בס"ד

שלום לכולם,

ממש טוב ומרענן לשמוע אדם מדבר אמת.

אמת, יודע שמשהו לא בסדר ורוצה לתקן.

תתפללי לקב"ה שיעזור לך לעשות זאת, כי

את אוהבת אותו ורוצה לעשות רצונו.

                                    בתודה ובברכה

                   שנזכה כולנו לעשות מה שהקב"ה רוצה שנעשה

אני מתחברת מאוד למה שכתב . אני אתך (בערך ) "באותה סירה ".

התפילה במניין , בעיקר בבקר  או בערבית שיש פעמים  הוא עוזר לי עם הילדים ובסוף אין לו כח ללכת ....

או שאני יוצאת לערבי תרבות בישוב והוא הביבסטר ולכן הוא לא הולך להתפלל במניין ומתפלל בבית .

נ.ב

לפעמים הוא מוותר לי .שאני רוצה מאוד ללכת לשעור או ערב תרבותי שמתנגש עם ערבית וכמוון השכבת הילדים .

אז הוא עוזר לי להשכיב אותם ונשאר לסיים כשאני יוצאת ......ולא הולך לערבית ומתפלל לבד בבית .

כי הוא יודע שזה חשוב לי .  ובמקביל אני מנסה לעזור לו גם בעניין התפילה במניין .

לקיימן כגון סוכה, תפילה במניין בזמן שיש (כי אח"כ אין), ברכת המזון... לבין קביעת עיתים לתורה ש"אפשר לשחק" עם הזמן,

לא לבטל מצווה זו חלילה אלא בתיאום איתך- להחליט מתי קביעת עיתים ללימוד תורה.

ברגע שתהיו מודעים להבדל בין המצוות הללו- את תשתדלי לכבד את הזמן הזה (הרי לא היית אומרת לו לא לברך ברכת המזון כי עכשיו את צריכה עזרה עם הילדים, נכון? זו הלכה!) ואת סה"כ רוצה בית של תורה ויראת שמיים, והילדים קולטים מצד אחד את ההקפדה על המצוות אך מצד שני את היחס של כל אחד מההורים  לכך...

עליכם לדבר על כך ולתאם את דברים ביניכם,יהיו מקרים בהם הוא יוכל לבוא לקראתך (למצוא מניין אחר או לימוד תורה בזמן אחר) אך נראה לי שגם מצידך אל תחשבי שזה לא בסדר שהוא מתפלל במניין בזמן שהוא צריך לעזור.

אנחנו לא חיים רק לעצמנו, יש לנו תורה ומצוות בחיינו, הבית צריך להיות מכוון אליהם, א

ך אסור שהמצוות יעיקו עלינו, חייבים למצוא את שביל הזהב בין הדברים...

זקוקה לזמן התאווררות, או עשייה אישית

עניין המצוות שהוא מחויב בהן, רק מדגיש את מקומך- ואולי משם נובע הקושי

ללמוד את התורה ולהבין בה- למה הדברים האילו חשובים?

למה חשוב להתפלל במניין? איזה מעלה הלכתית ורוחנית יש בזה?

מה חשוב בללמוד תורה כל יום? מהחשוב ללמוד תורה דווקא בחבורה ודווקא בזמן קבוע?

מה חשוב בלאכול בסוכה? מה חשוב לאיש בזה שאשתו לידו באוכל בסוכה? 

מה השיקול ההלכתי שבין מחוייבויות שונות- בין מחוייבות לבית למחוייבות למצוות אחרות? מתי נכון הלכתית לא ללכת לבית כנסת כי העומס על הבית גדול מידי? 

זה שאלות שלדעתי- הכי טוב שתפתחי עם בעלך, ותלמדי איתו ביחד,

מכיוון שהוא למדן קצת- הוא יידע לתת לך תשובות

ומכיוון שהוא מכיר אותך, והוא עושה איתך את אותו בית- תוכלו למצוא את הדרך שלכם

ועוד-

כל הכבוד על הכנות שלך עם עצמך, ועל הנכונות לפתוח את הדברים (מולך וכאן). לא מובן מאליו בכלל.

לגבי אמירות כמו "סוף סוף הגעת", שכתבת יפה שזה משדר קוצר רוח ויכול לחלחל ולהשפיע מבפנים על בעלך- אולי יש מקום לעשות עבודת מידות מצידך איך להימנע/להמעיט באמירות כאלו. אפשר לומר "התגעגעתי/אני שמחה שחזרת/טוב לראות אותך", ובכל זאת לשדר הערכה להשתדלות של בעלך להתפלל במניין, לקום מוקדם לתפילה וכו'.

(אני בד"כ ממש נמנעת מלומר למישהי "תעשי עבודת המידות", כי זה יכול לפגוע וגם בגלל שיש בזה חדירה לעצמאות הפרט, בעיניי. כן כתבתי לך כי אני מחזיקה ממך ומעריכה אותך, ומקווה שתקבלי את זה בלי להיפגע ).

באיזשהו מקום, כשקראתי את מה שכתבת עלתה בי הרבה הערכה כלפי בעלך, ונראה לי שעם עידוד ופירגון מצידך, אתם- כזוג- יכולים להגיע רחוק מאוד (כי זה משפיע על הזוגיות, וגם מקדם את שניכם). באמת נשמע שיש פוטנציאל ענק "להעיף" את עצמכם לשמיים.

אני לא מזלזלת בהתמודדויות היומיומיות (שמוכרות מקרוב), ועם זאת- כשאת מצליחה להשיג מבט מעליהן- תזכרי כמה את יכולה להרוויח מהבחירות שלך ומהמילים הטובות שלך, כמה בעלך יכול להרוויח מזה, ופשוט תני לזה את כל ליבך.

הרבה הצלחה!

סתם! גם לי הרבה פעמים מאוד קשה עם זה שדווקא בדיוק כשאני צריכה את העזרה בבית פתאום יש תפילה או שיעור שחשוב מאוד לצאת עכשיו ואין אפשרות לעזור בבית אבל מצד שני אני רואה שזה רק מביא ברכה לבית וככל שאני משחררת יותר ומעודדת שילך לשיעור וכו'... יותר קל לי בבית עם הילדים ועם המטלות....

זאת באמת ברכה מאת ה'.

בהצלחה!

'סוף סוף הגעת' - משדר דבר ראשון - כנות.

ודבר שני - אהבה, שביטויה הוא קיומי. געגוע. וגם מתוך צורך טכני בעזרה, זה מבטא את השותפות בבית, בהורות.

אני רואה שרק בנות הגיבו עד כאן.

מהצד שלי זה נראה שאת לא רואה עד כמה המצב אצלכם טוב.

הדוגמא עם הסוכה:

זה בטח מבאס מאוד. לא רק מסיבה 'דתית'. (אגב, בהלכות סוכה בשו"ע הרמ"א מזכיר לימוד זכות על אלו שאינם ישנים בסוכה, כי מצוותה "תשבו כעין תדורו" = יחד עם האשה. והאשה הרי אינה חייבת, ואם לא נוח לה בסוכה - אז לבעל אין חובת מצוות סוכה, כי זה לא כמו במגורים בבית. זה 'לימוד זכות' ולא כדי להקל למעשה. אבל זו ההשקפה תורנית יותר מתחושת אשם).

אותו דבר לגבי לימוד תורה:

לא קל ללמוד תורה (עדיף להגיב בפורום בשבע), וכגודל המאמץ הלימוד יותר עמוק, מבחינה סגולית ("תורה שלמדתי באף[=צער] היא שעמדה לי"). אבל שטות לאכול את עצמך במוסר כליות על המאמץ שלא נעשה, ולא לראות 'בעין ימין' את המאמץ שנעשה. כמובן שכך גם לגבי מאמציה של האשה.

הצעה טובה העלו כאן, ללמוד עם בעלך חברותא. 2 ציפורים במכה.

אולי כדאי להתחיל עם הסיפור בגמרא על רב רחומי. את בטח מכירה

נתתם כיווני מחשבה יפים.

הרעיון של לימוד זוגי הוא מעולה.

אם יש עוד רעיונות איך יוצרים את המבט על, איך מרגישים שהדברים הקטנים היומיומיים האלו הם אלה שבונים בית של תורה, אשמח לשמוע.

לגבי השאלות עצמן - ברגע שהתחתנתם, והחלטתם לבנות בית של תורה, אתם צוות. את והוא.
לו יש תפקידים משלו, ולך יש תפקידים משלך, וחלקם משותפים.

בגלל השוני הטבעי בין המינים, לא תמיד תוכלי להתחבר רגשית למטלות שלו, כמו שהוא לא תמיד יוכל להתחבר רגשית לשלך. אבל אם תסתכלי על זה מנקודת מבט אחרת זה יוכל לעזור לך. נקודת המבט הזו אומרת, שגם בדברים שאת לא מבינה מה החשיבות שלהם, או הדחיפות שלהם כרגע, יש חשיבות גדולה (ובהמשך אפשר להעמיק, וללמוד דווקא את אותם דברים שקשה לך להתחבר אליהם). ומספיק שהוא מבין אותה, כי זה התפקיד שלו. (הוא לא תמיד יבין למה כ"כ חשוב לך שהבית יהיה מצוחצח כל יום. אז מה אם יש איזה כתם על הרצפה, תנקי מחר.. (סתם דוגמא )).

בינתיים דמייני לעצמך שכשהוא יוצא לתפילה, הוא הולך לקחת כסף מהבנק (מה שנכון רוחנית).

התפקיד שלך הוא להיות לצידו. לתמוך, לאהוב ולחזק. גם בלי להבין את כל התפקידים שלו. והוא מצידו צריך להיות שם בשבילך, בתפקידים שלך. לעזור, לתמוך ולאהוב (גם כשהוא לא מבין מה את עושה, או למה).

מעבר לכל זה, ישנם סדרי עדיפויות. אם האישה חולה, ולא מסתדרת לבד, עדיף לקצר בתפילה, או אפילו להתפלל ביחידות לפעמים. ולהיות איתה בבית. זו מצווה, וזו מצווה. (תפילה בציבור לא שווה כלום אם בגללה האישה בוכה בבית, אבל אם הבעל יוצא מהבית ונותן לאישה להבין שהוא יחזור הכי מהר שהוא יכול, ושהוא חושב עליה בדרך לשם ובחזור, התחושה היא אחרת לגמרי, והמצב שונה).
כל מקרה לגופו, וישנן שתי עצות שיכולות לעזור לכם לדעת לסדר נכון את סדר העדיפויות. א. לשבת ולדבר, להקשיב אחד לשניה, ולשמוע איפה הרגעים הקשים.

ב. ללמוד/להתייעץ עם סמכות רוחנית.

ישנם הרבה סיפורים על צדיקים גדולים מהדורות האחרונים, שהקפידו על קלה כבחמורה, התפללו שלוש תפילות במניין ולמדו תורה רוב שעות היממה, אבל ברגע שהדבר נגע לאישה שלהם, הם עזבו הכל ועזרו לה, היו איתה. זו היא יהדות! זוהי גדלות!
ולסיכום: ב-י-ח-ד! להקשיב, להקשיב, ושוב להקשיב! לשים לעצמנו מטרה להבין את השני כמה שיותר טוב.

בהצלחה!

אנחנו כבר דשנו שנים בדברים האלה. בסוף בעלי הבין וגם אני הבנתי שאם אין ברירה הוא נשאר להתפלל בבית, או הולך רק לחלק מהתפילה.

בימים כמו יום כיפור למשל שלהרבה נשים משום מה ברור שהן צריכות להתעלף בבית אבל העיקר שהבעל יהיה בביה"כ לבעלי ברור שהוא בודק כמה פעמים במהלך התפילה מה קורה איתי ואם אני לא מרגישה טוב הוא נשאר.

היום כשיש זמן תפילה והמצב בבית לא קל הוא שואל אותי אם אני "שולחת אותו לתפילה / ללימוד תורה".  הוא אומר שלאשה יש חלק במצווה. (ואחרי שאלה כזאת קצת קשה להגיד- לא תישאר...)שהרי במה נשים זוכות? משום ששולחות את בניהם/ בעליהן לבית המדרש. בהתחלה זה היה נשמע לי אמירה שובניסטית ביותר, אבל חשבתי שאם הם עוזבים אותנו בכאלה מצבים חסר להם שלא נקבל חלק משכר המצווה...

שלום בית אינה עניין שלא שייך לה' אלא זו השראת שכינה ולא אין זו מליצה וא"כ

ודאי שזה עדיף על כל השאר!!! ו

עם זאת כשיתאפשר צריך בירור מה בדיוק סיבת חוסר המוטיבציה שלך אך זה מצידך

ואידך זיל גמור

אני חושב שקצת נסחפנו...

המציאות היום מאפשרת חשיבה נוספת.

מי שמבין את הצער והכאב שלך ושל עוד רבים כמוך יודע לאן יכול להגיע התפילה או השיעור???

כמה חוסר בשלום בית ולפעמים זו רק ההתחלה.

פשוט לוותרת. בעבר גם אני הקפדתי מאוד, אבל הבנתי שהמחיר גבוה מדי

מצד אחד, ההקפדה על זמני התפילות ועל קביעת עיתים לתורה חשובה מאד, מאחר שאם מזלזלים באלו באופן

זמני כשהילדים קטנים וצריך עזרה בבית, קשה מאד בהמשך, כשהם קצת יגדלו להגדיר זמן שבו בעלך יהיה פנוי

ללימוד או לתפילות בזמנן. אחרי הרגל של אי הקפדה על תפילת שחרית ומנחה במניין, קטע מחוייב הלכתית, יהיה קשה לחזור לשיגרה של תפילות בזמן.

מצד שני, לאור הקשיים של כל זוג צעיר (לימודים/עבודה במקביל להפיכה מזוג למשפחה, כשאין תקציב לעזרה, לפעמים ההורים גרים רחוק, כשגרים בישוב כל קניה היא מבצע), או של משפחה בשלבי ההתרחבות (בעל לומד, באיחור אחרי שסיים כמה

שנות ישיבה, ואולי גם שירות צבאי, ואשה שיכולה לעבוד במשרה חלקית בלבד, או משרה מלאה וצריכה להתמודד

עם מטלות רבות בבית, כשבעלה לא כמעט ולא בבית)- צריך לחשוב איך אפשר להתגמש.

תפילת שחרית ומנחה הן תפילות חובה, כך שצריך לחשוב יחד על שעה מתאימה לשתיהן, שפחות תגביל עזרה בבית

התובעני. לעומת זאת, תפילת ערבית גמישה יותר- אפשר לבדוק האם אפשר יום בשבוע או בזמנים לחוצים במיוחד כגון אלו שאת מתארת, לוותר על המניין, אבל לקבוע תפילה מיד בזמן כדי שלא לשכוח.

קביעת עיתים לתורה הם חלק ממה ששומר על הצד התורני של המשפחה, מה שהילדים רואים וקולטים עד כמה אבי המשפחה לוקח את התפילות ברצינות ולא מוותר על הלימוד. אבל, אם המשפחה זקוקה לאבי המשפחה, ואם הבית מרגישה שהיא גם זקוקה לחלק הזה, כדי שתמשיך לעלות מעלה ולא תמצא את עצמה כבולה לעניינים חומריים בלבד בכל שנות גידול ילדיה,

אפשר בהחלט לשבת יחד ולחשוב איך משנים את המסגרת ממסגרת כפויה וקבועה למסגרת פחות תובענית מצד הבעל:  לקבוע עיתים ללימוד עם האשה, זמנים קבועים, כדי שלא יבוטלו על ימין ועל שמאל בגלל שזאת מטלה סוג ג, שכל מטלה אחרת דוחה אותה. לקבוע שכל יום חמישי תפילת ערבית תהיה ביחידות, כדי לנצל את הזמן לעזרה החיונית.

ללכת למנין מוקדם ולעזור בבת

או למצוא זמן ללמוד לא על חשבון הבית

מה שבטוח שתפילות במנין ושעת לימוד יומי זה דבר שאסור לוותר עליו בכל תנאי..

זה מביא ברכה הצלחה בבית ושלום בית כפשוטו

יום שישי היום אז לא הספקתי לקרוא את כל התגובות לעומק רק שמתי לב שהתגובות קצת גולשות מהנושא המקורי-

אז רק להדגיש- אני לא מחפשת עצות איך לגרום לו לעזור לי יותר, זאת בחירה שלנו. אני רוצה בית של קדושה, של אווירת לימוד תורה.

אני מחפשת איך להעריך, לשמוח, להתחבר, להתרגש, לחוות, להזדהות- מה שתרצו...

בנתיים מישהי מקסימה שפנתה אלי באישי הציעה לי לשמוע שירים- אין מה לומר זה עובד.

אני התמכרתי, מוזמנים גם:

(וזה לא סותר את הלימוד המחשבתי שיחזיק מעמד לטווח ארוך יותר...)

בס"ד

שלום לכולם,

יש לזכור תמיד שאם רוצים שילדינו יהיו אוהבי

מצוות, תורה ומעשים טובים צריכים לנהוג באותו אופן.

ההורים הם סוכני חיברות מרכזיים בחיי הילד.

                                   בתודה ובברכה

                               שבת שלום ומבורכת                                           

שאת מקבלת שכר על זה שאת שולחת את הבעל והילדים שלך ללמוד תורה ולהתפלל.

אני לא יודעת מקור, אבל זה לא נראה לי כזה עקרוני כרגע..אם תרצי אבקש מבעלי שיחפש לי.

אבל שתדעי! כל פעם שהוא הולך ללמוד או להתפלל וכנ"ל הילדים שלך- זה מוסיף לך לזכויות!!

ואת אפילו לא צריכה ללמוד בפועל (רק לספוג את ההעדרות...בטח בגלל זה כל הזכויות...)

בהצלחה!

הקושי שלנו הוא שכתור בנות תפילה במניין זה לא משהו בלקסיכון שלנו כל כך 

ושום מורה בסמינר לא נתנה לנו על זה שיעורים חוצבי להבות

אני חושבת שבעיקר צריך להתחזק בלהבין את חשיבות הדבר

להבין את גודל הענין של תפילה בציבור, של אמן יהא שמיא רבא של קדושה

לדעת שאין ולא יהיה שום דמיון של תפילה בציבור לתפילה של יחיד בבית

(ואגב גם לעצמך תדעי שתפילה בציבור מעלה את כל התפילות שהתפללת ביחידות )

שבעלך שואב בתפילה קדושה ומביא אותה הביתה כשהוא חוזר 

האם שקלת ליטול קלמנרבין או מרגיעים טבעיים אחרים? לפעמים צריך גם את זה עד שיסתדר

מאמינה בחוסן מנטלי

אז מנסה לשאןב רעיונות🙂

אפשר לשתות קמומיל להרגעה, ולשתות מיץ תפוזים טרי כדי לקבל ויטמין c נקי, אז למה אי אפשר לקחת רגיעון טבעי בכדור?
 

זה לא במקום עצות מנטליות, זה עצה נוספת. אל תבואי שלילית לזה, לא מדובר במשהו כימי או ממכר.

חוץ מההבנה שהעולם מורכב. לפחות אנחנו נמצאים בארץ ישראל, ריבונים על עצמנו, ויכולים להגן מבלי להיות תלויים בחסד המזויף של העמים.
 

ובעז"ה גם זה נראה שבכל מקרה נצא מהמלחמה (אולי סבב) הזה מחוזקים ייתר עם מעמד אחר, בריתות אחרות, ותודעה אחרת.

רק ראיה לטווח הארוך יכולה להועיל כאן.

זה יותר כמו מלחמה אחת מתמשכת עם הפסקות

זה כנראה ימשיך

אולי עוד הרבה זמן

זה לא מחליש אותי

מה שהיה לפני רצף המלחמות הללו

היתה אשליה

שמחיר הניפוץ שלה יכל להיות גבוה בהרבה

כל מה שיקרה

הרבה יותר טוב ממה שהיה פה קודם

הטיפים שלי

להתעלם מהחדשות

לצמצם התייחסות למלחמה למינימום

להתעסק בדברים שיש עליהם שליטה

כאלה שנותנים תחושות טובות

לחיים יש להציע הרבה יותר מאזעקות טילים וחדשות

זה מעבר ללהתעלם מחדשות, זה זה שאי אפשר לתכנן שום דבר, לבסס קרירה, הילדים קופצים וצריך להעסיק אותם והכל מיטלטל

לילדים אולי למצוא פתרון ביניים שיכול להחזיק תקופה

קריירה כדאי שלא תהיה תלויה רק בזמני שגרה

ולעשות איזושהי חלוקה זוגית בקשר לילדים

אפשר לתכנן דברים

במגבלות מסוימות

רוב הדברים אפשריים

אם באמת רוצים אותם

לומדת תנ''ך.

התחלתי בלימוד הנ''ל היומי, וזה פשוט מרחיב את הדרך להסתכל על המציאות. זה נותן ראייה רחבה של מה שקורה כאן והמון המון תקווה. כשקשה לי אני עושה בינג' ומרגישה אח''כ שאני חוזרת לנשום.

זה נותן לי אמונה וחוסן מנטלי בכמויות.

ממליצה מאוד.

אלה פרקי תנ''ך מבוארים על ידי הרב פרנקו מישיבת הגולן.

אפשר למצוא בכל אפליקציה שאת שומעת בה פודקאסטים או מוזיקה.

דוגמא לפרק ששמעתי במוצ''ש האחרון (רק כדי להתבשם. ממליצה בעקרון לשמוע על הסדר)-

'תהילים מזמור פג

ואם שמעת, חשוב לזכור שאלו שיעורים בני חמש-שש שנים, שהוקלטו לפני ה-7.10.

הרלוונטיות שלהם רק מראה כמה אנחנו תחת השגחה אלוקית.

גם אני שומעת, מאוד אוהבת.

אני נמצאת בקבוצה ששולחים בה מידי יום 2 פרקי נ"ך ע"מ לסיים לשבועות

לק"י

אם זה מעודד אותה, היא יכולה לחשוב על זה...

אבל לדעת שזה לא סופי.

לפנות בעדינות ולבקש את החדר הריק?

בכל מקרה נשמע מבאס ממש. מה בעלך עושה בשביל לשפר את התנאים האלו?

ומורכב

אי אפשר להסביר להם?

למה לא היה אפשר להיות בחדר הפנוי למעלה?

לפני שהגעתם שזה יהיה המצב?

וגם אם זה הבית של האחות, אי אפשר שאח שלה ואשתו או האחיינית יהיו שם?

באמת מוזר להזמין כשלפחות לזוג אין מיטה לכל אחד משני בני הזוג

הקשר עם האחות לא חזק גם בלי קשר לחגים?

אין מצב לנסות להתקרב בשגרה כדי שאם תתארחו שוב (אם בכלל תרצי עם כזאת מציאות) תוכלו להשתמש בחדר הפנוי למעלה?

לך אין בכלל קשר עם גיסתך?

והכי חשוב, בעלך מבין אותך בכל הסיפור הזה?

מאוד חשוב שהוא איתך

אם הקשר עם גיסתך טוב, אין אפשרות לפני אירוח שם לבקש ממנה שאתם או הילדים יהיו בחדר השני?

על הדברים האישיים שלה כמו שאמרת לא צריך להיכנס

חבל שתגיעו לשם ותצאו בכזאת הרגשה לא טובה 

מאוד מורכב

וכנראה מצב רגיש ביותר

אגב, להזמין את ההורים אליכם רלוונטי? 

אז אישית, בלי קשר לכלל ההתנהלות, הייתי חושב שמי שמסוגלת להיות אמא, אמורה להחזיק באופן קבוע דירה לעצמה ולא להיות תקועה אצל ההורים, אבל כנראה שגם זה חלק מהמורכבות.

למעשה מציע להתמקד במה נכון לכם, גם אם זה להשאר בבית (אולי להזמין אותם אליכם?), אבל בשום אופן לא להכנס למורכבות בין גיסתך להורים.

מבחינתי, אירוח צריך לכלול תנאים מינימליים כגון מיטה.

אם אין מיטה, אין אירוח שכולל לינה. נקודה.

''אמא, אנחנו נשמח מאוד להתארח אצלכם, אבל בגלל שאין לכם מיטות עבורנו, נגיע ביום שבו אפשר גם לחזור הביתה לישון אחרי האירוח''. ככה פשוט.

בלי דרמות, בלי להפוך את זה ליותר ממה שזה.

אין מיטות, לא מגיעים.

שחלק מהקושי הוא גם שציפו מכם 'להתכלב' בלי שאמרו לכם.

ויש אנשים שבאמת זורם להם לישון מיליון אנשים בחדר קטן (שכנים שלי ישנים קבוע 7 נפשות בממ''ד עם תנאים כמו שתיארת). אבל יש אנשים שאצלם ילד בלי מיטה משלו- לא ישן דקה.

והילדים שלי הם מהסוג האחרון- אז אני מבינה אותך מאוד.

ואשתף שפעם חמי וחמותי הוציאו אותנו לנופש, אבל כדי לחסוך הם החליטו בשבילנו שהילדים ישנו שניים במיטה. שזה סבבה בעיני אנשים מסוימים, אבל אצלנו לא. ממש ממש לא. וגילינו את זה רק כשהגענו לנקודת האירוח.

אני הייתי חצופה מספיק כדי לשלוח שני ילדים לישון בחדר של סבא וסבתא.

ומאז זה לא חזר על עצמו.

ספציפית לגבי 'ליל סדר עם סבא', יש לזה משמעות וחשיבות של המשך העברת מסורת הדורות, אבל יש גם אפשרות אחרת.

רבים שנאלצו בקורונה או במלחמה או בנסיבות אחרות לעשות בעצמם - גילו גילוי חדש. ליל סדר שלכם, בקצב שמתאים לכם כשבעלך ואת ממוקדים בילדים שלכם - זה משהו מיוחד ומרומם מאוד. אפשר גם להזמין חברים לעשות יחד. אם יש לכם כח הכי חשוב (וגם הכי מחנך את ילדכם) להזמין את הזקוקים לכך בשכנותכם - אדם גלמוד, משפחה של עולים שאין להם קרובים בארץ וכד'. אבל קודם כל המיקוד בכם.

זה לא אומר שמעכשיו כך זה יהיה לנצח, יתכן שבעוד כמה שנים יסתדרו דברים ותוכלו לעשות בפורמט זה או אחר סדר עם סבא וסבתא, אבל כרגע זה כנראה יוצא מאוד עמוס - אז כדאי לחשוב על האפשרות.

עשינו את זה לא מעט שנים,

כי גם בשנים שהיינו צריכים להיות בצד שלי לפעמים לא יכלנו בגלל מורכבויות משפחתיות.

אבא שלי עזב לחו"ל לפני 5 שנים וכן יש כאב כזה ותחושת חוסר, זה בעיקר פוגש אותי סביב ליל הסדר

ועדיין מציע למצוא איך להפוך את הלימון ללימונדה.

אנחנו עשינו לבד סדר, זוג עם תינוק, בגלל אילוץ מאוד מורכב וזאת היתה חוויה מכוננת.

אח"כ חלק מהשנים כן נסענו, אבל כשהתאים שמחנו לעשות לבד.

ומצד שני, ממש מרגיש לי שאני מכיר את הסיפור הזה... די דומה לבית שאני מכיר. או בקיצור, יש מצב שאנחנו קרובי משפחה

בכל מקרה, התיאורים נשמעים לא טוב, אבל גם צריך להבין שאלו ההורים של בעלך, ואיזשהו מחיר תצטרכי לשלם על הכבוד שלך לבעלך ולרצון שלו לשמר קשר עם הוריו.

לשמחתי, אני שומע כאן הרבה תחושת הזנחה, אבל לא משהו בלתי הגיוני או לא אפשרי לחלוטין.

מציע שתקיימי שיחה עם בעלך ותחשבו על מה כן ומה לא, ואיך בכל זאת הולכים זה לקראת זה. כי בסופו של דבר דם זה לא מיץ עגבניות ואנחנו צריכים לתת מקום להיבטים סוציולוגים של בני זוגינו.

מציע לך להגיע עם אמפתיה וכבוד לצרכים שלו. קחי בחשבון שהמחיר יכול להיות הוצאה של בטן מלאה שלו על הורייך (אחרי הכל, הגמל לא רואה את דבשתו). וגם להכיר ולקבל את המושג "כניעה".

זה מה יש...

למרות שלא נראה לי.

ביננו אנחנו פתוחים ומדברים על הכל.

על האתגרים בשמפחתי ובמשפחתו.

וגם הוא מבואס מהמצב.

קשה לו שאמא שלו לא יוצאת...

לא מבין מה האחות נתקעה שם שנה פלוס...

וגם מתגעגע, בקיצור, מורכב

הסיפור-מסגרת שתיארת, מתאים אחד לאחד לבית שאני מכיר (ולמגינת הלב, הבית שגדלתי בו. רק שמסיבות שונות אני כמעט לא מתארח בו..). וכן, הכתיבה שלך מתאימה לגיסה שהתארחה בחג. כולנו יודעים שמאוד קשה לה.

מה שכן, זה כנראה לא אתם, גם כי אין הרבה סיכוי שהיא תכתוב כאן, וגם כי כשכנסת לפרטים זה שונה מאוד מהבית שאני מכיר (האספרגר הוא לא אח אלא קרוב ברמה אחרת, והאחות התקועה היא לא דתלשית וזה סיפור של הרבה יותר משנה שנתיים. ועוד כמה פרטים).

מצד שני, דווקא אני מדמיין את אותה גיסה מתייעצת אתי. ובכנות אני בעיקר שואל את עצמי למה מתוך כמה וכמה ילדים שקשה להם, רק היא "עושה כל כך הרבה בעיות"? למה דווקא היא לא מתפשרת? ובפרט באמת שהם באים מעט מאוד (לא רק לאירוח, גם לארוחה קצרה וכדו' הם בקושי באים, וגם כשבאים - זה בלעדיה).

וזה מדגיש לי אולי את מה שצריך לשים לב ולהיות מודעים לו. בשביל לשמר קשר עם משפחה, זה עניין רציני ודורש איזה מחיר משמעותי. אם זה חשוב לכם (כמובן בהנחה שזה באמת חשוב), אז נאלצים לשלם את המחיר. אפשר להפחית את הכמות, אפשר למצוא מקסימום פתרונות לבעיות ספציפיות (נניח אם יש בעיה עם הממד, אז אולי יש לבעלך חבר ילדות או שכן שהוא בקשר טוב איתו, ושינסה לסדר לינה אצלו). אבל אם הקשר הזה חשוב, צריך להבין שיש לו מחיר.

זה לא קל, אבל יכול להיות שגם בילך מתקשה אצל הורייך ושותק, ולא כדאי לעורר דובים. ובכלל יש סיכוי שזה גם קשור לרגישויות ייחודיות שלך.
 

בהצלחה יקרה ♡

שהכיוון של השיח ביניכם פה הולך למקום רע.

אתה די בטוח שאתם משפחה ויש לך בטן מלאה עליה (או על הגיסה האמיתית), מה שמבטיח מתכון נוראי לפורום.

הכי טוב שתדלג על הסיפור הזה, או שתנסה להתאמץ להבין את הצד שלה. זו הזדמנות פז שלך לשמוע ולהיכנס לנעליים של מישהי שאתה חושב ש"רק היא עושה בעיות". אולי תגלה כמה דברים גם על עצמך במהלך הקריאה.
 

ואכמ"ל.

ואני אומר את זה דווקא בגלל שאני מבין את הסיטואציה, וגם אני כנשוי טרי, הייתי ממש שמח להיות קצת פחות דבוק למשפחה של אשתי, אבל בס"ד הבנתי מהר שאין טעם להיפרד ועדיף למסגר ולהתמודד.

ממש מבינה את התסכול על הסיטואציה. זה באמת יכול להרגיש שלא מתחשבים בכם.

זה שלא היה מקום נורמלי לישון, וחוסר הגיינה זה נורא מגעיל ומבאס אין ספק וברור שצריך להסיק מסקנות כלשהן להבא.

יחד עם זה, מציעה גם לחשוב על מה שההורים עוברים עם האחות וכמה זה התגברות והתמודדות יום יומית ואולי עוגמת נפש עבורם, ויש בן עם אספרגר שאולי צריך יחס מיוחד, והם בטוח רצו שתבואו ואתם גם חשובים להם מאוד.

יש מצב שהם נמצאים בסיטואציה מאוד קשה של לנסות לרצות את כולם ובעצם לא יכולים לתת פתרון טוב לכולם בו זמנית. וכמו כל הורים מבוגרים הם פשוט רצו את הילדים שלהם איתם בחג. רצו נחת וזה רצון כל כך מובן.

אני לא אומרת שאת לא צודקת, ההרגשה שלך מובנית ומצודקת.

את לא צריכה לסבול ואולי לא תוכלו להתארח שם בתקופה הקרובה,

אבל אולי כדאי לנסות לראות גם את הצד של ההורים ולהבין את הקשיים שלהם בהתמודדות עם כולם.

אולי זה יתן פרופורציות וחמלה למצב שלהם, גם אם זה לא עושה את המצב שלך יותר קל.

אולי תמצאו דרך לשפר בעתיד את השינה שם ואולי לא. אולי תמצאו דרך אחרת לקשר.

זה לא חייב להיות פתרון מידי אבל כל צעד קטן לחמלה יכול לעזור.

שולחת חיבוק

זה בדיוק הסיפור.

וזה נורמלי.

זהההרבה צרכים שונים בו זמנית וזוג הורים שרוצה לתת לכולם.

אבל בגלל שזיהתי שזה יותר מידי צרכים, גילאים, סטטוסים וכו שמתנגשים, העדפתי ללכת אחרי החג ולא להשאר גם לשבת כי הרגשתי שזה כבר יהיה יותר מידי.

קצת מבאס שלאחות אין עצמאות ולא נראה שיש אופק להתנחלות שלהם שם.

להורים זה ממש קשה אבל לא ברור לי למה הם נתקעים שם.

בעבר גיסתי היתה עובדת ומאז הלידה שזה שנתיים היא רוצה לגדל את הילדה בבית אז עובדת רק שעה ביום וההכנסה בהתאם והבן זוג לא יודעת היה שם קצת און אנד אוף אז לא ברור..

הפתרון הקל שלהם זה להיוצ אצל ההורים, הסבתא עוזרת המון עם הילדה, חוסכים הוצאות, אבל בעיניי זה קטסטרופה.

גם כמובן דוחק אותנו הצידה לסבא ולסבתא לא נשאר גרם של כח וסבלנות לילדים שלנו. אבל מעבר לזה הסבתא אישה חולה וכולם בבית עליה זה עומס. 

כמה מורכבות

כמה זה דורש לנווט בין חלקי המשפחה בעיקר שזה חשוב לכם וזה מביא גם מחירים לא פשוטים כמו שכתבת.

@שבורת,לב כתבה מאוד יפה כאן

את כנראה לא תוכלי לפתור את המצב עם הגיסה,

זה שלהם.

אל תקחי עליך דברים שמיותרים לך.

אבל את מקסימה שלמרות הכל היית שם בחג ומקסימה החשיבות של חג עם ההורים בעיניך.

זה לא מובן מאליו.

צריך לקוות שעם הזמן אולי יהיו שינויים.

יש עוד שנה עד ליל הסדר הבא ובינתיים יכול להיות שדברים יזוזו וישתנו לטובה.

צריך זמן וסבלנות.

❤️

ליל סדר עם הסבא והסבתא. מעריכה אותך ממש.   זו כן חוויה שזוכרים הילדים.    מבינה שהיה לך קשה ומעריכה גם את הסבתא שמתמודדת בכל כך הרבה חזיתות : הבת הלא נשואה עם הרגישות הדתלשית - קורה במשפחות דתיות ובאמת הולכים על ביצים כדי לא לנתק ולהתנתק, הבן עם האספרגר וגם הרצון לארח אתכם - משפחה שלמה כשאין להם תנאים מתאימים. חושבת שאולי כדאי מראש לחשוב איך לעזור לסבתא, אולי להביא מיטה מתקפלת, אולי משהו בניקיונות לפני, להביא מצעים שלכם (אני מביאה קבוע כדי לא להוסיף כביסות למארחים) וכד'. חושבת שכיוון חשיבה כזה, שהסבתא מתאמצת ולא ככ מצליח לה כי קשה לעמוד בצרכים של כולם ורצון לעזור לה וליצור חוויה משופרת לכולכם כחזית מאוחדת, יכול לעזור גם לתחושות שלך.

הסורקים - מחזירים את הכלבים הביתה | Facebook

עד יום חמישי זה הרבה זמן

גם הבעלים יחפש את הכלב

וגם הכלב "יתגעגע" 

אוכלים אוכל טעים

פוגשים חברים

לומדים

מדברים איתם בטלפון 

בהצלחה! נשמע לא פשוט בכלל...

מבקשות מג'מני דברים מופרכים לדפי צביעה, ואז מדפיסות וצובעות

כולל מצוות סיפור יציאת מצרים.

אמנם כמינימום שבמינימום, למי שלא מצליח הכל (או חייל וכד' שיש לו דקות ספורות), יוצאים ידי חובת סיפור יציאת מצרים בהזכרת יציאת מצרים שבקידוש (וכמובן - לשתות כוס ראשונה) ולהגיד מ"רבן גמליאל היה אומר וכו' לפיכך וכו'" עם הברכה שחותמת את המגיד וכוס שניה.

(מקור: משנ"ב סימן תע"ג ס"ק ס"ד).

נוהגים להשתדל מאוד לשמוע גם את עשרת המכות (משנ"ב שם) ולכאורה כדאי מאוד גם את הפסקה של "עבדים היינו" שבהתחלה, שבה מופיע סיפור השיעבוד והיציאה בקיצור. (ע"פ דבריו בסימן תע"ב ס"ק נ')

מעבר לזה - כמובן כל המרבה, הרי זה משובח, אבל אם את מפסידה קטעים מכל הדרשה הארוכה של "ארמי עובד אבי וכו'" - לא צריך להילחץ להשלים.

עשרת המכות מאוד חשוב

כל השאר פחות מהותי

מגיד לוקח כ10 דקות בקריאה מהירה ורצופה

הלל כ3-4 דקות

לא רואה לחץ להשלים כלום.

תכווני בקידוש. תגידי "פסח מצה ומרור" את עשרת המכות.

ותכוונתי "ולהגדת לבנך". תספרי להם שאת מתזזת אחרים כי זה פסח.

או שלשם שינוי אל תתזזי.

ואז הם ישאלו מה קרה שאת ככה נינוחה?

אז תספרי להם שעבדים היינו ועכשיו את בת חורין 🤣

פסח שמח 

מתוך שולחן ערוך "הרב", תעג סעיף מג:

ועיקר נוסח ההגדה שתקנו חכמים חובה על הכל הוא מתחילת עבדים היינו עד הרי זה משובח ואחר כך מתחלה עובדי עבודה זרה היו אבותינו כו' עד סוף דרוש פרשת ארמי אובד אבי ואח"כ פסח שהיו אוכלין כו' מצה זו כו' מרור זה כו' בכל דור ודור כו' ואותנו הוציא משם כו' לפיכך כו' עד ברוך אתה ה' גאל ישראל ושאר כל נוסח ההגדה הוא מנהג שנהגו כל ישראל מדורות הראשונים:

נ.ב. מה שהוא כותב "סוף דרוש פרשת ארמי אובד אבי" - הכוונה היא עד עשרת המכות (ולא חייבים להוסיף את דברי רבי יוסי הגלילי וחבריו)

צריך לומר, או לפחות להקשיב, מ"רבן גמליאל אומר, כל שלא אמר..." עד הברכה שלאחר ההגדה.

אם תרצי אבדוק במדויק

בעיקרון נשים חיבות בכל מצוות הלילה כמו גברים - נשואים טריים

וציינתי את המקורות.

העובדה שכמה ניקים שונים, ענו על דעת עצמם בלי מקורות ו(כנראה) בלי לדעת בכלל, כיצד הראשונים והפוסקים השונים הבינו את המשפט היחיד שהם ציטטו, מדגישה שוב עד כמה הפורום אינו במה מתאימה לפסיקת הלכה.

ולתועלת הציבור, להלן דברי המשנה ברורה, סימן תעג סעיף קטן סד:

גם נשים חייבות במצות הלילה ובאמירת הגדה ... ולכן החיוב גם על המשרתת שתשב אצל השולחן ותשמע כל ההגדה ואם צריכות לצאת לחוץ לבשל עכ"פ מחויבת לשמוע הקידוש וכשיגיע לר"ג אומר כל שלא אמר וכו' תכנוס ותשמע עד לאחר שתיית כוס ב' שהרי מי שלא אמר ג' דברים הללו לא יצא ונוהגין שגם קוראין אותן שתשמע סדר עשרה מכות שהביא הקב"ה על מצרים כדי להגיד להם כמה נסים עשה הקב"ה בשביל ישראל

בזמן וביום הכי לחוץ בשנה אולי זה לא הזמן לתהליכי עומק,

לכן ממליצה רגע לעבור את היום ומחר כמה שאפשר, ובהמשך לראות במבט-על איך לגשת לנושא.

גם לבחון יותר לעומק את הצורך שלך שם,

גם את ההתנהלות עצמה של כל אחד מבני הבית בנושא הסדר והניקיון,

גם להקשיב פנימה ולפתוח לעומק את הצד של בעלך שכתבת שהוא כן מנסה לסדר

וכי הזמנים בהם הוא לא מסדר עבורו הם כי "גם ככה את לא מרוצה" כדבריו.

כלומר להקשיב רגע לחוויה הפנימית גם שלו.

שהוא כן מנסה וניסה לסדר.

שאולי לא יודע או לא מסוגל או קשה לו לסדר כמוך, אולי זו לא החוזקה הכי חזקה שלו, אולי הוא "סתם" שונה ממך והראש שלו פועל אחרת וכן הלאה...

וגם שהוא לא מסדר לא כי לא אכפת לו, לא כי הוא נגדך, אלא כי באמת באמת הוא מרגיש שמה זה שווה אם גם ככה תהיי לא מרוצה, אז הוא במעין "אין כניסה" כמו תמרור כזה.

אם אסדר - אשתי לא תהיה מרוצה.

אם לא אסדר - אשתי לא תהיה מרוצה.

אז מה אוכל לעשות?

אולי אני מרגיש שכל מה שלא אעשה זה אף פעם לא יהיה בסדר או מספיק?

שאין לי שם כניסה, אין לי שם מוצא?

אולי אני צריך להרגיש שם בעומק שכן יש הכרה למאמץ שאני כן עושה,

שכן יש קבלה לשוני ולאדם שאני,

שכן אשתי שמחה ומאושרת,

שכן אני יכול לתת יד ולתחזק את הבית כמו שצריך ויש לכך ניראות והערכה?

וכמובן לשמוע גם לעומק אותך.

ואז להגיע למציאת דרכי כיוון שיכולים להתאים לשניכם.

אחרי ראיית עומק שלך

ראיית עומק שלו

ראיית עומק של ההתנהלות כולה בנושא

השלב של ההתקדמות והפתרונות יכול להגיע יותר בבהירות, אבל רק על גבי ההבנה לעומק והניראות של כל הנ"ל.

שולחת עוד חיבוק וחיזוק

ב"הצלחה גדולה בכל יקרה!

ומצרפת לך כאן שתי הודעות שכתבתי בדיוק מקודם בפורום הו"ל שיכולות להתאים גם לכאן ❤️

קוצר רוח ועבודה קשה

וקצת על הזוגיות שלנו בתקופה הזו 

(משום מה קצת מתקשה ולא עובד לי להעתיק את הכתובת של הקישור עצמו, אז ניסיתי מה שיכולתי בינתיים ואם לא עובדים לך הקישורים אפשר פשוט להיכנס לכרטיס שלי ולראות את שתי ההודעות האלה שם בצורה מסודרת...)

אם כן אני מציעה לרכז כל תחום באותו אזור, לתת מקום לכל דבר ואם צריך לכתוב על כל מגירה וקופסא מה יש בה. כשיש מקום לכל דבר, וכל תחום באותו האיזור הרבה יותר קל לשמור על סדר גם למאותגרי סדר קשים. ואם הםממש מאותגרים שלטים ממש יכולים לעזור כי הם רואים בדיוק איפה כל דבר

צריך כמובן תקופת הטמעה,אבל זה עדין מקל מאד

אם לא קשה לך אפשר גם לזרוק ולפנות מהבית דברים לא נצרכים,ואז זה מוריד מהבלגן כי יש פחות מה לבלגן

וזו תקופה שצריך לנשוך שפתיים ולהחזיק מעמד.

לאחרי פסח אני מציעה חלוקת תפקידים שבה את האחראית הבלעדית על הסדר ו"בתמורה" הוא אחראי על משהו אחר (רצוי משהו שאת שונאת לעשות).

בתור המבולגנת מביננו אני יכולה להעיד שאני בכלל לא *רואה* שום בלגאן בזמן שהוא משתגע ולכן זה פתרון ממש טוב שבו הצד המסודר משלים עם הבלגאן של השני אבל "מרוויח" ממקום אחר.

אם יורשה לי, שאת בעצם כועסת על אנשים שמנסים לעזור (וטועים) ומוציאה את החשק שלהם מזה. גם על הבעל ועכשיו גם על הילדה שלך.

גם התגובה שלו "גם ככה את לא מרוצה" נשמע כמו "אני עושה את המקסימום שלי ואת לא מרוצה". זה לבד מוציא את החשק.

המחשבה שלי: רשימה סגורה, לתת לו משימות שלא מטרגרות אותו איתך, ובטח שלא להעיר לו. זה לא מועיל לכם.

נשמע שאת מאוד מוצפת, יש עלייך הרבה עומס ופסח עושה להכל בוסט.

את רוצה שותפות ואת צודקת, כשאין זה מאוד מתסכל.

אני חושבת שזה יותר עמוק מהבלגן הטכני וכדאי לברר מה קורה לך בפנים ובזוגיות.

בקשר לילדה-

ברגע שאת שמה עליה תווית שהיא כמו אבא שלה המוח שלך כבר מתחיל לחפש הוכחות לזה ואז כל דבר קטן שהיא עושה נצבע דרך זה.

היא קצת אבא שלה וקצת כמוך ובעיקר היא אדם בפני עצמה.

היא תלמד ממך מיומנויות בצורה יותר טובה כשזה יבוא בלי לחץ.

אז אולי הכי שווה כרגע להתרכז בלהחליף את המחשבה שהיא דומה לאבא שלה במחשבה אחרת כמו שהיא עדיין לומדת.

זה יעשה המון הבדל.

שולחת חיבוק❤️🧘🏽‍♀️🙏

פרחים מידי יום שישי,

לקום בלילה לילדים הקטנים

לקום איתה בלילה גם כשהיא מניקה כדי לעזור

אחריות לניקיון הבית

אחריות לקניות השבועיות

מתנה שווה ליום הולדת

ליזום מידי פעם יציאה לבית קפה/מסעדה

ליזום לצאת איתה לקניות לעצמה בקניון

לאפשר לישון עד מאוחר בשבת בבוקר

חופשות שוות בארץ או בחו"ל 

בעיניי זה מיותר לחלוטין שהבעל גם יקום בלילה,לפחות שהבעל ישן כמו שצריך

מי שבא לה להעיף עגבניות...רחמים...הכל נקי פה לפסח...

לי היו תקופות בתחילת ההנקה

שהציל אותי כשהוא היה קם לעזור לי

אבל כן היינו עושים סוג של תורנות או לפחות קימה אחת שלי כדי שיהיה לה 4-5 שעות רצופות של שינה.

אחרת זה מורכב להמשיך לתפקד שכל שעתיים צריך לקום להאכיל + יש בית ועוד ילדים שצריכים את צרכי הבית 

יש תינוקות שלא נרדמים מיד אחרי הנקה.

ואפילו רק להביא את התינוק לאישה להנקה בשכיבה יכול להקל מאוד מאוד.

הוא כתב שהוא קם במקומה...

זה לא רלוונטי

לקום יחד איתה כן

רק בשביל להביא/להחזיר תינוק,

זה תינוקי ומיותר בעיניי,במיוחד אם הבעל עובד למחרת.

ככה לא באמת צריך להתעורר אלא ממשיכים להניק חצי מתוך שינה.

ויש גם אמהות מניקות שעובדות.

ויש הבדל מהותי בעיניי, בין מה גבר יכול לעשות לאשתו, לבין אשה שיכולה לעשות לבעלה.
מבחינת התפיסה- זה חופף בעיניי והכלל הוא- לאן מכוון החץ? מה בראש סדר העדיפויות?
כל הפעולות הקטנות- והנחוצות מאוד, צריכות לנבוע היכן ומתי שבן הזוג יצליח לחוש תחושת אכפתיות, וזה שאני בראש סדר העדיפויות.
ברור שאנחנו חיים עם רגליים על הקרקע, ויש בלתמי"ם ויש  עניינים אבל מה מניע אותי?
מקווה שזה ברור..
לעניין הטכני-
לפי דעתי אשה צריכה להרגיש יציבות, לקיחת אחריות ויוזמה.
מה הבעל יכול לעשות?
ליזום דייט- ביתי או בחוץ, אחת לשבוע או לשבועיים, לדאוג שיש מי שישמור על הילדים (לא לבקש מאשתו אבל שהוא יהיה זה שמוביל את העניין)
משקה שהיא אוהבת בלי שהיא תצטרך לבקש
משהו טעים שהיא אוהבת
מסאז'- בזמנים שמותר, או אפילו לרכוש לה מסאז' מקצועי
הודעות במהלך היום, גם הבעת חיבה רגשות ומחשבות וגם שיתוף -נתקלתי בסרטון\ פוסט הזה וחשבתי עלייך (משהו שמביע אהבה, הערכה או תשוקה)
כמובן שפינוק של מתנה שווה מדיי פעם, מבלי שהיא תצטרך להתחנן ולהזכיר מליון פעם, לשים לב היא היא רומזת או אומרת שרוצה משהו, ולהפתיע איתו
לסדר לה את המיטה
אם מתאפשר לשניכם בלו"ז- לשחרר אותה לעשות כרצונה לזמן פינוק של מה שהיא רוצה, כמה שעות מבלי שהיא תצטרך לדאוג איך הבית מתפקד ומסתדר...
כשיש אפשרות לתת לה לישון עד מאוחר בשקט\ שנ"צ
ושוב חוזרת לעיקרון- שהיא תרגיש במעשים ולא רק בדיבורים שאתה חושב עליה ושהיא נמצאת בראש סדר העדיפויות.

נשמע שפותח הפוסט הוא גבר לכן עניתי על הצד הנותן הגברי..
 

מה שהשני אוהב

אני אוהבת קפה

כיף לי שהוא מפנק אותי בכוס קפה עם שוקולד

הוא אוהב אוכל טוב

כיף לו שאני מפנקת בארוחה שווה

פתקים זה תמיד טוב

פרחים אני פחות בקטע

דווקא בעלי שמח לקבל עציצים יש לו גינה מכובדת

לצאת ביחד לטייל

הוא מאוד אוהב לצאת לאיזה מעיין

אני אוהבת לבתי קפה

שמשתנה מאדם לאדם.

כן יש בזה משהו טיפונת לא־רומנטי לשאול "מה עושה לךָ/ךְ את זה"

אבל באמת אנשים כל־כך שונים וכל־אחד אוהב ומתלהב ממשהו אחר.

סבורני שהחכמה הגדולה היא לאו דווקא לעשות את המעשה הרומנטי הגנרי אלא דווקא לדעת מה הצד שני האוהב? מה האופי שלו? מה הנקודה שנוגעת בו/בה בדווקא?