אני זוכר היטב איך, אחרי התפרקות ברית המועצות ב-1991 והתחלת המגעים החשאיים שהובילו להסכמי אוסלו, אחד ממובילי הדעה הבולטים בשמאל הישראלי (בגוון מסוים, כמו יוסי ביילין או חוגים קרובים אליו) ניסח רעיון דומה מאוד: "עם קריסת ברית המועצות נעלמה המטרייה הסובייטית שהגנה על ארגוני הטרור הפלסטיניים ועל מדינות ערב העוינות. עכשיו, כשהאיום הגיאופוליטי הגדול ירד, אפשר לקחת סיכונים שלא העזנו לקחת בעבר, כשברה"מ עוד עמדה מאחורי הצד השני."
ואכן, הממשלה דאז – בראשות יצחק רבין ושמעון פרס – לקחה את הסיכונים האלה: הכרה באש"ף, החזרת ערפאת מעונש גלות, מסירת שליטה בשטחים, יצירת הרשות הפלסטינית – הכול מתוך תפיסה ש"חלון ההזדמנויות" נפתח בגלל השינוי העולמי הדרמטי. התוצאה? במקום שלום יציב, נכנסנו לסבב סיכונים חדש ומסוכן בהרבה: גל טרור מתאבדים, האינתיפאדה השנייה, אלפי הרוגים ופצועים, ופגיעה עמוקה באמון הציבורי.
הלקח ההיסטורי ברור: נפילת אויב אסטרטגי גדול (ברה"מ אז, איראן אולי מחר) לא בהכרח מביאה שלום אוטומטי. לפעמים היא יוצרת ואקום, כאוס, התחזקות כוחות קיצוניים אחרים, או – מה שחמור יותר – פיתוי פנימי לרוץ להסדרים מהירים מדי, מתוך אופוריה זמנית של "עכשיו או לעולם לא".
אם מחר יקרוס משטר האייתוללות באיראן (בין אם במלחמה, בהתפכחות פנימית או בהתפרקות), סביר מאוד שחלקים ניכרים מהשמאל והמרכז-שמאל יראו בכך "חלון הזדמנויות" דומה ל-1991–1993. הם ילחצו בכל הכוח על מהלכים מדיניים דרמטיים מול הפלסטינים – ויתורים טריטוריאליים גדולים, חזרה לגבולות 67' עם התאמות מינימליות, פתרונות יצירתיים לירושלים ולפליטים – מתוך ההיגיון: "האיום האיראני ירד, חיזבאללה וחמאס ייחלשו, עכשיו אפשר לקחת סיכונים שלא העזנו לקחת קודם".
אבל המציאות כנראה תהיה מורכבת ומסוכנת יותר:
ככל הנראה, טורקיה צועדת בדיוק לאותו כיוון שאיראן הלכה אליו – ממדינה עם יחסים טובים יחסית לישראל (בעבר, לפני עידן ארדואן, היו שיתופי פעולה צבאיים, מודיעיניים וכלכליים משמעותיים) למדינה עם רטוריקה אנטי-ישראלית חריפה, תמיכה בחמאס, השפעה גוברת בסוריה, קטאר וגורמים איסלאמיסטיים, וניסיון לבנות "ציר סוני" (neo-Ottomanism) שמקיף ומאיים על ישראל. טורקיה, עם צבא גדול בהרבה (השני בגודלו בנאט"ו), תעשייה ביטחונית מתקדמת, והשפעה רחבה יותר בסביבה הסונית, עלולה להפוך לאויב קשה ומסוכן יותר מאיראן – לא דרך פרוקסי שיעיים בלבד, אלא דרך השפעה ישירה, צבאית ודיפלומטית רחבה יותר.
ועוד נקודה קריטית: גם איראן וגם טורקיה מלמדות אותנו שאסור לסגת מאף שטח חיוני. כי גם אם מוסרים אותו לישות שהיא "בסדר" כיום (או נראית כזו), אי אפשר לדעת מה יהיה בעוד חודש, שנה או עשור. הנה איראן: לפני 1979, תחת השאה, הייתה מדינה ידידותית לישראל – שיתוף פעולה אסטרטגי, מכירות נפט, טיסות ישירות, אפילו פיתוח משותף של נשק. ותוך זמן קצר, אחרי המהפכה האיסלאמית, הפכה לאויב מושבע. אותו דבר עם טורקיה עכשיו: יחסים היו טובים יחסית בעבר, אבל תחת ארדואן הם התדרדרו דרמטית – והאיום גובר.
שטח שנמסר – עובר לאויב לעולם ועד, ואין חזרה אמיתית ממנו. הנה רואים את זה בעזה: למרות שכבשנו חלקים ממנה מחדש אחרי 7 באוקטובר, קשה ביותר (עד בלתי אפשרי בפועל) לחזור להתיישבות יהודית כמו לפני ההתנתקות ב-2005 או אוסלו. המחיר הפוליטי, הבינלאומי והביטחוני גבוה מדי, והשטח נשאר בסופו של דבר תחת שליטה או השפעה עוינת.
לכן: להיזהר ליום שאחרי. לא רק מפני "פנטזיות השמאל", אלא מפני שההיסטוריה מלמדת אותנו שקריסת אויב גדול יכולה להביא לא רק הזדמנות – אלא גם לסיכונים חדשים, גדולים ומתוחכמים יותר, כולל עליית אויבים חדשים חזקים יותר. צריך ערנות, איפוק אסטרטגי, ולא לרוץ שוב לאותה מלכודת של אופוריה מדינית שכבר שילמנו עליה מחיר כבד בעבר.
היום הוא 2026 – והלקח מאוסלו, מאיראן ומטורקיה עדיין צורב. אל תתנו לו להישכח.
