http://www.srugim.co.il/89270-%D7%91%D7%A8%D7%95%D7%9A-%D7%9E%D7%A8%D7%96%D7%9C-%D7%9C%D7%90%D7%95%D7%A8%D7%99-%D7%90%D7%A8%D7%99%D7%90%D7%9C-%D7%A2%D7%9C-%D7%93%D7%90%D7%98%D7%A4%D7%AA-%D7%90%D7%98%D7%A4%D7%95%D7%9A
גלגל חוזר בעולם, דמעות התנין של אורי אריאל מונעות ממנו להתבונן במראה. לו היה טורח להתבונן, היה מגלה שההתנהלות של בנט מולו, היא אותה התנהלות שבה נקט, נגד שותפיו וחבריו. אותה טרמינולוגיה, אותו תככנות, אותה שאפתנות אישית, אותו דפוס של דריכה על גוויות, בדרך לעוד תפקיד והישג אישי.
רק שנתיים עברו, לכן קל להזכיר את מה שאורי אריאל רוצה שנשכח. אריאל שבמשך כל ימי הכנסת ה-18 השתוקק להגיע לכסא הממשלה (ארבע שנים, נתניהו תיחזק אותו בהבטחות שווא), חבר לבית היהודי ולבנט כראש גשר לתפקיד המיוחל. בדרך הוא היה חייב להסיר כמה מכשולים, אידאולוגיים ופרסונליים. הקורבן הראשון שלו היה פרופ' אלדד, מהפרלמנטרים המוכשרים שהיו לימין האידאולוגי. אריאל ביחד עם כצל'ה, ניהלו מו"מ מול הבית היהודי, כשהם מתעלמים לחלוטין מאלדד ובן ארי.
לימים בלחץ הרבנים, הם ניהלו מו"מ מעמדה של כוחנות מול בן ארי. בהנחתה: 'ניתן לך מקום שמיני', כשהם שוללים כל דיון אידאולוגי כמרכיב משמעותי לאיחוד עם הבית היהודי. עם אלדד הם סרבו לנהל מו"מ. העצמאות האידאולוגית שלו מחד והאפשרות למחוק אותו מבלי שהוא יכול להזיק להם בטענה: 'אין לאלדד כל ערך אלקטורלי', גרמו לאורי אריאל ולכצל'ה לרמוס אותו. אלדד מצדו יצא בקמפיין ענק (בדיוק כמו שאריאל עושה היום), בו הוא דורש שהימין לא יתפלג. אריאל וכצל'ה גיחכו לו. אתנו זה היה קצת יותר קשה. אנחנו דרשנו שתי דרישות 1. אלדד בתוך הרשימה לפני בן ארי. 2. דיון אידאולוגי כתנאי לכל אחדות.
הדיונים הללו נעשו בלחץ של הרב ליאור והרב שמואל אליהו שלקח על עצמו להיות שושבין של האחדות. אורי אריאל צפצף על הרבנים, הוציא לבן ארי מכתב אולטימטום, בו הוא מתחמק מהסיכום שיהיה כינוס של רבנים בו יוחלט על שני התנאים שהוא הציב, טענתו של אריאל, המעוגנת במסמך: "לא ניתן לכנס את הרבנים", (מי שלא רוצה לכנס רבנים, טוען שאי אפשר). בן ארי סירב לבגידה באלדד ובאידאולוגיה תמורת כסא מובטח בכנסת. כשהזירה התפנתה, הדרך לאחדות עם הבית היהודי היתה יותר קלה. אך כאן להפתעת כולם, הגיע המהלך של ההדחה המבזה של כצל'ה, בתוך מה שמכונה 'מוסדות תקומה', גוף המורכב מאנשים המחויבים לאורי אריאל.
