהו אפילו טוב יותר וכו',

אז בדיוק כמו שכתבת, חשוב לזכור שאין באמת אף אדם אפילו אחד מושלם. לא גבר ולא אישה.

רק רק הקב"ה לבדו מושלם.

אנחנו כולנו בני אדם.

ו"אין צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא". אין.

כלומר לכולנו יש יתרונות, לצד חסרונות.

וכדאי לראות את האדם שמולנו כמכלול.

האם את המכלול הזה אני רוצה?

האם במכלול הזה אני בוחרת?

(והאם הוא/היא רוצים אותי ואת המכלול שאני? האם הוא/היא בוחרים בי ובמכלול שלי?)

עוד דבר מהותי מאוד מאוד הוא ה*עבודה תוך כדי תנועה* כלומר ההבנה שנישואין, זוגיות, הוא דבר של תחזוקה מתמדת והשקעת אנרגיה מתמדת. לכן שני בני זוג שמגיעים גם עם שלמות בבחירה, גם עם רצון אמיתי להיות יחד ולעבוד על כך כל הזמן, גם בוחרים אחד בשנייה כל יום מחדש ומבינים שהשקעה תמיד תמיד צריכה להיות - הסיכויים שלהם להצלחה וחיי נישואין מאושרים עולים בצורה ענקית.

ולגבי החששות והספקות:

קודם כל חשוב להפריד האם הספקות הן מ*הבחור עצמו*

או האם הספקות הם מ*ההחלטה עצמה להתחתן* ומהמעבר המפחיד והגדול מרווקות לנישואין.

אם התשובה היא המקרה הראשון - צריך להמשיך בנחת להיפגש עם הבחור ולראות האם באמת זה זה.

ורק את יכולה באמת לענות לעצמך ולהחליט מה הכי נכון עבורך

(כמובן שתמיד טוב להתייעץ כמו שאת עושה פה, אבל חשוב להבין שבסוף רק את יכולה להחליט את ההחלטה ולא אף אחד אחר).

כדי לדעת אם זה זה או בדרך להיות זה,

תוכלי לשאול את עצמך מספר שאלות:

האם את מעריכה את בן זוגך הנוכחי?

האם את רואה בו אבא טוב לילדייך?

האם כיף לך איתו בזמן הפגישות ונעים לך איתו?

איך התקשורת ביניכם?

איך מתנהלים חילוקי הדעות ביניכם?

האם את מרגישה שאת יכולה להיות את כאשר את לידו?

האם בין לבין הפגישות את מתגעגעת אליו או חושבת עליו?

האם הוא מכבד אותך?

האם יש לך חיבה אליו?

האם יש לך משיכה אליו?

אחרי שתעני לעצמך על השאלות הללו,

אפשר לעבור לרגש של הבילבול. בתוך הבילבול הזה נמצא (ואולי בעצם מסתתר) הפחד.

פחד עמוק וגדול מאוד.

פחד לטעות.

פחד לחיות חיים שלמים ללא אהבה, כזו טובה ואיכותית

פחד להיכשל בבחירת בן הזוג

זה חשוב שאחרי שתביני את עצמך תיתני גם לו מקום, לפחד.

תביני מה בדיוק מפחיד אותך?

מה התסריט הכי גרוע שיכול להיות אם כן תתחתני לבסוף עם הבחור?

מה התסריט הכי גרוע שיכול להיות אם לא תתחתנו בסוף?

מה יקרה?

ומה עוד יכול לקרות?

ואיך את תהיי?

ומה יקרה לך?

ואיך את תרגישי?

ומה זה אומר עלייך לדעתך?

ותני לעצמך להרגיש גם בגוף את התחושות שתרגישי כאשר תעבדי על המקום הזה של הפחד.

האם יש כיווץ בגוף?

איפה בדיוק? בבטן? ברגליים? בראש?

האם הגרון נחנק? יש דמעות?

אולי אין בכלל כלום?

תני לעצמך להרגיש.

תהיי שם.

אחרי שתעברי את כל השלבים האלה עם עצמך,

תוכלי להיות יותר חכמה כלפי עצמך.

תוכלי לראות יותר בבהירות דברים.

וזה תהליך, כמובן, לא תוך שניה הכל מסתדר ומתבהר.

אבל זה תהליך חיוני שחשוב לעבור עם עצמך.

חשוב גם לזכור שהפחד הוא באמת רגש טבעי.

זה באמת מפחיד.

זה באמת דבר בעל משמעות עצומה לחיים - עם מי לחלוק אותם, לנצח

ההחלטה הזו בהחלט מפחידה.

ואם נקשרים ואוהבים - גם אז הפחד הוא לעיתים בלתי נמנע

כי מה יקרה אם חלילה נאבד את זה?

גם פחד מאובדן ממשי ח"ו של האדם האהוב

וגם פחד מאובדן של הקשר שמתבטא בדמות גירושין בפועל או גירושין רגשיים וחיים ללא אהבה.

זה באמת מאוד מאוד מפחיד.

עם כל אהבה גדולה בא גם פחד גדול.

עם כל אהבה גדולה בא גם סיכון לאבד אותה

עם כל סיכוי גדול בא גם סיכון גדול

אבל אם לא מסתכנים לעולם - גם לא אוהבים עד הסוף לעולם.

את את מוכנה לוותר על אהבה שלמה ולהיות רגועה שלעולם לא תטעי ולעולם לא תיפגעי?

או שאולי את מוכנה לפחד לפעמים ולהרגיש בלבול ולא כל-יודעת לפעמים ולקחת את הסיכוי שאולי משהו יקרה - אבל מצד שני לקחת בשתי ידיים את הסיכוי לאהבה גדולה ושלמה?

זו בחירה רק שלך. ❤

דבר נוסף שעוזר לבהירות בהחלטה -

קודם כל - בדיוק כמו שכתבת בהודעתך, אנחנו יודעים שבכל אדם יש יתרונות וחסרונות.

ז"א, שכל אותן תכונות מאוד טובות שכן יש בבחור הנ"ל, בכלל לא בטוח שיהיה בהבא בתור שלו יהיו או שלא את התכונות שמהותיות לך.

לכן צריך גם את זה לקחת בחשבון.

תמיד צוחקים שאם כל גבר וכל אישה יכלו לעשות "מיקס" של כל התכונות הטובות+הפיזיות הטובה בכל מי שיצאו איתם לאורך כל השנים - הם היו מגיעים לנוסחה של גבר/אשת החלומות.

קצת מההוא,

את זה מההוא,

את זה מההיא -

ויוצא מר/גברת מושלם/ת

ובכן,

לצערנו זה לא קיים.

ולא רק שזה לא קיים,

כל ההשוואות האלה שיש לנו מקשרים קודמים,

יוצרים אצלנו מעין "תרמיל" שהולך ונהיה מאוד כבד על הגב...

בתרמיל הזה נמצאות ההשוואות.

וככל שיוצאים עם יותר מדויטים - כך התרמיל הזה גדל וגדל

ואותו בחור שכרגע נמצא איתך בקשר - נמצא איתך בקשר + עם כל התרמיל שלך וכל מי שאי פעם יצאת איתו.

הוא אפילו בלי לדעת נמצא בתחרות סמויה (או גלויה) עם כל אותם מספר הבחורים עמם יצאת בעבר.

עם כל תכונה ותכונה טובה של מי מהם,

עם כל פרט גופני של מי מהם,

עם כל כימיה, רגש של אהבה, תשוקה ומשיכה שהרגשת לכל מי מהם,

עם כל חוויה וחוויה שעברת איתם

וזה בנוסף לכל מה שאת סוחבת על עצמך עוד מינקות וילדות - וכל הדפוסים והמשפחה הגרעינית וכו' וכו' -

ו...

זה הרבה.

זה לא קל.

צריך באמת להיות כמעט מלאך ומושלם כדי להצליח לנצח בתחרות הזו.

ולעמים נראה שלתחרות הזו פשוט לא יכול להיות מנצח.

אז אם אפשר לבוא לפגישות איתו ולראות רק אותו כפי שהוא,

ורק אותך כפי שאת,

בלי כל המטענים של האחרים ובלי כל ההשוואות - 

זה יכול לעשות הרבה טוב.

אפשרות לבחון רגע את הדברים בנקיות, בלי כל ההפרעות וההסחות שיש ברקע.

ואז לשאול את עצמך אז מה כן יש בו?

במה הוא טוב?

מה את אוהבת בו?

מה את מעריכה בו?

וכן הלאה.

---

ואם הפחד והחשש הוא מ*עצם ההחלטה להינשא* ולא מהבחור עצמו-

ישנם כמה דברים שיוכלו לעזור:

1. נסי לברר בתוכך את החלק ההססן הזה.

ממה הוא מפחד בעצם?

האם הוא נתקל בעבר (אולי בילדות? אולי מודל ההורים? אולי חוויה קשה שבה הוא ראה איך נישואין מתפרקים או לא מתפרקים אבל גורמים לאדם סבל? משהו אחר?) במשהו שיכול לגרום לו לפחד ולהסס?

מה התרחיש הכי מפחיד שממנו הוא הכי מפחד?

מה קורה בתרחיש הזה?

מדוע הוא פיתח את חוסר הודאות הזה?

האם זה תרם/תורם לו באיזשהו אופן במשך השנים?

האם בעבר הוא גם היה שם? מה הוא גרם לך להרוויח/להפסיד?

מה כן עשית או לא עשית בגללו?

מה יקרה אם תקשיבי לו ולא תלכי על זה? מה תרוויחי? ומה תפסידי?

ומה יקרה אם לא תקשיבי לו, תתמלאי בחלק הבטוח שלך ותלכי עלך זה - מה תרוויחי אז? ומה תפסידי אז?

תנסי להיות רגע עם עצמך בשלמות - ממש להרפות את הגוף, לעצום עיניים, לנשום לתוכך פנימה ולהיזכר ברגע אחד בחייך שבו הרגשת ביטחון. ממש רגע שבו הביטחון עטף את כל כולך והלכת איתו בראש ובלב ופעלת לפיו.

מה את רואה שם?

מה היה שם באירוע הזה?

איך הרגשת שם?

איפה בגוף הרגשת את הביטחון הזה?

נסי להיות שם רגע ולקחת את הביטחון הזה, שהוא גם חלק ממך, ולנסות לתת לו יותר ויותר את הבמה - ממש לדמיין אותו גדל וגדל בתוכך עד שהוא ממלא את כל כולך.

מי את שאת מלאה בביטחון עצמי?

מי זאת שואלת ושואלת שהיא בטוחה?

מי את שאת לרגע נפרדת מחוסר הודאות?

2. ישנה טכניקה מוכרת לקבלת החלטות,

שבה אומרים להפוך את ההחלטה ממצב אקטיבי (אני בוחר) למצב פסיבי (בוחרים בשבילי) - ולפי זה לראות מהו באמת הרצון האמיתי יותר של האדם.

במקרה שלך,

אם אני אשאל אותך מה יקרה אם תיפרדו מחר, בן זוגך יהפך לבן זוגה של אישה אחרת - ינשא לה ויהיו להם יחד ילדים משותפים.

ז"א, אם הוא יחליט זאת מחר ויחתוך ממך וילך לאחרת -

מה תרגישי אז?

שהרווחת?

או שהפסדת?

את התשובה הזו תיקחי ותדעי את ההחלטה שלך יותר בשלמות.

3. הדבר העיקרי, ואולי היחידי יש יאמרו שיקבע האם זה יהיה זה או לא יהיה זה

זה אך ורק *את ובן זוגך* והבחירה שלכם אחד בשנייה בכל יום מחדש!

אם תבחרי להיות שם,

אם תאמיני בעצמך ובבן זוגך ובמה שיש ביניכם,

ותקחי את האמונה והבחירה והביטחון הזה יום יום שעה שעה - *זה* מה שיגרום לכם להצליח!

*זה* מה שיגרום לנישואים שלכם לעבוד לנצח,

*זה* מה שיהפוך את זה ל*זה*!

וכמה שזה חשוב לומר זאת,

כי לצערנו בדור הזה הבלבול כל כך כל כך גדול, אנשים הולדים ומסתובבים בעולם הזה פשוט מבולבלים וגם אחרי שהתחתנו, כבר לא יודעים מה ואיך והאם ומדוע

בטוחים שרק אם ימצאו את האחד הזה שעוד יותר טוב מההוא,

ואת האחת הזאת שעוד יותר מוצלחת מההיא - אז הם באמת יהיו מאושרים!

וזה פשוט לא נכון!

מה שהם באמת צריכים זה לבחור בו/בה! בשלמות!

להביט לו בעיניים ולראות בו את האחד *שלך*, כי הוא *שלך*,

להביט לו לתוך הנשמה ולראות בו את השותף לכל חייך,

ולא רק עכשיו, ולא רק באירוסין, ולא רק החתונה, ולא רק בשנה הראשונה והשנייה, ולא רק בשנה ה20, אלא כל יום מחדש!

ההבחירה הזו,

האמירה הברורה הזו,

תגרום לך כל יום לבחור בו מחדש,

להפוך את הנישואים שלכם ללא מובנים מאליהם,

להשקיע ולתת,

להקדיש זמן ומרחב זוגי לכל אורך הדרך

וזה, באמת באמת זה מה שיגרום לך לאושר נצחי ולנישואים חזקים, טובים ומטיבים ב"ה.

4. הייתי מציעה לך להקשיב יותר לגוף שלך, לרגש שלך,

ולא רק לשכל.

שהוא שם, והוא חריף וחכם וחזק - ואת זה את יודעת ואף אחד לא יקח לך.

אבל אל תתני לו להעיב על השמחה שלך ועל כל מה שיכול להיות לך טוב בחיים האלה רק כי הוא אוהב לנתח ולשאול אלף פעמים ומכל זווית על כל אירוע שקורה לו בחיים.

אני לא אומרת חלילה להתעלם ממנו,

הוא שם ויש לו תפקיד חשוב,

אבל מאז שסיים את תפקידו ובחן רציונאלית האם הבחור טוב לך או לא, מתאים לך או לא,

*שם*, תני יותר מקום לגוף ולרגש שלך.

שאלי את עצמך

מה אני מרגישה כשאני לידו?

איזה רגש עולה בי כשאני חושבת עליו?

ועלינו יחד?

ועלינו מגדלים ילדים?

ואיפה אני מרגישה בגוף שלי את כל זה?

מה החוויה הגופנית/פיזית שלי כשאני נמצאת לידו?

איזו תחושה הוא מעלה בי?

תהיי שם רגע ותשהי בתחושות האלה.

גם הגופניות וגם הרגשיות.

ותני להן רגע למלא את כל כולך.

את יכולה אפילו לתת להם שם או לדמיין אותן בצורה מסוימת עם צבע מסוים - ואז בכל פעם כשיעלו החששות - תביאי את הצורה המוחשית הזו שדמיינת לאותן החששות שיענו להן,

שיהיו שם לעשות סדר בדברים.

תני להם את המקום שלהן ואת הזמן שלהן ותרגישי אותן, ותשהי ברגש ובחוויה הגופנית הזו.

בצורה הזו, תהיי בטוחה גם שכלית, גם רגשית וגם גופנית,

ובצורה הזו תוכלי קצת להרגיע את החלק ההססן והחושש שבך כשתצטרכי.

5. לגבי החשש "מה אם יש יותר טוב?"

אז כמובן שאפשר לדעת רק את מה שיש כרגע.

ואם כרגע יש מישהו שאת אוהבת, מעריכה, טוב לך איתו,

ואת חושבת שיש כיוון ויש דרך לעבור איתו גם מכשולים וקשיים – אז הכיוון מאוד חיובי.

ואחרי כל השאלות והבירורים האלו תאמיני בעצמך שיש לך ותהיה לך את התשובה הנכונה עבורך.

ואז אחרי שמחליטים החלטה - שכמובן חשוב מאוד שתהיה בשלמות ובבהירות -

כל מה שישאר לך לעשות זה להיות שלמה איתה

שזה אומר - לשים רגע את הפחדים בצד ולחיות, ולהשקיע באופן אקטיבי כוונה ורגש ומחשבה ומאמץ לטובת הקשר, ואם וכאשר הקשר שלכם יגיע לחתונה - גם אז - לזנוח את כל ה"מה היה אילו" ולחיות בכאן ועכשיו.

ויותר חשוב - להשקיע בכאן ועכשיו.

להחיות את הכאן ועכשיו כל יום מחדש.

לכוונן את כל האנרגיות שלך - במקום לבלבול ולספקות שיכרסמו - לבנייה. לביחד שלכם. 

להחליט החלטה ברורה ש*כך החלטתי ואני עכשיו נותנת את כל כולי לנצח למען זה*-

ואז אפשר לנתב את כל הבלבולים והפחדים ולתעל אותם לצורך עשייה חיובית.

לכמה שיותר אהבה, וזמן ביחד, ונתינה, והשקעה, וחיבור, ושיחות, ואיכות.

הנישואין מעניקים לבני זוג שייכות אמיתית זו לזה.

התחתנו. אני האישה שלו. הוא האיש שלי. כמו שהילדים שלי הם שלי ואני אמא שלהם, וזו לא שאלה בכלל.

וזה הופך את הזוגיות שלנו למשהו חי וקיים, יציב ובטוח, ומתוך המקום הזה בניית הזוגיות נראית שונה לגמרי.

אז החתונה בעצם מעבירה אותנו ממוד של 'האם' למוד של 'איך'.

זו החלטה חד פעמית וגורפת (שהיא קפיצה למים בעיניים עצומות, לא משנה כמה זמן וכמה לעומק מכירים), שמעבירה את הקשר משאלת ההאם הקשר הזה טוב לשאלת האיך נגרום לקשר הזה להיות טוב.

ויש בידינו המון המון איך!

כלומר יש בידינו היכולת להגיע לטוב שלם, גדול, עצום ומקיף ב"ה.

6. ואם יש גם חשש ופחד שאומר לך: "מה אם אחרי החתונה "פתאום" פוגשים מישהו אחר"?

אז את עונה לו -

מתחתנים כאשר יש שלמות בהחלטה ורצון אמיתי לחיות יחד כל החיים.

מה יקרה אחרי החתונה?

אם תכירי מישהו אחר?

זה בכלל לא נכנס למשוואה כאשר יש שלמות, כי אם את אוהבת אותו ובחרת בו - אז בחרת *בו*. וזהו.

אז הוא שלך.

וזהו.

אין עוד אחרים.

אין.

עושים ניתוק במוח - וכל הגוף והנפש מכווננים למצב הזה ש*כבר מצאתי*

ולא למצב של *אני עדיין מחפשת*

כאשר את במצב של כבר מצאתי,

אז אפילו יהיו מיליון בחורים טובים - זה לא אמור להזיז לך - כי יש לך את בעלך שלך.

הוא שלך, ודי.

אז את לא תהיי ביחידות עם אחרים, ולא תשחנשי עם אחרים, ולא תגעי באחרים וכו' - וכך יהיה יותר קל לא "לפול" בפניהם, אם יש גבולות ברורים גם טכניים וגם נפשיים בעמדה הנפשית - זה בכלל לא אמור לקרות.

וכדי לחזק את ה"לא אמור לקרות" הזה - ממשיכים לעבוד על עצמנו ועל הזוגיות שלנו יום יום גם אחרי החתונה -

ממשיכים להשקיע אחד בשני ובעצמנו,

ממשיכים לצאת לדייטים קבועים גם כשנשואים,

ממשיכים לקחת אחד את השנייה כלא מובן מאליו בכלל,

ממשיכים לתת, להשקיע, לאהוב, להתרכז פנימה ולכוון את כל האנרגיות והאהבה לבית פנימה בכל התחומים שיש - וממילא מה שיש בחוץ בכלל לא מעניין כבר.

7. ומה עונים לחששות או פחדים שאומרים לנו שאם נתחתן הכל יהיה "דפוק"?

למשל, שלא תישמר האהבה והתשוקה שלנו?

קודם כל לענות להם את האמת - שהדבר המרכזי שיקבע האם זוגיות הכוללת נישואין תשמר -

הוא בני הזוג עצמם.

והמודעות והמאמצים שלהם עצמם.

הכל תלוי איך מתייחסים לנישואין ואיך רואים אותם.

האם ההתייחסות אליהם היא כ"מזהמים" את כל הדברים הטובים הנ"ל,

או ההאם ההתייחסות היא כמעצימים, מרחיבים ומעמיקים את כל הנ"ל.

איך אומרים? הכל תלוי בעיני המתבונן.

כל מה שנחשוב שיכול "לזהם" את הנישואין  - יכול להיכנס באותה מידה גם למערכת זוגית ללא נישואין, וגם לאדם רווק ללא כל זוגיות.

ואתן מספר דוגמאות -

קודם אכתוב את ה"חשש" (שיופיע בגרשיים) ואז את התשובה אליו:

- לדוגמא "עול הפרנסה":

עול הפרנסה יכול לדכא, לבאס, להכביד ולהעיק גם על רווק,

גם על רווקה,

גם על זוג ללא נישואין

וגם על זוג במסגרת הנישואין.

אנשים צריכים לעבוד כדי להתקיים, זו המציאות בימינו,

ויוקר המחיה שעולה וכל מה שקשור בזה לא תורם, אבל זה לא שייך לנישואין או לא נישואין,

אפשר לראות זאת אצל כל אדם באשר הוא.

-"גידול-חינוך- טיפול והשקעה בלתי פוסקת מכל היבט אפשרי בילדים":

גם כאן

אם אדם רוצה ילדים,

ולא משנה אם זה רווק או אם זו רווקה שמחליטה לקחת תרומת זרע/הורות משותפת/כל דרך אחרת - היא תצטרך להתמודד עם עול גידול הילדים.

אא"כ אדם לא רוצה ילדים כלל - ואז אמנם אין לו את "עול הילדים", אבל באותה מידה גם אין לו את "הילדים עצמם", האושר שבהם, ההמשכיות שבהם, החיים עצמם שבהם וכל היתר.

- כל מורכבות נוספת אצל הילדים כמו טמפרמנט, נכות ל"ע וכו' - כל זה רק קל יותר להתמודדות במסגרת יציבה של משפחה עם שני הורים מתפקדים, מאשר אצל אם חד הורית או אב חד הורי.

- "מערכת היחסים עם המשפחה המורחבת/סביבה- מתערבת/מעורבת/מגוננת מדי/מתעלמת/מפלה" - 

גם כאן - אם אדם רוצה להיות לבד כל חייו, ללא שום זוגיות באשר היא - אז את המשפחתולוגיה של הצד השני הוא אכןן לא יחווה.

כי בכל דרך אחרת - זוגיות ללא נישואין גם היא כוללת בתוכה משפחתולוגיה לא מעטה של הצד השני.

אז גם כאן - שוב תלוי בעיני המתבונן - מהם היתרונות ומהם החסרונות,

מה אני מרוויח/ה ומה אני מפסיד/ה ומה יותר כדאי לי.

אני מאמינה שאנשים שבוחרים בנישואין מעדיפים להרוויח את כל הטוב שבהם גם אם יצטרכו "להפסיד" ולהתמודד פעם בחודש עם חמות לא מי יודע מה...

וכמובן גם בתוך הקושי/הקשיים עצמם ללמוד להשתכלל ולמצוא כלים נכונים ומתאימים לנו גם בעת הקושי עצמו.

- "שינויים ומעברים בחיים" -

- גם כאן רוצה לומר לפחות על עצמי,

בתור אישה שעברה תוך כדי נישואים גם אובדן של אב בגיל צעיר,

גם חזרה בשאלה של בעלי,

גם דיכאון אחרי לידה,

גם משברים אחרי הלידות

גם מחלות של הורים 

ועוד הרבה דברים -

ובכולם, עם יד על הלב, המציאות שה' זיכה אותי שיהיה לי את אישי לידי - רק העלתה אותה, עשתה לי טוב, ובהרבה מובנים אפשר לומר שהצילה אותי.

מערכת הנישואין הייתה שם כדבר הטוב, המנחם, המרפא, העוזר, התומך והטוב שבחיים.

לא חלילה המפריע לכל זה.

אינני יודעת כיצד אדם לבד יכול לעבור דברים כאלה, זה נורא גם ככה, ולא מאחלת את זה לאף אחד בעולם.

והרבה אנשים, רואים את המציאות המשותפת שלהם ובני/בנות זוגם אליהם הם נשואים, כברכה גדולה.

ועם הברכה הזו הם מתמודדים עם שלל אתגרי החיים,

ששוב, גם ללא הנישואין כל אדם עובר או יעבור אי אילו משברים בחייו, כל אחד וה"שק" שלו איך שאומרים.

לא הנישואין הם אלו שגורמים לכל ה"לכלוך"/"זיהום"/"קשיים"/"משברים"- הם יכולים להיות קיימים ללא שום תלות בהם,

ואם משכילים ומתאמצים לדעת איך לשמר ולהתמודד עם הכל בצורה נכונה ובריאה - רק צומחים מזה.

- "קושי לשמר תשוקה" -

לימוד נכון של כל נושא האישות והשקעה בו -  גורמים גם לפן הזה להתעמק, להתעצם ולהתרחב עם השנים.

גם כאן - צריך להתאמץ, צריך לעבוד, צריך לשמר, צריך להשקיע, צריך לדבר, להיפתח, גם בתוך מערכת של נישואין אפשר וצריך להשקיע וללמוד עוד ועוד גם בנושא זה, ובשניים זה נותן הרבה יותר.

לכן, אם נחרוט על לוח ליבנו שני "סטיקרים" אולי הכי חשובים -

1.  בן זוג זה המשפחה שכן בוחרים - שייכות אמיתית ושורשית.

2. ההצלחה של הזוגיות לא קשורה בהכרח רק לנתוני הפתיחה/האדם, אלא להחלטה - אני שלו והוא שלי, אני אוהבת אותו, אנחנו ביחד.

ומי שיקבע אם נצליח או לא - זה רק או בעיקר אני והוא,

ההחלטה שלנו לאהוב, כל יום מחדש, גם אחרי 20 ו50 שנות נישואין,

הבחירה שלנו אחד בשנייה, כל יום מחדש, גם אחרי 20 ו50 שנות נישואין

המודעות שלנו לכך

וההשקעה שלנו בפועל לכך.

- וכמובן כמובן *ללמוד* על הנישואין

מהי המהות של הנישואין,

תמיד להיות במודעות, למידה, הקשבה, נתינה והשקעה.

ועוד דבר חשוב על אהבה בכללותה ובמהותה:

אהבה -

היא התחייבות ללא תנאים כלפי אדם לא מושלם

לאהוב זו לא רק הרגשה חזקה,

זו החלטה.

זו בחירה.

והבטחה.

מי שאיתי – בעלי/אשתי הוא/היא הכי מושלם *לי*.

וואו יצא ממש ארוך,

המון המון ברכה והצלחה יקרה

ב"ה שתראי בחוש ובמתיקות בשלווה ובבהירות את כל הטוב שיש

יש כאן כמה שיקולים:

1. לאיזה כיוון היא חזרה בתשובה? מה עולם הערכים שלה? האם המנטליות שלה קרובה לשלי?

2. זה שהיא הייתה בקשרים עם בחורים לפניי החזרה בתשובה זו גם שאלה. ברור שהלכתית יש כאן בעיה האם אחרי שהיא חזרה בתשובה אני צריך להתייחס לזה?

   אני אישית חושב שרק אחרי הבירור הזה יהיה ניתן לענות ואם ז מתאים לא אשלול (בתנאי שזה באמת מתאים למנטליות ולעולם הערכים שלי

ההתאמה - שתי הנקודות הללו לא יפריעו.

השאלה הזו נשאלה בפורום הזה במהלך השנים עשרות פעמים על בנים ובנות רק ברגישות יתר, בדיסקרטיות ובצנעה בלי להכניס את הבעיה שכולם מבינים לתוכן ההודעה ובניסיון לא לפגוע באף אחד מהמשתמשים.

מכל המעלות שהתורה יכלה לספר על רבקה, הדבר היחיד שהתורה כתבה הוא שהיא הייתה בתולה.

לא צריך להגזים, יש אנשים שמפריע להם להיפגש עם חוזרים בתשובה בגלל המשפחה, יש כאלה בגלל תרבות, אז הוא דייק לנושא שמפריע לו.

אם היא חזרה בתשובה לכיוון של פולחן צדיקים (וד"ל) אז התשובה היא לא. אבל אם היא פשוט החליטה לשמור מצוות - למה לא? בגלל שזה פורום דתי אני נמנע מלהשתמש בשפה גסה, אז הניסוח הכי מעודן שאני יכול לומר זה שלא משנה לי עם מי היא הייתה כל עוד היא לא החליפה בני זוג כל שני וחמישי.

ושבת גם איתה לא הייתה יוצא?

היא כנראה הייתה דוסית מדי בשבילי 😅

ושום דבר אחר, חחחחחחחח

באופן טבעי, אישה מסוג זה ואורח חיים כזה, תמצא חתן מתאים.

או אלו שנוהרות אחרי הצדיקות שמפעילות אירועי הפרשת חלה עם משפיעניות רשת - גם הן מוצאות חתנים מתאימים. ושם די בוודאות יש הרבה מאוד חוזרות בתשובה.

אך אני לא הייתי לוקח אותן

אם יש יכולת לגשר על הפערים השמיים הם הגבול. אני כן אומר שהאתגר הוא השפה שיש מנטליות שיש בה שפה מסוימת זה מאתגר לגשר בה על הפער אם הצד השני לא מכיר ונמצא שם זה אפשרי אבל מאתגר

הארה מול האפלה: חזון הנצח וייעוד האדם מול תפיסה חומרית חולפת

יש המתבוננים במשפחה ברוכת ילדים ורואים בה "דלות" או "כניעה", אך מבטם נעצר במעטפת החומרית בלבד. השאלה המהותית היא: מהי מטרת הבריאה ומהו תפקיד האדם עלי אדמות בשנותיו הספורות? אם התכלית היא נוחות רגעית ומיצוי עצמי אנוכי, הרי שדבריך "מתאימים" לך. אך אם נרכיב את משקפי התורה והמצוות, נגלה עולם אחר לגמרי.

המצווה הראשונה בתורה, "פרו ורבו ומלאו את הארץ", אינה רק ציווי ביולוגי, אלא היסוד להמשכיות האלוקית. ההשקעה במשפחה היא השקעה נצחית, המביאה להתעלות הנשמה ללא הפסק בנצחיות של הבורא. המטרה העליונה היא חיבור לבורא יתברך וגילוי אלוהות בעולם הזה התחתון. דווקא מתוך הריבוי והעמל, נבנה בניין עדי עד שמתקן את השלילה שנגרמה מחטא עץ הדעת, כפי שמבארת תורת הקבלה.

כל ילד הוא נשמה נצחית וחלק מהתוכנית להפוך את היקום למשכן לו יתברך. מי שחי בתפיסת "אכול ושתו כי מחר נמות", מחמיץ את המהות האמיתית של הקיום ובוחר בחיי שעה על פני חיי עולם. אנו לא משועבדים לערכים עבשים, אלא מחוברים למקור החיים ולחוקים שמובילים לשינוי מהותי וחיובי בנפש, עד להשגת חיים נצחיים ושונים בתכלית. כפי שנאמר: וזרח בחשך אורך ואפלתך כצהרים (ישעיהו נח). וכן: כי לא על הלחם לבדו יחיה האדם כי על כל מוצא פי יהוה יחיה האדם (דברים ח). וגם: ונגלה כבוד יהוה וראו כל בשר יחדו כי פי יהוה דבר (ישעיהו מ). האמת אינה נמדדת במטרים רבועים של מגורים, אלא בגודל השליחות ובנצחיות הנשמה.

מה הקשר בין מה שהעתקת והדבקת לנושא השרשור?

גם גרושה לא בתולה, וגם לא אלמנה. ר' עקיבא נשא את אשתו של טורנוס רופוס הרשע. לא הייתה בתולה. אם אתה כהן גדול הסיפור שונה.

אם היא "נורמלית" כפשוטו, ולא מתוסבכת, זה מצוין. היא תרים אותך ואת הבית כלפי מעלה.

המנטליות כן

אני מניחה שאם הייתי רווקה, אז התשובה שלי כרגע היתה לא. ואם זה היה עוד כמה שנים, הייתי עלולה להתפשר על כן.

אבל אין לי בעיה עם חוזר בתשובה, בכלל. הדבר היחיד שהיה מפריע לי, זה הפחד שהוא יחשוב על הקודמת (קודמות?) וישווה. לא בגלל ההתנהגות והמצב שלו אלא בגלל שאני לא רוצה להרגיש בתחרות סמויה עם מישהי. ולכן אני גם קוראת לזה להתפשר- כי זו סיטואציה שלא הייתי מוכנה להכניס את עצמי לתוכה.

הייתי ממליצה לחוזרת בתשובה לא לצאת איתך או עם כל בחור שמתכנן לשאול שאלה כזרת חסרת טאקט ופוגעת.

מרגיש לי כ"כ מתנשא להיות "הדתי השמור מבית", מדובר בנשמה שיצאה מהמקומות שהייתה בהם ובחרה בדרכי תורה, שרוצה להקים בית של קדושה.

עם כל הכבוד כאשר אלה הדברים שאתה מסתכל עליהם עוד לפני שהכרת בחורה כזאת, אז גם אם תצא עם חוזרת בתשובה לא באמת תכיר אותה כי תגיע מהמקום המתנשא והשיפוטי, שלא יהיה מפגש חוץ מהמחשבות האלה.

צריך להגיע עם הרבה אומץ והכלה לפגוש משהו שיש בו גודל, עוצמה ואנושיות.

ואחת כמה חוסר מושלמות. בטוחה שגם אתה לא בבחינת מושלם.

זאת זכות, לא פחות ולא "ברירת מחדל" או "סוג ב'." וכל הדברים האלה.

עשתה תשובה, בחרה וחיה דרכי תורה- אז מה יש להזכיר לה את החטאים שלה?

אף אחד לא מגיע עם פנקס לפגישה ומזכיר לך על מה אתה עברת ומה אתה לא שמרת.

בראש ובראשונה, הפז"ם הדתי שלה. מן הסתם, במשפחה שלכם אימא לימדה אתכם קריאת שעל המיטה, אולי שרה את "מודה אני", קראה ספרים של סופרי ילדים דתיים וכו'. השאלה היא אם חוזרת בתשובה הספיקה להכיר את התכנים הללו ותאורטית, בכוחה להעביר אותם לילדיכם המשותפים.

נקודה נוספת: כיצד ההורים שלה מתייחסים לדת, ומה תהיה מידת ההשפעה שלהם על הנכדים.

בעלות תשובה, שבחרו (בעצם, שהשם גרם להן לבחור..), הן, לענ"ד, משכמן ומעלה.

לעזוב הכל, ולהתחיל לקיים חיים שיש בהם עול. כן. עול מצוות. זה לא פשוט בכלל.

הן לא גדלו כך. האין זה אומר הרבה לזכותן?

אבל לא באנו כאן לדבר על מעלתן ומעלתם של החוזרים בתשובה, אלא:

מה חשוב לך.

אם הדברים שציינת חשובים לך, ועלולים ללוות אותך אם יווצר ביניכם קשר

רציני - אתה צריך לחשוב על זה שוב. לא לכל אחד זה מתאים.

מכל מקום, חושבת שבעלי תשובה מתאימים...זה לזו. בדרך כלל, אותה מנטליות,

אותם שלבים בחיים, אותה התמודדות.....

אלא אם כן, הדתי מאוד מכיל, עם "ראש גדול"......

אנקדוטה:

לרב אהרן שטיינמן זצק"ל, הגיע בחור חרדי כדי להתייעץ איתו על הצעה

שהוצעה לו:

בחורה חרדית ש"ירדה" מהדרך ושבה בתשובה שלמה.

על השולחן ניצב בקבוק יין. הרב שטיינמן דפק על השולחן

והוא, שהיה שיא העדינות והשלמות בין אדם לחבירו,

אמר בקול קשה: אני אוסר עליך לגעת בבקבוק הזה;

אתה כופר!......

אם אתה לא מאמין באפשרות של החזרה בתשובה,

אתה כופר!

עם כל הכבוד לכל מי שמייעץ כאן. נראה לי לחפש תשובות אצל מי שנמצא בעניין.

מכירה זוגות שאחד חזר בתשובה והכל נפלא, ויש כאלה שעוברים משבר (קוראים לזה משבר 15 השנים) ופתאום מתגעגעים להמון דברים שהיו בילדות/נערות/בית אבא.

ואז פורקים עול בצורה קטנה או

בצורה גורפת.לצערי מכירה מקרה שאישה עם 4 ילדים שחזרה בתשובה אחרי כעשור החליטה שזה לא מתאים לה ועזבה הכל.

מאוד מורכב.

אבל לא יודעת מה היחס ביניהם לבין החוזרים בתשובה שחוזרים שוב בשאלה...

מכל מקום, רוב בעלי התשובה המוכרים לי, יציבים, מאוזנים וגם....סוג של צדיקים. וגיבורים. באמת.

תלוי אולי לפני כמה זמן היא חזרה בתשובה, אם היא לא קיצונית מדי, אם היא מאוזנת כבר, בריאת

נפש.... איך הקשרים שלה עם משפחתה (כמובן שצריך להיות מודע לעובדה שסבא וסבתא הם

לא שומרי מצוות ואיך לשמור על הילדים מצד אחד ולשמור על יחסים טובים מצד שני - אבל זה

לפי דעתי, לא אקוטי. אבל שוב, זה מאוד תלוי בך: כמה אתה גמיש, רחב אופקים, יודע להכיל,

מאוזן, יכול להציב גבולות בצורה נעימה, לא היסטרי.....)

יש אגב בעלי תשובה שנכנסו ממש לעולם הדתי, כל כולם והתנתקו ממש מכל העבר ויש

כאלה שלא; שמתגעגעים לפעמים לספרים שאהבו, מוסיקה שאהבו, לבטן גב בחוף

גדול, רחב, נדיב לעומת פיסת חוף צרה, חנוקה, צפופה, חורקת זיפזיף מתחת לכפות הרגליים

הנרתעות..., וכו'. רוצים באמת להיות על טהרת הקודש, אבל לא מצליחים באמת להיות

שם. אולי זה סוג של נשמה, או מבנה נפשי, או עד כמה החילוניות השפיעה עליהם....

ועדיין, מנסים לשמור בכל כוחם, ככל שביכולתם, על המצוות, אוהבים שיעורי תורה

רוצים להשתפר במצוות שבינם לבין המקום ובינם לבין הזולת....

לא יודעת מי יותר נחשב אצל השם.... מי יכול לדעת?

אז, תלוי איזה סוג היא ותלוי.....איזה סוג אתה!

בהצלחה!