בס"ד

שלום לכולם,

ממש טוב ומרענן לשמוע אדם מדבר אמת.

אמת, יודע שמשהו לא בסדר ורוצה לתקן.

תתפללי לקב"ה שיעזור לך לעשות זאת, כי

את אוהבת אותו ורוצה לעשות רצונו.

                                    בתודה ובברכה

                   שנזכה כולנו לעשות מה שהקב"ה רוצה שנעשה

אני מתחברת מאוד למה שכתב . אני אתך (בערך ) "באותה סירה ".

התפילה במניין , בעיקר בבקר  או בערבית שיש פעמים  הוא עוזר לי עם הילדים ובסוף אין לו כח ללכת ....

או שאני יוצאת לערבי תרבות בישוב והוא הביבסטר ולכן הוא לא הולך להתפלל במניין ומתפלל בבית .

נ.ב

לפעמים הוא מוותר לי .שאני רוצה מאוד ללכת לשעור או ערב תרבותי שמתנגש עם ערבית וכמוון השכבת הילדים .

אז הוא עוזר לי להשכיב אותם ונשאר לסיים כשאני יוצאת ......ולא הולך לערבית ומתפלל לבד בבית .

כי הוא יודע שזה חשוב לי .  ובמקביל אני מנסה לעזור לו גם בעניין התפילה במניין .

לקיימן כגון סוכה, תפילה במניין בזמן שיש (כי אח"כ אין), ברכת המזון... לבין קביעת עיתים לתורה ש"אפשר לשחק" עם הזמן,

לא לבטל מצווה זו חלילה אלא בתיאום איתך- להחליט מתי קביעת עיתים ללימוד תורה.

ברגע שתהיו מודעים להבדל בין המצוות הללו- את תשתדלי לכבד את הזמן הזה (הרי לא היית אומרת לו לא לברך ברכת המזון כי עכשיו את צריכה עזרה עם הילדים, נכון? זו הלכה!) ואת סה"כ רוצה בית של תורה ויראת שמיים, והילדים קולטים מצד אחד את ההקפדה על המצוות אך מצד שני את היחס של כל אחד מההורים  לכך...

עליכם לדבר על כך ולתאם את דברים ביניכם,יהיו מקרים בהם הוא יוכל לבוא לקראתך (למצוא מניין אחר או לימוד תורה בזמן אחר) אך נראה לי שגם מצידך אל תחשבי שזה לא בסדר שהוא מתפלל במניין בזמן שהוא צריך לעזור.

אנחנו לא חיים רק לעצמנו, יש לנו תורה ומצוות בחיינו, הבית צריך להיות מכוון אליהם, א

ך אסור שהמצוות יעיקו עלינו, חייבים למצוא את שביל הזהב בין הדברים...

זקוקה לזמן התאווררות, או עשייה אישית

עניין המצוות שהוא מחויב בהן, רק מדגיש את מקומך- ואולי משם נובע הקושי

ללמוד את התורה ולהבין בה- למה הדברים האילו חשובים?

למה חשוב להתפלל במניין? איזה מעלה הלכתית ורוחנית יש בזה?

מה חשוב בללמוד תורה כל יום? מהחשוב ללמוד תורה דווקא בחבורה ודווקא בזמן קבוע?

מה חשוב בלאכול בסוכה? מה חשוב לאיש בזה שאשתו לידו באוכל בסוכה? 

מה השיקול ההלכתי שבין מחוייבויות שונות- בין מחוייבות לבית למחוייבות למצוות אחרות? מתי נכון הלכתית לא ללכת לבית כנסת כי העומס על הבית גדול מידי? 

זה שאלות שלדעתי- הכי טוב שתפתחי עם בעלך, ותלמדי איתו ביחד,

מכיוון שהוא למדן קצת- הוא יידע לתת לך תשובות

ומכיוון שהוא מכיר אותך, והוא עושה איתך את אותו בית- תוכלו למצוא את הדרך שלכם

ועוד-

כל הכבוד על הכנות שלך עם עצמך, ועל הנכונות לפתוח את הדברים (מולך וכאן). לא מובן מאליו בכלל.

לגבי אמירות כמו "סוף סוף הגעת", שכתבת יפה שזה משדר קוצר רוח ויכול לחלחל ולהשפיע מבפנים על בעלך- אולי יש מקום לעשות עבודת מידות מצידך איך להימנע/להמעיט באמירות כאלו. אפשר לומר "התגעגעתי/אני שמחה שחזרת/טוב לראות אותך", ובכל זאת לשדר הערכה להשתדלות של בעלך להתפלל במניין, לקום מוקדם לתפילה וכו'.

(אני בד"כ ממש נמנעת מלומר למישהי "תעשי עבודת המידות", כי זה יכול לפגוע וגם בגלל שיש בזה חדירה לעצמאות הפרט, בעיניי. כן כתבתי לך כי אני מחזיקה ממך ומעריכה אותך, ומקווה שתקבלי את זה בלי להיפגע ).

באיזשהו מקום, כשקראתי את מה שכתבת עלתה בי הרבה הערכה כלפי בעלך, ונראה לי שעם עידוד ופירגון מצידך, אתם- כזוג- יכולים להגיע רחוק מאוד (כי זה משפיע על הזוגיות, וגם מקדם את שניכם). באמת נשמע שיש פוטנציאל ענק "להעיף" את עצמכם לשמיים.

אני לא מזלזלת בהתמודדויות היומיומיות (שמוכרות מקרוב), ועם זאת- כשאת מצליחה להשיג מבט מעליהן- תזכרי כמה את יכולה להרוויח מהבחירות שלך ומהמילים הטובות שלך, כמה בעלך יכול להרוויח מזה, ופשוט תני לזה את כל ליבך.

הרבה הצלחה!

סתם! גם לי הרבה פעמים מאוד קשה עם זה שדווקא בדיוק כשאני צריכה את העזרה בבית פתאום יש תפילה או שיעור שחשוב מאוד לצאת עכשיו ואין אפשרות לעזור בבית אבל מצד שני אני רואה שזה רק מביא ברכה לבית וככל שאני משחררת יותר ומעודדת שילך לשיעור וכו'... יותר קל לי בבית עם הילדים ועם המטלות....

זאת באמת ברכה מאת ה'.

בהצלחה!

'סוף סוף הגעת' - משדר דבר ראשון - כנות.

ודבר שני - אהבה, שביטויה הוא קיומי. געגוע. וגם מתוך צורך טכני בעזרה, זה מבטא את השותפות בבית, בהורות.

אני רואה שרק בנות הגיבו עד כאן.

מהצד שלי זה נראה שאת לא רואה עד כמה המצב אצלכם טוב.

הדוגמא עם הסוכה:

זה בטח מבאס מאוד. לא רק מסיבה 'דתית'. (אגב, בהלכות סוכה בשו"ע הרמ"א מזכיר לימוד זכות על אלו שאינם ישנים בסוכה, כי מצוותה "תשבו כעין תדורו" = יחד עם האשה. והאשה הרי אינה חייבת, ואם לא נוח לה בסוכה - אז לבעל אין חובת מצוות סוכה, כי זה לא כמו במגורים בבית. זה 'לימוד זכות' ולא כדי להקל למעשה. אבל זו ההשקפה תורנית יותר מתחושת אשם).

אותו דבר לגבי לימוד תורה:

לא קל ללמוד תורה (עדיף להגיב בפורום בשבע), וכגודל המאמץ הלימוד יותר עמוק, מבחינה סגולית ("תורה שלמדתי באף[=צער] היא שעמדה לי"). אבל שטות לאכול את עצמך במוסר כליות על המאמץ שלא נעשה, ולא לראות 'בעין ימין' את המאמץ שנעשה. כמובן שכך גם לגבי מאמציה של האשה.

הצעה טובה העלו כאן, ללמוד עם בעלך חברותא. 2 ציפורים במכה.

אולי כדאי להתחיל עם הסיפור בגמרא על רב רחומי. את בטח מכירה

נתתם כיווני מחשבה יפים.

הרעיון של לימוד זוגי הוא מעולה.

אם יש עוד רעיונות איך יוצרים את המבט על, איך מרגישים שהדברים הקטנים היומיומיים האלו הם אלה שבונים בית של תורה, אשמח לשמוע.

לגבי השאלות עצמן - ברגע שהתחתנתם, והחלטתם לבנות בית של תורה, אתם צוות. את והוא.
לו יש תפקידים משלו, ולך יש תפקידים משלך, וחלקם משותפים.

בגלל השוני הטבעי בין המינים, לא תמיד תוכלי להתחבר רגשית למטלות שלו, כמו שהוא לא תמיד יוכל להתחבר רגשית לשלך. אבל אם תסתכלי על זה מנקודת מבט אחרת זה יוכל לעזור לך. נקודת המבט הזו אומרת, שגם בדברים שאת לא מבינה מה החשיבות שלהם, או הדחיפות שלהם כרגע, יש חשיבות גדולה (ובהמשך אפשר להעמיק, וללמוד דווקא את אותם דברים שקשה לך להתחבר אליהם). ומספיק שהוא מבין אותה, כי זה התפקיד שלו. (הוא לא תמיד יבין למה כ"כ חשוב לך שהבית יהיה מצוחצח כל יום. אז מה אם יש איזה כתם על הרצפה, תנקי מחר.. (סתם דוגמא )).

בינתיים דמייני לעצמך שכשהוא יוצא לתפילה, הוא הולך לקחת כסף מהבנק (מה שנכון רוחנית).

התפקיד שלך הוא להיות לצידו. לתמוך, לאהוב ולחזק. גם בלי להבין את כל התפקידים שלו. והוא מצידו צריך להיות שם בשבילך, בתפקידים שלך. לעזור, לתמוך ולאהוב (גם כשהוא לא מבין מה את עושה, או למה).

מעבר לכל זה, ישנם סדרי עדיפויות. אם האישה חולה, ולא מסתדרת לבד, עדיף לקצר בתפילה, או אפילו להתפלל ביחידות לפעמים. ולהיות איתה בבית. זו מצווה, וזו מצווה. (תפילה בציבור לא שווה כלום אם בגללה האישה בוכה בבית, אבל אם הבעל יוצא מהבית ונותן לאישה להבין שהוא יחזור הכי מהר שהוא יכול, ושהוא חושב עליה בדרך לשם ובחזור, התחושה היא אחרת לגמרי, והמצב שונה).
כל מקרה לגופו, וישנן שתי עצות שיכולות לעזור לכם לדעת לסדר נכון את סדר העדיפויות. א. לשבת ולדבר, להקשיב אחד לשניה, ולשמוע איפה הרגעים הקשים.

ב. ללמוד/להתייעץ עם סמכות רוחנית.

ישנם הרבה סיפורים על צדיקים גדולים מהדורות האחרונים, שהקפידו על קלה כבחמורה, התפללו שלוש תפילות במניין ולמדו תורה רוב שעות היממה, אבל ברגע שהדבר נגע לאישה שלהם, הם עזבו הכל ועזרו לה, היו איתה. זו היא יהדות! זוהי גדלות!
ולסיכום: ב-י-ח-ד! להקשיב, להקשיב, ושוב להקשיב! לשים לעצמנו מטרה להבין את השני כמה שיותר טוב.

בהצלחה!

אנחנו כבר דשנו שנים בדברים האלה. בסוף בעלי הבין וגם אני הבנתי שאם אין ברירה הוא נשאר להתפלל בבית, או הולך רק לחלק מהתפילה.

בימים כמו יום כיפור למשל שלהרבה נשים משום מה ברור שהן צריכות להתעלף בבית אבל העיקר שהבעל יהיה בביה"כ לבעלי ברור שהוא בודק כמה פעמים במהלך התפילה מה קורה איתי ואם אני לא מרגישה טוב הוא נשאר.

היום כשיש זמן תפילה והמצב בבית לא קל הוא שואל אותי אם אני "שולחת אותו לתפילה / ללימוד תורה".  הוא אומר שלאשה יש חלק במצווה. (ואחרי שאלה כזאת קצת קשה להגיד- לא תישאר...)שהרי במה נשים זוכות? משום ששולחות את בניהם/ בעליהן לבית המדרש. בהתחלה זה היה נשמע לי אמירה שובניסטית ביותר, אבל חשבתי שאם הם עוזבים אותנו בכאלה מצבים חסר להם שלא נקבל חלק משכר המצווה...

שלום בית אינה עניין שלא שייך לה' אלא זו השראת שכינה ולא אין זו מליצה וא"כ

ודאי שזה עדיף על כל השאר!!! ו

עם זאת כשיתאפשר צריך בירור מה בדיוק סיבת חוסר המוטיבציה שלך אך זה מצידך

ואידך זיל גמור

אני חושב שקצת נסחפנו...

המציאות היום מאפשרת חשיבה נוספת.

מי שמבין את הצער והכאב שלך ושל עוד רבים כמוך יודע לאן יכול להגיע התפילה או השיעור???

כמה חוסר בשלום בית ולפעמים זו רק ההתחלה.

פשוט לוותרת. בעבר גם אני הקפדתי מאוד, אבל הבנתי שהמחיר גבוה מדי

מצד אחד, ההקפדה על זמני התפילות ועל קביעת עיתים לתורה חשובה מאד, מאחר שאם מזלזלים באלו באופן

זמני כשהילדים קטנים וצריך עזרה בבית, קשה מאד בהמשך, כשהם קצת יגדלו להגדיר זמן שבו בעלך יהיה פנוי

ללימוד או לתפילות בזמנן. אחרי הרגל של אי הקפדה על תפילת שחרית ומנחה במניין, קטע מחוייב הלכתית, יהיה קשה לחזור לשיגרה של תפילות בזמן.

מצד שני, לאור הקשיים של כל זוג צעיר (לימודים/עבודה במקביל להפיכה מזוג למשפחה, כשאין תקציב לעזרה, לפעמים ההורים גרים רחוק, כשגרים בישוב כל קניה היא מבצע), או של משפחה בשלבי ההתרחבות (בעל לומד, באיחור אחרי שסיים כמה

שנות ישיבה, ואולי גם שירות צבאי, ואשה שיכולה לעבוד במשרה חלקית בלבד, או משרה מלאה וצריכה להתמודד

עם מטלות רבות בבית, כשבעלה לא כמעט ולא בבית)- צריך לחשוב איך אפשר להתגמש.

תפילת שחרית ומנחה הן תפילות חובה, כך שצריך לחשוב יחד על שעה מתאימה לשתיהן, שפחות תגביל עזרה בבית

התובעני. לעומת זאת, תפילת ערבית גמישה יותר- אפשר לבדוק האם אפשר יום בשבוע או בזמנים לחוצים במיוחד כגון אלו שאת מתארת, לוותר על המניין, אבל לקבוע תפילה מיד בזמן כדי שלא לשכוח.

קביעת עיתים לתורה הם חלק ממה ששומר על הצד התורני של המשפחה, מה שהילדים רואים וקולטים עד כמה אבי המשפחה לוקח את התפילות ברצינות ולא מוותר על הלימוד. אבל, אם המשפחה זקוקה לאבי המשפחה, ואם הבית מרגישה שהיא גם זקוקה לחלק הזה, כדי שתמשיך לעלות מעלה ולא תמצא את עצמה כבולה לעניינים חומריים בלבד בכל שנות גידול ילדיה,

אפשר בהחלט לשבת יחד ולחשוב איך משנים את המסגרת ממסגרת כפויה וקבועה למסגרת פחות תובענית מצד הבעל:  לקבוע עיתים ללימוד עם האשה, זמנים קבועים, כדי שלא יבוטלו על ימין ועל שמאל בגלל שזאת מטלה סוג ג, שכל מטלה אחרת דוחה אותה. לקבוע שכל יום חמישי תפילת ערבית תהיה ביחידות, כדי לנצל את הזמן לעזרה החיונית.

ללכת למנין מוקדם ולעזור בבת

או למצוא זמן ללמוד לא על חשבון הבית

מה שבטוח שתפילות במנין ושעת לימוד יומי זה דבר שאסור לוותר עליו בכל תנאי..

זה מביא ברכה הצלחה בבית ושלום בית כפשוטו

יום שישי היום אז לא הספקתי לקרוא את כל התגובות לעומק רק שמתי לב שהתגובות קצת גולשות מהנושא המקורי-

אז רק להדגיש- אני לא מחפשת עצות איך לגרום לו לעזור לי יותר, זאת בחירה שלנו. אני רוצה בית של קדושה, של אווירת לימוד תורה.

אני מחפשת איך להעריך, לשמוח, להתחבר, להתרגש, לחוות, להזדהות- מה שתרצו...

בנתיים מישהי מקסימה שפנתה אלי באישי הציעה לי לשמוע שירים- אין מה לומר זה עובד.

אני התמכרתי, מוזמנים גם:

(וזה לא סותר את הלימוד המחשבתי שיחזיק מעמד לטווח ארוך יותר...)

בס"ד

שלום לכולם,

יש לזכור תמיד שאם רוצים שילדינו יהיו אוהבי

מצוות, תורה ומעשים טובים צריכים לנהוג באותו אופן.

ההורים הם סוכני חיברות מרכזיים בחיי הילד.

                                   בתודה ובברכה

                               שבת שלום ומבורכת                                           

שאת מקבלת שכר על זה שאת שולחת את הבעל והילדים שלך ללמוד תורה ולהתפלל.

אני לא יודעת מקור, אבל זה לא נראה לי כזה עקרוני כרגע..אם תרצי אבקש מבעלי שיחפש לי.

אבל שתדעי! כל פעם שהוא הולך ללמוד או להתפלל וכנ"ל הילדים שלך- זה מוסיף לך לזכויות!!

ואת אפילו לא צריכה ללמוד בפועל (רק לספוג את ההעדרות...בטח בגלל זה כל הזכויות...)

בהצלחה!

הקושי שלנו הוא שכתור בנות תפילה במניין זה לא משהו בלקסיכון שלנו כל כך 

ושום מורה בסמינר לא נתנה לנו על זה שיעורים חוצבי להבות

אני חושבת שבעיקר צריך להתחזק בלהבין את חשיבות הדבר

להבין את גודל הענין של תפילה בציבור, של אמן יהא שמיא רבא של קדושה

לדעת שאין ולא יהיה שום דמיון של תפילה בציבור לתפילה של יחיד בבית

(ואגב גם לעצמך תדעי שתפילה בציבור מעלה את כל התפילות שהתפללת ביחידות )

שבעלך שואב בתפילה קדושה ומביא אותה הביתה כשהוא חוזר 

מציע לפנות לארגונים שמתמחים בזה כמו פעמונים/מקימי ולהעזר בהם גם להתארגנות לטווח הקצר - בעיקר בדיקה יסודית של האפשרות לצמצום הוצאות ובעיקר לטווח הארוך - הגדלת הכנסות והתנהלות כללית נכונה.

חוץ מזה ובמקביל - להתפלל מכל הלב.

מקווה שתעבור את זה

חסרים נתונים ראשוניים על מנת שנוכל להתחיל חשיבה

מס' נפשות

מקורות פרנסה סכום ויציבות

האם קיימים פערים לא שגרתיים

וכד

אין ברוך כלכלי שלא ניתן להתגבר עליו אם אתם נורמטיביים.

פנה לפעמונים ותבקש מהם עזרה. זה יצריך שיתוף פעולה מלא שלך ושל אישתך.

חבל לחיות ככה חבר. תרים טלפון לארגונים כמו פעמונים הם יודעים לעזור בהתנהלויות כלכליות כאלה.

במדינות הגדולות

וגם קרוב מבחינת משך הטיסה.

יש גם את דובאי - לא הייתי שם עדיין ולא יודעת להמליץ 🙃

גם שם יש שפע של מסעדות כשרות

(חפשי בגוגל "מטיילים בכיפה"  אתר מעולה לתכנון נופש לדתיים) 

אולי עובר עליו משו...מצוברח ממשו...

ניסית לדבר איתו על זה?

התעלמות זו אלימות לכל דבר.

טיפול זוגי אולי יעזור. 

זו התנהגות חריגה ואכזרית כלפייך. לפעמים אין כוחות ואז קצת יורד החשק לדבר, אבל אם זה דפוס אי אפשר לתרץ כנפילה. את אשתו, הוא חייב להתאמץ עלייך. הוא מרגיל אותך בהענשה על התנהגויות שלא כפי רוחו, והעונש הוא נטישה.

אם זה באמת כמו שתיארת זה מאוד מאוד לא תקין. טיפול זוגי דחוף, אין משפיל מההתנהגות הזו.

ממליץ לא לתקוף חזרה אלא לפעול חכם. מן הסתם הוא גם בחור טוב ולכן אתם ביחד. אבל זו התנהגות אולטרה בעייתית, תיזהרי מאוד לא להיות מכילה כלפי דבר כזה

הייתי שולח אותו לתחקור של כמה דברים לנסות להבין איך הנפש שלו פועלת ולמה הוא מתגונן ככה. אבל הוא לא.

איך את מרגישה? מה עובר לך בגוף כשהוא עושה לך את זה ?

חלק מהחברה' כאן לקחו את זה קיצוני קצת, לטעמי. זו לא בהכרח אלימות, זה לא דורש טיפול דחוף, זה גם ממש אבל ממש לא מה שנקרא "טיפול שתיקה".

בסך הכל, מדובר לכאורה באדם טוב שעובר עליו משהו והוא מגיב לזה בצורה מסוימת. חבל באמת שהוא ככה מתנהג, וגם חבל שעובר עליו משהו, אבל זה קורה במשפחות הכי טובות. בשביל להבין כמה זה לא מבהיל, תדמיינו שהשטלה הזו הייתה נשאלת על ידי גבר, ביחס לאשתו. ברור שהתשובות היו שונות לגמרי, וזה משום שלנשים יש יותר לגיטימציה להביע רגשות, להעיר, לעמוד על דעתן וגם להתנהג בצורה כזו. אצלן זה נורמלי שיש תנודות במצב הרוח. מותר להבין שיש גם גברים כאלה. אף אחד לא מת מזה, וכנראה גם אף אחת לא תמות מזה.

לדעתי, תחכי קצת שזה יפשיר ותדברו, ותנסי בכנות להבין מה שורש העניין. דווקא ככל שתאפשרי לו לדבר בפתיחות, יש יותר סיכוי שהוא ילמד לדבר ולהעיר אם גרמת לו עוגמת נפש (אכתוב כאן משהו שיפחיד חלק מהחברות/ים, אבל יש מציאות כזו! יש שיח אלים מאוד כיום כלפי גברים, שגורם להרבה גברים עדינים לחוש שאסור להם להעיר ולדבר על מה שמפריע להם, ואז זה יוצא בצורות כאלה. אז אם באמת רוצים לפתור את הבעיה, צריך לגרום לו כן להעיר ולדבר ואולי זה יעזור).

כמובן שיש עוד הרבה אפשרויות. יכול להיות שזה מזג האוויר (פתאום נזכרתי בשיר היפה "מת אב ומת אלול" של ר' שמואל הנגיד, שמתאר את החוויה הזו בצורה מליצית ויפה), יכול להיות שזו איזו חוויה נפשית או אישית וגם יכול להיות שמישהי מדליקה אותו בחוץ ואז כשהוא חוזר אלייך הוא נכבה (לא תמיד זה סוף העולם, אבל אדרבה, ככל שתנהגו בחכמה ותפתרו את העניין בקלות, הוא יישאר אצלך ויבין כמה זה טוב).

בזכות אחד מחברי הפורום שהאיר את תשומת ליבי, אני רואה שלא מדובר באירוע חד פעמי שקרה לאחרונה, אלא באירוע שקורה מפעם לפעם.

אם זה אכן כך, זה שונה מהיחס המאוד סלחני שהצגתי. אם זה קורה רק בתקופה האחרונה, תנסי באמת להבין, אולי עכשיו ממש יש לו תקופה קשה (נניח, ואתן דוגמה מאירוע שהיה אצל קרובי משפחה שלי: זוג שגם ככה קצת דבוקים להורי האישה וכולם שם "לא מתים" על בעלה, מחליטים לעבור לגור אצלהם לתקופה ממשוכת, והגבר גם ככה מרגיש לא בנוח ועוד זוכה מדי פעם להערות קטנטנות מכיוונים שונים - את יכולה חהבין שזה מצב לא טוב מבחינתו, ובנוסף הוא מקבל עוד משקולת של 2 ק"ג כל יום-יומיים).

אבל כן, חד משמעית שזה לא מצב בריא וזה לא אמור לחזור על עצמו כל פעם שכועסים.

ממש ממש לא תקין

להישאר ככה זה לא יכול להיות

נשמע שכדאי לשוחח על המצב הזה בזמן נינוח ביניכם.

לשתף כמה זה פוגע בך, וכמה זה מכאיב לך, ולבקש שגם אם הוא פגוע ונסער יתנהל אחרת.

מוסיפה שיש אנשים ש"מענישים" בהתנהגות כזאת, ויש אנשים שהתגובה שלהם כשהם נסערים או כאובים היא התנתקות והסתגרות עד שהם נרגעים וחוזרים.

אם זה נעשה באופן מעניש, כדאי לפנות לעזרה חיצונית. אם זה חלק מדפוס התנהלות מסתגר בזמן קושי, אפשר להתחיל גם בשיח ביניכם.

כך או אחרת חשוב לשוחח על התחושות שלך מול זה. אפשר ורצוי, בכללית לדבר על התגובות והאוטומטים שלכם בזמני פגיעות. הרבה פעמים אצל זוגות אלה תגובות שמפעילות זו את זו.

לדוגמא צד שפגוע וצועק, ומלחיץ את הצד השני שרגיש להרמת קול, שמסתגר ומתרחק בגלל זה ואז הצד הראשון מרגיש נטוש, ויותר נפגע וכועס, וחוזר חלילה.

הרבה פעמים אופן התגובות הללו לפגיעות מוסיפות פגיעה נוספת, גם אם הצד השני צועק כי הוא פגוע, והצד המתרחק מתרחק כי הוא נסער, ושניהם לא מתכוונים לפגוע אחד בשני, אבל תכלס זה מה שקורה.

מודעות לאוטומטים האלה יכולה לסייע לשניכם (ולכל זוג) להתנהל יותר נכון בעיתות משבר.

איש שילמד שהוא כרגע פגוע וזקוק להסתגר שיגיד לפני כן, קשה לי לדבר עכשיו ואני צריך זמן לעצמי לעבד מה שהיה. הצד שהדחף שלו הוא להוציא את מה שמכעיס אותו, שילמד להגיד אני ממש ממש נפגעתי ממך ואני רוצה שנדבר על זה, מתי תהיי פנויה לשמוע אותי? וכן הלאה.

מטבע הפורמט, בני זוג עשויים לדרוך זה על הפצעים אחד של השני. זה לא באג אלא פיצ'ר, שבעבודה נכונה מאפשר לכל אחד להכיר לעומק את הפצעים והדפוסים שלו ושל בן הזוג, ולהתרפא בהתנהלות נכונה.

נשמע פה מהתגובות שאת במצב מזעזע והלך לך על הנישואים.

לא מקלילה, ובאמת זה קשה ברמות. זה השפלה נוראית וכאב מאד גדול לאישה.

רק אומרת שאני גם הייתי חווה את זה מבעלי, וב"ה אנחנו אחרי זה. אין דבר כזה היום.

הינו בטיפול טוב ב"ה. ובאמת שבאנו שתינו כדי לטפל ולא לשמוע ולהמשיך הלאה.

אבל לגמרי לגמרי אנחנו אחרי והסיכוי היום שיקרה דבר כזה הוא אפסי.

הוא פשוט הבין בעלי עד כמה זה לא רלוונטי ולא יכול להיות חלק מהחיים שלנו, ולמד להתמודד.

אש רק מעודדת אותך שאפשר לצאת מיזה. טיפול כמובן יועיל פי מאה מכל שיחה שלכם. אם יש לך סיכוי לשכנע אותו אז הכי טוב.

אם את רוצה המלצה למי שאנחנו הלכנו אפשרי באישי.

ולא אומרת לך טיפול עכשיו 40 שנה. הינו בטיפול ממוקד, כמה חודשים ואנחנו מעל זה.

בעז"ה שיהיה כה גם לכם.

חיבוק על הבדידות... לא קל בכלל.

למקרה שהדברים שאני כתבתי לא היו ברורים.

אני מסכימה מאוד עם הכתוב פה.

אני לפחות, המסר שהתכוונתי להעביר הוא שככה זה לא יכול להימשך וחייב עזרה חיצונית.

ממש לא התכוונתי שיש מקום להפסקת הנישואים.

ובכללי אני בעד הפסקה במקרים קיצוניים בלבד. 

מבינה לגמרי גם את הבהלה.

באמת זה ממש לא נעים.

אבל ב"ה אפשר לצאת מיזה. מטפלים ויוצאים והחיים אחרי הם כל כך אחרים.

החיים בצל החשש של 'אולי עכשיו משהו לא יתאים לו ויגזר עלי שקט של יומיים' זה זוועה.

אחרי שעובר החשש נפתחים עולמות. בעז"ה.

אני חושבת שלמרות שאמרת את זה בנחת, התפיסה שלך את הגברים עצובה.

אני לא חושבת שהם פוזלים לדשא של השכן. אני חושבת שהם יותר מתרשמים בקלות ממראה עיניים, אבל לפזול לדשא של השכן זה עניין של הלב ולא של מבט.

לא רואה לאן שיחה כזאת מקדמת. מילא אם היה תיאורטי, אבל הבאת דוגמא שבפועל משפילה את בעלך, וזה גם קצת מכה מתחת לחגורה, בשיחה אגבית להגיד לו שהוא התרגש מהמלצרית...זה משפיל.

את מתארת הרבה נחת וזרימה בתחילת השיחה, אבל לפי התגובה שלך בסוף את יכולה להבין שזה לא באמת קליל בעינייך - ובצדק.

את אומרת שלא נפגעת אבל זה רק כי בראש שלך נתת הסבר, אבל הנה ההסבר לא היה נכון וכן נפגעת.

וברור לגמרי למה. זה מעליב.

מיותר לגמרי מצד בעלך להגיד את זה

מיותר לגמרי מצידך לדחוק אותו לשם

וזה בדיוק הסיבה שהשיחה הזאת פשוט היה מיותרת מראש...

איך הייתי מגיבה?

כנראה בצורה תינוקית נעלבת מאד מאד וכועסת ועוזבת את השיחה - או רק שותקת או הולכת ממש.

כלומר, כן, ברור שגם אנשים נשואים יכולים להתרשם מאנשים אחרים בני המין השני.

וגם אני לא חושבת שזו בעיה להעלות את זה כטענה כללית מול האיש.

אני חושבת שזו בעיה להביא את זה לחיים המציאותיים האישיים שלכם.

מילא היית אומרת על אנג'לינה ג'ולי שברור שהיא יפה, או שאפילו היית אומרת על בראד פיט.

אבל זה לא במציאות.

להביא למציאות, בטח כשאת נותנת את הדוגמה השלילית *עליו* (ולא עלייך), זה לבשל לעצמך את הדייסה.

קודם כל העיקרון של להגיד על הצד השני. דמייני שהשיחה הייתה בנושא אחר - קנאה, כעס משהו כזה. את מבינה שזה מאוד שונה אם תתני דוגמה על *עצמך* שהרגשת בה קנאה/כעס, מאשר שתתני עליו?

ולנושא שלכם ספציפית… איך זה יכול לעשות טוב לזוגיות שלכם? או של כל אחד? אם מדברים על זה פרקטית. על ההיא מהמסעדה. ההוא שהסתכל והמלצרית שכך וכך.

זה קצת כמו שתדברו לפרטי פרטים איך הרגשתם כלפי איזה אקס/ית מהעבר. נכון, כנראה היו שם תחושות של אהבה ומשיכה כלשהן, אבל למה לפרט??? איך זה מועיל?

היה, נגמר, מתרכזים בזוגיות שלכם, במחויבות ובייחוד שלכם אחד לשניה. זהו. 

כמה חוכמה תבונה ורגישות יש בך! ❤

ורק לגבי הסיפא -

זו ממש לא צורה תינוקית אלא הכי אנושית שיש,

ואישה ששומעת כך מבעלה ומרגישה פגיעה הכי מוצדקת בבלעדיות, במחמאות, במבט, בכיוונון הלב, שרוצה וצריכה להרגיש היחידה עבורו מגיבה מתוך מנגנון הגנה הכי אנושי שיש בדיוק כמו שהיטבת לתאר - או כעס (FIGHT) או עזיבת השיחה (FLIGHT) או שותקת (FREEZ).

שאלו מנגנוני ההגנה שלנו עד ה120 ולא רק בינקות, וטוב מאוד שהם שם כדי להגן עלינו ולאותת לנו שמשהו כאן באמת פגע בנו והיווה איום עלינו, ע"י איום על מימוש הצרכים שלנו במקרה הזה.

ותיווך נכון ונתינת מקום נכונה לעצמינו לכל המתחולל בנו גם ודווקא אז, ואח"כ תיקשור נכון של זה לבן/בת הזוג יכולים גם להביא לצמיחה גדולה, לריפוי, לבניית קומה נוספת.

לא נפגעתי כי חשבתי שזה מראה עיניים, אבל שהוא דיבר על השפתיים הרגשתי שזה כבר עניין של הלב, ולא האמנתי שהוא ממשיך לחזור על זה...

גם כשהוא התרגש מהמלצרית במסעדה זה פגע בכבודי כי היא הרגישה את זה, אבל הבלגתי עד אותו רגע שהעלתי את זה בשיחה בשבת

ופותח שרשורים הזויים.

ולא תקין בעליל כמובן.

אין סיכוי שהוא דיבר ככה על שפתיים מבלי שהוא חשב לנשק אותן.

ולהגיד שוב ושוב זאת אפילו לא מחשבה חולפת, ממש לקח את זה איתו.

חוסר טאקט מתמשך, אולי הוא חטף שבץ או משהו.

לא מדברת ספציפית על השרשור הזה,

אבל בהחלט באופן כללי:

את צודקת לגמרי שעלולים להיות פעמים (ואף פעמים רבות לצערינו) שיפתחו שירשורים לא אמיתיים.

כלומר שכל הנכתב בהם לא אמיתי, או חלק אמיתי וחלק לא.

או שהפותחת מזדהה כאישה, אך "היא" בעצם גבר.

או שהפותח מזדהה כגבר, אך "הוא" בעצם אישה.

או שמשנים את הפרטים בצורה שקשה לקלוע לסיטואציה האמיתית ולהתאים את המענה,

או שיש באמת מקרים אפילו של מטרידים או אנשים/נשים עם כוונות לא טובות כלל שמנצלים את הבמה ואז פונים באישי להמשך ולעשות עוד רע חלילה,

או "סתם" משועממים,

או נערים/ות,

או טרולים,

או מעוניינים להביא נושאים פרובוקטיבים או עם פן "גופני" / "מיני" / "מוצנע" וכן הלאה

וחשוב ממש להיזהר.

גם לבחור למי להגיב אפילו בבמה פתוחה

ובטח שבאישי

ותמיד אם לא מתאים או מרגיש מוזר אפשר לדווח, ובעיקר לשמור על עצמינו, כל אחד על עצמו או עצמה.

אז כאן ספציפית יכול להיות שהכל אמת לאמיתה? ודאי.

יכול להיות שלא? יכול.

איך נדע? לא יודעת אם אפשר לדעת בוודאות כמעט אף פעם, אבל כל אחד ומה שהוא/היא מרגישים.

וחשוב גם לעקוב ו"להיות עם היד על הדופק" אם משהו נראה חשוד.

וגם כשכתבתי את זה אישית אני באמביוולנטיות,

כי מאוד יכול להיות שהכל אותנטי ואז זה עלול לפגוע בפותחת, ומתנצלת מראש אם כך, לא זו הכוונה.

אך העיקרון באופן כללי חשוב מאוד בפני עצמו ולכן היה חשוב לי בכל זאת לכתוב ולחזק את הנקודה הזו עבור כולנו.

אינך אחראית על ולא תתורו שלו, לא באופן רוחני שתילחצי שיגיע לגיהנום , ולא ב'לחץ' להיות 'מלכת היופי' עבורו

הוא פתוח איתך וזה יפה .

הקטע שהוא המחיש לך ככה - אולי יש לו פער כלשהו נוירולוגי וכו

אינך חייבת לקחת ללב

תחשבי שבעלך יתלונן, שבגלל שקנה לך שמלה חדשה, ולמרות זאת התעכבת על כל חלון ראווה אחרי זה, סימן שאינך אוהבת אותו

ממש קשורה לנושא.

נראה שלא הבנת את כוונתי

שוב - התפעל ממשהו מסויים בחוסר טאקט

אבל משמע ששם נעצר

לגבי שיתוף עם חברותייך זה לכאורה בעייתי

כלומר, פגעו בי - למרות זאת אני יכול לפגוע בחזרה רק לפי התו'ל- הדין . ולא להשתולל יותר מדי. עם כל הכאב והכבוד .

ושוב ממליץ לבדוק אם קיים אצלו פער כלשהו נוירולוגי תקשורתי וכו

וגם אם כן, לא באתי לתת כאן דין וחשבון, נכנסתי כדי לקבל תמונה ותגובות שיפוטיות לא מעליבות אותי אבל פחות משרתות את המטרה שלשמה שיתפתי באנונימיות סיטואציה רגישה.

וזו לא סתם התפעלות בחוסר טאקט, יש פה חוסר כבוד ורגישות ופגיעה באינטימיות. זה לא נעצר שם, זה מלווה אותנו הרבה זמן...

אז כאן יש נקודה שניתן לפתוח

חוסר כבוד וכו שציינת

מתי התחיל , מדוע, האם ואיך ניתן לטפל

עוד משהו -

אנשים כאן כותבים על מנת לנסות לסייע

אז גם אם תגובה אינה מה שהפותח ציפה לקבל - לא צריך לקחת קשה

ולפעמים משהו לא בעניין עלול במבט שני לשפוך אור

נראה לי ש נגמרו לי השמות לא הגיבה כאן

מסתמא יהיה לה מה לאמר

ברור שזה אסור לו הלכתית להסתכל עליה ובטח שלא להתמוגג מיופיה.

והוא נכשל

אבל אפשר בקטע הזוגי להסביר, שהוא מעביר את ההתפעלות אלייך.

וגם לשיתוף איתך.

זה לא כל כך נורא מבחינה זוגית. לדעתי.

אולי סוג של רמז שהוא היה רוצה שתעשי עיצוב שפתיים כלשהו.

באמת אמירה מיותרת יחסית.

מבחינה הלכתית ומוסרית, ברור שההסתכלות והמשך ההתפעלות אסורה.

ולא רוצה עיצוב שפתיים, יש לי שפתיים עבות ויפות וכל מי ששמע שזה מה שאמר, אמר שמוזר שהוא אמר את זה דווקא לי...

אבל הגלגל ממשיך להתגלגל...

למה עוד אנשים בסביתך יודעים עליו שאמר כך? 

שהבעיה היא לא השפתיים שלי אלא האמירה שלו

וכאילו לרמוז לאישה לעשות עיצוב שפתיים זה חכם והגיוני, יש פה תגובות מפתיעות...

כי באמת לא סביר לשתף באמירה כזו של בעלך את הסובבים אותך

לגופו של עניין האמירה לא רלוונטית

לחשוב שגברים פוזלים לדשא של השכן זה לא חשיבה בריאה ונכונה לקשר זוגי ואם בעלך פועל ככה שיעשה עבודה עם עצמו..

גם גבר שהוא לא דוס ולא עם זקן וכיפה גדולה יכול להיות נאמן..המראה זה חארטה אז שיפסיק להתמקד במראה ויתחיל לעשות עבודה פנימית

וזה מקובל עלי שחושבים שאני טרול משועמם, זה לא לוחץ עלי לחשוף פרטים שאני מעוניינת לשמור לעצמי...

אבל אם יש פה נשים וגברים שאמירה כזאת עוברת על ידם בשתיקה, וחושבים שאישה ממשיכה להרגיש נאהבת ונחשקת אחרי דיבור כזה אז כדאי שיזכרו שהחיים והמוות ביד הלשון.

ואם למישהו נראה מוזר ששיתפתי והתייעצתי עם סובבים שלי לגבי אמירה כזאת, כנראה לא מבין כמה זו אמירה שפוגעת בליבה של האינטימיות.

אבל זו הנקןדה זה שיח אינטימי של בני זוג

לא מתאים לשתף אותו עם אף אחד

פרט לבעלי מקצוע במידת הצורך...

אבל אם מציע לך לצאת איתו בהמשך תתחמקי. אל תגידי למה.

אם כבר דיברתם על הנושא שהוא פלרטטן ומסתכל על נשים אחרות והוא יודע שזה כואב לך.

כואב לך זה אומר שזה אמור גם לכאוב לו

אם אשתו עצובה בגלל שהוא מסתכל על נשים אחרות אז הוא פוגע בעצמו

מה הענין שלך לצאת למסעדה איתו ולחזור כאובה

עד שהוא לא יבין שאין פלרטוטים ואין מבטים בצורה כזאת שמכאיבים לך אין סיבה לצאת איתו

אגב אני מסכימה עם הפסקה הראשונה שכתבת, גברים צריכים להעריך ולזכור מה יש להם בבית!

דרך הטבע שיש משיכות כל הזמן. כל עוד לא ממשים אותן חס וחלילה, אין מה לדבר על זה.

זה רק ייצור פגיעה, העלבה ומתח. שום דבר טוב לא יכול לצאת מזה.

אם פתחת בטיפשות את הנושא, קבלי את משיכותיו בכנות. כשמבשלים חמין מקולקל - אין מה להתפלא אם יוצא מזה קלקול קיבה.

יש ציפייה ליצור משיכה, ולכן היעלבות כששומעים על משיכה לאחרות. וזה גם נוגע בדימוי עצמי.

אי אפשר לעצור את המשיכות לאחרות, זה דרכו של עולם. אפשר להעצים את המשיכה אליך. באופן חיובי, לא באופן שלילי.

כלומר: טוב ורצוי לדבר על - כמה אני יפה בעיניך, נכון שאתה אוהב את השפתיים שלי, מה הכי יפה בי שאתה הכי אוהב ונמשך. כאלה שאלות, שיעשו רק טוב.

עכשיו שכבר נאמרה האמירה שלו - מציע לך לא למסגר אותה ולעשות ממנה עניין. זו תחושה רגעית של משיכה מקומית. זה לא אומר שהוא לא נמשך אליך ולא שאת פגומה.

המלומדות, הנבונות והלא טיפשות בכלל, מזל שאתה כאן להציל אותי מהבעירות שלי.

אפשר לנעול את השרשור אני רואה שהוא מיצה את עצמו...

או שעבר פס מגנטי בפועל

האם יש בפירוט מס' טלפון של החברה

האם חיוב מוכר שעבר בעלות

האם מישהו שנתת לו לשלם משהו דרכך

האם הוצג? כן

זה אומר הכרטיס כאילו עבר בפועל? איך זה הגיוני?

בעלי אמר שאולי זה בית עסק ששינה שם וכתובת אבל איך אני יודעת מה הוא?

תכחישי עסקה דרך חברת האשראי. הם מאוד מקפידים על הדברים האלה.

קודם לבדוק טוב מי זה העסק הזה, רק אחר כך להכחיש אם הבירור לא עזר.

לא מקבלים קנס מחברת אשראי כל כך מהר. בתור מי שמתפעל כמה עסקים שסולקים ומקבלים הכחשות.

איך אני מבררת מי זה?

כי השם ממש לא מוכר לי, ולא הכתובת

קרה לי פעם גם שהיה לי חיוב מוזר וכשהשוותי תאריכים וסכומים הבנתי שזה סתם שייק שקניתי בריבר ומשום מה בחיוב הופיע "דעבול גלצבי" או איזה משהו הזוי דומה

תנסי להיזכר מה עשית באותו יום או אולי נתת את הכרטיס למישהו אחר?

אפשר גם לבדוק באתר של החברת אשראי עצמה פעמים יש שם יותר פירוט

את גדולה! צודקת חחחח

תודה גם ל @רק נשמה זה באמת שם מוזר מאוד למשהו אחר חחח

כיוונים מעניינים

ממליץ למצוא חצי שעה פנויה ולטפל

לפחות באפליקציה של מקס.

נניח אם אני מעבירה בביט משהו תפעולי, וזה יורד מהאשראי, כתוב באשראי ביט. אז אני מוסיפה הערה קטנה מה זה כדי שיהיה לי אח"כ.

או לפעמים גם על רכישות משמעותיות שלא ברור מה הן (נניח איזה מוצר חשמל. לכי תזכרי מה קנית במחסני חשמל ביוני).

ברוב הדברים כמובן לא צריך. רמי לוי זה רמי לוי, אין יותר מדי מה להתבלבל… 

סליחה על השליליות, אבל האם יש לדעתך הרבה זוגות שמצליחים לחיות בצורה האידיאלית עליה את מדברת?

נראה שכל כך הרבה זוגות מסתבכים, וגם אצל אלו שלא, נראה שיש יותר מדי מקרים שכלפי חוץ נראים מקסימום כבינוניות, ולא כמשהו מספק מספיק.

הם בד"כ לא יפרסמו זאת בראש חוצות או אפילו בפלטפורמה מצומצמת.

ויש עוד הרבה המון אחרים שיכולים בהחלט להגיע לשם. ואם לא מצליחים לבד אז עם העזרה הנכונה והמותאמת אליהם ביותר.

ויותר מהמילה "אידיאלית" שכתבת הייתי מגדירה זאת כ"השקעה", "לימוד", "כיוונון המשאבים למקום הנכון", "עבודה הכי מתגמלת" וכן הלאה...

כי זה לא "פוף" קורה או שלא

זה לא ש"אנחנו זוג "דפוק" והם לא"

זה לא ש"אין לנו את זה" ו"להם יש"

זה לא "לחיות בחלום ורוד על ענן כל החיים בלי להשקיע"

אלא זה באמת באמת לימוד

ואף אחד מאיתנו לא נולד יודע זוגיות

כולנו

ותורה היא ולימוד היא צריכה

וכלל שיותר נלמד ויותר ניישם נגדל לתוך זה ונצמח עוד ועוד, גם בתור האדם האינדיבידואל שאנחנו וגם בתור הזוג שאנחנו ב"ה.